בין שני חלומות
שמש זרח לי בליל
הוא החלום שריחם אותי
זרח ארח לי בצל
פתע פתאום הקיצותי
עבר חגי
שני חלומות של יצחק קצנלסון- זה מול זה. הראשון חלום נער: פגישה עם מלאך הפותח לו שערי גן עדן, חלום ממנו המשורר מבקש לא להתעורר אל היום המסנוור במציאותו. הוא נכתב בימי ראשית שירתו של יצחק קצנלסון. החלום השני שנכתב בסוף ימיו במחנה השבויים בוויטל בצרפת הוא סיוט. חלום מותו של העם ושל המשפחה. המשורר המבקש להתעורר מוצא עצמו באור יום אכזרי המממש את החלום את המוות והקץ . אחריו הובל המשורר עם בנו לדרנסי בדרך לאושביץ.
חלומו של תינוק
-אמא- אמא~ הו גשי נא הלום-
בשנתי ראיתי חלום.
בחלומי- כרוב קל אלי טס,
לקחני בכנפיו ונס.
שאלתיו- לאן? ענה לי :
-אל גן שערי גן עדן, בני.
נעף גם יומם גם ליל,
עד שבאנו אל שערי גן- אל.
-תוק-תוק! דפק כרובי בלט-
פתחו לי ולשמואל הקט!
-פתח, תח- תח, פתח, תח תח!
פתחו לי ולשמואל הרך!
קיש- קיש – קיש!
פתחו לי ולשמואל נא חיש!
השערים אז נפתחו דם-
ואיקץ והנה חלום
——————-
הו אמא, הו אמא, לו רק
יכלתי לישון עוד דק-
בודאי הראני הכרוב
את גן אלוהים וכל טוב.
כה אבך ביגוני
גם יום גם ליל: חלום חלמתי,
נורא מאד:
אין עמי, עמי
איננו עוד.
בצעקה קמתי-
אהה! אהה!
אשר חלמתי
בא לי, בא!
'הה אל ברמה'
אקרא רתת:
על מה ולמה
עמי מת?
על מה ולמה
מת לשוא?
לא במלחמה,
לא בקרב…
נערים, זקנים,
גם נשים וטף-
כבר אינם, אינם-
ספקו כף!
על מה ריבוני?
ולמה אל ?
אח ואחות
עזרא : אוי לי, שרה, אוי אחותי,
ראי נא, מה עשיתי שרה:
תה שתיתי, והנה כוסי
נפלה ארצה ונשברה !
שרה: הן בלי צדיה זאת עשית,
גם לא גדולה כך הרעה:
לא חטאת, לא עוית;
עכשיו הס אמנו באה…
האם : תה שתיתם, קטני, עתה,
וכוס אחת נפלה מטה,-
מי זה שיבר את הכוס?
שרה: אני, אני עשיתי זאת…
עזרא : שקר אמרה, שוא דברה,
היא לא שברה, לא שברה,
כי אנוכי הוא השובר!
שרה: שקר, שקר עזרא דובר!
האם: מי ששבר יקרב הנה:
שני אגסים לו אתנה…
עזרא: שרה את הכוס הפילה,
האגסים, אם כן, תני לה…
שרה: עזרא שבר, לו שייכים
האגסים המשובחים!
הנה עזרא, גש אלי,
שני אגסים מני קח!
עזרא: אחד, אחד יהי לי די!
שרה, שרה, קבלי שי:
אגס לי ואגס לך!
השמים והארץ
השמים : עניה את, ארץ, עניה ושחורה-
רק לי כל הזוהר! רק לי כל האורה!
ביום- לי יש שמש, בלילה ירח,
כל אחד בי מזהיר, כל אחד זורח.
הארץ : הוי שחקים מתגאים, הוי שחקים שחצנים!
ולמי עבים שחורים? ולמי העננים?
לי נפט ולי גז. גם אלקטרון מאירים
ספירי ופניני כלום אינם מזהירים ?
השמים : לנו ברקים ורעמים!
לנו אישים ולהבות.
הארץ: לי אתים , מגלים!
לי חיצים וחרבות,
השמים : לנו שלגים וגשמים!
הארץ : לי ימים ונחלים!
השמים: לנו אלפי כוכבים
הארץ: ריבואות לי פרחים!
השמים: בנו מלאכים-
הם עפים ושבים,
הם דאים וטשים!
הארץ : ולי יש צפורים-
עפרונים וזמירים,
הם שרים בשירים!
הם עפים ושרים!
ויש לי אנשים
וילדים-
נחמדים!
