מה היה אומר ברל
אנכרוניזם ונוסטלגיה חיידקים המלווים את העבודה ההיסטורית השולחת מן ההווה שאלות אל מעבדת העבר שלא חוזרת אף פעם על ממצאי ניסיונותיה בעבר.
ההזדהות העמוקה עם האנשים דווקא משום שניסיונם לא יכול לחזור.הקשר עמם הוא קשר של ירושה ולא של צוואה. מאמצים אבות. מלאכה זהירה אם רוצים לקחת ברצינות את הסיפור.

ישראל ואליעזר שוחט שני חברי העלייה השנייה
המנהיג הכריזמטי המנסה להתערב בהיסטוריה והצדיק הכפרי המנסה לחיות בטבע ובמוסר.
דב סדן : איך יכול להיות שהם אחים?
האחד עם נטייה להיות מטורף דתי והשני עם כוח התפרצות געשי.
ברל : לא רק שהם יכולים להיות אחים : הם יכולים לשכון בלב של איש אחד. דב סדן כבר מבין שברל מדבר על עצמו : ומה קורה במוחו של האיש בזה שואל דב סדן ?
גיהינום משיב ברל כצנלסון.

תקופת העלייה השנייה התקופה של הרצל וביאליק
מפנה הדורות הצנטריפוגה המעצבת : גורדון, הרב קוק , שלמה צמח, ישראל שוחט בימי תסיסה ומהפכה מתקרבת
תקופת משבר המהפכה והייאוש.
לקראת שואת
ברל איש מורכב. בוערת בקרבו אש היהדות והעם היהודי ומחויבות אנושית גדולה. שתיהן מזינות אחת את השנייה. בספריית אביו ספרי מסורת וספרי השכלה וכשהחלה להתפשט תנועת הספריות העבריות ברוסיה וברל ארגן תנועת נוער שהיתה מאורגנת מסביב לספרייה הוא היה מדריך את חניכיו לקרוא תמיד משתי הקצוות. על רקע זה הוא היה מעורב בתנועות רבות כדי להגיע אל העולם שבו יכול היה להאמין. המבוכה הרעיונית של סוף המהפכה הרוסית הראשונה לא גרמה לו לשיתוק אלא לחיפושי דרך. היה מאזין להבטחותיהן הנלהבות של הקבוצות הציוניות והסוציאליסטיות השונות ולא היה יכול שלא לראות את התפרים הפתוחים של כל אחת מהדרכים. של האורטודוקסיה המתבצרת באשליית הכאן, של המהפכנות המבקשת לפתור את בעיית היהודים על ידי יצירה של תשתית פוליטית אלטרנטיבית כולל תפישת ההתבוללות אל חיק העתיד. של הבורגנות היהודית החדשה המתאמצת לחדור אל החברה הגבוהה הרוסית אפופת האנטישמיות כמיתוס מארגן סמכות לבעלי הסמכות והכוח. של הציונות התרבותית המבקשת לפתור את הבעיה בשיטה פילנטרופית . הוא מגלה אנשים טובים בכל המחנות אך את המבוי הסתום. הוא מנסה לעבור לחיי עבודה ונכשל ואז הוא חולה. משבר רגשי ובריאותי שמחולל אצלו מחלה פיסית ונפשית שמביאה אותו להכרעה. לעלות ארצה כאל חוף אחרון. ההגשמה עצמה בה הכרעות הופכות לנקודת מוצא אכסיסטנציאלית אישית המקשיבה לאני כיוצר, כמחוייב כיחיד הפונה אל ציבור המבקש נתיבות לקבוצה.

החיפוש אחר הניסיון של העובד הערבי

תבונת כפיים

איננו רוצים להיות נושא לקטרזיס

המרד הערבי כפלישת הפאשיזם העולמי

'לא להשתעבד ולהתמכר לעוול שעשו לך
1937

עם אדם של גורדון מול התפישה של טבנקין כי ביחסים בין האומות רק הכוח הוא שמכריע.

מדינה צומחת מלמטה

ההתנדבות ונימוקים נגדה. מה ייעשה הסיפור של הצבא לאדם

לא רק צבא, ודחיפת האימפריה הבריטית כנושאת אחריות

מדינת ישראל לא תוקם על ידי הצהרות לא פחות מפתרון לעם היהודי
ולא פחות ממרכז רוחני

דיאלוג עם העולם המטורף

קידוש השם או משיחיות השקר

לא פולחן מוות ולא הונאת הבורגנות

200 ימי החרדה

אל מול הערבים : פיתוח מדינת הרווחה.

לעמוד מול הפאשיזם הערבי ולהאמין בתהליכים חברתיים

אל מול תנועות פרוגרסיביות שמעלימות עיין מהגורל היהודי ואפילו מוכנות להקריב אותו על מזבח הקידמה : זהו סימפטום לשקר

בעיית השואה: מעמידה מול קידוש השם ומשיחיות השקר

הניצחון. מה קנה המידה של הניצחון

הציונות אינה חיבור מכני לאחר ניתוק : אנו אוד מוצל מאש כיצד הופכים את האוד לצמח לא על ידי הפיכת הפחמיות להשקפת עולם. כיצד שותלים אותו בקרקע ומשקים ומעדרים עד שיחיה ויינק ויעשה שורש וענף?

לנוכח ריב אחים איבה יוקדת בין השבים לבין שארית הפליטה בארץ אשר לא הלכה בגוןלה ופירודים בקרב השבים עצמם ומחלוקת בין ראשיהם
'אש המריבה יום ולילה דולקת ולבות האוהבים חולקת' 'יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים, הלא זה אוד מוצל מאש' זכריה ג' ב'

זכריה

אל מול תנועות שמרניות הקושרות את פיתוח הלאומיות היהודית עם השמרנות בעולם

ליצור את הכלים שידגישו את הצד ההתנדבותי שלאחר הקמת המסגרת המחייבת

200 ימי חרדה : האם להתנדב כדי להדגיש את אי ההתנדבות של הרוב או חלוציות לאחר יצירת מסגרת כוללת.

מקום המדינה אל מול קואליציות משונות של ארץ ישראל השלמה עם אי הקמת המדינה

ברל כצנלסון לנהל משא ומתן.

איך מבחינים בין אחריות לבין שררה
איך מבחינים בין אמונה לקנאות
איך מבחינים בין הגשמה לאופורטוניזם
איך מבחינים בין שורשים לבין נוסטלגיה
איך מבחינים בין תפישה במרכזה עומד היחיד לבין אגואיזם
איך מבחינים בין תפישה חברתית לבין קולקטיביזם
איך מבחינים בין חובת קריאת אותות הזמן לבין עריצותם של סימפטומים
איך מבחינים בין ביקורת לבין חשדנות מתרצת וקלה
איך מבחינים בין אהבת ישראל לבין אפולוגטיקה מסתירה איבון ומחלוקות
איך מגשרים בין שורשים לבין אנטנה
איך מגשרים בין תרבות והזכות לחידוש ותיקון
איך מגשרים בין חלוצים לבין עם
איך מגשרים בין אומות לבין אחריות אנושית

אין קיום יהודי מודרני ללא דמוקרטיה
דמוקרטיה היא המתודה לחיי יהודים היא מאפשרת ביטוי ליחידים וקבוצות, היא מחייבת אחריות הדדית.
היא מתנזרת מקביעות תיאולוגיות ובשל כך מאפשרת אמונות שונות בתחום התיאולוגי והדתי.
סובלנות וקידמה מקיימים ביניהם יחסים מורכבים בהם אין האחד יכול באף רגע להתעלם מתביעת השני.

זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי-הויתי
וזוהי צואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
לגעת במילים ולראות

אולי מפני שירד הלילה,
שמעתי את הבית נושם,
ואת העץ מחכה בחצר וישן בעמידה.

אבל הלילה הוא כמו ים-
אף פעם לא ישן, תמיד רק נח.
ותופש המון מקום.

ובלילה אני יכולה לגעת במלים
מפני שבחושך רואים אותן
וכשרואים- אז יודעים היכן לגעת.

וכך מדי לילה
אני רואה ונוגעת במלים בשקט ולאט,
ולא בכולן, רק באלו שאני אוהבת במיוחד,
ויכולה לראות בהן מה שהלב מבקש.

ואני נוגעת במלה :
תכלת!
ומיד רואה שמים כמו שמלה מבד רך ומאיר.

ואני נוגעת במלה:
עדין!
ורואה פעמונים קטנים ואת אמא.

ואני נוגעת במלה:
נביא!
ורואה איש זקן, וחשוב, וחכם חכם.

ואני נוגעת במלה :
לב!
ומיד רואה רגשות של אנשים, ומה שהם חושבים.

ואני נוגעת במלה:
נחל!
ורואה חיים מלאים ביופי ובשמחה.

ואני נוגעת במלה:
אופק!
ורואה דבר שלא רואים, רק חושבים עליו בקצה בקצה.

ואני נוגעת במלה :
פעמון!
ומיד רואה ילד קטן נוגע במילים שהוא אוהב,
ונרדם ושמח, כי ראה בהן מה שלבו מבקש.

להיפרד זה כמו לשלוח לדרך ארוכה. אינך רוצה . זה כואב כי אתה נפרד מאיזה פינה של עצמך. הבאתי לכם את שני הקטעים הכל כך שונים זה מזה. האחד של י.ח. ברנר קטע קשה שאינו נותן לעצום עין מהנעשה בסביבה ובתוך מהומת הלב. קטע הקורא לאחריות. להתעוררות מחלומות שווא. למפגש עם הסתירות. לאי מנוחה מתמדת. הקטע השני של המשוררת מירה מינצר יערי הנראה הפוך. הוא נותן מקום לילדי, לחלום ולאמונה בשפה כשער . אך כפי שלימדתי אתכם ברנר היה איש שהאמין בילדי. בפתיחה המתמדת והרעננה אל העולם. זה היה ה'קצה ' בו הוא האמין האופק שצריך לנהל את המאבק המתמיד עם הפטפוט והשקר, האופק אליו צריך האדם לחתור : עולם ללא יתמות. עולם שבו תהיה אחריות לכל יתום, סיכוי לאהבה, אך מתוך אמונה שלמען התום, למען הושטת יד ולמען דיאלוג אמיתי בין שותפים צריך לעבוד.

את המפגש בין ברנר ומירה מינצר יערי אני מאחל לכם. בארץ השרפות והקוצים מיצאו אחד את השני, חפשו את שמחת המפגש לה זכיתם במכינה. מפגש עם האדם , עם שפתו ומחשבתו לא כדי לברוח אלא כדי למצוא ביטוי מועיל לכם כיחידים , בחבורות.

וגם כשאתם הולכים לצבא אל תשכחו את אמרתו של ברנר 'אדם לבוש כחייל'. לעולם לא 'חייל הנראה כאדם'.

כמה טוב לי שמבחנים אלו אינם לפני ואני כחוני המעגל שנרדם שבעים שנה דורכם אינו דורי, אלא שאני נרדם עם עיניים פקוחות ורואה אתכם נאבקים על דרככם בחן נעורים בסימן האף על פי כן.

דרך צלחה
מהשמח אתכם

מוקי

ברכה לנקלטים

קבלנו את השבת , בנרות , בברכת שיר , ביין ובלחם. כך נברך את המצטרפים.

נרותיכם יאירו לכם ולנו את העולם מחדש והרי ידוע כי נר קטן יודע לגרש חושך גדול, וכי נר הוא נשמה. אנו שלעתים נקמטו חלומותינו , זקוקים לנשמה נועזת ומאירה.

השיר יגיע בלחן צעיר ויצרף אתכם אל בני גילכם בקיבוץ, לצעירים שחיכו לבואכם .לשותפות שלכם ביום יום התובעני ובחלום המתקן. יחד תוכלו לחדש , לטפח וליפות , לעשות טוב וליצור.

ברכת היין תמלא אותנו שמחה והעזה גם בשרקיות המדכאות וגם בחום הגדול ותעניק לנו עוז, חסד וצמיחה.

וברכת הלחם הטובה שבאה מסוד חלוקה, שיתוף והודיה תעיד על עבודה מתמשכת ואחווה גדולה.

נכון, הגעתם מאוחר. גם מי שאחר שבועיים ולא היה כאן ביום הקובע בשביעי ליולי 1937, והגיע באוגוסט של אותה שנה אמרו לו אחרת חביבי, חדש תהיה בשבעים השנה הבאים והוא ישיב בחיוך : בסתר לב הכל יודעים כי הכושר להתחיל נדרש בכל גיל, בכל רגע, והמחדש הוא שיכול לחדש ימים נושנים בחיקן של זריחות עתידיות .

שהרי הסיכוי היחידי של ההמשך הוא הכישרון להתחיל.
שבת שלום.

בויבע מעישס ביקשו ואני הרי סבא אני וכל סיפור שאספר הוא בבחינת סיפורי סבתא .(אני לא יודע למה קיפחו את המין הגברי בסיווג הסיפורים כסיפורי סבתא ,אולי משום שהמין הגברי האוהב לרכל נוטה להכללות ולא מוכן לקרוא למה שהוא אומר סיפור שנשמע לא תכליתי , רכילותי) אך הפעם אספר סיפור כזה.
כידוע לכולם כשאנחנו , חברי גרעין אמירים, הגענו לעין גב מלכו שניים במרפאה. השלטון היה אבסולוטי. אבסולוטי נאור היה שלטונו של הרופא ד'ר מנקו. אסתר לעומתו לא ניחנה בנימוס המופרז של האיש וגם לא השתתפה במסיבות חצרו הקטנה שהיתה העתק מינימאלי לחצרו של הקיסר האוסטרי בוינה. אכלו שם נקניק שלא היה מקובל בקיבוץ , שתו, שמעו מוסיקה קלאסית והשמועה אומרת שאפילו רקדו שם ריקודים סאלוניים. השמצה זו הסתובבה בחצר הקיבוץ אך אני לא ראיתי מימי בקיבוץ את החטאים הללו מתבצעים. אסתר לעומתו ייצגה את רוח התנועה החלוצית ולא השתתפה בחגיגה. היא עמדה על משמר העבודה.

כשהגענו לעין גב חלק מאתנו היו רגילים לעבודה חקלאית והבעייה שלהם היתה מזג האוויר וחלק התגעגע לימי התיכון העליזים. אך כולם סבלו. מהחום ומהשרקייה. כוחה של הרוח הזאת היתה גדולה משלה (צריך תמיד לזכור שהצריף בו קיבלנו את ההחלטה לבנות את חיינו בעין גב הועף על ידי שרקיה) לכולם היו פרונקלים, עייפות כרונית מבילויי לילה ומנדודי שינה, ומהתפריט הדל בחדר האוכל. מרכזי הענפים שלחו אותנו לאסתר. היא הבינה יפה את תפקידה : לא לתת לעצלנות המדבקת לפגוע בכלכלת הקיבוץ המקרטעת. שיפחדו ממנה יותר מהפרונקל.
אז עדיין לא עסקתי בהיסטוריה אך תהיתי מאין שואבת היא כוחות להזריק זריקות, שטיפות, חוקנים. ואני עוד התנשפתי עם אסטמה ואפיסת כוחות.
האויבת מספר אחת שלי היתה השרקיה. רק הייתי שומע את העלים זזים וכבר הייתי מתחיל להתנשף. ההורים המודאגים שלי בשגרירות ישראל בפאריס כתבו לד'ר מנקו שעלי לעזוב את המקום. והוא פגש בעקשנותי והחליט לעשות מעשה. הוא גילה כי יש זריקות מאיימות בגב שיכולות או לטפל באסטמה או להניע אותי לעזוב . אסתר לא הבינה כך את העניין : צריך לתת לו זריקות כדי שלא יתחמק מעבודה ולא ישכב שם בחדרו. התככים של החצר של דוקטור מנקו להדיח אותי מן הקיבוץ לא הצליחו כי אסתר עמדה לצידי והיתה מוכנה להזריק לי את הזריקות בחדווה. רק אז נודע לי כי הביאה עמה מהצבא האדום אתיקה אחרת הנוגעת לכאבים. הכאב הוא חלק מהבראתו של אדם בריא. שם הוא לא יכול לשחק. שם הוא לא יכול להתחמק מהתייצבות מול עצמו. היא האמינה כי מרבה כאבים יהיה לאיש אותנטי. והיא הרי כל ימיה נלחמה על כך שמישהו שעבר מה שהיא עברה יש לו מהיכן לתבוע לעצמו את הזכות להביע דעה. כמו 24 הזריקות בגב היא לא חסכה מאתנו אף פעם את מה שנראה היה בעיניה כאמת.

