לפי המדרש לאבות ציון מיוחד : ההר- אברהם, השדה יצחק ויעקב הוא הבית. אברהם מבטא את הוד ההתגלות והפסגות, יצחק נאמנות לארץ , לשדותיה ולבארותיה ויעקב איש תם בביתו את החלומות והאהבה. המדרשים סותמים פיהם לגבי האמהות וחבל. נעניק לנשים את הזכות לכתוב את מדרשן הן. מדרשים חדשים המגלים תמונות ותכונות המבוססים על שתיקות של קודמיהם, מציירים בדרך כלל נופים חדשים שטרם התגלו.
כפי שידוע לכם בודאי, בקיבוץ לא היינו קוראים לחדר המשפחה בית. הוא היה חדר. לא קראנו לו בית לא רק בגלל גודלו (שלשה מטר על ארבע בימים ראשונים וזה במקרה הטוב, אוהל דולף וליפט במקרה הטוב פחות) . קראנו לו חדר כי הקיבוץ היה הבית . אבל מה בקיבוץ הוא בית? על כן שנים אני לוקח על עצמי להקשות ושאלתי רבים להיכן היית לוקח אורח כדי להראות לו את הבית הקיבוצי כפי שאתה מבין אותו? היו שענו לי לחדר האוכל כי הוא חלל ההתכנסות של הקיבוץ, האם ניתן לומר בית הכנסת? היו שהציעו לקחת את האורח לדשא הגדול או לפרדס השכן. על המשקל של 'מקדש מעט' אלה חיפשו כנראה את ה'גן עדן מעט'. היו שאמרו ניקח את האורח אל פינת סתרים מחוץ לקיבוץ שממנה ניתן לראות את הקיבוץ מרחוק. בלי מהומת אדם. בלי לחץ של נורמות ועודף קריאות . בזכות המראה וקול הדממה הדקה. שם, לבד, מצוי הבית. פעם הבית הקיבוצי היה כה פרוץ שחיפשו אותו לא בין קירות , לא בתבניות יצוקות של בטון אלא בפעילות מסוימת. אני אהבתי את אמרתה של רחל כצנלסון שז'ר שאמרה : את הבית הקיבוצי אני מגלה יותר בזמרת המקהלה מאשר בישיבת המזכירות. בפירוש שלי לדבריה ישיבת המזכירות הרי היא שדה המערכה ולא הבית.
אך עתה, משאני כותב את ספר דגניה, התחלתי לשאול על הבית את חברי דגניה. לאן היית לוקח אורח להראות את הבית. אמר לי בחור צעיר. הייתי לוקח אותי למסע במדרכות הקיבוץ. מילדותי הייתי מוקסם מהמדרכות. כל פעם שיצקו מדרכה הייתי מגיע לשם יחף וטובע בהן את עקבות רגלי הקטנות. אתה רוצה? אעשה לך סיור במדרכות דגניה ואראה לך את המדרכות בהן הטבעתי את עקבות יחפותי.
חשבתי לעצמי לא הוא הטביע את עקבות רגליו המדרכות הן שהטביעו את רגליו, ואת זהותו .. הוא הולך במדרכות היצוקות, בין העצים הגדלים וסוככים על הכל, רואה את האנשים החולפים על פניו בדרך ומשהו אומר לו: כאן הבית. כאן חולפים מחזורי החיים, כאן שרות עונות השנה, כאן שורט הזמן שריטותיו וצל העצים מנווט את עקבות רוחותיו.
אך הבדל גדול יש בין עקבות לבין שרידים. עקבות הן סיפור המציין דרך, שרידים מציינים את גזר דינה.
עקבות מציינים את שעוד לא בא.את שעדיין לא התגלה. לא כפתיחת שמים פתאומית אלא כמה שצומח ונובל, נשבר ומתקן, מה שמתחולל בין אסון לתקווה. מה שיכול להכיל את המציאות האנושית כמבקשת הד, כקוראת ליצירת שייכות, כפותחות חלונות אל הנוף הפתוח.בית אינו בית כלא.הוא מדרכה. הולכים בו. בית אינו מרתף אטום שמשקיפים ממנו רק על עצמנו, לא פסגה מאיימת עם אוויר דליל , לא שדה מתיש כוחות בסיקול אינסופי. בית הוא בית אם הוא פתוח לגובה ההר, למרחב העשייה , לאהבה האנושית היודעת לחייך..בית הוא שלשת האבות יחד, הר שדה ובית .יחד עם שרה, רבקה, לאה ורחל.
ארכיון חודשי: אוגוסט 2014
שיחה עם דני קרוון ויובל דניאלי
יובל: אחד הדברים המשמעותיים ביצירה הוא לרתום את המסתכל למעורבות, לעשות אותו לפעיל, למשפיע, , למושפע על ידי היצירה בעצם נוכחותו במקום ובזמן.
דני : אני מסכים אתך. בביאנלה בונציה רציתי לעשות את היצירה בחול. בסופו של דבר עשיתי אותה בבטון לבן. בטון שכאילו מקבע את החול. ביקשתי מהמבקרים ללכת יחפים כמו אני הייתי יחף להרגיש כמוני בכפות הרגליים את הצורות. התחושה היתה של מקדש בודהיסטי או מסגד. יום אחד הופיע מבקר ואמר : אני לא מוריד את הנעליים. אמרתי לו 'אתה לא חייב להוריד את הנעליים. אין כאן משטרה. אבל לא תחוש את התחושה של הרגל הרי היא נמצאת תמיד בנעל. לא חשה את החום ואת הקור. כשאתה הולך למוזיאון וכתוב על הקיר שאסור לגעת בתמונות אתה נוגע בהן ?' הוא התיישב וחלץ את נעליו. אך אני בעצם חזרתי לילדותי. הרי אני עצמי התהלכתי יחף על חולות העיר.
הרעיון של חליצת הנעליים היה מאד חשוב כי מבקרי הביאנלה הולכים בה כל כך הרבה והיה להם טוב לשחרר את הרגליים.
דני : סיפור הפסל של ולטר בנימין התחיל יום אחד כשקיבלתי טלפון לסטודיו שלי בפאריס. המטלפן הציג עצמו כמנהל מוסד העוסק בזיכרון, בבתי קברות, בארכיונים הוא אמר לי שקיבל פנייה מוייזציגר, נשיא גרמניה לעשות פרוייקט לזיכרו של ואלטר בנימין בעיירת הגבול בה התאבד כדי לשכנע את הרשויות לתת לעבור לקבוצת הפליטים שברחה יחד עמו מצרפת הכבושה לספרד. הפונה אלי אמר לי כי קיבל סכום כסף מאד קטן לפרוייקט אך מכיוון שהכיר אותי מהדוקומנטה פנה אלי. אמרתי: ואלטר בנימין? להגיד שאני לא מוכן זה בלתי אפשרי. צצו כל הזיכרונות שידעתי עליו במיוחד מפי המורה האגדית שלנו בתיכון חדש טוני האלה. טוני הלה ביקשה לנסוע לברר על גורלו של בנימין . כיוון שאחיה של אשתו הראשונה של ואלטר בנימין היה נשוי לדודתה של לאה רבין. היא ידעה משהו על הקשרים.טוני היתה קשורה עם בנימין כי שניהם היו מעורבים בתנועת הנוער ובביקורת עליה . לאה רבין היתה משוכנעת שטוני הלה היתה מעורבת בעניין רגשית. בכל אופן אני הייתי מודע לאישיותו של בנימין. כשפנו אלי הסכמתי מייד. נסעתי לעיירת הגבול פורט בו. אמרו לי כי עלי לבחור את המקום לעבודה. בדרך כלל בעבודות שלי לא אני בוחר את המקום אלא הוא בוחר בי. לי תמיד אומרים מקום מחפש אמן ולא אמן מחפש מקום. כשהמקום קורא לי אני בא לשוחח עמו (וגם לבדוק כמה כסף עומד לרשותי) . בפורט בו הביאו אותי בתחילה לבית המכס המקומי והוא לא היה מעניין. אחר כך הביאו אותי למקום המשקיף על פורט בו. הנוף היה מדהים.
שם גיליתי את כל הסיפור. ראיתי שם שמסביב לאבנים שבולטות מהמים נוצרים מעגלים, כמעגלים שעושים בגני הזן. אך אמרתי לעצמי הרי ואלטר בנימין לא בא הנה לראות את הנוף. הוא גם לא בא הנה למות . היתה שם גדר קטנה וזה הפריע לי. רציתי לא להרוס אותה. יום אחד באתי לשם וראיתי מערבולת מדהימה . בתוך המים היה בור ממנו יצא זרם של קצף, הלובן שלו התפזר בעוצמה והים מסביב היה שקט. וזה חזר וחזר על עצמו. תמונה כזו לא נגלתה לי שוב במקום אך היתה לי הרגשה שהטבע עשה ז'סטה כשי לשכנע אותי. שאלו אותי מה אתה עושה שם? אמרתי להם : 'בואו ותראו איך הטבע מספר את הטרגדיה של ואלטר בנימין. צריך רק להוביל את האנשים שיוכלו לראות בטבע את סיפורו של האיש.
גיליתי במקום זית שחי בסלע מול הים ואמרתי הנה הזית הזה נלחם על חייו ואם יש פה שביל שקשה לעלות עליו, אל תרסקו אותו, תשאירו אותו שיהיה קשה להגיע. הנה רחבה גדולה אפשר לשבת בה ולהשקיף אל האופק , אל החופש, אבל יש גדר שלא נותנת . מה יותר בנאלי?הגדר ובית הקברות שלידה בנוף המיוחד הזה שיכנעו אותי. התחלתי לעבוד.
המכשולים היו רבים. היו שהרימו גבה 'מי הבטיח לכם ממון לפרויקט? למה ואלטר בנימין? הרי הוא איזה קומוניסט מרכסיסט מקצה העולם'. מסיב לפרוייקט היה הרבה רעש והשמצות. אך בסופו של דבר הוא יצא לפועל.
למרות שבית הקברות היה לבן וגם הוילות הגרמניות והצרפתיים שנשקפו מן המקום החלטתי לא להשתמש בבטון לבן אלא בברזל חלוד. ברזל שהחלודה מגינה עליו. לא ידעתי אז שכשירדו מן המדרגות יהיה פחד מהידרדרות. לא מדדתי ולא ידעתי שההולכים במקום עוברים תחילה דרך מנהרה ממנה רואים רק מים ורק לאט לאט מתגלה הנוף. חווית ההליכה שם היא ממש חוויה מוסיקלית. בפתיחת המקום השתתפו לוחמי מחתרות, רפובליקנים ספרדים לשעבר , שני נשיאים של רפובליקות בגרמניה . באה גם האשה העבירה את ואלטר בנימין את הגבול. אחד מהאורחים הלך לפני. נתתי לו ללכת לפני. לפתע ראיתי שכתפיו רועדות. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה לי שהחוויה מזכירה לו את הפחד שהיה לו אז, כשעבר את הגבול.
מוקי : אני הייתי תלמיד של גרשום שלום שהיה חברו הטוב של ואלטר בנימין. לכן כשנודע לי על עבודתך נסעתי לפורט בו. מאד התרגשתי. כשהגענו לפורט בו האיחוד האירופי ביטל את אשרות הכניסה. צעדנו בפורט בו ולא הסתכלו לנו על הדרכון. חשתי אז כי ואלטר בנימין עומד ומחייך את חיוכו החידתי. הרי כל הסיפור לא היה מתרחש אז אם היו אז בודקים כך את הדרכונים. בנימין לא היה מתאבד כדי להבטיח שייתנו לשיירה לעבור. טרם בואנו למקום, כשביטלו את אשרות הכניסה, משטרת הגבולות של פורט בו פוטרה. לפתע נותרו חלק מאנשי העיירה בלי פרנסה. חלק עשה מה שרק ואלטר בנימין היה מבין : הם החלו למכור גלויות של עבודתו של דני קרוון לזכרו של ואלטר בנימין…
אף על פי כן – שיתוף
שיתוף אף על פיכן
מאמר מערכת כן ומרגש התפרסם בעיתון 'קיבוץ' ושמץ של שמחה לאיד משוח בו : הסוסים של השיתוף הרי ברחו מן האורווה ואלה באים להתברבר בכנסים על שיתוף? כואב המאמר ובוכה על פריחתו של רעיון ועל קמילתה של תנועה. טון זה מוכר והוא משקף הלכי רוח שאינם קשורים עם הקיבוץ בלבד. לחן זה מופיע לעתים קרובות עם קריצה. בהזדמנות זו שבוכים ויורים נותנים היתר מה לגסי ברך שיקצרו מהר את קצירם ויפעלו על פי מה שמוכרח להיות : הטבע האנושי הידוע והזקן. והוא הרי בלתי שיתופי בעליל. אנחנו הרי מכירים אותו אלפי שנים: אגואיסט וניתן לפיתוי על ידי המון, רוחני על מנת לעצום עיניים ממצוקה כלכלית, כלכלי כדי להתרחק מתביעה מוסרית, מיתולוגי כדי להסתיר תאווה של כוח. פועל בשיתוף פעולה עם טכניקות חדשות כדי לברוח ממשמעויות אנושיות. הזובחים לטבע 'הנצחי' נהנים מן העיקר: להעלות רעיונות על המוקד. לבנות אינקוויזיציה של דבש.
אהבת השיתוף הרטרוספקטיבית, כנוסטלגיה בכלל, בנויה על מחיקת הזיכרון. על החשש מפני המחויבות לעיקרון הבסיסי המלווה את המעבדה המיוחדת שפותחה כאן בארץ : האף על פי כן. שורשים עמוקים לה בתרבות היהודית ובמסורת ההומניסטית המסרבים להכיר בכך שהטבע האנושי כבר נודע לפני אלפי שנים, שאנו יודעים אותו ויודעים להתאים את חיינו הציבוריים על פיו. האף על פי כן משמעותו שאין לקבל את גזר הדין של היודעים כי אין סיכוי לחירות האנושית, לשותפות בין בני אדם לגילוי המוסרי של שוויון הערך של בני האדם. האף על פי כן בנוי לא רק על מה שכבר התגלה בהיסטוריה של האדם ביצירות רוחו ובהתארגנותו הכלכלית אלא גם על הסמוי מן העין, אל האופק הפתוח , על קריאת השברים האנושיים , על אמונה באינסוף האפשרויות הטמונות באדם. אף על פי כן רומז על האתגר לשחרר את האישה, הילד, את האומות והמעמדות הכלכליים, הוא מבקש לגלות את המוקשים של החידוש ואת אוצרות התרבות שנגנזו.
אף על פי כן זה לא בא לידי ביטוי הכרחי במדעי הניהול או באסטרטגיה הפוליטית והמלחמתית. הוא לא מחייב שבירת מכונות, בורות חוגגת , נזירות מתודעה קיומית או כליאה מרצון במעגלי תרבות המבקשות לברוח אל המדבר. הוא מחייב לקבל אחריות על נסיגות ומשברים. להיאבק בבועתיות ובאגרוף, בפולחן הקורבן ובנהנתנות הנוקמת .
זוהי זכותה של כל חברה וכל יחיד להודיע על מצוקתו, על שגיאותיו, על כאבו ועל ייאושו. אינני בעד צנזורה של תחושות ורגשות. אך איני מוכן להסתפק בהצהרות אהבה מאוחרות.
כאן ועכשיו פורצת לעצמה דרך תרבות שיתופית בעולם כולו וגם בארץ. יש בה ביקורת על הסטטוס קוו המחניק והמגביל. האם ניסיונות אלו צריכים לפרוץ רק מחוץ לרחם של תנועה שנשאה אותה מאה שנים? האם השיתוף חייב לגלות מן המקום הגיאוגרפי יישובי, מן הזמן הפוליטי, מן האמנות היוצרת ומן הכלכלה המייצרת? האם הוא חייב להיות תרבות נגד ולא תרבות בונה עצמה לאפשרויות האנושיות והיהודיות שיתפתחו בעתיד? אני מקווה שהתשובה לכך היא שלילית. אמנם לא עושים אף על פי כן רק בטריקות דלת לריבוי הדרכים ולכאב של אנשים שהחליטו אחרת .
דרכים כאלה לא נסללות בכנסים ובעצרות. אך אם תתרחש בהן פגישה של שותפים, שיחה של פותחי דרך, נוכל לדעת כי לא הכל קינה, המנון ופולמוס . נוכל לצפות כי שיתוף אף על פי כן.
אור הגנוז של חלוצים , רשימת סיפורים
אור הגנוז
1.הצמות
2.אופים
3. סיירים ומאסף
4. ברל וסיפורי השבת
5. משה כרמי לשתוק זה למות
6. קושא המהפכן שעזב את הארץ
7. הקוף
8. חזירים בחוץ, חזירים בפנים
9. בארו של יערי, בארו של קובנר
10. סינדרלה של הפועלים
11. חתונה במגדל בט'ו בשבט
12. אני בוכה? אני שר!