שיחות, הוצאת 'מקרא'
עליצות שופעת
ראיתי לפני את יצחק העלם הרך, את יצחק מלפני ארבעים שנה. הוא בא אז יחד עם יצחק טבנקין, בן דודו, לעיר מולדתי בוברויסק בענייני 'פרזיו' כלומר התייצבות לצבא, והוא התגורר שם איזה זמן בבית סבא שלו, זקן יקר, אשר פניו קרנו תמיד מחיוך מקסים, חיוך ידידות וחיבה לכל הבא בד' אמותיו.גם אמו של יצחק, אשה טובת לב להפליא, באה עמו. היחס של קצנלסון לאמו ולזקנו הפליאני. סוף סוף היה כבן עשרים, אדם מבוגר, אולם על אמא וזקנו התרפק ממש כתינוק. יש שהבחין בתמיהה שלי, ואז היה כאילו מתבייש קצת ומחייך לעומתי מתוך מבוכה והתנצלות, אבל לא עברו רגעים מועטים והוא מתחיל שוב להתרפק על אמא וסבא, מחבקם, מנשקם ומלטפם, כשכולו נוהר משפע אור, אור אהבה. אך ביחוד הוא זכור לי בפגישתנו הראשונה הזאת מטיול אחד בסירה על פני נהר ברזינה, זה היה בקיץ, לפנות ערב, הנהר הרחב זרם בנגוהות השקיעה בין גדותיו הירוקות, בין אפרים, שדות חורשות, הסירה היתה מלאה צעירים, בחורים ובחורות, ששמחו מאד לחברת האורח- המשורר. יצחק הראה כוחו בחתירה במשוטים תוך כדי שירה וצהלה ומעשי קונדסות, כמו התזת רסיסי מים על השכנים, שגם הם כמובן לא טמנו ידיים בצלחת, ולבסוף הושבנוהו, כמעט בעל כורחו, על חרטום הספינה, שינוח קצת. פניו היו מופנים לשמש והוא זרח כולו, אבל לא כלך כך מהשמש כמו מאיזה עליצות שופעת , שפרצה מתוך עיניו, מתוך גומות החן שבלחייו, מתלתליו המקורזלים, מצחוקו ומזמרתו.
פקחתי עיניים-
ראה : האיר יום!
סנונית בחלון,
ושמש ברום.
נשאתי כפים
פציתי הפה-
האח כמה יפה
העולם הזה!
המתח בין הכוכב הנישא לבין האנשים כאן על פני אדמה גדול כמתח אהבתם ההדדית .זה הקשר והמפריד בין האידיליה של חיי היום יום הנפרטים לרגעי שיגרה לבין הנישא, הנצחי.
כוכב מהבהב במרום.
ונערה בסמטא עוברת;
מדוע כה יחרד הכוכב?
מדוע הנערה חיוורת?
הם אוהבים זה את זה כמה,
וזה אל זה יוצאים בלילה:
הנערה לו קוראת : רד מטה!
הכוכב: עלי- נא למעלה!
ופעם ויחרד הכוכב
ניתק ממרומו ושקע;
הנערה צועקת לנפלו
וקוראת לנפלו בצעקה
למען הגדולים ,יצחק קצנלסון יצחק ברקמן ורשו,ה. תרפ'א
כוכב זה הנופל- את צערו של כל העולם גלה לי בנופלו. כוכב זה הנופל הנהו תמצית כל תהום מחשבותי בערב זה, ושאר הדברים הם הכוונה.
כוהנו של מקדש חרב
בפירושיו של יצחק קצנלסון על שירתו ויצירתו של ביאליק מתגלה חדות מבטו ויכולתו לגלות את העצב והחורבן תכונות שניתן לגלות גם ביצירתו הוא.
מקדשו של ביאליק הוא אחר , הוא הריהו כוהנו של מקדש חרב, ואין דומה לו לכהן זה כשהוא בא אל המקדש החרב ואוחז בקרנות המזבח, זה מזבח הצער… לפנים היה המקדש רענן ודשן. קטורתו היתה מתמרת ועולה בצהלה, ואולי עוד בימי ביאליק העלם היו מקטירים בו וריח זבחו נודף והבלו נפוץ. מזבח העלומים, מזבח הנעורים קראו לו… אך האיש ביאליק בא למקדש שכבר חרב וצערו תוסס בו, ומשנכנס לתוכו נעשו שליטו האחד והיחידי. אף אמנם לכתחילה היה הצער רק צערו הוא צער עצמו, צער חייו, ולאט לאט רחבו עיניו ולבו כאולם רחב ונחתם בהם גם צערו של אחיו, של כל אחיו היתומים, העם אשר יאהב עד כדי שנאה- אשר כל אהבה לא תשוה בה.
