שני סיפורי חינוך
המטפלת בוכה
בשביל מה צריך ספרים – לשמור על רעננות

אוגניקה וחינוך
הבלבול בין האדם החדש לבין חידושו של האדם
שמרנות חכמה של ינשופים ובעייתם – חוסר תקווה ורומנטיות של חד קרן מנותקת מציאות

הגיר מול המחשב
חינוך לעבודה , לאמנות,
המחשב ומחיאות הכפיים
הוויכוח על הספרים ועל הכתב
האם הם מרחיקים את הזיכרון ומעוותים אותו או לא
בין נוסטלגיה סיפורי עבר לבין חיפוש ידידים למסע אל העתיד שמצד אחד לא תובעים ומבהירים דרכים

האובדן של השהייה
גידול תינוקות ושיגרת הבית

יצחק קצנלסון והשפה העברית
מקומו של החינוך שאינו רק מימטי אלא השתתפותי
שהקריאה תקרא
בין המשימתיות לבין הרחיפה

יאנוש קורצ'אק : אידיאולוגיות באות לשעבד ילדים קטנים
הציונים מנסים לעשות את שאפשר: מסע בין קיבוצי

התכוונות לחידוש ויכולת לחידוש האמנות היהודית כדוגמא

האקוסטיקה בחינוך הבימה ובעיות בתקשורת
בין רלבנטיות לבין אותנטיות
הקשר

הילד הראשון בקבוצה גדעון

קבוצת המחנכים – יש לשחרר מאימת האחריות העודפת היא מייצגת את הדעת ואת הרחוב את האלימות (אלם) שמקורו אחר
ולא נכנעת למצב
היסוד האף על פי כני בחינוך
החינוך בא מן המקום של מחדליה והישגיה של החברה
קבוצת המחנכים : להיות עם הניצחון ולהיות עם המפלה

כלי עבודה ועמק יזרעאל

הזמינו אותי לדבר על עבודה
ליובקא מוריד את נעלי העבודה ומתבונן במדרכה : המזכיר עובר : לא להוריד את נעלי העבודה.

צבת לבריאת עולם
לעובדה ולשומרה או עונש מטאפיסי
מגדל בבל

מרטין בובר ציון במשפט תפדה
טכנולוגיה וטכנוקרטיה

מה לוקחים לארץ ישראל
בן הרב לומד לחטוב עצים
זוסמן מכשיר לעבודה
פולטבה החדשה
המושבות היהודיות – רוסיה בסרביה, מצרים ועיראק.
חקלאות אמריקאית
מכללת דיוויס לחקלאות
שלמה צמח מעורר את שאלת העגבניה

כישרון לארץ ישראל

מעדרים וטרקטורים שדות הפלחה הרחבים וגומות הפרדס הצרים.
המעדר ואורח החיים החקלאי
נטל החקלאי

הויכוח על ניר חקלאית
החקלאי הרעב
תל עדשים והדימוי של הבית העברי בעמק: אהבת ציון
האם כפר או עיר : לא כפר ולא עיר רעפים וגג שטוח
תבונת כפיים
פסיכואנליזה וחפירת בורות
אינג'יל פסיכולוגי

האשה והמעדר בפתח תקווה
התלוש והמעדר

קפאי והפטיש
תחרות בין העבודה הידנית והטרקטור
תבונת כפיים
הערך המאגי של הטרקטור והערך הטכני שלו

טרקטור בא אל החצר
פניה ברגשטיין

אתה הולך אחרי המשדדה הסורקת את ירק המשי של שדות התבואות. השמש לוהטת. הירק העובר לפני העיניים מעוור ומעייף,
אתה שוכב בצל העגלה שקט ספוג אורה. הלב פועם בחשאי אט, אט, נשימת הנצח…
ה' הוא האלוהים- ה' הוא האלוהים אין ראשית ואין תכלית לו. אין ראשית ואין תכלית לו. אין ראשית ואין תכלית לתכלת השמים זו העמוקה העמוקה העמוקה
אין ראשית ואין תכלית לאור שדות זה הרב רב.
אין ראשית ואין תכלית לאור שדות זה הרב רב.
אין ראשית ואין תכלית לצלצול אורח הגמלים זה הנוגה, נוגה-
אין ראשית ואין תכלית לי, לי המתפתל ונדבק לרגבי האדמה אלה, מתמוגג ונעלםפ בתוכם.
אין ראשית ואין תכלית
ד.מלץ

סלוצקין ופניה ברגשטיין : צריך לדאוג לטכנולוגיה לעקרת הבית הקולקטיבית
בין התופרת לבין הפלך

אני מציע כי זאת תהיה מצגת עם פסקול שייפתח על ידי שני קריינים. התמונות ילוו בכותרות עם תרגום עברי.

צילום של כנסי קומונות, קיבוצים וקומונות בדורות שונים. נקלענו לכנס חוקרי קומונות, כנס עולמי. אולי זאת ההזדמנות שלנו לשאול את החוקרים כמה שאלות מטרידות. הרי הם רואים את הדברים בפרספקטיבה. יש להם דפים מההיסטוריה, מחקרים סוציולוגיים ותצפיות אנתרופולוגיות. אני מניחה כי יש בקהל הזה גם פילוסופים ממריאים וגם מנחיתי ספקות רציניים, גם אנשי קומונות מהשדה וגם חוקרים מנוסי ספריות. אולי כל אלה יוכלו לעזור לנו ולומר לנו דבר משמעותי על מה שאנו עושים היום.

תמונות מקיבוצים עירוניים וחינוכיים אני באתי הנה מרחוק לחיות בקבוצה. לעסוק בחינוך ולהביא לחברה כמה משאיפותיי היותר פנימיות.
הרי ברור לכל קורא עיתון, צרכן חדשות המציפות את האוויר, לכל משוטט ברחוב ומתכנן בתים, לכל אמן יוצר כי יש מה לתקן מסביב . אני מבקשת לעשות זאת על ידי מציאת עצמי בקבוצה של מחנכים.

תמונות של קיבוץ עתיק , הכשרה וחבורות של היום אני לא יודע אם כנס כזה יוכל לעזור לנו. באתי לחיות את חיי היחד כאן לאו דווקא בעצת מומחים ואולי נגד מה שקראתי בספרי מדעי החברה.

אני רוצה להניח שכל האורחים הללו לא היו באים הנה אם לא האמינו בנו , אם לא היו חרדים למפעל הקיבוצי, אני מניח שהם עוקבים אחרי ניסיונותיהם של רבים בעולם לבנות חברה על בסיס שונה מאשר זו הנראית כה מנצחת. .

הליכה, טיולים, שערים ומגדלים מורה זקן אמר לי שהיו כל כך הרבה אנשים טובים שטעו, שמעדו, שבגדו שיש להזהיר ולהיזהר. אני אני רוצה בכל זאת לדעת משהו על מעברי החצייה, על הרמזורים וסימני הדרך דווקא משום שהחלטתי לנסוע.

תמונות היסטוריות של הקיבוץ וסביבתו מתקופות שונות. החצרות, המחנות, חומה ומגדל, הפלמח והעפלה
אני מציעה לנו שלא לשכוח כי עברו 100 שנים. הכבישים החליפו את דרכי העפר, המסך האלקטרוני את לוח הגיר, עגלות בעלות גלגלי ברזל המונעות על ידי פרדות וחמורים היו לטרקטורים עם שרשראות ולגלגלים ומנועים הממהרים וגומאים במהירות מרחקים.

הקיבוץ נולד בתקופה העות'מאנית, עבר את השלטון הבריטי וחי במדינת ישראל. עבר שתי מלחמות עולם והרבה קרבות. פעל במשטרים שונים אך חלם כל הזמן להיות חלוץ המזדהה עם סביבתו ומנסה לחיות כאלטרנטיבה.
בכל תחנה, בכל רגע שאלו חברי הקיבוץ מה השתנה? והוכיחו את עצמם :בכל דור ודור.
בכל נקודת זמן שאלו וערערו על האפשרות ועל האופי.
100 שנים חלפו עברו . בכל רגע ורגע אהבו את עברו של הקיבוץ ושאלו על אפשרות קיומו בהווה.

תמונות מן ההרחבות-אתה אומר כי הסיפור נגמר ואני בעיני ראיתי מסיבת שבועות קיבוצית מסורתית שאורגנה על ידי תושבי השכונה שהוקמה ליד הקיבוץ, אותה שכונה שלרבים היא סמל להיעלמותו של הקיבוץ כפי שהוטבע בדמיון של כמה דורות. שבילי הקיבוץ מלאו לפתע עגלות אופטימיות של תינוקות שרוקמים חיי קהילה בלי לחיות בתוך הקומונה הישנה. בכל הטקס שמעתי את המסורת הקיבוצית , את הגעגוע אל היחד. את פס הקול של התקווה.

כותרות על העימות בין הקיבוץ השיתופיים והמופרטים
-ואני דווקא קראתי מסמכים שנכתבים היום בקיבוץ ונראה בהם הייאוש המסודר משוויון, את האמונה בהסדרים בירוקרטים שיבטיחו קיום ליישוב ולא לקיבוץ. שיקנו ביטחון אך יבטלו חברות.

קיבוצים צעירים לומדים וחוגגים- ראיתי כיצד צומחות היום גם בעיר קומונות הלומדות וחיות את מורשת הקיבוץ. הן נעזרות במסורת הקיבוצית שהאמינה בכוחו של החינוך ליצור תשתית לחברה שיתופית יוצרת.

תמונות מתמורות בקיבוץ
ואני ראיתי את העיר בולעת את הקיבוץ גיאוגרפית ובלהט האופנה של מבצרי צרכנות חדשים המחליפים ופוצעים את תכנית הקיבוץ כגן וכבית משותף.

תמונות מהתעשייה הקיבוצית
ראיתי ניצחונות כלכליים גדולים שעשו את היחד הקיבוצי לאחד מכוחות הייצור הגדולים במדינת ישראל בחקלאות ובתעשייה וראיתי את שיבת הבנים אל הקיבוץ אחרי רבע מאה של שנות משבר כלכלי וחברתי גדול.

אשבל, רביד, פלך, נערן, בתי סםר קומונות
כדי להקים את חיי הקומונה החינוכית שהקמתי העדפתי שלא לחסות בצל סיפורו ונופו של הקיבוץ . שהיה . רציתי לבנות אותו בעיר הגדולה שתהיה לי לזירה של מעשים ותאפשר לי לבנות קהילה שיתופית. האמנתי שדווקא בגלל המהומה הגדולה יותר והמצוקה החברתית המגלה כל יום את הצורך ביצירה חברתית נוכל להקים קיבוץ מחדש. חבורה שלא תשכח לרגע את אחריותה לחלק הנשכח בחברה.

אני יודע שלא העזנו לקחת על עצמנו את עבודת האדמה כמו בקיבוץ של הדורות הראשונים. ביקשנו אתגר אחר. לעסוק בחינוך. זהו אתגר לא פחות תובעני ובלתי מבטיח . הרי את יודעת כי במשטר במדינת ישראל המחנך מודע לכך שהכנסתו הכלכלית תהיה נמוכה יחסית.

תרבות וחקלאות בקיבוץ הראשוני
ובכל זאת החקלאים ההם שחיו ברמת חיים כה נמוכה בשנים הראשונות לקיבוץ לא וויתרו על חיי תרבות עשירים. התעקשו למלא משימות. בנו משק במקומות שהיו לספר של המדינה .
היום נקראים המקומות הללו בשם מפורש יותר: פריפריה.

מחזור החיים בקיבוץ, דורות שונים, מפעלים חצר וגן כל הרעיון של בני הקיבוץ היה להצליח לבנות קהילה לדורות, להתאים למחזור החיים מתינוקות עד זקנה, לעבור את העונות ואת האופנות את האירועים והתהליכים תוך הקשבה לצרכים ואחריות לסביבה. האם זה היה ריאלי? האם היה הקיבוץ לחברה של מהפכה או של מסורת ? או אולי מצאה דרך בין שתיהן?

פורטרטים, בתי קברות, משפחה ובתי ילדים הם הלכו למלחמות, בנו משפחות, עבדו המון שנים והזדקנו. רבים רבים מהמייסדים כבר אינם עמנו. ואלה הממשיכים מצאו כי הם כבר אינם חברים בתנועת נוער . קשה להם. האם הם מתפללים שנכדיהם לא יחזרו על השגיאות ואולי דווקא שיגשימו את שהוריהם וסביהם השליכו . שיהיו יותר נאמנים לרעיון או שיהיו יותר נאמנים לחיי רווחה ועושר.

בשביל בני הקיבוץ, ממשיכיו ופזוריו מהדור השלישי הרביעי והחמישי הקיבוץ אינו משימה או דגל, הוא נוף ילדות, שבילים בגן, פרצופים אנושיים, סיפורי אגדות רחוקים ורכילות קרובה, מעשים נפלאים ותחושות החמצה. בשביל בני הקיבוץ הקיבוץ הוא חברת ילדים . בנים שגדלו יחד עם הקיבוץ. את דרכם החלו מהסתובבות הפעוטים מתחת לשולחנות בחדר האוכל שהיה למייסדים מקום התכנסות ותפילה ציבורית . אך הם בעצמם יחד עם חברי הדור הצעיר נעלו רבים מחדרי האוכל . היכל ילדותם נסגר והתחלף במטבחי משפחה מהודרים.
שוב שיחה בין המנחים
-את צריכה לראות את השותפות כארוכת טווח ומשתנה בלי הרף

-ואתה כממשיך את הדרך הארוכה והנאמנה.

-את צריכה להתאים את הקיבוץ לטכנולוגיות מתקדמות.

-ואתה לזכור ולחיות את שורשיו

-את צריכה להתאים לקצב

-ואתה לשיר את השיר המתמשך

-את לא מרגישה איך הסביבה שותקת בהתייחסותה אל הקיבוץ למרות רצון רבים מחבריו להיות מעורבים בה?