13. הפרדס והחריש על פי קווי הגובה
14. רחל כצנלסון הופכת להיות ציונית סוציאליסטית
15.מקהלה בזמן פילוג
16. יהודה יוצא להיות חלוץ עם כינור
17 נרדם וכינורו עמו
18. היינו כחולמים
19. ביתי הוא העולם- דב סדן
20. חמישה אנשים יצאו לדרך האחת
21. צוואת איש העלייה השנייה
22. אלכסנדר מבית אלפא חוזר בתשובה
23. מרדכי בן צבי קצאפ לא הספיק לסקל את הגבעה
24. סוללים דרך בכביש טבריה צמח
25. הדרך נקבעת על פי האורות קדימה- גורדון
26. גורדון מנווט על פי כוכבים ועל פי חופים
27.על הקבר הראשון במרחביה
28. מנחם גרסון מזהיר את בובר
29. סלוצקין וידידות של זקנים
30. סלוצקין מסביר מהי תנועת הפועלים
31. ברנר מסרב לנוף
32. יוסקה וטבנקין על נוף הכנרת
33. ברנר ורחל על נוף הכנרת.
34. הכניסיני תחת כנפך והיכן המחבר?
35. גלותי ותלושי נודרים נדר
37. האיש לא איש דוד ירמנוביץ
38. בגירוש מובילים ספרי תורה לפתח תקווה
39. יהודה שרת מביא תזמורת
40. גאולה שרתוק מבקשת ילד
41. תפילת הלל עם חריש. גבע
42. לקחתי אתי צנימים לנסיעה
44. עם הקתרוס לארץ ישראל
45. שולחים בובות לתל יוסף
46. גורלו של ספר בארץ ישראל. המשכון.
47. לקחתי אתי צנימים
48. הפסנתר של עין גב
49. הגזבר של אילת השחר השתגע
50. נחום גוטמן
51. מסעו של גדעון עם חנה מייזל
52. בית השיטה נוטעת את הדשא הגדול
53. פחד החיים ופחד המוות
54.האבוקדה והצינור
55. קיבוץ דן מקבל ילדים
56. וויכוח לאן הולכים רביבים או לוחמי הגיטאות.
57. לא חסידות מוטקה חדש
58. יהודה יערי: גלח, דוור, קברן, דבורי.
59. יהודה יערי: איך מעבירים את האבן
60. בן ציון ושידלובסקי נוטעים תמר
61. תנחום מחזיר מהרכבת
62. סיפורו של ראובן זינדר.
63. החומה והמגדל מתפרקים- עין גב
64. לא היה מקום קרוב לכוכבים ורחוק מארץ ישראל כביתניה עילית.
65. המטבח, הרכבת, עדשים
66. נשיקה על המצח. פרידת אם קומוניסטית מבנה בארץ ומפגש מחודש
67. לוטוס . מות הילדים מצבת ירדנה ולוטוס בחיפה
70. מייבשים את החולה, מחסלים את העדר של קיבוץ הרועים, מחסלים את הצי של סער , כובשים את הגולן בקיבוץ תל קציר
71. ואן דר הורן לא עוזב את הארץ.
72. ממציא תפוחים, בונה מדרגות לתנור.
73. וועידת התינוקות, שרונה
74. סלוצקין ושרה ציזלינג נפגשים בדרך בין האיחוד והקיבוץ המאוחד
75. ירשת גיהינום, דברי לביא לאליעזר שושני על כדורסל משותף.
76. וותיקי ארז באים להשקיף על קיבוצם מן הגבעה.
77. עוד לא הגיע זמן סיפור הפילוג
78. טרומפלדור בוחן מי בא ראשון לעבודה.
79. החתונה הראשונה בדגניה.
80. האם עין גב תתקיים בעוד 25 שנים? בלומנפלד.
81. גורדון עוזב את העבודה בכפר אוריה
82. תנחום מחסל את המטבח הפרטי
83. הקוף רוצה חזרה ליער
84.
סיפורי בנים
סטטיסטיקות של מה השתנה
פרקי שירה
מכתבים
משה כרמי על ליל אהבה בבן שמן
על אליהו גולומב
אברהם לוינסקי
אלכסנדר הרועה
אבן לשיחות מן היסוד, חצר כנרת
האבן והחצר
במאה השנים שעברו על חצר כנרת היו הרבה שנים של עזובה. החצר המיותמת ציפתה ליום שהחלומות ישובו אליה ,שהאנשים ישובו אליה, שהבניינים ישובו אליה. לפני המון שנים הביא מרדכי חדש איש קבוצת כנרת, אבני בזלת מבית שנחרב בטבריה בהם ניתן יהיה לשחזר את הבניינים של החצר . הן חיכו שנים על שנים בערמה ליד השער והשחזור התמהמה. בתקופה ארוכה זו המון אנשים צעירים עברו בחצר. היא נראתה בעיניהם כסמל לזמנים שהותירו אחריהם חורבות.
'חצר סגורה פרוצה לכל רוח' קרא למקום סלוצקין הזקן שהגיע עם חברי עין- חרוד לביקור מחודש בחצר אותה עזב. ואכן נראה היה כי יפיפיית הבזלת הנמה לא תפגוש את הנסיך. אך בכל השנים בהן רוחות חדשות סחפו, היה הזיכרון הבוער של החצר טמון ומחכה.
לא הכסף עצר את שיחזור החצר, אם כי לא תמיד הוא נמצא. מה שעצר היו קרבות בין חלומות וזיכרונות, מתחים שנשמרו והוקפאו בין מי שחי בחצר ולידה . חילוקי דעות בין תמונות לבין אירועים שנשמרו וידיעה כי אין הם שלמים. הערכים העולים ויורדים בבורסת תשומת הלב הציבורית הותירו את החצר בשיממונה. את תכניות השחזור ליוו המון רצון טוב ועקשנות אך הזמן המשיך לרוץ בלי התחשבות. כל כמה שנים היה מתכנס כנס, יוצאת חוברת, והיינו נשבעים נאמנות לחצר המתפרקת. אך העובדה נשארה : החצר נבנתה משך כשלש שנים ושוחזרה משך יותר משלושים .
בימים בהם הוחלט לתכנן את שיקום החצר יצאתי לראיין כמה מן התושבים בה מימיה הראשונים. מלאכת הראיון היתה לא פשוטה. אני שאלתי על אבנים והם ענו לי ברעיונות. היכן היו המדרגות שאלתי והם ענו לי על העימותים על שאלת האישה. אני שאלתי על הרפת, הם ענו לי על הוויכוחים בין אנשי השומר ומתנגדיהם.
יום אחד קיבלתי פתק מרבקה ספיר האמא של נעמי שמר. היא הודיעה לי כי חולה אחד במחלקה בה שכבה בבית החולים פוריה סיפר לה שהיה ילד בחצר. ילד בחצר? היה ילד בחצר?היו ילדים בחצר ואפילו נכתב עליהם ספר יפהפה, אך כולם נולדו או הגיעו מהשנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה. והילד הזה חי בה קודם . היא נתנה לי את שמו ואת שם משפחתו בטבריה. יצאתי מצויד בטייפ ענקי כדי למצוא אותו והגעתי לחנות מכולת קטנה. שאלתי עליו. בעל המכולת הודיע לי כי הוא איננו. חזרתי הביתה אבל וחפוי והתקשרתי עם בנו במושב כפר הס. שאלתי אותו האם אבא השאיר אחריו איזה סיפורים. – אתה רוצה לדבר אתו? הוא פה על ידי. למדתי בדרך הקשה משהו על סוציולוגיה של בעלי חנויות מכולת, וגם על סוציולוגיה של היסטוריונים חדשים וישנים : אם לא באים לקנות אצלך לחם הם לא קיימים.
רצתי אליו ומצאתי איש מבוגר שלא יודע מתי נולד, עם שסע בשפתיו ואור מיוחד בעיניים. הוא סיפר שעלה עם משפחתו מצפון אפריקה. שאמא שלו מתה בספינה בדרך לארץ ישראל. היא נקברה בעומק הים. המשפחה השתקעה בטבריה. האבא היה מוכר סדקית בגולן. היה מעמיס את חמורו בבדים, סיכות, מחטים וכפתורים ויוצא עם עוזר למכור את סחורתו. כשהיה החמור נשאר ללא סחורה היו שבים לטבריה. יום אחד, בדרכו לטבריה, ישב על אחד הסלעים בחוף הכנרת , שאל את העוזר שלו על קריאת שמע, קרא את הקריאה ומת. נשאר הילד יתום. משפחתו הכניסה אותו לחדר. הוא למד פרקי מסורת עם תרגום בערבית. יום אחד הדיח את חברו לדבר עבירה:
נצא את העיר ונראה מה יש שם בדרום. שני הילדים הגיעו לחצר כנרת. פגש אותם איש עם זקן, 'כמו באגדות' אמר. זה היה א. ד. גורדון. הוא קיבל את פניהם במאור פנים ונתן להם לאכול דייסה . כששאל אם הם רוצים לישון בחצר, הילדים סרבו. המקום היה נראה להם סגור ופרוע מדי. הם לנו על הגורן שעל יד השער של החצר . למחרת באה המשפחה של הילד השני והחזירה אותו לטבריה. הילד שלנו נשאר בחצר. שנים חי בין ראשוני חצר כנרת. הוא ידע לספר לי איפה היו המדרגות , איך הביאו מים. ואיך נראו המשקפיים של חנה מייזל. הוא סיפר שלחלוצים היה חבל בו התעופפו כמו טרזן. פרט זה שלא נכתב בספרים הדגיש עד כמה הם היו צעירים. הזקן שנסמך על ימי ילדותו היה מכוון לפרטים. מפיו יכולתי לשרטט לעצמי המון תמונות , מחוות, צבעים וטעמים של החצר.
באחד מסיפורי החווה הופיעה אבן עם שם מיוחד:' אבן לשיחות מן היסוד'. על האבן הזו לא ריכלו. דיברו בה רק על עניינים חשובים. היא היתה שולחן השרטוט של העתיד. החלוצים היו אמורים להתמודד עם הספקות הגדולים של העכשיו בעזרת שרטוטו הקודח של העתיד. הם היו אמני אי הכניעה לתבוסה. בתקופתם כל מחדל הוליד מוסד שיקומי ומפעל זיכרון כדי שהמחדל לא ישוב. קשה היה להקים בבת אחת כל כך הרבה מוסדות ולהנציח כל כך הרבה מאורעות ואנשים. תקופות של בריאה אנושית, לא ניסית, מחייבות אבן כבדה, נחישות ודמיון. זה הנס החבוי בהן. על 'אבן השיחות מן היסוד' ערכו שיחות בין אנשים שהעמיקו את התודעה ואת הדבקות .האבן ארחה את יוסף חיים ברנר ששחזר באזני חלוצים צעירים, אנשי העלייה השלישית, פרקים מהסיוט שעבר על אנשים בחצר, פרקים שהסבירו מדוע רעיונותיהם רק נבטו ולא הבשילו. מדוע המטרה נראית עדיין כל כך רחוקה. מדוע ההווה שלהם היה עדיין כה דל. ברנר עשה זאת כדי להעביר לאנשים הצעירים את התחושה שאין ללעוג לעילגותם של החלוצים שביקשו להעמיק שורש ולהקים מפעל בתנאים של עוני ומצוקה. רווקות ארוכה, עבודה קשה, דיכאון עד התאבדות . באופק התקיים ניסיון עקשני וער לגול את האבן . אך לא את אבן השיחות מן היסוד. עליה נרקם חלום עז לתיקון כללי ופרטי בחיי העם היהודי.
החצר היתה חצר של התחלות. ניסיון ראשון של ההסתדרות הציונית לעבור מקונגרסים וגיוס דעת קהל לחיי המעשה. ברחמה של החצר נולדו בדיאלוג רגיש וכמעט בלתי אפשרי בין מוסדות , יחידים וקבוצות רעיונות רבים : הקבוצה והמושב, הקיבוץ, הקואופרטיב הצרכני וביטוח הבריאות .
האסם שנבנה בחצר , היה צריך לרכז את גרעיני החיטה והשעורה של העמק. הוא תוכנן כאולם גדול. הגרעינים לא מלאו אותו אך הוא היה המקום בו ניתן היה לכנס את הארכיטקטים העצובים של העלייה השנייה והשלישית לתכנן את העתיד: באסם התקיימו וועידות . בהן הוקמו בנק הפועלים וההגנה. באחת מהן הופיעה חיותה בוסל במקום בעלה יוסף שנשאר עם ילדתם בדגניה. באי הוועידה הרימו גבה : איך זה המנהיג לא מופיע ושולח את האישה? חיותה נשבעה: אעמוד בפני הלעג, אחרת לא תשוחרר האישה לעולם.
החצר היתה בסיס רעיון ההכשרה של החלוצים. הכשרות אלו שקמו גם בגולה היו לבתי המדרש החדש לתורה הציונית :היו בהן עבודה, לימוד, התנסות חברתית , הכנה לעמידה במשימות.
לפני כמה שנים באו לשחזר את החצר בנאים מבוגרים, עולים מהעלייה החדשה מברית המועצות לשעבר..שוב אפשר היה לשמוע בין חומותיה וכתליה את שפתם של דוסטוייבקי וטולסטוי הסופרים שעינו והלהיבו את החלוצים לפני מאה שנים. מקלט הרדיו של הפועלים המשחזרים דיבר רוסית והידיים עבדו בעברית. הרדיו בוודאי לא זכר כי בחצר הזו, בעת גרו בה אנשי השומר הצעיר שבאו מברית המועצות, מייסדי אפיקים, הופיע מקלט הרדיו הראשון שהיה בהתיישבות העובדת. חלוצים באו להקשיב לצליליו רוכבים על סוסיהם . והנה עולי שנות התשעים , הקשיבו לרדיו מושלך בחצר .
שיחזורה של החצר היה תוצאה של החלטת המוסדות שהתעשתו. השותפים לזיכרונות, בעלי הנוסטלגיה ומחפשי האלטרנטיבה סוף סוף מצאו דרך משותפת.
השיבה אל הזיכרונות של מושבת כנרת , של הקיבוצים כמו כנרת, דגניה א', גבע, דגניה ב', עין- חרוד ,אפיקים, עין- גב ומעגן של המושבים כפר יחזקאל ונהלל, לא היתה אפשרית לולא שבה האבן של שיחות מן היסוד. אמנם זו לא נמצאה פיסית ואיננו יודעים איך נראתה, אך השיחות שהתקיימו עליה התחדשו. קיימו אותן אנשים צעירים חברי המחנות העולים וקבוצות הבחירה שהחלו לרקום את חלומם להדריך במקום וליצור לעצמם במקום מעין מקור השראה. קבוצות שיתופיות ביקשו גם הן למצוא כאן את שרשיהן . לעבור את שלב הנביטה. לספר זה לזה את סיפור נס הרצון. לעמוד על השילוב המופלא בין הרצון לבנות חברה על שלילת הקרבניות ועל אחריות מוסרית ערה. מפוכחים לאותות הזמן ,שמחים להתגלות אנושית , מתעלים מעבר למה שנראה כמגבלות המצב.
החצר עדיין מחכה למוצגים היסטוריים אך הצעירים המשוטטים בה, הקרובים ואוהבים את חלומה, שבים בחייהם אל הסיפור המתהווה. זו היתה כוונת ראשוניה.
שיחה בדרך העולה נוח נפתולסקי
כעין שיחה.
בדרך העולה למחוז חפצם חמישה אנשים ישבו לנוח. ויפתחו בשיחה.
השתקן והחולם פתח ראשון: "לו להרדם לשבעים שנה, כחוני המעגל ולהתעורר בסוף שבעים שנה, לו לשעה אחת בלבד ולראות מה היו חלומותינו. הייתי נותן בעד שעה זו כל שבעים שנה: 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה'."
השני לאחר הרהורים פקח את עיניו למרחב בעצב:"תישן שבעים שנה או שבע פעמים שבעים שנה לא תראה כלום מלבד החלום. גם כשתתעורר, הנפש ריקה, ובידך אין מאומה. אבל פ ע ל שבעים שנה או שנה אחת, כמה שניתן לך להועיל, יבוא הגמול לפועל."
אם נדחוק את הקץ או נתאזר בסבלנות, נחישנו או בעתו. אם נזכה בו אנחנו או הבאים אחרינו. בוא יבוא.
השלישי רצה לאמר, אין חלום שאין בו דברים בטלים אולם התאפק.
"האין כל פעלינו חלום יפה? האם יספיקו טיפות המים שהשנים הביאו לכבות את שריפת בית המקדש ?"
השני אמר : "כל החלומות הולכים אחרי הפה."
הרביעי, כמי שנתעורר פתאום בתוקף: "כל החלומות הולכים אחרי היד, אחרי היד הפועלת. היד הפועלת הופכת חלום לממש. אם מימשת חלום, אשריך. אף לו גם לא הפכת חלום למציאות, גדולה היא זכות עצם הפעולה, זכות היא לה."
אמר השלישי : "אין החלום נפתר כרצון החולם. הפה קל פתרונות, על היד נדרשים מכשירים. האם ישנם?"
והשני:"יש מעמד הר סיני ויש מעמד הר נבו. סיני הוא צו. נבו- חזון. בכדי להגשים את צו סיני באים ארבעים שנות נדודים תוהו, ילל ישימון. רק אחרי שנות נדודים בא מעמד הר נבו. מעמד הר נבו הוא גמול לנדודים. סוף סוף רואים את הנכסף מרחוק. גם אם אין בא לשם."