הספר של אסף ענברי 'הביתה' הוא פרוייקט ראשון של סופר המנסה לכתוב את סיפורו של מקום כחלק מפרוייקט גדול : השיבה אל הסיפור. לא הסיפור הבדיוני, גם לא הפסיכולוגי, לא האגדה ולא הסיפור ההיסטורי. סיפור ש'היה באמת' ומרכזו עלילת ימיו של מקום ושל חברה. סיפורו של קיבוץ אפיקים. למרות שזה סיפור של סופר , כלומר לא מסמך ולא מחקר הוא מבוסס על מה שהיה. השמות בו אמיתיים, העלילות נרשמו כפי שנרשמו בדמיונם של ילדי אפיקים , העלילה כפי שהיתה יכולה להיות לפני הבדיקה המעמיקה בכל הפרטים של ההיסטוריה . זה גורלה באותו רגע עצמו שהיא מתגלגלת לסיפור הפירוש של הסופר. אך בעלילה זו העיקר תמיהה על גורלו של מקום, על גלגוליהם שלח אנשים. זהו סיפור המסופר לחברה של היום, רזת הביטוי ואוהבת הפרדוקסים . סיפור שניתן לספר לקהל מאזינים המוסיף תמיהה לסיפור העלילה. הוא לא בא להסביר אלא בא לספר. כיוון חשיבתו של אסף ענברי מבקש לחזור אל אותו פלג של הספרות העברית המחזיר למילה את שהיה בה במדרש, בסיפורי המוסר, בתורה שבעל פה: סיפור המכוון לאמת ושופט . יש בו עלילה מותחת שאיננה מעוגנת במוחו הקודח של הסופר אלא בקהילה הזוכרת וצוברת לקחים , איחולים, פחדים, חלומות. סיפורים מעין אלו מרובי גרסאות ומתח . לא מבקשים רק חיי מדף אלא חיי לב המתגלגל ומכיון שהקיבוץ חברה חיה ולא גיבור שמת עוד לא נכתב הפרק האחרון.

מן המיצר. סיפורו של יוסף חיים ברנר מתקופת לונדון בפירושו של יריב בן- אהרון. ברנר היה איש ספוג מקורות יהודיים ובעל עיניים חדות שחייב אותו לשבור ביטויים , לחלץ מתוכם צירופים שיוכלו להימנע מן הבוסר ומן הפראזה ולתאר את המציאות האנושית המורכבת של יהודים המבקשים מוצא. הנכנעים למצור, הנתונים במיצר. מהפכנים ומהפכני כיס, בעלי שררה וקדושים. יריב בן- אהרון מביא בפירושו את כל המקורות בהם השתמש ברנר בסיפוריו ומאפשר לנו לחזור אל התהליך המיוחד של היתוך לקריאת אזעקה מוסרית הנשמעת בין חוגים צעירים המבקשים דרך במקום שנראה ללא מוצא. כבר שנים שיריב בן אהרון נכנס לפרדס יצירתו של ברנר על מנת שיוכל ללמוד וללמד אנשים צעירים במדינת ישראל המבקשים דרך לא להיכנע לבשמיה של הגדולה במפלגות הארץ בכל התקופות מפלגת ה'זה לא ילך' . הספר של פירושי 'מן המיצר' לא נקרא כספר ליחידים השוכבים במיטה ומתבשמים מקסם הלשון וממהפכי עלילה קוסמים גם לא בלשון העיון האקדמי בספריות שקטות . הוא נלמד במעגלים של קבוצות צעירים המבקשים דרך אל אישיותו המופתית של י. ח. ברנר ואל נבכי עצמם כאן במציאות הכואבת של מדינת ישראל ובחברתה ששבה אל פרשת הדרכים התרבותית מצוידת במיטב הטכנולוגיה, מקבצת גלויות אך ממשיכה בייסוריו של ברנר ושואלת את שאלותיו.

המסה 'אני אתה' יצאה בתרגום מחודש לעברית של פלשמן. פלשמן הוא פסיכולוג שהגיע לתורתו של בובר אחרי חיפושי דרך רבים. הוא החליט כי המסה ראויה לתרגום מחודש כי התרגום העברי הקודם של הסופר צבי וויסלבסקי נראה מסורבל, מיושן ומסבך את המסר של הספר.
כשכתב בובר את המסה הזו ב1923 נשמעו האקורדים האחרונים של העלייה השלישית. בחלקם הם היו חניכי מרטין בובר. אליהו רפפורט זקן אנשי השומר הצעיר בארץ, איש בית אלפא ואחר כך מורה ובונה כינורות בתל אביב היה כה מושפע מבובר בעלייתו שביקש ממנו לעלות ולהנהיג את הנוער כדי ליצור כאן את חברת המופת לה ייחל. בובר כתב לו כי הוא נתון עתה לכתיבת שיטתו והרופאים מנבאים לו כי אין לו זמן להרפות מתרומתו. האם היה כותב את אני ואתה מפרספקטיבה של חלוץ בארץ איננו יודעים. ברור לנו כמחנכים, כאנשי חברה כי תרומת מסתו זו עצומה ואולי טוב שלא עלה אז ולא היה לסדרן עבודה באחד הקיבוצים החדשים או אפילו ממונה על מחלקת ההתיישבות.
התרגום החדש אכן ממלא צורך לקריאה מחודשת.
בתקופה שכה אוהבים לדבר על מערכות שב בובר ומדגיש את הקשר בין האנשים המסוגל להתיר את כבלי המוסכמות והמוסדות ולהעמיק את השיח החופשי . את הבינאנושי הנרקם ומתחיל כל פעם מחדש.
ככל שאנו קוראים במסה אנו צוללים בתמיהות אך גם חשים את הצימאון שלנו לפגישה אמיתית.
שולמית אלוני שהיתה תלמידה בבן שמן כותבת בהקדמה למהדורה החדשה שהיא זוכרת את המפגשים שלה עם בובר כתלמידה ונערה. חוויתה היתה שונה מניסיוני המאוחר הרבה יותר. היא מספרת על חוויה של פגישה בינה ובין בובר כפגישה בין שווים אני חוויתי את הפגישה עמו כפגישה לא דיאלוגית ביותר. הוא היה חד וחריף כמעט פולמוסן. לקח לי שנים להסביר לעצמי את הניגוד בין מה שקראתי בנעורי במסה 'אני אתה' לבין פגישתי עמו . אינני יכול אלא להעיד שהפגישה הרחיקה אותי . זה שנים שהתפייסתי עם בובר (לא שהוא היה זקוק לפיוס כזה). הבנתי כי האיש ביטא צמא לפגישה. כי ביקש והתפלל לפגישה אנושית של היחיד עם זולתו של האדם עם הטבע ועם אלוהיו. תפילת היחיד שלו נשמעה היטב בציבור. היא היתה ביקורתית ובלתי מתחמקת אפילו מיסודות פוליטיים חברתיים. היא הפכה לתפילה המתקיימת בכל קבוצת ידידים ושותפים למפעל אך כמו שבובר עצמו טוען היא מתנגשת ללא הרף עם הגישה המנוכרת , הטכנוקרטית, האובייקטיבית. היא מתגלגלת במדרון והופכת לחלק ממערכות, שיטות, עמדות פוליטיות עד שהיא פורצת שוב. למרות שהיא מתכוונת אל מעבר לזמן יש בה קצרים וסיומים לא צפויים. המפעלים שהיא יוצרת, המאורעות המתחוללים בהיסטוריה שמסביבה, חיי היומיום שמרדימים את אפשרותה הם זירה אפשרית להתגלותה. הזמן החורש ב'אני אתה' בלי היסוסים מכבה את האש. אולם עקבותיה ניכרים ומסמנים את התקווה הבלתי נלאית להתרחשותו החוזרת.
כיאה לזמן שלנו הפירושים מאירי העיניים למסה באים מזווית ראייה של הפסיכולוג, איש מדעי הדתות והמשורר הדתי. כאן מתגלה הסתר הפנים הציוני בבירור . עורכי הספר היו כנראה ערים לכך ונמנעו לעסוק במימדים חברתיים ומדיניים של תורתו. דווקא משום כך המהדורה מאירת עיניים אך מחייבת.
התרגום החדש של 'אני ואתה' חשוב כתרגום המתאים לזמן אך הוא לא יכול לברוח מן הדילמה: כשהופכים שיר לפרוזה השיר מתבהר אך מאבד משהו מהטון החגיגי, המסתורי והפומבי של הדקלום בפני ציבור. האם יכול מחבר קוהלת לכתוב את שיר השירים ? במסורת כן. בחיים מי יודע ?
המסה 'אני אתה' נושאת בעיקרה הדים של שתי צורות כתיבה : שירת אהבה ופרוזה חכמה.
ואולי טמון בערפול הזה מלבד המבוכה גם התבוננות ריאלית ובלתי נכנעת לתיקון.

מאה שנים לקיבוץ ובו סיפור , האם סיפור משנה? של חיי האמנות היהודית ישראלית.

האם קיימת אמנות כזו ? דומה כי יש להדגיש כי זהו אתגר ולא עובדה. עם כל עושרה של האמנות הולך ומתברר כי הפעילות האמנותית כולה למרות הישגיה ומוצגיה נותרה אתגר המענה עצמו לדעת על זהותו ודרכו. השאלה הגדולה היא האם האתגר הזה פורה ובאיזה מידה הוא פורה.

בדור מייסדי הקיבוץ היה וויכוח שבא מן הספרות הרוסית. מצד אחד חשדנות כלפי אמנות תלושה מן המאבק החברתי, המסתופפת בהררי אל, לפי אימרת אחד החלוצים. היה הבוז של התנועה המהפכנית הרוסית בשלב הניהיליסטי שלה נגד הליברליזם המתנשא מצד אחד והתלוש מצד שני.

מצד שני היתה סיסמתו של דוסטוייבסקי שהיופי יציל את העולם.תפישה שהניסיון האמנותי יוכל לקדם גאולה מוסרית. מצד אחד רבים מהחלוצים נאחזו באמונתו המאוחרת של טולסטוי כי במדף יצירתו ישכנו גם הספרים שכתב וגם המגפיים שבנה. מה שהוקם בעבודה יאתגר את כל יצירתו האמנותית . על יד מגפיו עמדה דמותן של נטשה ואנה קרנינה שתפשו את הדמיון הרומנטי של חלוצים רבים באי כניעתן לקונפורמיות האצילה ( שתורגמה אחר כך כצביעות הבורגנית).

המתח הזה בין המגפיים ונטשה , בין סונטת קרויצר למוסר הועתק אל האתוס החלוצי והוא הידוע מכל סיפורי המתח בין האמנים לבין הקיבוץ.

דמותו של האמן הקיבוצי עוצב על פי אותו אמן הסוחב על גבו את הלבנים לבניין כשהוא הולך למעשה לצייר בחשאי. זו הדילמה הידועה של הכינורות בתנועה הקיבוצית. מי שהיה מנגן על כינורו בהפסקות מהעבודה ועמד בפני הדילמה הקלאסית מה לרפא קודם את יבלות החוצב בשרשי האצבעות או את יבלות של קצות האצבעות בהן ניגן בכינור.

חיים אתר מייסד המשכן לאמנות בעין חרוד הביא את דוגמתו של ואן גוך שהתנגש עם כל העולם כדי לזכות בזכות ליצור. לדידו הוא היה המופת לחלוץ האמן.

ההתייחסות לאמן בצד הארגוני חברתי התמקדה בכמה עניינים : במה יעסוק האמן האם בקישוט חדר האוכל ובעיטור הגדות של פסח, יצייר על המדרכות והמקלטים בקיבוץ , יקים פסלים בכיכרות וליד חדר האוכל או יתמקד ביצירתו האישית שתנוד בתערוכות בקצווי עולם.

חיים אתר ודוד נבות אמני עין חרוד , עבדו במאפייה של עין חרוד , עבודה שאפשרה להם פנאי ליצירה . הם הונצחו בזיכרון בריקוד לילה פרוע במאפייה שביטא את צימאונם הגדול.

דוד נבות שהתגלגל לדגניה חמורת הסבר עבד בסטודיו שלו בשנות החמישים. אחד מהחברים התבקש לברר 'מה הוא עושה שם בסטודיו'. שהרי בטוח שהוא מתבטל מעבודה.
החבר הצעיר מצא אותו בצריף לא חורש ולא זורע ושאל
-אז מה אתה עושה ?
-אני מחפש את הצבעים ענה לו הצייר
– הם פה על הריצפה ענה לו בנימת ניצחון נציגו של סדרן העבודה וסיכם במילים אלו את דעת הקהל.
אחרי הרבה שנים סיפר את הסיפור והוא נבוך ואשם. אך הצייר בדגניה כבר לא היה.

אולם שאלת האמנות בקיבוץ איננה רק השאלה של סידור עבודה, ימי יצירה, מי משלם את החומרים ומי מקבל את התגמולים. יש שאלות של מה אומרים האמנים . מהו יחס הקהל. האם יש בכלל אמנות מיוחדת לקיבוץ. כיצד משתנים הנושאים, האם הקיבוץ הוא שדה המראה או שדה נחיתה . איזה מין עבודות נוצרות ובאיזה תקופה.

אנסה לעמוד קצת על המתחים והמגמות כשכמובן אבחר כמה מהן והרי אני עצמי אינני איש אמנות אלא יותר איש של תולדות ועל כן הנוכחים כאן יוכלו להוסיף, לתקן, למחות.

נתחיל בפרט חשוב. את בתי הספר של משכילי ארץ ישראל עיצבו בדרך כלל כמקדשים. אנשי התרבות האמינו כי ההשכלה היא האור ועל כן היא המקדש התרבותי הראוי. סמל לקשר בין ההשכלה לבניין היו החלונות הגדולים. חלונות גדולים היו בבתי הספר המשכיליים : הם היו לסמל האור. תאורת השמש היתה משהו סמלי וחשוב כדי להודיע כי את שמש התבונה יקבלו כל תלמידינו. אמונה זו באור הביאה עמה המון חום לכיתות הלא ממוזגות של ארץ ישראל. ההשכלה הביאה לטיגונם של המשכילים.

ארץ ישראל היתה סמל של אור נכסף. כמו שאמני צפון אירופה חלמו על השמש הים תיכונית כך חלוצי אירופה הקרה חיפשו בארץ את השמש. אך אריה אלוואיל ראש קבוצת ביתניה עילית שלימים היה צייר ידוע בארץ ומורה לציירים עזב את הקיבוץ אך שמר על ארץ ישראליות קנאית. והוא סיפר כי הוא מצייר בארץ רק בשעות המוקדמות של הבוקר. 'כשהשמש עולה אי אפשר לצייר -= הבדים נשרפים.' ובזה אמר ארץ ישראל והשמש שבה שורפות. מסוכנות. אור התבונה יכול להיות מסוכן. חיים אתר הצייר של עין חרוד ומייסד המשכן לאמנות טען כי הוא לא זקוק לשמש הישראלית הוא מעדיף את השמש הסלאבית ובכך אמר כנעני אני לא. משהו מאור ילדותי בגולה אני רוצה לשמר גם בהוויה של הקיבוץ המהפכני. הוא קרא להבאת משהו מהעבר הבלתי כנעני והייעוד האוניברסאלי : אמנות קיבוצית צריכה להיפגש עם האמנות האוניברסאלית מצד אחד ועם האמנות של היהודים. כך בנוי היה האוסף הראשוני של עין חרוד. מי שיכול לבא בכלל אמנינו הוא מי ששואב משני המקורות הללו.

אל מול תפישת האור הדחוי היתה התפישה המקומית של האמנות. המעיזה לאור. הם הדגישו את חזיונות המקום כמאירים את תאורת התבונה הנכספת כשהיא מתמזגת עם מהפכת המקום ועם סיפור חידוש האדם. האמנות כמשדרת את המסר העולמי גרידא נתפשה כתלושה, כבלתי מתמודדת עם העצמיות של הקהל. היא פרי של תפישה אוניברסאלית שלמעשה איננה אלא כניעה לכל הבלתי אותנטי המיובא מבחוץ. התפישה של המרד הארץ ישראלי המבקש ליצור קשר בין האמנים החדשים לבין השחרור מהעול המעונן של אירופה האפורה. לקרוא לשמים הכחולים של המזרח התיכון, אוריינטאליזם של עובדים ולא של מתגעגעים או כובשים. אולם תפישה זאת העלתה את רוח הרפאים של הוויכוח על החשיבות של צל המציאות ומה עושים עמה . האם ניתן להפעיל מולה מנורת ריפוי מלאכותית כפי שהיתה נהוגה בימים ההם שתשפיע אור כחול משוחרר מכוויות ועיוורון חושים לגבי המתרחש.