אנחנו מבקשים חינוך עצמי , חיי קבוצה, תלם ארוך לחיי יחד ולמילוי משימות משתנות.

אנחנו מבקשים לשמור על היישוב הקיבוצי לדורותיו ולהעניק לחבריו אפשרות לצמוח ולחוש ביטחון בשותפות.
-אתה לא מרגיש שהסיפור מתחיל מחדש?

-האם יוכלו החוקרים להציב בפנינו סימני דרך ?
-האם יוכלו לחזות האם האופק המסתמן למפעל רצוי?
-האם יוכלו להכריע האם בנוף החברתי בעולם ובארץ ראוי למצוא בקיבוץ גרעינים לאלטרנטיבה ?

בשלושת ימים לחודש סיוון שנת התשע"ב למניין שאנו מונים כאן ובעשרים וארבע לחודש החמישי שנת אלפיים ושתיים עשרה למניינם באום ג'וני בעמק הירדן, אשר בארץ ישראל.
אנו מעידים כי:

עשר שנים ועשרה חודשים חלפו בקשר בינינו. הוא התחיל פעם בקיץ, נמשך בפגישות בעת חג, היה לקשר בסופי שבוע עד שהיה לקשר של יום ולילה.
מקשר של שני ילדים הוא היה לקשר בין אנשים בוגרים. מקשר של אהבת נעורים מלאה בלבול והורמונים, הוא היה לקשר של אהבה עם ניסיון וביטחון.

עתה , לאחר עשר שנים ועשרה חודשים החליטו החתן____ בן________ והכלה____ בת________ לבוא בברית הנישואין.

על כן, במעמד זה, בנוכחות משפחותינו וחברינו,
זוהי השבועה אותה הם נשבעים היום זה לזאת וזאת לזה :

נבנה את ביתנו המשותף על יסודות האהבה תוך גילוי לב הדדי, פתיחות ורגישות. בית שיספק לנו שמחה, כוח, תמיכה ונחמה. נחלק בינינו את מלאכת החיים כפי יכולותינו, בשוויון, בהגינות ומתוך רצון כן. נתמוך בשאיפות המשותפות והנפרדות של כל אחד מאתנו, למען הגשמת יכולתנו החומרית והרוחנית.

בימים קשים כמו טובים, נעמוד זה לצד זה. תמיד נשאף למצוא את הכוח להבין ולסלוח זה לזה על המגרעות, החולשות ומצבי הרוח. כאשר נפגע נדע לבקש סליחה וכשניפגע נדע למחול.

נחנך את ילדינו לסקרנות, צניעות וכבוד האדם באשר הוא אדם.

את כל זאת אנו מקבלים על עצמינו באהבה וברצון. .
והכל שריר וקיים

חתימות

לאליזבט

תודה רבה מקרב לב על הספר 'רווח בין האותיות' הוא ספר בהיר ומבהיר, מעורר הרבה שאלות וניכרת בו תחושה של מעורבות אישית שלך בתהליך ובעשייה הפדגוגית שלוינס מציע. המפגש בין לימוד התלמוד הסדנאי של בתי המדרש הישראלים של התלמוד הלוינסית טבעי. שניהם מניחים משתתפים המביאים עמם רווחים בין האותיות גם תרבותיים, גם קיומיים, גם היסטוריים ובמיוחד מוסריים. התרגום העברי לתהליכים שלוינס משתמש בהם כתהליכים פוסט טמיעתיים, כלומר כתהליכים המכוונים לאנשים ספוגי תרבות צרפתית והגות צרפתית ותרבות יהודית דלה מיוחדים. בלימוד הוא מקפיד לשים בסוגריים את הקונטקסט ההיסטורי של יהדות צרפת אליה הצטרף ובתוכה חי בתוך ואחרי הימים הארורים של מלחמת העולם השנייה והימים שקדמו לה (איך אלי בן גל נוהג לומר ? 'בכפר שהסתיר אותנו, הכפר היחידי שזכה לאות חסידי העולם, הוסתרו אלפי ילדים יהודים . אם כל כפר צרפתי היה מסתיר משפחה יהודית אחת היתה יהדות צרפת ניצלת…) לוינס מביא לקהל האינטלקטואלי היהודי את המדרש התלמודי שהוא יצירה של הקהילה היהודית אחרי החורבן, קהילה שלא יכולה היתה לדבר נבואית. כך הוא כבר שובר מסורת יהודית צרפתית שביקשה לקרוא את ההפי אנד של היהדות הקהילתית באמנציפציה הגואלת בטונים נבואיים. לוינס מצליח במאמציו ליצור רצף פילוסופי מוסרי בין התלמוד לנבואה וכמעט קורא את הנבואה כמסכת דרשנית.

בבתי המדרש הפלורליסטים בארץ יש ללימוד המדרש 'שכנים' חשובים והם מקרינים על הלימוד בבית המדרש של טקסטים תלמודיים. . מצד אחד הם ארוגי פסיכולוגיה חברתית ואישית א- היסטורית ואוניברסליסטית במבע ומצד שני מלווה את לימוד התלמוד המדרש ציוני והאתוס החלוצי. גם הם העתקו מהרטוריקה הרווייה מהטון המקראי שהיה נהוג בימיה הראשונים של הציונות לטון מדרשי וענו יותר. בגלל סבך ההגשמה, בגלל ניצחונות שהיו למפלה מוסרית ומאוויים שטרם עברו במבחן ההגשמה. מאחורי הדלת של הדיון המדרשי בישראל עומדת ההתנסות החברתית הכלכלית המדברת עברית והקיומיות הנובעת מהשירות הצבאי ומההכרעות הפוליטיות המדברות בשפה העתיקה חדשה.. לוינס מדבר אל קהל אחר ונצחונו הגדול שהוא מצליח לקעקע את המובן מאליו אך לא קורא להתחבא בחורים דיאלקטיים מרופדים היטב בנוחות הזעיר בורגנית. הוא קורא לבדוק לעומק את טענותיו הבלתי מפורשות לחיים ברווח שבין האותיות. הוא מתנזר מקולות פוסט תלמודיים כמו קבלה חסידות וספרות עברית . כנראה שהוא הוא חושש מערי המקלט הנבנות ללא הרף כדי להדוף את האפשרות להגיע לירושלים. בתוך כך הוא מצליח לקרוא לאנשים לבחור באחריות המורכבת כל כך של ימינו כשהם נשענים על תביעה יהודית מפורשת : לא לאומנית ולא תלושה. גם בתי המדרש הישראלים צריכים לתבוע את הראייה המורכבת והנחושה, את הרגישות התובעת מעשים. את היסוד האנכי המרכיב אישיות המחויבת ליסוד האופקי ואת הדיאלוג האופקי המגייס אוצרות תרבות וזירות חברתיות תרבותיות הבונות אדם היכול לעמוד בטלטלת האופקיות הסוערת והנוקשה.
למסכת התלמודית יש בעיני אופי של טיול על פני ארץ מגוונת. מתגלים בטיול נופים שונים וחולפים במהירות. הם קוראים ללומד לשוטט בשבילים שונים, להתעכב ולהיקרא להרפתקאות אינטלקטואליות, ללכת שבי אחרי סיפור, לקבל הכרעה כיצד לנהוג. ללכת שבי אחרי עלילת וויכוח. הכל ערוך כפסיפס. אנו הלומדים צריכים להיענות לכל הנוף הזה שאינו מוביל למטרה ספיציפית, לא להתרת חידה אחת ולא לסיפור עלילה קורע לב. שפע המסתיר אפשרויות בלתי מוגבלות לפירוש נוסף ורב מימדי. זה לא דומה לסיפור או לשירה התנכי'ת. התוכחה הנבואית גנוזה בו . הספרות התנכית נולדה ברעידות אדמה היסטוריות גדולות, בסערות עלילה, בקינה ובהודייה.
הנוף התלמודי מחנך חשוב בימינו במיוחד לאחר ימי הטוטאליטאריות הרצחנית והכובשת ובימים של עוול ידוע ומעולף על ידי תעשיית התרבות והצריכה. אולם מבחינה ישראלית הוא פועל בתוך אחריות מדינית , תרבותית, אמנותית עצמית המשוחחת בגווניה עם העולם כולו לא רק בהישגי יחידיה אלא כשפה, כקהילה, כמדינה. מטרת הלימוד הוא ליצור קהילה היודעת את אחריותה כחלק ממדינה דמוקרטית על סדריה, חוקיה וכוחה אך תובעת לעצמה צמיחה מוסרית ותרבותית שאינה זהה עם תהליכים פוליטיים ומדגישה את המתח בין המוסר והמדיניות לא על מנת להפריד ביניהם אלא על מנת לתרום לתהליך של תיקון חברתי והעצמת היסוד המוסרי בתוך המערכות הגדולות שמסביב.

אז שוב תודה רבה. תרומתך חשובה ביותר.

לאחר הפגישה הראשונה שלנו כצוות אקדמי המלווה את עבודת בית לוחמי הגטאות , על סמך הפרוטוקול של ישיבתנו, לפי בקשת החברים, הרשיתי לעצמי לרשום את המסמך בתקווה שהוא יהווה טיוטה למסמך האמיתי שייכתב אחרי דיונים של הצוות בישיבתנו הקרובה. נקווה כי בישיבה זו נמצא את האפשרות להרחיב ולבקר , להציע וליזום מסמך שיוכל להיות מעין מצע פעולה לצוות העובדים והמחנכים ולצוות האקדמי עצמו שימשיך בדיוניו. יש להניח כי נצטרך להיפגש קצת יותר בפעמים הראשונות על מנת להיות בטוחים כי נקבע לנו מסלול ברור לדיוננו הבאים.

בית לוחמי הגיטאות היה המוסד הראשון שעסק בזיכרון השואה. הוא פעל בזמנים שונים, בדורות שונים. בגלל ראשוניותו וטיב הנהגתו הוא גילה פתיחות רבה ופעל תמיד בלי נוסח כופה אך מתוך נאמנות גדולה. הוא היה בין הראשונים בפתיחת נושא זיכרון ציבורי של השואה זיכרון שבער כביוגרפיה של מי שעבר אותה אישית או נפגע ממנו כקרוב משפחה אך לא מצא ביטוי פומבי . גם בתקופות שרבים מהניצולים העדיפו שלא לדבר, בלוחמי הגיטאות העידו , ציינו, קוננו, חיפשו ביטוי. מייסדי המקום היו דוגמא לחיפושים כנים, לעדות עמוקה למפגש שאיחד את המחקר עם העדות, את הלבטים החינוכיים עם הצורך למסור מסר. שילוב המקום עם תנועה ציבורית גדולה ותחושת הייעוד של חברי קיבוץ לוחמי הגיטאות , העניק כוח לבטא את התמיהה והאבל, את הכאב והיתמות , את הנחרצות שבהכרעה לברוא חיים חדשים. כל זה התרחש בתקופה שבה רבים העדיפו לשתוק ולהשתיק הן בעולם המתארגן במלחמה קרה והן בארץ בתקופה של עלייה המונית ואחרי הזעזוע של מלחמת העצמאות . במשך השנים החלו להיחשף בארץ ובעולם העדויות האישיות , התפתח המחקר ההיסטורי המקיף. כאשר חלפו הימים , הנסיבות השתנו והצטרפו דורות חדשים התברר כי השואה נוגעת בשאלות קיומיות עמוקות גם של אלו שלא היו בה.

דור יוצאי השואה התבגר והשנים שחלפו לא השתיקו את הסיפור הוא הועבר לדורות שחוו ניסיונות רבים נוספים. מלחמות, שינויים כלכליים וחברתיים, וויכוחים פוליטיים סוערים. היה צריך להעביר את הסיפור לדורות צעירים . ההעברה חייבה להתלבט מחדש על פשרו. בדור השני והשלישי, כשהחלו להגיע לביטוי ציבורי סיפורי העם היהודי שלא העיד ציבורית בדור הראשון . לוחמי הגיטאות ראו תמיד את פעלם כמכוון לבטא ראשונים את שחיכה לביטוי, לא כדי לבוא במקום הסיפור הכולל אלא כדי לאפשר את ביטויו השלם. כשם שהמורדים ביקשו לסלול במרד דרך לאי מחיקת סיפורם של קרבנות השואה . הם לא התכחשו לגורלם של אחיהם וידעו עד כמה בסיפורם של הרבים היה גם סיפור של התנגדות שהתרחש בתוך הווית חוסר האונים והרשע שמסביב כשם שמעשי חסידי אומות העולם כל כך בולטים דווקא משום שלצערנו לא ביטאו את הסיפור הכללי ומשום שפעלם רק הדגיש את היותם כה מעטים.

הפצת הסיפור ההיסטורי של השואה על כל המעגלים הגדולים התחולל בזמן בו העלו שאלות לגבי השפעתו על המפעל הלאומי היהודי ועל משמעותו ההומאנית של השואה. בהקשר אליו העלו שאלות של זיכרון ושל שיכחה, של משמעות ושל ייצוג. של תרבות וחינוך אך יחד עם צמיחתה של הגות עמוקה התפתחה גם בורות ובערות . של השטחה והכחשה.

תהליך המחקר והרחבת הידיעות הספציפיות על מה שהתחולל היה מלווה בחששות כי השואה תלך ותשכח אך עם הזמן התברר כי למרות כניסתה האיטית של מלחמת העולם השנייה לרצף הימים והפיכתה לחלק מההיסטוריה המתרחקת דווקא השואה נשארה על סדר היום : הפצע והעלבון של האדם לא עוברים מן העולם . מסר השואה היה לחלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. יחד עם עובדה חשובה זו צומחים אינטרסים של השכחתה של השואה ושל הזילות בשימוש בה.בית לוחמי הגיטאות פעל בכל התמורות הללו והיה צריך לנתב את דרכו החינוכית בתוכן.