ביאליק כתב שירי אהבה יפים, יפים עד מאד ואולם רק השירים יפים. האהבה אשר מבתוך השירים היא קלושה ומצערה. גדולים אצל ביאליק הגעגועים לאהבה, גדול בו כליון הנפש אליה ואולם היא עצמה עוברת בין שורות שיריו כצל.
186ח.נ. ביאליק סיפורים ומסות 186
תהום אהבה ומוות זה – מאין לנו?
יפי חיים אלה- מהיכן אנו שואבים?
לא אזכור מי ומי זה שאל מאתנו-
אני או את? – מי שאל ומי ענה :
מן הכואבים…
ה'מעורר' בן זקונים
לי.ח.ברנר אדוני היקר!
זה שבוע שנמצאת אדריסתך תחת ידי ורק עתה אני שולח לך את ברכתי שתראה שכר בעמלך שאתה עמל בהוצאת "המעורר" בן זקונים ובן יחיד זה. כחצי שנה עבדתי בצבא וזה עתה השתחררתי, כל זמן שהייתי בגזרה לא ידעתי מאום מהמתרחש בעולמינו. לא פיללתי לירידת פלאים, רק עתה כשיצאתי מחדש לאויר העולם וראיתי עד כמה דלים אנו…
מעומק לבי אני שולח לך את ברכתי. כתוב לי אם יש לך צורך בשירה ובפרוזה והיכול גם אני להשתתף במעשך היפה. שלח לי אדריסה נכונה. ברגשי חיבה רבה
יצחק קצנלסון
יצחק קצנלסון גלויה (על צידה השני חותמת הדואר מתאריך 6.7.1906 והכתובת של ברנר בלונדון)
יודע אני את שני שיריך בעל-פה
יצחק יקירי
היום שלחתי לך את 'המעורר' קונטרס ג', שבו בא שירך 'מאומה לא הגידה לי' וכאן עלי לבקש את סליחתך על א) שמסיבות טכניות הוכרחתי לדחות את 'ערבוביה' עד קונטרס ד', ועל ב) שמסיבות טכניות הוכרחתי לתת את 'מאומה לא הגידה לי' בשני טורים ובעמוד אחד, שלא כרצונך שאשים רווח גדול. הסולח אתה? אראה בנחמה, אם לא יודע אני את שני שיריך אלה בעל פה, כשם שידעתי את 'שקיעה' במועדה, וכשאתה מכפר- כפר גם על שמרוב עיפותי ומגודל הבלבול שבראשי והקהות שבלבי מכתיבת אדריסאות וכו' וכו' אין לאל ידי לכתוב, למצער, גלויה כהלכה און עס קלעפט זיך ניט א ווארט צו א ווארט (יודית במובן: ואין לדברי לא צורה ולא טעם)
שלך באהבה רבה
י.ח. ברנר
22.3.07 כרך ג' 306
את כולם ראיתי על הבמה
'החולשה' הגדולה שלי היתה באותן שנות ילדות היה התיאטרון. מיד מהחנות, עוד לפני האוכל, הייתי לוקח מטבע, עולה ליציע ומרום שבתי נדבק ממש לתמונה שלפני. אבי היה אז בוורשה ואמי, חובבת תיאטרון מובהקת, היתה תמיד סקרנית לסיפורים שלי , מה ראיתי ומה שמעתי. הפקתי מהתיאטרון יותר ממה שהפקתי מספריית ההשאלה שלי: הרפרטואר היה לרוב נבחר, שקספיר, גטה, שילר ואחרים. את כולם ראיתי על הבמה. לא את כולם הבנתי במלואם אך הם רגשו אותי ביותר. דקלמתי בעל פה חלקים רבים בהתלהבות של שחקן, בכיתי, צחקתי בחלקים שצריך, בצליל, בהדגשה ובמימיקה של שחקן.
מתוך סקיצה אוטוביוגראפית
ל'בימה'
מוסקבה, כמו מצרים העתיקה,
בן חמד לעם עתיק ילדה והיניקה-
בית חזיון, כאור עלה ויבקע-
ראו, ראו הנה היא 'היד החזקה'!
יד כצור, יד חזקה כחלמיש-
ואצבעות לה אצבעות חמש:
חלום יעקב, מבול, גולם, נצחי- ואם היא
היא הדיבוק- אמור לה: אצבע אלוהים היא !
יצחק קצנלסון לודז' כ'ח ניסן התרפ'ו (1926)
הפלא התחולל
הנה האולם מחשיך. אילו נכנעתי לריגושי, הייתי פורץ בזעקה מפחד ומציפייה… הפלא התחולל: המסך עלה ביד פלאים. נפתחו השערים ל'עולם אחר' ושם במרחקים, בריחוק הגדול רואים- את
ה א ד ם.
