הקדמה

ארץ אחרת
היסטוריה של התיישבות בארץ כציונות : קורות הארץ
קורות העם היהודי
קורות העולם

המאה התשע עשרה עידן האימפריאליזם לאומים לא מסתפקים בגבולותיהם תרבות האדם הלבן לייצוא
אימפריות בלחץ מיעוטים האימפריה האוסטרו הונגרית , האימפריה העות'מאנית
מה קורה בארץ מבחינה של האימפריה
הקמת המושבות היהודיות בדרום רוסיה ההשכלה.
כיבוש הארץ1834 1840
ושלטון הקאפיטולציות.
חיפוש המשיח
המעבר מהתרבות המוכתארית לאדמיניסטרציה המרכזית
1858 שינוי חוקה של טורקיה
משבר החקלאים. מחזורי המגפות, כיבושים, אובדן הביטחון הפלישות.
הגירה של ערבים מהאזור.

ראשית החקלאות העברית בארץ משיחיות או המשך לחלוקה.
משבר ההשכלה: קריאה מחודשת של המקורות.
היישוב הישן עולה להתיישבות : פתח תקווה, יסוד המעלה, ג'עוני, בני יהודה.
הוויכוח ביישוב הישן.
אגודות חובבי ציון
הגירה ועלייה.
האם מותר להעלות פועלים?
בין דתיים וחילוניים
הבילויים ושיבת החרש והמסגר
בין גדרה לבין ראשון לציון.
הבארון הירש מסרב להתיישבות בארץ
אליעזר בן יהודה
לומדים עברית
בין המיסיון לבין שיבת היהודים.

פינסקר והבארון רוטשילד
משבר השמיטה.
חובבי ציון לפני משבר

העלייה השנייה?
טיומקין רחובות וחדרה
כישלון עליית 1890 אחד העם נסוג מרעיון פתרון לבעיית היהודים.
אוטונומיסטים ומהגרים
רמת הגולן
מהפכת 1900
רוטשילד מוכר את מושבותיו.

לקראת ברית התחדשות החברה ברוח השיתופיות
כנס הזרם השיתופי

למרות כל התחזיות, כל קריצות העין והכעס, דברי האבל והתוכחה השיתוף עוד עמנו. אמנם כל משבר בניסיון השיתופי ידוע ומהדהד וכל צמיחה בו חסויה אך בשנים האחרונות חיפושי השיתוף בעולם ובארץ גדלים. בשפה התקשורתית מדובר על טרנד. אנחנו יודעים כי בעניינים אלו טרנדים אינם עניין רציני אך העובדה היא כי המון שנים מצפים להעלמות השיתוף והביקורת על אי –השוויון כנורמה מכוונת צמיחה ומודדת הצלחה גדלה. העייפות מן המהפכות השפופות והסדקים בחברה הגלובלית המסרבת לקבל אחריות אוניברסאלית מביאים הרבה אנשים לנסות כיוונים אחרים. לא להשלים עם הקצף השליט.

היום אנו יודעים יותר ויותר על קומונות, שכונות שיתופיות , חבורות מחנכים, קואופרטיבים יצרניים , מטבחים משותפים, חבורות שומרות סביבה, קיבוצים שיתופיים וקיבוצים השומרים זיקה אל ראשיתם השתפנית, יחידים המחפשים דרך וקבוצות צעירות , בני קיבוץ החיים חברה מרובת דורות וחברים המנווטים בשינוי הטכנולוגי והכלכלי בעולם מבקשים דרך. כל זה פורץ דרך למרות שהעקבות של הניסיון להעלים עין ולב מהניסיונות הללו גדול ביותר.

הכנס של הזרם השיתופי יוקדש השנה למפגש לימוד ושיחה עם אנשים צעירים המנסים לקדם מגמות סולידריות בחברה הישראלית ובתנועה הקיבוצית. לא מדובר כאן על לימוד משפטי או תקנוני אלא על שיחה על המכשולים והדחפים המובילים אנשים צעירים לנסות ולהעיז ללכת נגד הזרם בעיניים פקוחות. ראייה בהירה של המכשולים והציפיות, תיאור של ניצחונות ומפלות של מתחים ושמחות. לכנס יובאו גם הדים של התעוררות הרוח השיתופית בעולם כולו.

ייסודן וצמיחתן של קבוצות שיתופיות חדשות ופעולות שיתופיות בתוך מערכת קיבוצית קיימת אינן סיפור אחד. הן באות ממקור שונה, מחפשות כיוון מיוחד. גם הרכבם האנושי של הנושאים אותם שונה. לעתים קרובות הגיוון מביא לשיתוק היכולת להאזין איש לרעהו ולפעול במשותף. המפגש המשותף בכנס לא בא לערער על הכיוונים השונים אלא לכוון צעדים לקראת ברית של שונים המכוונים עצמם לחידוש פני החברה ברוח השיתוף ושוויון ערך האדם . אמונתם של המארגנים שזוהי התשתית והתנאי לחירות האמיתית, לאחריות האנושית.

המקורות הרוחניים של הניסיונות השיתופיים מגוונים, גם ההסדרים המלווים את ניסיון ההגשמה. בכנס נקשיב במקביל לקבוצות שייסדו עצמן, קבעו לעצמן מטרות ומנסות לגבש דרכים יותר קבועות ולחברים שהצטרפו לניסיונות שקדמו להם ומנסים לגלות בהם דרכים ליצירה חברתית המסוגלת להתמודד עם החברה העכשווית.

אנו מקיימים את הכנס הזה במועד הקרוב למאה שנים להתיישבות הקיבוצית . מחזורי חיים צברו ניסיון , צלקות וחלומות . גם ביטוי אמנותי וגם דרכי חשיבה פורצי דרך. משהו מן היצירה האמנותית של המגמות השיתופיות תבוא לידי ביטוי בכנס.

הכנס יתחלק לקבוצות דיון שתשמענה עדויות מקבוצות שנוסדו על ידי צעירים בתנועות הנוער וקבוצות אחרות , בין בני קיבוץ וחברים צעירים בקיבוצים המחפשים דרכם אל השיתוף הפתוח בתוך הקהילה הממוסדת והרב דורית.

יתקיים דיון על הניסיון לפתח שותפות בין מחנכים, בין יצרנים, בין הורים וילדים.

הדיון בניסיונות השיתוף בארץ ובעולם לא נעשה במנותק מן האחריות של קבוצות על סביבתן, הן מבחינה אקולוגית , הן מבחינה חברתית כלכלית ופוליטית. דווקא בקטע זה המגוון הוא עצום והצורך בקשר חיוני. הכנס יעסוק ביצירת תשתית לברית להתחדשות חברתית ברוח שיתופית.

את עין גב תלווה תמיד תמונתה של זיווה עם הלחמים. גם כשעבדה בגן הירק , גם כשעבדה בבתי ילדים, בטיפול בחולים. במועדון או במחסן הבגדים קראו אותה תמיד בתמונה אחת : עומדת זוהרת ונלהבת עם ככרות הלחם ומגבירה את ריח הלחם בעולם. מול החול והאש, מול המחסור והקרע היא מחייכת ויודעת כי יש בשביל מה ולמה.

אפשר לנחש כיצד נראתה זיווה ביום העלייה על הקרקע של עין גב. מסביבה מהומה גדולה והיא מתרוצצת כדי שכולם ידעו כי פה עושים משהו ענק, שייכתב לא רק בהיסטוריה הפרטית שלה.
בכ-92 שנותיה, גם כאשר הרוח עזבה אותה, היא ידעה כי היא חיילת בצבא הציוני. לא חשוב באיזה עמדה היא עומדת היא מייצגת את בן גוריון האגדי ואת טדי קולק הרמטכ'ל של צבא הציונות. לא סתם חיילת . היא חלק מהמשפחה הלוחמת. הפרימוס של משפחת קולק בימים ראשונים נקראה למשימה לעזרה והיתה למטפלת ילדיו וילדי תמר : חברה נאמנה לכל החיים. כל שבוע היה הטלפון המקודש לבית משפחת קולק כטלפון למי שהיה עבור זיווה גם מקור של גאוות שותפות וגם של אהבת אמת .

זיווה היתה תמיד דרוכה כמי שיכולה כל יום להיקרא לעוד מצווה. היא התהלכה ביננו כממונה על מורל היחידה. צריכה להוכיח כל יום את דבקותה במחנה הלחם והיחד. להתחפש בפורים או לעמוד במפקד ביום העצמאות. כשגילתה שמישהו אינו נלהב מספיק היתה תמהה או תובעת.

את המאפייה של עין גב בנו מאבני בניין שהורידו מן ההרים על מגררת שהומצאה על ידי צבי גרינהוט. היא היתה בנין מיוחד. אבני הבזלת רק הוכיחו כי זהו בית שצמח מתוך הנוף המקומי. בבית הזה נאגרה האנרגיה של החברים בימי קושי : כשהיה לחם בבית כל המחסור וכל הסיפור נראה אחרת. זיווה היתה שם. אם נזכור שעד שנות החמישים חבר קיבוץ אכל בממוצע כחצי קילו לחם ליום אפשר להבין עד כמה מבניין האבן הקטן יכולה היתה לצמוח התקווה.

זיווה נולדה בווינה היתה חברה בתנועת תכלת- לבן .את תנועת הנוער לא עזבה כנראה גם כשיתה בת שמונים. בכל מצב היא הניפה את הדגל למרות מצבי רוחה המתחלפים. היא דיברה כמי שהולך בשורה , חי מסביב למדורה רוקד הורה לתוך הלילה. אך גם כמי שיודע לתבוע ולתמוה למה לא קורים דברים.

כשעבדה במחסן הבגדים גילתה לתדהמתה כי הרבה בגדים מתווספים לארון הבגדים הלא מסומנים. שחברים אינם הופכים עולמות למצוא בגדים שזרקו לכביסה.מייד התריעה : האם אין זה סימן כי תקציב הבגדים גבוה מדי? האם זה סימן שמשהו לא בסדר בקיבוץ? ואולי מה שהוא לא בסדר עם החברים?
כך גם היה כשעבדה במועדון.. המועדון היה מקלט לרוח בקיבוץ. לשם כך עמד בו המאוורר הגדול הבלתי קונבנציונלי שנשלח מהשליח של עין-גב בברזיל. אך היה במועדון גם עיתון 'דבר' שהזין את הרוח. זיווה ביקשה שריח הלחם יפוץ גם משם. דאגה לאוכל ולסדר. וכרגיל אצלה הכל במתח גבוה. בסימני שאלה לגבי האנרגיות הציבוריות.

פעם אחת הגיעה למתח עם הקיבוץ. עין גב חיה על עבודה שכירה. אז קראו 'עבודה שכירה' לעבודת החברים כשכירים . עבודה שכירה נועדה להביא קצת מזומנים לקופת הקיבוץ המדולדלת. זיווה לא בחלה בעבודות כאלה כעוזרת בית בטבריה ועבודות אחרות. אך כשהקיבוץ ביקש לשלוח אותה לפלוגה המגוייסת בסדום היא התנגדה. השאלה הכי מרה אז בקיבוץ היתה שאלת עזרת הורים . זיווה היתה צריכה להעלות ארצה את אמא שלה. באסיפה היה וויכוח רבתי והחברים קיבלו, לא בלי וויכוח, את טענתה כי הפעם צריך לוותר לה. לא כולם הסכימו. הביקורת לא נחסכה. אך ההחלטה נפלה לטובתה . עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה : הקיבוץ החליט לוותר אך בסופו של דבר זיווה הגיעה לסדום…

המשפחה היתה לה עיקר חשוב. אחיותיה ,אחייניה, כל מצעד הדורות היה לה חשוב. היא ביקשה להקים מפלגה של הגלאנצים בעולם והקפידה לשמור עליה מכל משמר. המשפחה דאגה לזיווה כל השנים מפני הבדידות. גם ברגעיה הקשים.
זה הזמן להודות למשפחה למשפחת קולק ולצוות של הבית הסיעודי על שיתוף הפעולה, על העזרה ועל החמלה שגילו בשנים האחרונות לחייה. זהו מסמך חשוב לכבוד האנושי.

הרשו לי לסיים בנימה אישית. זיווה לא היתה בקיבוץ כמה שנים. כשהייתי מזכיר בן עשרים לפתע היא הופיעה בחדרי. שכבתי במיטה בהתקפת אסטמה. היא הופיעה כרוח סערה. לא הכרתי אותה ואמרה לי : אני באה לקיבוץ שלי. אני לא ידעתי מה לעשות . מזכיר צעיר ובלתי מנוסה. האם להשיב לה בחיוב או לא. להתייעץ לא היה עם מי. שמעתי את קולה הנחרץ והייתי נבוך. לפתע ראיתי את פניה. אלו היו הפנים שביו מוכרים לי כבר אז מתמונת הלחם. אמרתי לעצמי מי אני מול האשה הזו המגלמת את הסמל של הקיבוץ?

המרד נגד החלוקה
נגד הבארון רוטשילד. רצון להקים התיישבות שאינה תלויה בתמיכה
אנשי בני יהודה נקראים אנשי הארץ אך למעשה היו ברובם ילדים שעלו עם משפחתם ארצה
האם בני המשיחיות של תקופת התור בארצנו 1840 ההתעוררות המשיחית של 1840 שהסתיימה בעלילות דמשק.
כרטיס הביקור של המתיישבים אנו בני הארץ יכולים להסתדר עם הערבים יודעים את לשונם.
לא חובבי ציון החייבים בהכשרה.
האם ציונות תנועת הגירה או תנועה של ייסוד החדש השונה. הנתון לייעוד. היסוד הכנעני במרד נגד החלוקה והרצון להדגיש את היותנו יהודי חדש.
האם התיישבות יהודית של בני הארץ לא סותרת את הרצון לארגן את הגירת היהודים.
פנייה למונטגיו- האריסטוקרטיה היהודית האנטי ציונית. המתנגדים להצהרת בלפור.
פינס תתישבו קודם – בקשו עזרה אחר כך
(תקווה לקבלת עזרה ציבורית ממשלתית להתיישבות ברמת הגולן.
בית יהודה ברמסניה ואחר כך בני יהודה ב אשגום

פרישות מן האגודה כשנראה כי הסיכוי להגשים את החלום פורח

נראה כי המקום קרוב לגמלא הסמל הקדום היכול לעורר אנשים לפעולה.
האיש התומך האמיתי אוליפנט עם מטען של פנטזיה חריף מדי. נפטר ב1887
'אוניה מטורפת בים'
הבארון לא עוזר
המשפחות בצפת, נודדות. מוסרות באריסות את האדמה.
עדות שהיחסים טובים עם השכנים.
קניית אדמות נוספות מפחד מפני רכישה של הפרסים.
תיאור ההסתפקות במועט של חיסין
1890 ההסגר בעקב המחלה שלך הכולרה.
פטירת ילדים. אי אפשר להביא מחרשות וזרעים איחור הזמן הדיוק של הבאת העזרה
1890 העלייה השנייה שנעלמה
רעיון האחוזה: בני יהודה לשבי ציון בארצות הברית : אנחנו נבנה אתם תבואו.
איזנשטאט בא לשכנע את חובבי ציון בלונדון.
על שם מי לרשום את האדמה נרסיס לוון, ניסים בכר

האם הפועלים יכולים להפוך קולוניסטים? הוויכוח התיאולוגי כמעט. לפני הסוציאליזם
חמישה חרוצים עם כסף טובים יותר מפועלים מאורגנים ורווקים.