חמישה אנשים נפגשו בדרך העולה למחוז חפצם האחד וישבו לנוח. ישבו ושתקו. האחד הפנה מבטו לאחור, לדרך שעבר, השני נשא עיניו קדימה, לדרך שעליו עדיין לעבור. השלישי נשא עיניו קדימה לדרך שעליו עדיין לעבור. השלישי תלה עיניו למרום, הרביעי הקיף במבט את המרחב, החמישי העמיק לתוך נפשו.
כתב יד של איש העלייה השנייה, נוח נפתולסקי. משורר . בוטניקאי. פועל . ידיד של המשוררת רחל.
רחל על שפת הכנרת קטעי ע.הלל
שתלנו אקליפטים בתוך הביצה, במקום בו הירדן נפרד מעל הכנרת ואץ רץ לו הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו, לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל, אבל אף לרגע אחד לא עזב אותנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עליית נשמה.
הציק הצימאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגילך שלנו- תיבת הפח משל הנפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, לשתות עד אינסוף, כחית יער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח ושוב לרוות עד כלות הכוחות.
אומרים סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת השקטים , יען כי אבותיהם רוו כאן את צמאם?
ע . הלל
אהבו את מכוניות המשא המרעישות בכבישים!
אהבו את בלוריתכם השחורה, או הצהבהבת, הצוחקה ברוח
ואת חולצתכם הלבנה
ואת חזותיכם היחפים
אהבו את עיניכם הצוחקות מעוצמת העולם הגואה ובולע אתכם!
אהבו את הבתים הקטנים והגדולים השטים באוקינוס הארץ,
על כן אהבו את הקטנות הגדולות,
את המסע הנפלא בכבישים
ארץ 28 31
האנשים העובדים את האדמה,
הם לבדם יודעים את השלוה ואת הבטחה,
האדמה הגדולה, בנשימת נצח עונותיה-
סתיו וחורף, אביב וקיץ תמיד,
היא המנחה את רוח פולחיה,
זה שורש כל פולחן.
ארץ 39
והעולם היה צלול כמוני,
אבל כל הפרחים הושיטו לי יד- לרדת.
גם להקת סנוניות ראיתי שמה, שנטרפה בענני הבושם.
ומאד השתוללה כל כך.
מיד הבנתי, שהיתה זו להקת רגשותי
שטה ברוזה גאונית
כמוני כמוה, גם אני סבור הייתי ככה.
אפשר שהייתי אני זה ואפשר זה העולם,
ואפשר שנתערבבנו שנינו.
ארץ 17-19
יום קיץ . מבשיל
שדה תירס בעמק
בעפר הדרך נותבים חישוקי עגלה. בז
נטוי בגבהים הצחים. קלות
ברוח אדמוני בלונים ינועו, חוטיהם בשחוק
הטף המטלטל. צבעונין
סרטי צמות הילדות. מרקדות
אצבעות העגלון על מיתרי
המנדולינה
דברי 5
מתבונן באדמה החזקה הזאת
מביט בהם, בהררי הסלע החמורים,
צופה בשמי אין קץ הנהרה
ובכל הפנים והאנשים הללו
ורואה ארבעת אלפים שנים של יופי
וצעקה
דברי 7
בוא נדבר גלויות:
כבישים , עננים, קוצים
גם ודיות-
בכלכם יחד התאהבתי.
הר אילת,
חמור ירוק
פרה כחולה
הללויה.
פרור בלפוריה
שיכון חדש,
סבתא שלי,מגדל דוד
אין קץ נהדרתם כלכם!
פריחת תפוז, קורנס בשמים,
ארץ יפה אהובת רגלים!
צמיג אל צמיג,
באר אל גשר
אלף הגלגל עבור!
ודי
רכס
סלע אור-
השמש החזקה סובי רומי,
שיר דברי
הן ארץ חדשה נולדת בכבישים.
ארץ 26-27
שם בקצה מדבר אראה
נער חייל כמו נרדם למראה
שם בעפר פניו
כי אדבר את אשר אראה
הן את בנך, את יחידך אשר אהבת בזה
ואין איל בסבך תחתיו.
סח ירח ויתכס עב
וילט איש ישראל פניו.
הודיה 38
יש יום לבוא הבחורים ההרוגים מגליהם
לפקוד על השדות שצמח דגנן ולשקול יבולם
והנה מוגלה
צפע רץ בראש נחלים, וירקון צואה.
שאננה ירושלים וחיפה נבלה,
ותל אביב חרושה בשריה בסכין הכסף הגדולה,
ושער עיר ועיר שוחד רוכב חולדה
ארץ 61
קטעי ע. הלל, תוספת
שתלנו אקליפטים בתוך הביצה, במקום בו הירדן נפרד מעל הכנרת ואץ רץ לו הנגבה, מקציף סלעים, מציף את גדותיו, לא אחת מאתנו היתה אחר כך מרעידה בקדחת על יצועה הדל, אבל אף לרגע אחד לא עזב אותנו רגש ההודיה לגורל. עבדנו מתוך עליית נשמה.
הציק הצימאון, והרי אחת מאתנו מפליגה אל הים עם הכלי הרגילך שלנו- תיבת הפח משל הנפט. איזה תענוג הוא לצנוח אל החצץ, לשתות עד אינסוף, כחית יער. להשקיע במים את הפנים הלוהטים, לשאוף רוח ושוב לרוות עד כלות הכוחות.
אומרים סגולת פלאים למים ההם: מי ששתה מהם אך פעם, שוב ישוב אליהם. האם לא על כן עורגים הבנים בנכר אל חופי הכנרת השקטים , יען כי אבותיהם רוו כאן את צמאם?
ע . הלל
אהבו את מכוניות המשא המרעישות בכבישים!
אהבו את בלוריתכם השחורה, או הצהבהבת, הצוחקה ברוח
ואת חולצתכם הלבנה
ואת חזותיכם היחפים
אהבו את עיניכם הצוחקות מעוצמת העולם הגואה ובולע אתכם!
אהבו את הבתים הקטנים והגדולים השטים באוקינוס הארץ,
על כן אהבו את הקטנות הגדולות,
את המסע הנפלא בכבישים
ארץ 28 31
האנשים העובדים את האדמה,
הם לבדם יודעים את השלוה ואת הבטחה,
האדמה הגדולה, בנשימת נצח עונותיה-
סתיו וחורף, אביב וקיץ תמיד,
היא המנחה את רוח פולחיה,
זה שורש כל פולחן.
ארץ 39
והעולם היה צלול כמוני,
אבל כל הפרחים הושיטו לי יד- לרדת.
גם להקת סנוניות ראיתי שמה, שנטרפה בענני הבושם.
ומאד השתוללה כל כך.
מיד הבנתי, שהיתה זו להקת רגשותי
שטה ברוזה גאונית
כמוני כמוה, גם אני סבור הייתי ככה.
אפשר שהייתי אני זה ואפשר זה העולם,
ואפשר שנתערבבנו שנינו.
ארץ 17-19
יום קיץ . מבשיל
שדה תירס בעמק
בעפר הדרך נותבים חישוקי עגלה. בז
נטוי בגבהים הצחים. קלות
ברוח אדמוני בלונים ינועו, חוטיהם בשחוק
הטף המטלטל. צבעונין
סרטי צמות הילדות. מרקדות
אצבעות העגלון על מיתרי
המנדולינה
דברי 5
מתבונן באדמה החזקה הזאת
מביט בהם, בהררי הסלע החמורים,
צופה בשמי אין קץ הנהרה
ובכל הפנים והאנשים הללו
ורואה ארבעת אלפים שנים של יופי
וצעקה
דברי 7
בוא נדבר גלויות:
כבישים , עננים, קוצים
גם ודיות-
בכלכם יחד התאהבתי.
הר אילת,
חמור ירוק
פרה כחולה
הללויה.
פרור בלפוריה
שיכון חדש,
סבתא שלי,מגדל דוד
אין קץ נהדרתם כלכם!
פריחת תפוז, קורנס בשמים,
ארץ יפה אהובת רגלים!
צמיג אל צמיג,
באר אל גשר
אלף הגלגל עבור!
ודי
רכס
סלע אור-
השמש החזקה סובי רומי,
שיר דברי
הן ארץ חדשה נולדת בכבישים.
ארץ 26-27
שם בקצה מדבר אראה
נער חייל כמו נרדם למראה
שם בעפר פניו
כי אדבר את אשר אראה
הן את בנך, את יחידך אשר אהבת בזה
ואין איל בסבך תחתיו.
סח ירח ויתכס עב
וילט איש ישראל פניו.
הודיה 38
יש יום לבוא הבחורים ההרוגים מגליהם
לפקוד על השדות שצמח דגנן ולשקול יבולם
והנה מוגלה
צפע רץ בראש נחלים, וירקון צואה.
שאננה ירושלים וחיפה נבלה,
ותל אביב חרושה בשריה בסכין הכסף הגדולה,
ושער עיר ועיר שוחד רוכב חולדה
ארץ 61
דמות הצבר, גם על ע. הלל
מלכות הצבר
הצבר התגבש לדמות, לטיפוס מיוחד , והגיע לגילויו המלא במלחמת העצמאות. עם סיומה דמותו נשחקה במהירות . כשעלה יצחק רבין הצבר הראשון לראשות הממשלה כבר היתה דמות הצבר במורד. הכל היו מודעים לה אך קמו עליה כל כך הרבה עוררים וכועסים , אויבים ומתחרים עד כי כתבו עליה פחות כתבי הערצה ויותר ספרי קינה ושמחה לאיד.
בחיי העם היהודי התגלו מדי פעם טיפוסים שהיו חלק בלתי נפרד מן ההוויה המכוונת את פני הקהילה. החסיד, התלמיד החכם, הצדיק, בעל הבית, החלוץ. דמויות אלו ארגנו את הדמיון הציבורי והשפיעו למרות שלא תמיד אפשר היה לזהות אותן. ברבות הימים החלו לחלק את התואר של הטיפוס בקבלנות והוא הפך למוסכמה של הערצה כל כך מובנת מראש שאיבדה את משמעותה. הדמויות הטיפוסיות הללו נארגו בדמיונו של הציבור לא פחות משנבנו מתוך הזדהות פנימית של נושאי התואר. הן יצרו חבילת ציפיות שהכתיבה שפה, התנהגות, לחץ חברתי שהשפיעו לפעמים לא פחות מההכרעות האתיות, ההכרה הפנימית והרצון של נושאיהן.
גם דמותו של הצבר אינה רק פרי דמותו ותפישתו העצמית של מי שנשא את התואר . היא נארגה לא פחות מחלומות וציפיות של רבים שביקשו למצוא בה פתרון לחידותיהם .
מהרבה בחינות היתה הצבר דמות קשה להגדרה. האם מדובר בכל מי שנולד בארץ ? דורות על דורות נולדו בארץ יהודים ביישוב הישן ולא נקראו צברים. אפילו יהודים שנולדו וגדלו ביישוב הערבי ודיברו את לשונותיו לא נקראו צברים. הם לא נעלבו כי אין מכנים אותם כך.
מה האיץ את החיפוש אחרי הטיפוס החדש? מה הניע את המכתירים אותו בהילה מיוחדת ומה גרם לאובדן ההילה ולכעס המתגבר?
דמות הצבר שהתגלגלה לא היתה דמות ילידית במובן המדויק שלה. מבחינה זו היו הערבים כפי שנתפשו בדמיון המערבי מתאימים יותר.
גם כאשר הערבים הפלשתינאים היו צאצאיהם של מי שהגיע ארצה מעיראק, מצרים, צפון אפריקה והחורן, כבנים לאימפריה העותמאנית הם נתפשו על ידי התיירים והשליטים כמקומיים. אפילו הצ'רקסים נתפשו כמקומיים למרות שלא היו ערבים ובאו כפליטים לשמור על האיזונים העדינים של האימפריה העותמנית בארץ הקודש .
היהודים החרדים שעלו ארצה לא חיפשו להיות טיפוס מיוחד. בבואם ארצה, גם כאשר חיפשו גאולה הם יותר חיפשו בארץ עדות לשממונה כדי להיות בטוחים כי היא מחכה לגאולה על ידי המשיח ולא בכח השינוי המתרחש בטיפוס האנושי הצומח בארץ. מבחינתם ארץ ישראל היתה עדיין גלות . והם ראו בשכניהם מקומיים שקפאו עד בא המשיח.צללים של עבר שנמוג. לדידם יהודי שלא בא ארצה כדי לקיים את יהדותו הדתית כפי שעוצבה בגלות היה חיזיון תמוה אם לא שערורייתי. מי שהגיע לא התכוון להיות חלק מגאולת ישראל שתפציע אלא חלק מצו של שימור שרידים לימים יבואו.
ההשתתפות הפעילה של יהודים ספרדים מארץ ישראל במנגנון של האימפריה
העות'מאנית ,שליטתם בשפה ומעורבותם בשלטון עשתה אותם למומחים של אמת בארץ ישראל אך לא היה להם צורך בכותרת אחרת מאשר סמך טתים, ספרדים טהורים. הם אמנם היו ליועצי סתר ומנהיגי אמת ליישוב היהודי החדש בארץ אך לא ביקשו לעצמם כינוי כצברים במובן המקובל עלינו היום. גם בני העדה של היישוב הישן האשכנזי שחיה דורות בארץ לא ראתה עצמה כצברית . שנים רבות היא תפשה עצמה כנציגת עם יהודי שאיננו פה. כשומרת על פיקדון ולא כילידה המייצגת אופציה לשינוי.
ערבים עירוניים, בדואים פלאחים, מהגרים מקצווי האימפריה היו בני הארץ אותנטיים ותמהו על סיפור שהלך וצמח לנגד עיניהם של מי שדיבר שפה אחרת, שפט עצמו בעיניים אחרות והעמיד בפני עצמו מטלות אחרות.
בתקופה יותר מאוחרת, כשכבר החל צומח הטיפוס החדש של הצבר, אנשים שנולדו בארץ הצטרפו למה שהלך והתגבש כדפוס הצברי. בני ספרדים ואשכנזים, בני שכונות, ואפילו צעירים שלא נולדו בארץ נחשבו לצברים. בשנות החמישים למאה העשרים דן בן אמוץ, היה לסמל הצבריות הטיפוסית ביותר למרות שביוגראפית נשא שם שלא התאים כלל לטיפוס אותו הוא גילם בשמו המאוחר : תהיליםזאגר . החלפת השם לדן בן אמוץ היתה מיועדת לרכוש זהות חדשה. הרי הוא הגיע מאירופה השרופה .לא התחפשות בלבד היתה כאן אלא רצון עז למצוא זהות אבודה.
מהיכן הגיע אלינו דמות הצבר, טיפוס הצבר שהפכה לסמל כה חשוב במלחמת העצמאות ואחריה?
אין להבין את גילוי הצבר במנותק מהתפתחות ההשכלה היהודית שחיפשה את חידוש האדם, את חידוש האדם היהודי. במסגרת זו נולדו ניסיונות שונים לבטא מרד נגד מה שנראה אז ככניעה לשיגרה. כאידיאולוגיה משמרת.
יהודים מסורתיים במזרח אירופה היו מפארים את הילדים שלהם כ 'יפים כנפוליאון'
כ 'שייגצים'. אלו היו שמות חיבה לילדים שגילו חיוניות, שובבות, יכולת להסתדר. אכן גם בתוך החברה השמרנית היו סימנים לגעגוע ליהודי אחר.
האיכרים היהודים שהתיישבו מראשית המאה התשע עשרה בדרום רוסיה ועסקו בחקלאות , היו ברובם יהודים מסורתיים. הם זכו להערצה בלתי רגילה של כל חוגי היהודים. דתיים ושאינם דתיים. הכל הכירו בהם כניסיון לחידוש העם היהודי. שינוי הטיפוס היהודי. גם האנשים שהתיישבו במושבות בארץ זכו להערצה דומה ללא קשר עם יחסם למסורת . הם כבר היו חלק מחיפוש אחרי הטיפוס החדש המבוקש.
בקרב בניה היהודים של ארץ ישראל בראשית המאה העשרים התארגנו שני ארגונים סודיים שהיו מודעים לחיפוש אחרי טיפוס חדש של בן הארץ. הם ביקשו לקחת אחריות על היישוב ועל הציונות הארץ ישראלית . הארגון האחד היה ארגון 'הגידעונים' בני זיכרון יעקב שהקימו בסוף מלחמת העולם הראשונה יותר את ארגון 'נילי' לריגול פרו בריטי. הארגון השני היה קבוצת הגימנזיסטים בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה שהיו מיזמי הקמת הגדוד העברי הישראלי במלחמת העולם הראשונה וההגנה אחריה. שתי הקבוצות הללו היו קבוצות שברובן היו בני היישוב החדש בארץ. למרות המתח ביניהן היו להן תכונות משותפות: שתיהן היו בעלות השכלה . חלקם כחקלאים יהודים הלומדים בבתי הספר של כי'ח ויק'א במושבות וחלקם כתלמידים של מחנכים חובבי ציון. לעתים היו המחנכים באים משני הזרמים גם יחד. בשני החוגים השתתפו כבר חניכים של החינוך העברי בארץ ששינה את ההוויה של בני הארץ. בגימנסיה הרצליה היו הרבה ילדי חוץ, ילדים שנשלחו על ידי הוריהם הציוניים או יתומי פוגרומים. הם הגיעו ללמוד בארץ ישראל והאמינו כי היא ארץ ישראל החדשה. יש תיאורים על בני הגימנסיה החוזרים בקיץ לבית הוריהם בגולה חובשי תרבושים. הם זכו לקבלת פנים נלהבת ועוררו את הדמיון הציוני באופן יוצא דופן כדוגמאות ליהודי החדש. יש סמל בכך שהמחזור הראשון של גימנסיה הרצליה סיים את לימודיו בשנה של 'מלחמת השפות' אותו פולמוס מר על שפת ההוראה של הטכניון שעמד להבנות .הפולמוס והמלחמה על כך שבטכניון ילמדו עברית ולא גרמנית הקיף את כל היישוב והעולם היהודי הממוסד . מלחמה זו לא היתה אפשרית אילולי תמיכת העיתון הספרדי בארץ 'חירות' שמוכן היה להיאבק למען העברית ולעמוד אפילו מול הלשנות של חלקים בציבור בפני השלטון הטורקי. המלשינים אולי קראו נכון את משמעות המאורעות והבינו כי אפשר להצביע בפני השלטונות ולהלשין על רעב עצום לאוטונומיה יהודית בארץ ובמרכזו עמדו בני ארץ ישראל החדשה.