תיאטרון! מה רב כוחך, חכמים וכסילים דנו בך, וכמה פירושי רש'י! והכל- אמת היא … ואילו הדבר הגדול והפשוט הוא, שאתה תולש איש אחד מרבים, ומציג אותו לפנינו מתוך הפרספקטיבה, כאדם ירד מעולמות אחרים.
תיאטרון! משול אתה ליצור חי. הבמה שלך, ככף- יד רחבה. ועל כף היד הזאת אתה מראה לנו את הדל, הזעיר, הצומח למימד ענק, המרקד ומקפץ, הרי הוא- האדם.
לעתים קרובות אנו צופים בתיאטרון ואיננו רואים עוד את הפלא המתאר עוד את הפלא המתאר לפני ההתחלה את כל ההצגה. הטקס שלפני המשחק אינו מרהיב פחות. הטקס שלפני העלאת המסך- בבית האמנות המקודש, וגם באוהלי המוקיונים המשוקץ- הוא טקס נהדר. אילו היינו הולכים אחרי רגשותינו העמוקים, הכמוסים בתוכנו- היינו לפני כל התחלת הצגה רועדים.
לא השחקן, כמקובל, עשוי להזדעזע לפני ההופעה, אלא ה צ ו פ ה , שלפניו עומדים לשחק. קל וחומר, הצופה וחוויותיו, כשהוא רואה על הבמה את האדם.
165
חמש שנים עברו בריקודים
חמש שנים על מיכאל
עברו בריקודים
בטל ישב מעבודה,
חפשי מלימודים.
שלשה היו לו חברים:
נבחן שבמלונה,
חתול שחור רבי לקיק,
ובשובך יונה.
חמש שנים- ובששית
אל חבריו קרא:
'שלום נבחן, שלום לקיק,
שלום יונה צחורה
אל בית הספר אלכה לי,
אלמד יום – יום עכשיו;
חכו עד כלות הלימודים,
שוב נשתעשע יחדיו'.
יש שיר לילדי ישראל
פרחים
אבא : למה קטני בני החביב,
ככה עצב אתה, למה?
הילד : עצב אני, שהאביב
אינו תמיד על אדמה
אבא: גם החורף הוא יפה
צא וראה : הפלג קפא…
רצפת קרח כל הפלג!
גם השלג, גם השלג,
זה הקריר והצח
אם לא לבן הוא ורך?
הילד : אכן גם הקרח זך הוא,
גם השלג רך וצח הוא:
אבל ציצים, פרחים, זרים-
לי חסרים! לי חסרים!
אבא: פרחים! טוב מאד, בוא הנה,-
גם את זה לך אתנה!
אל החלון, קטני, גש-
גינה שם בשבילך יש…
הילד: הוי מה רואה אני הוי!
גינה קטנה שתולה פה
כמה פרחים, כמה ציצים-
פה משגשגים ומניצים!
אבא חביב, אבא חסיד,
פרחי אלה יחיו תמיד?
אבא: תמיד? לא תמיד כמו פרחי
הקיץ,
כך גם הללו, הללו-
פרחי הקיץ הם צצים ונובלים,
גם אלה ימסו וכלו.
המורה – מה משלך תתן?
המורה הבא להורות לקטניו שואלים אותו : מה הרכוש שהבאת אתך? ואמר לך : כלום אינך רואה את שאני טעון? ימים ושנים ישבתי באוהלה של תורה, יצקתי מים על יד חכמים וגדולים, על עמודי התווך של ההוראה והחינוך התרפקתי, בלעתי ים של ספרים, ובקרבי הם ישן על חדש !
… משפילים אנו את קולנו ושואלים אותו שוב. אנו שואלים אותו בלחישה : ומשלך, אדוננו המורה, מה יש לך משלך?
משלי?
משהו משלך, ידידי, ברוך תהיה על כל הטוב אשר הבאת אתך בשביל ילדינו, ואולם כל ההון הזה, הון זרים הוא אשר ימתק לילד, בלי כל ספק, ואולם אתה עצמך מה תתן אתה לילד, משלך מה תתן?
…לו בא אלינו במקום פסטאטלוצי ופרבל, היינו מבכרים אותם על פניו, אבל כאלה לא באו, רק אחד המורים בא עם תורתם בתוך מעיו : אנחנו, אמנם, נחזיק לו טובה בעד זה , אלא שבשום אופן לא ניחא לנו, שיהא המורה רק כעין כלי ריק, שנתמלא מאוצר טוב והרי הוא מוריקו לכלי אחר.