לחובבי ציון בלונדון נפגשים עם הרצל:
'הוועדים הפילנטרופיים שלכם אינם שווים פרוטה. אם אתם רוצים להמשיך כך את העבודה, תוכלו עוד מאה שנה לשבת בית המדרש וכל חצי שנה לשלוח חי שור לארץ ישראל. מדינת היהודים לא תקום כך לעולם.

כפר של יהודים וערבים.
6בתים מתוך 19 של יהודים.

וויכוחים בין יק'א לאוסוביצקי גורמים לכך כי כספי מתיישבים נעלמים אצל אוסוביצקי- האשמות כבדות אך אין כסף
פילוג במקום בין ש גולדמן שהתנדב לנהל את המקום על ידי חובבי ציון:

הולכים לטורקים ומלשינים כי יש כאן 'מרגלים בריטיים שרוצים להשתלט' ייאוש מהיכולת של המוסד המיישב. ציפייה לעבור ממשרד למשרד.
רעב מושבה בלי מלמד, בלי שוחט, בלי רופא בלי תרופות. 7 חדרי מגורים 5מתבנים 3 אורוות, רפת גדולה. 10 מחרשות ערביות.אך עם ספר תורה.
לא מסתערבים

גולדמן מסיים כפועל שכיר בראש פינה
38 נפשות רעבות
אקווה כי לא יביטו במנוחת לב איך ההיכל הקדוש שכוננו ידם יחרב, יהרס וייפול למשואות נצח, ומעשי ידיהם טבועים בים הצרות…
ויתר פליטת אדמת בני יהודה ינחלו חס ושלום שכניהם המוסלמנים, אם לא יחשו להם עזרה יהיו נאלצים לעזוב את בתיהם ואדמתם.
שמעון גולדמן.
1900 קו פרשת המים של ההתיישבות.
משרד חקלאי טכני מקבל על עצמו לנהל את המושבה בראות א. אהרונסון ולא מצליח. אהרונסון , טריידל , וסוסקין.
סוסקין : בני יהודה דגם מ מוצלח להתיישבות. הסתפקות במועט. שומרי מצוות. יכולים לעמוד באתגר.
1902 עזרא מקבלת את האחריות למושבה

חצר גדולה בקצה הכפר ובה בית כנסת חושות משופצות ובית אבן ( משפחת ברנשטיין) שינה על מחצלאות ארגזים וריצפה לבוש ערבי עם קצת פריטים יהודים.מיילדות ערביות ואחר כך מיילדת יהודית.
ילדים לא יודעים עברית ומבקשים להגר לאמריקה.

10 שעות רכיבה מצפת.
פעם נרשמות 81 נפש במושבה ופעם כמה משפחות.

ז' באייר תר'פ נרצחו פרומה ברנשטיין אלמנתו של חיים ברנשטיין שנפטר במלחמה ובנה אברהם.
הרוצח היה ערבי שהיה אח לינקה של הנרצח הצעיר ואמו. האם הניקה אותו כשהיה תינוק. האח הצעיר . הרגו את כל היהודים בטבריה אהרוג גם אתכם' אמר הרוצח. הוסתר על ידי ערבי אחר שהציל אותו ושלח אותו מחופש לטבריה
העליה השניה 1890 וחיפוש אדמות בעבר הירדן
האם צריך לעסוק בהתיישבות או בבניין חינוכי
התישבות של פועלים. האם מהגרים יכולים להיות עולים
האם צריך להסתנן לארץ ישראל
האם הרצל הוא שהביא לגירוש היהודים מרמת הגולן.
בילו משה מינץ מנסה לארגן התישבות ברמת הגולן

דגניה
האחוזות ניו יורק, יקטרינסלב, בולגריה, גלזגו, שיקגו, דבלין, מנצ'סטר
התיישבות אזורית
יבניאל
מניה שוחט
השומר
גדוד העבודה רעיון להביא כל הציוד ברכבת ולהקים נקודת התיישבות ביום אחד.
טרומפלדור קורא להקים התיישבות רחבה על הגולן.
ביתניה עילית

קבוצת השרון
נסיון להגיע להסכם על החלפת אדמות עם עולם, חדתה, מעדר, שערה
האם הממשלה צרפתית תהיה בעד התיישבות בחורן?
קבוצת החלוץ מדמשק
קבוצת אצ'ל מראש פינה
בית קשת גרעין כדורי של הפלמ'ח ראשית ההתישבות של הפלמ'ח.

וישי
ערביי א שגום התנכלו לאנשי עין גב
בית הקברות של עין גב
ונחוצקר ויעיש בבית המשפט הסורי 1944
דב גולן ומרד אלג'יר 1858 עבדול קאדר

יראה של קטנות ביטול של הקיום האישי אל מול יראה של גדלות אי ביטול הקיום אלא ראיית מקורו האלוהי

על משואות החורבות שהכפירה מחרבת
הקטנת האדם מרחיבה את העולם
מול הקנאה באל עומדת עונג הלב
מה שמיישב את הדעת יסוד האושר שבחופש

עיגולים ההכרח הדטרמניסטי
יושר קו הנוגע להכרעה ולמעשה, היצירה והמוסר
לא צצכן הצלכדות בין השלמות הנצחית לבין ההשתלמות האינסופית

אסור שיראת השמים תדחק את המוסר הטבעי של האדם
לא לפחד יותר מדי
אין לפחד אם פעולה נעשית בלי הזכרת האלוהות
האנושות צועדת קדימה ויש לטפח כל מיני מידות
לא ביטולו של העולם א לה חבד אלא שאיפה להשתלמותו

פני הדור כפני הכלב הכלבים בוכים מלאך המוות מגיע העירה הכלבים שוחקים- אליהו מגיע

בעתיד יכבשו הכוכבים כדי לקבור את המתים
המקור התורה והעם ולא אחד מהם

העברית והלאומיות היבשים אינם מספיקים.
הגימנסיה מעקרת את שורשי האמונה

השקפת הרב קוק לא מיסטיציזם המסתיר פילוסופיה ולא קבלה המסתירה ראציונאליזם
החירות – היכולת להשתחרר מצרכים המאפשרת עבודת אלוהים חופשית אך לא זכויות ליברליות ליחיד
החירות האזרחית היא אידיאולוגיה המצדיקה רשע.

נגד התפישה כי עקירת העבדות היא עיקרון
נגד שחרור האשה כעקרון . חשש שמה שישמע הוא ההתפוררות של הנצחי ולא השחרור של המיידי
מקור כפול של סמכות הקודש והאומה (לאיק?)
מקור כפול של השראה וסמכות
הקודש מתגלה בנפש האדם, הוא השייך לחירות
החול בעולם מחייב מצוות מגבילות
נגד תפישת חירות המגבילה את האדם נגד מעמד אנושי המוגדר על ידי החירות.
העתיד חיוני אהיה אשר אהיה קידמה אך לא אוטומאטית ולא מונחית על ידי התפתחות טכנולוגית
הרב קוק אל מול הס: קידמה כן אך לא קידמה אל זכויות אלא יכולת לחיות משוחרר מצרכים חומריים המאפשר חירות להעפיל עד לאינסוף רוחני.
בן שלמה: היה דומה לרמ'ק אביבי : דומה לאר'י
יואל : המונחים של האר'י הדרך של הרמ'ק

שבת אהבת המשפחה מתעלסים באהבה והקשבה הדדית 17

האם המיסטיקה היא השיטה של הרב קוק או דרך להסתרת דעתו המיסטיקה נועדה בין השאר כדי להסתיר.
הרמחל המטרה ייחוד
הרב קוק המטרה שלמות וקידמה התיקון
אין זכות לתיבה הנכתבת להיות סותמת את הגולל בפני השכל הישר.
הפחדנות המתעטפת בלשון של יראת שמים לא תוכל להוליך אותי שולל.
צופה אני את פני האמת הוד הקודש מתנוצץ לי
השקפת עולם רציונאלית וגלויה, צריכה להתאחד עם השקפת עולם מיסטית

המיסטיות נוגעת לפרטים (גטה) החשיבה למופשטות

הנבואה באה מבחוץ לא מתוך חיפוש אקטיבי של המיסטיקן
קנאה באלוהות היא הכפירה הזועמת של ניטשה שופנהאור כי היא יושבת על אלילות שנכבשה על ידי הנצרות

את יודעת עד כמה אנו מעריכים את כבוד האישה. לא פעם היינו מעלים למשפט חבר שלא כיבד והעליב את האישה. איננו אוהבים את הסגנון הגס של חיילים. אך כמוהם אנו נודדים בלילות , מתגברים על הפחד, חיים בבדידות וחולמים על חברותינו. הן בשבילנו הרוך, הן הבית, הן תקוות הילדים. לא היינו רוצים שהנשים תהיינה כמונו. אנו רואים את ציפורה רוכבת על הסוס , את מניה מארגנת, ואת שאר חברותינו כשהן תובעות לדעת את כל הסודות ולהשתתף בכל הפעילויות וזה קשה. האם כולנו נהיה נוודים לנצח בלי בית, בלי פרח, בלי ביטחון? כשנפצעתי הסכמת לפרוש מהמטבח הכללי ולבשל בשבילי. עתה את מבקשת לשוב לבשל לכולם ולי היה כל כך טוב שהתייחסת אלי ולא אל הכולם הקשה. אנו זקוקים לקושי, ליצירה, לבדידות של הגבר ולמחסה להגנה – לבית של הנשים.

השואה בסדר הפסח

אם מבקשים למצוא היכן היה ביטוי לאבל הפומבי של הארץ , הקיבוץ,תנועת הנוער, על השואה יש לבקשו בסדר הפסח הקיבוצי. בחג ההיסטורי הרשו לעצמם האנשים לתת ביטוי לתחושת האבל, הקינה, הזעם והנדר על האירוע הנורא שלא היה ניתן להכלה.

בסדרי הפסח הקיבוציים המילים הקשות לוו בדמעות רבות שהרי רבים מהמשתתפים בסדר הפסח היו בנים למשפחות שנרצחו או פליטים שהגיעו מאירופה. סדר הפסח הקיבוצי היה בקטע זה אחד הטקסים הקשים והמשמעותיים ביותר.

המילים והשאלות שנשאלו בסדר הפסח לא נשאבו מתוך האירועים. המילה שואה, השאלות התיאולוגיות שליוו אותה כמו היכן ההשגחה, מה היחס למרד ומה משמעותו כבר היו קיימות אך לא כוונו למאורעות אלו אלא למאורעות שהתרחשו בסיום מלחמת העולם הראשונה. גם בתקופה ההיא נערך רצח המוני של יהודים שלא היה קשור לאסטרטגיה של המלחמה אלא לרצון למצוא שעיר לעזאזל, ביזה, מוצא לאי היכולת הפוליטית.

הציונות הבינה יפה את האירועים של 1919- 1921 באוקראינה וגליציה שהרי היא היתה מבוססת על הניתוח הקשה של המציאות היהודית .'צרת היהודים' העירה רבים אל החלום הציוני . בכל זאת הירצחם של בין 120.000 ל170.000 יהודים בפוגרומים בזמן המלחמה ומלחמת האזרחים ברוסיה בין הצבא הלבן לצבא הלבן היה מהלומה כה קשה שבה צמחו המושגים שואה, והשאלות הקשורות בה. גם אז הן לא היו חדשות לגמרי.שהרי הזיכרון של פוגרומים משנות השמונים של המאה התשע עשרה, מאז תהליך ההשכלה כבר לא היה יכול להתקבל כאירוע טבעי המבגרת ההבטחה של זכויות האדם שהבטיחה לשווא אירופה המודרנית. האירועים בסיום מלחמת העולם הראשונה היו כה גדולים והתרחשו תחת המטריה של היסטוריה שהיתה להיסטוריה עולמית שמפתיע כיצד האירועים ההם לא הפכו חלק בלתי נפרד מן הזיכרון הלאומי המתמשך. העלייה השלישית הונעה במידה רבה על ידי רעידת האדמה והיא נשארה חתומה ביצירות ספרות רבות אך בארץ ישראל לא קמו לה מצבות ועצרות. לעניות דעתי המצבה המשמעותית ששוחחה עם האירועים ההם היתה המצבה שכבר הוקמה עם עליית הנאצים לשלטון והיא מצבת הארי השואג התל חי. טרומפלדור שפעל ברוסיה של אותם ימים היה הגיבור שסימן את האגדה בעזרתה ביקשו לטפל בעקבות האירועים הנוראים של אותם ימים. למרות זאת כאמור בימים ההם פותחו כל המושגים בעזרתם ניסו להתמודד עם האירועים החדשים שלא היה באפשר להכיל. הם היו למעין מפתח מושגי שבו השתמשו כדי לדבר על השואה.

הקורא את הטקסטים שנכתבו בהגדות הקיבוציות מתקופת עליית הנאצים עד שהגיעו הידיעות על השמדת היהודים יתפלא לקרוא בהם בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה מושגים כמו רצח המוני, שואה, טבח ביהודי פולין. כמו שכתב אחד מהסופרים שמו אוזניהם על האדמה וחשו את האסון המתקרב.כמו האמירה שנאמרה כששרפו את הספרים ב-1933 ונכתב שמי ששורף בפרים ישרוף גם אנשים. אירועים שבפרספקטיבה של היום נראים רק כהקדמה לאירועים שאף אחד לא היה יכול לתפוש כבר ביטאו את מה שלא ניתן היה לביטוי. השואה עליה אנו מדברים היום שונה מן האירועים שקדמו לה. אך היו לה אותות מקדימים שביטוים היה צריך להכיל מאוחר יותר את האירועים שקרו. לא דובר אז על ארגון הרצח בטכנולוגיה ובעזרת כל כוחה הצבאי של מעצמה, גם לא על הציד המתוכנן והקר על המימד הבינלאומי והמאורגן של ההשמדה, על מחנות המוות ותאי הגזים. אך כן דובר על הפרידה מהמשפחות, מן הקהילות, על הרעב והמוות. על יתמות היישוב בארץ ועל הזיכרון של עולם שהולך ונחרב. על קרובי המשפחה ועל התרבות העומדת בפני חורבנה. כל אלה קיבלו ביטוי במילים ודימויים שהצטברו משך השנים. עולם המושגים שנוצר לפני אושוויץ הפך אחרי השואה לעולם מושגים שבא לתאר את השואה. הקונטקסט שבו נולדו המילים והמושגים התערבב עם הריאליה ההיסטורית הנוראה שהיתה כה שונה. תהליך זה קרה לא רק בארץ אלא גם באירופה יש לנו תיאורים של אנשים בגטאות ובמחנות המחפשים את הביטוי למה שעובר עליהם בתרבות הקודמת או התרבות המסורתית או הציונית או של זרמים אחרים. גם שם חשים בעליל עד כמה דלות המילים השאובות מקונטקסט היסטורי אחר אך עד כמה יש בהן צורך . ככל שנתבררו מימדי השואה המילים הישנות המשיכו לציין את המציאות החדשה אך זו כבשה אותן עד שכמעט אפשר לומר כי הן החליפו את מושאיהן.