בעיה נוספת עמה התמודדה האמנות בקיבוץ היתה השאלה של הקהל. מי הוא הקהל שלה. האם הוא קהל שוחרי האמנות בעולם ואז היא תיאסר בתוך מעגל של יחסי ציבור, תאורת יתר, הרבה מגאפונים וקשרים עולמיים. תפישה זו הרואה בקהל שוחרי האמנות בעולם קהל אליו יש לדבר למרות שאיננו מכירים אותו והוא איננו מהווה קהל של פנים אל פנים.

כששאלו את שמואל מסטצ'קין אחד מגדולי המתכננים של הקיבוץ מה צריך להיות הגודל של הדשא הגדול המתוכנן על יד כל חדר האוכל השיב : הוא צריך להיות בגודל שכזה שהעומדים בקצוותיו יוכלו לזהות איש את רעהו. בדיוק להיפך מכיכרות המושתתים על עיקרון של המונים צובאים הזרים איש לרעהו. כך השאלה של האמן בקיבוץ היא השאלה של קהלו. האם האמנות מהקיבוץ זרה לחבריו ומבחנו בגלריה בעיר זרה. האם הוא נבחן ביכולתו להגיע ללבבות מבקרי האמנות בקוסטה ריקה או ניו יורק או לחברים בבית. מה הם מעשי הכניעה שהוא ייאלץ לעשות כדי להגיע למטרתו. היו אמנים קיצוניים כמו טושק שבחן את אמנותו רק דרך הדיאלוג שלו עם חבריו בקיבוץ ולא ביקש להופיע בתערוכות. את אמנותו הקדיש למפעלי תרבות וקישוט בקרב קהילתו. מתוך תפישה שהיכולת והרצון שלו להשפיע על פני העולם הרחב עובר דרך הקטדרלה המוקמת בידי הרבים שאינם מבקשים לעצמם כבוד או תואר של גאון רומנטי אלא יצירה שתשפיע דרך האינטגרציה של תחומי העבודה, החברה והאמנות. אמני קיבוץ אחרים ביקשו דווקא את האוניברסאליזם את הראייה הרחבה מתוך תפישה כי היא צריכה להשפיע ולהגיע אל ציבור החברים דווקא משום שהיא לא נכנעת, איננה קונפורמית עם הווית הקהילה . אביטל גבע כאמן קיבוצי הביע חשש כי המסגרת של האמנות המאורגנת פשטה את הרגל ויש להביא את העשייה היצירתית למחוזות חדשים .אין להיכנע ליומרותיה הרטוריות. יש לעמוד מול המשבר שלה ולהביא אותה למחוזות חדשים היכולים לצמוח מחלומות של קידמה הצומחים בעולם המעשה.

בתוך הוויכוח הזה יש להצביע על כך שלעתים ההליכה של אמנים מהקיבוץ בדרכים סותרות בגלוי למעשה מבקשת דרך אחת : ההזדהות של ציירי הקיבוץ עם הזרם של אופקים חדשים העניקה חופש לאמנים רבים שמצאו בתחום האמנות המודרנית המופשטת לירית רשת ביטחון מפני תפישות של מחויבות יתר לדרכי ממסד חברתי פוליטי. החיפוש אחרי היסודות הראשוניים של קו וצבע חלל ומקום העניקו פרספקטיבה הפורצת את המגבלות של גיוס ההמונים למטרות פוליטיות. אותו חיפוש עצמו מגיח מניסיונות של ליריקה אינדיבידואליסטית פיגורטיבית המהווה קול שני המתנגן אל מול קולקטיביזם כובש.

בתוך כך ניתן לראות עוד פן למתח הפנימי בתוך האמנות הקיבוצית : מצד אחד הביטוי של היחד שמחירו הוא טשטוש עולמו של היחיד. ציורים ומעשי אמנות המדגישים את הקבוצה. מראים תנועה של חבורות תוך טשטוש פני היחיד מצד אחד ומצד שני את חיים אתר שמתרכז בציור של פורטרטים , של פניו של היחיד. פני היחיד, תמונת נפילתו אינם סימן לחזון של הפרטה . למבחן היחד בהעמקת עולמו של היחיד, כשם שהיחיד נבחן ביכולתו להיות מעורב באחריות לזולת , לאחר, לקהילה, לאנושות.

כשנבנה בית אלון היה יחיאל שמי המלווה האמנותי שלו. במסגרת הזו הגענו ביחיד למקום ייחודי ביותר : למוזיאון חב'ד. זה היה מוזיאון שעוצב על ידי המעצבים של בית אלון בהתאם לתביעות של חב'ד. המוזיאון פשוט הכה אותנו בתדהמה. היו שם מוצגים המתארים באופן ריאליסטי את פרשת חייהם של מייסדי חב'ד. המוזיאון היה מלא בובות. תצוגות ריאליסטיות לחלוטין. יחיאל שמי החילוני אמר לי אז : תסתכל מה קורה כאן. אבא שלי אמר לי : לא תעשה פסל ומסיכה. מכאן הגעתי לאמנות המופשטת שלי. לא לתת לאלילות לחדור לאמנות. בביקור הזה קיבלתי עוד פרק בשאלה המיוחדת והמורכבת של יהדות ואמנות.

האם המתחים הניכרים באמנות הקיבוצית באו על מנת להטיל עול וסמכות הנובעים מתוך אי יכולת של הרבים לשאת בעול היחידים המוטל עליהם או להיפך: הצגת עולם מאוכלס על ידי ריבוי דרכים נותן את ההיתר של חיוב החיים ומחזק את המאבק נגד תפישה קרבנית. תשובה לשאלה זו אין אנו יכולים לתת אפילו כעבור מאה שנות קיבוץ . אך מה שניתן להגיד הוא שההתמודדות עם השאלה הביאה ליצירה מורכבת ונפלאה שהלוואי שתמשיך.

גם אם אין מקימים משכנות לאמנות במרכז הקיבוץ ושולחים את הגלריות לשולי הקיבוץ, גם אם הקיבוץ משקיע פחות ו'משחרר' אמנים לשוק הגדול נדמה לי כי האמנות בקיבוץ לא נרדמה ואינה זקוקה לנסיכים שיעירו אותה בנשיקה או בזעם.

הדבר החשוב איננו לדעתי מערכת היחסים בין הקיבוץ לבין האמן אלא שהאמן ינסה לראות במקום, בקהילת האנשים בקיבוץ, בחיפושיה , בחידותיה, בכישלונותיה מקום משחרר לדמיון ולאחריות גם יחד, לחירות ולסולידאריות. ננקווה שהאמנות הקיבוצית תדע להצמיח מאותן סתירות שנבנו בתוכה את מה שברל כצנלסון כינה תוהו ובוהו של בנייה , לרקום גם את אותו חלל המאפשר. אותו געגוע אל העתיד הבונה משרשיות פריחות חדשות.

באתי לומר כמה מילות פרידה בשם התנועה לה הקדשת את חייך, בשם חבריך השותפים להרפתקאה החינוכית לה היית מקור השראה. בשם רבים מאלה שלא הכירוך והפסידו . תנועות מהפכניות ואפילו תנועות שיתופיות סובלות מכריזמה של מנהיגיהן. אתה היית מופת מוסרי ולמרות הסמכות הגדולה שקיבלת ידעת להרתם למורשת עתיקה שתבעה חכמה כלומר אחריות, דוגמא אישית המפנה מקום לרוח החפשית, ליצירתיות ולאחריות כלפי האנשים. הבנת כי גם בניתוח קטסטרופאלי מבית מדרשו של יצחק טבנקין קל להצטרף לרוחות הסוערות ולמחוק את האחריות לאנשים כמו שקל לברוח אל הפרט הנעול בכלא האגואיזם הצרוף. אתה היית איש עצמאי שעודד את האחרים לעצמאות אך לא לבריחה, לבנייה ולא לשעבוד לבית,
כשחיית עם יוצאי אקסודוס בגרמניה וארגנת אותם לשיבה לארץ עשית זאת כי האמנת בהם. האמנת כי השבר הגדול יוצר גם תנועת חיים להתמודדות עם שחר קשה. האמנת בעצמך ובצורך להשיב לאנשים תחושת סיכוי וכיוון.
האמנת במעשה החינוכי גם כשמי כמוך ידע להכיר את הסדקים במבנה, את נבואות השקר, את מירוצי הכח והזיוף אך היה לך מצבר גדול. אהבתך לרוח האדם והיהודי, יכולתך לדאוג לא רק למושגים אלא על אנשים. האמנת ברעיון שאנשים ביחד, באופן דמוקרטי יכולים ליצור לעצמם גם חברה מתקדמת וגם חברה לומדת, גם יצרנית וגם רגישה. עמדת ליד ההגה בשעת משבר גדול. אנו יודעים כי הטרדת את עצמך באחריותך למרות שאצבעך כבר היתה מאובנת בתוך הסכר זמן רב. ניסית לשוב אל העיקר : אל החברה העובדת.

בין שני חלומות

שמש זרח לי בליל
הוא החלום שריחם אותי
זרח ארח לי בצל
פתע פתאום הקיצותי
עבר חגי

שני חלומות של יצחק קצנלסון- זה מול זה. הראשון חלום נער: פגישה עם מלאך הפותח לו שערי גן עדן, חלום ממנו המשורר מבקש לא להתעורר אל היום המסנוור במציאותו. הוא נכתב בימי ראשית שירתו של יצחק קצנלסון. החלום השני שנכתב בסוף ימיו במחנה השבויים בוויטל בצרפת הוא סיוט. חלום מותו של העם ושל המשפחה. המשורר המבקש להתעורר מוצא עצמו באור יום אכזרי המממש את החלום את המוות והקץ . אחריו הובל המשורר עם בנו לדרנסי בדרך לאושביץ.

חלומו של תינוק

-אמא- אמא~ הו גשי נא הלום-
בשנתי ראיתי חלום.
בחלומי- כרוב קל אלי טס,
לקחני בכנפיו ונס.
שאלתיו- לאן? ענה לי :
-אל גן שערי גן עדן, בני.
נעף גם יומם גם ליל,
עד שבאנו אל שערי גן- אל.
-תוק-תוק! דפק כרובי בלט-
פתחו לי ולשמואל הקט!
-פתח, תח- תח, פתח, תח תח!
פתחו לי ולשמואל הרך!
קיש- קיש – קיש!
פתחו לי ולשמואל נא חיש!
השערים אז נפתחו דם-
ואיקץ והנה חלום
——————-
הו אמא, הו אמא, לו רק
יכלתי לישון עוד דק-
בודאי הראני הכרוב
את גן אלוהים וכל טוב.

כה אבך ביגוני
גם יום גם ליל: חלום חלמתי,
נורא מאד:
אין עמי, עמי
איננו עוד.

בצעקה קמתי-
אהה! אהה!
אשר חלמתי
בא לי, בא!

'הה אל ברמה'
אקרא רתת:
על מה ולמה
עמי מת?

על מה ולמה
מת לשוא?
לא במלחמה,
לא בקרב…

נערים, זקנים,
גם נשים וטף-
כבר אינם, אינם-
ספקו כף!

על מה ריבוני?
ולמה אל ?

אח ואחות

עזרא : אוי לי, שרה, אוי אחותי,
ראי נא, מה עשיתי שרה:
תה שתיתי, והנה כוסי
נפלה ארצה ונשברה !

שרה: הן בלי צדיה זאת עשית,
גם לא גדולה כך הרעה:
לא חטאת, לא עוית;
עכשיו הס אמנו באה…

האם : תה שתיתם, קטני, עתה,
וכוס אחת נפלה מטה,-
מי זה שיבר את הכוס?

שרה: אני, אני עשיתי זאת…

עזרא : שקר אמרה, שוא דברה,
היא לא שברה, לא שברה,
כי אנוכי הוא השובר!

שרה: שקר, שקר עזרא דובר!

האם: מי ששבר יקרב הנה:
שני אגסים לו אתנה…

עזרא: שרה את הכוס הפילה,
האגסים, אם כן, תני לה…

שרה: עזרא שבר, לו שייכים
האגסים המשובחים!
הנה עזרא, גש אלי,
שני אגסים מני קח!

עזרא: אחד, אחד יהי לי די!
שרה, שרה, קבלי שי:
אגס לי ואגס לך!

השמים והארץ

השמים : עניה את, ארץ, עניה ושחורה-
רק לי כל הזוהר! רק לי כל האורה!
ביום- לי יש שמש, בלילה ירח,
כל אחד בי מזהיר, כל אחד זורח.

הארץ : הוי שחקים מתגאים, הוי שחקים שחצנים!
ולמי עבים שחורים? ולמי העננים?
לי נפט ולי גז. גם אלקטרון מאירים
ספירי ופניני כלום אינם מזהירים ?

השמים : לנו ברקים ורעמים!
לנו אישים ולהבות.

הארץ: לי אתים , מגלים!
לי חיצים וחרבות,

השמים : לנו שלגים וגשמים!

הארץ : לי ימים ונחלים!

השמים: לנו אלפי כוכבים

הארץ: ריבואות לי פרחים!
השמים: בנו מלאכים-
הם עפים ושבים,
הם דאים וטשים!

הארץ : ולי יש צפורים-
עפרונים וזמירים,
הם שרים בשירים!
הם עפים ושרים!
ויש לי אנשים
וילדים-
נחמדים!

שיחות, הוצאת 'מקרא'
עליצות שופעת

ראיתי לפני את יצחק העלם הרך, את יצחק מלפני ארבעים שנה. הוא בא אז יחד עם יצחק טבנקין, בן דודו, לעיר מולדתי בוברויסק בענייני 'פרזיו' כלומר התייצבות לצבא, והוא התגורר שם איזה זמן בבית סבא שלו, זקן יקר, אשר פניו קרנו תמיד מחיוך מקסים, חיוך ידידות וחיבה לכל הבא בד' אמותיו.גם אמו של יצחק, אשה טובת לב להפליא, באה עמו. היחס של קצנלסון לאמו ולזקנו הפליאני. סוף סוף היה כבן עשרים, אדם מבוגר, אולם על אמא וזקנו התרפק ממש כתינוק. יש שהבחין בתמיהה שלי, ואז היה כאילו מתבייש קצת ומחייך לעומתי מתוך מבוכה והתנצלות, אבל לא עברו רגעים מועטים והוא מתחיל שוב להתרפק על אמא וסבא, מחבקם, מנשקם ומלטפם, כשכולו נוהר משפע אור, אור אהבה. אך ביחוד הוא זכור לי בפגישתנו הראשונה הזאת מטיול אחד בסירה על פני נהר ברזינה, זה היה בקיץ, לפנות ערב, הנהר הרחב זרם בנגוהות השקיעה בין גדותיו הירוקות, בין אפרים, שדות חורשות, הסירה היתה מלאה צעירים, בחורים ובחורות, ששמחו מאד לחברת האורח- המשורר. יצחק הראה כוחו בחתירה במשוטים תוך כדי שירה וצהלה ומעשי קונדסות, כמו התזת רסיסי מים על השכנים, שגם הם כמובן לא טמנו ידיים בצלחת, ולבסוף הושבנוהו, כמעט בעל כורחו, על חרטום הספינה, שינוח קצת. פניו היו מופנים לשמש והוא זרח כולו, אבל לא כלך כך מהשמש כמו מאיזה עליצות שופעת , שפרצה מתוך עיניו, מתוך גומות החן שבלחייו, מתלתליו המקורזלים, מצחוקו ומזמרתו.

פקחתי עיניים-
ראה : האיר יום!
סנונית בחלון,
ושמש ברום.

נשאתי כפים
פציתי הפה-
האח כמה יפה
העולם הזה!
המתח בין הכוכב הנישא לבין האנשים כאן על פני אדמה גדול כמתח אהבתם ההדדית .זה הקשר והמפריד בין האידיליה של חיי היום יום הנפרטים לרגעי שיגרה לבין הנישא, הנצחי.

כוכב מהבהב במרום.
ונערה בסמטא עוברת;
מדוע כה יחרד הכוכב?
מדוע הנערה חיוורת?

הם אוהבים זה את זה כמה,
וזה אל זה יוצאים בלילה:
הנערה לו קוראת : רד מטה!
הכוכב: עלי- נא למעלה!