… המזון הטוב והמבריא הבא בפי הילד, עדיין לא הכל הוא. יד האם הרכה, הענוגה והרחמניה, המעניקה לו את מזונותיו מתוך אהבה – הוא העיקר.
תורה זו, שניתנה לנו מן השמים – טעמם של כל רבותיה עומד בה: יש בה הרבה משל משה רבנו, משהו משל יהושע, שמץ מכל הזקנים, קורטוב משל גאונינו, אמוראינו ורבנינו וקצת משלו, משל רבי ומלמדי בליטא, משל שלמה ישעיה'ס זכרונו לברכה. כולם הם שותפי הקדוש ברוך הוא לתורתו, כל אחד השלים אותה בנופך משלו. אל תהא פרוטתך קלה בעיניך, המורה. פרוטתך היא חובתך הקדושה לילד .
סיפורים ומסות
171
מה יפים הלילות בכנען
מה יפים הלילות בכנען
צוננים הם ובהירים
והדממה פה תשיר
יען לה לבי בשירים.
יללת תנים נוגה
תחצה דמי הליל.
הולכים ואובדים השירים
רק הדם הקל לנו יען
צוננים המה ובהירים
ויפים הלילות בכנען
אחי הלכו לרעות צאנם
להשקות העדרים,
ורחל רחל שלי
תדלג על ההרים
השלג על הר חרמון
הולך ונמס,
בואי אלי, רחל שלי
בואי ונתעלס.
1906
צל נשמתי ילך אחרייך – ארצה
ערב עלייתה קבלה חלוצה שעלתה בראשית שנות העשרים והגיעה לדגניה הקדשה מיצחק קצנלסון
מעולם לא קנאתי עוד באדם,
רק בך אני מקנא, אחות,
בך כהולכת ארצה אבות
אני מקנא בך בין מקנאים רבים
העזובים כמוני לאנחות.
וראי אף ראי,
כמה טוב אני.
אני מקנא בך ומברכך
ברוכה תהיי לי וברוך אורחך
זה דרכך קודש יהיה ברוך-
ואת אם תראי דבר – מה שחור
נגרר לך מאחור
אל יחרד לבך, זה צל נשמתי
הוא אחרייך כרוך
בלכתך אל הארץ
ארכיון דגניה א'
לכם ורק לכם אני כותב
ערב אחד בא ביחידות, ליל שבת, גשם סתיו צולף. חרש נכנס המשורר, ישב ליד השולחן. מיד סבוהו כל חברי הקיבוץ, כמו הוזעקו בצלצול פעמון. תהה והסתכל בעיניו הנוצצות, המלאות עצב. היכן תרו, באיזה עולם רחוק? ופתאום- קול שירה בוקע את חיק הדממה ומשתפך בניגון נוגה :
שמש היתה לי ברם,
עם ערב צללה בתהום.
לי ציפור שרה שירת יה,
במרחק רזים עפה לה.
צלילים קלים עולים מעלה מעלה, נמסכים ללבבות, וקו האור הרחוק נראה עתה כה קרוב. ' הדים של תקוות- תום, שנעלמו עם כלות היום'. הצליל האחרון נספג בנפש השומעים, וחרדת קודש אופפת את מאות האנשים. משתררת דממה. דיבורו השוטף מפסיק את הדממה. לא אלינו ידבר- עם עצמו הוא שח:
'ימים ושנים חולפים ביעף. כמו אמש דובבו אלי עלומי, לחשו לי חיים.' עתה בין השמשות, לפניכם אני! ימים ושנים חלפו ודפי פזורים ללא גואל. אם דפי הספר פזורים- אתם האוספים, אתם הקולטים, כי לכם ורק לכם אני כותב. עלומי! כאילו אתמול היה זה, עם שמעונוביץ בבוברויסק, בערב מלא לובן. לא שירים כתבנו, שלג חפנו בידינו, אדם לבן יצרנו, ורוח חיים אמרנו להפיח באפו. חלום ילדות- הלא? והחלום נשאר חלום עד היום, עד היום.
'ארצי! עתה ארצי לפניכם. כשאני הייתי- אתם לא הייתם, עכשיו אינני! אינני! ארצי! החולות על שפת הים, כמה חיממו, כמה מלהטים עתה את נפשי. נפש לוהטת דרושה שם, נפש מלאה אמונה. יקדו גם החולות , צרבו את הרגלים היחפות. כמה חלומות נמוגו בחום הלוהט, עתה יישובים עברים פזורים עליהם. עיר נטעו על החולות. עיר פורשת כפים על שפת הים הכחול, עיר כולה עברית…'
כך הוא עובר בארצו, מטפס בהריה, דורך בעמקיה ומגיע עם שקיעה לקרבת כפר גלעדי. בין הרים וסלעים מוצא הוא את דפיו הפזורים. באוהל בדד יושב רועה, ושיריו של המשורר – מזון ערב לו. בבדידותו של הרועה שירי המשורר רעים לו. ולא ידע הרועה כי גם המשורר נגאל מבדידותו במעונו של הרועה, ושניהם מצאו את גאולתם.