היישוב היהודי היו חלוק בדעותיו כיצד יש להגיב על ניצחון הנאצים והשתלטותם על גרמניה בשנת 1933. היו שהאמינו כי מערכת של יחסי ציבור וחרם מסוגלים להפיל את ממשלת הרשע. היו שהאמינו כי יש לבנות בארץ ישראל תשובה מהירה לאסון המתגלגל. ההטמעה המהירה של האידיאולוגיה הנאצית בקרב הערבים ביחסם ליהודי ארץ ישראל והמאורעות של 1936- 1939 הרוויים באווירה של הניצחון הפאשיסטי המתגלגל יצרו חרדות רבות. לא היה ברור היכן נמצאת החזית.

המצור על העם היהודי הפך לעובדה פוליטית מוכרת בעולם בוועידת אוויאן שהתכנסה על ידי חבר הלאומים ב-1938, וועידה זו שהתכנסה כדי לדון בגורלם של פליטי אירופה, כלומר ביהודים הודיעה לעולם באופן ברור כי אין מקום אליו יוכלו היהודים ללכת. הציבור היהודי היחידי שהיה מאורגן בקהילה פוליטית עצמאית היה היישוב היהודי בארץ אך הוא היה נתון בשלטון בריטי בתוך מהומת העולם של הסכסוך הערבי יהודי.
רבים מהחלוצים זכרו היטב שבזמן עלייתם הוריהם התנגדו. זה היה פרק חשוב של הביוגרפיה שלהם. ההורים התנגדו מתוך דאגה ואי אמונה כי בארץ יוכלו להסתדר, מתוך כך שהאמינו כי באירופה הנאורה יש מקום טוב יותר ליהודים, מתוך כך שהאמינו כי המהפכה העולמית היא שתתקן את מעמדו ההיסטורי של היהודי ,מתוך שלא האמינו כי המזרח התיכון מקום ראוי ואפשרי ליהודים הנתקלים כל הזמן בהתנגדות של הערבים לבואם או מתוך כך שאין להביא את הגאולה בכוחה של פעולה היסטורית.. רק לאט לאט התברר כי הארץ הפכה למקום מקלט, ארץ הגירה מפני הבושה והאיום. כשהחלוצים יצאו לדרכם ההורים היו החזקים והצעירים יצאו לסלול דרך לאומית על ידי הקרבתם. אך התברר כי המצב היה במידה רבה הפוך. ההורים והאחים הקטנים היו במצב של חוסר אונים ואיום גובר. החלוצים החלו לחפש דרכים להביא את המשפחות ארצה. עם התקרב המלחמה החלוצים ידעו היטב כי גם ההורים היו רוצים להגיע ארצה. אך ההסגר על הארץ התהדק. הם לא היו יכולים לבא משום שהשלטון הבריטי חסם את השערים חלקית או לגמרי. הרבה פעמים החלוצים התבקשו על ידי הוריהם להעלות אותם. חלוצים פנו אל קיבוציהם ואל הממסד הפוליטי של היישוב לעזרה אך העלייה התאפשרה רק למתי מעט.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה ומלכודת המוות נפרשה גם הבנים שהצליחו להביא את משפחתם וגם אלו שלא הצליחו להעלות את משפחתם לא היו יכולים לבטא את תחושותיהם. אלו שהצליחו לא היו יכולים לבטא את שמחתם. הסימנים נעשו יותר ויותר ברורים. החלו להגיע ידיעות על כוונותיהם של הנאצים עוד לפני המלחמה. החוקים האנטי יהודיים, גירוש היהודים ממוסדות החינוך וההשכלה, שריפת הספרים היהודיים, מחנות הריכוז בגרמניה, ליל הבדולח, הרצח ברחובות , מכונת התעמולה השטנית, גירוש האזרחים הפולנים ממוצא יהודי מגרמניה לפולין, עצרות ההזדהות של הגרמנים עם ממשלתם נאומי היטלר על כוונותיו ופולחני המנהיג והעריצות הצביעו על כיוון ברור. התיאוריה הנאצית היתה מאד מאיימת אך לא היה כל כך ברור לאן היא תוביל. הדמיון האנושי היה דל. המחשבה סובבה סביב הרעיון של השמדת יהודים בדרכים שהיו מוכרות מן העבר: התפרצויות זעם רצחניות בנוסח הפוגרום ההמוני , מאורגן למחצה ופומבי שלעתים יכול להיחסם על ידי התארגנות להגנה עצמית או על ידי מחאה בינלאומית. הגיעו ארצה ידיעות קשות אך הדמיון נעצר בגבולות הידוע והחרדה הסתומה מפני העתיד. גם מצבה של ארץ ישראל היה קשה. הוא לא התאים לרעיון של ארץ מקלט שלווה ובוטחת. התקדמות הכוחות הגרמניים במדבר לכיוון מצריים, הידיעה המרה שאם תיפרץ החזית הבריטים ייסוגו לעיראק
והיישוב ייפול בידי הנאצים. ההתארגנות הבלתי מספקת של היישוב לקראת מצב כזה משום שהבריטים פחדו מלחמש את היהודים מעבר להתארגנות הזמנית של הפלמ'ח כגרילה פרו בריטית. הבריטים חששו מגיוס יהודי ארץ ישראל כצבא לאומי המגויס לטובת בנות הברית כמו הצ'כי, הפולני ואחרים. הם חששו כי צבא כזה רק יעורר אלימות ערבית. בתקופה זו יהודי הארץ כאילו לא דיברו על גורל יהודי אירופה. אך סדר הפסח היה המקום בו החששות והדאגה עלו. זה היה מקום הביטוי לגעגועים ולתחושת האשמה. הדמעות הפרטיות קיבלו ביטוי בקינת הציבור.

אחרי הניצחון הבריטי באל עלמיין וכיבוש סוריה על ידי צבא בנות הברית הידיעות על השואה המתרחשת באירופה נעשו יותר ויותר ברורות. בנובמבר 1942 הגיעה ידיעה ברורה על הרצח השיטתי, המאורגן. הגיעו ידיעות על ההכרעה הגרמנית להשמיד את העם היהודי כולו. היישוב היהודי בארץ החל להגיב גם על ידי גיוס מוגבר, גם על ידי גיבוש תכניות לשלוח צנחנים לגולה שהיה פרוייקט הרבה יותר גדול מזה שהצליחו לבצע. התגובות לאקטיביזם היהודי היו מוגבלות על ידי תפישת המלחמה של המעצמות שנזהרו כמו מאש להודיע כי המלחמה באה להציל את העם היהודי ממזימת ההשמדה וביצועה. הן הכירו כל הזמן כי הן פועלות בעולם רווי אנטישמיות שלא יסכים לשלם מחירים למען היהודים. היתה ציפייה ציונית שלמרות שרוב היהודים לא יצליחו לשרוד את ההשמדה לפחות יוכלו לארגן איזה שהיא תנועת מרד שתציל מהאסון הפסיכולוגי ההיסטורי והתרבותי שיתחולל אחרי סיום המלחמה. הם חששו משיתוק של שרידי השואה שישלים את ההרס הקיומי.
מרד גיטו וארשה על ידי בוגרי תנועות הנוער בפסח הפך מייד לאירוע מכונן. עוד באותו פסח הוא נזכר בהגדת פסח. הוא הצית את תחושת האבל , את אין האונים והגאווה הוא שאל הרבה שאלות והציב הרבה אתגרים.
עד כמה שהציבור בארץ היה עסוק בענייניו הגדולים והקטנים, עד כמה שהשגרה והפוליטיקה המשיכו לפעול כרגיל מתחת לפני השטח המתח היה עצום והוא בא לביטוי באופן קבוע בסדרי הפסח. הנוהג של סדר הפסח שהיה קיים לפני האירועים להזכיר בפסח את החברים שנפלו הפך לנוהג סיפור השואה כפי שהתגלתה מדי שנה. בפסח הכל עלה באופן ציבורי. לאורך השנים נכתבו קינות עזות ביטוי אך המציאות היתה תמיד יותר אכזרית וקשה. לעולם המילים היו דלות מן המציאות עליה היה קשה לדבר. היו הגדות שחורות שהוקדשו רק לשואה. היו קינות ישנות וכאלה שנכתבו במהלך המלחמה על ידי משוררים ועל ידי חברים מן השורה. אפילו חד- גדיא התמים שנכתב בארץ כשיר ילדים של שותפות בין הגדי, החתול, הכלב והמקל צויר כשמעליו מרחף מלאך המוות. הקינות הכלליות לוו בתחושות פרטיות של המשתתפים בסדר. החברים הנוגעים בעניין לא היו מסוגלים לבטא את קינתם כקינת יחיד. מאחרי המילים ההיסטוריות הכלליות ביקשו חברי הקיבוץ לקונן על גורל קרוביהם ועל גורל הקהילות שמהן הם הגיעו. המילים הפרטיות נכבשו הקינה הכללית התפרצה בגדול. עורכי הסדר השתמשו בכל הציוד הרוחני שהיה להם. גם במקורות במסורתיים של הקינה והתוכחה, גם במדרש הרומז, גם בניסיון של המודרנה ובספרות הציונית על מנת להתמודד עם הזעם וחוסר האונים. זה היה ניסיון לבנות כוחות בתוך האסון הנורא כדי למנוע שיתוק פנימי . היה להם ברור כי אין המילים מסוגלות להתמודדות אמיתית עם התמונה הנוראה שהתבררה והלכה.
עם סיום מלחמת העולם השנייה נפגשו שרידי הלוחמים והמורדים הפרטיזנים והפליטים הרבים. להם לא היה ניצחון אלא גילוי של מימדי הרצח והידיעה שאין לאן לחזור. היה גם מפגש עם נוער ישראלי שהגיע לאירופה במסגרת הבריגדה.
הקיבוץ שקונן בסדר פסח ביקש להציל מאי השפיות שהיתה יכולה להיות תגובה טבעית להתמודד עם האבל והאי מוצא שהתגלו דווקא בניצחון על הנאצים. העולם הפוליטי החדש שנוצר באותם ימים רק חשף את עומק האסון. המוצא היה טמון באפשרות להקים מדינה יהודית. האם המחיר של השיקום היה צריך להיות הניסיון להשתקת סיפורי השואה כדי לא להוריש מורשת זוועה לילדים שנולדו כמרד מופלא בהתפוררות וברצח? האם הפיתרון היה טמון בניסיון להתרכז במשימות החדשות? ברעיון זה היתה טמונה סכנה עמוקה שההדחקה לא תביא להומאניות שלווה בוטחת המכירה באחר אלא שבתוך השכחה יתבסס קרע סופי עם אומות העולם וניסיון לפעולת תגמול לאומנית. שבמקום מאבק על תיקון העולם הנובע מתוך עיבוד הזיכרון הנורא השכחה המודעת תביא לתלישות ולאנוכיות. לאדישות וניכור.היו שדחפו לכיוון של השתקה או שהאמינו כי זיכרון השואה ניתן לריפוי עם הזמן. האם הריפוי יהיה בשכחה וההדחקה או בטיפול בזיכרון לא היה ברור . הסתירות היו רבות. אפשר היה לראות את הדבר באופן ברור בתחושתה של רוז'קה שהגיעה לקיבוץ אילון וחשה כי החברים מבקשים ממנה לא להתרכז בסיפור השואה אלא לעבוד, לבנות את הקיבוץ כמעשה של שיקום אישי בעוד היא מחפשת דרך לבטא את אבלה ואת זיכרון האירועים שעברו עליה ,על חברי תנועתה , על הקהילה היהודית מתוך ידיעה ברורה כי אלה חלק מהמצפן והמצפון שצריכים להדריך את העתיד. היא חשה בצנזורה, בהשתקה אך סדרי הפסח וההגדות של קיבוץ אילון מוכיחים עד כמה המסר כן נקלט. החברים קראו, קוננו הזכירו בהגדות הפסח של הקיבוץ את כל מה שצנזרו אצלה.

הטיפוח של זיכרון השואה בסדרי הפסח מסביר עד כמה טבעית היתה ההצעה שנולדה בקיבוץ להקים את יד ושם בירושלים. היוזם להקמת מפעל הזיכרון הענקי היה מרדכי שנהבי איש בית אלפא- משמר העמק. הוא עשה זאת כשליח של הקיבוץ. ההגדות של פסח בפרק השואה מאירים עד כמה טבעי היה כי מוזיאונים ומכוני הזיכרון לשואה יטופחו על ידי הקיבוצים. מוסדות כל כך מיוחדים נולדו בלוחמי הגיטאות, יד מרדכי, תל יצחק, הטקסים של יום השואה בכל המקומות הללו ובמעלה החמישה ביטאו תשתית תרבותית רחבה שבסיסה לא היו רק שרידי השואה. הם היו יכולים להישען על הד עמוק שנבנה .
הקשר בין פרק זה לפרק של ההגדות הנוגע למלחמת העצמאות עמוק ומיוחד.

המבצר והאור מול העדפת האור מול
חיים חדשים ומסורת
לא רומנטיקה החשש מהאהבה כביטוי לרגש מסוים
חשיבות היקיצה וההיענות לכוחות היוצרים
העולים החדשים העומדים מול מפלת הראשונים
המפגש בין היורד לעולה
המסורת כביטוי המגבלות של היצירה תבונה קהילתית.
הקושי: קידמה שהיא למעשה תלישות החיפוש אחרי האחר מתוך אובדן הסמכות הפנימית
בכפירה יש חום, מגינה עליך מפני עימותים פנימיים
פמיניזם כהכרה באי הרלבנטיות של המסורת
ההכחשה הפנימית : אני מבקש את העתיד כפטיש ואת העבר כטאבו
בורוכוב : הפוליטיקה היא תמיד הימור מוסרי, בחירה, ניתנת לכיפוף כוחני. להרחיב את ההיסטוריה : כל אחד ימסור ליורשיו מה שהם זקוקים כדי להתחיל במשהו חדש.
האתוס המהפכני הוא שמרנות הוא מקדש את ההתפוררות במקום לרפא אותה בהליכים שהם שונים באיכותם. המהפכן יודע להעריך את האלימות של אתמול במקום ליצור את היחסים של מחר
ההתנגדות אינה לחידוש אלא לצמצום הדיוקן, לכאורה בתורת השלבים אך למעשה הוא מצליח לערוך התערבות אלימה
תנועתנו תלושה מן הקרקע: היא טקטיקה אלימה :לבנות ארץ על ידי אחרים. לחיות על כסף שבא מבחוץ
להתעלם מהנביטה : הכפירה ככנסייה.
הקדמה האמיתית שיבה אל האוטנטיות ולא קפיצה לרלבנטיות ולמה שנראה כרלבנטי
סן סימון : גרשו את הסופרים הפוליטיקאים הביאו את המהנדסים
מארקס: טפלו ביחסי הייצור, עיסקו בפוליטיקה
גורדון :יש לטפל באנשים, במעגל אחריותם.
להגביר את הקדושה והריאליות בחיים.קדושים תהיו לפני. עניו מכל אדם.
את החיסרון יש למלא ברצון כל אחד יכול להשתייך לאליטה המכוונת.