בית לוחמי הגיטאות כגוף העוסק בחינוך החל להגיע אל דורות של צעירים חדשים. גם כאשר מייסדיו היו מבוגרים הם לא איבדו את המוקד שלהם באנשים הצעירים. תהליך זה נמשך כבר דורות. . הצעירים נחשפים בזמן צמיחת זהותם העצמית לשואה במרכז החינוכי הם פוגשים את ההוויה הטראגית של הנעורים בתקופת השואה . גם כאשר המחקר והרצון לזכור העלו במוזיאון נושאים אחרים כמו הילדים, קהילות והקשר המתעמק והולך אל הביוגרפיה הקונקרטית של קיבוץ לוחמי הגיטאות בכל תצוגה הנעורים, תנועות הנוער והמרד יהיו ויישארו חלק מרכזי. מייסדי המפעל היו ופעלו כצעירים בשואה , פעלו במרד לא משום שחשבו שהם מספרים סיפור אחר מהאסון הגדול וחוסר האונים האנושי והיהודי אלא דווקא מתוך מעורבות עמוקה עם האסון ובתוך הווית הכישלון האנושי הגדול הם ביקשו לסמן מחויבות ודרך.

בשנים האחרונות מסתמן תהליך בו השואה הופכת להיות נקודת מוצא לכל דיון בזהות היהודית ובהוויה הישראלית. אנו צריכים להיות ערים לתהליך ולהגיב עליו מתוך הכרה עמוקה שאמנם נושא השואה קיבל את החשיבות הראויה לו אך יש להתמודד עם הסכנות שהתגלו בתהליך זה. סכנת ההשטחה וההשחתה של הטיפול הן בזהות היהודית – ישראלית והן בשואה עצמה מאיימים. בצד ההעמקה בלימוד השואה התברר כי הדיבור עליה מסתיר גם בורות ומבוכה , רצון לברוח הן אל הפשטות רחוקות והן אל רגשנות המחליפה רגש אמיתי. מתגלית נטייה להסתפק הן בסיסמאות לאומניות והן באוניברסליזם שעיקרו מחיקת הקשר המיוחד של היהודי אל השואה. העיסוק בשואה נוטה לעתים להסתיר את ההוויה היהודית לפני השואה ולעתים למחוק את הפרספקטיבה הציונית שהפכה כה גורלית ליהודים בשואה, ובמיוחד אחריה. הבריחה מעומק העיסוק בתקופה ואימיה נוטה להפוך לפולחן מוות במקום להזדהות עם מי שרצו ולחמו למען החיים.

לימוד השואה מתוך תחושת אחריות הן ליהודים ולתרבותם והן למצע מוסרי אוניברסאלי הוא האתגר שיש להתמודד עמו. יש למצוא אפשרויות להתמודד עמו אותו דרך אמפטיה וההעמקה, דיוק היסטורי, ויכולת הכללה התורמת לאחריות מוסרית.

המוזיאון אינו מכון ללימוד יסודי אקדמי של השואה אך עליו להישען על עבודה של מחקר מדויק ככל האפשר. על הפעולה החינוכית להשתדל להישען על עובדות היסטוריות שנחשפו, שניתן לשפוט את אמיתותן , שניתן להפריד ביניהן לבין הביטוי החופשי והיצירתי שלהן וזאת כדי למנוע שימוש לרעה ודמגוגיה הסותרים את כבוד האדם המתחייב מהטיפול בנושא. מחויבות זו קשה במיוחד במפגשים קצרים שבית לוחמי הגיטאות צריך להציע. הוא גם קשה משום שגופים שונים מגיעים למוזיאון מתוך סדר יום שלהם . הצורך של המוסד לראות עקרונית את קהל היעד הרחב ביותר מתוך תפישה כי חשוב שהציבור כולו ייחשף למסר שהוא מביא מחייב מטודולוגיות שונות אך יש לאבחן בין שימוש במטודולוגיות מגוונות השומרות על יושרה חינוכית לבין מניפולציות וכניעה למסרים הסותרים את האני מאמין של המחנכים. הפצת המסר לציבור הרחב ביותר אסור לה להפוך למיסחור. כשם שאסור להסתפק בקהל שבוי ומצומצם כך אסור לאבד את חוט השדרה החינוכי שבית לוחמי הגיטאות מבקש להנחיל. הכבוד לקהלים רחוקים חשוב , גם אם נקודת המוצא שלהם שונה, אך חשוב כי הכל ידעו כי הפעולה החינוכית המתנהלת בבית נעשית מתוך עמדה ומסורת תרבותית הנושאת עמה מסר ברור. האמונה כי הפעילות של בית לוחמי הגיטאות צריכה להגיע לקהלים מגוונים ושונים, הן בעם היהודי והן בעמים אחרים ובמיוחד הערבים החיים באיזור נובעת מתוך אמונה כי המסר המוצג בו אותנטי ורלבנטי. ההטרוגניות של הזיכרון מחייבת להתעמק ולעמוד על המתחים הרבים הנוצרים במפגש, אך לא לאבד את נקודת המוצא ואת המסר המיוחד של המקום: האמונה החינוכית בדיאלוג ולא בפולחני שקר ובהערצה המשחררת מאחריות , היכולת לפתח מפגש אנושי ולפתח תחושת מחויבות לתיקון חברתי .

לרוב המבקרים בבית לוחמי הגיטאות אין הוא יכול לשמש בית ספר ללימוד השואה. הם באים אליו או אחרי שלמדו על השואה במסגרות אחרות או כנקודת זינוק ללימוד מסודר יותר. מחנכי הבית צריכים לעודד לימוד מסודר כזה. אין לתת למבקר את התחושה כי ביקור בבית יכול לבא במקום לימוד מקיף. התפקיד של הביקור הוא להעניק אלמנט לא פורמאלי שיביא את המבקר הן לנסות לדעת יותר והן לערוך חשבון נפש המתחייב מתוך התמודדות עם הנושאים המוצגים במוסד. הביקור בבית לעתים יהיה סיכום של תהליך קודם ולעתים פתיחה של תהליכים שיבואו כמו מסע או קורסים ארוכים, בירור חינוכי או תהליך מתמשך אחר. למרות שיש בבית לוחמי הגיטאות מוזיאון ומחקר הם באים לשרת את התהליך החינוכי המגוון המתקיים בו. העיצוב של בית לוחמי הגיטאות , השימוש בפריטים אותנטיים, העדויות, המפגשים ובמיוחד הפעילות של המדריך צריכים להיות מכוונים למטרות אלו.

במשך השנים יזם בית לוחמי הגיטאות הקמת תערוכות, מכונים, פעילויות מרכזיות . המאמץ להקים פעילויות כאלה , לייצר להם חלל ומסגרות וצוות עובדים , הרצון למשוך להן אמצעים הביא לכך שלעתים הן נראות כפעילויות תלושות זו מזו. לעתים נראה כאילו בית לוחמי הגיטאות הוא פדרציה של פעילויות שאפילו מתחרות זו בזו. יש לקדם פעילות היוצרת אחדות יותר גדולה שאיננה מפריעה למגוון אך לא יוצרת תחושה של נתק ואי הבנה..

ההכרעה של מייסדי בית לוחמי הגיטאות לקרוא לבית על שם יצחק קצנלסון המשורר, איש התרבות, איש החינוך המובהק, המאמין הגדול בצורך לתיקון אנושי והמקונן הגדול של העם היהודי יכולה להוות מצפן לפעילות המתנהלת במוסד. יצחק קצנלסון האיש שקשר עצמו עם הנערים בגיטו ועם תנועת הנוער והמרד מתוך מודעות מלאה לכך כי הם רסיסי השבר הגדול הפועלים בתוך הוויה שתחייב למאמץ עילאי ליצירה שתוכל לשקם את האנושי ואת היהודי.. ומחויבות זו צריכה להנחות את המחנכים שבבית.

למערכת הזמן הירוק

קראתי בצער רב את דברי ידידי אודי מנור. אינני יודע מה היה בדיוק בבית ברל ועל כן אינני יכול לשפוט מי פיטר, מי התפטר, מה היה אחרי הקלעים או על הבמה הפתוחה. קשה לנהל קרן חינוכית השייכת לתנועה פוליטית . מי שמכיר מרכזים רעיוניים יודע על מה אני מדבר. אך ברשימה קטנה זו של אודי אני קורא את אחד הסימפטומים המלווים את התנועה החלוצית שנים רבות. עליה שילמנו עם ריבית ד'ריבית : אי יכולת להערכה הדדית של תנועות יקרות. השתלחות אישית המביאה לעיוורון הדדי. מהיכן נובעת המחלה הזו שכרסמה בתשתיות , הביאה לפילוגים, ליצירת תדמיות , מילאה את החלל בחרמות ובהשמצות? אנשים עם רעיונות וחברים שלא רואים ניצחונות קלים שנתקלים במשימות ללא כלים להגשמתם, שמתבוננים בסביבתם ומפרשים אותה בפירושים שלא תמיד מובנים לזולתם מפנים את זעמם על הקרובים אליהם ברוח. הופכים כל דבר למלחמת אחים, להאשמות על התנשאות, על התעלמות, מזלזלים איש ברעהו. גם כשהוויכוחים הם אמיתיים תולים אותם באנשים, מגלים מניעים זרים. לא שאין גרעיני אמת בכל הוויכוחים על סטאלין ויערי, על בן גוריון ושמעון פרס אך כמה לבבות הושחתו ונקרעו בויכוחים אלה בין אנשים שעסקו בחינוך, באמנות, שבנו בתים ועשו מפעלים חשובים.
לתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד הרבה זכויות בדיוקנה המתקן של החברה הצעירה בארץ. מדריכיה ומפעליה הם מהבולטים שהעזו להפר את התרדמת החברתית על ידי מעשים וחשיבה על ידי חינוך וביקורת. בעקבותיה קמו תנועות בוגרים, קבוצות שיתופיות מפעלי תרבות ושיתוף של גורמים שנדחו על ידי החברה הישראלית. לפסח האוספטר היה תפקיד מכריע בכל אלה.אף פעם לא היה לבד.
החשש של אודי על התנשאות הוא חשש ישן כלפי ציונים, כלפי סוציאליסטים, כלפי קיבוצניקים, כלפי יהודים . מי שיש לו רעיונות צריך תמיד להיזהר מפני תחושות כאלה של סביבתו. אך מי שאין לו או לא עושה צריך היה אמנם להיזהר כפליים אך בדרך כלל לא חושש להתנשא.
התברכנו שיש בארץ תנועות חלוציות של צעירים. שיש מורדים בקיים ובונים. תנועות הבוגרים מגיעות כל פעם לשלב חדש התובע התחדשות מתמדת , פעולה בתוך סביבה ומצבים לא צפויים. והעולם לא תמיד מחייך אל משאת נפשן.
לפני כמה זמן יצא לי להיות במחזה שהציגו חניכים ומדריכים של הנוער העובד והלומד על מרד גיטו ורשה. עם כל הכבוד להרבה פעולות חינוכיות בארץ לא ראיתי כדבר הזה. מחקר היסטורי, המחזה ובעיקר שותפות של חניכים צעירים משכבות חברתיות שנדחו על ידי החברה הישראלית קיבלו כאן גם תפקיד, גם דרך ,גם חום אנושי , גם אמון ביכולתם היצירתית.
אל ניידה אבן בדברים היקרים לכולנו.

מוקי צור, עין גב

אסיפה שנתית בימים נוראים

כשהיה שמואל זנדברג שהחליף את שמו להרחול מריח שמתקרב סוף אלול היו געגועיו לבית הכנסת פורחים. יום אחד החליט להגיע לימים נוראים לבית הכנסת בטבריה. הוא יצא מחצר כנרת עם שמיכה וספר , הניח את השמיכה מתחת לעץ בשפת הים והלך לבית הכנסת האשכנזי שבעיר.
הימים הנוראים הם כידוע הימים בהם כיסאות בית הכנסת מתמלאים באנשים. אלו הימים בהם הגבאים גובים חובות ובית הכנסת יודע פריחה. כשראו באי בית הכנסת חלוץ צעיר מגיע שאלו אם שילם לכיסא. הוא היה חולוץ, זה כינוי הגנאי של החלוצים בעיני המיושבים בדעתם ,חולוץ הוא מי שאין לו. כיון שהיה שמואל חולוץ לא נמצא לו מקום בבית הכנסת. כואב הוא שב אל העץ והשמיכה על שפת ים כנרת וקרא בספר. למחרת החליט ללכת לבית הכנסת הספרדי כדי לטעום את טעם הבית הרחוק. למרות שהיה סוציאליסט אדוק רצה בית כנסת. מכיוון שכל הכיסאות נמכרו לא הכיר בית הכנסת הספרדי בגעגועיו .
חזר שמואל זנדברג לכנרת.
הקבוצה של אותם הימים רחשה. היו עזיבות לילה ועזיבות יום. ביום עזבו הכופרים ברעיון, בלילה עזבו אלו שלא יכלו יותר ולא רצו לעמוד מול חבריהם. החליט שמואל זנדברג שבמקום ללכת לבית הכנסת של טבריה הוא ינהיג יום דין אחר: אסיפה שנתית. ביום הזה יכונסו כל חברי הקבוצה וידונו על הקבוצה. כל אחד יגיד האם הוא נשאר לשנה. כולם יחד יחשבו על עצמם, על העם היהודי , על מצב העולם. הרי הימים הנוראים ימי דין הם ואולי גם יהיו ימי רחמים.
מאז בימים הנוראים היתה אסיפה שנתית והחברים ידעו עם מי ולמה יחיו יחד בשנה הקרובה.
למרות עדותו זאת של שמואל הרחול אין לדעת אם הוא המציא את הרעיון או אם לקח אותו מקבוצות אחרות. שנים ארוכות התקיימו בחגי ראשית השנה האסיפות השנתיות.