פתאום יפסיק דיבורו, ירים כפיו לשמים ויתן קולו בשיר :
יפים הלילות בכנען
צוננים המה ובהירים…
לילות כנען ריחפו לפנינו בכל הדרם, והד שירתו הומה עוד באוזניים. פתאום הפסיק, קם לבש מעילו ויצא. לווינו אותו לביתו. דומם הלך, רק פיזם את השיר באידיש
נעולה דלתי, אין איש דופק בה
כנפי הערגה תגענה תרעדנה גם עתה עמוק בנפש בזוכרי אותם הערבים. כמתוך הערפל אראם, ממרחקי זמן, ערבים המשולבים שירים ופרקי תנ'ך. בלע הזמן את היקר לנו והוא צלל בתהום… מעיי החורבן מנצנצים עתה אורות יתומים. עתה מרחפים הערבים הללו בחלל ושואלים בתמימות של תינוק: מדוע? מדוע ולמה נגמר כל זה?…
טוביה געש
סיפורו של קיבוץ הכשרה עמ' 190 -191
עולם צולל בחיק בין השמשות
הנה קורא המשורר מיצירותיו, מעביר גלריה של טיפוסים לנגד עיניך: יהודים החיים חיי עמל, חיים של חולין. אך כמה קדושה יש בחולין שלהם! באיזה אהבה צייר המשורר את דמותם, כדמויות שליוו את ילדותו. וקם לתחייה עולם ששקע וצלל בחיק העבר.
המשורר הפסיק את הקריאה, ישב רגע קט דומם, הסתכל על סביבו כמי שרוצה להעביר את כל השומעים לעולם אחר, עולם צולל בחיק בין השמשות. אך הנה פצח בשיר ודלתות הלב נפתחו. מילות השיר ספוגות צער, ובכל זאת תלטפנה את הנפש :
השמש צולל תוך להבות,
ועל המוקד עשן יומי;
גם תקוותי ככה מתה,
ככה גוסס גם חלומי.
כליווי לצער עולם השוקע בתהום, צלצלו המילים : ' נצחי צערי שבלבי, ואנחתי אינה תמה'
משה רבנו לא העניק סרטיפיקאטים ולא שב למצריים
תובע אתה, כביכול, את עלבונם של החברים בקיבוצי ההכשרה, אבל אינך צודק. הגנתך על ה'מסכנים' הללו הנאלצים כל 'מלאכה בזויה' כגון שטיפת רצפות ( שטיפת רצפה מזוהמת עדיפה על כתיבת שיר גרוע, על הגשת מתכון- תרופה גרוע לחולה) או ניקוי מחראות (האדם נועד לא רק לטנף 'אותו מקום'; אף לנקותו הוא דבר אנושי) הגנתך על אלה שטורחים באותן 'מלאכות בזויות' היא עלבון לאו- דווקא 'לבעלי ירכיות העור' המתווכחים אתך, בלהט יתר אולי, זה מעליב דווקא את אלה שאתה כביכול תובע עלבונם. שהרי איש לא גרר אותם לקיבוץ, לא כפה אותו עליהם, לא פיתה אותם, לא הבטיח מאומה! לקיבוץ בא אדם כשהוא בשל לכך- אדם אחר ב'רוח אחרת'. הוא משול לשאול המשיל מעל עצמו את בגדי המלכות כביכול, ומתעטף בבלואי – סחבות של נביאים. לקיבוץ באים בהחלטה נחרצת שוב לא לחיות אותם חיים 'מלכותיים' …
… על מי בעצם, בקיבוצי ההכשרה אתה מגן? על בני העשירים המעטים? בוודאי שלא. אלה כאמור, רוצים 'לסבול', הם אינם רוצים להיות במצב של מועדפים, אינם גורסים את ההידפקות על דלתות האוניברסיטאות הסגורות. לדידם, מן ה'הידקטרות' (להפוך לדוקטורים) לא תצמח ישועה. בדרך של עבודה קשה והתערות בחברה הם רוצים להכשיר עצמם לבניין הארץ על ידי עבודה מחוץ לתחומי תל- אביב.