גורדון 1856- 1922

הכפר של הבארון  גינזבורג ובן משפחה

ילד יחידי שנשאר  בחיים מרבים  שנולדו.

חינוך בבית מחשש הורים לבריאותו

מנהל חשבונות ביער ומורה לנערים ציונים

משבר במקום העבודה.  הוא חושב  אמריקה בגלל הילדים אשתו : עלה ארצה

מות ההורים. ירושה לאישה ולילדים ועלייה לבד ארצה.

בן 48  זקן בין הפועלים

מבחן רורשארך : טיב  הבורות וכמותם. עבודה  קבלנית בעיקרון שלא ימדדו אותו לפי גילו

מתחיל לכתוב  בפועל  הצעיר בחתימת הפועל הזקן

עליית אשתו ובתו.

ברל ברנר  וגורדון נפגשים בעין גנים

מחלת הבת והאישה מות האישה ונדודים מחודשים

רחובות עם נוח נפתולסקי  בנציון ישראלי ומאיר  רוטברג

הייאוש הגדול ועלייה  לגליל

פגישה  עם רחל וברל  כצנלסון בכנרת

בזמן מלחמת העולם הראשונה  בכנרת. חיפושי נשק

עינויים ידי  המשטרה  העותמאנית

ויכוח על הגדודים עם טבנקין

בתל עדשים מנחם ברקוביץ

דגניה

המחלה מתגלה. גורדון ורחל בבית החולים

מרדכי  שנהבי פוגש  את גורדון

פגישה  בין בובר  לבין גורדדון  בפראג. גם עם מרים זינגר

הידיעה  על מות בנו וכל המשפחה.

פגישה  עם השומר  הצעיר בטיולים

גורדון תורתו

הר געש

חוויה

עם אדם

אוניברסיטה  עברית השיה  אל הטבע אינה הזנחת ההשכלה

בין טולסטוי  לגורדון האינקוויזיטור  הגדול

לא עיר , לא כפר

החיים

לחיותה בוסל

 

שלוש קריאות ל  א.ד. גורדון

אנשי העלייה השנייה והשלישית – מתוך היכרות עם דמותו כפועל, כמנחם, כשר, כרוקד.

עידן הפוליטי :  גורדוניה, וויכוח עם  המרכסיזם, נגד  דגל  אדום

דה מאן. רוטנשטרייך

אחרון הפועלים התקופה השלישית

קרעי החלום  החלוצי

התקופה  הניו אייג'ית

פמיניזם

קשר למקורות היהודיים

האנטיפוליטיקה

הקהילה  של השווים

אקולוגיה.

האם יש  קריאה  נכונה של  גורדון ?

המנורה והנפט למנורה. המודרניות מאירה מתוך  דלות כמות הנפט  במנורה.

כיצד לחצות את הביצה

ניווט בין כוכבים  לחופים

לא על פי הדרך שעברת אלא מתוך התכוונות לעתיד.

 

 

 

 

 

 

 

ההכנה : ציונים, דתיים, סוציאליסטים קוראים מעבר למצב הקיים. לגלות התנגדות למצב הקיים.
הציונים עשר שנים קודם מקיימים כנס בכפר גרמני טיפוסי עם כתובת קלאסית על כל בית ' העולם הוא ביתי' על ידו כתובת מרוחה יהודים החוצה.

קריאה מתנגדת יצירת מערכת החינוך. העפלה. הגירה. מילוט ילדים. תנועת נוער. נוער סוציאליסטי מחפש דרך לברוח מן האירועים. אי התנגדות בדרך של הזדהות עם האידיאולוגיה. הכוח המניפולטיבי של המיתוס.
הגירה לארץ ולעולם המערבי עם שרידים של תרבות אירופה. אימפריאליזם במהופך. רוצים לשמור על תרבות שהולכת ונחרבת. וולטר בנימין בפאריס. עם התרבות הגרמנית. כוחו של הרגל.

ההבנה כי אויבי הנאציזם אינם דווקא משוחררים מאימת הדין. משפטי הטיהור ברוסיה. מגבלות ואירופה הנשבית על ידי פאציפיזם הומניסטי שהוא העלמת עיין.

חילוקי דעות בקרב הציונים. ז'בוטינסקי וארלוזורוב. האם אפשר להיאבק למען פתיחת שערים. הוויכוח על החלוקה כברירה נוראה בין שער ללא בית לבין בית ללא שער.

תחושה כללית של הומניזם במצור. ינוש קורצ'אק מבקר בארץ. סטפה חוזרת מעין חרוד לוורשה.
תנועת הנוער מתארגנת יותר. בוגרי התנועה וההכשרות. היחס המיוחד של הקהילות לתנועת הנוער: אנחנו נשארים אתם הולכים לסלול לנו דרך. הכשרות וקיבוצי הכשרה. ההכנה : צריך ללמוד איך לא להיות עם הורים, להסתפק במועט, לחיות למען משימה.

רגע פרוץ המלחמה. מה עושים הציונים מה עושים הקומוניסטים. מבוכת הסכם סטאלין היטלר.

ההבנה האיטית כי אין זמן או יש זמן. הבעיה: אין פתרון. רק בכוח מעצמתי ניתן להכריע את הכף אך כוח זה לא מסוגל לשים דגש על הבעיה היהודית הצומחת והולכת. הסמל הצנחנים: פעולה סמלית לשלוח 1000 צנחנים. הוויכוח בין הבריטים והסוכנות על הגיוס. 26000 מתנדבים מול 1.300.000 חיילים יהודים מתוכם 300.000 נפלו במלחמה. האם יכול להיות דגל יהודי.

אחרי הכיבוש הנאצי דעיכת המנהיגות היהודית. חנה ארנדט : הארגון יכול היה להיות מכשיר של השלטון. דעיכתה של המנהיגות היהודית . הוכחות לשיתוף פעולה של מנהיגות יהודית עם הנאצים וירידת רמת המנהיגות.

חסידי אומות העלם ותנועות המרד. ההבדל:
לתנועות הנוער עמדה פומבית. השקפת עולם. ניסיון להשפיע על הקהילה הבוגרת. חסידי אומות העולם להם ולמצפונם. שניהם יוצאים ממסגרת החברה הקיימת. גילוי בנוסח הפרטי של בגידתו של העולם. המיוחד לשתי ההתנהגויות זיקה עמוקה לזיכרון. אנו זורעים מעשים למופת. קרבנות הרשע. מאמינים שמישהו ירשום מעשינו או בספר ההיסטוריה או בסידור, בתורת המידות העולמית או ישמר את ההוקעה העולמית.
ההבנה של משפחות שיש חובה אלמנטרית להתקיים כמרד.
להתרכז בעיקר.
גילוי הפיתרון הסופי. הפיתרון הסופי האם צריך להודיע עליו. איך להבין את שקורה. אבא קובנר ואנטק צוקרמן : התגלות האסון. להתחייב לחיים.
הקשר בין יצחק כצנלסון לבין המורדים.
תרבות היא מרי או הסחת דעת. הוויכוח בווילנה סוצקובר וקלמנובסקי.נגד המרד. בעד המרד.
מה אומרת הגבורה ומה אומרת ההתנגדות. ההמלטות האקטיבית .
כיצד אנו תלויים במערכת ומתי יש להשתחרר ממנה.
ארץ ישראל והשואה. הצנחנים
אחרי השואה. הנקם. הבריחה. עמידת הפליטים
היכולת להעיד והיכולת לשתוק
מלחמת ההעפלה ומלחמת העצמאות. 247 הנשים בהריון: ההתנגדות בעיצומה.
אין צורך להיות בר הכי בתורת מארקס ובורוכוב ולהתעמק במיוחד בבעיות המורכבות והמסובכות המטרידות את לבם ומחשבותיהם של טובי צעירינו כדי למצוא בימי אין חפץ אלה נחמה פורתא במחנה החלוצים. בימים אלה של דלות ועזובה ימי תוהו של כחש ועריקות. מבליח אורם של נחשונים נלהבים וצעירים, זכים כבדולח המאמינים בעתיד טוב יותר והולכים לקראתו באומץ ובמסירות נפש… הם מבקשים להציל עצמם מגוויעה, הבית גווע, שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין . ואילו בילדים לוחשת גחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות… משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים במדבר קיבוץ ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ יישראל. מן הסתם היה מעניק להם זאת אלא שהוא עצמו, לא עלינו חיסר אותם אפילו לעצמו… תורה כן! הסובר אתה הנך מר יאושזון כי בני ישראל היו צריכים לחזור הביתה, למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדש מחזיקים בה … שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף, עדיפה על סרטיפיקאט. תוןרה שנכבשים לה נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל.

54

תפקידם של המתכוננים למות הוא לצוות את החיים לשארית באשר היא אותה שליחות שממנה ברח המשורר במודע כל ימי חייו שוב לא יתכן לברוח ממנה כשאין כבר אפשרות להמשיך את חוט החיים
' עת לומר : תחי נפשי עם פלשתים ועת למות נפשי עמהם!'

אנו נכונים למות… ואם גם היום הלילה. ברגע זה אם תדפוק יד רוצח על דלתנו. יש שהם באים יחד הרוצח ואליהו הנביא. הרי כך, נכונים אנו! הרי כך נכונים כך, נכונים אנו! ובמותנו – נצווה את החיים לקיבוצי עמנו באשר הם שם. דעו, ו
תהי זאת נחמתכם : אנו מפרים אותם יותר במותנו על קידוש השם, על קידוש העם מאשר בחיינו… 55

את אשר ראיתי ביום מילא לא אגיד… אני ירא שאשתגע. את אשר ראיתי לא העליתי גרה זה קרוב לשנה הלא זה קבור עמוק בנפשי מבלי העבר זאת לנגד עיני אני. הרי זה קבור אתי עם שגעוני. אני לא אעלה זאת. אם אחריד את הצרור הקבור במעמקי ועלה גם השיגעון והקדיר את מוחי ואת לבבי יכה.

בר יחזקאל המחבר השתגע תוך כדי כתיבת יומן ספרותי בימי מלחמת העולם השנייה. עניינו המרכזי של היומן הוא חשבון נוקב של מחברו, חייל בבריגדה היהודית ותושב ארץ ישראל., עם המציאות הסובבת אותו על רקע רצח העם היהודי באירופה ההולך ומתבצע ואין מושיע ומגיב לא בין יהודים ולא בעולם. דעו של המחבר נטרפה עליו כאמור תוך כתיבת היומן תוך כדי כתיבת היומן. 84

מפעם לפעם היינו נפגשים בחדרי, הוא היה סר בלווית צביה , יצחק צ ועוד חברים ממפקדת הארגון הלוחם. הוא היה מתרפק ונצמד אליהם כאל הנחמה האחרונה, כאל התקווה האחרונה. הודות להם ימותו היהודים מהיום והלאה אחרת משמתו.'

הלוואי ולא היו! לא נולדו על פני האדמה הזאת! ואם כבר נולדו הלוואי והיו באים קודם לכן לקבר ישראל. במקום להגיע אליו בחיים אליו לרחוב מילא… רחוב כזה בוורשא. שמעו הכל. שמעו: עוד טוב לנו שאין בנמצא אלוהים… אכן רע בלעדיו. הו רע מאד בלעדיו. הו רע מאד מאד. אך אם תאמרו ישנו זה רע עוד יותר! גם אלוהים וגם רחוב מילא… צמד שכזה! הו הוציאו ילדיכם המוצפנים במזוודות, השליכו, נפצו אותם אל הקיר! מדורות ענק וקיפצו שם לתוכן בידיים רפויות, שערות ראשיכם תלשו: אלוהים ישנו! אי צדק שכזה! שנינה כזאת! וכלימה כזאת גדולה ! 350

ב1937 כותב יצחק קצנלסון
אכן מצאני אלוהי, בשעת חירום זו, בקלקלתי במעשה זמרה… אכן אין קהה הנפש ומטומטם הלב אלא בעל השיר! עוד ישאלני הקדוש ברוך הוא… הוא שואל על מעשי ידיו על המצרים, על הרודפים, כשהם טובעים בים, אתה הנרדפים אין הוא אוהב, לנעלבים ואינם עולבים לא ישים לב. וכאילו לא בניו אנחנו, שהוא מתנכר לנו… לדידיה – אשב אחרוז את שירי לאור האש, ששולחים במושבותינו, ואטבול את העט בדם אחי השחוטים לעיני… לא ייגב הקדוש ברוך הוא על שום אז ישיר משלנו, לא יקשה לא יבוא בסימן שאלה, לא אלוהי ולא עמי… לא יעמדו על זה גם בני עמו: לשירה זו מה היא עושה שני עמי אוהבים לשיר… בחיי שלווה וישיבה לבטח- לאו דווקא, בחיי שלווה – יש ויסתובב עליהם ראשם, והם מתכחשים לעצמם… לא נאה עשירותא לישראל! אמנם לא נסינו בחיי שלווה והשקט אולם למות מתוך שיר אנו אוהבים. אנו אוהבים ללכת לקראת המוות, כלומר, היותם מובלים לגרדום ולשיר… גם בשעה שאנו מעמדים אלי קיר, אנו רגילים לשמוע אל ההרינה ואל התפילה. הרגל זה כבר נעשה אצלנו טבע, אנו שרים ועולים בדם ואש ותמרות עשן. אנו שרים ועולים מאז ומעולם ועד ימי הביניים של שנת 1937'

מתוך הקדמתו לשלת כרכי שירתו העברית יצא לאור 1937 אחרי פוגרומים של 1935 1937 בשלוש ערים ערים בהם נפלו יהודים חללים ונפצעו רבים

גלגולה של ספרייה.
בציונות הקמתן של ספריות משכילות. עדות לציונות התרבותית
הספרייה היא מקום המפגש הרוחני
למעשה הספרייה היא מקום מקלט לפליט למחוסר כל שמבקש קצת חום ואוכל.
ברנר מופיע בספרייה שבלונדון
הספרייה הלונדונית של גולה רוסי
הספרייה כארון הנוסע
מציץ משה עם הלוחות השניים
בירושלים לנוכח הספרייה
המעבר בין הספרייה לעריכת העיתון
הסמל לא מחזיק את תוכנו האנושי
הספרן, הדמויות האנושיות לא מתאימות לספרים שהם משרתים.
תמונת משה מוסר את הלוחות מסתתרת מאחרי הספרייה.
השעה העשירית… הביבליותקה נסגרת