מוקי צור

האדם במרכז

ובאמת זאת לימדונו זה כבר רבותינו כדוגמת מישלה ופוסטל דה – קולאנז': מושא עניינה של ההיסטוריה הוא , מטבע הדברים, האדם. ומוטב לומר : בני האדם. את מדע התמורות מיטיבה להלום צורת הריבוי, באשר צורת היחיד נוטה לצד ההפשטה; צורת הריבוי הריבוי לעומתה מציינת באופן דקדוקי את היחסיות. מאחרי קווי המתאר במוחשיים של הנוף, מאחורי המכשירים או המכונות, מאחרי הכתבים הקפואים ביותר למראית עין ומאחורי המוסדות המנותקים לחלוטין כביכול ממי שיסדו אותם- מאחורי כל אלה קיימים בני אדם, ואותם מבקשת ההיסטוריה להבין. ומי שאינו מבין זאת , לא יצלח כי אם לתרגילים בידענות לכל היותר. ההיסטוריון הטוב משול לאותו ענק מן האגדות: המקום שריח בשר בני אדם עולה ממנו באפו, אליו יעוט לציד.

מארק בלוך אפולוגיה על ההיסטוריה עמ' 70

היסטוריון – אוהב את החיים

הסולידריות שבין התקופות כל כך איתנה, עד כי קשרי הפענוח של האחת באמצעות האחרת פועלים אהדדי משני הכיוונים גם יחד. אי הבנת ההווה היא תולדה בלתי נמנעת של אי- ידיעת העבר. אך באותה מידה אין שחר לניסיון להבין את העבר בלי לדעת דבר על ההווה. במקום אחר כבר הזכרתי את האנקדוטה הזאת : נלוויתי אל הנרי פירן Henri Pirenne בדרכו אל סטוקהולם. מיד שהגענו אמר
לי : 'מה נצא לראות תחילה?אומרים שהוקם פה בית עירייה חדש. הבא נפתח בו', ומיד הוסיף, כאילו להקדים תשובה לפליאה : ' לו הייתי אספן עתיקות, הייתי מתעניין רק בחפצים עתיקים. אבל אני היסטוריון , לכן אני אוהב את החיים'. היכולת הזאת לתפוש את החיים בעיצומם היא- היא סגולת הסגולות של ההיסטוריון. ואל יטעונו סממנים של איפוק סגנוני; סגולה זאת היא נחלתם של אנשי השם שבתוכנו: פוסטל או מייטלנד Maitland בדרכם המחמירה, לא פחות ממישלה. ואולי הסגולה הזאת בעיקרה היא מתנת פיות , שאיש לא יכול להתיימר להשיגה , אלא אם כן נמצאה לו בעריסתו. ואף על פי כן יש להפעילה ולפתחה. הכיצד ? וכי יש דוגמה טובה מזאת שנתן פירן עצמו, היינו במגע מתמיד עם העכשווי ?
שכן אותו רתת של חיי אנוש, שרק במאמץ גדול של הדמיון נוכל להשיבו אל הטקסטים העתיקים, אפשר להרגיש בו כאן ועכשיו. פעמים רבות קראתי סיפורי מלחמה וקרבות, ופעמים רבות סיפרתי סיפורים כאלה. האם באמת ידעתי, במלוא מובן של הפועל 'לדעת' – קודם שחזיתי מבשרי את תחושת הבחילה המחרידה- האמנם ידעתי באמת מה משמעו של 'כיתור' לצבא ומהי 'תבוסה' לעם ? ובטרם שאפתי אל קרבי במרוצת הקיץ והסתיו של שנת 1918 את אווירת העליצות של הניצחון – ועודני מקווה מאד למלא בה את ריאותי שנית, אף שהניחוח שוב לא יהיה כשהיה , אללי – האמנם ידעתי באמת ובתמים איזה משמעות טומנת החובה מילה נפלאה זו? לאמיתו של דבר , ואחרי ככלות הכל , נשאל תמיד, במודע או שלא במודע, יסודות מחיי היום – יום שישמשו אותנו כדי לשחזר את העבר , כדי שנוכל לתת בהם גוונים חדשים במקומות הנחוצים. וכי איזה מובן היה בעינינו לאותם שמות המשמשים אותנו לתיאור של הלכי נפש שפסו מן העולם ושל דפוסים חברתיים שגוועו , אילולא ראינו תחילה בעינינו כיצד חיים בני אדם ?

אפולוגיה על ההיסטוריה 85-86

מארק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, תרגום צביה זמירי , עריכה מדעית בניי קדר, מוסד ביאליק , 2002

שארית הפליטה

בין שבעה לתשעה מיליון בני אדם לא גרמנים שהו בגרמניה בסוף המלחמה. עובדי כפייה מהמדינות שנכבשו על ידי הגרמנים, שבויים, ואסירים . ביניהם היתה קבוצה של כ120.000יהודים שהגיעו בצעדות המוות שכפו הנאצים הנסוגים על יושבי מחנות הריכוז היהודיים בפולין . הם נותרו חולים, חבולים. עם השחרור אלפים מהם מתו ממחלות. העולם חגג את ניצחון והם נותרו ללא תקווה לחזור הביתה, למצוא את יקיריהם.
בנות הברית כלאו אותם במחנות בהם הם היו כלואים בזמן המלחמה. בתחילה הם שהו במחנה אחד יחד עם הנאצים השבויים שרצחו את בני משפחותיהם .הסיבה לכליאתם הנמשכת היתה החשש כי הם ידביקו במחלותיהם את הסביבה. רק אחרי חודשים הם הופרדו למחנות עצמאיים. פטון הגנרל שפיקד על הצבא האמריקאי באיזור ראה אותם כתת- אדם. הימים היו ימי תחילת המלחמה הקרה. גם הפליטים לא ידעו אז אם תפרוץ שוב מלחמת עולם . היו שחשבו כי ישובו ימי האימה.
באותם ימים בפולין החלו שרידי היהודים לצאת מן המחבוא, להגיח מן המנזרים, להיפרד ממשפחות מאמצות . מהר מאד הם הבינו כי אין סיכוי לחזור הביתה. כי הרכוש שנלקח לא יוחזר להם. כי האנטישמיות לא חלפה.
אנשי תנועות הנוער הציוניות שנותרו בחיים חשו כי עליהם להגשים את חלום נעוריהם ולעלות ארצה. הם החלו לארגן יהודים צעירים לעזוב את פולין להגיע למערב כדי שמשם יוכלו להגיע לארץ ישראל.
שארית הפליטה מצאה עצמה מחפשת דרך. הפליטים היו במצב קשה. אין להגדיר את הדבר בשפות רפואיות של פוסט טראומה אישית .כיצד להתמודד עם חמלה עצמית משתקת, עם יתמות הקשורה בזיכרון פוצע. הם היו צריכים למצוא לעצמם דרך בעולם שהמשיך להיות עוין. אפילו הציונים שהאמינו ביכולת של שארית הפליטה לא הבטיחו מנוחה מתלאות. הארץ החדשה עתיקה עליה חלמו לא היתה יכולה לבשר סוף להרפתקאות. רבים מהיישוב היהודי בארץ לא ידעו האם הפליטים לא פצועים מדי כדי לעמוד במשימה. רבים משרידי השואה חשו כי לא תמיד הארץ ישראלים מסוגלים להבין באיזה עולם הם חיים. ובכל זאת ארץ ישראל נתנה להם כיוון, אתגר. בחלומה הם חשו שייכים.
אחרי שאנשי תנועות הנוער כבר החלו לארגן את הבריחה של בוגריהם אל המערב כגשר לארץ ישראל החלו להגיע לפולין יהודי פולין שברחו בראשית המלחמה לתוך רוסיה הסובייטית. חייהם ברוסיה היו קשים ביותר אך הם לא היו במחנות המוות, לעתים שרדו משפחות שלמות. כשחזרו באלפיהם לפולין הבינו כי זו לא היתה חזרה לבית. כי מוכרחים לזוז מפולין . פוגרומים שהתרחשו בעקב עלילת דם בקילצה רק הגבירו את תחושת אין המוצא. השלטונות הקומוניסטים בפולין הסכימו כי רבים יעזבו את פולין ויצאו למערב. תנועת הבריחה שלהם לכיוון ארץ ישראל החלה. המארגנים של הבריחה היו אנשי תנועות נוער הציוניות יחד עם אנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל. אצל חלק שהצטרפו ל'בריחה' זו היתה הגשמה של אידיאל נעורים שלא נכתש במאורעות אצל חלק קריאה אינטואיטיבית להתחלת חיים חדשים . היתה להם תחושה כי הציונות היא הדרך היחידה לשיקום משותף, קהילתי, לאומי.
במחנות העקורים היהודים בגרמניה שנוהלו על ידי הג'וינט חיו כ250.000 איש. 130.000 מתוכם עלו ארצה. 80.000 הגיעו לארצות הברית. השאר למדינות אחרות.
רבים משארית הגולה היו ילדים ונערים. בתוכם התנהלה עבודה חינוכית עצומה. מסורת תנועת נוער ובתי היתומים היהודיים, מסורת החינוך הקיבוצי ועליית הנוער חברו יחד למפעל שיקום אידיאליסטי לא חף משגיאות אך מתמודד באומץ עם שאלות אנושיות ויהודיות קיומיות. הנערים חשו שזורים במאבק פוליטי מר על הגשמת רעיון קיבוץ גלויות בארץ ישראל. הם הפכו להיות חיילים במרד הלא אלים של היהודים בסדרי עולם ובאימפריה הבריטית.
כמה חדשים לפני הכרזת המדינה החל תהליך של גיוס צעירים משארית הפליטה לצבא הישראלי המוקם. גיוס זה של אנשי הגח'ל שלא חלו בו פטורים של בנים יחידים או של נציגים אחרונים של המשפחות היה גיוס התנדבותי . במהלך מלחמת העצמאות התברר המהלך כגורלי. החיילים שבאו משארית הפליטה היו למעלה מ20% של הצבא ובסוף המלחמה 57% מהחטיבות הלוחמות.

אני לומד כדי לשכוח

מתוך יומן של איש משארית הפליטה איש התנועה הרויזיוניסטית שלחם במרד גיטו וארשה

אין אמונה, אין תקווה. דיברתי היום עם רב, מאמין. 'אני לומד כדי לשכוח ולא לשם מצווה'. בלי אמונה, אזלי יד, בלי עתיד, בלי קשר עם החיים. מרה שחורה. מה טעם לחיינו? למה, לשם מה , למה? (…) ואם אומרים אחרים, שיש להם תוכן- גם זה שקר: חוזרים על פרזות מלפני עשר שנים. מדברים בפה ולא בלב. במוח. כולם משקרים, כולם. ישנן רק שתי מוצאות : או להתאבד או להתמסר לסטרא אחרא : לשתות, להשתכר, לאכול ולשגל. וכך עושה הרוב. מתאבדים ברצחם את האנושיות שבהם (…) עם אובד… מה לי ומי לי בעולם? ידידים פרזה בלי תוכן, רק מילים, ולא יותר. עם, עם? זהו עם?

יומנו של וודובינסקי, ארכיון יד ושם, 7 באוקטובר 1945 (מנקוביץ, דליה עופר)

ייפתחו שערי הארץ

דברי מנהיג ציוני משארית הפליטה

יעקוב אולונסקי באסיפת פליטים בלנסדברג
לא.אנחנו לא פולנים, למרות שנולדנו בפולין, אנחנו לא ליטאים, אף שעריסתינו עמדה פעם בליטא, אנחנו לא רומנים אף שראינו ברומניה אור עולם. אנחנו יהודים… אנחנו תובעים איפוא שייפתחו בפנינו שערי הארץ לרווחה כדי שנוכל שם לחיות כבני אדם חופשיים וכעם חופשי

לאן הולכים ?

מחנה הריכוז שוחרר על ידי הצבא הסובייטי. מפקד צעיר של הצבא האדום כינס את היהודים במחנה וכיבד אותם בקריאות יחי סטאלין ! תחי ברית המועצות! ברוסית . אחר כך הוסיף. אתם לא מבינים אז אדבר עמכם באידיש. הם שאלו אותו לאן הולכים עכשיו ? אמר להם אל תלכו למערב שם שונאים אותנו. אל תלכו למזרח . שם שונאים אותנו. אז לאן הולכים ? שאלו אותו הפליטים והוא אמר : אני לא יודע.

הם החלו לנדוד ולבסוף הגיעו למחנה עקורים בגרמניה . יום אחד נכנס לצריף שלהם חייל. על כתפו הם ראו מגן דוד. הוא לא היה דומה לטלאי הצהוב שהכירו. הוא היה לדידם סמל לחירותם הנכספת.
מאיפה אתם? שאל אותם.
בייסקי שהיה חבר בתנועת הנוער הציוני לפני המלחמה וזכר שתל יצחק היה הקיבוץ האחרון שהקימה התנועה לא היסס והשיב
-אני מתל יצחק.
שאר היהודים שלא באו מתנועות נוער מהרו ללכת בעקבותיו האחד אמר : אני מירושלים השני אמר –אני מתל אביב. השלישי אמר – אני מחיפה. אז אמר החייל מהבריגאדה. ואני גדעון מדגניה א'. הוא היה הבן הראשון שנולד בדגניה.
מאז ידענו לאן אנו הולכים סיכם בייסקי את האירוע.