רוב החברים בקיבוץ שאתה, כביכול מגן עליהם נמנים עם בני העניים, אלה הנדחקים מן הערים והעיירות. אף הם מצטרפים לקיבוץ מכוח אותה שאיפה, הם באים להכשרה הכרה ובאמונה שהקיבוץ יקבל אותם… הם מבקשים להציל עצמם מגוויעה. הבית גווע. שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין. ואילו בילדים לוחשת הגחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות. שום עבודה מפרכת ושום 'עבודה בזויה' שהם עומסים על עצמם מרצונם אינן מפחידות אותם.
קיבוץ ההכשרה אינו מפעל או מוסד פילנטרופי ואף לא מוסד ציבורי מאותו סוג שכל איש ואיש יכול לפתע להירשם בו כחבר ולהכריע בגורלו. קיבוץ ההכשרה הוא ציבור חברים, בעלי דעה ורצון מפורשים, שאינם מתחייבים על דבר איש לזולתו ואינם מבטיחים איש לרעהו. משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים שנה במדבר קיבוץ, ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ ישראל. מן הסתם היה מעניק להם, אלא שהוא עצמו 'לא עלינו' חסר אותם אפילו לעצמו… תורה- כן… הסובר הנך, מר יאושוזון, כי בני ישראל צריכים היו לחזור הביתה למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדשים, מחזיקים בה… שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף עדיפה על סרטיפיקאט. תורה שנכבשים לה- נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל…
יצחק קצנלסון
ספורה של הכשרה
הכיליון הגדול
בעצם יכולתי לעקור אותם, את הקארליצאים מתוך שנתם ולהצילם. כי מה גודלה של קארליץ כולה? קול צעקה אחד: 'שריפה'! היה משליך את כולם מתוך בקתות העץ. אכן , היתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על הגבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום, בדיה. ותו לא. קארליץ היא הכל, לולא היתה קארליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי , נומי, קארליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש תופת לוהטת כזו.
נומי קארליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישנים, גם הם לא יינצלו. האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על הגבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר. ואני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דווקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את העונג הזה לא להציל. אני בוער יחד עם הכל אני וכל אלה שהקיצו בהקדם אפילו הלה, אותו קדמון , היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בניין החדש, שהחלו בבניינו, כולנו, כולנו נבער יחד. ביחד!! הכיליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית אחים ואת הערים ואת הישנים. שלהבת אחת תקח את בית המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים הערים, ולהבדיל את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית….
1938: אתם חיים לפני שואה
אתם השוכבים שקטים כל כך על משכבותיכם, אני הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעלה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה שום דבר… אולם יום אחד הלא קרה יקרה, אלף שנים, אמנם לא אירע דבר, ואך שחר לא עבות אחד- הנה , עתה יארע הדבר! ואך מי יתמה עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר. אותה שעה היינו שקועים בשינה, ואפילו נחרנו כאוות- נפשנו.
ואתם המעטים הערים, לשמחה זו שלכם מהי היא עושה? אמנם, ערים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי מי ייתן והיתה באה כבר השואה, והיתה פוסחת עליכם… אולם השרפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!
המירוץ הנהדר על פני קארליץ חלק מהפואמה 'בדרכי תבל' ספר היובל לעיתון היינט 1908 – 1938 באידיש , תורגם בידי צבי וולפובסקי, מבפנים כרך ל'ד תמוז תשל'ב, יצחק קצנלסון סיפורים ומסות 146- 147
תמונות מגיטו וארשה מתוך ספר וארשה
הילדים
מחנות של ילדים עירומים, יחפים, נפוחי- כפן וגוססים שוטטו ברחובות. גדל לאין שיעור מספר היתומים משום שראשונים מתו המבוגרים, בעיקר הגברים. לא פחות מ75% מבין הילדים ׁcerc אוכלוסיה של 400.000 יהודים היו קרוב ל100.000 ילדים עד גיל 15) נזקקו לעזרה. המרכז לסיוע לילדים 'צנטוס' לא היה לאל ידו להקל על מצוקת הילדים האיומה. הילדים היוו רוב במחנה הקבצנים פושטי- היד שגדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי היד שגדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי יד בני 3 ובני 4. אחד מעובדי הארכיון הגיטו החשאי רשם, כי ' על כל ארגזי האשפה בחצרות הגדולות צובאים ילדים כעכברים, כולם שולים משם את קליפות תפוחי האדמה'
הסופר הנודע יהושע פרלה כותב על בעייה זו בכרוניקה שלו 'חורבן וארשה' לאמור :' על המדרכות בביבים, בחצרות, בכל סדק וחור, ישבו קבצנים- צעירים וזקנים, נשים וילדים, רובם ילדים, ילדים! מגיל 3 ועד 15-16 כולם חיברו שירי לענה וזמירות קינה. הקינות האלו נישאו מבוקר עד ערב בקולות שונים מרחוב אחד למישנהו, מחצר לחצר, מבית לבית. לא כולם היו קבצנים מקצועיים; הרעב, הדחקות, המצוקה הביאו אלפים ורבבות משפחות למדרגה עגומה זו.'