בתקופה זו של לפני מלחמת העולם הראשונה ובתוכה כבר ניכרים הסימנים הראשונים להתהוות דמותו של הצבר: הוא בן הארץ הנאבק על עקרונות היישוב החדש. הוא דובר עברית. אך חשוב מאד להדגיש כי פה מתחיל להסתמן גם קו פרשת המים בין בני המושבות המזדהים עם המשק והפוליטיקה הגבוהה או המעשית של הממסד הארץ ישראלי, אנשים שטופחו על ידי כי'ח ויק'א לבין אלו המפנימים את האתוס של הפועלים חלוצי העלייה השנייה. צעירים בני הארץ מהיישוב הישן ומן העלייה הראשונה הזדהו והיו מוכנים לעבור אל חבורות החלוצים . עולים אלו אמנם לא היו בני הארץ הם היו סחופי רעיונות חדשים. הם חיפשו בצעירים בני הארץ את הטיפוס לו ציפו. מי שרעיון התחייה לא יתלווה אצלו בניכור, בשקר עצמי ובייסורים. עצם השייכות לארץ, הדיבור העברי מילדות, הקרבה לאדמה ולעבודה, היכולת להכיר את הטבע לפרטיו ולשיר את השירים יעניקו לו תכונות שיתאימו למשאת הנפש של החלוצים. הקשר בין החלוץ לבין בני הארץ לעתים קרובות העמיד איכרים בני מושבות מול בניהם. אחים מול אחיהם וקרובי משפחתם. מי שמסרב להזדהות ומנסה להגן על הוריו מתיישבי העלייה הראשונה מן הביקורת המוטחת , בחזונם בן הארץ יהיה מי שמחזיק משק ולוחם נגד הצעירים החדשים מקרוב באו, מי שמעדיף את בירות ואת פאריס כמקור השראה ולא את צעירי המהפכה הרוסית הם נקראו בשם שבח שהופך בפי רבים לשם גנאי: בועזים. לא צברים : אנשי אדמה הרואים בפועל העברי העברי עוד אמצעי להתמודדות כלכלית של חקלאי , התמודדות קשה, שאיננה לפי כוחות פועלים יהודים נעדרי ניסיון.אך היו גם בני מושבות שהזדהו עם הרעיונות החדשים שהביאו אתם העולים הצעירים. הם מגיעים אל חברות של חלוצי העלייה השנייה ואחר כך השלישית לעתים משום שהתייתמו או משום שהוריהם איבדו את מקור פרנסתם ואת ביתם. לעומת רבים הם נערים ונערות שחשים כי העולם של ארץ ישראל אינו קטן להם. חלק מהם אמנם כבר עורך תוכניות לנסוע לחו'ל ללמוד, אך בקרבם כבר נובטות התכונות שיהיו תכונות בהן מפורסם הצבר:הכנות. העומק הרגשי המתחפש לעילגות דיבור. יכולת הביצוע המעולה לעומת עודף הדיבורים והמעופפות. התיאורים הראשונים של צברים אלו כבר מופיעים בספרות העלייה השנייה . גיבורו של יוסף חיים ברנר בשכול וכישלון חנוך או עמרם במכאן ומכאן מייצגים כבר את הניצנים של הטיפוס שיקרא הצבר.הציירת אירה יאן, אהובתו של ביאליק ציירה בירושלים דמות נשית עטורה כתר צברי. הצבר הרי אינו רק קוץ . לא רק דוקר מבחוץ ורך מבפנים. בתקופה ההיא הצבר מצייר בקווים ברורים על פני הארץ גבולות שבין חלקות , בין כפרים. הוא המגדיר קווי מתאר.
אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים דרמטיים בחברה בארץ ישראל. היישוב החדש הוא שמקבל על עצמו אחריות על דרכי הממשל. בתי הספר הגרמניים של רשת עזרא מלפני המלחמה עוברים לידי ההסתדרות הציונית . הם נתונים תחת אחריותם של מורים רדיקלים בתפישתם את הארץ. כבר אין שאלה לגבי השפה, הדגל, הסמלים.
החלוץ איש העלייה השלישית העולה ארצה מצטרף רעיונית לקווי מחשבה של קודמו איש העלייה השנייה אך הצעירים הם רבים יותר ורדיקלים יותר. הוא מושפע על ידי השבר שפקד את העולם. הוא כבר קנה רעיונות קיצוניים לחידוש . השם חלוץ מוסיף להיות בעיני רבים מהוותיקים בארץ כינוי של טיפוס מוזר, תלוש, מדבר יותר מדי, לא מגלה התמדה ולעתים אחרי נאום חוצב להבות קם והולך מן הארץ. החלוצים הצעירים שמגיעים ארצה מחפשים את בני הארץ ובני הארץ מחפשים אותם.
בשנות העשרים הועמה דמותו של איש המושבה. הוא כבר חש שמישהו גונב לו את ההצגה. חלק מבני המושבות והעיר מצטרפים לחלוצים. הם ממשיכים את הרומאן בין החלוץ ובני הארץ. רבים מהחלוצים מגיעים יתומים אחרי המלחמה והפוגרומים. אין הם יכולים להיקלט במסגרות הידועות. הם יוצאים לפנימיות ולקיבוצים. משפחות של עולים ארצה ועוברות את משבר ההגירה באופן קשה. הן מצטרפות לתקופה ארוכה לחוג הרואה בבניו את התשובה לשאלות כמהגר. בבית מגמגמים בכל שפות נדודי ההורים. הם מבקשים שבניהם ידעו עברית ואפילו ילמדו אותם. לדידם הבן ה'שייגץ' המעיז להשתייך לארץ ולשפה הוא השורש, הוא התקווה. ההורים מבקשים מהבנים שלא ישכחו מאין באו אך במיוחד שיהיו שייכים לנוף החדש,שידברו עברית כשפת אם, שיעסקו בפעילות , לשפה, לפעילות הנחשבת. המורים מלמדים את הילדים לא רק אותיות אלא להגדיר צמחים, לעדור בגן הירק, להיעזר במיכון החדש, לחלום על חברה צודקת שלא על מנת ובידע. עליהם היה לשלוט במכונות החקלאיות . בדרכי הפעולה שגיבשו המרכז לא היה להתפרנס אלא להכין תשתיות לארץ שתוכל לקלוט את כל מי שבדרכו לארץ נחסם פיסית או תרבותית.
התערובת המיוחדת של בני מהגרים ובני מהפכה העמידה במבחן חמור גם את המהגרים וגם את המהפכנים שהרי אף אחד מהם לא היה נקי מן הבעיות של השני.הטיפוס החדש המתגלה והולך מתגלה גם המסירות ללא גבול וגם הגבוליות הנובעת ממנה. מתגלה גם ראייה רחבה של העולם הנובעת מאי מוכנות להצטמצם באופקים של הכאן העכשיו, הסובב והמבלבל בפרטיו וגם הסתערות דוגמטית המסדרת הכל במגרות מסודרות מראש . בקרב בני הדור צומחת גם נכונות לנהוג בקיצוניות וגם סתגלנות קונפורמית.
לחלוצים החלו להיוולד ילדים. גם אם עזבו את הקבוצות, את הקיבוצים, את החבורות, גם אם היו לפועלי תעשייה ופקידים בעיר חלום הצבר מרחף אצלם : בניהם יפתרו את חידתם. הם יזכו לחיות על פי קנה המידה שהוריהם לא תמיד הצליחו לחיות על פיו. החשוב הוא שמה שהחלוץ ראה כמהפכה יהיה אצל ילדו טבע. כל פצע שלו וכל גמגום הוא עניין שיסתיים עם דורו. הבן של החלוץ יהיה צבר. הוא ידע עברית ושמות של צמחים הוא יטייל בארץ כבביתו ויהיה מסוגל לעשות כל עבודה בלי ייסורי הסתגלות. הוא יהיה פאטריוט, רחוק מפראזות וקרוב תמיד למעשה הנעלה והאמיתי. החברה בה יגדל תטפח את היופי החירות והאחריות. היא תהיה חברת פועלים. בעלי הכרה אך לא נואמים גדולים אלא מסתפקים במועט כדי ליצור לא כדי להסתגף.
מעט מאד אנשים היו מסוגלים לחיות לפי כל תווי ההיכר של הצבר אך הוא כבר נוכח בחייהם של הרבים. הברית בין החלוץ לבין הצבר התגלמה בתנועת הנוער הישראלית. קשה היה להקימה כי היה בה משהו לא מובן. כיצד נחיה מהפכה אישית כאן בארץ, בלי להתנסות בקפיצה מארץ הלידה אל ארץ המולדת בה ביקשו לרקום את חייהם? האם ניתן לחיות את חיי החלוץ כשההורים כה קרובים, מבינים את השפה ואת אורח החיים אך לא חיים בהם? כיצד יוכלו חלוצים שלא חיו את ילדותם כהוויה מיוחדת הנושאת ערך עצמי להדריך אנשים שכבר ראו בילדותם בארץ ישראל חלק בלתי נפרד מחייהם כיחידים, כמשפחה, כחברה, כפוליטיקה?
צברים שהחלו להתארגן ראו עצמם כנושאי אופי ערכי תרבותי . המוצא הביולוגי או העדתי שלהם לא היה תנאי. זה לא היה המבחן. צברים לא היו בני אצולה הם היו צעירים מחוגים שונים שביקשו להזדהות עם קווי האופי ועם תרבות החיים של החלוץ שהנחיל תורתו לצבר. במעבר לבני הארץ תורת החלוץ אמנם נראתה קצת אחרת . כאב השפה וסלסוליה המלומדים נשרו. הצבר צריך להתגלות כאיש ומפות טופוגרפיות כאיש טבע ועבודה ושיגרת חבורה. היה איש פרגמטי אך לא מבוער מחלומות.
לקראת שנות הארבעים של המאה העשרים אפשר לומר כי התשתיות לצמיחתו ונצחונו של הצבר כבר היו מוכנות. אך גם המכשולים כבר היו ערוכים. ההיסטוריה בעולם ובעולם היהודי החלה לאיים. מצד אחד נוצרה ברית בין הצבר לבין חלוצים שהגיעו אך מצד שני הפערים גם גדלו. רבים מן העולים הצעירים חוו רדיקליזציה פוליטית הן בגלל מאבקים שהתחוללו בעולם וסימנו את שבר הדמוקרטיות, את סופת הפאשיזם והנאציזם, את סימני האובדן של העם היהודי. האם ובאיזה דרך יגיבו הצברים לאירועים הדרמטיים?
המצור על הארץ בראשית מלחמת העולם השנייה , מלחמות המדבר ומצרים והסכנה מצפון על ידי שלטון וישי בלבנון וסוריה. הגיוסים לצבא ולפלמ'ח קראו לצבר קריאות דחופות ודרמטיות. מתהווה כור היתוך של לוחמים . מסעות , זמר מגבש, שפה וסלנג, נביטה של ספרות ושירה עוממדים בצל איום קיומי ומלחמות. איום זה סודק לא במעט את החלום הצברי. האתגרים הרבים והעוני המלווה אותם יוצרים דיסוננסים רבים . יחסים מורכבים שבין הורים וילדים, הפנמה עמוקה של ערכים יחד עם רצון לאוטונומיה דורית ורצון לא להשלים עם הדלות והנוקשות של ההורים וחבריהם. החזון הקיצוני של בניית חברה אחרת נסדק בעקב הצורך להיות מעורב בפוליטיקה ובמלחמה שמוטטה רבות מהציפיות. הצברים כבר נולדו לעולם אחר ועשויים היו לנתב אותו למקום אחר. הם מעורבים מאד במשימות שקבע דור החלוצי אך מבקשים לשאול שאלות חדשות. הם מבקשים להיות יותר יעילים, יותר עשירים ובמיוחד הם מבקשים רשות לחלום את חלומם הם לחידוש החברה. הם מעוניינים בצבא, באמנות, בהשכלה.
הצברים חולמים על המדינה שתפתח אופקים לחלומם. שתתן מענה לעם היהודי. למרות הלכי רוח כנעניים הקיימים בתוך החברה הצברית נראה כי כי הם לא מגלים רצון לנתק את מחויבותם לעם היהודי . רדיקליות כנענית המבקשת לגזור מן הלידה בארץ היתר לניתוק מן העם היהודי והוויתו, תביעה לצמיחה בלעדית הנובע מן הנתק, זרים לדור . הם מסתפקים בסגנון. אך הם חשים בעומק הפער הנפער בין יהודי התפוצות למדינה שתקום ותשאל את השאלה הגדולה של קיבוץ הגלויות. בימיה הראשונים של המדינה לא היה ברור כי דווקא מדינת ישראל היא שתאפשר את הבחירה לא לחיות בה ולייצא את התרבות המקומית כתרבות ושפה של עוד קבוצת מהגרים לארצות המערב.
לפני ששים שנים החלה מלחמת העצמאות. למרות שרבים חשבו על האפשרות שהיא תפרוץ. למרות שהחלו הכנות ואימונים, נאגרו מחסני נשק, הניעו שליחים להביא אנשים וציוד , למרות הכנה פוליטית ממושכת , ואולי בגלל כל אלה ההפתעה של מלחמת העצמאות היתה גדולה. הפתעה היא גדולה יותר דווקא כאשר עורכים לה הכנות. המפגש עם המוות, עם החורבן עם המפלות והנצחונות האכזריים, הפרידה מן החברים והתפוררות של חברות בעקב כך. העמידה של אנשים צעירים בפני התמוטטות והגשמה של חלומותיהם בעת ובעונה אחת ובדרך כל כך קשה חוסר היכולת לעמוד במחויבות הפנימית כלפי אלה שלא חזרו והתמורות המהירות מסביב יצרו מתח רב. גם תחושות של התעלות וגם של נפילה גדולה. ההורים החלוצים ידעו את השכול . במלחמה הם חיו בסתירה נוקבת כמו שניסחה זאת רחל ינאית בן צבי במכתב ליצחק בן צבי המתאר את נסיעתה לירושלים בשיירות בזמן המצור. מה זה ? שואלת היא, הילדים האלה צריכים להגן עלינו המבוגרים החלוצים? הם ילדים! מציגים את סיפור ניצחונם אך לא תמיד הם עצמם חשים את הניצחון. לעתים קרובות הם יודעים כי הניצחון מר. בני הארץ יחד עם עולים שהגיעו מן התופת יחד עם חלוצים ועמך רב מכל מגזרי הציבור עמדו בקרב הנורא. עליהם לפלס דרך לניצחון האמיתי והוא כבר לא שלהם אלא של אלו שלמענם יצאו לקרב: העולים שיגיעו.
מדינת ישראל לא היתה פנויה לטפל במשבר הצבר. לדידם של מנהיגיה עתה הגיע המבחן הגדול ואין אפשרות להתעכב ולטפל בפצעים. יש להפוך את המדינה למסוגלת ליצור תשתיות לעולים החדשים, יש לטפל בבעיות ביטחוניות הנובעות מגבול פרוץ ופליטים ערבים שמתחילים להבין מה קרה ומנסים למצוא דרך חזרה , אם על ידי פעילות פוליטית כלכלית שתלחץ על ישראל ותאיים עליה והן על ידי הסתננויות . יש להקים תשתית חקלאית במקום 400 הכפרים הערביים שננטשו במלחמה. לתת לחם לעולים המגיעים בהמוניהם. יש לספק עבודה ולמלא את החללים הרבים שנפערו. תחושת הדחיפות מביאה להחלטות גורפות, לדרמות פוליטיות סוערות. הרבה רגעים שבהם נראה כי הבניין חי בסכנת קיום או מבחינה ביטחונית או כלכלית או דמוקרטית מביאים למתח גבוה ביותר שמקצץ בנטיעות של צמיחה של מנהיגות חושבת ומבררת. יש מדינה ויש צבא יש מוקד החלטה וגיוס של משאבים להגשמת ההחלטות. כל אלה מורידים מערכן של מערכות לא פורמליות. של הרעות והזמר, של תנועות וולונטריות, של דו שיח מתמיד על שאלות מטרה וערך מכוון. המדינה החדשה מעלה את כוחה של אדמיניסטרציה מבצעת. נראה כי יש כורח לבנות בסיס של תמיכה פוליטית למימסד. הנפגעים נמלטים לעשייה אלטרנטיבית ורקמות החברה
הצברים עצמם עברו מלחמה נוראה. חלקם מקימים יישובים. לעתים באותם מקומות בהם לחמו. לעתים כנקודות בספר החדש שנולד. אך הם נקראים עתה גם למלא את השורות של הפקידות , להיות השלטון, לצאת ללימודים, לעשות לביתם . אך איזה בית? כיצד לממש את חלומם הצברי? בתקופה זאת בטקסים מבינים את גודל עשייתם להבאת המדינה. סיפוריה של המלחמה , שיריה, הישגיה, מחפשים ביטוי .אך הם אינם רוצים מצבות של גנרלים רכובים על סוסים, תהילת מצביאים גאונים, שמחה לאיד האויב המובס. האתוס שלהם שונה . החברה השתנתה. רבים מן הצברים מסתגלים לשינויים. ממשיכים לדבר באותה שפה אך חיים במקום אחר. מצד שני קמה ישראליות המקיפה את בני הארץ שהשתנתה. האם ירשו בני המדינה את המורשת הצברית או מוטטו אותה? כנראה גם זה וגם זה מצביעים על אמת חשובה. הצבר הותיר מורשת אך לא קודקס חוקים, שירים אך שירים הקוראים ליצירת עוד שירים, שפה שחיותה מוכחת על ידי תמורותיה.