על פי עדותו של משה בייסקי
העפלה

ארץ ישראל נחסמה פעמים רבות בפני עליית יהודים. לעתים בגלל אירועים היסטוריים שהתרחשו בה. פלישות, כיבושים ,החלפת שלטונות, משברים כלכליים מנעו עלייה רצופה. עם כיבוש הארץ על ידי העות'מאנים ב1516 החלה להגיע עלייה לארץ בגלים. לא תמיד היהודים ביקשו להפוך את געגועיהם לארץ למעשה של הגירה אליה . הקריאה לך לך מארצך ממולדתך מבית אביך לא התקבלה באופן פשטני. יהודים הכו שורשים במדינות רבות . העלייה ארצה גם של החולמים עליה היתה קשורה גם במשברי קיום, בחרדות הנובעות מתמורות היסטוריות. לעתים עולים שעלו ותבעו מהיהודים לעלות בעקבותיהם , מצאו עצמם תובעים לשווא.
בסוף המאה התשע עשרה החלה להגיע עלייה אך היא נתקלה בהגבלות של השלטונות שחששו מפלישת יתר של מעצמות ומתביעה לריבונות יהודית בארץ ישראל…. . אך גם בתקופות שהארץ נפתחה יחסית לעלייה לא תמיד היתה הפרנסה מצויה.
כל מי שהגיע ארצה כצליין או תייר הפקיד את דרכונו בנמל . תמורת הדרכון הוא קיבל פתקה אדומה. (הפתקה האדומה היתה מסמך גדול מלא חתימות) (אני מציע לצלם פתקה אדומה בארכיון הציוני) הוא היה צריך לעזוב את הארץ כעבור כמה חודשיםובטרם צאתו לקבל חזרה את דרכונו.
עולים היו נשארים בארץ ללא רשות , ללא דרכון, עם הפתקה האדומה .אלו היו המעפילים הראשונים. החלה להגיע ארצה עלייה שלא בדרכים מקובלות. החלו להגיע עולים ללא רישיון דרך סוריה ולבנון. במלחמת העולם הראשונה גרשו השלטונות מהארץ אזרחי מדינות אויבות , עולים מרוסיה, צפון אפריקה(כאזרחים צרפתים) ואנגליה. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים, הצרפתים, האוסטרלים והאיטלקים נאסרה כליל העלייה ארצה אך אז החלו להגיע עולים כחוזרים מהגירוש מארץ ישראל. תחת כותרת זו שבו ארצה יהודים וערבים.(גם ערבים גורשו בהמוניהם מהארץ ומסוריה) אל המגורשים הצטרפו יהודים שביקשו לעלות ארצה.
ב1922 הונהגו בהסכמת ההסתדרות הציונית מכסות לעלייה ארצה. ההסתדרות הציונית חששה מעליית המונים שתשבש את המפעל הציוני. המכסות לא חלו על אנשים בעלי רכוש . הם נקבעו בקריטריונים שונים כל שנה המיוחד על פי מה שהשלטונות האמינו שיכולה הארץ לקלוט. סגירת הארץ בפני עולים חלוצים הביאה לפריצת גבולות בעלייה שלימים נקראה עליה ב' כדי להבדיל אותה מהעלייה ברישיון. רבים מן העולים ברישיון התחתנו בנישואים פיקטיביים ועל ידי זה העלו לארץ עולים נוספים. עם הגיעם ארצה התגרשו.
ב1932 קרא ז'בוטינסקי לאוואנטוריזם, להרפתקאה . הוא ביקש פומבית לארגן עלייה לא לגאלית.לדעתו עלייה כזו תוכל לכפות על השלטון הבריטי לקיים את ההתחייבות של המנדט להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ב1932 התקיימה בארץ מכביה שהותירה הרבה מהספורטאים בארץ. גם כנס מקהלות יהודיות גדול היה למכשיר להעלמות משתתפיו בארץ ישראל.
עם עלות הנאצים לשלטון התמקדה העלייה הלגאלית בעולים מגרמניה ועל ידי כך נסגרו הגבולות בפני עולים מארצות אחרות. אז החל להתארגן מפעל של העפלה הן על ידי התנועה הרויזיוניסטית והן על ידי תנועת הפועלים. המפעל היה נתון בוויכוח בגלל המצבים המדיניים ובגלל היכולת לארגן מבצע כזה. תנועות הנוער החלוציות, ומארגנים פרטיים, ההסתדרות והמפלגה הרוויזיוניסטית היו מעורבים במפעל. עם הצהרת הספר הלבן ב1939 שהגביל את מכסת העלייה ל75.000 לשלוש שנים והגביל את יכולת היהודים לרכוש אדמות הפכה ההעפלה לנשק פוליטי, מרד לא אלים. מיעוט האמצעים שעמדו לרשות מארגני ההעפלה הביא לאסונות קשים של טביעת אניות והדבר גרם לעצירת ההעפלה. בשנת 1938 התקיימה וועידה בינלאומית בעיר הקיט אוויאן בצרפת כדי לדון
בגורלם של הפליטים. הכל ידעו כי מדובר על יהודי גרמניה. מדינות אחרות ביקשו לפלוט את יהודיהם אך לא נמצאה מדינה שהיתה מוכנה לקלוט את הפליטים. הצורך להתפרץ לארץ ישראל גבר. פרוץ מלחמת העולם השנייה העמיד את היישוב היהודי בפני דילמה כיצד להיאבק בספר הלבן מבלי לאבד את התמיכה בבריטים העומדים במערכה גורלית על פני העולם ועל גורל היהודים. ההעפלה המשיכה בתקופה הראשונה של המלחמה.אולם היא נעצרה בעקבות אסונות, קוצר יד, ותנאי המלחמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה החלה העפלה גם מעיראק , סוריה לבנון. פרס ומצפון אפריקה. השלטונות הבריטים לחמו נגד ההעפלה. אסונות גדולים היו במבצעי ההעפלה .. סטרומה אנייה שיצאה מרומניה וסבבה את נמלי הים השחור לא הצליחה להתגבר על המחסומים שהציבו השלטונות הבריטים, גורשה בסופו של דבר מנמל טורקיה והוטבעה כנראה על ידי צוללת סובייטית . על סיפונה היו למעלה מ700 מעפילים. הבריטים עמדו על כך שיהודים שעלו ללא רישיון יגורשו מהארץ. ב1940 אניית גירוש כזו פאטריה נחבלה על ידי אנשי ההגנה בנמל חיפה. חישובים מוטעים של החבלנים גרמו לטביעה מהירה של האנייה ולטביעת 216 מעפילים.ככל שהתבררו מימדי השואה התברר עד כמה יכולה היתה העפלה מוגברת להציל חיים.
עם סיום מלחמת העולם השנייה החלה ההעפלה ללבוש מימדים דרמטיים. משך שלוש שנים העפילו כ84.000 יהודים ממחנות העקורים בגרמניה וממקומות רבים באירופה ומסוריה ומעיראק. הם הגיעו דרך היבשה מן הצפון דרך מטולה כפר גלעדי וראש פינה. דרך הים באניות שעגנו בחופים רבים בארץ. ב1947 150 העפילו במטוסים מעיראק לשדה תעופה חשאי ביבנאל.

52.000 מהמעפילים נעצרו על ידי הבריטים והועברו למחנות מעצר בקפריסין. רק אחרי הקמת המדינה עלו אחרוני המעפילים ארצה.
עם הקמת המדינה נפתחו גבולותיה אך לא תמיד נפתחו גבולות היציאה מהמדינות למדינת ישראל. במיוחד היתה קשה העלייה מארצות ערב. על רקע זה המשיכו המעפילים להגיע במיוחד מצפון אפריקה. . אניית אגוז שיצאה ממרוקו וכל נוסעיה טבעו היתה לסמל ההעפלה המאוחרת.

הטרגדיה של קלדובו שאבאץ

1200 מעפילים אורגנו בשנת 1939 להפליג על פני הדנובה , להגיע לים השחור ולעלות ארצה. הם הגיעו מאוסטריה וגרמניה. הקרח עצר את הספינות הקטנות והן עגנו בנמל קלדובו. החלו לחפש אונייה שתוכל לעבור ולקחת אותם. יהודי יוגוסלביה קיבלו אותם והעבירו אותם למחנה בשאבאץ. חודשים נמשכו הלבטים. קבוצה אחת קטנה של נערים הגיעה ארצה והשתלבה בעליית הנוער. השאר התארגנו בתנאים הקשים.קרוביהם בארץ שקיבלו מהם מכתבים היטלטלו בין ייאוש לתקווה. בשלב מסוים הועידו ספינה דורין שנקנתה לאירגון ההעפלה להביא את המעפילים אך כשהתברר כי אי אפשר יהיה להשתמש בה לצורך עלייתם של אנשי קלדובו היא הוקדשה למטרות מודיעין לצבא הבריטי.
במרץ 1941 פלשו הנאצים ליוגוסלביה. המעפילים הגברים נרצחו , הנשים והילדים נרצחו בחנק במכוניות גז.

נשים מאקסודוס עולות שוב

סמל לגורל המעפילים היתה האוניה אקסודוס אותה תפשו הבריטים בדרכה ארצה וביקשו להוריד את מעפיליה חזרה בצרפת. העולים סרבו לרדת מהאונייה הצרפתים קיבלו את רצונם של המעפילים ולא הורידו אותם . הבריטים לקחו את המעפילים לגרמניה. הם שבו לחיות במחנה. קבוצה של כ270 נשים בהיריון שהיו במחנה התנדבו לשוב ולנסוע לנמל בצרפת כדי לעלות ארצה. הן נסעו ברכבת לעבר מרסיי. מי שארגן אותם היה שליח צעיר מהארץ, אלי זמיר. הוא עצמו עלה כילד ארצה מוינה ערב מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז בן 12. עתה הוא עמד מול הנשים שעברו את השואה וארגן אותן למבצע עלייה ארצה.הרכבת נעצרה במרכז צרפת משום שבדיוק אז פועלי התחבורה הצרפתיים פתחו בשביתה כללית . היה נראה כי הסיכוי להגיע עם הנשים לאנייה שהיתה צריכה לקחת אותן ארצה אפסו. מארגני המסע ובהם אלי זמיר נגשו אל מטה השביתה ותבעו מראשיה להיפגש עם הנוסעות. הם הגיעו לתחנת הרכבת. הנשים בהיריון תבעו שיתנו להן לעבור. מארגני השביתה התרגשו מאד מהמפגש וארגנו אוטובוסים מיוחדים לנשים שהגיעו לנמל חפצן בצרפת בדרכן ארצה.

עליית האלף

היהדות בסוריה היתה קרועה בין חינוך ציוני מובהק לבין הלכי רוח פרו צרפתיים שבאו מבתי הספר של אליאנס. החינוך העברי החל בעיקר עם הגליית כ2000 יהודים מארץ ישראל לדמשק בסיום מלחמת העולם הראשונה. היו בו גלים בתוכם החלה להתפתח תנועה חלוצית. משך כל השנים היתה יהדות סוריה מעורבת בהעברת יהודים ארצה כעולים ומעפילים.
בעקב הכיבוש של סוריה על ידי צרפת של וישי הפרו גרמנית הורע מצב היהודים עד שסוריה נכבשה על ידי כוחות בריטיים, אוסטרלים, צבא צרפת החופשית ואפילו כוחות של הפלמ'ח. החלה פעולה של הכנה להעלאת צעירים וילדים יהודיים ארצה.
ב1945 היה מרד ערבי נגד השלטונות הצרפתיים שהבטיחו להעניק עצמאות לסוריה . הבריטים שלא כל כך השלימו עם שלטונה של צרפת בסוריה ולבנון התערבו בסכסוך . המצב הכלכלי בסוריה היה בכי רע. דמשק הופצצה על ידי הצבא הצרפתי וארבע מאות נהרגו. לחץ של הבריטים הוביל לכך שצרפת העניקה עצמאות לסוריה. מצב הכלכלה של היהודים וחוסר הביטחון במה מצפה ליהודים הביא הורים רבים להסכים לשליחת בניהם ארצה. שליחים ארץ ישראלים יחד עם מנהיגי הנוער הציוני . ילדים מגיל שמונה עד שתים עשרה יצאו ארצה בדרכי ההעפלה. קראו למבצע עליית האלף. הם עלו בקבוצות של שלושים ילדים ארבעים ילדים . הבריחו אותם בחסות החשכה לכפר גלעדי . הם חולקו לחברות נוער בקיבוצים, מושבים ופנימיות . בתקופה הראשונה שמרו על קשר עם הוריהם אך עם התקרב מלחמת העצמאות נותקו הקשרים לתקופה ארוכה. במסגרת זו עלו ארצה קרוב ל1400 ילדים.

חיי כבוד, חירות ועמל ישרים

לא הוגדרה כאן נוסחה מוכרת בעולם הפוליטי: לא דמוקרטיה, לא סוציאליזם. האם היו מחברי המגילה אדישים לרעיונות הללו ? האם השתמשו במילים לא מזוהות אלה על מנת לעמעם את היסודות הדמוקרטיים או הסוציאליסטים של המדינה שתקום? האם בכך החמיצו דרך ? האם הנוסח בא לגייס את שאינם דמוקרטים או סוציאליסטים?
יש לזכור שבסוף שנות הארבעים הסיסמאות והדגלים , השיטות והשקפות העולם נשמעו על כל במה . תהלוכות ססגוניות דברו בשמן אך הן היו רוויות פולמוס ובלבול, מאחרי המילים הגבוהות עמדו אגרופי מלחמה קרה וצלקות של עולם שעוד לא היה ברור שניתן לשיקום אחרי מלחמת העולם השנייה . המלה דמוקרטיה הושמעה בכל דיקטטורה של גנרלים והמילה סוציאליזם היתה למנטרה שקרית במשטרים טוטאליטאריים..
החירות הובטחה על ידי הדמוקרטיות המערביות אך פעם אחרי פעם התברר שבצל ההבטחות נדרס כבוד אזרחיהן בעוני מחפיר . האם גורל הוא שמחירה של החירות המדינית הוא השליטה הכלכלית של אדם בידי אדם ? האם נגזר שהקידמה הכלכלית תתבסס על אי צדק חברתי , על פולחן של עשירות מול עוני מנוול ? האם משמעות הנאורות של האחד מוכרחה להתבסס על איבוד הכבוד האנושי של האחר ?
מצד שני האם ראוי היה להאמין שקידומו של שוויון חברתי מחייב עריצות רוחנית תרבותית ופוליטית ? האם גורל הוא המחייב את מעריצי השוויון להפר אותו על ידי אובדן החירות האישית ? האם השיוויון יכול להיות מקודם על ידי פולחן אישיות, רצח המוני , גולאגים ?
מנסחי המגילה ביקשו להגיד בעברית את מה שכוסה על ידי סיסמאות לוהטות ותותחים בעולם הרחב. הם ביקשו נוסחה שכבר עובדה על ידי החברה היהודית בארץ ישראל
בהשראת מסורת יהודית אנושית עשירה ובהשראת ניסיונות חברתיים רבים שצמחו בארץ.