ופעם ויחרד הכוכב
ניתק ממרומו ושקע;
הנערה צועקת לנפלו
וקוראת לנפלו בצעקה

למען הגדולים ,יצחק קצנלסון יצחק ברקמן ורשו,ה. תרפ'א

כוכב זה הנופל- את צערו של כל העולם גלה לי בנופלו. כוכב זה הנופל הנהו תמצית כל תהום מחשבותי בערב זה, ושאר הדברים הם הכוונה.

כוהנו של מקדש חרב
בפירושיו של יצחק קצנלסון על שירתו ויצירתו של ביאליק מתגלה חדות מבטו ויכולתו לגלות את העצב והחורבן תכונות שניתן לגלות גם ביצירתו הוא.

מקדשו של ביאליק הוא אחר , הוא הריהו כוהנו של מקדש חרב, ואין דומה לו לכהן זה כשהוא בא אל המקדש החרב ואוחז בקרנות המזבח, זה מזבח הצער… לפנים היה המקדש רענן ודשן. קטורתו היתה מתמרת ועולה בצהלה, ואולי עוד בימי ביאליק העלם היו מקטירים בו וריח זבחו נודף והבלו נפוץ. מזבח העלומים, מזבח הנעורים קראו לו… אך האיש ביאליק בא למקדש שכבר חרב וצערו תוסס בו, ומשנכנס לתוכו נעשו שליטו האחד והיחידי. אף אמנם לכתחילה היה הצער רק צערו הוא צער עצמו, צער חייו, ולאט לאט רחבו עיניו ולבו כאולם רחב ונחתם בהם גם צערו של אחיו, של כל אחיו היתומים, העם אשר יאהב עד כדי שנאה- אשר כל אהבה לא תשוה בה.
ביאליק כתב שירי אהבה יפים, יפים עד מאד ואולם רק השירים יפים. האהבה אשר מבתוך השירים היא קלושה ומצערה. גדולים אצל ביאליק הגעגועים לאהבה, גדול בו כליון הנפש אליה ואולם היא עצמה עוברת בין שורות שיריו כצל.
186ח.נ. ביאליק סיפורים ומסות 186

תהום אהבה ומוות זה – מאין לנו?
יפי חיים אלה- מהיכן אנו שואבים?
לא אזכור מי ומי זה שאל מאתנו-
אני או את? – מי שאל ומי ענה :
מן הכואבים…
ה'מעורר' בן זקונים
לי.ח.ברנר אדוני היקר!
זה שבוע שנמצאת אדריסתך תחת ידי ורק עתה אני שולח לך את ברכתי שתראה שכר בעמלך שאתה עמל בהוצאת "המעורר" בן זקונים ובן יחיד זה. כחצי שנה עבדתי בצבא וזה עתה השתחררתי, כל זמן שהייתי בגזרה לא ידעתי מאום מהמתרחש בעולמינו. לא פיללתי לירידת פלאים, רק עתה כשיצאתי מחדש לאויר העולם וראיתי עד כמה דלים אנו…
מעומק לבי אני שולח לך את ברכתי. כתוב לי אם יש לך צורך בשירה ובפרוזה והיכול גם אני להשתתף במעשך היפה. שלח לי אדריסה נכונה. ברגשי חיבה רבה
יצחק קצנלסון
יצחק קצנלסון גלויה (על צידה השני חותמת הדואר מתאריך 6.7.1906 והכתובת של ברנר בלונדון)
יודע אני את שני שיריך בעל-פה

יצחק יקירי
היום שלחתי לך את 'המעורר' קונטרס ג', שבו בא שירך 'מאומה לא הגידה לי' וכאן עלי לבקש את סליחתך על א) שמסיבות טכניות הוכרחתי לדחות את 'ערבוביה' עד קונטרס ד', ועל ב) שמסיבות טכניות הוכרחתי לתת את 'מאומה לא הגידה לי' בשני טורים ובעמוד אחד, שלא כרצונך שאשים רווח גדול. הסולח אתה? אראה בנחמה, אם לא יודע אני את שני שיריך אלה בעל פה, כשם שידעתי את 'שקיעה' במועדה, וכשאתה מכפר- כפר גם על שמרוב עיפותי ומגודל הבלבול שבראשי והקהות שבלבי מכתיבת אדריסאות וכו' וכו' אין לאל ידי לכתוב, למצער, גלויה כהלכה און עס קלעפט זיך ניט א ווארט צו א ווארט (יודית במובן: ואין לדברי לא צורה ולא טעם)
שלך באהבה רבה
י.ח. ברנר
22.3.07 כרך ג' 306
את כולם ראיתי על הבמה

'החולשה' הגדולה שלי היתה באותן שנות ילדות היה התיאטרון. מיד מהחנות, עוד לפני האוכל, הייתי לוקח מטבע, עולה ליציע ומרום שבתי נדבק ממש לתמונה שלפני. אבי היה אז בוורשה ואמי, חובבת תיאטרון מובהקת, היתה תמיד סקרנית לסיפורים שלי , מה ראיתי ומה שמעתי. הפקתי מהתיאטרון יותר ממה שהפקתי מספריית ההשאלה שלי: הרפרטואר היה לרוב נבחר, שקספיר, גטה, שילר ואחרים. את כולם ראיתי על הבמה. לא את כולם הבנתי במלואם אך הם רגשו אותי ביותר. דקלמתי בעל פה חלקים רבים בהתלהבות של שחקן, בכיתי, צחקתי בחלקים שצריך, בצליל, בהדגשה ובמימיקה של שחקן.

מתוך סקיצה אוטוביוגראפית

ל'בימה'

מוסקבה, כמו מצרים העתיקה,
בן חמד לעם עתיק ילדה והיניקה-

בית חזיון, כאור עלה ויבקע-
ראו, ראו הנה היא 'היד החזקה'!

יד כצור, יד חזקה כחלמיש-
ואצבעות לה אצבעות חמש:

חלום יעקב, מבול, גולם, נצחי- ואם היא
היא הדיבוק- אמור לה: אצבע אלוהים היא !

יצחק קצנלסון לודז' כ'ח ניסן התרפ'ו (1926)

הפלא התחולל

הנה האולם מחשיך. אילו נכנעתי לריגושי, הייתי פורץ בזעקה מפחד ומציפייה… הפלא התחולל: המסך עלה ביד פלאים. נפתחו השערים ל'עולם אחר' ושם במרחקים, בריחוק הגדול רואים- את
ה א ד ם.
תיאטרון! מה רב כוחך, חכמים וכסילים דנו בך, וכמה פירושי רש'י! והכל- אמת היא … ואילו הדבר הגדול והפשוט הוא, שאתה תולש איש אחד מרבים, ומציג אותו לפנינו מתוך הפרספקטיבה, כאדם ירד מעולמות אחרים.
תיאטרון! משול אתה ליצור חי. הבמה שלך, ככף- יד רחבה. ועל כף היד הזאת אתה מראה לנו את הדל, הזעיר, הצומח למימד ענק, המרקד ומקפץ, הרי הוא- האדם.
לעתים קרובות אנו צופים בתיאטרון ואיננו רואים עוד את הפלא המתאר עוד את הפלא המתאר לפני ההתחלה את כל ההצגה. הטקס שלפני המשחק אינו מרהיב פחות. הטקס שלפני העלאת המסך- בבית האמנות המקודש, וגם באוהלי המוקיונים המשוקץ- הוא טקס נהדר. אילו היינו הולכים אחרי רגשותינו העמוקים, הכמוסים בתוכנו- היינו לפני כל התחלת הצגה רועדים.
לא השחקן, כמקובל, עשוי להזדעזע לפני ההופעה, אלא ה צ ו פ ה , שלפניו עומדים לשחק. קל וחומר, הצופה וחוויותיו, כשהוא רואה על הבמה את האדם.
165
חמש שנים עברו בריקודים

חמש שנים על מיכאל
עברו בריקודים
בטל ישב מעבודה,
חפשי מלימודים.

שלשה היו לו חברים:
נבחן שבמלונה,
חתול שחור רבי לקיק,
ובשובך יונה.

חמש שנים- ובששית
אל חבריו קרא:
'שלום נבחן, שלום לקיק,
שלום יונה צחורה

אל בית הספר אלכה לי,
אלמד יום – יום עכשיו;
חכו עד כלות הלימודים,
שוב נשתעשע יחדיו'.

יש שיר לילדי ישראל

פרחים

אבא : למה קטני בני החביב,
ככה עצב אתה, למה?
הילד : עצב אני, שהאביב
אינו תמיד על אדמה
אבא: גם החורף הוא יפה
צא וראה : הפלג קפא…
רצפת קרח כל הפלג!
גם השלג, גם השלג,
זה הקריר והצח
אם לא לבן הוא ורך?
הילד : אכן גם הקרח זך הוא,
גם השלג רך וצח הוא:
אבל ציצים, פרחים, זרים-
לי חסרים! לי חסרים!
אבא: פרחים! טוב מאד, בוא הנה,-
גם את זה לך אתנה!
אל החלון, קטני, גש-
גינה שם בשבילך יש…
הילד: הוי מה רואה אני הוי!
גינה קטנה שתולה פה
כמה פרחים, כמה ציצים-
פה משגשגים ומניצים!
אבא חביב, אבא חסיד,
פרחי אלה יחיו תמיד?
אבא: תמיד? לא תמיד כמו פרחי
הקיץ,
כך גם הללו, הללו-
פרחי הקיץ הם צצים ונובלים,
גם אלה ימסו וכלו.
המורה – מה משלך תתן?

המורה הבא להורות לקטניו שואלים אותו : מה הרכוש שהבאת אתך? ואמר לך : כלום אינך רואה את שאני טעון? ימים ושנים ישבתי באוהלה של תורה, יצקתי מים על יד חכמים וגדולים, על עמודי התווך של ההוראה והחינוך התרפקתי, בלעתי ים של ספרים, ובקרבי הם ישן על חדש !
… משפילים אנו את קולנו ושואלים אותו שוב. אנו שואלים אותו בלחישה : ומשלך, אדוננו המורה, מה יש לך משלך?
משלי?
משהו משלך, ידידי, ברוך תהיה על כל הטוב אשר הבאת אתך בשביל ילדינו, ואולם כל ההון הזה, הון זרים הוא אשר ימתק לילד, בלי כל ספק, ואולם אתה עצמך מה תתן אתה לילד, משלך מה תתן?
…לו בא אלינו במקום פסטאטלוצי ופרבל, היינו מבכרים אותם על פניו, אבל כאלה לא באו, רק אחד המורים בא עם תורתם בתוך מעיו : אנחנו, אמנם, נחזיק לו טובה בעד זה , אלא שבשום אופן לא ניחא לנו, שיהא המורה רק כעין כלי ריק, שנתמלא מאוצר טוב והרי הוא מוריקו לכלי אחר.
… המזון הטוב והמבריא הבא בפי הילד, עדיין לא הכל הוא. יד האם הרכה, הענוגה והרחמניה, המעניקה לו את מזונותיו מתוך אהבה – הוא העיקר.

תורה זו, שניתנה לנו מן השמים – טעמם של כל רבותיה עומד בה: יש בה הרבה משל משה רבנו, משהו משל יהושע, שמץ מכל הזקנים, קורטוב משל גאונינו, אמוראינו ורבנינו וקצת משלו, משל רבי ומלמדי בליטא, משל שלמה ישעיה'ס זכרונו לברכה. כולם הם שותפי הקדוש ברוך הוא לתורתו, כל אחד השלים אותה בנופך משלו. אל תהא פרוטתך קלה בעיניך, המורה. פרוטתך היא חובתך הקדושה לילד .

סיפורים ומסות
171
מה יפים הלילות בכנען

מה יפים הלילות בכנען
צוננים הם ובהירים
והדממה פה תשיר
יען לה לבי בשירים.

יללת תנים נוגה
תחצה דמי הליל.

הולכים ואובדים השירים
רק הדם הקל לנו יען
צוננים המה ובהירים
ויפים הלילות בכנען

אחי הלכו לרעות צאנם
להשקות העדרים,
ורחל רחל שלי
תדלג על ההרים

השלג על הר חרמון
הולך ונמס,
בואי אלי, רחל שלי
בואי ונתעלס.
1906

צל נשמתי ילך אחרייך – ארצה

ערב עלייתה קבלה חלוצה שעלתה בראשית שנות העשרים והגיעה לדגניה הקדשה מיצחק קצנלסון

מעולם לא קנאתי עוד באדם,
רק בך אני מקנא, אחות,
בך כהולכת ארצה אבות
אני מקנא בך בין מקנאים רבים
העזובים כמוני לאנחות.
וראי אף ראי,
כמה טוב אני.
אני מקנא בך ומברכך
ברוכה תהיי לי וברוך אורחך
זה דרכך קודש יהיה ברוך-
ואת אם תראי דבר – מה שחור
נגרר לך מאחור
אל יחרד לבך, זה צל נשמתי
הוא אחרייך כרוך
בלכתך אל הארץ

ארכיון דגניה א'
לכם ורק לכם אני כותב

ערב אחד בא ביחידות, ליל שבת, גשם סתיו צולף. חרש נכנס המשורר, ישב ליד השולחן. מיד סבוהו כל חברי הקיבוץ, כמו הוזעקו בצלצול פעמון. תהה והסתכל בעיניו הנוצצות, המלאות עצב. היכן תרו, באיזה עולם רחוק? ופתאום- קול שירה בוקע את חיק הדממה ומשתפך בניגון נוגה :

שמש היתה לי ברם,
עם ערב צללה בתהום.
לי ציפור שרה שירת יה,
במרחק רזים עפה לה.

צלילים קלים עולים מעלה מעלה, נמסכים ללבבות, וקו האור הרחוק נראה עתה כה קרוב. ' הדים של תקוות- תום, שנעלמו עם כלות היום'. הצליל האחרון נספג בנפש השומעים, וחרדת קודש אופפת את מאות האנשים. משתררת דממה. דיבורו השוטף מפסיק את הדממה. לא אלינו ידבר- עם עצמו הוא שח:
'ימים ושנים חולפים ביעף. כמו אמש דובבו אלי עלומי, לחשו לי חיים.' עתה בין השמשות, לפניכם אני! ימים ושנים חלפו ודפי פזורים ללא גואל. אם דפי הספר פזורים- אתם האוספים, אתם הקולטים, כי לכם ורק לכם אני כותב. עלומי! כאילו אתמול היה זה, עם שמעונוביץ בבוברויסק, בערב מלא לובן. לא שירים כתבנו, שלג חפנו בידינו, אדם לבן יצרנו, ורוח חיים אמרנו להפיח באפו. חלום ילדות- הלא? והחלום נשאר חלום עד היום, עד היום.
'ארצי! עתה ארצי לפניכם. כשאני הייתי- אתם לא הייתם, עכשיו אינני! אינני! ארצי! החולות על שפת הים, כמה חיממו, כמה מלהטים עתה את נפשי. נפש לוהטת דרושה שם, נפש מלאה אמונה. יקדו גם החולות , צרבו את הרגלים היחפות. כמה חלומות נמוגו בחום הלוהט, עתה יישובים עברים פזורים עליהם. עיר נטעו על החולות. עיר פורשת כפים על שפת הים הכחול, עיר כולה עברית…'
כך הוא עובר בארצו, מטפס בהריה, דורך בעמקיה ומגיע עם שקיעה לקרבת כפר גלעדי. בין הרים וסלעים מוצא הוא את דפיו הפזורים. באוהל בדד יושב רועה, ושיריו של המשורר – מזון ערב לו. בבדידותו של הרועה שירי המשורר רעים לו. ולא ידע הרועה כי גם המשורר נגאל מבדידותו במעונו של הרועה, ושניהם מצאו את גאולתם.
פתאום יפסיק דיבורו, ירים כפיו לשמים ויתן קולו בשיר :
יפים הלילות בכנען
צוננים המה ובהירים…
לילות כנען ריחפו לפנינו בכל הדרם, והד שירתו הומה עוד באוזניים. פתאום הפסיק, קם לבש מעילו ויצא. לווינו אותו לביתו. דומם הלך, רק פיזם את השיר באידיש

נעולה דלתי, אין איש דופק בה

כנפי הערגה תגענה תרעדנה גם עתה עמוק בנפש בזוכרי אותם הערבים. כמתוך הערפל אראם, ממרחקי זמן, ערבים המשולבים שירים ופרקי תנ'ך. בלע הזמן את היקר לנו והוא צלל בתהום… מעיי החורבן מנצנצים עתה אורות יתומים. עתה מרחפים הערבים הללו בחלל ושואלים בתמימות של תינוק: מדוע? מדוע ולמה נגמר כל זה?…

טוביה געש
סיפורו של קיבוץ הכשרה עמ' 190 -191

עולם צולל בחיק בין השמשות

הנה קורא המשורר מיצירותיו, מעביר גלריה של טיפוסים לנגד עיניך: יהודים החיים חיי עמל, חיים של חולין. אך כמה קדושה יש בחולין שלהם! באיזה אהבה צייר המשורר את דמותם, כדמויות שליוו את ילדותו. וקם לתחייה עולם ששקע וצלל בחיק העבר.
המשורר הפסיק את הקריאה, ישב רגע קט דומם, הסתכל על סביבו כמי שרוצה להעביר את כל השומעים לעולם אחר, עולם צולל בחיק בין השמשות. אך הנה פצח בשיר ודלתות הלב נפתחו. מילות השיר ספוגות צער, ובכל זאת תלטפנה את הנפש :

השמש צולל תוך להבות,
ועל המוקד עשן יומי;
גם תקוותי ככה מתה,
ככה גוסס גם חלומי.