שורו הביטו וראו
ששים שנה ועוד רגע. כי כל רגע הוא ראשית. כאן בצפייה לדפים מן האלבום שלנו נקרע חלון אל תולדות ששים שנה של מדינה ושורשיה. נתבונן באלבום של אנשים, נוף, אירוע. זה החלון שלנו. ממנו ראינו את שהתרחש. ממנו ניחשנו מה ילד יום.
שיתפנו במפעל את המשורר ע. הלל משורר צבר. מאלה עם הבלורית והחן. בן התכלת והקוצים שיצא למלחמת העצמאות , הקשה במלחמות ישראל והוא צעיר וחולם. לימים הוא היה למתכנן חידוש הנוי של עין גב , חידוש שבוצע על ידי אריה זינגר שלנו שנפל במלחמת ההתשה.
בן הארץ מהלך בנופה , משתכר בשמש ובאור. מבקש זירה לפעולה. שר , אוהב ומאמין ביכולתו להיות כוח טבע, בורא, חי, תוסס , פעיל.
מלחמת העצמאות היתה לו ולחבריו מפגש עם המוות, עם החורבן, עם חלומות חשופים והרס איום. הרצונות הותכו, הפצעים נגלו, הספקות הודחקו אך רחשו. הנעורים חלפו בסערה ובזעזוע.
אל אלוהים
מדוע יצרתני אדם ולבי מת להיות מדבר, או להיות הרים.
או להיות רוח!
ועיני- להיות שמים, ושמש!
ואתה נתת בידי המתכת הקרה להרוג ברואיך הקטנים.
ואני אמות מספר קומתי והולך להרוג חגבים כמוני,
אמות מספר קומתם,
בעוד נפשי מתנפצת להיות נצח!
ולך אלי, אין קץ שנות אור, הוית כל!
במעלה העקרבים בואכה עמק הערבה, נגד אדום,
ראיתי אפסותי, עד כלותי בכי.
יה- אלי.
הורד על נפשי דומיה.
סגור לבי מלפניך בשערי אבן או תופת.
הסר עולמך מעיני, שים לילה על הארץ;
יה אלי, יה אלי, שים לילה!
אנשים שהתנסו בבגרות בטרם עת, נפגשו עם מוות וניוול.
… אז התחלתי למנות את שנותי והנה עשרים ושתים.
ואני זקנתי מאד.
לא ידעתי מתי, אך ידעתי שקפצה עלי הזקנה.
אפילו שערי שחור,
ובשרי לוהט עלומים עדן.
ומששתי עצמות גולגלתי, וחשבתי מחשבה רחוקה וחותכת,
ובא אלי פחד.
אבל הפחד דיבר אלי בשלוה. כי חכם היה.
ואני בכיתי בכי מר מאד על פחדי שחכם, ועל אבדן כסילותי ממני
ואמרתי לטרוף דעתי בדמעות עיצבון.
אך דעתי צפה כאמת.
ונבעתי מאד לדעת כי יותר לא אוסיף כסילות,
רק אוסיף עוד חכמה ומוות.
…אבל החושך נותר ריקן ולא ניגן.
ואצבעותי חשו ברדת זויות פי במרורות וביגונות,
אפס קפואות היו לאין תנחומות,
ואני לא ביקשתי תנחומות.
כי אני ידעתי הבל הנחמות, כהבל האשמות או החרטות,
והבל הכיסופים אל אשר לא יבוא.
כי זקן הייתי מאד.
ופתאום לא ידעתי את שנותי, אם לפנים היה הדבר,
ואני בן גבורות,
או עדיין שנותי עמי, אפס הוזה מרחקים חותכים.
ונפשי נטרפה מצער כי אני ידעתי מאד.
ידעתי כי לא יבוא בי בקר.
והבקרים שיבואו לעולם יהיו בלעדי,
הילדים שיבואו לעולם יהי רק בילדים הנולדים מחדש,
שאינם יודעים שהוא בקר.
על כן הוא בקר להם!
ואני שכבתי בחושך, וידעתי שנפשי לא תצחק עוד,
אפילו אצעק צחוקי מלוא גרון.
וידעתי שלא אקטוף פרחים,
המלחמה ההיא פחדיה ואימתה הביאו אותו לתפילה נוקבת לשלום
שים שלום
מה צועקים תרנגולים מתהומות ליל?-
קול צריחתם יורה בי כחיצים.
אסוף זנבו, נס עדר התנים
ניבא רעות.
תר בז
חמות דמים.
נבעת בחלוני ברק חרדל.
אלי,
מה האותות על ספר ליל?
בלילה בלילה באשמורת שניה בדממה
נבעת אני משנתי אל החוצות,
רץ נלפת אל החלונות הכבויים
לשמוע נשימת האדם.
מלוא עומק הרגעה נושמים האנשים, נושמים עדנה.
אפס חלום רובץ על חזותם
או היא המית הרוח באוזני?-
אם האושה הסתומה של עצי המחט?-
נדמה, היא נהרת הסהר הכושפת כתלים גגות ודרכים?—
אך אני הדרוך מתא אל תא, עד קצה עצב,
נחרד כל בשרי לשמוע!
האנשים חולמים מפחד הבאות.
כל הנושמים חיים עדן, רק חלומם רוחף סתומות.
יש אשה הנושקת לאישה הנרדם
נבעתת שוב לראותו שב סומא מלחמה,
הלום אימים או שוטה, קיטע רצחני,
או שאינו שב עולמית.
יש איש המביט אל חשכת תקרתו
לבו פתע מלחש:
בני אבשלום, בני בני, בני אבשלום-
ויש נערה הנדמית פתאם, צונחת חורת לב
למראה שם אלוף אהבתה
שם אלופה במסגרת השחור בעתון הבקר,
והנה חולה מכת- נפש.
נכנף אני בלחש הנפעם, הגח מירכתי ליל-
הו, האנשים העמים, גזע האדם.
הקשיבו כלכם, כל הנושמים עדנה;
איש על יצועו ושפת הורתו
הנה תפילה על נפש:
אל תבוא.
אל תבוא בנו הרעה.
כבדה צעדת הנוטעים,
רחבה רנת קוצרים.
נהדרים שרירי גבר בהדרכם למשא.
נפלאים אשרי אשה באהבה
לעת חמס, כאפר ממרומים, ירד נוף לא נודע על כל אלה
ייפול כבלהת הרי הגעש הסומים
ירושלים, עיר דוד, קרית תהילים
תהפוך מדבר אבן.
אין פשר לתמונה;
כעיט על פני מים רוחפות המילים על הבינה.
רק צילן מחריד מנוחות קרקע.
הו אתה.
תהיה אשר תהיה.
עשה בכל גבורתך-
כשוף אבק השריפה לקמח,
התך התותחים למצילות עדר וגדיים,
חן מפלצות הפלדה לעגלות טף וצעצועים,
הפץ הצבאות המתגודדים איש לשפתו ולנחלתו
ארץ , עשי מעגלותיך שלום,
גאה נא הים הגדול לשלום,
שמים רבו כוכבים לשלום.
הו אתה
שים שלום, שים שלום!
ולאחר הימים הנוראים ההם קמה מדינה : שיגרה חדשה ומשימות לאין ספור. גם עייפות ורצון לברוח.
כל עולה שהגיע ארצה הגיע עם כאביו, צרכיו, הלילה הקודר לא היה לשחר חדש אלא לצהרים לוהטים. רעידות אדמה. פצועים, חרדים, צריך ללכת בעקבות הקולות הקוראים לממש את שנחלם. אך יש שהעדיפו את השכחה, הורידו מסך . נטשו. לבשו עוז וחוצפה . כאן בעין גב קרע הפילוג. נאחזו בשדות ובבניין והלב תהה האם נוכל?
ע. הלל מצא דרך לשוחח עם חלומו. הוא החליט להעמיד עצמו לרשות תכנון הגנים. לשיר את שירת הילדים. לשוב אל ימים של בראשית כדי לאתגר את הקיים.
להעמיד את המפעל במבחן הילדים . לא רק במשפט אבות קדמונים או כתבים
עתיקים . לראות דרך משקפת של אחוות הילדים וניסיונם. לבדוק את העולם בחושיהם המחודדים. ברעב להתנסות ולמשחק, במודעותם העמוקה כי העתיד יבחן אותם שוב ושוב אם יביאו אליו את התום, את החוש להתחלה, את אהבת הילדים ואת פליאתם העמוקה.
. להעמיד את המפעל במבחן הילדים. במבחן ההתחלות שלא התקמטו בתלאות הזמן. לפני התירוצים והבריחות, קרוב לטבע הדברים, לשאלות, לפחדים, לחלומות, למשחק ולריאליה בטרם נלכדה ברשת המילים והשיטות. להעמיד את עצמנו במבחן ילדים זה לשים לב לזכות הילדים לילדות. לא לשעבד ילדים לבגרות כלואה במסגרות קשוחות של ניצול ושררה. לא לראות הכל מזווית הראייה של הנצבר אלא לחוות כל נולד כסיכוי. לא ילדות של אילוף חושים וכוחות אלא של גילוי מתמיד של היחיד והיחד. בכל רגע שנראה כי הסתבכנו לשוב אל נקודת המוצא לבחון את הדרך שעשינו על פי נקודת המבט של הילד. מישהו קרא לזה ילדותיות, השני נוסטלגיה. מישהו כעס על הסוגריים המרדניים שביקשו לבחון לרגע בעיני ילד תורות ומסרים בעלי סמכות . המפעל מורכב ומשתנה ומדוע לשוב אל געגוע שהוא בחינת עצלות הלב? אך בכל זאת יש צורך במבחן הילד כדי שהמפעל לא יהפוך לתירוץ לביעור הילדות.
העמדתו של המפעל במבחן הילד היא תביעה לדעת האם אין הוא עוד אוסף של בגדי מלך חדשים שכל ילד תם יגלה כי כל המתהדר בהם ערום. מבחנו של הילד הוא גם המבחן בו הילד גילה את החור בסכר והושיט את אצבעו כדי לסתום ולהציל. בתום ילדותו ידע כי אין ברירה אלא להתייצב באחריות ובתום למרות שלא הוא זה שטעה אלא בוני הסכר.
אפשר היה לנצל לרעה מבחן זה של ילדים .האם לא יהפוך לפולחן של בוסר? האם לא יהיה בו היתר שלא ללמוד ברצינות את שנצבר בדורות רבים? האם לא ינצלו את מבחן הילדים כבריחה מהתמודדות והכרעה, כהוצאת קיטור מסלפת ומשחררת ממאמץ?
פעמים רבות מבחן עיני הילד הוצב דווקא על ידי אנשים שעברו מבחני בגרות קשים במיוחד.
לא אביט אל עיני הנערות
ואל עין הרקיע,
כי אבדו ממני לבות הפרחים ולבות העינים,
ולבב הרקיע.
ואני אבוש לגעת באלו אשר חסרתי את לבבם.
ואני שכבתי כל הלילה בחושך מת- עינים.
ובחוץ ירדו הגשמים למטה, והיתה רוח.
ואני לא חיכיתי לבקר.
זה האיש שכתב את שיר הילדים העטלף:
בבקר שאלתי את העטלף:
-נכון שאתה עכבר?
-שטויות, אני ציפור!
העטלף אמר.
בערב שאלתי את העטלף:
נכון שאתה ציפור?
-שטויות, אני עכבר!
העטלף אמר.
אכן יצור מוזר!
למחרת שאלתי את העטלף:
-מה מעשיך ביום?
– ישן.
ומה בלילה?
-חכם.
איפוא הראש?
למטה.
-ואיפה הרגלים?
-למעלה!
ומה שלומך בדרך כלל?
טרללה!
הבקר , הלילה, הפיכחון והתקווה, האחריות שלאחר כל אלה הם הנטל שהוא שם על עצמו: עטלף, יצור הלילה, יש בו מן העכבר הנובר החרוץ ללא מעוף והציפור הממריאה אל על לא כמסקנה אלא כהתרסה. העטלף החכם בלילה. האם חכם הוא כי לא רואה? החשיבה למטה כמו ראשו של העטלף הישן, בראשו הרגלים. הוא עודו מהלך. אך מה נותר? השובבות, הילד התוהה ושואל,
מה עושים העצים?
צומחים.
ומה הבתים?
עומדים.
והעננים מה עושים?
נוסעים, נוסעים!
והקוצים?
שרפות!
ומה הציפורים עושות?
עפות, עפות.
אז מה עד שמתעייפות.
וההרים מה?
מאומה!
והרכבות?
מהומה!
והצאן?
אבק.
והאניות הנוסעות בים?
מרחק!
ומה עושה הים?
ים ים!
והשמש?
יום!
והכוכבים?
נופלים!
אז מה?
ככה.
והאדמה?
במקומה נחה.
ואני?
מה אני עושה?
כלום.
רק שואל.
פליאת הילד ביקשה להשתחרר מאימת הפיכחון של המבוגר . להעניק ראייה חדשה וכוח לא להיכנע.האירוניה הילדית , אינה אירוניה מבחינת הילד. היא רק נראית כך על ידי המבוגר שעליו מוטלת החובה לפעול, לעשות, להשאיר עקבות בדרך אל תוצאה שלא תמיד מגיעה. המבוגר הוא שחש בעומקה של הפגישה עם הילד ועולמו והוא מביט אחרת על חייו ועל מגבלותיו.
מי יכול?
הים כחול
ונורא גדול
ואין סוף לשמים.
ובלילה הכוכבים רבים כחול.
והחול?
מי יכול למנות את החול?
ומי את טיפות המים?
ואת הטל המנצנץ?
וכמה עלים לעץ?
ומי יכול בשמים לתפוס ציפור?
ומי פרפר?
ומי אור?
והר?
ומי יכול לקחת בקר
וערב לסגור, ולחבוק צהריים?
אני בקלות
יכול!
והכל, הכל,
פשוט;
בעינים!
כאן נראית השקיעה והזריחה ההיסטורית, הבקר, הלילה והצהרים בעיניים של ילד. של מי שעדיין לא פצעו את התפתחותו ולא הזניקו אותו להתמודדות הריאלית עם גבולותיה. כאן אפשר לצאת מעקרון של תקווה לחזור אל הקופה הנעולה של הילדות, לפרוץ אותה בכוח הלב ולצאת אל סיור מחודש ויוצר. שהרי ילדות זו בנוף הארץ גונזת בתוכה דמויות ועלילות, זיכרונות ומילים שלא רק באו להסתיר אלא לעורר
הכל זהב
כי גדולה אהבתי ממני
שיר אהבה
כי אשא את עיני אל כינור עולם אהבתי,
אשתחו אפים ארצה.
כי גדולה אהבתי ממני
וגואה על גדול נפשי, לבוא אל היכלות השמים הרחבים,
לשאת אברות- נצח על אופקי הלילה האפלים, פתוכי
הבכי השוחק, הנוצץ כוכבים.
אהבתי גדולה ממני,
ונשאת במעוף רחב על אופקי הסימפוניות האדומות
של הזריחה הנעורית והשקיעה הישישה.
אהבתי נושאת אותי כיונה הנושאת את גוזלה מעל הימים הרבים
של מבוכת מחשבותי, ומעל מדבריות השממה של
הרהורי האבודים,
ומעל ג'ונגלי הפרא של דמיונותי, ותמהונות פליאתי- עולם.
אהבתי גדולה ממני.
כתוגה הגדולה מן היונה הגזולה,
וכבדידות הגדולה מן השה האובדת.
אהבתי בוכה עלי.
והיא סופדת עלי- גוף משכנה בן המוות.
אהה, כי אהבתי בת נצח היא!
אהבתי מנגנת בכינור העולם, ומנגינתה אור!
ונעצמות עיני בשרי באור, ונפקחות עיני רוחי: והנה חושך!
הוא חושך היותי בשר!
הוא חושך בכי הדמים הצולפים! הוא חושך אימת הבשר מכיליונו!
הוא צל המוות!
זה צל מוות נורא מן המוות, מקנאתו לחיים בני המוות!
מקנאתו העזה, הסכינית, באהבה בת מעוף הנצח!