אל המטרה בעל חנות ספרים
בטרם הגיע מביאליסטוק קשר קשר עם אהובתו בתשבע. הם הבטיחו זו לזה כי יעלו ארצה אך לא עלו. היא נתנה לו ספר שיבת ציון של מוהליבר הוא מכר את הספר בעת מצוקה וקנה את החנות שרכשה ממנו את הספר.
והחום יתנדף… הלילה יתחיל… הלא אז יתחיל הלילה… וממחרת יבואו ויספרו, הלילה לא היה קר ביותר… כלומר: אתם משווים לכם בנפשכם… היאך, ללון כל הלילה על פני חוץ… פוגשים בנדודי ליל… נלחמים עם השוטרים, נאבקים עם השינה… מה מעניין הדבר ומה נורא.. לא, דווקא לא נעים ודווקא לא מעניין.. אין זה כמו שאתם משערים…

יצחק ריבקה'ש היה מן הציפורים החדשות והראשונות בא. העיר הגדולה לציוניות ולעירוניות ולהשכלה עברית. ראשון היה לאסוף ברצון אל חדר- הלול שבביתו את הארון הקטן של הספרים העבריים, אאשר כארונו של דוד, נטרד ונטלטל מיריעה ליריעה ומפינה לפינה ימים רבים ואיש לא רצה לאוספו הביתה; הוא היה הראשון גם לייסד, עוד לפני שנים מספר, עוד לפני שנים מספר חדר חדש…עברית

יפה ומלאת זוהר היא שירת התקווה, תקוות החיים! יפה ומזיל עדן הוא הרעיון כי המונים המונים, בריות אנשים, אשר היו מאות מאות שנים מרמס רגליים, שפלים בעיני עצמם. נמקים ברעב. זבל שלא נברא אלא לדשן כרסים מנוולות של חזירים אכזרים הולכי בטל,, מתעוררים לתקומה, להכרה, להסרת עול ולהתחלה של חיי אנוש, של חיים מלאים שובע נעים ודעת מענגים; לא עוד הייסורים המשפילים, המדכאים, האיומים… מזהיר וממלא את הלב הערצת האלים היה הרעיון על דבר אותם הצעירים והצעירות האמיצים, הטהורים השמחים וצוהלים הנושאים את דגל החופש ברחובות מול טעוני רצועה נמשלים לבהמה, אותם בני העלומים, הרכים ככבשים והנוקמים כנמרים, אותם הצדיקים הגמורים, המוסרים את עצמם ועולים על עצמם… כיסתה לרגע בצעיף את פניה האמת הערומה, נשכח לרגע כל אותו הניגוד הפנימי, נשכחה לרגע כל אותה הבהירות על דבר התמדת הייסורים המוכרחת, על דבר אפסות ההמונים אשר מימי עולם. על דבר מארת ההפכים הרובצת על כל בני השכל תמיד ותדיר…

שלשה פרקים 268 א'
דמות הספרן על כל אלה קרום איזה רוך, של איזה טוב לב וצדקת נפש; השנייה- בשעת דיבור אל הממונים מטעמו בחדר המקרא או אל המורדים בו ודורשים ממנו במפגיע את הספרים הגנוזים באוצרותם. שלשה פרקים

גלגול ארון הספרים

אבא קובנר והספרייה של סטרשון בעת המרד של גיטו וילנה
הארכיון של המחתרת
שירו של יצחק קצנלסון באדמה בויטל

תל אביב מפגש בין האשליות הגדולות
אמת אמת מה יהיה עם החלום

היסטוריה של קודש והיסטוריה חילונית: התפישה של אוגוסטינוס.
מרקס : היסטוריה של חול היא ההיסטוריה של הקודש האמיתי
פריצה של כלי האשלייה : להאזין למצוקה הרוחנית והקיומית שיש לתקן.
לא ניתוץ פסילים ופסלים תבטיח את הופעת הקודש אלא פיתרון של הבעיות הכלכליות יפסיק את פעולת הדת כאופיום. גם האידיאולוגיות החילוניות משמשות לעתים קרובות כמחסום בפני האמת
יש לסרב להיסטוריה ולמה שההשגחה חשפה.
יש לסרב לקבל את גזר דינה של ההיסטוריה ולנסות ללכת בדרך אלטרנטיבית שאין לה סיכוי.
ההיסטוריה חושפת את אי התגשמותן של הציפיות
הזירה במקום שההיסטוריה נוגעת אך במטודה אחרת:
גילוי הזירה הריאלית לקדושה חשיפת הריאליות שבקדושה.
מרד במה שנראה שהוא התהליך האישי : הליכה אל המוות
ההכרעה שלא להתאבד אלא להיות פעיל

הדיאלוג בין אובד העצות לבין המאמין האמיתי.
התלמידה שלו ברוסיה הקוראת לו לצאת מקליפתו היהודית ולתרום למהפכה העולמית לה היא מתמסרת. היא מנסה להבין מה קורה אתו וכיצד יכולה לחלץ אותו מן המלנכוליה הציונית שלו.
היא בשורת הדרור האוניברסלי הנרצחת בידי הגרזן הלאומני של אנשי אוקראינה
רבקה צ'יזיק
דרכה הוא מגלה את השואה היהודית
הדיאלוג השני הוא עם א. ד. גורדון הוא אריה לפידות
הדיאלוג השלישי עם ברל כצנלסון
הדיאלוג הרביעי הוא עם מנחם איש הקבוצה
הדיאלוג החמישי הוא עם טרומפלדור החייל אחרי מותו.

ברנר עומד על משמר הכתיבה העברית : הפורצת בלב פועלי ארץ ישראל : צבי שץ , לואידור, עגנון, חיה רוטברג.
תנאים לעלייה ארצה 1
ארץ ישראל האם תהיי שלנו? 2
ד' אלוקים אמת! 3
כל העולם בורג'ואזיה ופרולרטריאט 4

אורחים 5
למעלה מייאוש 6
קרבנות הרשע 7
על המעורר 8
על האדמה 9
להקריב את נפשותינו 10
להשאר אחרונים על החומה 11
בלונדון שניים או שלשה קוראים 12
מה לי לונדון מה לי ירושלים 13
בריא ונגוע באימת החיים והמוות 14
יכול להיות שנעשה חיל 15
מחשבות זרות בלבי 16
לא שופר אך לא נותן מקום למי שאין לו כאב ציוני 17
מיסטיקה, בריאות וחיים פילוסופיים 18
שופמן יצירה שמסלקת רעם לא מגבירה פחד 19
אלוהים עמי, אלוהי הזעם והצער 20
ביאליק לא שב 21
יהודי המשבר 22
הזיקנה קפצה 23
ענייני האישות נוגעים לעומק ולעומק שביש 24
אני נוסע לפלשתינה כמתגעגע אל השמש 25
ששה מיליון 26
השמש 27
אנא יש אלוהי צבאות 28
המצב הקיומי 29
הוא חינך 30
להקריב את נפשותינו 31
שאלות על הארץ 32
ארץ ישראל האם תהיי שלנו 33
תהום הפחדים לא יתגשר גם בתפוחי זהב 34
השיגרה הקשה של פועל חקלאי 35
מחשבות על המוות המשונה 36
מצב המיסטי לא מנווט ציבור 37
על כרחך אתה חי 38
קולך שמעתי בגן 39
הבעש'ט קרוב ליהודי המודרני 40
הספרות תטהר את הטבע 41
המודה של חיפוש האלוהים 42
נטייה למיסטיקה ובריא 43
כאב לב תוסס 44
גן האביב והמוות 46
צוואה 47
חנוך עושה המנעלים 47
חנוך על פי עגנון 48,49,50
חנוך על פי ברנר 51
חנוך על פי ברנר 52
חנוך על פי ברנר הסוף 53
לא יראו את האר'י אלא את גולדמאן 54
בראשית? ברא? 55
הבן עוזב את אביו ואמו – חנוך 56
חולמים ולוחמים צדיקוב- חנוך א' 57-58
הוא סיפר לעצמו 58
אדם , לא חי ,לא צומח 59
לעמוד על משמר של חשיבות האדם אב ליתמות 60
תמיד בין המיצרים 61
כרוז לאיחוד 62
אחרי מות מיכאל הלפרין 63
נזיר טהור געגועים 65
שני גופים ונשמה אחת – קרבן מנוחין וטאלר 66
כל הנשמה תהלל יה 67
בארץ אחרי המלחמה מה זכותנו לחיות ? 69
האם הבריטים לא מבקשים את נפשנו 70
לא רוכב על סוס אביר יבוא משיחנו 71
בעיית הגדודים הסיף יורד רק אחרי יצירה גדולה 72
ביאליק יסוד המציאות ויסוד הרומנטיקה 74
מה יהיה בסופנו 75
סוקולוב והפראזה 76
האדיאליסטים האמיתיים נתונים לצרכים האמיתיים 77
אף על פי כן 78
האזרח תוקף את הקבוצה 79

נחפזים בעשיית היסטוריה ב'
להם אין פרספקטיבה של זמן אך יש פרספקטיבה של מקום ב'
אסור להרגיל לראות את העולם דרך עיניים של תיירים ופובליציסטים
מעשים ממשיים בלי כוונות יתירות ומכוונות מעט דברים הסמויים מן העין ב'
הקובר את התינוקת היפה –המוצא ג'
כל החשבון עוד לא נגמר ד'
בראשית ברא את השמים ואת הארץ ה'
הלאה כל העולם והלאה כל הסתר שכול וכישלון ה'
מפעל חשוב עשתה אניטה שפירא. 'ברנר' כביוגרפיה הוא מעשה חרוץ הכולל הרבה חומרים שאינם ידועים לחובבי ברנר. אניטה לקחה על עצמה לחקור את נמעניו של ברנר ואת האנשים בהם הוא פגש בדרכו הקצרה הארוכה. מעשה כזה מקביל למאמציו של מנחם ברינקר בחקירתו את הספרות הברנרית, לבועז ערפלי המתעמק בספרותו של ברנר כדי להגיע לחשיבתו הפילוסופית ולמפעל לחיים באר שארג אמנותית את ברנר עם ביאליק ועגנון ולמעשה הנועז של יריב בן אהרון שמתוך קריאת י.ח. ברנר כטקסט המשוחח עם טקסטים אחרים ומתוך לימוד משותף עם אנשים צעירים מגיע לעומקים חדשים ההופכים את דרכו ואת ספרותו של ברנר למקור עדות והשראה.
אניטה שפירא בעוסקה בברל כצנלסון , יגאל אלון ויוסף חיים ברנר, לקחה על עצמה להגיע לא רק אל העימותים המבניים והפוליטיים של תנועת העבודה בארץ אלא לתהומות נפשה. היא הבינה היטב כי שם טמונים גרעיני העשייה וגדרות המצפון של מי שניווט את חיי הארץ משנות השלושים ועד סוף שנות החמישים. היא לא כתבה את הביוגרפיה של בן גוריון לא רק משום שזו נכתבה קודם. גם לא משום שזו לא היתה זרועה בעלילות גבורה או ברומן אישי אלא משום שחשה כהיסטוריונית כי עליה למצוא את מקור האנרגיה.
על קברו של ברל כצנלסון אמר רבין ערב בשנתו האחרונה כי טראגי הדבר שלמדינת ישראל לא הגענו עם מורה ומנהיג כמו שהגיעה ארצות הברית עם וושינגטון וג'פרסון. ברל כצנלסון נפטר ונותר בן גוריון לבדו. במציאות בה הוא חי רבין ביקש לעצמו מורה. בזוגיות שהוא ביקש הוא היה מוכן לקבל על עצמו את התפקיד של בן גוריון.
אניטה שפירא לקחה על עצמה את התפקיד של בן גוריון בשטח של ברל כצנלסון : לפרש את אנשי הרוח כאנשים הפועלים במרחב תרבותי, כאנשי מעשה. על הביוגרפית להוריד מעליהם את האיצטלא של יצירתם ולהפוך אותם לברי השוואה, לבני הנוף, לפועלים במסגרת סביבה . הם יכולים להיות עבדים לשפתה של תקופתם ולפעול בה כאחד האדם. כביורפית החושבת על קוראיה , ביניהם היא עצמה , היא מבקשת לספר את סיפור חייהם של גיבוריה . היא סומכת על שפתה ועל יכולת התבוננותה כחוקרת, מבלי לערב את עצמה בווידוי או תפילה, בתענוג או בדחייה. זה קובע אפילו את ספרי העזר בהם היא נעזרת. אנו נהנים מכך. מהלכים בין כתביה בביטחון של היודעים כי אי שם נמצא הפתרון לחידת ההיסטוריה. אנחנו כבר קראנו את סוף הבלש ואותנו המחבר כבר לא ירמה ולא יוליך אותנו בסימטאות שווא.

לבא כמוסר סיפורי עבר לא על מנת להשוות אלא על מנת שידעו כי יש הד בקורה להם לבין העבר. ארץ המציבה חידות.
ההבדל בין הספר לפריפריה. פריפריה ללא מלחמה. השועל… של קישון: מושבים על גבול הלבנון שהוזנחו, יחסית. אז טענו כי לא הצליחו לפרוץ אל החדשות משום ריחוקם ממוקדי השליטה.
מצד שני היתה תפישה מאד ברורה של ספר. הידיעה כי נוכחותו של מישהו שם מחייבת אותי כאן , הוא המאפשר לי לחיות בתנאי שלום. הפריפריה היא השוליים המכבידים. קיומה סוחט את המרכז פריפריה שמפריעה למרכז. אם היה שם שקט לא היו מפריעים את מנוחתי…
מדינה יכולה לחיות בכמה קטגוריות הדבר היה ניכר בשטחים. גם כשהמדינה איבדה את המחויבות שלה לסולידריות שם היא המשיכה להתקיים. בעבר לסולידריות היו מחירים עתה מבקשים שהיא תהיה אדמיניסטרטיבית. לא הלך רוח המחייב להינתק מהמערכת הקיומית של חיי לערוך חשבון חדש להיחלץ אלא חוק המקיים סולידריות בנוהל, בחוק, בסדרי שלטון. אל מול חוק זה עומדת הפילנטרופיה ותורמת במקום שהחוק אינו יודע לפעול, במקום שהחוק עוצר תהליכי פעולה. היחסים בין הפילנטרופיה, השלטון וההתנדבות מורכבים. האם ההתנדבות מסוגלת לעורר את הפילנטרופיה ואת החוק? האם היא יכולה להצביע על ערעור המשטר הכלכלי חברתי?
התביעה של ישובי עוטף עזה היא תביעה להתעוררות הסולידריות כשיטה מדינית. ככזו היא חשובה לא רק ליישובי עזה. לצערנו הרב היא מסוגלת להטריד את אמצעי התקשורת להשאיר את הבעייה חיה ואקטואלית. אך דווקא היא הוחרפה בשעה שהשטר השתנה ומתחת לאתוס פרודוקטיבי המדגיש את הייצור הוא קידש את חוסר הרגישות כלפי הצרכים המינימאליים. כאילו דרך מהלכים של צמצום ההכנסות של העני והגדלת ההכנסות של אלו שיש להם כדי להניע את העניים לעבוד יותר בלי לקחת בחשבון כי רבים התייאשו וקבעו עצמם בעמדה פריפריאלית המבקשת חסד ולא צדק.ללא ייצור אלא סמכות של בעלי רכוש על מי שאין להם. הם קבעו את אתוס הפיס והשיתוק כהד מתאים לחברה המיואשת מרצונה לערוך עצמה עם ספר חברתי התובע תיקון.