מגילת העצמאות ניסחה את זה בבירור : חיי כבוד, חירות ועמל ישרים.
חירות הרומסת את הכבוד האנושי אובדת. הזירה אינה מוכרעת על יסוד של הסתפקות בחופש הביטוי ובייצוג נאות בחיים המדיניים. אלו לא יוכלו להישמר אלא אם יישענו על הוויה חברתית הנשענת על קידום של קהילה עובדת, על כלכלה החותרת לצדק.
.
בלב לבו של הצירוף עמל ישרים עמד הרעיון שלא הפנאי מעבודה מבטיח את הכבוד האנושי ואת הזכות לנווט את החברה. חברה המבטיחה לאזרחיה חיים דמוקרטיים, שוויון ערך האדם , חירות הביטוי ואחריות לניווט החברה חייבת לקדם את עניין העבודה. יש לחתור לעבודה יוצרת, בה היחיד מוצא ביטוי וגם מממש את אחריותו לחברה .
אהרון דוד גורדון ביקש בחייו ובתורתו עבודה שאיננה מדכאת את הכבוד האנושי של היחיד כמו במיתוס המורד של הקמת מגדל בבל וגם לא מהווה עונש כבנוסחת עונשו של קין. הוא ביקש עבודה שמממשת את האחריות לטבע ומקדמת את האדם. 'לעובדו ולשומרו ' בחוויה קיומית מוסרית עמוקה.

במילים של ההכרזה יש מחויבות להתמודד עם 'לא יחדל אביון מהארץ'. אותה אמירה הקובעת שבעולם, גם העולם המפותח טכנולוגית , לא יגבר הצדק החברתי. כי הפיתוח של הציוויליזציה לעולם יהיה מבוסס על העוול כמכשיר שליטה, כדרך לצבירת כוח.

אני מאמין

בפי רבים השיר נקרא 'שחקי שחקי' . השיר של טשרניחובסקי נכתב עוד לפני הקמת ההסתדרות הציונית . הוא ביטא את רחשי הלב של רבים ממייסדי החברה היהודית בארץ ישראל שהשתתפו בהקמת המדינה. הם שרו אותו כהמנון בלתי רשמי
וכתפילה . חלק ניכר מחותמי המגילה ראו בשיר ביטוי למה שביקשו לנסח בה:חיי כבוד, חירות, עמל ישרים.

מילים: שאול טשרניחובסקי
לחן: עממי רוסי
שנת כתיבה: 1892

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדַּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב – תִּקְווֹתַי גַּם תִּקְווֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יַעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶּעָתִיד, בַּשָּׁמַיִם –
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

הרצל : לא רק מכוניות וטלפונים

כן, אלמלא פחדתי פחד גדול כל כך להיות נקרא אוטופיסטן ובעל הזיה הייתי מצייר לפניכם את סידוריה העתידיים של ארצנו, עם מסילות הברזל, קווי הטלגראף, טלפונים, מכוניות ועוד דברים אגדתיים שכאלה, שאדם עוד לא ראה מימיו. אבל בשכלולים כאלה על הקרקע החדש, שהוא אדמתנו העתיקה, אין מתמצה הדבר, שהוא בשבילי הציונות. אין אני מאמין, כי עם התנ'ך, שהתמיד בקיומו מתוך סבל קשה כל כך, לא עשה זאת אלא בשביל להביא את אמצעי התחבורה החדישים לביתו. הכרח הוא, שיהיה טעם אחר ותכלית אחרת של העם עשיר הניסיונות. כיסופים אל הצדק, אל התעלות האנושית, אלה בוודאי קיימים בנפשנו ואנו חייבים להביא אותם על סיפוקם… אולי נגלה בהזדמנות זו אפשרות של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם. שתצמח מהן תועלת גם לחלכאים ולקשי – היום של אומות אחרות, ואז רק נהיה ישראליים במלוא מובן המילה

בנימין זאב הרצל, המטרה הקרובה- צ'ארטר בשביל ארץ ישראל

האם הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת?

במלחמת העצמאות , ערב ההכרזה ישבה קבוצה של חיילים בהר כנען לילה לפני הקרב על העיר צפת. באותו ערב לא הגיעה אספקה ולא היה להם מה לאכול . הבנות כתבו על לוח המודעות הקטן שבמקום סיסמא שכתב גריבלדי מצביא המרד האיטלקי לעצמאות . הוא כתב לחייליו שאין הוא יכול להבטיח להם ניצחון אך הוא מבטיח להם להיות שלמים עם עצמם. על הסיסמא הן הוסיפו 'על כן לא יהיה הערב מה לאכול '.
בלילה החיילים הצעירים ישבו רעבים על הגג ושוחחו. אחד מהם , נער עובד שתמיד היה שותק בדיונים מורכבים על המצב המדיני ועל הימים שיבואו החל לדבר. הוא תיאר להם כיצד תראה המדינה שתקום אחרי המלחמה: זו תהיה מדינה אחרת. בה יהיה צדק חברתי. בה יהיה מקום לכל אדם. הערב היה ערב האחד במאי.
הוא אמר את שלו . למחרת יצא לקרב ונפל.
כמה חדשים אחרי סיום המלחמה הגיע חברו לאותו בניין בהר כנען . הימים היו ימים של וויכוחים סוערים. הפלמ'ח חוסל , הזיכרון של הנופלים והחורבן היו קשים. פצועי המלחמה היו רבים . על לוח המודעות של הבית נרשמה כתובת 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.'

על פי שיחות עם חברי פלמ'ח,

'סידור עבודה' – חלוקת המגילה לצירופים/ביטויים לעבודה:
פרד"ס:
פשט – פירוש מלים, עובדות היסטוריות, רקע וכו'
רמז – המטען שביטוי או הצירוף במקורות ישראל והעולם
דרש – עמדת הכותב, מה הוא דורש מהטקסט/תובע מהטקסט, מה היה רוצה לראות בטקסט. היכן מדינת ישראל והחברה הישראלית/העם היהודי נמצאים ביחס לביטוי הנדון
סוד – חזון הכותב בהקשר לצירוף המדובר
בעמודות אלו ייכתב מי לוקח על עצמו את הרובד הזה, ובאיזה מצב של עבודה הוא נמצא (על חלק מהדברים כבר יש חומר ראשוני).
הקף הכתיבה בכל אחד מהרבדים: עד כ-300 מילים.
חלוקת המגילה:
כתיבה בהתייחס לכל אחד מארבעת החלקים –

צירוף/ביטוי פשט רמז דרש סוד
61 שארית הפליטה
מספרים – על כמה אנשים מדובר. מאיפה? תיאור של הבריחה. תנועות הנוער.
מי היו האנשים האלה? התפוררות הזהות אחרי השואה. ה"עקורים". ציטוט מספרו של בייסקי: אניי דדעון מדגניה א' וכו. תיאור של אהרון אפלפלד מספר המסות שלו. מקורות מקראיים תלמודיים ואחרים על "שארית," ו"פליטה". שארית ישראל או כלל ישראל. הרעיון של האליטה מול שארית הפליטה. סיפורם של הלוחמים הניצולים. גח"ל. מיתוס לטרון.
62 הטבח הנאצי האיום

63 באירופה

64 יהודי ארצות אחרות
65 לא חדלו להעפיל
תולדות ההעפלה. העפלה הראשונה מסוריה ולבנון. העפלה רויזיוניסטית. הדילמה הפוליטת של העפלה. קלף מיקוח. התנגדות לא אלימה. המעפילים במקרא ובתלמוד. שלוש השבועות. העמדה הקראית. העמדה החרדית. מגילת האש של ביאליק. אפשר לקחת חלקים מהרמז ולהעבירם לדרש . מאמר של ז'בוטינסקי על האוונטוריזם. פריצת החוק. מצווה הבאה בעבירה. יש כאן רמז לשאלת ההתנחלויות וההתנהלות של פריצת החוק בהעלמת עין של החוק. מדינה במחתרת ושאלת פריצת החוק. בהעפלה עבדו עם העולם התחתון- יש כאן סוד!
66 קושי, מניעה, סכנה

67 לתבוע את זכותם

68 חיי כבוד, חירות, עמל ישרים

התגובה למשלוש הסוציאליסטי. תפיסה חדשה של העבודה. גורדן. שחקי-שחקי על החלומות. הפורמולה האנטי סובייטית. לפצל לשושה חלקים – מקורות היבטויים ומשמעותם. במקרא וכו. כנ"ל. היסוד האידילי. גאולי. היסוד הדרמטי. יש פה סיפור. חזרה לגן עדן – לעבדה ולשמה.

תקופה גורלית זו עומדת כתקופת ביניים עם לוח זמנים מיוחד במינו שנקבע על פי ההכרעות הפוליטיות המיוחדות. הבריטים עומדים לסיים את שהותם בארץ. להערכתם יש מימד של טריקת דלת. חלק מהם מאמינים כי הארץ תקרע במרחץ דמים תוהו ובוהו שיקרא שוב לבריטים למלא את התפקיד הקשה שעד עתה לא זכה להכרה בינלאומית. חלק מהם מעריכים כי האימפריה צריכה להתקפל וכי יציאתם את הארץ רק יתרום לתהליך שיאפשר להם לבנות את בריטניה כמדינת רווחה. צריך לקחת בחשבון שבתוך מלחמת העולם השנייה , תחת ההתקפה הגרמנית והחזיתות בהם עמדה אנגליה החל תהליך הקמת מדינת הרווחה.

אחרי הכרזת החלוקה בעצרת האומות המאוחדות ושמחת ההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל החלה מיד מלחמה עוד תחת שלטון הבריטים. אלו החליטו על פינוי הדרגתי של הארץ. הם עזבו באופן מדורג וכל מקום שפונה הפך לזירת קרבות. גם הדרכים היו לזירת קרב. ירושלים הנצורה ושיירות היו צריכות להגיע אליה ואל גוש עציון. בערים המעורבות של יהודים וערבים המתח היה גדול. חיפה טבריה, צפת וירושלים היו מוקד של מאבק קשה.

בעוד ניטש המאבק המשיכו המאמצים ללכד את יהודי אירופה שנותרו אחרי השואה.הפיטים חיו עדיין בתקופת האבל והחיפושים אחרי קרוביהם החיים והמתים. הם חיפשו כיווני דרך להתחלה חדשה של חייהם. בחלקם היו שותפים לבריחה מפולין אל המערב בתקווה להגיע לארץ ישראל. במחנות הפליטים היהודים שפעלו תחת השפעת מעצמות המערב פעלו שליחי ארץ ישראל והקימו מחדש תשתיות תרבותיות חינוכיות ופוליטיות. שליחים ושליחות מהארץ עסקו בארגון , בפיתוח תשתיות פוליטיות ובמקרים רבים גם קבוצות להתיישבות עתידה, לגיוס לצבא שיקום ומערכות חינוכיות שיעניקו לחניכיהם כיוון ופרספקטיבה.
תהליך זה התעצם בתקופה החדשה. הוא התקיים יחד עם העפלה ארצה ועם ריכוז של פעולה חינוכית ענפה במחנות העצירים בקפריסין.

למרות התאריך המתקרב של הפינוי הבריטי הוויכוחים על הגשמת התכנית של האו'ם לחלוקת הארץ לא הסתיימו. ארצות הברית שתמכה בתכנית החלוקה נבהלה מן הפרספקטיבה של פלישת מדינות ערב, מהתמיכה של הגוש הסובייטי במדינת היהודים שבדרך. ממצאי המודיעין האמריקאי הודיעו כי יצטרכו לשלוח צבא להגן על היהודים. ארצות הברית נסוגה מתמיכתה בתכנית החלוקה. היא תבעה הקמת וועדת פיוס שתבחן אלטרנטיבות.

ככל שהתפתחו הקרבות התעוררו היסוסים בקרב היישוב היהודי מה ניתן לעשות בנתונים שהתגלו.
היו חוגים שכל הזמן טענו כי יש להתפייס עם הלאומיות הערבית אפילו אם המחיר יהיה הגבלת פיתוחו של היישוב היהודי. הם הביעו ספקות חמורים האם החברה היישובית מסוגלת לנהל מדינה. הם הצביעו על כך שתחת השלטון הבריטי היהודים הצליחו לפתח את הארץ ואת החברה היהודית לקראת יכולתה לשלוט בארץ בלי להיכנע למחדלים של הפוליטיקה היהודית. חלק גם פחד מהערצת המדינה שיכולה לנתץ קווי המתאר של הארץ כשדה של צמיחה חברתית. חוגים אלו באו בעיקר מהחוגים האזרחים , מהמעגלים של האוניברסיטה העברית בירושלים ומחוגים שהאמינו כי המדינה צריכה לצמוח מתהליך של יצירת מעגל של יישובים וקהילות ולא על ידי מערך צבאי זה או אחר.

הערבים יצאו מתוך הנחה כי כאשר יושלם הפינוי הבריטי תחל פלישה של חילות
סדירים של מדינות ערב. כבר בתקופת הביניים הגיעו ארצה כוחות לא סדירים ערביים. התחושה של ניצחון קרב לא מנעה סכסוכים רבים ביישוב בערבי בין אינטרסים. תושבי הארץ נקראו לעזוב אותה באופן זמני. הובטח להם כי עם בא הניצחון יחזרו ארצה ויוכלו להקים על חורבותיו של המפעל הציוני מדינה ערבית. לא היה ביניהם הסכמה מה יהיה אופייה ואל מי תתחבר פוליטית.