ואהבתי בוכה עלי- אוהל משכנה קצר העת,
ומרכינה עלי כנף רחומה.
נושאת אותי כגוזל.
אל האלוהים!
גוף נתת לי והוא ימות;
ואהבה נתת לי והיא תחיה!
ונפשי נקרעת מבכי!
הם כתבו לילדים כדי להתקומם, כדי לפתוח את דלתות המרי. העלו על ראש שמחתם את ימי ילדותם כדי להציב סכר בפני בגרות שדופה ונטולת אחריות. בימי מבחן החברה הבוגרת היתה צריכה לקחה ברצינות את האתגר לפנות חלל לפליאת הילדים ולתם. כך יוכלו לגלות את עצמם ולבחור בתרבותם.לא משום שלא היה לה מה להעניק אלא משום שהיתה מוכנה להעמיד את עצמה במבחן גדול.
ילדי החצר של שמואליק חדש
ילדי החצר / שמואל חדש
לארכיון ההיסטורי של המפעל הציוני נוסף עוד כרך צנוע ועבה. הוא דוגמא להיסטוריה של מקום וזמן קצר יחסית הנוגעים בעצבים ובנפש של תופעה רחבה ובעלת משמעות ארוכת טווח. הקובץ 'ילדי החצר' מספר על כמה עשרות ילדים שנולדו בחצר כנרת מאז הוקמה החווה , לפני מאה שנים ועד מעברה של קבוצת כנרת מן החצר לגבעה שהיתה לה למקום הקבע בשנת 1929 .
האם יש אפשרות להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה של אנשים? זוהי שאלה גדולה. הרי מעבר לביוגרפיות יש המונים ויש רעידות אדמה, יש ארגונים ושליטים, יש כלכלה ומלחמת מעמדות, יש תולדות הפלדה והחידקים. מי שמתעלם מן הקווים הבלתי אישיים החוצים את הביוגרפיות ומשפיעים עליהן מתעלם מן השריטות העמוקות והחלומות העוברים על כל סיפור של אנשים. בכל זאת האוטופיה של ההיסטוריה כהיסטוריה של אנשים, ביוגרפיות המצטרפות מרצונן למפעל משותף, היא אוטופיה חשובה. היא עשויה להיות קנה מידה וביקורת,היא ביטוי למאוויים עמוקים לדמוקרטיה שהיא הכרה בסיפור של כל אחד ואחד וזכותו להשתתף בעיצוב הגורל הציבורי.אין זו הסטוריה מופרטת אלא אמונה בהיסטוריה כשיח משותף של ביוגרפיות המעצבות את עתידן.
ילדי החצר של שמואל, שמואליק חדש הוא ספר משפחתי כמעט, נראה כאלבום דיגיטלי שעושה משפחה לעצמה אך הוא עוסק בכל הילדים שנולדו בחצר כנרת. המעבר של קבוצת כנרת לגבעה סמוך למאורעות של 1929 שינה את גורלה של החצר והגדיר את הילדים. יש בכוחו של שמואליק לספר את הסיפור של כל הילדים הללו לא רק כנובר בתיקים ובוחר תצלומים אלא כעד רגיש, כמי ששייך לחבורה. למרות שהספר הוא ביוגרפיה של כל ילד בחצר הוא גם ראי קבוצתי, סיפור של חבורה בעלת תודעה של יחד. כל אחד מהילדים מוצא את פינתו בספר אך התמונה הכללית חשובה גם היא. זוהי היסטוריה משפחתית אך יותר מזה. זו היסטוריה מודעת של ילדות משותפת. ההיסטוריה של הציונות היתה תמיד גם ההיסטוריה של הילדות. של נוף רוחני המתגלה וחשוב שיתגלה בחייו הבוגרים של האדם. בספרות הציונית סיפור הילדים היה כרך חשוב ומקורי בכתיבה ההיסטורית היהודית . הדגשת הילדות והנאמנות לה היתה לה ערך חשוב.
בסיפור ילדי החצר ניתן למצוא את עקבותיהם של מאורעות גדולים , היא היתה כקולט את הברקים, מנווטת עצמה בסערות ומגיבה עליהן.הילדים נרתמים לעגלה המרופטת של ההיסטוריה שכל הזמן מערערת על הערכים בהם חיו בבית הספר: עבודה, מחויבות מוסרית לחברה, פיתוח של יצירה והשכלה. הם מתגייסים למלחמות מתוך תחושה של מחויבות עליונה אך מגלים בהן את החורבן הגדול.
הרוצה לפענח חלק מהסוד של האופי המיוחד של החברה הכנרתית לדורותיה, את מתחיה ומלחמותיה הפנימיות, את יסודות השבטיות המשפחתית הכמעט איכרית, את הקושי בה והחמימות, את הגאווה , את שיריה של נעמי שמר הילדה שכבר נולדה על הגבעה ולא תהיה ילדת החצר. את הלחן וההומור ילך לספר ילדי החצר, ספר שלא מתבייש לאהוב.
פני הקיבוץ בתמורותיו לרות אניס
רשימה זו נכתבה לרות אניס לקראת מחקרה על תולדות הגן הקיבוצי. אני מנסה להסביר לה כמה מהתמורות שחלו בקיבוץ בשנים האחרונות.
לרות היקרה שלום רב
קראתי בעיון את הפרק האחרון של ספרך. כרגיל אצלך הוא מעמיק ומנסה להגיע אל שורשי הדברים, לא מנסה לפשט דברים ובכך יתרונו.
אעיר כמה הערות שאינני יודע אם יוסיפו או יעזרו לך אך כיוון שנתת בי אמון אנסה להביע את הדברים באופן מרוכז וטלגרפי למרות שאני חושש שהטלגרמה תתרחב. ביקשתי להדפיס את הדברים כיוון שפחדתי שדברי לא יובנו בכתב ידי.
הקיבוץ עבר שינויים רבים משך עשרות שנים. כל נקודות התפנית התלוו בביטחון של חברים אך באי הסכמה ביניהם לאן הולכים ולמה. האם השינוי הוא אתגר, סתגלנות או בגידה ברעיון. רבות היו הפרוגנוזות והם נאמרו תמיד בביטחון יתר והחיים הוציאו לשון, רצונם ומצפונם של החברים היו בלתי צפויים והמציאות בהמשכה ובחידושה תמיד היתה בלתי צפויה. למרות זאת נמשך החיפוש אחרי הקו הפשוט, הברור, הנראה כבלתי נמנע. הצורך בהחלטה לחיות בקיבוץ, להתמיד בו, להלחם עבורו הוא שדחף אנשים לנסח דברים בפשטות יתר ובערכים של פולמוס ואפילו של כעס. הקונפליקט שבין הסבך של המצבים המשתנים לבין התביעה לפשטות היה אחד מהכוחות המניעים בקיבוץ על הצלחותיו ותבוסותיו. תנחום תנפילוב איש דגניה ביטא את הדבר באופן ציורי : וושינגטוניות ושינגטוניות אתן צומחות אל על והענפים מתרחקים מן השורשים…
החיפוש אחרי הפרדיגמה היה ממושך ומענה. בראשית שנות השמונים היה נראה כי למרות שהחיים הסתבכו והלכו הקיבוצים הולכים ונעשים דומים זה לזה. מאמצע שנות השמונים היה נראה הקיבוץ נתון לוויכוח בין נוסחאות מאד ברורות אך הקיבוצים היו ליותר ויותר שונים זה מזה. הוויכוחים בין המודלים של הקיבוץ השיתופי שנקרא גם הקיבוץ הקלאסי שלא היה מעולם קלאסי ותמיד נתון לוויכוח לבין הקיבוץ המשתנה היו חלק מהעובדה שהקיבוצים הפכו למאד שונים איש מרעהו. היו קיבוצים שערכו שינויים בתחושה של משבר ואובדן סמכות כמעט פשיטת רגל, בלי הון שיבטיח ביטחון לחברים , הם וויתרו על הנהלה עצמית ומסרו גורלם בידי סוכני שינוי מקצועיים והיו קיבוצים שערכו שינויים עם הון עצמי גדול, מתוך רצון לנתק את הקיבוץ מכל המערכות החיצוניות, היו קיבוצים שמעל לבריקדות הגנו על שיטתם הקודמת והיו שהגנו על שיטתם הקודמת מתוך שיגרה ואי מודעות בלבד.
חשוב למנות כמה מהשינויים העמוקים שעברו כל הקיבוצים לא משנה מהו המודל שהם בחרו לחיות בו.
התקופה היתה תקופת סיום ההתיישבות תהליך שסימנו היה קבוצת אנשים הבונה יישוב חדש מן הטפחות, בתים וגנים מוסדות ודרכי ניהול. סיום תהליך ההתיישבות הביא לתהליך של הפיכת היישובים ליישובים רב גיליים יותר ויותר. התיישבות היתה יכולה להתקיים רק במקומות שיישובים דעכו ונעזבו.
בתקופה הזאת הסתיים תהליך ניצחון המשפחה. זה היה ניצחון עם הרבה סתירות אך ניצחון מובהק. הוא היה מקביל לתהליך שיקומה של המשפחה היהודית הרב דורית אחרי השואה. ניצחון זה נראה בבירור ומדובר מאד בעדה החרדית אך הוא קיים גם במשפחה החילונית. בקיבוץ הוא הודגש יותר כי בקיבוץ צמיחת המשפחה היתה בוויכוח מתמיד ודווקא הוויכוח חיזק את המשפחה. המשפחה המשוקמת חיתה גם ברווחה יחסית. היא מרדה באתוס של ההסתפקות במועט שהיה בהרבה מקרים סימן להזנחה. המחיר של שיקום המשפחה היה שהקיבוץ היה צריך ליטול על עצמו הרבה משימות סוציאליות מבפנים. לא רק לעזור לחברה מבחוץ אלא גם לנזקקים מבפנים מפאת זקנתם, חולשתם, מחלתם. הדאגה לרווחה הרב גילית בתנאים שווים לחברים כמו לנוער שהגיע לקיבוץ בגלל בעיות של רווחה גבתה מחירים כבדים. הקיבוץ הבין לאט אך הבין כי עליו לשבור את עצמאותו כחברה הדואגת להיות מעין מדינת רווחה . הוא הבין שעצמאות זו עליה הקפיד שנים מרובות גם בגלל שלא רצה להטיל עומס על החברה שמסביב ולהיזקק למוסדות המדינה הפכה לבלתי אפשרית. חבריו של הקיבוץ היו צריכים היו לבטל את עצמאותם ולקבל את שירותי מדינת הרווחה. אולם מועד כניסת הקיבוץ למדינת הרווחה לא היה טוב: מדינת הרווחה היתה בשלב גבוה של פירוק. לא היה לה שם טוב. להיפך. הנאו שמרנות הוקיעה אותה , נאבקה עמה, צמצמה אותה באופן דרמטי. החברה הישראלית ביטאה אידיאולוגיה של התנגדות למדינת הרווחה היא הניפה דגל של ניהול על ידי הפחד של אובדן הביטחון האישי, במקום ביטחון של ערבות הדדית היא הדגישה את כוחו המפתח של יצר השרידות. הערבות ההדדית במדינה נתפשה כביורוקרטיה ,ההפרטה כבידוד, החירות כמלחמת הכל בכל.
צמיחתה של המשפחה הרב דורית בקיבוץ יצרה גם מציאות חדשה ביחס חברי הקיבוץ עם הסביבה. בנים עזבו את הקיבוץ ולעתים היו צריכים לעזור להוריהם בקיבוץ בזמן משבר הקיבוץ, חברים ירשו מהוריהם שבעיר ירושות גדולות. השילומים שהתקבלו הלכו והצטברו ועמדו מול הירושות שחברים קיבלו. בשנות שמונים נפטרו הרבה הורים של חברי הקיבוצים שהגיעו לקיבוץ בשנות החמישים. הם השאירו אחריהם רכוש גדול. מצד שני בנים עזבו את הקיבוץ ותבעו עזרה מהוריהם בקיבוץ.
בשנות השמונים אנשי העלייה החמישית שהיו רב רובם של מייסדי הקיבוץ הגיעו לפרק קשה בחייהם. הם נפרדו מאתנו, חלו, חשו שעליהם רובץ העצב הגדול, שהם נזרקים לפינה. מצבם ערער במידה רבה את המורל הקיבוצי. אירוע כית אורן שבו הודיעו לחברי בית אורן כי הקיבוצים לא יוכלו לקחת אחריות על גורלם של מייסדים עוזבים (למרות שהתנועה הקיבוצית כן לקחה אחריות לגורלם ) היתה רעידת אדמה כה קשה בגלל מצב הרוח של המייסדים שחשו עצמם ללא ביטחון. עד אז היה ברור כי הקיבוץ היצרני הוא רשת הביטחון הכי חשובה לחבר הקיבוץ.
הקיבוץ בקשריו המשפחתיים וההיסטוריים לסביבה, שביקש להיות מעורב בה ומתערב בה מצא עצמו בשוליים, מאותגר ותוהה, רבים מחבריו ועוזביו הצטרפו למעמד העשירים החדשים והעמידו בפניו סימן שאלה גדול על דרך חייו.
המהפך השלטוני של 1977 שיקף את הבעיות של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית המשתנה. אנשי מפלגות השמאל והימין לא היו חלוקים בדעותיהם הכלכליות ובנחישותן לפעול בהתאם לאתיקה הפוליטית המקבלת את הפערים החברתיים, את האבטלה ומבטלת יסודות של רווחה בשם השוק החופשי.
ב1980 מצבו הכלכלי של הקיבוץ היה טוב. לא התעוררו בעיות מיוחדות. הוא הסתגל והלך לנסיבות החדשות. כתנועה קיבוצית היא נתבעה להשתתף במימון ההתיישבות החדשה שעוד היתה . המדינה מימנה התיישבות רק מעבר לקו הירוק. אז הגיע המשבר הכלכלי הגדול של המדינה. אינפלציה מפלצתית שאיימה על המדינה. המדינה דחפה גופים כלכליים לייבא הון שלא ניתן לה כי בעולם לא האמינו ביכולתה להחזיר הלוואות. הכסף שהגיע איים לאבד את ערכו וחייב את המייבאים אותו להשקיעו מייד. אחד מהגופים הללו היתה התנועה הקיבוצית. באותו זמן התנועה הקיבוצית החלה לעבור את מהפכת הלינה המשפחתית שחייבה השקעה גדולה. היה פיתוי להשקיע כספים בבורסה. גזברי הקיבוצים היו במבוכה מאד גדולה בגלל המצב הכלכלי הנזיל שנראה גם מפתה וגם מסוכן. עד אז הקיבוץ לא הכיר תקופה של חיסכון כספי הוא השקיע את רוב כספיו בייצור. ב1985 החליטה הממשלה לייצב את הכלכלה. היא העלתה את הריבית באופן דרמטי. כל מי שלא היה לו גב פיננסי רחב מצא עצמו במצב קשה ביותר. המשבר לא היה רק של החקלאים , הקיבוצים וגופים שיתופיים אחרים. אלפי מפעלים פרטיים ורוכשי דירות פשטו את הרגל. כל המשק הציבורי קרס. הקיבוץ עמד אף הוא בפני בעיות קשות ביותר. אך הקיבוץ אינו רק מפעל הוא גם חברה, גם מקום, גם דרך , גם קהילה. בזמן המשבר היה צריך לטפל בכל הצדדים הללו של הקיבוץ.
המשבר הכלכלי של הקיבוץ איים על הבנקים שכבר עברו משבר חריף קודם שהביא להלאמתם. גם המדינה חשה את השבר לא מטעמים נוסטלגיים או אידיאולוגיים בלבד אלא בגלל מקומו הכלכלי החשוב של הקיבוץ במיוחד באיזורים שעתה הוגדרו כפריפריאלים. ההסדר בין הקיבוצים הבנקים והמדינה עזר לשלשתם לעבור את השלב הקריטי אך את הקיבוץ הותיר מלא ספקות ושאלות פנימיות. במשטרים קפיטליסטיים משברים מתקבלים כרע הכרחי אך בקיבוץ המבוסס על יחסים אישיים ועל מעגלים קהילתיים פתוחים השאלות היו לפצע פתוח. היתה תחושה כי יש לערוך חשבון נפש במיוחד לנוכח העובדה כי המשבר התרחש במפנה הדורות.
כאשר המשבר היה בשיאו התרחשה מלחמת עיראק הראשונה שהביאה עמה מעבר של ארבעים קיבוצים ללינה משפחתית. סדאם חוסיין לא ידע כי הוא הפך תהליך איטי בקיבוץ למהפכה של ממש. באותה תקופה עצמה הגיעה ארצה עלייה ענקית מברית המועצות. למרות שהכל ידעו כי עלייה זו מביאה עמה הבטחה גדולה מבחינת ידע וייצור היה חשש כבד שלא יהיו כוחות לקליטה. היה ידוע כי עלייה זו בעיקרה עלייה אורבנית ותרצה להגיע לערים במיוחד במרכז. הממשלה ניסתה לפתור את הבעיה של קליטתה על ידי הקצאה מסיבית של אדמה חקלאית לבנייה. היה נראה אז כי ניתן לגשור את בעיית חובות החקלאים עם הפרטת האדמה. זו היתה החלטה בעלת תוצאות מרחיקות לכת מבחינת הקיבוץ .