כליווי לצער עולם השוקע בתהום, צלצלו המילים : ' נצחי צערי שבלבי, ואנחתי אינה תמה'

משה רבנו לא העניק סרטיפיקאטים ולא שב למצריים

תובע אתה, כביכול, את עלבונם של החברים בקיבוצי ההכשרה, אבל אינך צודק. הגנתך על ה'מסכנים' הללו הנאלצים כל 'מלאכה בזויה' כגון שטיפת רצפות ( שטיפת רצפה מזוהמת עדיפה על כתיבת שיר גרוע, על הגשת מתכון- תרופה גרוע לחולה) או ניקוי מחראות (האדם נועד לא רק לטנף 'אותו מקום'; אף לנקותו הוא דבר אנושי) הגנתך על אלה שטורחים באותן 'מלאכות בזויות' היא עלבון לאו- דווקא 'לבעלי ירכיות העור' המתווכחים אתך, בלהט יתר אולי, זה מעליב דווקא את אלה שאתה כביכול תובע עלבונם. שהרי איש לא גרר אותם לקיבוץ, לא כפה אותו עליהם, לא פיתה אותם, לא הבטיח מאומה! לקיבוץ בא אדם כשהוא בשל לכך- אדם אחר ב'רוח אחרת'. הוא משול לשאול המשיל מעל עצמו את בגדי המלכות כביכול, ומתעטף בבלואי – סחבות של נביאים. לקיבוץ באים בהחלטה נחרצת שוב לא לחיות אותם חיים 'מלכותיים' …
… על מי בעצם, בקיבוצי ההכשרה אתה מגן? על בני העשירים המעטים? בוודאי שלא. אלה כאמור, רוצים 'לסבול', הם אינם רוצים להיות במצב של מועדפים, אינם גורסים את ההידפקות על דלתות האוניברסיטאות הסגורות. לדידם, מן ה'הידקטרות' (להפוך לדוקטורים) לא תצמח ישועה. בדרך של עבודה קשה והתערות בחברה הם רוצים להכשיר עצמם לבניין הארץ על ידי עבודה מחוץ לתחומי תל- אביב.
רוב החברים בקיבוץ שאתה, כביכול מגן עליהם נמנים עם בני העניים, אלה הנדחקים מן הערים והעיירות. אף הם מצטרפים לקיבוץ מכוח אותה שאיפה, הם באים להכשרה הכרה ובאמונה שהקיבוץ יקבל אותם… הם מבקשים להציל עצמם מגוויעה. הבית גווע. שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין. ואילו בילדים לוחשת הגחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות. שום עבודה מפרכת ושום 'עבודה בזויה' שהם עומסים על עצמם מרצונם אינן מפחידות אותם.
קיבוץ ההכשרה אינו מפעל או מוסד פילנטרופי ואף לא מוסד ציבורי מאותו סוג שכל איש ואיש יכול לפתע להירשם בו כחבר ולהכריע בגורלו. קיבוץ ההכשרה הוא ציבור חברים, בעלי דעה ורצון מפורשים, שאינם מתחייבים על דבר איש לזולתו ואינם מבטיחים איש לרעהו. משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים שנה במדבר קיבוץ, ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ ישראל. מן הסתם היה מעניק להם, אלא שהוא עצמו 'לא עלינו' חסר אותם אפילו לעצמו… תורה- כן… הסובר הנך, מר יאושוזון, כי בני ישראל צריכים היו לחזור הביתה למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדשים, מחזיקים בה… שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף עדיפה על סרטיפיקאט. תורה שנכבשים לה- נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל…

יצחק קצנלסון
ספורה של הכשרה
הכיליון הגדול

בעצם יכולתי לעקור אותם, את הקארליצאים מתוך שנתם ולהצילם. כי מה גודלה של קארליץ כולה? קול צעקה אחד: 'שריפה'! היה משליך את כולם מתוך בקתות העץ. אכן , היתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על הגבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום, בדיה. ותו לא. קארליץ היא הכל, לולא היתה קארליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי , נומי, קארליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש תופת לוהטת כזו.
נומי קארליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישנים, גם הם לא יינצלו. האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על הגבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר. ואני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דווקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את העונג הזה לא להציל. אני בוער יחד עם הכל אני וכל אלה שהקיצו בהקדם אפילו הלה, אותו קדמון , היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בניין החדש, שהחלו בבניינו, כולנו, כולנו נבער יחד. ביחד!! הכיליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית אחים ואת הערים ואת הישנים. שלהבת אחת תקח את בית המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים הערים, ולהבדיל את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית….

1938: אתם חיים לפני שואה

אתם השוכבים שקטים כל כך על משכבותיכם, אני הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעלה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה שום דבר… אולם יום אחד הלא קרה יקרה, אלף שנים, אמנם לא אירע דבר, ואך שחר לא עבות אחד- הנה , עתה יארע הדבר! ואך מי יתמה עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר. אותה שעה היינו שקועים בשינה, ואפילו נחרנו כאוות- נפשנו.
ואתם המעטים הערים, לשמחה זו שלכם מהי היא עושה? אמנם, ערים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי מי ייתן והיתה באה כבר השואה, והיתה פוסחת עליכם… אולם השרפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!

המירוץ הנהדר על פני קארליץ חלק מהפואמה 'בדרכי תבל' ספר היובל לעיתון היינט 1908 – 1938 באידיש , תורגם בידי צבי וולפובסקי, מבפנים כרך ל'ד תמוז תשל'ב, יצחק קצנלסון סיפורים ומסות 146- 147
תמונות מגיטו וארשה מתוך ספר וארשה

הילדים
מחנות של ילדים עירומים, יחפים, נפוחי- כפן וגוססים שוטטו ברחובות. גדל לאין שיעור מספר היתומים משום שראשונים מתו המבוגרים, בעיקר הגברים. לא פחות מ75% מבין הילדים ׁcerc אוכלוסיה של 400.000 יהודים היו קרוב ל100.000 ילדים עד גיל 15) נזקקו לעזרה. המרכז לסיוע לילדים 'צנטוס' לא היה לאל ידו להקל על מצוקת הילדים האיומה. הילדים היוו רוב במחנה הקבצנים פושטי- היד שגדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי היד שגדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי יד בני 3 ובני 4. אחד מעובדי הארכיון הגיטו החשאי רשם, כי ' על כל ארגזי האשפה בחצרות הגדולות צובאים ילדים כעכברים, כולם שולים משם את קליפות תפוחי האדמה'
הסופר הנודע יהושע פרלה כותב על בעייה זו בכרוניקה שלו 'חורבן וארשה' לאמור :' על המדרכות בביבים, בחצרות, בכל סדק וחור, ישבו קבצנים- צעירים וזקנים, נשים וילדים, רובם ילדים, ילדים! מגיל 3 ועד 15-16 כולם חיברו שירי לענה וזמירות קינה. הקינות האלו נישאו מבוקר עד ערב בקולות שונים מרחוב אחד למישנהו, מחצר לחצר, מבית לבית. לא כולם היו קבצנים מקצועיים; הרעב, הדחקות, המצוקה הביאו אלפים ורבבות משפחות למדרגה עגומה זו.'

וארשה 569
מס על הלחם
היודנראט הטיל מס של 60 גרושים על כל קילו לחם קצוב לפי הנוסח 'הכל שווים'.
בעיתונות המחתרת נכתב
'הכל חייבים לתרום ליצירת מלאי ( של מצרכי מזון), דל ועשיר בשווה. חייבים לתת לאלה השותים לשכרה יום יום באלפי זהובים, בדיוק כפי שנותנים אלה המקבצים נדבות ברחוב, מתגוררים ב'נקודות', מתנפחים ברעב, שהרי בגיטו… הכל שווים…'

570 וארשה יוסף קרמיש
571
בגדי משי על גבי תכריכים

הגיטו עושה רושם מזעזע ביותר במספר הר של פנים כחושים וחיוורים. רבים מעוררים את הרושם, כאילו היו מוטלים כבר שבועות בבור קבר. הם מבהילים עד כדי כך, שמעוררים בנו רעד אינסטיקטיבי, על רקע של שלדי האדם, פשוטו כמשמעו והחשיכה והייאוש הכללי הניבטים מעיני כל, מעיני ההמון האפור, מעורר רושם מבחיל מספר מסויים, אמנם קטן של נערות ונשים צעירות, הלובשות בהידור רב מדי. החליפות החדשות, השערות המסולסלות והצבועות המסורקות בתסרוקות נאות, הלחיים המפורכסות והשפתיים הצבועות אדום ממש דוקרות את העיניים. אני מהלך ברחוב, עוקב אחרי גילויי המותרות החולניים ומתמלא בושה. הרושם הוא של בגדי משי לבושים על גבי תכריכים…

574 וארשה יוסף קרמיש

מורדת, עקודה

שני שוטרים משומרי העגלה סחבו צעירה כבת שבע עשרה, תמירה ויפת תואר : פנים עדינים, ראשה שחור תלתלים, ועיניה – אש יוקדת, רושפות זעם ! פתאום התפרצה מידיהם. כנמרה מזנקת נשתהתה רגע, פרשה ידיה ככנפי טחנה, ובכוח רב פגעה בשני שוטרים שכרעו נפלו תחתיהם, כחיילי צעצועים. אולם מייד התאוששו: האחד תפס בשערותיה והשני קרע לסוטתה מעליה, והיא- מכה בועטת, שורטת ונחלצת מידיהם. מבעד ללסוטה הקרועה ניבטים שני שדיים מעוגלים כחטובים משיש. איומה בגבורתה! ענק לוחם. יורה ברקים ומוחץ שונא.
שני שוטרים, מן השומרים על העגלה, חשים לעזרת חבריהם. המאבק מתחדש, כמו קרב חיות בג'ונגל. התפרצות פראית, הלמות מקלות גומי מהדהדות בדממה במתוחה ברחוב, כלבנים הנושרות מהריסות קיר מתמוטט. שמשון הגיבור בדמות אישה. הוציא מקל מידי אחד השוטרים ומוחץ סביבו.
החטופים בעגלה מסתכלים בעיניים קמות. מהם משתמשים במצב- קופצים ובורחים. שני השוטרים חוזרים אל העגלה. הבחורה מעורטלת למחצה וזבת דם בורחת אל רחוב קראמאליצה.
פתאום הופיע טוליא, כאילו מן האדמה עלה. הוא נתן מכשול ברגלו לפני הגיבורה הנמלטת, והיא נפלה כעץ גדוע. הד נפילתה נישא הרחק הרחק…
טוליא כורע ומחזיק בכוח בבחורה, שני שוטרים קושרים רגליה. עקודה, תשושה היא נסחבת ברגליה, אל העגלה…

חיה אלבוים דורנבוס
בחדרו הצר, עם אשתו וילדיו, היה עזוב וגלמוד, לא כתב ולא שר, נשתתק.
יום אפור אחד באנו אליו וסיפרנו לו על סמינריון של חלוצים, על צרכי חינוך. הלך עמנו לדז'ילנה 34, הקומונה הראשונה בתחום הכיבוש הגרמני. כך חילצנו אותו מבדידותו. 'החלוץ' הציל אותו הציל אותו – כאדם, כמשורר מצפרני היאוש, השיב אותו לחיים. מעתה בא במגע עם נוער עברי במחתרת המתכונן לקרב. כאן הרגיש את דופק החיים וחש בטעמם.
החלטנו להקים גימנסיה עברית במחתרת. פנינו אליו כי ירביץ תורה שם, ילמד ספרות עברית ותנ'ך לאנשים צעירים ויחנכם למעשים טובים. לדרך בהירה, לאומץ נפש, והוא נענה ובא. היה מזדמן עם קבוצות קטנות, כל אחת בת חמישה חברים, בחדרים אפלים. בימי קיץ ובקור ימי חורף ומלמדם תורה וכתובים וספרות עברית. ודרכו בלימוד המחשת התנ'ך, היה מחייה את הנושא ומביאו כמושגים חיים מפרפרים לפני הדור הצעיר ודרכו בתורה- שיר ואגדה וזמר.

בנציון היה מתמטיקאי

הייתי תלמידה בגימנסיה המחתרתית של התנועה. אחי מרק פולמן, היה המארגן והמורה למתמטיקה. צבי , בנו הבכור של יצחק קצנלסון, למד כיתה מתחתי, כמעט שלא הכרתי אותו. מרק אחי היה מדבר על הבן האמצעי של יצחק קצנלסון בנציון. הוא חשב את בנציון לגאון במתמטיקה.

חווה פולמן- רבן
שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו

הרבה דברים טושטשו עם השנים. הזיכרון מערבב דברים. אך יש תמונה שלא אשכח:
למדנו תנ'ך בבית שלי. יצחק היה כרגיל משולהב. מדבר עם כל אחד מגיבוריו התנכיים , עם כל אחד מהתלמידים ועם קהל גדול דמיוני של עם היהודים. כאילו אין זו כיתה מחתרתית, בבית ספר מוסתר היטב. לפתע נכנסת אמא שלי. היא העריצה את המורה והביאה לו כוס תה עם סוכר. לא היה זה דבר של מה בכך תה עם סוכר בגיטו. היא נכנסה בשקט לא להפריעכ לתנ'ך ולמורה שאהבה. ואני חשתי כי שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו.

חווה פולמן- רבן
להתמודד עם הרצון להתאבד

במחזה 'על נהרות בבל' שנכתב בימי הגיטו הראשונים בוארשה כותב יצחק קצנלסון על גולי בבל לאחר חורבן הבית הראשון. גיבור המחזה שמעיה מנסה להתאבד באבלו על האסון הפוקד את הארץ וחברתה. הוא ניצל על ידי אחד הגולים אחרי שקפץ על מנת לטבוע. שמעיה מקלל את מי שהציל אותו

שמעיה: יהא הוא מקולל!
הוא אותי משה מן הגלים!
… הן כבר כבה אורה הזך והבוהק של
החמה הבהירה
בשתי עיני,
והגלים כבר נשקוני נשיקות- מותי,
הזרם טמן אותי בחיק הקר,
ולפתע אסוני כמוהו כאושרי-
הפכו לאפס,
הקיץ הקץ על תקוותי!
הייתי כבר רחוק מעיר בבל ומארצה
כמו מכאן ועד ירושלים…
ולפתע- יהודי! היהודי בשתי ידי עשו כה איתנות
משך – משה אותי
בחזרה! בחזרה! בחזרה!
לאן?
לאן הביא אותי האיש הרע?
שוב לבבל!
עוד פעם ועוד פעם-
האיש הרע, המרושע!
מדוע זה מגיע לי לא פעם, פעמיים
להיגרר לזה העמק,
לעמק הבכא?….

הקהילה הסחופה של הגולים מגיבה לדילמת ההתאבדות ובוויכוח יצחק קצנלסון מביע עמדה ברורה בה החזיק עד סוף ימיו : אין להתאבד. מי שמגיב על זעקתו של שמעיה הוא הישיש קוליה.