המופתי התכוון להגיע לצפת ולהפוך אותה כעיר ערבית מרכזית לבירה של פלשתינה הערבית. אולם כוחות ערבים מקומיים וארציים לא רצו בהצלחת הפרוייקט של המופתי. התנגדות זו והתנגשות אינטרסים בין קבוצות הערבים השונות החלישה את הערבים. סדרת קרבות שהתחוללה בערים המשותפות הצביעו על כוחו העולה של הצבא העברי העומד מול חילות ערבים מקומיים. חיפה, טבריה ובמיוחד צפת בה הערבים היו כוח עודף בהרבה על הכוח היהודי במקום, פונו מערבים. בעקב מפלות בשטח ושמועות על רצח של אזרחים ערבים במקומות כמו דיר יאסין הערבים היו יוזמי הצעד.
מצד שני הלחץ על ירושלים גבר.

נעשו מאמצים ומגעים למנוע את פלישת ארצות ערב. במיוחד הדבר נעשה עם עבר הירדן. היה ניסיון להוציא את מפעל רוטנברג מנהריים ומפעלי ים המלח מן הקונפליקט. שתי החברות הללו העסיקו יהודים וערבים ביחד.

בתקופה הנ'ל החל ייבוא נשק מן הגוש המזרחי במיוחד מצ'כוסלובקיה.

בעקב המלחמה שהשתוללה מצב הכלכלה היה בכי רע. היה צריך להכין מלאי חירום ולארגן את האספקה בדרך של קיצוב. התשתיות לכך היו קיימות. ארץ ישראל חיה בראשית שנות הארבעים במשטר של קיצוב. היתה ידיעה על המכניקה של אירגון אספקה אך הפעם אי אפשר היה להישען על החקלאות הערבית. את יישום המשטר הזה היתה צריכה ללוות מערכת רצונית חברתית שתוכל להיות מספי' חזקה למנוע את המחלה האופיינית למשטר כזה : השוק השחור.

אך לא רק תשתית של אספקה התגלתה כקריטית היה צורך לקיים מערכת חירום לחינוך. שאלת פינוי הילדים והאוכלוסיה הבלתי לוחמת היתה לשאלה עקרונית. היא חזרה לשאלות שנשאלו בימי שנות הארבעים לנוכח פתיחת סוריה ולבנון למטוסי מלחמה איטלקיים וגרמניים, ולתל חי בשנות העשרים. הוויכוח היה גדול ודרמטי ולא הוכרע.

יישובים רבים שנכללו לפי החלטת האו'ם במדינה הערבית לא ידעו מה צופן להם העתיד. הם נקראו להישאר במקומם בתקווה שהדברים יתגלגלו אחרת אך המתח בתוכם היה גדול.

היישובים בנגב שאמנם נכללו במדינה היהודית . ההתקפות על שומרי צינור המים היו רבות והאבידות גדולות. היו במצור חמור והיה צריך להחליט האם נסוגים אסטרטגית מהאזור. נפלה החלטה הפוכה. לבצר את היישובים בנגב ולא להיכנע מפני ההתקפות הרבות על התשתיות היהודיות בנגב. כמה נקודות עלו על הקרקע ספק כנקודות קבע וספק כמשלטי הגנה.

כל ההכרעות והאירועים הללו התקיימו בחילוקי דעות קוטביים עם ארגוני הפורשים האצ'ל והלח'י . היו חששות כבדים שמא פעילות של ארגונים אלו שתרמו להכרעה הבריטית לוותר על ארץ ישראל לא יגרמו ברגע האחרון לוויתור של הבריטים על הנסיגה מהארץ. היה חשש גם ממלחמת אזרחים שיכולה לפרוץ בין הארגונים השונים כפי שפרצו בהרבה ממדינות אירופה עם סיום מלחמת העולם השנייה, במיוחד ביוון . המוסדות הלאומיים בראשותה של תנועת הפועלים ראו עצמם כנציגי העם שבדרך לכינון מדינה. בקרב ארגוני הפורשים היתה אמונה כי המוסדות המכריעים על גורלה של המדינה בדרך אינם מוסמכים לעשות זאת כי הם חיים בצל משטר של כיבוש ונכנעים בפניו.

כאשר הועלתה שאלת היכולת לעמוד במלחמה כוללת מול ארצות ערב לפי הנתונים שהיו אז ענו אנשי הביטחון חצי חצי. הדבר עורר שאלות גדולות בקרב אלו שעל כתפיהם נפלה האחריות להחלטה. החלו ההתארגנויות לקראת הקמת המדינה. קבוצות עסקו בצד המשפטי, בצדדים הארגוניים, בצדדים הכלכליים ובודאי במימד הביטחוני של הקמת המדינה. הוכנה טיוטא למגילת העצמאות . למרות כל זה טרם הוכרעה ההכרעה האם להקים מדינה . הוויכוח היה גדול אך מצונזר.

הלגיון הערבי שהיה מאומן על ידי הבריטים היה צבא מסודר והיו לו שלוחות בארץ ישראל . דווקא קיומו של צבא זה של המדינה הערבית שהכי התלבטה על מקומה בחזית ההתנגדות להקמת המדינה הביא לכמה מפלות ערב הכרזת המדינה. נפילתו של גוש עציון, רצח חברי כפר עציון, נפילתם של רבים מהיישובים האחרים בגוש ונפילתם בשבי של חברי הגוש העמיד את המדינה הצעירה בפני דילמה מאד גדולה. מוקי

המערה האפלטונית כמוזיאון, כקולנוע

האיש המחויב לאמת הסובל מדי הקהל המחויב לצללי האמת.

האיש המוכה כסובל ונרצח על ידי חסידיו. רגשות האשמה מולידות את המשמעת וההדחקה

חד הקרן והינשוף חד הקרן סמל לכנסיה הינשוףך לסינגוגה. רצח הזיכרון.

המנהיג הנרצח מחייב את הציבור להבעיר מדורות ולא להתבונן בשמש בחוץ או לשקוע בצללי המערה

מקדש המוזות נותנות ההשראה ובנות הזיכרון

פיתגורס: באצטדיון : המשחק, המשקיף, הסוחר

האוטופיה וגן המוזיאון הטבע כמשחק תפקיד במוזיאון

תומאס מורוס. הדבורים והשושנים מסלול ההליכה וההגות המסלול הפותח מעורר מחשבה או המסלול המרכז בלימוד האותיות.

המוזיאון והמהפכה

בלי מהפכה לא היה מוזיאון

מוזיאון השלל הלאומי

עלילות הגבורה והשחיתות נשדוד את נביא את השלל באופן מדעי אל המוזיאון.

הצופים מבקרים האציל חי את האמנות.

מדוע המדריכים מתנגדים למהפכה כי שרפו את הכורסאות

עודד ארצי מוזיאון יפעת להתיישבות

החלום מת מצאתי את שרידיו בשדות שכוחי האל

ששכחה וגעגועים בעת ובעונה אחת

אני יודע כי הסיפור מת

מחרשות של הבארון רוטשילד

אני רוצה שהמכונות יעבדו, יחיו

המוזיאון כסליק שכוח או כרסיסי זיכרון

אבא קובנר והשיר על הגימנסיה. אשרי מי שמת בזמן.

פולחן הגיבורים הפשיסטי: הערצה.

פולחן לוחמי מלחמת העצמאות מופשט לירי

אנחנו וההיסטוריה. כרמיאל מבקשת דיאטה היסטורית יחד עם ערד

יקינטון, כלנית

המוזיאון ההיסטורי להתבטל בפני או להתמודד עם. לפתוח מסע

מוזיאונים שונים של השואה.

ההנחה היתה שיכולים לשכוח את אשר יודעים

איך לא שכחו את השואה בניגוד לשואה של שנות העשרים

הצורך לשכוח טרומפלדור

האם לךזכור לא יכול להיות בתהליך של שכחה.

פולין הזכירה אחרי תמורות היסטוריות. אין נוסעים לגרמניה.

מה קרה לחנה ארנדט ? הרצון להשתחרר מפוליטיקה לאומית. פנייה לאו'ם של יוצאי קדימה

כיצד לקיים לאומיות בלי לאומנות. ליברליזם לא יכול לעסוק בפוליטיקה ?

השאלה שנשאלת אחרי כל התשובות

מוזיאון רבין : אמפטיה ופתחון

פולחן אמצעי התקשורת והייצוג במקום מה הם מוסרים

הטכנולוגיה מתיישנת בקלות.

מקום המדריך
המבוך כמוסר את יסוד הבחירה ואת יסוד השיתוק
הרכבת הנוסעת בנימין : יש למשוך בשרשרת המעצור של הרכבת.

המדריך המופיע בפני חבריו

מוזיאון גדוד העבודה ויוסף טרומפלדור

גדוד העבודה היה פרק קצר בקורותיה של הציונות וארץ ישראל. הוא נוסד ב1920 ופורק רשמית ב1929. גדוד העבודה היה הניסיון הנועז ובעל ההיקף הגדול ביותר ליצור בארץ ישראל מולדת חלוצית. זירה פתוחה לצעירים שעברו את אחד המשברים הגדולים ביותר בקורות עם ישראל.
התאגדו בו מאות רבות של חלוצי העלייה השלישית עם כמה מוותיקי העלייה השנייה כדי ליצור רשת של קבוצות גדולות וקטנות בעיר ובכפר שיוכלו להכשיר פועלים לעבודה, לבצע עבודה גדולה של יצירת תשתיות לחברה היהודית דמוקרטית בארץ ישראל על בסיס של שוויון ואחווה גדולה.
תל יוסף היה מעוזם החשוב של אנשי גדוד העבודה ומרכז של תיעוד על דרכם.
אחרי נפילתו של יוסף טרומפלדור בי'א באדר תר'פ 1920 התכנסו חניכי החלוץ בארץ יחד עם אנשי השומר והקימו את גדוד העבודה וההגנה לזכרו. הם שלחו שליח לרוסיה לאסוף חפצים של הגיבור שנפל והחלו לארגן את עצמם בקריאה דחופה לחלוצים בדרכי אירופה ההרוסה ממלחמת העולם הראשונה לעלות ארצה. הם התארגנו בקבוצות על פי המקומות מהם הגיעו ועל פי המשימות שעליהם לבצע.
טרומפלדור לא היה רק גיבור תל חי אלא האיש שעמד במרכז הפעילויות לארגון מחדש של צעירי העם היהודי להקים את מפעלו הגדול בארץ ישראל. חולם ההתיישבות הקומונלית, מפקד צבאי, מארגן החלוץ ברוסיה, מחנך, הומניסט, מציב התשתית לארגון פועלי ארץ ישראל הוא היה אחד ממנהיגיה הבולטים של צעירים במפעל הציוני.

מוזיאון גדוד העבודה יוקם בבית גדוד העבודה בתל יוסף. בניין גדול זה הוקם על מנת להיות בית זיכרון ומקום התכנסות והתוועדות , מרכז תרבותי וארכיון.
אחרי הרבה שנים של הזנחה ועזובה אנו מציעים להקים בו מחדש את מוזיאון טרומפלדור וגדוד העבודה. אנו מציעים להפוך למרכז של פעילות של חלוצים בני זמננו העוסקים בחינוך. בחלק מן הבניין אנו מציעים להקים לקבוצה חינוכית את ביתם ובבית כולו זירה לעבודתם כמדריכי הבית וכאנשי חינוך באזור.

המוזיאון יציג את דמותו של טרומפלדור ייתן תמונה של מצבו של העם היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. יש להזכיר מחדש את הפרק האפל והגורלי של ההרג השיטתי של יהודים אחרי המלחמה, הרג שלא היה כמוהו עד השואה. הוא שהביא לעולם את המינוח שואה לרצח השיטתי של היהודים.
המוזיאון יציג את עולמה של העלייה השלישית על האניות שהביאו אותה , על הקבוצות שהתארגנו בה , על הטיפוסים השונים שהגיעו עמה. הוא יציג את דמותם של אלברט ענתבי המחולל הגדול והנשכח של העלייה השלישית ואת דמותו הציורית של יצחק שדה מנהיגו של הגדוד ומפקד הפלמ'ח.
הוא יציג את מפעלותיו של גדוד העבודה בסלילת כבישים, בחציבה, בבניין, בקידוח בארות וביצירת יישובים חקלאיים. הוא יציג את ההווי שנוצר בין הצעירים ,את חלומותיהם החברתיים ואת פעילותם התרבותית.
גדוד העבודה היה קשור בקשר אמיץ עם מפעלי הגנה סודיים, המוזיאון ידגיש את הדילמות של בעיות ההגנה במסגרת של תנועה יוצרת תשתיות לבניית אומה.
פינה עצובה במוזיאון תוקדש לקיבוץ שנוצר בברית המועצות על ידי מתייאשי גדוד העבודה, וויה נובה שגורלו העצוב מסמן פרקי שכול וכישלון בגדוד העבודה.
פינת שיחה למבקרי המוזיאון תאיר את המפעל החינוכי של קבוצות חלוצים מחנכים של היום המקבלות השראה מגדוד העבודה ברוחב מבטן, בגיוון של ארגונן, בנדודיהן על פני הארץ ובחיפושן אחרי סדן ואתגר לפעילותן ואחרי גיבוש דמות אדם יוצר ואחראי, יחיד ואיש היחד.

היצירה התרבותית צומחת בעידן טכנולוגי המשתנה ללא הרף, הוא עלול להציב אידיאל של צרכנות במקום יצירה. הגלובליזציה אמנם מקשרת תרבויות ומעלה בעיות אך גם מפתה לאובדן עצמיות ולנסיגה מאחריות. עידן כזה מציב אתגר בפני יוצרים, מחנכים מנהיגי קהילות ואנשי מדיניות. על הקיבוץ לפתח כלים להתמודדות עם אתגר קשה זה באמצעות פיתוח סולידאריות וחיי יצירה ורוח המבטאים שורשיות תרבותית ואופק של צמיחה קהילתית. עליו לעודד באמצעות תרבותו העמקה של ביקורת מוסרית ומחויבות להעלאת האדם .

המועצה קוראת לתנועה הקיבוצית, למועצות האזוריות, לגופים הכלכליים הקשורים לקיבוצים להקצות אמצעים לעידוד היצירה התרבותית בישראל ובקיבוץ. לשמירת האוצר התרבותי שהתפתח בקיבוץ בתחומי האמנויות, בתחומי עיצוב חיי הקהילה וטקסי המעבר, בתחום הביקורת החברתית והיצירה העצמית. יש לעודד גופים אמנותיים מרמת הקיבוץ היחיד, האיזור והארץ, לעודד ולתעד את התרבות לדורותיה ולקשר אותה עם עם ישראל ועם תרבות ישראל.