התוצאה של המשבר בקיבוצים היתה שונה. היו קיבוצים שניסו לבנות את המשך דרכו של הקיבוץ כהמשך לדרכם לפני המשבר . בחלקם (דגניה א') כדוגמה בכלל לא סבלו כלכלית ממנו. להפך . מצבם איפשר להם להפוך אותו למנוף כלכלי גדול.
התוצאה של השינויים הללו היתה שונה מקיבוץ לקיבוץ אך בעיקר היא היתה שונה מחבר קיבוץ לחבר קיבוץ. לרבים מהם היתה תחושה של אבל. של סיום. של יקיצה מחלום. של צורך בהיפוך ערכים. של כעס. היתה תחושה כי הרעיון הכזיב והאנשים איכזבו. תהליכי פילוג פנימיים שיצרו ערפל כבד לגבי מה שמתרחש. חלק ראו בכל פרט סמל לפירוק, חלק ראה כהכרח לא יגונה וחלק כשחרור רצוי. לרבים היה נראה כי הגיעו לפרשת דרכים בה הם צריכים להחליט בין קיומו של המקום לבין קיומו של הרעיון. בין היישוב לאידיאה.
כל התהליכים הללו השתקפו בשינויים בקיבוץ , בחינוך, בייצור , בניהול, ואף בגן, בנוף הקיבוצי כפי שתואר כה יפה בפרק שכתבת.השינוי הביא הרבה פועלים אל הקיבוץ (נגמר הוויכוח על עבודה שכירה ותיירות ) הרבה חברים יצאו לעבוד בחוץ : נגמרה הביקורת על עבודת החברים בחוץ והקיבוץ שב לעבוד במסות שלא במשקו הוא. הפעם לא בעבודות פשוטות כמו בשנות העשרים עד הקמת במדינה ולא בעבודות שליחות, אלא בהליכה ללימודים ובעבודות מקצועיות ומכניסות משכורות אישיות . עובדות אלו היוו לחץ גדול על השיטה. כל חבר היה צריך להעביר משכורת רבים מבחוץ, ובפנים העסקו הרבה אנשים מבחוץ, כולל הרבה מנהלים , שקבלו משכורות דיפרנציאליות מהקיבוץ. בתהליכי השינוי הרבה יועצים ומנהלים קיבלו אף הם משכורות דיפרנציאליות מהקיבוץ. מצד אחר הקיבוץ הפך למרכז שירותים חינוכיים וסיעודיים לסביבה הקרובה. כיוון שהשינוי נעשה תוך כדי תהליך של אורבניזציה מהיר שעבר על הארץ חלק ניכר של הקיבוצים הפכו להיות חלק מן המטרופולין המתהווה והולך וכובש את החוף וירושלים. הקיבוצים הופכים לשמש ריאות ירוקות ומרכזי שירותים. התהליך מורכב וקשה ויש לו הרבה זיגזגים אך נראה כי הוא מתרחש. הבית הגדול לא הועבר לכביש כמו בכפרים רבים בעולם אך הוא הכניס לתוכו הרבה אלמנטים חדשים. השכונות הקהילתיות תומכות בפרבריזציה של הקיבוץ מצד אחד ומגדילות את אופיו כמרכז שירותים מצד שני.
באופן מקביל לשינויים שחלו בקיבוץ הן השיתופי והן המתחדש החלו לצמוח קיבוצים עירוניים. ההתחלה היתה עוד בראשית שנות השמונים. בוגרי תנועות נוער ובני קיבוצים ביקשו להתרכז בעשייה חינוכית ולא בייצור הקיבוצי הקלאסי. עם השינויים בקיבוצים והנשירה הגדולה מהנח'ל , עם התארכות גיל הנעורים עד גיל 30, עם איחור גיל הנישואין ועם תחושת הניכור מהדרך בה החברה הולכת החלו להתהוות קבוצות קטנות ואינטימיות של בוגרים שביקשו לעסוק בחינוך ולהביא את השיתוף למדרגה חדשה. הם התארגנו בשתי צורות בקיבוצים חינוכיים ובקבוצות שיתופיות בעיר. בקיבוצים החינוכיים (רביד, אשבל, פלך, ונערן) הקיבוץ הפך להיות קיבוץ שיזורי המתארגן בגרעינים קטנים ואינטימיים השותפים במשימה החינוכית ובתנועה . הם צריכים לתכנן אחרת את ביתם ועוד לא ברור האם יהיה לדבר משמעות בגן הציבורי שלהם. במקרה של הקיבוצים השיתופיים החדשים שקמו בעיר הם עדיין נמצאים ברובם בשלב של קבוצות נודדות בלי מקום קבע המעוצב על ידן. אך מדובר כאן על תופעה מיוחדת הקשורה רעיונית באידיאה של הקיבוץ אך הבוחרת לא לחיות בצילו.
הקיבוצים החינוכיים עוסקים בחינוך בתנועות הנוער, במרכזים פדגוגיים, במוזיאונים, במועצות איזוריות, בחינוך לא פורמאלי, בבתי ספר לתלמידים שנעזבו על ידי המערכת החינוכית הפורמאלית. כקיבוצים חינוכיים הם מאד מודעים למסורת השיתופית ולהנחלתה.. יש להניח כי הם יהיו סוכני שימור חשובים והתעניינותם באקולוגיה כחלק בלתי נפרד מתיקון העולם עשוייה לתרום לאחריות שיקחו על טיפוח הגנים הקיבוציים המיועדים לשימור. בעתיד יכול להיות כי בשכונות שיצורפו לקיבוצים יגיעו קבוצות כאלה ויהפכו את השכונה מאיום לשיתופיות למרכז אינטנסיבי שלה. הוויכוח הגדול בארץ על הרפורמה של הפרטת הקרקע נישא דווקא על ידי קבוצות אלה המתנגדות בתוקף לצעדים אלה. יש להניח כי זהו סימן לכך שהן מוצאות עניין מחודש בצד ההתיישבותי של השותפות. באירוניה צריך לומר כי דווקא הקיבוצים הקיימים מוכנים לקבל את דין ההפרטה הזו ובתנאי שהיא תחול גם עליהם…
התוצאה של כל התהליכים הללו היתה חלוקת הקיבוצים על ידי החוק לשלשה סוגים :
הקיבוץ השיתופי
הקיבוץ המתחדש
הקיבוץ העירוני.
למרות החלוקה יש קושי גדול לקיבוצים להגדיר עצמם באופן סופי לאחת הצורות והרבה פרטים של קיבוץ אחד מופיעים בשני. הפולמוס חד אך המציאות מורכבת.
נדנדתי לך מספיק.
אם יש לך עוד שאלות אשמח לענות ושוב ברכות על הפרוייקט ועל עבודתך הנהדרת.
בברכה
מוקי צור.
גליה בראור על אמנות הקיבוץ
גליה מאור עומדת בראש מוזיאון עין חרוד הנקרא ' המשכן לאמנות' הבנתה העמוקה במורשת של המפעל הביאה אותה להיות יוצרת היסטורית חשובה בכך שהעלתה מעשי אמנות ואמנים שנשכחו ועשתה להפיכת יצירתם למורשת אלטרנטיבית ומחוברת למעשה האמנות בישראל. עצם החיבור למעשה המוזיאלי הביאה אותה למחקר מעמיק ופורה של מסורות אמנותיות שונות שהתגבשו בתנועה הקיבוצית לדורותיה . אין זו מסורת אחידה והמגוון שלה הוא עשיר במיוחד. האם הוא קשור בשוני הרעיוני שבין התנועות הקיבוציות? באופי של האמנים שחיו בתנועות השונות או במנהיגות שלהן? כיצד השפיעו מסורות אלו על דורות של אמנים שפעלו בקיבוץ במשך מאה שנות קיומו?
ב1945 חזרו חברי קיבוצים המתנדבים שגויסו לצבא הבריטי משירותם בצבא. במשך שנים של לחימה במדבר ובאיטליה הם צברו משכורות פרטיות שלא עברו דרך קופת הקיבוץ. מה יעשו בכסף שנאגר? מה יקרה לחשבונות הבנקים שנפתחו תוך כדי מערכה ? הרבה שאלות נשאלו בצנעה. בקיבוץ כנרת הציע אחד החברים לאשתו כי הכסף שנאסף יוקדש להקמת יצירה אמנותית בבית הקברות של כנרת שייתן ביטוי לגורלם, לדרכם ולחלומם של החלוצים. אשתו ענתה לו בחריפות. תדאג שיהיו מדרכות לקיבוץ קודם. להסיר את הבוץ המקומי יותר חשוב. הקיבוץ עדיין לא הגיע אל הנקודה בו הוא יכול להתחיל ביצירת בניין העל האמנותי שלו טענו רבים. דווקא משום כך אפשר להעריך עד כמה גדולה היתה הנחרצות של האמנים ושל התומכים בהם להקים מפעל תרבותי נועז.
התערוכה הראשונה של מוזיאון עין חרוד היה משל עבודותיו של שאגאל. המשפחה הגיעה למקום ובהתרגשות רבה פתחה את התערוכה.את ערך המעמד אפשר להבין בהשוואה לסירוב של שאגאל להשתתף בהצגת כנר על הגג בארצות הברית למרות ששם המחזה נלקח מהתמונה שלו. דווקא כאן , בעין חרוד חש כי הוא צריך להציג את עבודותיו כי כאן כנראה חש יש ביטוי עמוק יותר גם למשברו של העם היהודי וגם לרצונו לנגן בכינור כאן על פני אדמה ולא על גגות מטים ליפול של קיום על בלימה.
גליה בראור עומדת על המושג משכן לאמנות כמושג הנוגד למקדש האמנות. מקדשים הוקמו בארץ כמקדשי ההשכלה. אלו היו בתי הספר והאוניברסיטה שתוכננו כמדרש על בית המקדש. כשפתחו את האוניברסיטה העברית על הר הצופים דברו במפורש על 'הבית השלישי' כאילו המדע וחכמת ישראל זכאים לשם מקדש חדש. מי שמתבונן על צורת בתי הספר בתך אביב ובמקומות אחרים לא יכול להשתחרר מהרושם שהם אמורים היו לתת תחושה של מקדש. משכן הוא מלה יותר צנועה. הוא אוהל מועד, זז , פתוח לאור בלתי סמכותי כאולמות המלכותיים שהיו למוזיאונים. (בהקשר זה אפשר להוסיף שלאחר שהארמונות נגמרו פתחו את המוזיאונים בתחנות הרכבת שהיו למקומות פולחן של הטכנולוגיה המודרנית ואחריהן הופיעו הנמלים שאיבדו את מקומם).
תומאס מורוס הקים לעצמו גן מיוחד שבו היתה שדרת טיולים לחשיבה, בית תפילה, חדר קריאה, גן שושנים הרודות את דבש הידידות, גן ירקות קדושים וחומות מצוירות בבעלי חיים אגדיים המתאימים לכל פרט בגן הנברא. הכל היה מוקף בחומה כדי שלא תהינה אשליות : כאן מקומה של האוטופיה והעולם אינו כזה. את גן העדן צריך למדר. כידוע יוצר האוטופיה שיצתא מן הגן נערף בידי בית המלכות הממונה על העולם הריאלי. יש אומרים כי גנו של תומאס מורוס הוא מחולל המוזיאון, או לפחות שהוא כולל בתוכו רבים מסממניו.
האם המשכן לאמנות של אפטקר זה החותר לעבודת האמנים בתוך קהילת העובדים, זה האוצר עבודות אמנות יהודיים מן העולם תוך קריאה לאמנים להפוך את קיבוץ הגלויות של אמני מופת יהודיים למשכן קודש המצפה להיות הזמנה ליצירה ? ביצירתו ובבחירות שעושה אפטקר מורגשת רגישותו למחירים של היצירה הציונית חברתית שיתופית. כמורו הרוחני יוסף חיים ברנר הוא מגלה חרדה מפני הבוסר שיכול להתגלות אצל אמני המקום. הוא תובע סטאנדרטים אמנותיים בעלי גובה ופוחד מפשרות הנעשות על ידי חסידי שיטה או מפעל. מצד שני הוא מבקש לצייר את פני היחיד ולא קולקטיבים אנונימיים. לעומתו יוחנן סימון הצייר מגן שמואל מבקש לצייר את הנוף האנושי, על הרקע שלו על היותו מחובר אל קבוצה ולעתים אפילו ללא פנים. אולם אם להתייחס לדבריו של בובר 'מעבר לאגואיזם וקולקטיביזם' אפטקר צמוד למפעל הקיבוצי ותובע ממנו להכיל חלום אוניברסלי וסימון חושף את המימד העצוב, הקאמרי , האנושי של הנוף והיחד. שיהם לא חסידים שוטים של שיטה ולא מוכנים להפוך את הפלקט למכשיר שליטה כמו התרבות הפרולטרית שגובשה תחת הפוליטיזציה הטוטאלית שגובשה תחת שלטון הסובייטים . כמו ששירי הלכת העבריים נטו להיות מינוריים דווקא הפלקטים ומעשי האמנות חיפשו דרך מילוט מהמונומנטליות הסמכותית ומהפסיכולוגיות המרוכזת בעצמה. מההבלעות בתוך היררכיה של סמכות אפילו זו של המהפכה ומציור של האדם המופשט . הבורח מדיוקנו העצמי , כחייל של האידיאה או כליצנה עטור המסכה. האמנות המודרנית של ציירים ופסלים שהתפתחה בקיבוץ המאוחד ביקשה את הבסיסי, את הצומח מן האלמנטרי, האמנות הריאליסטית שגובשה בקיבוץ הארצי ביקשה לתעד את הסוטה מציור כללי, את המקומי, את הסבל האנושי הקורן המתעמת עם כללים והסדרים. שני הקצוות שהתגלו בציור מבקשים הד במעשה של החברה הקונקרטית של האנשים שהתאגדו בקיבוץ וגילו בו גם את החולשות ואת המאמץ הבלתי נלאה לפרוץ מן השגרה אל היצירה.
עולמם של הציירים והפסלים חברי הקיבוץ לא היה פשוט. הציירים שפעלו בקרב הכנסייה נתקלו גם הם במאבק והשלמה עם הממסד הכנסייתי ועם החצר המלוכנית בה פעלו, אלו הפועלים בכללי השוק של בעלי ההון והממסד האמנותי נאבקים בתנאי שוק הזורקים אותם לא פעם אל השוליים, חברי הקיבוץ היו צריכים להיאבק בחברה המסתפקת במועט, המתבססת לא פעם על אתיקה חובקת כל של עבודת כפיים או של מלחמה. האמנים שהלכו לנקות את השירותים או לאפות לחם בלילות, האמנים ש'גנבו' שעות, שביקשו על נפשם חשו כי הם נאבקים על החירות והגובה התרבותי של יצירתם החברתית. הם נאבקו למען אומנותם אך גם כדי להציל את אמונתם ביכולת של המהפכה לא לאכול את בניה בשקיעה כפרית ובדוגמאטיקה פוליטית. לראות ביצירתם החברתית זכות ללידה מתחדשת לא יש מאין נחרב אלא יש מיש הנתון לבחירת הדורות.
פיתוח האמנות הקיבוצית היה בשנות השלושים והארבעים תחת הרושם העגום של תרבות המערב שנלקחה בשבי של הפאשיזם והנאציזם. הם הרעילו את כל הבארות. הם הפכו את נכסי צאן התרבות לכלים במניפולציה הגדולה על ידי מחיקתם החלקית כאמנות הומניסטית ויהודית או על ידי אימוצם על ידי שליטי אמצעי התקשורת הרתומים לרשע. פליטי המפולת בארץ ישראל ראו עצמם יוצרים מעין מקלט לתרבות שהבטיחה אנושות מתוקנת. דומה כי המוזיאון של קיבוץ הזורע הוא דוגמא בולטת לכך. וילפריד ישראל איש התרבות היהודית גרמנית אנין הדעת וחבריו הקימו את המוזיאון בקיבוץ כמעין מקום מקלט כזה לחפצי אמנות מן המזרח הרחוק שסימלו את ההומניזם הצרוף ביותר. הקשרים בין המהפכה הציונית לבין עולם האמנות סבוכים הם. היא שביקשה מודלים חדשים ושחרור כוחות חבויים בעם היהודי באמצעות מפגש מחודש עם ארץ, עם עבודה, עם שפה היתה צריכה לחולל תהליך יצירתי רב סכנות. האם החידוש יהיה קריעה, האם הלידה תהיה לידת נפל?
הקיבוץ כבנה הלגיטימי של התרבות החדשה עמד במבחן קשה כשכל אחד מהסיכויים עליו הוא נאבק היה לסיכון גדול. האם מעשה המהפכה אותו ביקש לחולל יחולל חורבן במקום בנייה, האם החיבורים מחדש לתרבות היהודית יביאו לאיבון וסגירות ? הדילמה נוסחה בעימות של ביאליק עם שלונסקי. זה פחד מתלישות וזה פחד מסירוס. זה האמין במעשה של כינוס וזה ביקש פריצת דרך חדשה. שניהם בעצם הכירו יפה את עומק הדילמה כפי שהגדיר אותה יצחק קצנלסון שחי בדור ביניהם : ללא יצירה אין מסירה. כמה קל היה לברוח עם יצירה הבועטת בירושה, או מסורת מצנזרת יצירה. שניהם ידעו היטב את הגשר הצר עליו מהלכים צעירים בני זמנם. גם מי שדיבר בשם מסורת האוצרת את כל עומק ועושר התרבות היהודית עברית , מי ששולל את הכנעניות כמוצא קל ידע היטב כי איננו ממשיך או מורד באבותיו אלא מנהל קרב עם בני גילו ומקבל השראה מדורות שקדמו להוריו. גם מי שמבקש את המרד חושש מהניתוק מן המילה והסיפור של אבותיו. כל זה שהגיע לביטוי כה דרמטי בספרות עוד יותר היה קשה בתחום של האמנות הפלסטית. זו הרי לא היה לה מסורת קאנונית יהודית. הקשר בין אומן לאומן יהודי היה קשור עם עשייתם הפולחנית המשותפת ולא עם אסכולה נמשכת או אבות אמנות בעלי סמכות.