קןליה:
אתה שותק… מחריש אתה עדיין…
אתה רוצה לומר דבר-מה, אך מפריעות
לך דמעות-
כשהן זולגות כך מעיניך וחונקות גרונך…
הו מה רבו ייסוריך,
ומה עמוק ומנקר הרגש לבך…
בגודל לבבך גדול אתה אמנם מכל- כולנו!
שמעיה : (פוכר ידיו) אני ?
אל נא תחזור, הו ישישי, על שגיאותי,
אל תשען על לשוני זו הנמהרת, הנכאבת,
קוליה: כן… הסבל של כולנו פה אחד הוא…
אך לב, הו בן אדם יקר-
יש לך בשפע והרבה…
היה שקט והירגע… לו היה לאל ידך להירגע!
לעמוד בשקט כך… לעמוד דומם,
הו בן אדם יקר…
שמעיה: איני עומד רגוע!
קוליה: יודע אנוכי, יודע הן מברך אתה…
שמעיה: (מתבונן בו בתמיהה) מניין זו לך, הו?
קוליה: כן, כן…
ברך את היהודים… ברך אותם, ברך!
שמעיה: כן!
קוליה: הם הצילוך… רוץ, רוץ,
ברך אותם, ברך אותם, שלם להם
בברכתך, ברך נא בקול רם!
שמעיה : לא הם ! אתם, הו ידידי,
אתם כולכם פה, אתם אותי הצלתם,
אני נשבע לכם, את שבועתי אתן לכם…
קוליה: הישבע! הישבע!
שמעיה: כי בחיים אני נשאר…
כולם (מתעוררים)
קוליה : עתה הסכת ושמע:
אני זקן,
והאסון פגע בי כאשר ימי הנעורים ושנות הכוח
היו כבר אז מאחורי…
נכון היה, ואף נבון על פי השכל הישר,
לו את עיני עוצם הייתי כבר עכשיו-
אף על פי כן
איני נוטש את החיים באלימות-
והחיים
שנבראו ואף ניתנו לנו
ביד האל וכוח גבורתו-
לחיות ימים ספורים, או אף רבים-
אינם תשורה,
אלא פקודה וצו:
חיה תחיה!
אם בשמחה
או אם בצער-
חיה תחיה!
בתענוג ועלס
או תוך כלימה ורוק ובוז-
חיה תחיה!
אם בביתך בשפע, ותוך חירות עם החובות והזכויות,
או בנכר בתוך שעבוד-
חיה תחיה!
אם בן חורין בארצך,
או במחוזו של האויב, מוגבל, נכלם-
חיה תחיה! בחסד אלוהים
אתה חיה תחיה!
יהודים אין החיים אלא מצווה וצו!
על נהרות בבל 26-24
אחאב: שירו! שירה נא עמי, באשר אתה שם,
ובכל מקום בו תהיה!
כשיתנפלו עליך הזדים האכזרים
פראי – אדם גלים גלים בכנופיות,
וירצחו, וירצחו
את אשתך,
את ילדך בתוך רחמה,
חזק חזק והתחזק בצערך ובזעמך,
כמעשה ידם אל תעשה
אל תהרוג, אל תקונן ואל תרטון!
שא נא סביב עיניך והבט אל העולם-
חשוף אורך ושפוך עליו כשמש העולה!
זמר, זמר, עמי, בכל מקום-
ברך את העולם:
יהא מבורך זה העולם!
וגם בני האדם כולם, בכל אתר, בכל פינה שכוחה!
(אל אבטליה ושבנא)
זמרו נא , זמרים,
המשיכו נא לשיר עם אצבעות כרותות,
זמרו את שיא האהבה אל התבל-
הראו לה בניגון את זוהר הרקיע
המכוסה עתה ממנה,
פקחו את עיניה לרווחה, העצומות לעת עתה!
אהא תבל! עורי! עורי!
דברי נא שיר של אהבה!
השיבי נא בקשת הענן, בקשת אהבה,
על זרם המבול של משטמה
ועל שנאת חינם!
הראו מאור פנים
אל נוכח ההיתול המרושע של האיבה.
ואם נחשול רשעות יציף אתכם, רטוב וקר-
התרוממו אל על גבוה והביטו
אל האויב בכיסופים
ובמחילה…
כי העשיר- הוא מנדב!
והחזק – סולח!
סלחו אפוא!
יפרוץ לבכם מרוב שמחה
מתוך עורכם העגמומי!
ואם פלוני ירצה גם לקבל פניכם במוות-
קבלו פניו, עם פני כולם, רק בחיים! ( בנעימה חגיגית)
שמעו ! שמעו! כל מי שמסוגל לשמוע!
הקשיבו לאמת זו הגדולה,
הקשיבו לדברי הנבואה:
דבר אינו מתחיל עם נפילת ציון,
ועם שקיעת בבל
דבר אינו נגמר…

כאן מגלה מפקד הבבלים כי אחאב אינו נאמן לצבא הבבלי ומצווה אותו לשתוק

אחאב: לא, לא אשתוק-
צווה על החמה שלא תזרח בתכלת הרקיע!
צווה על הנחשול בים- שלא יגאה ויתרומם,
צווה ללב שמאמין- אל תאמין!
צווה לאיש אוהב- אל נא תאהב!
צווה על כוכבים מנצנצים בזוהרם: היו נא עכורים!
אמור אל הנביא: אל תדבר!
הרם מכשול בפני שמחה
זו הנצחית, המנצחת…
אתה דורש ממני שאשתוק,
ממני- יהודי אפוף חדווה?!
העם היהודי חיה יחיה

נהיה מאושרים שאנו מכינים עצמנו עם נשק ביד כדי לפגוש את האויב ולמות, מלחמתנו בנשק תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למשל את אחינו בארץ ישראל, הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים מול רבים ובמותם חינכו דורות של יהודים. הגרמנים הרגו מיליונים של יהודים אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עיננו לא תחזינה זאת. אולם גמולם ישולם להם. לאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד.

צביה לובטקין מעידה על דבריו של יצחק קצנלסון ערב המרד.

המשורר גמר את דבריו והחל המרד
המשורר אך גמר דבריו והדלת נפרצה ולתוך החדר נדרדרה קבוצה של גרמנים. ראשונים הקבילו את פניהם זכריה ארטשטיין והניק גוטמן, שגילו אומץ לב מרובה כל אותו יום. זכריה ישב והשים עצמו כקורא בספר. משאמרו הגרמנים להיכנס לחדר הסמוך, ירה בהם זכריה מן העורף. אחד מהם כרע נפל והשאר ברחו. גוטמן וחברים אחדים עמו מיהרו למדרגות וירו לעבר הגרמנים שבחוץ, במגלש המדרגות נפל גרמני שני. זה היה נצחונם הגדול.

בז'יקובסקי עמ' 19
חוה פולמאן היקרה ! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים!

חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים! אני לימדתיך, עברנו על ספר ישעיהו, לימדתיך לשחק על הבימה , אותך ואת חבר חברים רכים כמוך על יד 'החלוץ' דג'לנה 34. שיחקת את 'יעקב'- איך, חוה היקרה, ה'שיקסלע' היהודיה! עם טל הילדות על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך , יצאת עם הניירות של 'גויה' לערים ולעיירות ששם הורגנו…
את זאת, שעמדת בבית הנתיבות בהרובאשוב, את א ת זאת שנשקפת בחלון על המגרש שלפני בית הנתיבות וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם… אמנם לא את כולם שלחו… רבים אשר נורו , נדקרו במקום. את ראית את הדם השפוך, את הילדים אשר רוטשו ונהרגו באשם אמותם ואבותם, שביקשו על נפשם, על נפשות ילדיהם- והרגום- שהפצירו בהם- הרוצחים. לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות… אבל היית בכל רע… התעלפת! למה הניירות בכיס שמלתך אם את מתעלפת? לא בכיס השמלה, בפצעי הלב שימי את ניירות הגויה… גויה לא תתעלף לעולם כשהורגים יהודים למאות בשוק ולעיני השמש… ואת השאר, השאר מטעינים באלפיהם בקרונות – ולבלזשיץ…

בכיתי בשבת אצל הרב

הרב אליעזר יצחק מייזל, הוא ובתו ישבו אז ישיבה ארעית בזמנהוף 40… זה האיש היקר באדם אינו חרד לאמונתו פחות מר' יצחק מברדיטשב, אך גם טוב לב הוא כמוהו, ואני לא יכולתי להתאפק ובכיתי מאד מאד. במעמדו ובמעמד בתו, בשבת, עלה זרם דמעי בעיני ולא יכולתי לעצור, שהם הכירו את חנה ואת בנציון ואת בנימינ'קי… הם נתנוני לבכות בשבת ונתנו לו לעלם אחד, עם פנים עדינים, לספר אשר ראה ואשר עבר עליו בטרבלינקי… העלם, הוא ברח מטרבלינקי לפני כמה ימים.
נתתי בו עיני: משם? מטרבלינקי? שבת ?
העלם פתח סגור מקטרנו וחלוקו והראה לי את פצעיו הטריים, הזבים עוד, שנפצע ע'י חוטי הברזל, שלוש גדרות ששכו בעדו, עלה וברח. ' שנים ברחנו, אני ועוד אחד אתי, אשר עצר כוח כמוני, ברחנו'. הרב ! איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה גם מינה בתך איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם, הגרמנים, בהציתם אש בכל חומות הגיטו! בערב פסח האחרון החלו ובמשך חמישה שבועות גמרו, שלמו!
הוא הרב, הניע לי בראשו כלומר : האמן לו… הוא היה שם וחזר… חזר
פנקס ויטל 162
למען ידעו העמים

רק אתה ובן דודתי תקראו את דברי הקינה על הרוגי עמנו כולו על תינוקותיו ועל ילדיו במעי אמותיהם. דברי הקינה בט'ו פרקים. לא לפרסם ברבים או בדפוס, כל זמן שקללת אדם עוד הויה על אדמות. אם אתם שניכם מוצאים לנכון ולנחוץ, שדברי הקינה יועתקו בלשונות אחרות, למען אשר ידעו העמים את אשר עוללו לנו גם המה, כי גם המה הועילו ועזרו לחלאת עמים זו, לגרמנים, במעשה רצח עמנו כולו, לא רק הרוצחים הליטאים והאוקראינים… גם התרגומים יהיו מונחים אתכם עד כלות המלחמה. אני אינני מאמין, שאחיה עד אותו יום. את הדפסת הקינה פרקים- פרקים תתחילו בעיתונים היהודיים ביום אחד. רק אחרי שיהיו נפוצים ט'ו הפרקים, תוציאום לאור בספר. את הקינה תדפיסו בהקדשה לנשמת חנה שלי ולנשמת ברל אחי, שנהרגו עם בני משפחותיהם ועם עמי כולו וקבר אין. פי כמה אני ירא לכם ולאחי כולם מעבר לימים שהנם בסכנה.
אם אחיה יום אחד לאחר כלות המלחמה הייתי רוצה עם איש אחד נאמן משלכם למהר לוורשה, בגיטו ההרוס והשרוף, צפויים בכליות האדמה כתבים, כתבי יד שנכתבו בעזרת חנה ואחי ברל, שעודדוני לכך. 'דברים שאתם צריכים להם מאד' 'איוב' (חזיון בג' מערכות), 'על נהרות בבל' (חזיון בארבע מערכות ) ופואמות מחיינו ומותנו בימים האחרונים. מי ייתן ומצאתים והוצאתים. אך ראשית דרכי יהיה לסביבות לובלין, ששם שולחו עם עשרים אלפים יהודים באותו יום 14.8.42- אולי לא נהרגו ? הנה אני צולל, שוקע בכל רגע לתהום אפס נוראה ואין אחיזה, אין אחיזה בלא בנציקל ויאמעקעל. אני יודע מיליונים כמוהם נרצחו, ואולם אותם ידעתי, הכרתי מאד מאד ואת חנה ואת ברל.

מכתב של יצחק קצנלסון לברל כצנלסון ויצחק טבנקין בני דודיו שצורף לכתב היד של ה'שיר על העם היהודי שנהרג'.
השיר על העם היהודי שנהרג

איך אשיר- והעולם הוא לי מדבר ושממה?
איך אנגן בידים פכורות מייאוש שעייפו?
איפה הם המתים שלי? את המתים שלי אני מחפש בכל ערמה
של אשפה בכל תלולית אפר: איפה אתם, אימרו לי, אימרו לי, אימרו?

אינם עוד! ולא יוסיפו להיות עוד עלי אדמות!
אני בדיתי אותם, כן, אני יושב ורוחי בודה אותם-
ועינוייהם- רק הם אמת, והייסורים, הייסורים שעיניך רואות
ממשיים הם וגדולים הם בעת הריגתם.

קרונות ריקים! אף זה מלאים הייתם וכעת שוב ריקים אתם,
איפה שמתם אותנו, את היהודים? מה אירע עמם ?
עשרת אלפים ספורים וחתומים- הנה שוב חזרתם?
הגידו לי היכן הייתם, קרונות, קרונות שחזרו ריקם?

הו סוסים , טפשים שכמוכם על מה ולמה ראש תרכינו אבלים?
על מה גלגלים תסובו בעצב? התדעו גלגלים
אנא אתם נוסעים ומובילים אותם? אנא אתם גוררים
את העדינות, בנות עמי, ואתך בני המעולים?

כל הדרכים, כל המסילות והכבישים התרסקו מכובד המשא
היהודי- משא ללא שק על הגב, ללא מזוודות ביד-
הם רצים עמוסי משא כבד של אימה ובחופזה
ובלי תקווה… הה, ארץ אחרת ! כיצד מתגנבים כאן אל ארץ אחרת, כיצד?

וכעבור שעה- והשמש כבתה מעל וארשה והסתלקה
עמנו לרחוב מילא, לרחוב מילא
שם נותרו מאה אלף יהודים ויותר
לא, לא השמש! אימה משמים באכזריות ליוותה אותנו, אימה גדולה

וכעבור שבוע אני שוב מתגנב לגיטו… כן! הרי את צוקרמן יש לי שם!
את יצחק צוקרמן יש לי, את צביה יש לי, היפים והטובים עלי אדמות!
חלוצים! כן! ומי זה אומר: הכל ירד לאבדון? חלוצים הרי ישנם!
עוד תוכן יש, עוד יש במה להיאחז- אינני בוכה, רק עיני מעט דמועות !

אנו הולכים וכלים מיום ליום, אך איש אינו מת, אינו מת כדרך שהורגלנו לו לפנים=
הורגים אותנו, את הללו עם כדור ברחוב, את הללו מענים בדנ'ילנה מאה ושלוש , והללו געוולד הובלו
אני רוצה לצעוק געוולד, לרוץ ברחובות, לפכור ידיים בייאוש, לצעוק בקול לכל העברים
אבל גם שמחה יש : נשק ! קונים נשק ! מבקיעים דרך ליערות,
צבי רוצה ליער, גם הוא –

יומיים לפני פסח אירע הדבר! בערב פסח חוסלו לש ובלש,
שמעתי ממחבואי, יומם וליל ירי תותחים, בלילה ראיתי דליקה-
הגטו עולה באש, בוערים חומותיו, בוערים אחרוני יהודיו, והיא מוסיפה להתלקח האש!
השמים היו מוארים, ואם יש בהם מישהו, הוא הביט ואת הסוף ראה .

כבר אינם! אל תשאלו שם מעבר לים, אל תשאלו לא על כתריאלבקה ולא על יהופץ-
הניחו לאשר אבד.
אל יבקשם איש, לא את המנחם מנדלים, את הטוביות החולבים, את השלמה נגידם, ואת המוטקה גנבים
אל יבקש
בכים יהיה לך כמו נביאיך, כמו ישעיה, ירמיהו, יחזקאל, כמו הושע עמוס, מהתנ'ך
הקיים לעד.
יעלה מביאליק, ידבר מפי שלום עליכם, מספר של שלום אש.