ההפתעה הגדולה של יישובי עוטף עזה ושדרות לא היתה נפילתם הנמשכת שנים.

תקדימים
פינוי הילדים בית הערבה, הקיבוצים ב1948
תפישת הפליטות של המתפנים. מכתבי לאה שחם ואברהם. משפחת פיין. אסתר בעלייתה.
הפינוי ב1920 מאורעות תל-חי
אי הפינוי של ירושלים וצפת.
פינוי במלחמת העולם הראשונה פינוי ראשון למצרים בכוח ופינוי תל אביב בגלל הקרבות על עזה.
הפינוי והאי צדק בשנים ההם.
1942פינוי הילדים ומטולה מפני הצבא של וישי.
התחושה של אין כלים לטפל במצב 'כבר לא צבא חכם' 'המקלות במקום רובים' לפני צבא רומל ופילוג בשורות הפלמ'ח ומצד שני הכושי עשה את שלו. יש נושאים אחרים על סדר היום המשברי.

אושפיזין

כאן אל מול קסם ים כנרת תבנה שלומית סוכת שלום. בימים שנדדו מדי שנה להיכל, לבית המקדש, הקפידו אבותינו דווקא לגור בסוכות . הם לא שכחו כי בית המקדש המהודר היה פעם אוהל של נודדים. מיתרי הנודדים ליוו את ההליכה השמחה והקלה.וגם אנו נשיר לסוכה ולקסם המקום.

חג הסוכות הוא חג האורחים. כמי שנודד במדבר התחייבו הנודדים לתת בית לכל מי שלא הכירו. לכל אורח הזקוק למים צלולים , לסעודה מחזקת את הלב, למנוחה במסעו ולביטחון מרודפיו. עוד לפני יציאת מצרים היו אבותינו הרועים הנודדים מחויבים להכנסת אורחים . המבחן הגדול היה קבלת הזרים, הלא ידועים. הנודד שלא ידוע מיהו ומאין בא. הסיפורים מספרים כי לעתים הזר, העייף אינו מי שהוא נראה: הוא יכול להיות מלאך אלוהים, להיות איש בשורה ולהתגלות כאחד מאבותינו. מכאן התגלגל אלינו רעיון האושפיזין. כל סוכה היא סוכה מארחת.

ומי תארח הסוכה על הדשא? הסוכה העין גבית, מתחת לדקלים מול ים כנרת ? את אורחינו היקרים, את תושבינו , את ילדינו ואת החברים שלעתים זקוקים להתארח כדי ליצור קשר וחום בין הקרובים והרחוקים בחצר הקיבוצית.

מה ראוי לעשות עם אורחים? לתת הרגשה טובה ולספר סיפורים. כל אחד מניסיונו, ממסעותיו, במדבר וביבשות הרחוקות והקרובות. כל מי שנוסע לארצות רחוקות יודע כי הוא יחזור לספר את סיפורו בסוכה הפרוצה אל הכוכבים והים הקרובים אל ביתו.לפעמים עם צילומים דיגיטלים , לעתים במילים בוערות.

ובערב הזה לא נשב מול במה ונחכה להופעה הגדולה מן החיים.אורחינו ילדינו וחברינו יתארחו בסוכות, ישמעו וישמיעו מסיפוריהם ויקבלו מזכרות למסעם הבא.וכאשר נחזור לבתי הבטון, לא נשכח להשאיר את הדלת פתוחה לאורחים קרובים ורחוקים.

ללא כתונת פסים בעריכת אברהם שפירא עם עובד 1976
התשמע קולי בעריכת אברהם שפירא עם עובד
אורות רחוקים רשימות ופרקי שיחה בעריכת שלומית אביאסף הוצאת הקיבוץ המאוחד
כרעה ברוח עיונים בתרבות הקיבוץ והתרבות הארץ ישראלית יד טבנקין
מעגל הדרכה במה לפדגוגיה של אתרי מורשת
לא בעבים מעל דגניה המאה הראשונה הוצאת הקיבוץ המאוחד
מאה שנות התיישבות הוצאת אריאל
לחופי ירדן וכנרת בעקבות שירי רחל בעמק הירדן ובית הקברות בכנרת הוצאת אריאל

רחל השירים, החיים בעריכת לאה שניר עוזי שביט הוצאת הקיבוץ המאוחד
רוח עצוב, על יצחק קצנלסון בעריכת לאה שניר הוצאת הקיבוץ המאוחד
פניה ברגשטיין בעריכת לאה שניר הוצאת הקיבוץ המאוחד
אביב מוקדם על צבי שץ והקבוצה האינטימית הוצאת עם עובד
אהבה תכסה על אליעזר משה סלוצקין הוצאת עם עובד
יהודה שרת גיבור תרבות הוצאת הקיבוץ המאוחד

כאן על פני אדמה יחד עם תאיר זבולון, חנינא פורת הוצאת עם עובד והקיבוץ המאוחד
קהילייתנו ספר קיבוץ א' של השומר הצעיר הוצאת יד בן צבי
על שפת אדם סואן יחד עם אהרוניק ישראלי על בנציון וחיה ישראלי הוצאת עם עובד
את אינך בודדה במרום מכתבים אל גורדון וממנו הוצאת הקיבוץ המאוחד
ריח הלחם בעולם משירי מירה מינצר יערי הוצאת ספריית פועלים
כנרת כנרת פירושים על מחזהו של נתן אלתרמן בעריכתו של ירב בן אהרון
עד פנה היום ברל כצנלסון על עצמו הוצאת עם עובד ובית ברל
לא יפו לא תל אביב עם שרון רוטברד על שכונת שפירא הוצאת בבל

לבנות ולהבנות בה על שמואל מסטצ'קין עם יובל דניאלי הוצאת הקיבוץ המאוחד
הבית המקום מתיקיו של חיליק ערד עם יובל דניאלי הוצאת יד יערי
לא עיר לא כפר על הארכיטקטורה בקיבוץ פרדי כהנא, מוקי צור עורך

בשנה הבאה על שנות טובות מן הקיבוץ עם יובל דניאלי יד טבנקין, יד יערי, יד בן גוריון
יוצאים בחודש האביב הגדת הפסח הקיבוצית עם יובל דניאלי יד בן צבי יד יערי ויד טבנקין

רק אשר אבד לי קנייני לעד על יצירתו של יובל דניאלי יד יערי

לעכב את הקריאה מעיזבונו של אבא קובנר הוצאת עם עובד
טלי שנר המלך מתיא בארץ ישראל עורך

בין צעירים עם יריב בן אהרון ואבישי גרוסמן

קול הדרור על ביתי על חנה ושלמה כנרתי הוצאת קבוצת כנרת
התקווה היא בשניים על שבתאי בארי הוצאת הקיבוץ המאוחד
להקשיב לזרימה על יעקב פורת קיבוץ אפיקים , המשפחה
מפרש חלום מכתבי אהבה של יוסף וייס לחנה סנש
בדרכם לזכר בני האיחוד שנפלו במלחמת ששת הימים עם תאיר זבולון הוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים
מעבר הנהר על מוטי חדש הוצאת המשפחה
כותב בעיניים פקוחות ראובן (רוביק) רוטנברג המשפחה ובית העמק
תנועה מתמדת על מאיר זרמי הוצאת מעיין צבי

ציונות מהר נבו הוגים ציוניים מהדור הראשון הוצאת ידיעות אחרונות
לקראת הימים הבאים על יגאל אלון עריכה עם יגאל וגנר

רשימות בודדות

עם גרשום שלום ראיון שדמות
על יהודה יערי וכאור יהל
אחרית דבר לספרו של יהודה יערי תשובתו של אביגדור שץ
הקדמה לחברים מספרים על ג'ימי מהדורה מחודשת הוצאת אריאל
ראשונים לאלבום של עליזה אורבך
הקדמה לאלבום הצילומים של דרורה
לגיונרים מארגנטינה ספרה של דבורה שכנר אחרית דבר
דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון בתוך ספרו של אברהם ציביון
הקיבוץ מאה שנות תרבות בתוך הקיבוץ המאה הראשונה
מזיכרונות תלמיד על רבו על גרשום שלום
חוזה בכוכב על גרשום שלום ומגן דוד
על הגותה של חביבה פדייה הארץ ספרים
על הגותו של איסמר שורש בין טקסט לקונטקסט ארץ אחרת
לחידוש פני הציונות על מרדכי קפלן הקדמה לספרו העברי
הלכה ואגדה גלגולו של רעיון
זמר בתוך 'זמר' פירוש על שירו של אברהם שלונסקי יצירתו של יריב בן אהרון
נדבר גלויות מארץ ישראל על תערוכת הגלויות מארץ ישראל במוזיאון אורי ורמי בעמק הירדן
הר אפור ציוריו של אריה אלוואיל חלוץ השומר הצעיר בתוך תערוכה באוצרותה של טלי טמיר

לכפר חרוב.

לפני שהייתי מזכיר התנועה בשעת משבר הזהירו אותי כי לנוכח המצב לא כדאי לי לקבל את התפקיד כי ייכתב בספרים שאני נעלתי את הבסטה. יום אחד כשכבר הייתי בתפקיד הגעתי הביתה לעין גב וזוג חברים וותיקים ניגש אלי ואמר : זהו? התחלת לחסל את העסק? בכפר חרוב כיבו את האור ! שני הוותיקים זכרו כי במוצב הסורי בו יושב היום כפר חרוב היו החיילים הסורים מכבים את האור בחצות. מאז שקם כפר חרוב האורות בלילה אינם כבים וזוג החברים הוותיקים שלנו יצאו מביתם כל לילה אחרי חצות כדי לראות שדולקים האורות בקיבוץ למעלה. שאין זו עמדה סורית. והנה, טענו כלפי חברי, בלילות האחרונים אין אורות. זוג הוותיקים ראה בכך סימן שהחל החיסול הגדול של התנועה הקיבוצית. התברר כי היתה בעיה בתאורת הגדר של הקיבוץ. מחדל חשמלאי. ביקשתי מכפר חרוב לתקן את החשמל כדי לשפר את מצב הלב של חבריי הוותיקים. כשהסורים ישבו בעמדותיהם וכיוונו תותחיהם אלינו החברים לא העזו לבטא את פחדיהם . ראיינו אותם רק כגיבורים. עתה כבר מותר לפחד: שם במוצב בו יושב היום כפר חרוב נמצאה המפה הסורית המטווחת פגזים לקיבוץ שלנו.
גם עתה אני יוצא מדי פעם בלילות כדי לראות שהאורות בכפר חרוב לא כבו. אך לא מפחד אסטרטגי אלא מפחד של מאמין זקן המבקש לדעת שלא לשווא.
אני מניח כי פסיכולוגית אפשר למצוא בכפר חרוב את כל המגוון האנושי. אנשים בה ובעיות. המון דעות והמון שתיקות. אך יש גם זהות מתפתחת של קיבוץ. אופי מתגבש, דרך נמסרת, סדקים ייחודיים. כישלונות חינוכיים אופייניים . כפר חרוב הוא בעיניי קיבוץ מיוחד. הצוק שלו אינו הזדמנות למבצר אלא פתיחות לנוף. האידיאות המלוות אותו אינן חומר משמר אלא כוכבים מנווטים לדרך. הבית שבנה אינו מסתפק בחדרי ביטחון הוא עטור חלונות פתוחים לרווחה המגינים עליו ללא הרף מפני שקיעה כפרית. ויחד עם זה הוא גן הנראה כפיסת אירופה, מהאידיליות שלה ולא ממלחמותיה.
השבוע שמעתי בכפר חרוב ותיקים מתרגשים מחזרות לחג הקיבוץ. החזרות הביאו למפגש מחודש של דורות על הדשא. ראיתי את האושר של גילוי הדדי. וזה היה בעיני המשך של מסורת המקום. לדעת חבריו אתגרים הם לא רק משימות מותחות , אוויר פסגות , אלא הזדמנות להיפגש. להסיר קוצים. אין הם תירוצים להטלת צנזורה. ראיתי זאת בשעות מאד דרמטיות. כשהתווכחו על פינוי הגולן בראשית שנות התשעים והמתח היה גבוה התגובה של כפר חרוב היתה שאפשר לדבר. שאפשר לחתור אל הלאה ולא לקרוע רקמות. כמובן שאי אפשר לעמוד בחזון כזה. להקים לו פסל ומסיכה. אפשר רק ללכת בו אל אזורים חדשים של אי וודאות. אך ללכת בביטחון מה שאפשר יהיה למצוא בדרך עוד חברים, עוד קשרים, לגלות עוד כישרונות. אני לא יכול לשכוח שבכפר חרוב הצעירה החליטו לערוך סדנא על ידידות. על החשש מאובדנה. זה היה בשבילי אירוע לא פחות מרשים מאירוע הפתיחה של כפר חרוב שרתמה את התזמורת הפילהרמונית הישראלית ללוות את עלייתה לקרקע.
מכפר חרוב תמיד בקעה מנגינה כי הוא היה מקום פתוח לנשמה. הוא השכיל להיות ספר דרכו קוראים עולם רחב, מלקטים תקוות ובכוחו מושיטים ידיים בעת מצוקה, כאב וספקות. אם ישאלו אותי כיצד הייתי רוצה לראות את העולם מתוקן הייתי משיב: יותר כפר חרוב. אולי משום שראיתי וליוויתי את הסרט הארוך הזה ותמיד גיליתי אותו מתחיל פרקים חדשים באהבה ישנה.
ארבעים שנה זה דור אומרים בתנ'ך בשנים האחרונות יש הרגשה כי דור זה שנתיים מקסימום. אך העצים והדורות המצטרפים בכל זאת מגלים כי צמיחה אנושית אינה עניין לחדשות בלבד. היא ציפייה לבאות. שורשים הנעים אל העומק. ענפים הצומחים אל האור , העזה אל הפרי והזרע שעף לכל רוח.