מבחן האמנות היה קשה כמו המבחן הפוליטי שהרי הביטוי האמנותי היה תחום חדש , בן ישיר לאמנציפציה היהודית עם הפיתוי להפוך להתבטלות בפני ההישגים של האמנות האירופאית . השיבה לארץ היתה פרידה מהאמנות והדגשה כי שם אנחנו לא בבית והאמנות ביקשה לומר כי אנחנו חלק מאירופה, מהמוזיאון העולמי שהחל אז להתפתח גם כתוצאה מתפישה של תרבות הבוגדת בערכיה אחרי מלחמת העולם הראשונה.
גיל אדל מנהיג צופים במלחמת העצמאות
גורדון ובובר
האם הלוליין הוא איש רשת הביטחון או רשת הביטחון באה להגן על הלוליין?
הניתוח של תהליכים פוליטיים או על השפעת הוגים על מדינאים מתעלמת הרבה פעמים בכך שההוגים מבקשים לשנות את הגדרותיה של הפוליטיקה . שהם מכוונים עצמם למציאות שלא קיימת. או לתור הזהב שהיה או לדור שבו לא ניתן יהיה לצאת מהמבוך בעזרת חוט שנפרש קודם. הוגי דעות מעצבים קנה המידה עתידי להצלחה או לכישלון של הפוליטיקה גם כשהם פועלים כאן ועכשיו.לכן מחזירים אותם למוקד דווקא כאשר נראה כי הפוליטיקה שהיתה נשברה או על ידי משבר או על ידי פתרון שמייתר חלק מהתמיהות שהניעו את גיבוריהן. אני מניח כי פעם מנהיגים היו מתהדרים במספר הקרבנות שהם הביאו על אויביהם. המלחמה היתה סמל לניצחון ,היום סימן לסבל מיותר. משהו קרה לקנה המידה. פעם כלכלן לא היה יכול להיות מנהיג פוליטי אלא יועץ סתרים. מרקס תרם תרומה משמעותית לכך שהכלכלה היא מודד להצלחה מדינית. מישהו קורא את הנסיך של מקיאבלי כדי ללמוד טריקים ומישהו אחר כדי להיזהר מהם. מישהו קורא אותם כמאמץ מכוון לערוך תמורה ונלכד ברשת של האמצעים.אחר קורא אותו כדי לגלות את השקרים המלווים את העשייה הציבורית . אך אחרי מקיאבלי הפוליטיקה כבר לא נמדדת באותו קנה מידה.
חלוצים סיפרו שגורדון אמר שאנרכיה לא מעניינת אותי כמו שגם צמחונות לא. הצמחונים מדברים על אוכל ואין להם חברים האנרכיסטים מכורים לשיקולים של כוח ושלטון על ידי שהם שוללים אותם. צמחונות חשובה אך כשהיא מסתירה תאוות שלטון היא רוצחת את עצמה. אנרכיה ההופכת לביקורת מהלכי כוח יכולה להיות כוחנית מאד.
שיקולי הכוח של הפועל הצעיר שראתה בגורדון מורה או של ברית שלום שעוצב על ידי מרטין בובר מעניינים היו בגלגולה של הפוליטיקה שהביאה או חסמה את האפשרות להקים את הגוף המדיני . רצבי יכול היה וצריך היה לחשוף את אי מוצלחותן הפוליטית בזמנן כפי שאפלטון נכשל כשליט. אך הן נמדדות בגלגול הדורות ביכולתן לבקר ולהניע את החברה שנוצרה . קנה המידה של ההצלחה והסלבריטאות הוא זמני ומוגבל.
חשיבותו של גורדון איננו לה' באייר תש'ח כמו לתשע'א אם כי לא מעט מחיילי מלחמת השחרור האמינו בו ובתורתו. חשיבותו מבחינת ביטוי עברי לאקולוגיה ולפמיניזם יביא אולי בזמן מן הזמנים גם לתוצאות פוליטיות בכך שיבחן מנהיגים לפי יכולתם להיאבק על הערכים הגנוזים הללו כאן בארץ ישראל ובמדינת היהודים שאולי תבחן עצמה לא רק כמקלט בטוח אלא כמקלט שאינו נותן לעצמו הנחות ועובד בטבע ושומר עליו, עורך דיאלוג בין האנשים במודעות כי דיאלוג כזה אפשרי כשבני האדם מקשיבים ופועלים בעולם, כשהם מודעים לחיי נפשם ולאחר שמסביבם.
ההבדל בין בובר לגורדון הוא הכתובת : בובר כותב אמנם לאנשים אך מכוון למדף הספרים. כשיגיע לגן עדן יקים קבוצת לימוד חדשה עם אפלטון וניטשה, עם פרויד ומארקס. גורדון יבקש לראות שם את ברנר ,שלום עליכם ורחל כדי לקיים טיול ושיחה עם גיבוריהם. בובר יתפלל לדיאלוג גורדון יקיים אותו בדרכו המיוחדת . בובר יפעיל קבוצות נעורים ויעורר בהן את הצמא ליחד גורדון יחיה עמן וישתף אותן בכאבו. בובר לא ישוחח עם ילדים. גורדון כן אך בפליאה ובתשוקה לא תמיד מושגת שהם יבינו אותו. בובר לא ירקוד הוא יספר על ריקודי החסידים ועל ניגונם. גורדון ישיר אתם. בובר יקרא לאמנים לערוך תערוכה גורדון יבוא לתערוכה כדי לשוחח עם האמן ויחזיר את האמן לנוף שצייר.
פיסיקה גרעינית ועולם הכשרות
ליאופולד אינפלד היה פיסיקאי יהודי מקבוצתו של אלברט איינשטיין. יחד הם פרסמו ספר להסברת הפיסיקה המודרנית שהיה בזמנו להיט. ליאופולד אינפלד הניח כאן בארץ אישה ובן ונסע להצטרף לצוות החוקר באוניברסיטת פרינסטון במכון של אינשטיין. משם הפליג לקנדה שם לימד באוניברסיטה של טורונטו. בראשית שנות החמישים הוא השתתף בצוות ראסל שהטיף לאמריקאים להגיע לשלום עם הרוסים כי מאוחר או מוקדם יהיה לרוסים פצצה והעולם עלול להיחרב. האם בגלל זה נשללה ממנו הזכות ללמד בפרינסטון בימיה העליזים של המלחמה הקרה ? אינני יודע. מה שברור כי האיש שב לפולין ולימד פיסיקה בקרקוב.
כל זה באתי לספר בגלל הקיבוץ.
פגשתי בידידה בהרצאה. הכרתי אותה כפרופסורית שעסקה בספרות הקיבוץ ולימדה אותה בהשראה רבה. שנים רבות היתה חברת קיבוץ ומורה לכולנו. אחרי ההרצאה היא לקחה אותי לשיחה וסיפרה על אהבתה הראשונה לגיל, הבן של ליאופולד אינפלד שנשאר עם אמו כאן בארץ . הוא היה נער שגאוניותו ניכרה בלימודיו, באמונתו במדע, בענווה ובחן שלו. הוא היה אחד מהנערים שמרדו בלימודים הרגילים ויצא עם חבורתו מתנועת הצופים להכשרה לחיות ולעבוד בקיבוץ. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה ונערים רבים העדיפו לעשות משהו לאומי מאשר לסיים את בית הספר. אהרון ידלין כשר חינוך תמיד היה אומר כי היציאה ללימודים בכיתה י'א הייתה חוויה חינוכית מכרעת. כאן החל התהליך שהוליד את שנת השירות. גיל התמסר בכל ליבו לגרעין שלו , לחניכיו, הוא ביקש לבנות עולם מתוקן בעצם ימי האסון. הוא התרוצץ מקבוצה לקבוצה של תנועתו. ביקר את הרדידות, שמח על ההתעלות. היה מדריך סוער ומוביל. הוא היה איש פלמ'ח . כל הזמן למד גם מתמטיקה וגם קרא ספרות מופת ואהב. אהבת נעורים קלאסית המחפשת את הנעלה, אהבה רגישה ומעודנת. מכתבי האהבה שלו חושפים גשר מיוחד אל צעירי דורנו שכותבים פחות בגלל אמצעי התקשורת , אך מגלים לא פחות את הקשר בין היכולת ליצור קשר משמעותי לבין הצורך לתקן את העולם. מכתבי האהבה של גיל אדל הם מסמך בלתי רגיל של נוער שהיה נתון בסבך הימים הקשים ביותר לעם היהודי וחיפשו דרך להקים לעצמם מעין יבנה חדשה, אלטרנטיבה שתוכל לעמוד מול הימים הנוראים ביותר.
גיל אדל חלה ונפטר בגיל 19. בשנה שהמוות חגג בעולם נפטר נער המבקש לעולם טוב ואהבה, המאמין במדע ובאמנות. השואף לבנות קיבוץ בו הנעורים יוכלו לבטא את רצונם להיות מעורבים בעולם ולהיות יוצרים, לחיות בשותפות אמת. הוא מגלה את הכתמים בשמש של חלומו ונאבק מאבק שנראה ללא סוף. מתרוצץ בין ההכשרות ברמת הכובש, בחפציבה, בגבעת השלושה, בתנועת הנוער ומכין תשתית יקרה לחבריו שיגיעו לקיבוצים של תנועת הצופים.
מסרתי מכתב או שנים לידי מדריכי הצופים של היום. אלו היודעים כמוהו להתאבל על פעילות תרבותית שהוחמצה. שחיים בקומונה ומחפשים דרך להפוך חלום נעורים לדרך חיים.
מוקי צור
גורדון ובובר
גורדון ובובר
האם הלוליין הוא איש רשת הביטחון או רשת הביטחון באה להגן על הלוליין?
הניתוח של תהליכים פוליטיים או על השפעת הוגים על מדינאים מתעלמת הרבה פעמים בכך שההוגים מבקשים לשנות את הגדרותיה של הפוליטיקה . שהם מכוונים עצמם למציאות שלא קיימת. או לתור הזהב שהיה או לדור שבו לא ניתן יהיה לצאת מהמבוך בעזרת חוט שנפרש קודם. הוגי דעות מעצבים קנה המידה עתידי להצלחה או לכישלון של הפוליטיקה גם כשהם פועלים כאן ועכשיו.לכן מחזירים אותם למוקד דווקא כאשר נראה כי הפוליטיקה שהיתה נשברה או על ידי משבר או על ידי פתרון שמייתר חלק מהתמיהות שהניעו את גיבוריהן. אני מניח כי פעם מנהיגים היו מתהדרים במספר הקרבנות שהם הביאו על אויביהם. המלחמה היתה סמל לניצחון ,היום סימן לסבל מיותר. משהו קרה לקנה המידה. פעם כלכלן לא היה יכול להיות מנהיג פוליטי אלא יועץ סתרים. מרקס תרם תרומה משמעותית לכך שהכלכלה היא מודד להצלחה מדינית. מישהו קורא את הנסיך של מקיאבלי כדי ללמוד טריקים ומישהו אחר כדי להיזהר מהם. מישהו קורא אותם כמאמץ מכוון לערוך תמורה ונלכד ברשת של האמצעים.אחר קורא אותו כדי לגלות את השקרים המלווים את העשייה הציבורית . אך אחרי מקיאבלי הפוליטיקה כבר לא נמדדת באותו קנה מידה.
חלוצים סיפרו שגורדון אמר שאנרכיה לא מעניינת אותי כמו שגם צמחונות לא. הצמחונים מדברים על אוכל ואין להם חברים האנרכיסטים מכורים לשיקולים של כוח ושלטון על ידי שהם שוללים אותם. צמחונות חשובה אך כשהיא מסתירה תאוות שלטון היא רוצחת את עצמה. אנרכיה ההופכת לביקורת מהלכי כוח יכולה להיות כוחנית מאד.
שיקולי הכוח של הפועל הצעיר שראתה בגורדון מורה או של ברית שלום שעוצב על ידי מרטין בובר מעניינים היו בגלגולה של הפוליטיקה שהביאה או חסמה את האפשרות להקים את הגוף המדיני . רצבי יכול היה וצריך היה לחשוף את אי מוצלחותן הפוליטית בזמנן כפי שאפלטון נכשל כשליט. אך הן נמדדות בגלגול הדורות ביכולתן לבקר ולהניע את החברה שנוצרה . קנה המידה של ההצלחה והסלבריטאות הוא זמני ומוגבל.
חשיבותו של גורדון איננו לה' באייר תש'ח כמו לתשע'א אם כי לא מעט מחיילי מלחמת השחרור האמינו בו ובתורתו. חשיבותו מבחינת ביטוי עברי לאקולוגיה ולפמיניזם יביא אולי בזמן מן הזמנים גם לתוצאות פוליטיות בכך שיבחן מנהיגים לפי יכולתם להיאבק על הערכים הגנוזים הללו כאן בארץ ישראל ובמדינת היהודים שאולי תבחן עצמה לא רק כמקלט בטוח אלא כמקלט שאינו נותן לעצמו הנחות ועובד בטבע ושומר עליו, עורך דיאלוג בין האנשים במודעות כי דיאלוג כזה אפשרי כשבני האדם מקשיבים ופועלים בעולם, כשהם מודעים לחיי נפשם ולאחר שמסביבם.
ההבדל בין בובר לגורדון הוא הכתובת : בובר כותב אמנם לאנשים אך מכוון למדף הספרים. כשיגיע לגן עדן יקים קבוצת לימוד חדשה עם אפלטון וניטשה, עם פרויד ומארקס. גורדון יבקש לראות שם את ברנר ,שלום עליכם ורחל כדי לקיים טיול ושיחה עם גיבוריהם. בובר יתפלל לדיאלוג גורדון יקיים אותו בדרכו המיוחדת . בובר יפעיל קבוצות נעורים ויעורר בהן את הצמא ליחד גורדון יחיה עמן וישתף אותן בכאבו. בובר לא ישוחח עם ילדים. גורדון כן אך בפליאה ובתשוקה לא תמיד מושגת שהם יבינו אותו. בובר לא ירקוד הוא יספר על ריקודי החסידים ועל ניגונם. גורדון ישיר אתם. בובר יקרא לאמנים לערוך תערוכה גורדון יבוא לתערוכה כדי לשוחח עם האמן ויחזיר את האמן לנוף שצייר.
ברכה לעינם – לירז
עינמי ילדה קסומה שלי
היום בת מצווה . מי יכול להאמין?
הלב מתרגש, כמה מתרגש הלב. כדברי השיר "לב שפועם זוכר הכול. מה שהיה בילדותנו, מה שהפכנו להיות ."
אבא ואני לא ידענו איזה שם לתת לך, לקח לנו בערך שבוע עד שבחרנו בשם עינם. פירוש השם הוא שירת האהבה.
ואכן מהרגע שנולדת התגלה בך תו האהבה. את מביאה את התו הזה איתך לכל מקום שאליו את באה. מלווה צמוד הוא לך. בכל יום הוא גדל ומתרחב, הופך לשיר, לשיר של אהבה.
לפני כמה ימים סיפרת לי כי יום אחד כשהלכת לגן הילדים היתה רוח מאד חזקה. אחזת בידך מטריה וניסית לעוף כמו מרי פופינס. אני רוצה לאחל לך עינמי תמיד לנסות לעוף עם חלומותיך כמו אז. הם ייקחו אותך רחוק וגם קרוב. איתם תכנסי לציורים, למקומות מלמדים, מרגשים . עמם תוכלי אף לתקן כמה מעוולות העולם.
ובכל הדרכים שתלכי שלא תשכחי לשים לב לתו שלך, שלא תשכחי את הרוח המיוחדת שלך ואת לבך המיוחד. הקשיבי לקסמו, האמיני בו.
וברוח זו אני רוצה להקדיש לך ליום חגך שיר שגם הוא משירת האהבה. השיר הוא שירו של אהוד בנאי "אביא לך". אבא ואני בחרנו בו . יום אחד כשנסענו שמענו את השיר ואמרנו כי זה יהיה השיר לבת המצווה שלך. אז הנה השיר מתנה מאבא, שתמיד חי בלבנו וממני. יהיה הוא חלק מתו האהבה שלך.
אני מבקשת להעניק לך אותו בתקווה שתו זה ילווה אותך כל הדרך כשם שליווה אותך עד כאן.
תודה לכל אורחינו, לחבריה של עינם ולקרובי המשפחה שבאו לחוג עמנו ובמיוחד לכל אלה שעזרו לנו באהבה כה גדולה להכין את החגיגה.
אוהבת אמא
ואחיותיך ליאן וליאור.