יומן אלכסנדר הרועה
מה הביא אותך לאפטיה א.ד. גןרדון
ארכה דרך בדידותי נח נפתולסקי
ריבה
עץ תמר
מותר לקרוא מכתבים פרטיים
מוטו
לפני העלייה ארצה התגלות חיובית ושלילית השעון והחזירים
אורבך הקשית של בן שמן
תחזור הביתה – פועל בפתח תקווה
מקורנו חרב ? ברל כצנלסון
הבריקדות והכפר הנידח
ללוות אנשים היורדים חיותה בוסל
געגועים הביתה
נוף של ארץ ישראל
ריקוד על השקיפים
הנוף וחרדת הקודש
הנוער התועה והאומלל צבי שץ
געגוע לחווית המכתבים תמורות בדגניה
שנים נופלות לתהום
ישנה דגניה פורחת אך אין קבוצה
היופי החיצוני והמרירות הפנימית
ליל חורף על הר כנרת
ביקשנו מכנרת שתהיה לדגניה
להחזיר אנשים מהרכבת
הכנות לברית מילה על ההר
שומרת לילה
ארץ ישראל ארץ הצבי
הידעת את הארץ שלנו ושל הגויים
אהבת ציון פיכמן בין קובנה להרי יהודה
נפש בני הכפרים ונפש בני הקריה אהבת ציון
הבוצרים והבוצרות
בין מרגלים לבין התגלות ציון בגולה ש.ש. אפרתי
הפוגרום המהפכה והעלייה לארץ ציון
מנת חלקי להתגעגע לאחרים
כעין שיחה נח נפתולסקי
תקנונים – מדרכות
כופר היישוב
עקיצת עקרב- ופינוי קריית ענבים
סדר פסח קיבוצי בגולה ערב המלחמה= הבורות והרעב התרבותי
נא לבנות תיאטרון פתוח – תביעה מדגניה לבמה לאוהל
הפסנתר
פירוק החומות
הבאר והמגדל
מקל ונס
אני עומד מתחת לעץ חרוב
אתה האל על יוסף בוסל
תמונת הווי מדגניה של מלחמת העולם הראשונה
חברים מספרים על שלמה קפלן
התקוממות האשה רגש כי ישלוט – חירות
אכסטזה חברתית בעבודה אשת העלייה השלישית
התקוממות נשית
ראיתי את סבלך וזה העיקר
אבא צנח על הריצפה פרידה מן ההורים
התגלות שלונסקי
האם חיינו היו חיי חולין ? תנחום
עסוקים בפוסטה ברכבת ובטלפון
הכל מתעטף בחומר ולא נראית הנשמה
טפה מרים זו השמחה והרעננה
העדה בין הפוליטיקה והכלכלה הוגו ברגמן
השער להיכל המקסים עודנו פתוח לרווחה
שיר פרידה של יצחק קצנלסון לחלוצה 1920
כלניות ברובה
לסדר את הזוג ביישוב אחד
הבה ניקח לכל אחד ארבע בדואיות
התחתנתי שלוש פעמים
איך התחדרנו
אהבת חיה לתנחום
חתונת מרים ויעקב עם גורדון
חתונת מרים ויוסף ברץ
הפסקתי לרקוד כשהגיעה החליבה
תני לו שםפ בלעדי
הרבה אומץ ומרץ אבדו לי
מטאטא, דגל השומר ופת מלח קיבלו את המשפחה
דברי פועלות םסיה אין לנו בעל בית
נ.ז. היה לפלח
אני לא רוצה להפריע לך
קיפוח בין חברות
בלבבי ספוג
החברים רעבים ואתן רצות כמו מטורפות
לעוף אליכן
צמות
דגניה : המטפחת האדומה
לבוש צבעוני
תלבושת ייצוגית
לחלק בגדים באופן שווה
בכפר גלעדי יהיה ארון בגדים משותף
יחפות ביום חורף
בארץ היו אומרים : לבושים כסולדטים
מכנסיים שלמים יש רק לאחד מהם
האם הרגש שלך כלפי יוסף מחייב שלא לחיות ?
האם האבן תעכב ?
פרקי ייאוש אלכסנדר הרועה
היסטוריה סיקול אבנים ומיתוסים
נעל אחת אבודה
קובץ חירות : שובה אלי
במרעה עליזה פאס
יום חג חשיבות המורת
אל תתני לקפוא
חיותה : המשפחה החדשה
חתונה וחג נטיעות מרדכי חדש
אופי שונה ומשפחה – שושנה מלמד
העבודה מכבה פקפוקים חנה כנרתי
השולחן הוא כל יכול
היתה התלהבות אך לא שמחה
חנה שלי עם האורגניזציה הרוחנית הדקה שלה
מיטה לתינוק

למשפחת זינגר

לצערי לא אהיה בלוויה של איה ובכל זאת הייתי רוצה להביע משהו מרגשותיי כחבר למשפחה וכחבר עין גב.
בבית העלמין הזה טמונים רבים מבני משפחת זינגר . דורות מתוך סיפור מתמשך של משפחה שידעה גלות , בית הנבנה בימי מבחן מתמשכים ואסונות כבדים. מימי ילדותה ראינו את איה המתמרדת. לא תמיד פענחנו את סודה אך חשנו כי היא מבקשת את הזכות לבנות חיים שלא בצל. להשתחרר מאבל ולפנות לאהבה ולאישור עצמי. גם כאשר בנתה את חייה והתנסתה בקשייהם לא וויתרה על רצונה להילחם לחיים וכך החלה בדרכה כאחות החותרת להבנה עמוקה ומעורבות בחזית העמידה לצידו של האדם החולה.ראינו אותה לומדת וחוקרת ועובדת מסורה. גם באבל הגדול שעטף אותה לא וויתרה על מאבקה לחיים . ידענו עד כמה ניהלה מאבק נחוש על החיים שלה ועל ערך החיים של סביבתה. עקבנו מלאי הערכה אחרי המשפחה הנאבקת על חייה של איה . לאחרונה ראיתיה בשבילי עין גב עוקבת אחרי הנכדים ביום חג והיא נשארה צרובה בזכרוני על אם הדרך ותובעת לחיות באחריות.
עתה כשאנו רואים את הנכדים בשבילים של הקיבוץ הלב הומה להמשך הקשר של המשפחה לאדמה הזאת, לבית בעין גב.

אידיאולוגיה

בימי הנאורות בודקים ומבקרים את המשטר הקיים
נפוליאון האידיאולוגים לא פרגמטיים.
האידיאולוגיה הגרמנית – האידיאולוגים אינם מבינים מהיכן צצים הרעיונות שלהם- הם מצדיקים רוחנית יחסים חומריים. האוטופיסטים מנותקים מהדברים הממשיים שהם ענייני העבודה.
תפישה שהאידיאולוגיה משקפת בעיקום את החיים החומריים. ההוויה קודמת להכרה.
האסכולה הפרנקפורטית האידיאולוגיה נובעת מחיפצון ומניכור- מרעיונות ויחסים המגולמים בחפצים ומניכור מיחסי העבודה המתקיימים בחברה. היא שקר
זליגר : אידיאולוגיה מערכת שבה אנו מסבירים, מצדיקים ומבינים את פעילותנו החברתית.
תפישה כי האידיאולוגיה לא רק שאיננה משקפת אלא היא באה כדי להצדיק את השלטון הקיים.
האם האידיאולוגיה מבטאת באופן אחר את הסתירות והמצוקה שהודחקה
האם היא מטרימה את מה שיוכל להתבצע כפתרון למצוקות הללו או על ידי התפתחות טכנולוגית או על ידי שינויים פוליטיים
האם האידיאולוגיה שונה מהתיאוריה המדעית בכך שהיא כיצד החברה חיה את העולם ויחסים החברתיים השוררים.
בין אשליה לבין פנטזיה. האשלייה היא הרצון לשנות ולהתגבר על מצב כואב, פרובלמאטי. מה שלא נראה כניתן לפיתרון. האם האשלייה משתקת או בונה אלטרנטיבות.
קשר בין התפישה של פרויד על ההדחקה והיכולת להשתמש בתיאוריה כדי להביא בריאות לחולים. המבחן של התיאוריה היא במקרה הפרטי של החולה. כך גם האידיאולוגיה שהיא מונעת את מודעות הבעיות ומדחיקה. הפתרון היא היכולת להביא דרך לימוד המתקרב לבלתי מודע לאיזון מחודש ותבוני. הדת למשל מבטאת את המצוקה אך נמנעת להפוך אותה למסלול של שחרור.
מרקוזה בשנות הששים : סוף האוטופיה ותחילת עידן ההגשמה. החברה הצרכנית תאפשר מה שלא היה בעבר.
אלתוסר ההבדל בין האידיאולוגיה לבין מדע היא מחוללת פעולה וכבולה על ידי היותה מכשיר במאבקים חברתיים. האידיאולוגיה היא איך אנו חווים את היחסים.
האידיאולוגיה הסוציאליסטית מעניקה אפשרות למלחמה התיאוריה מאפשרת הבנה
לעומת התפישה שהאידיאולוגיה שקרית או מסלפת כאן האידיאולוגיה היא מכשיר התמודדות.
אצל לנין ואלתוסר היא מקבלת משמעות חיובית. הפרולטריון צריך להתחמש באידיאולוגיה כדי לנצח בקרב נגד הבורגנות והאידיאולוגיה שלה.
האם ניגוד בין ערכים לבין עובדות? האם ניגוד בין השפה הקוגניטיבית לבין השפה הפרספקטיבית ? ברמת הערכים יש חילוקי דעות מפורשים אך קריאת העובדות מושפעת על ידי הערכים והכיוון הערכי מושפע מן העובדות. ריאליזם מוסרי טוען לאי אבחנה בין עובדות לבין ערכים. אי ההסכמה הערכית מביאה לכך שאנו שוללים את קיומם.

האידיאולוגיה כמיתוס הרותם המונים. סורל : השביתה הכללית היא מיתוס מארגן
לא הכלכלה אלא המיתוס

אירגון השליטה הוא הדבר המסור על ידי האידיאולוגיה הבעייה : האם האידיאולוגיה קיימת אצל אופוזיציה? כיצד מפוררים אידיאולוגיה של השליטים ? האם האידיאולוגיה סוגרת בשיטה את הסתירות והסדקים ?
ההיסטוריציזם על פי פרי אנדרסון: החברה לטוטאליות אקספרסיבית מעגלית, ההיסטוריה – לזרימה ליניארית, הפילוסופיה- לתודעתו העצמית של התהליך ההיסטורי, המאבק הבין מעמדי- קרב בין סובייקטים קולקטיבים, הקאפיטליזם לעולם שהניכור הוא מהותו, הקומוניזם למצב של הומאניזם אמיתי המתקיים מעבר לניכור.

המועד , שמגיע ויגיע כל שנה ,
מעלה את הכאב של בין המועדים.
את הגעגוע המחריף לבלהה שהיתה לנו כקמע של אביב.
מסרבת לשרב האכזרי, לרוח הקרה.
תמיד לא צפויה כפריחה עצמה.
שלא כאביב צעיר ומפונק המאיים לברוח,
בלהה תמיד הבטיחה להישאר.
היא שמרה את הפורח כנערה, כאישה, כאם , כסבתא ולנו כחברה.
מחסניה גלשו חיוכים.
אביבה היה סקרן לבאות, משוטט,
בארץ גילתה עולם ומלואו, בעולם בית חם,
המקרין על הנוף אנושיות ותקווה.
בלהה שבה מטיוליה לשבת בצילו של העץ ליד ביתה, מבצרה.
עם עיתון, ספר וחיוך ,
צמאה ומגלה כל יופי.
אורגת בחוטים משוכי צבע,
תופרת טלאים לעולם קרוע,
גוזרת בדים לכסותו,
מורדת בסבל באצילות פרחונית.

היא הלכה מאתנו באביב

________________________________________

מדי שנה אנו עומדים ליד קברו של יגאל ומתבוננים בדרך שעשינו. כל תקופה מגלה לנו דברים שלא יכולנו לראות על האיש ומשנתו. מפתיעה אותי העובדה כי גם בחלוף כל כך הרבה שנים יש לנו צורך לשוחח.
השנה, בפעם הראשונה בקורות מדינת ישראל , לא נבחר לבית הנבחרים אף נציג של ההתיישבות העובדת או של ציבור הפועלים המאורגן . נראה במבט ראשון כי ההבטחה שביקש יגאל לממש שהמורשת הקיבוצית תהיה מקור השראה לפוליטיקה הישראלית , קיבלה השנה מכה סמלית עמוקה.
האם העובדה שלא נבחר אף נציג קיבוץ לכנסת מהווה מכה סופית למה שהמורשת הזו הנחילה? מה היא מורשת זו ? נדמה לי, כי התשובה לשתי השאלות מורכבת .
האם ניתן לומר כי הצונאמי החברתי הפוקד אותנו שנים ניצח ? . אותו צונאמי החברתי, כלכלי ותרבותי שהאמין בבועות חברתיות ובאגרופים מפוררים . אותו צונאמי המפיץ ייאוש מחופש המעלה את הצירוף שבין אופורטוניזם ודוגמטיקה למרכז החיים המדיניים. צירוף כזה בין אופורטוניזם לדוגמאטיקה היה ידוע בארץ בצידו השמאלי בדרכי הפולחן הפוליטי הקומוניסטי . עתה הוא הגיח בניאוליברליזם כמעצב חברה , כלכלה ותרבות את האמון בעבודה ובאדם העובד. הוא החליף בפולחן של פערים, את תבונת הכפיים בפולחן הטכנוקרטיה, את היצירה התרבותית בתעשיית געגועים סמכותית ובאמונה בחלל הריק. הוא הפך את החירות לקניין הפרטי של העשירות החדשה. את המאמץ לביטוי עצמי הוא גלגל לסמכותיות ולאמונה בקרבנות המתרצת אטימות. יגאל אלון קרא יפה את הסימפטומים לצונאמי שהתחולל אחרי מותו. הוא ביקש בדרך העקיפה של הפוליטיקה לגבור על התהליך שהסתמן כבר אז גם בתנועתו שלו. הוא ביקש אז לערוך הסתערות נגדית שהתבררה כצוואתו.
מה הביא יגאל אלון להסתערות זו ? הוא ניגש לעשייה החברתית בכלים שרכש במעבדה של הקיבוץ בצירוף מה שיכול היה ללמוד בשנים הסוערות ההן ממוריו בעולם הגדול. הוא האמין כי הרעות הקונקרטית והמחויבות הביקורתית לצדק חברתי הם כלים שלובים. כי הפיתוח של כלים כלכליים והחינוך לכל הם כלים שלובים, כי הקריאה המפוכחת של הכוחות הפוליטיים אפשרית רק אם היא מכוונת גם ליצירת כלים אלטרנטיביים למלחמה . הקיבוץ לימד אותו את האמנות הקשה של חיים בחבורה של רעים ההופכת לחברה רב גילית של יחד . הוא האמין שהלימוד המתמיד של חברה קטנה המחויבת לכלל יכול להעניק השראה לבניין חברתי רחב ואחראי החייב להתבסס גם על חוקים, הסדרים, על מערכות כוח והיררכיות שלטוניות.
דווקא בשנים האחרונות כאשר נראה היה כי חזונו של יגאל אלון התאייד חברתית ומדינית החלו לנבוט זרעי ההתנגדות לצונאמי . קסמו הועם. קבוצות רבות ויחידים החלו לחשוב מחדש על החומה שנבנתה וכלאה את החזון. התברר להם עד כמה הפתרון המקדש את המגזריות מוביל למבוי סתום . עד כמה נדרשת רעות של השונים עד כמה נתבעת יצירה קהילתית לומדת ופתוחה . התברר להן עד כמה החדרים האטומים והסמכותיים שנבנו ומיסדו את הבידוד של היחידים, שהבטיחו לרפא את החברה למעשה קידשו את מחלותיה.

ההתנגדות התגלתה בתנועות של מחנכים, בחבורות של פעילים חברתיים, בין בוגרי תנועות הנוער, בין אנשי תרבות אך גם בין אנשי משק וכלכלה. זו לא היתה התנגדות בשלה, הרבה מהסער והפרץ שבה יכולים להגיע בקלות לתהומות אולם יש לקוות שהיא תבשיל לניסיונות פוליטיים , חברתיים, כלכליים ותרבותיים שישפיעו על כיוון דרכה של החברה הישראלית. שהרי ברור כי את הצונאמי ניתן יהיה לעצור רק אם החברה תבנה יסודות כלכליים וחברתיים שיוכלו להיות מנוף לחידוש.
אולי יתברר אז כי נקודת השפל הנוכחית בנציגות הקיבוץ התרחשה דווקא בעת זינוק מחדש של רעיונותיו.

השנה אנו מציינים שבעים שנה למרד גיטו וארשה. יגאל אלון הושפע מאד מהמרד הזה וממחולליו. הוא לא ראה בסיפור המרד דרך להסתיר את האסון הנורא ולא כלי ניגוח ופולמוס. הוא ראה בערכים שנשאו המורדים בתוך הוודאות הנוראה בשורה ואות למה שמחייב אותו ואת חבריו במציאות החדשה בה ניתן לעצב ולקחת אחריות לחיים. הוא קרא במרד נורמות של אחווה של מתקוממים בתוך אסון, של מחויבות חינוכית שלא אבדה גם בתוך החלל הריק שנראה ללא מוצא.
בשורתם של המורדים היה לו צוואה מחייבת את הבונים.
גם בכך היה מוצא הד בלב רבים בשנים האחרונות.