יש להמשיך לפתח כלים ללימוד עצמי וקבוצתי בכל הגילאים בו ילמדו את היצירה התרבותית בקיבוץ ויביאו אותה למחוזות חדשים. זהו חלק בלתי נפרד מהניסיונות לפיתוח קהילתי עברי ויהודי תוך קבלת השראה מאידיאלים של אנושות אחראית . פיתוח הנובע מן המסורת היהודית ומן המורשת התרבותית העולמית.

המועצה קוראת לשיתוף פעולה עם קהילות שיתופיות הצומחות בארץ במיוחד אלו הנוסדות על ידי בוגרי תנועות הנוער ואלו הקשורות למערכות שנוסדו בהשראת התנועה הקיבוצית אך גם עם קהילות של מחנכים השואפות לחולל מפנה חברתי המכוון להגברת צדק חברתי. התנועה הקיבוצית תשתף פעולה עם ניסיונותיהן בשטח התרבותי אמנותי, בפיתוח כלים לימודיים ובניסיונותיהם לעצב טקסים כשם שתשתף עמן פעולה בניסיונותיהן להעמקת היסודות החינוכיים שלהם באמצעות המסורת והיצירה התרבותית.

המועצה קוראת לאנשי החינוך ולמוסדות החינוכיים של הקיבוצים לפתח פעולות מתוך מקורות התרבות היהודית, הישראלית והקיבוצית. לוועדת התרבות של התנועה הקיבוצית יחד עם בוגרי תנועת הנוער , מכון החגים , הארכיונים, מוסדות המחקר, המוזיאונים, המדרשה, בינה , והמוסדות לעדות ולחקר השואה לשתף פעולה בהתווית דרכי חינוך מגוונות ומעמיקות

כיצד לשמר
לאצור
לתכנן
לבצע
האם אפשר לתכנן תרבות: סיפור האמנות הציונית
ההבדל בין התרבות החילונית הציונית ותרבות הכפירה חילול מקדשים ולןהיות בני הזמן
הענווה המסוכנת של תרבות הקיבוץ והתרבות החילונית.

ציור מוסיקה, תיאטרון קהילתי מימוש עצמי ליוצרים.
תיעוד של הנעשה.
עידוד אמנים בעידן המסחרי.
היצירה הקהילתית הקיבוצית : להתוות דרך למסור דבר. מסירה מחייבת יצירה.
בוגרי תנועות הנוער, מכינות קדם צבאיות.

ברל המצוקה התרבותית תופיע.
אולי מירה מינצר יערי
הפצת התרבות הקיבוצית כאופציה לשיקום השורשים: ניתוק לצורך התחברות מחדש. לא התחברות מתוך כניעה. הורים וילדים.
קשר לעם היהודי על תפוצותיו.

המעגל של היחיד, המשפחה, הקהילה המדינה
הקול המקשר עם חילוקי הדעות.
להכניס את הספר שלך לכוננית – להאמין כי יש בו אלמנטים בהם אתה מאמין כי מישהו ימשיך ללכת

הספר שלפנינו צריך להיות מונח על לוח לבם של מצביאים, רופאים ,מנהיגים… ובנים. הוא זעקה על אובדן, תהייה על משמעותו ועדות לעוצמתו הגדולה. זהו כתב אזהרה לכל מי שמפתחות חיים ומוות בידיו. עליו לדעת במה כרוכה אי עמידתו על משמר החיים.
כל אחת מהנשים השכולות המשתתפות בשיחות שבספר מגיבה אחרת לאסון. מתפקדת אחרת.משחקת משחק אחר. נחשפת בקצב שונה ובשתיקות מגוונות . יש והיא מתרכזת בהקמת חייץ בינה ובין סביבתה ויש והיא שוברת חומות לפני שהיא מוכנה לכך. במפגשים הן מספרות, מציגות, בוכות ומחבקות זו את זו כשהן מבקשות בעד נפשן. הן בונות אחווה מיוחדת על ידי הסרת תחבושות ועמידה בפני הפצע. אך אינן מבטלות את זכותן לשיחה ואהבה. התבוננות זו באמצעות התיאטרון והסיפור, על ידי בניית חומות וניתוצן מצטרפת למעשה של גבורה המסוגלת בתרועותיה וקינתה להוריד את מחסומי הנפש.
בראשית הקיבוץ היתה נטייה לצנזר את אבל מות הילדים. בקיבוץ מסוים הגיע הדבר לשיא. פרצה מגיפה בבית הילדים. מיטב הרופאים נקראו לעזרה ובאו. אך הדבר לא עזר. ילד אחרי ילד נפטרו כמה ילדים. זו היתה טראומה קולקטיבית נוראה. למרות שהקיבוץ הוציא לזכרם חוברת זיכרון בה תועד המקרה ברגישות רבה הסיפור צונזר. הילדים לא נקברו בבית הקברות של הקיבוץ אלא בבית קברות קרוב. במשפחות של הילדים לא סיפרו דבר לאחיהם הצעירים . לשאלותיהם על תמונות של הילדים שנפטרו סיפרו להם שהן תמונות שלהם.. רק כעבור שנים רבות הם גילו את מצבותיהם של אחיהם בבית הקברות השכן. אין זה מקרה יחיד של העלמה של המוות . והסיבה ברורה מות הילדים מערער על כל האמונות של החברה . ברור לכל מי שאינו מאמין בגלגול נשמות כי הילדים עדיין לא חטאו. בהתיישבות היהודית בארץ בהרבה מקרים לא הוצבו מצבות על קברי הילדים.
על קברי החלוצים לא נרשמו שמות ההורים שבגולה. ילדי החלוצים שנפטרו היו רחוקים מהסבא והסבתא. והנה בשיחות שלפנינו של אמהות בנות דור צעיר יותר סבים כבר היו . הילדים עליהן מקוננות האמהות הם ילדים למשפחה היהודית ששוקמה במידה רבה אחרי ההגירה והשואה. למרות שהמוות לא מופיע כאן כפוגע בהמוני לוחמים ובאוכלוסיות שלמות שלא זכו לקבר, למרות שהמת זוכה במצבה ובזיכרון, בהספד ובעלייה לקבר נראה כי ההתמודדות עם מותו לא הופכת יותר קלה. אולי דווקא בגלל כל אלה הקושי נראה גדול מהיכולת להכילו.
דומה כי יוסף חיים ברנר היה הסופר העברי שהיה מתחבר לעומק עם הפגישות הללו בין האימהות השכולות. במודעותו למוות, באי יכולתו שלא להרהר בו כל שעה אך בעיקר באי השלמתו , במרד המתמיד שלו בכוחו ובקסמו של המוות , קולע ברנר לרוח המיוחדת הנושבת מיצירה משותפת זו של הקבוצה הטיפולית . ברנר כותב באחד מכתביו כי הוא מושיט את לשונו החמה מול המוות הקר . הוא לא מכחיש או בורח מן המוות אך מסרב להשלים עמו. לא מתעלם מהקרע והפצע, לא מתעלם מהקריעה. אין הוא פוזל לנחמות שווא . הוא מתקומם נגד הכניעה לכוחות המוות ותובע להכריע בעד החיים. מרד זה שלו חי בדפים היקרים שלפנינו.
הקינה איננה ביטוי פשוט לכאב, לפרידה. לקינה המסורתית יש נוסח, לחן , מקצב וכתובת. היא מבטאת קהילה פצועה ומתאבלת, היא מתייצבת מול כוחות על וחוצה את תהומות הכאב בכוונה להעיד על אמונה באל למרות הכאב שהביא על עולמו. היא מלווה את הנפטר אל מקומו המיתי החדש. האם שיחות אלו של האמהות מהוות קינה ? מיהו הקהל אותו הן מבטאות? מי הם הכוחות העליונים המתפרקים מסמכותם לנוכח האסון? מיהו האל שמודיעים על גדלותו ומצהירים על אמונה בו למרות ובגלל האסון עמו הוא השלים ? מרטין בובר טען שאלוהים השיב לטענותיו של איוב ששאל על הצדיק ורע לו על ידי עצם הופעתו בפניו של מי שעמד בניסיון הנורא.האם השיחות שלפנינו מצטרפות לקינה היוצרת שיווי משקל חדש ? האמהות המספרות, החפצים המופיעים בשיחות, התפקידים אותם משחקות חברות הקבוצה מחפשים כתובת לקינה. כאן אין השברים פשוטים כלל ועיקר. לעתים נראה כי הקינה המשוחקת, הפועלת, ההופכת לסיפור, מתנתקת מקשר אל משהו חיצוני לה בכוח הקשרים הנבנים בין חבריה. היא מוחקת כתובות לקינה. בכל זאת מרחפת מעל המפגשים תקוות הקטרזיס, ההיטהרות העתיקה שהגדירה את הטרגדיה היוונית. אולם כאן חסרה המקהלה המופיעה בטרגדיה היוונית. בטרגדיה מייצגת המקהלה את האובייקטיביות. היא משדרת את הערכים של החברה ואת הקונפורמיות שבה . האמונה ביצירתיות ובספונטאניות שבפסיכודרמה מסיירת בגבולות של הקונפורמיות והערכים המקובלים. היא בוחנת אותם, מערערת עליהם. בפעילות הקבוצה היא ניצבת בגבולותיה הקשים.
הקינה שלפנינו מתחברת אל מסורת חלוצית של ווידויי השווים. של ווידויים היוצרים קבוצות. המסורת החלוצית והפסיכודרמה תובעות דרך לבצע את חלומו של מרטין בובר לדיאלוג. לא כאפשרות ניסית אלא כדרך ממשית. לא לגלות את הדיאלוג כגורל או כנס אלא למצוא דרכים לחולל אותו. הוויכוח שניהל מייסד הפסיכודרמה היהודי הספרדי יעקב מורנו עם המורה המחמיר היהודי האשכנזי פרויד , שניהם אירופאים בנשמתם וגולים בהוויתם, על זירת הטיפול והמתודה של היחיד והקבוצה התקיים גם בין מרטין בובר ותלמידיו החלוצים. הם תבעו ממנו לא רק אמונה בדיאלוג אלא חיפוש דרך לממשו כמו שתבעה הפסיכודרמה לממש את הדיאלוג דרך תיאטרון, משחקי תפקידים, השתתפות אחראית. והנה בספר זה שאינו ספר של קיבוץ מהדהדים החיפושים אחרי יצירה וספונטאניות הקוראת באינטנסיביות רבה את המתרחש בהיסטוריה אותה היסטוריה שלא פעם פוגעת בהם באופן אישי.
כשביקשה אותי מיכל פורת לכתוב כמה מילים על הספר קראתי אותו פעם שנייה. כבר בקריאה הראשונה הבנתי שרק נשים, אימהות היו יכולות להעיז להוציא ספר כזה ולהבין לעומק את משמעותו. ברור היה לי כי המתגלה בו הוא מחוז לא ידוע. גם למשתתפות בו ובודאי למי שלא היה במפגשים המיוחדים של הקבוצה.
אחרי מלחמת ששת הימים ערכתי יחד עם תאיר זבולון את הספר 'בדרכם' לזכרם של חברי קיבוץ שנפלו בקרבות. בימים ההם ליוויתי כאיש צעיר וכאבא צעיר עוד יותר משפחות שכולות. כשקראתי לראשונה את הספר של מיכל התפענחו בתוכי הרבה דברים שנראו לי אז כחידה. בזמן שחלף בין הקריאה הראשונה של הספר לבין שקיבלתי אותו פעם שנייה הוא עבר עריכה רגישה ועניינית של שלומית אביאסף. באותו זמן עצמו עברתי אני אסון גדול בפטירתו הפתאומית של חתני הצעיר. קראתי שוב את הספר והזדהותי היתה יותר אישית. היו קטעים בהם הבנתי יותר דווקא את שתיקותי. יכולתי לנחש יותר את התהומות שהובאו בפנינו באומץ גדול כזה. הזדהיתי עם מיכל פורת וחברי רמי פורת בן זוגה שחיו את אבדן בתם. אך גם הבנתי כיצד דווקא התנסות קשה זו עשתה את הפגישות לאפשריות. היא הפכה את המנחה למשתתפת בין המשתתפות.
גם עתה אני רואה כי המיוחד בספר היא תחושתו של הקורא וגם של המשתתפות בקבוצה כי מתמודדים כאן עם עניינים שהם כואבים ועמוקים השרויים מעבר למילים הנאמרות בשיחות ובתיאורים המלווים אותם.
פרויד כבר דיבר על האבל המרוקן את העולם אל מול האבל המרוקן את העצמי אך הוא דיבר על היחיד ועל כלל האדם. יעקב מורנו תלמידו המורד ביקש את הקבוצה המשחקת, האמין בתיאטרון שבסופו של דבר מעורר את יצר החיים. הפסיכולוג המייסד של הפסיכודרמה ביקש שייכתב על קברו 'האיש שהביא את הצחוק לפסיכותרפיה' . הוא היה בודאי מופתע לקרוא ספר זה של קינה משותפת המבוססת על תורתו. הוא אמנם עסק לא מעט בחוויות פוסט טראומטיות אולם מפגש מיוחד זה של אמהות שכולות בקבוצה העוסקת בפסיכודרמה לא היה נראה כקבוצה שמביאה עמה את הצחוק לטיפול . ואולי דווקא כן ? שהרי דווקא כאן במפגש הבלתי אפשרי עם הכאב האישי והמוות הופיע מה שמופיע ברקויאם של המלחינים הגדולים : היכולת לשיר את הכאב, להביא ספונטאניות אל מה שנראה כגורלי והכרחי. זוהי הקינה המסוגלת לחבר מחדש את אלה שנותקו על ידי מות יקיריהן לחיים.