ב 1924 נולדה ההכשרה בקלוסובה. ב 1937 חוסלה. 13 שנים עמדה בלב המהפכה הציונית. היא נולדה במחצבת האבן של קלוסובה שהיתה שייכת ליהודי בשם פינקלשטיין. עבדו בה מאות חלוצים בקרב 10.000 פועלים שעבדו במקום. ההכשרה פעלה גם במנסרה גדולה בקלוסובה שהיתה שייכת ליהודי לרנר. גם בה הועסקו חלוצים. בהכשרה ובקיבוץ ההכשרה גרו לעתים 300 איש, לעתים 12, לעתים כמעט התרוקנה מיושביה. חוסלה. בעיירות ובערים בסביבה קמו לקלוסובה בנות הכשרות. כשהתרוקנה הן התמלאו. כך נולד גוש קלוסובה של הכשרות. בתקופה מסוימת היו בגוש 70 הכשרות. בשטח התנועתי תרבותי הן שיתפו פעולה ומדי פעם היו כל חלוצי גוש קלוסובה מתכנסים. היו תקופות של גידול שנבע מכך שאי אפשר היה לעלות לארץ. מתקופת הכשרה של קרוב לשנה חברים נשארו במקום שנים בציפייה מייאשת. לעתים היו הזדמנויות כמו כשנערכה המכביה הראשונה בארץ ב1932 ובמסגרתה עלו ארצה רבים. היו תקופות של עזיבה כשהמחצבה ננעלה בפני יהודים וכשרב החלוצים היו מובטלים. זה היה כשפולין ביקשה לתת עבודה לפולנים בלבד.

הקבוצה הראשונה הגיעה לקלוסובה מהעיר סארנה הקרובה. הראשונים היו שמונה ואליהם הצטרפו עוד. בראש הקבוצה עמד פינקלשטיין הוא אבן זוהר. קבוצה זו הגיעה ארצה ולא קשרה את גורלה עם קיבוץ אחד. היא עבדה בחציבה ובסיתות. בין השאר היתה מעורבת בהקמת י.מ.ק.א בירושלים ומוזיאון רוקפלר. (האם עם אנשי גדוד העבודה המפולג?) קבוצה גדולה שבאה אחר כך ייסדה את קיבוץ וולין והיתה בין המייסדות של גבעת ברנר. כאן כבר אנשי החלוץ ושליחיו היו יותר מעורבים. כך הגיע הגל השלישי, הקלאסי הגל של בני מהרשק.גם גל זה התפזר אך בעיקר התיישב בשני מקומות ביגור וגבעת השלושה. הגל הרביעי הוא הגל שפעל בתקופת הגידול הענק בהחלוץ שהגיע לשיאו ב1933 בראש חלוצים אלו עמד דניאל לוי. חבריו התפזרו במקומות שונים אך רבים הגיעו לרמת רחל. לימים כרמת שחל התפלגה נשארו בה חברים מקלוסובה אך קבוצה גדולה הלכה לעין הים היא עין כרמל.

ההמנון

מי לנו, מה לנו, אין לנו מאום פה,
סוערנו מבית, מכל היקר.
פרע ראשנו, הבגד פרום כה-
חבריא מופקרת רוננת בצר.

לסבל נצחקה, בכאב נהתלה
קולנו בסלע הדים יעורר:
ה י ו ם בידינו, מ ח ר – נחשלה,
אדום בערקנו הדם וסוער!

הניחו מקבת, הצניחו מגובה,
ירעם וירקיע קול נפץ כביר!
אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה,
בוני החיים בעמל ובשיר !

כתב : אברהם גלוברמן תרגם לעברית : משה בסוק

היציאה

היחס לציונות בבית הורי היה חיובי, אך אבי התנגד בכל תוקף ליציאתי להכשרה. עמדתי על שלי. אבי שהוקיר אותי מאד
הסכים ונרתע. עד שבאה שעת ההכרעה.
הדבר היה בסדר פסח ואני גנבתי את האפיקומן. מנהג הוא בישראל שיש למלא את בקשתו של בעל האפיקומן הגנוב ואבא שאל גם אותי. "מה את מבקשת?" עניתי "אני רוצה לצאת להכשרה לקלוסובה" . ואז לא היה יכול להתנגד יותר.
יצאתי עם הבנות לעבודה במחצבה, בניפוי חצץ, העבודה היתה קשה- והאוכל דל ביותר. כל אלה גרמו להחלשת בריאותי. חשבתי שלא אוכל להחזיק מעמד ואמרתי לשוב הביתה, וכן היה רצונן של עוד חברות. העניין הובא לאסיפה והיה דיון, עד שקמה אחת החברות הוותיקות ואמרה : "ומי שאין לו בית – הורים לחזור אליו חייב להישאר בקיבוץ?" טענה זאת הכריעה אותי ונשארתי.

בפרוס שנת 1927 נודע בעיירתי אלכסנדריה, בוולין, על חתונה שתיערך בקרוב בקלוסובה. בתחילה לא האמנתי בכך: איך ייתכן שזוג יתחתן בהכשרה ויקים בו את משפחתו? לא ארכו הימים ונודע לנו שאמנם כן הדבר וכי החתונה נקבעה לחג הסוכות בשנה ההיא. יצאנו אז קוצה של חלוצים עם כלי נגינה, כעין תזמורת קטנה, כדי לשמח את לב הנוכחים בחג הכלולות של המשפחה הראשונה בהכשרה.

יום ראשון בבוקר. השכמתי קום – ואני מוצא שבביתי עצבות. אבא נאנח, אמא בוכה. תקוותו של אבא שלא אוכל לחיות בקיבוץ, כי יש לעבוד קשה ואני הרי חלש.
אני נפרד מהורי. אמא מחבקת אותי ומתרפקת עלי, אך אבי נסרב להפרד ממני. דמעות על כל פנים. יבבה חרישית. הכל בוכים, וגם אני

מעשה באחד שימים על ימים התכונן ליציאתו. העביר בצנעה את בגדיו לבית חברו להצפינם עד בוא מועד, יצא בחשאי לתחנת הרכבת בדרך לקלוסובה ואחריו אחד אחד במסתרים חברי הסניף- מלווים ונושאים את חפציו. עם כל רשרוש של צעדים וקשקוש של עגלות באותה דרך היו כולם מסתתרים בבורות שבצידי דרך לבל ישגיחו עוברים ושבים בחבורת הולכי הרגל חשודה בחשכת הלילה… ובכל זאת נודע הדבר להורים שעה אחת אחרי יציאת בנם מביתם ומיהר האב ורדף אחרי בנו לתחנת הרכבת- אך לא יכול לו. רק את בגדיו וחפציו השיג. והגיע הבן לקלוסובה בחוסר כל.

אבות ואימהות רגזו, רגשו וקיללו את הבנים, את הסניף, את קלוסובה ואת ארץ ישראל כולה. שם החלוצים ושם קלוסובה היו למשל ולשנינה בפי ההורים והיו כאלה שהיו יורקים בעברם על פני מועדון הצריף. קשה ומר היה המאבק בין אבות ובנים אך לא נמשך זמן רב. נוכחו האבות כי לא יוכלו לבנים עקשנים והשלימו. בנים ובנות שאושרו לעלייה חזרו מן ההכשרה ונתקבלו ברצון על ידי הוריהם וגם נעזרו על ידם ככל האפשר בעלייתם ארצה.

היה ליל חורף בהיר וקר. עם היציאה מן המועדון הלכה ורפתה ההמולה ושקט מתוח השתרר, שיירות שיירות צעדו החבר'ה
אחרי האחד "הגיבור" היוצא ברגל לתחנת הרכבת, בדרך לקלוסובה. עם הפרידה גברה המתיחות. האח הבכור, שברגע האחרון נודע לו על יציאת אחיו הצעיר, השיגו בדרך כדי להיפרד ממנו. נרגשת וקשה היתה הפרידה בין שני האחים. דומם עמדו החבר'ה מסביב לשני האחים כשהאחד מהם, הבכור מגיש לאחיו הצעיר, היוצא לדרכו, זוג תפילין ושפתיו לוחשות ברעד : "סימן וסמל לזכר בית אבא ואמא שלעולם לא תשוב אליו…" לבבות צעירים הלמו, רעדו… ידיים נלחצו בחזקה ושפתי הכל לוחשות ברכה ותפילה : רק לבל יחזור, לבל יעזוב…
בן 16 הגיע לשלג המקפיא של קלוסובה ואחרי שבועיים חזר, לא עצר כוח.

עשרה חלוצים היינו

עשרה חלוצים היינו
והלכנו לקיבוץ הכשרה;
אבד לנו אחד בדרך
ונותרנו רק תשעה.

אוי מרשק המשוויץ כרגיל,
הקיבוץ מבעיות לא ינוח,
למי זה נחוץ, למי זה מועיל?-
יקח את הכל הרוח.

היינו חלוצים תשעה
ועל פרובלמים חשבנו;
היה לאחד העניין לזרא
ואנחנו שמונה נעזבנו

אוי מרשק —

שמונה חברים נותרנו,
וקיבוץ גדול אז בנינו;
חשק האחד בקבוצה קטנה
ונמלט על נפשו אחינו

אוי מרשק—

שבעה חברים היינו
ויחד צעדנו קדימה;
הגיע יום חג ונתקף אחד
געגועים לאבא ואמא

אוי מרשק—

ששה חברים היינו
ויחד חיינו כדת;
קם האחד, נשא לו אשה
וכך בכולנו בגד

אוי מרשק—

חמישה חברים נותרנו
ובאומץ נשאנו בעול;
עד שלפתע אחד מאתנו חלה
ועצב ירד על הכל.

אוי מרשק—

רצינו אותו לרפא מן החולי
ודוקא בתוך הקבוצה;
ויכוח התחיל שהיה לסכסוך
כי אחד התנגד ומיחה

אוי מרשק—

ועלה ורתח הסכסוך אז,
בקיבוץ פרובלמים, ויכוח-
למי זה נחוץ, למי זה מועיל-
שייקח את הכל הרוח.

אוי מרשק—-

מכל קצות

אני באתי מבעלז. מחסידות בעלז. עם פאות ומנגינות. באתי כי שמעתי שקלוסובה מקבלת את כולם. ואכן כן היא הכילה את מנגינותי ואת הריקודים שהבאתי מהחצר החסידית. עזבתי את בעלז בגלל קלוסובה ולקלוסובה הבאתי את בעלז. אל המחצבה הגעתי ועמי ניחוחות הניגון וההתלהבות.

אני באתי מהגימנסיה. מהגימנסיה הפולנית. עד גיל 13 תכננתי להיות פטריוטית פולניה. לדקלם ולשחרר. עלילת הדם שפרצה העירה אותי מחלומי והביאה אותי אל החלום האחר, אל חלום החלוציות. ביקשתי דרך פטריוטית, רומנטיקה כמו שהיתה לי אבל יהודית, רומנטיקה שתישא אותי אל המחצבה, לארץ ישראל.

כשחומה חיות ראתה אותי היא אמרה : עם לבוש כמו שלך את לא תוכלי להדריך. אני באתי לחלוץ הצעיר עם שמלה מהודרת. כשאמרה לי נעלבתי. החלטתי אהיה גם אהיה והגעתי לקלוסובה. הוכחתי לעצמי שאני יכולה.

בעיר קובל בה גדלתי החלטתי לעשות מעשה. יצאתי לעבוד בבניין . לעיני כל עבדתי עם פטיש. מורים ותלמידים באו לראותני עובדת. הם הביאו לי דברי מתיקה שאדע עד כמה הם אוהבים את מה שאני עושה. אחותי באה לרחם עלי, אבי הזדעזע ואני ישבתי על ערימת אבן, בידי פטיש ופוררתי בו חצץ לאבנים קטנות. כך סללתי את דרכי לקלוסובה.

אני הייתי חבר גורדוניה. הגעתי להכשרה. היו בה עוד חברי גורדוניה אך הם שמרו על זהותם בסוד. בקלוסובה צריך היה להיות חלוצים. קלוסוביאקים, מרשקים ולא גורדונאים. אני לא הסכמתי והודעתי שאני מגורדוניה. בני ביקש לבולל אותי בהתלהבותו. מעשיו לא היו לרוחי. טרקתי את הדלת לקלוסובה והקמתי הכשרה לחברים משלנו לגורדונאים.

כשנסעתי לקלוסובה לא הפרדתי מן ההורים. ברחתי. הם ביקשו שאבוא להיפרד. העניין הובא לאסיפה כללית של קלוסובה. מרשק התנגד לנסיעתי. הוא חשב שאני לא אחזור. בכל זאת הוחלט שאצא הביתה להיפרד מההורים. בבית הורי שמעתי את אמי לוחשת לאבא שלי שהפכתי לאחרת. שאינני בעל בתית. עם חברי לשעבר לא נפגשתי.נשפי הריקודים בעיר כבר לא עניינו אותי. להורי היתה אכזבה גמורה. שבתי לנעול את נעלי הגומי הקרועות של קלוסובה.

אני באתי מהעיר סמורגון. מייסדי הקהילה היהודית שלנו היו יוצאי צבא הצאר ניקולאי. ילדים יהודים שנחטפו בגיל 8 עד 12 לחינוך מחדש ושרתו בצבא הרוסי 25 שנים. בסמורגון הן קיבלו אדמות והיו לעובדי אדמה. קרקעדיקע קראו להם, מן המילה קרקע. אלו היו אבות אבותי. ואני הייתי לעובד מחצבה. כמה קשה היה לי לבוא לארץ ישראל אחרי המחצבה ולגדל עשבים!

מכיון שבסמורגון אסור היה לקיים פעילות ציונית גלוייה, קיימנו אותה בבית הכנסת. בני מהרשק הבן של הרב של העיירה היה נושא דרשות ציניות נלהבות מעל בימת בית הכנסת. הוא דיבר על ארץ ישראל כאילו בא משם ואני נסחפתי אחרי חלומו לקלוסובה.

בעבודה

עבדו במחצבת האבנים של פינקלשטיין עם עוד אלפים. עבדו במנסרה של לרנר עם עוד מאות. סחבו שקי קמח, כרתו עצים, כיבסו ובישלו לעצמם וגם בבתים של אמידי העיירה.
אך דבר אחד היה ברור אם בעל הבית מזמין אותך לארוחה אסור לקבל את הצעתו. היא תשבור את שוויון האוכל שבין סוציאליסטים . רק למגישים בולים לנסירה ניתנה תוספת הברה מיוחדת. הגזעים היו כבדים.
יום אחד ביקשו חברה אחת לעבודת כביסה. הלכתי ובבואי למקום פתחה את הדלת אישה נחמדה בת 40 ושאלתני לרצוני.אמרתי לה שנשלחתי מהקיבוץ לכבס אצלה. היא הסתכלה עלי ואמרה בהתרגשות
-ישמרני האל! נערה צעירה ועדינה כזאת תעבוד אצלי בכביסה ? היה לא תהיה ! ניסיתי לשכנע אותה שאני וותיקה במקצוע וכבר עשיתי עבודה כזו בבתים רבים. שאם היא לא תקבל אותי לעבודה לא יהיה לי מה לאכול – וענתה לי. 'אז תשבי אצלי כל היום, תקבלי שכר בטלה ובקיבוץ תספרי שקיבלת שכר בעד העבודה שעשית' הסברתי לה שלא ייתכן לעשות כדבר הזה. וחבל על הזמן.

סידור העבודה היה גם סידור האי עבודה. האבטלה, המחלות, הנסיעות. בקלוסובה היתה העבודה רשות. כל בוקר העירו כל אחד מהחברים בשאלה. האם אתה קם היום לעבודה? כי כל רגע בקלוסובה היה רגע של הכרעה, מבחן לרצון, הוצאת לשון לשיגרה.