כבשנה הפרדסן מהמושבה כנרת סיפר: פעם הזעיקו אותי להציל פרדס שהיה נטוע על גבעה ובעמק. מצאתי את העצים על הגבעה גוועים הם היו צרובי שמש חשופי שורש העצים בעמק גוועו גם הם . הם היו חנוקי סחף, לשורשיהם לא היה אוויר. מה צריך היה לעשות שאלתי אותו והוא ענה : לחרוש אחרת.
ואכן צריך לחרוש אחרת. בלי הסחף החושף והחונק. לכישרון הזה של יגאל אלון אנו זקוקים.

אנו בט'ו באב, חג האהבה , חג השמחה. לפי המדרש זהו חג היציאה מן האסון. לפיו היו העברים במדבר שוכבים בקברים שכרו , מחכים לעונש כדור המדבר והיום של ט'ו באב אחרי ששכנו קבר וראו כי נותרו בחיים הבינו כי עברו הארבעים שנה של עונש המוות והם קיבלו היתר חיים ואות לכניסה אל הארץ המובטחת . כך יצאו מן הקברים שכרו לעצמם והחלו לחיות . אך ט'ו באב במסורת הוא גם החג שציין את ההיתר להעביר נחלה משבט אחד לשני, כלומר להכיר בעובדה כי הארץ היא אחת ולא ניתנת לחלוקה שבטית. חג האהבה הוא חג האדמה של הכל. יש הקוראים את ספר יהושע כמסמך האידיאליזציה של הכיבוש. אחרים קוראים אותו כמגילת העברת הסמכויות הפוליטית ומפגש הדורות אך יש הקוראים בחלוקה של הארץ לנחלות דווקא רעיון אחר והוא רעיון חלוקת הארץ על פי קריטריון של שוויון. גודל נחלה על פי מספר הגרים עליה. צדק חלוקת האדמה.

בשנת 1940 מלאו 50 שנים למושבה חדרה הטילו על אהרון אשמן לכתוב מחזה. הוא קרא למחזה 'האדמה הזאת' . השנה היתה שנת מתח גבוה. החששות על המפעל בארץ גברו. אהרון אשמן תיאר את מאבקם של חלוצי חדרה בקדחת, בתמותה ובמחדל ההתיישבותי הגדול של יהושע חנקין שלא הצליח להשיג רישיון בנייה על האדמות שקנה והותיר את כל המתיישבים להידבק זה מזה ולמות בחאן של חדרה. (אינני יודע אם שמתם לב לעובדה שבחדרה הרחוב הראשי נקרא רחוב הגיבורים ולא אלו שנפלו במלחמה אלא אלו שנפטרו בקדחת ) בימים שהוצג המחזה החלו כמה מעשירי הארץ לחשוב על אלטרנטיבה. שמועות קשות הסתובבו בארץ. המחזה האדמה הזאת היה מחזה על שורשי המושבה אך ניסה להגיד משהו אחר : זו הארץ. זו האדמה. המחויבות שלנו אליה בלתי מותנית. ואכן בשנתיים ההם היו הרבה פחדים בארץ וסיפור האדמה היה צריך להיות קוטב נגדי לכל הכוחות שקראו לאנשים להיקרע ולשוב ולהתקפל תחת דגלים אחרים ולשוב אל האתוס הנוודי של היהודי ששכח כי הגלות היא מקום שצריך לצאת ממנו וכי הבית יכול להיות למקום גלות מחופש.

רפורמה קרקעית איננה סיפור חדש. אחרי שנים של אי צדק , שימוש לרעה בכוח השענות על חוזק יד של צבאות ושלטונות מגיע רגע של רפורמה. האדמות מחולקות מחדש. אחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו מחדש את אדמת אירופה. רפורמה קרקעית למאתים ושבעים מיליון נפש (דרך אגב היא לא החזיקה הרבה שנים בגלל מלחמת העולם השנייה. כוח תעשיית הנשק והטירוף הקולקטיבי, כוחות השטן היו חזקים ממה שהיה אחד המעשים הפוליטיים בעלי המשמעות העמוקה ביותר שנעשו בהיסטוריה. )
ב1858 התחוללה מהפכה בניהול האדמות העותמאניות. היא היתה עוד צד בתהליך הריכוז המדיני של האימפריה. עד אז היו האיכרים מאורגנים בכפרים שניהלו את עצמם. בראשם עמד מוכתאר. הוא היה בקשר עם השלטונות והכפר זכה למידה גבוהה של שלטון עצמי. התמורה הגדולה היתה כי השלטון הפך להיות מרכזי ומוחלט. הפיקוח נמסר לידי פקידי השלטון המרכזי. אלה קיבלו תמורת הניהול אדמות.בדרכי כפייה ושוחד התרכזו אדמות בידיים של יחידים. כפריים הפכו להיות אריסים כי לא היתה להם יכולות להתארגן מול פלישות רועים, מול בצורת ומצוקה מול גיוס לצבא. כפרים עברו ממצב של איכרים עצמאיים לחכירה בתנאים קשים וגוברים.על רקע זה היתה אדמה זמינה לרכישה אך העניין חייב אומנות רבה. יחד עם תהליך העיור היה סיפור הכפרים סיפור משברי.

האמנות לרכוש אדמות היתה נחלת מעטים. היו מעורבים בה המון אינטרסים של מעצמות ומדינות שכנות, מוסדות דת וצרכי משפחות המנהלים אותם. היתה הרבה שחיתות. אך גם ניסיונות לעשות סדר.
בעלייה הראשונה ניסו אגודות של מתיישבים לרכוש אדמות כדי להקים את מושבותיהם. מה שהרג אותן היה הספסרות בקרקע והמבוך הביורוקרטי. כל ההון שאגרו למען המבצע של הקמת היישוב הלך על קניית האדמות והמושבות נשארו עניות עד רעב. כאן נכנס רוטשילד לתמונה ורכש מהם את האדמות ואת השליטה על היישוב. הוא עשה זאת בהלך נפש פילנטרופי ואוטוריטארי. אם יש דבר שלא רצה אלו מתיישבים שהזכירו לו את המפחיד בנגעי החברה הסמכותית : אנרכיה. למתמרדים נגדו לא היסס לשלוח צבא . לימים החל לרכוש אדמות למתיישבים שיגיעו תחת חסותו.
בעלייה הראשונה ניסו אגודות של מתיישבים לרכוש אדמות כדי להקים את מושבותיהם. מה שהרג אותן היה הספסרות בקרקע והמבוך הביורוקרטי. כל ההון שאגרו למען המבצע של הקמת היישוב הלך על קניית האדמות והמושבות נשארו עניות עד רעב. כאן נכנס רוטשילד לתמונה ורכש מהם את האדמות ואת השליטה על היישוב. הוא עשה זאת בהלך נפש פילנטרופי ואוטוריטארי. אם יש דבר שלא רצה אלו מתיישבים שהזכירו לו את המפחיד בנגעי החברה הסמכותית : אנרכיה. למתמרדים נגדו לא היסס לשלוח צבא . לימים החל לרכוש אדמות למתיישבים שיגיעו תחת חסותו.

ב1900 מכר הבארון רוטשילד את כל אדמותיו לחברת יק'א. לחברה זו היה חזון שאין היא פילנטרופית. היא תחכיר את האדמות תמורת דמי החכירה היא תוכל להשקיע את הכסף בהתיישבות נוספת. לאט לאט כל חוכר ירכוש את עצמאותו אם הוא יהיה חופשי מחובות. המשק של יק'א נוהל בעריצות לא קטנה. פקידיה של החברה לא שחררו מן האריסות ואולם כסף להשקעות לא סיפקה, במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב1914 בא לביקור הבארון רוטשילד ארצה. הוא עמד בראש הוועדה שניהלה את מפעל יקא בפאריס. כשהגיע לכפר תבור הציעו האיכרים להקים לו ריקשה ולטפס לתבור כשבריקשה ישב הבארון והמתיישבים ישאו אותו. לשם כך פנו לאחד המתיישבים שיבנה את העגלה המיוחדת. בתחילה הוא סרב. יק'א לא נוהגת עמו כפי שצריך וממשיכה לנהוג בו כאריס. ובכל זאת שכנעו אותו כי יבנה את העגלה. הוא בנה והובילו את הבארון אל גבהי התבור. בשובו החזירו אותו והבארון התרגש מהעגלה ' כשיקום מוזיאון במושבה אמר הבארון יש להראות את העגלה היפהפיה. הלכו לנגר לקנות את יצירתו אך מצאו אותו מנפץ אותה עם גרזן. הוא לא סלח ליק'א על שלא שחררה אותו מאריסותו. המתח בין האיכרים של יק'א לבין החברה היה כה גדול שהמחאה היתה גדולה. יק'א נתנה פחות ופחות לחוכריה, השקיעה פחות ופחות בנחלותיה ותבעה מאריסיה יותר ויותר. הסיפור נגמר פחות או יותר ב1941 כאשר משרדי פיק'א בפאריס נכבשו על ידי הנאצים וגוטליב הפקיד הבכיר שלהם בארץ נשאר ללא עורף . אז סדרו את רב האריסויות והאדמות היו לפרטיות. האדמה הפרטית בחדרה איפשרה לגן שמואל לקנות חלקה אחרי חלקה אדמות של איכרים בחדרה אלו האדמות הכל כך מוכרות לכם במרכז הקנייה ובמפעלי גרנות. לא פלא שכאן במפעלים האזוריים הללו נטמע כל כך טוב רעיון שיש לו חשיבות רבה בימים אלו : הפיכת הקרקעות לנכס משוחרר ומניב.או אובדן האדמה הלאומית.

בסוף המאה התשע עשרה קמה ההסתדרות הציונית. היא נמנעה מלרכוש אדמות. בדו'ח שנמסר להסתדרות הציונית ב1898 מ נמסר כי הצליחו להעלות על הקרקע כ5000 איש. ב17 שנים. מי שמכיר את הסיפור של כל המושבות וגורל מתיישביהן יגיד מבצע גדול אך בשביל מי שהארץ צריכה לשמש מפעל לאומי, מקלט לילה וחלום בהקיץ ההצלחה היא מעטה. כמה זמן ייקח ליישב את המיליון
הראשון ? בניצוח הם טענו כי המצב הוא כל כך חמור שכל רמז או התחלה של רכישת אדמות מוביל להפקעות מחירים ולנעילת שערים של הארץ. בעלי האדמות מעוניינים לעלות את המחירים. גם לעשות זאת על חשבון אריסיהן. הרצל הבין אז את המצב באופן שביקש להשיג את האדמות של הממשל הטורקי בצ'ארטר בינלאומי. להפוך אותן לאדמות הלאום שיאפשרו התיישבות המונית זולה ואחראית. זו הסיבה שהקים את הקרן בלונדון ולא נתן לה לעסוק ברכישת קרקעות. לקנות את האדמות של השלטון תמורת הצלתה של הקופה האימפריאלית הריקה. אך הטורקים לא הסכימו החל הוויכוח הגדול על אוגנדה. הרצל מת וערכו פשרה בין אלו שהמשיכו את מסורת חיבת ציון לבין הציונים המדיניים והחלו לרכוש אדמות לאומיות לקרן הקיימת. זה לא היה פשוט כי הממשל לא הכיר ברכישה של גוף פוליטיי על כן רוב האדמות שנרכשו המשיכו להירשם כאדמות של אזרחים יחידים. כמו נרסיס לוון. ראש האליאנס הצרפתי ידע של מי האדמות שהיה חתום עליהן : אדמות העם היהודי.

הקרן הקיימת בתקנותיה קבעה כי אין למכור אדמות. ומאין תשיג כסף? כיצד תפעיל גם את היהודים הפרטיים לקנות אדמה ליהודים? רופין הפרגמאטי ניסה לשכנע את הקרן הקיימת למכור אדמה כדי להשיג הון לרכישת אדמות נוספות. אך הנהלת הקרן סירבה. אנו לא מוכנים שהקרן הקיימת תמכור אדמות. לכן הוקמה קרן אחרת בפיקוחה של ההסתדרות הציונית שהיתה צריכה למכור אדמות ולקנות באופן חופשי. זו היתה הכשרת היישוב. אך הבעיה היתה שלקרן לא היה מקור כספי והיא הלוותה כסף מהקרן הקיימת כדי לרכוש אדמות שאחר כך נמכרו לקרן הקיימת או לאנשים פרטיים. שני הגופים עבדו תוך שיתוף פעולה אך לא תמיד. בראש הכשרת היישוב עמד מי שהאמין בהתיישבות במישור יהושע חנקין התיישבות צריכה להיות דומה לאוקראינה : אדמת מישור היודעת לכלכל את יושביה האיש המשפיע ביותר על הקרן הקיימת היה יוסף וייץ שעמד בראש תפישת ההר הגיבורית יותר והמסתפקת במועט.. אם תנסו לעקוב אחרי פרשת יוקנעם ועין השופט תראו קרב בין יקנעם המישורית ועין השופט של הקרן הקיימת.
ב1937 כשהוכרזה תוכנית פיל לחלוקת הארץ נכתב על ידי מנהל הקרן הקיימת כי המדינה החדשה לא תפתור את בעיית האדמות כי במדינה החדשה לפי הקווים הידועים אז רק 100.000 דונם אדמה יהיו של המדינה החדשה והשאר יצטרכו לערוך משא ומתן עם בעלי אדמה ערבים. תכנית החלוקה היונית של אז כללה טרנספר…והחלפת אוכלוסיות. אך כידוע לא בוצעה תכנית החלוקה ועלייה חופשית למדינה החדשה לא היתה . .. דילמה נוראה שפצעה לב רבים.

לקראת פרסום הספר הלבן כשהוגבלו כל רכישות הקרקע היהודיות על פי חוק הוחלט על הקמת שולחן משותף של הכשרת היישוב ,הקרן הקיימת, פיק'א ורכישות פרטיות. היה צריך למצוא דרכי עקיפין ולהמשיך לרכוש אדמות. בתקופת הספר הלבן נרכשו הכי הרבה אדמות.יש משהו סמלי בתקופה הזו שהיתה תקופת הזוהר של רכישת הנגב הצפוני. את הצינור שהביא את המים ל11 הנקודות שקמו בניגוד ובהפתעה לשלטונות הבריטים הביאו מלונדון. אלו היו הצינורות ששמשו לכיבוי האש של לונדון הבוערת תחת ההפצצה הגרמנית.

כשעמדה הקרן הקיימת לרכוש את אדמות שרונה בקרייה העמדו האדמות בנגב בסכנה בגלל התקפות על המתיישבים והצינור. הקרן הקיימת נתבעה להעביר את כל הכספים שייעדה לרכישת אדמות לפרוייקט הגנה על הנגב.

המדינה היתה חייבת לקרן הקיימת סכומים גדולים ואותם היא שלמה באדמות. מיליון דונם הועברו לקרן הקיימת אחרי המלחמה.

בשנות השלושים כתב אביגדור המאירי רומאן שנושאו הוא קיבוץ תנובה שמנהיגתו קוראים לה תנובה. . מאוהב בה עשיר שמנסה להביא מפעל ושליטה על המוני פועלים. היא עומדת מול אשתו הבורגנית וזו מגלה לה כי בעלה קונה נחלה בקבוצה של חבר מיואש מהדרך. עתה מתבררת לה הקנוניה והיא מחליטה לעמוד מולו בנחישות רבה . הקיבוץ באבל. הוא חש כי הכסף הכריע אותו אך תנובה עומדת במריה .בחג העשור לקיבוץ פורשת תנובה מ'חנובה' אל בעל ההון וזוכה חזרה באדמתה. הרומאן לא זכה להדים מרובים ואביגדור המאירי היה מאיש כועס לאיש צוחק. את זעמו הוא הוציא במערכונים היתוליים ובשירים של המטאטא ולי לה לו. והנה שבנו אל תנובה… אולם שורותיו האחרונות של הרומן עשויים לקבל את הדן היום.

לא פעם משתער עלינו כחתף מטר מיטיאורי ענק, שבכוחם להשמידנו בן רגע- אך אטמוספרת אדמתנו שריון פלא רחום זה מטה את שכמה הרך והגמיש וזורקתם חזרה אל חלל היקום הריק והשומם- ובינתיים אנו ישנים במנוחה את שנת הילדים בחיק אמותיהם.

רמת רחל תרצ'ד