המרגל שהגיע לקלוסובה

אחד ממנהיגי קלוסובה היה דניאל לוי. הוא היה מרוכז במשימה. מחמיר עם עצמו ומחמיר עם זולתו. מנסה לפענח את אישיותו של כל אחד כשהוא בוחן אותו בעבודה, באכילה, במחסור. חיים בן אשר איש גבעת ברנר החליט לבא לבקר באופן סודי בקלוסובה כדי לתהות על קנקנה. להציג עצמו כאלמוני המבקש להצטרף. את הספרים שהיו עמו הסתיר במספרה בעיר הקרובה המציא לעצמו סיפור כיסוי ונחת בעולמה של קלוסובה כשהוא טוען כי בא להצטרף לחבורה. דניאל לוי פגש אותו והתבונן במעיל העור שלבש. 'המעיל שלך הוא מעיל של גדוד העבודה בארץ ישראל ' אמר. אך חיים בן אשר הכחיש. קלוסובה עמדה למבחנו של חיים בן אשר. האם יביאו לו כוס מים ממרחקים למרות שהוא אלמוני וחדש? האם יפנו לו מקום במיטה שהרי בקלוסובה לנו לפחות שניים במיטה ושלושה על השולחן. מה יענו לו כשישאל מהי קלוסובה. הוא שאל את אחת מהחברות והיא ענתה לו באידיש כמובן . התשובה היתה מגומגמת. בקלוסובה עובדים יחד, יחד דואגים והחולים מקבלים דיאטה. חיים בן אשר אהב לשאול ושאל עוד האם באמת כאן דואגים? התשובה על כך היתה : בכל זאת כן.
הם הושיבו אותו על שולחנם, הם פרסו לו את לחמם וסיפרו לו על חלומם אולם כשהחלו את האסיפה של ההכשרה נשתרר שקט והוא הבין כי באסיפה לא יוכל להשתתף. שלא תהיה אסיפה עמו. הוא נאלץ לצאת ולהקשיב לדברים מאחורי החלון.

הביקור הסתיים. בכל ההכשרות נפוצה השמועה. חיים בן אשר שהה בקלוסובה וריגל.היו שחשדו כי היה מרגל פולני. היו שחשדו שהיה מרגל רוסי. דניאל לוי כעס אך כשהגיע חיים בן אשר שוב לקלוסובה קיבלו אותו בחיוך. הפעם הביא עצו חיים בן אשר רפרפרודוקציות של פסלי מיכאל אנג'לו ורודין. הוא הראה אותם לחברי קלוסובה כדי שיבינו למי הם צריכים להידמות. בעזרת רצון חלוצי יקבלו את שרירי פסלי מיכאל אנג'לו, את הרומנטיקה של רודין.

ב1975 ישב חיים בן אשר באילת וניסה לבחון מה ההבדל בין קלוסובה וההביטניקים וההיפים של שנות השבעים. הוא סיכם : לעומת ההיפים אנשי קלוסובה קיבלו על עצמם עול מלכות עבודת הפרך והעוני כדי להציל עם ולבנות עולם.

ימי חג ותרבות

לקראת פסח היו גבאי בתי הכנסת ובית המדרש מזמינים את החלוצים לערוך ביעור חמץ וניקיון יסודי. הם ידעו כי החלוצים לא מתפללים אך אפשר לסמוך עליהם שינקו כמו שצריך

בערב פסח תרצ'א או 1931 , בחצות התקיים סדר פסח לאנשי ההכשרה. שולחנות העמדו לאורך חדר האוכל ורבים מהעיירה היהודית באו להתארח. הסדר נפתח בשירת האינטרנציונל ותחזקנה וטבנקין פתח בדברים על יציאת מצריים, על האביב , על הפסח בארץ ועל החירות. הכל שרו. יענקל שרק, היו הצגות ופזמונים ונשמעו פרקי ההגדה ההיתולית שגמרה את החשבון עם הרבה חברים. היה מצות והסדר היה כשר. שירת בשנה הבאה בירושלים נתקבלה כפרוגרמה וחיזוי ברור . והשירה נמשכה עד הבוקר.

בפועלי ציון ובבונד דברו אידיש שפת העם. בציונות ברדיקלית דברו עברית בקלוסובה דברו גם אידיש וגם עברית. כשהיו בקלוסובה 200 חברים 100 דברו עברית 70 לא ידעו אלא מילים ספורות והשאר ידעו קצת.
כששלחנו חברה שלנו לעבוד בגן הילדים החליטה הגננת שתדבר עם הילדים עברית. היא והעוזרת שלה לא ידעו מספיק. הן לימדו זו את זו . לפני כל יום עבודה ערכו חזרות למילים בהן ישתמשו עם הילדים.

על קיר חדר האוכל היו תמונותיהם של יוסף חיים ברנר , אהרון דוד גורדון וטרומפלדור. הסיסמה שהיתה תלויה על הקיר הזעיקה את ברל כצנלסון. גוברמן הציע לקלוובה סיסמא שהאמין שכתב אותה יוסף חיים ברנר " תורת החלוציות העברית אכזרית במעשיותה ונפלאה במהותה". רקמו אותה בחוטי זהב על בד אדום. ברל כצנלסון שביקר בקלוסובה הזדעזע מהסיסמא זה נשמע כמו 'מרבה אכזריות מרבה חלוציות' אני הייתי משוכנע שברנר כתב והוא אמר שלא.

יאנובסקי טען לחינוך כל פרט על ידי תרבות של ספר. טענו כלפיו: הפכנו יהודי לפועל, האם זה לא חינוך? האם זה לא תרבות ?

גולדה מינץ סיכמה :ביטוי חיינו הוא בקול, קול העבודה וקול האסיפה. האסיפה מחנכת לחיים עם אנשים. אם קולה יהיה חזק יישאר גם מקום לאותו הניגון בלי הקול, ליחיד כשהוא יחיד !

עולה בזכרוני שיחת חברים בבית העץ הקטן אשר קראו לו בפולנית בית הפלשתינאים. הבית היה צר מלהכיל את כל החברים העומדים צפופים ומקשיבים לדברי השליח מהארץ. והנה נפתחת הדלת, חבר פורץ פנימה ללא נשימה וקורא בקול רם : "אושרו סרטיפיקטים, ישנה עלייה". כסופת פתע פורצת שירה אדירה, והריקוד מתחיל, איש אל איש, יד על שכם, העיניים עצומות, הראשים נעים ימין ושמאל, בדבקות של תפילה זכה. ריקוד עד כלות הנפש. ולמעלה על השולחן, עומד השליח מהארץ ועיניו לחות…

אהבה : מיומנו האישי של אברהם לב.

עצב שקט ממלא אותי ורגשות מטרידים. אני נמצא עכשיו ב'קבוצה הקטנה' וכותב. זמנים מוזרים הגיעו לקיבוץ, ימים של אבטלה והרס. העצלנות פורחת. אני מפחד שיגיעו ימים יותר גרועים. ימים קשים ועצובים. 35 אנשים נמצאים כרגע בקיבוץ וגם את המספר הזה רוצים לקצץ, לשלוח חברים לפלוגות העבודה בסביבה. אולי גם אני אהיה ביניהם ? למען האמת אין לי חשק לעזוב. למרות שאני לא עושה כלום, לא כותב , לא קורא, עמוק בתוך הלב מנגנת מנגינה נסתרת. היא ממלאת בחום נעים ומוזר את כל גופי, הגוף העייף שלי. יחד עם זאת לוחץ עליי געגוע עצוב לשנה שעברה. אני כבר אחרי שנה של רומנטיקה. עליות ואכזבות. שנת אהבה לוהטת להניה. נשפכו מאז מים רבים. הניה כבר נסעה מזמן למקום הכשרה אחר. טייבלה עדיין פה בקלוסובה. ההרגשה שלי כלפיה מוזרה. אני לא מין בעצמי האם אני אוהב אותה או לא. לפעמים אני כן מרגיש משהו שמשמח אותי. אני חייב הרבה תודות לקטנה הזאת. אבל עדיין איני בטוח. לא ברורים לי לגמרי הרגשות לא שלי ולא שלה.

החיים שלי בקלוסובה , חיים מלאים בעבודה קשה הוכיחו לי שגם כאב ועצב יכולים להיות נעימים. אני מרגיש אותם בתוכי, בתוך הגוף הצעיר שלי. הימים שלי עכשיו בקלוסובה הם האחרונים. מי יודע באיזה רחובות אני עוד אדרוך, בין איזה חברים- חלוצים עוד אסתובב?

את קלוסובה עזבו עוד חמישה חברים. נשארנו רק שלושים. וביניהם אין אף אחד שבאמת מעניין אותי. לכן אני מחכה לשינויים. נשארה לי רק טייבלה. גם יענקל ליפשיץ בחור מרכסיסט בן עשרים גבוה, פנים נחמדות, התחתן כאן בקיבוץ ההכשרה עם חייקה פריד. שלוש שנים הוא כבר בקיבוץ וכל השנים האלה חבר הנהלה עוד מהזמנים שהיו כאן 300 איש.

הימים חולפים , נורא קר בחוץ ורוחות חזקות . כשאני יושב אצלי בחדר ב'קבוצה הקטנה' אני שומע איך הרוח מדבר. ה'קבוצה הקטנה' מכילה שני חדרים. בחדר הראשון נמצא תנור ופלטה. שם הנוצרייה בעלת הבית כל הזמן מבשלת. יש גם חלון. בחדר הזה ישנות שש בחורות. החדר השני הרבה יותר קטן וצפוף. פה ישנים ארבעה בחורים ובחורה אחת. אחד כותב, אחת קוראת, אחד שורק, אחת שוכבת במיטה כך מבלים שלושים איש בקלוסובה. באותה קלוסובה איפה שפעם הכל רעד משמחה.

זה היה ביום ראשון בערב. פיש קרא לחברי ההנהלה לישיבה וקרא גם לי ולחברי. הלב נתפש לי. אני עומד לעזוב. ומה לגבי טייבלה? מה יהיה אתה עכשיו? נעלתי את המגפיים של אחד החברים, לבשתי מעיל ויצאתי לקבוצה הקטנה. שם ליד התנור אמרתי שאני נוסע. טייבלה הביטה אליי בסימן שאלה. אמרו : 'הוא נוסע כבר' נכנסתי לחדר השני לקחת מזוודה. דמעות חנקו את גרוני. כשיצאתי טייבלה עמדה עם פנים פונות לקיר, סובבתי אותה אליי, לקחתי את הפנים שלה בידיים שלי ואמרתי 'הגיע הזמן להיפרד'. היא שתקה. היה כבר מאוחר. התנשקנו נשיקות חמות ויצאתי החוצה לקור. הלכנו ושתקנו. הלב שלי התרסק.

בתחנת הרכבת היה קר ושקט. המנורה הגדולה האירה באור חיוור. רק אנשים מעטים הסתובבו פה ושם. הרכבת הגיעה. התנשקתי בחיפזון עם חברי והתחלתי להתרחק מחברי ומקלוסובה במהירות של רכת. להתרחק מהמקום שהיה כל כך יקר לי.
סוף דבר
טייבלה גם עזבה את קלוסובה והגיעה לוורבה. וכמו באגדות הם התחתנו. עלו ארצה והקימו את ביתם בגבעת השלושה אך לב לא הפסיק להיות בשל כך משורר עצוב. כי האמין בעצב. על כן בכל ימיו בארץ ישראל העברית כתב באידיש. אידיש יודעת להיות עצובה בשמחה גדולה יותר.

מנהיגות
כשהגיע בני מרשק לקלוסובה היא היתה ריקה מאדם. הוא ערך מסע בכל היישובים מסביבה. לן על ספסלים דרש בבתי כנסת, פגש צעירים ושב לקלוסובה עם גרעין אנושי שצמח אחר כך לגבהים לא מעט בזכותו. במשך שלוש שנים וחצי הפכו הקלוסוביאקים להיות מרשקים. מה היה בו במרשק זה ? הטיב לכתוב על כך אחד מנאמניו יעקב ליפשיץ:
'לא קלה היתה ההליכה בצוותא עם בני. היה בכך משום 'אחד מהלך ואחד רץ' קשה היה ללכת אתו, כי לא רצה להכיר במצוי. הוא הכיר רק שני צבעים שחור ולבן. אכן, יותר משהיה מרגיז כשלא צדק הרגיז כשצדק.'
אחרי עלייתו של בני מרשק ב1929 היה דניאל הלוי למנהיגה של קלוסובה. הוא היה בעל תרבות פנימית חזקה. רציונליסט במחשבתו. קמצן בדיבורו. לא במהרה נגלה לזולתו. אך איש של מוזיקה. הקשיב לשריקת אחד החלוצים ולשירת הא- קפלה ששרו נשים צעירות בכמה קולות. כשניהל את שירת הציבור לא הסכים לצעקה של נלהבים או לזיוף של מתרגשים.
יום אחד התאהב. החברים ליוו אותו במאבקו ושמחו שגם הוא מתאהב. אמרו עליו באהבה רבה שגם הוא כאחד האדם.

קלוסובה

מנוצל היטב.
–לקבל על עצמך תנאים לא אנושיים בשם ולשם ערכים אנושיים
-כל חלון פתוח אלי עמל ואל שיר
-קלוסוביאק : הוזה שקוע ולא משלים
– הקיבוץ אינו שלמות הוא משימה בזמן של התמוטטות: אילוץ להמונים דרושה לא רק ידיעת המטרה אלא בהירות הדרך
לחלוץ לבטים בפיסול פנימי של אישיות.
– קלוסובה לא נולדה בתיאוריה המבקשת מימוש היא תורת חיים שצורפה בכור החיים.
– קלוסובה היתה אניית מסע לארץ ישראל גם כשהנמל של ארץ ישראל נסגר בפניה.
– קלוסובה היא מסע מבין סלעים ויערות אלי קרקע במולדת.
– דברו על קלוסוביאק, על טיפוס אנושי, אך הטיפוסי לקלוסובה היה הריבוי והגיוון האנושי.
– יותר משהיה טיפוס אנושי , חלוץ, היה געגוע לטיפוס.
– הרעות איתנה כסלע!
– החיים הם תהליך של פיסול עצמי. חיצוב באדם . הרחקת חלקים מסוימים מן האדם מגלה בו תכונות שהוסתרו, תכונות שהוא מחפש.
– קלוסובה היתה נאות מדבר בצייה שבגלות.
– קראו לקלוסובה קיינעמלאנד המקום של אף אחד. האם כי היה זה מקום הפקר ללא חוקים? מקום בו שום דבר לא שייך לאף אחד כי הכל שייך לכולם ? ואולי קיינערלנד בא מקונם, נדר שהותר ביום הכיפורים. קינעמלנד היא מקום של גילוי נדרים. של כשפים: מי שבא אליה היא לא מתירה לו לצאת.
– הנוער ! לעמוד אסור!