וארשה 569
מס על הלחם
היודנראט הטיל מס של 60 גרושים על כל קילו לחם קצוב לפי הנוסח 'הכל שווים'.
בעיתונות המחתרת נכתב
'הכל חייבים לתרום ליצירת מלאי ( של מצרכי מזון), דל ועשיר בשווה. חייבים לתת לאלה השותים לשכרה יום יום באלפי זהובים, בדיוק כפי שנותנים אלה המקבצים נדבות ברחוב, מתגוררים ב'נקודות', מתנפחים ברעב, שהרי בגיטו… הכל שווים…'
570 וארשה יוסף קרמיש
571
בגדי משי על גבי תכריכים
הגיטו עושה רושם מזעזע ביותר במספר הר של פנים כחושים וחיוורים. רבים מעוררים את הרושם, כאילו היו מוטלים כבר שבועות בבור קבר. הם מבהילים עד כדי כך, שמעוררים בנו רעד אינסטיקטיבי, על רקע של שלדי האדם, פשוטו כמשמעו והחשיכה והייאוש הכללי הניבטים מעיני כל, מעיני ההמון האפור, מעורר רושם מבחיל מספר מסויים, אמנם קטן של נערות ונשים צעירות, הלובשות בהידור רב מדי. החליפות החדשות, השערות המסולסלות והצבועות המסורקות בתסרוקות נאות, הלחיים המפורכסות והשפתיים הצבועות אדום ממש דוקרות את העיניים. אני מהלך ברחוב, עוקב אחרי גילויי המותרות החולניים ומתמלא בושה. הרושם הוא של בגדי משי לבושים על גבי תכריכים…
574 וארשה יוסף קרמיש
מורדת, עקודה
שני שוטרים משומרי העגלה סחבו צעירה כבת שבע עשרה, תמירה ויפת תואר : פנים עדינים, ראשה שחור תלתלים, ועיניה – אש יוקדת, רושפות זעם ! פתאום התפרצה מידיהם. כנמרה מזנקת נשתהתה רגע, פרשה ידיה ככנפי טחנה, ובכוח רב פגעה בשני שוטרים שכרעו נפלו תחתיהם, כחיילי צעצועים. אולם מייד התאוששו: האחד תפס בשערותיה והשני קרע לסוטתה מעליה, והיא- מכה בועטת, שורטת ונחלצת מידיהם. מבעד ללסוטה הקרועה ניבטים שני שדיים מעוגלים כחטובים משיש. איומה בגבורתה! ענק לוחם. יורה ברקים ומוחץ שונא.
שני שוטרים, מן השומרים על העגלה, חשים לעזרת חבריהם. המאבק מתחדש, כמו קרב חיות בג'ונגל. התפרצות פראית, הלמות מקלות גומי מהדהדות בדממה במתוחה ברחוב, כלבנים הנושרות מהריסות קיר מתמוטט. שמשון הגיבור בדמות אישה. הוציא מקל מידי אחד השוטרים ומוחץ סביבו.
החטופים בעגלה מסתכלים בעיניים קמות. מהם משתמשים במצב- קופצים ובורחים. שני השוטרים חוזרים אל העגלה. הבחורה מעורטלת למחצה וזבת דם בורחת אל רחוב קראמאליצה.
פתאום הופיע טוליא, כאילו מן האדמה עלה. הוא נתן מכשול ברגלו לפני הגיבורה הנמלטת, והיא נפלה כעץ גדוע. הד נפילתה נישא הרחק הרחק…
טוליא כורע ומחזיק בכוח בבחורה, שני שוטרים קושרים רגליה. עקודה, תשושה היא נסחבת ברגליה, אל העגלה…
חיה אלבוים דורנבוס
בחדרו הצר, עם אשתו וילדיו, היה עזוב וגלמוד, לא כתב ולא שר, נשתתק.
יום אפור אחד באנו אליו וסיפרנו לו על סמינריון של חלוצים, על צרכי חינוך. הלך עמנו לדז'ילנה 34, הקומונה הראשונה בתחום הכיבוש הגרמני. כך חילצנו אותו מבדידותו. 'החלוץ' הציל אותו הציל אותו – כאדם, כמשורר מצפרני היאוש, השיב אותו לחיים. מעתה בא במגע עם נוער עברי במחתרת המתכונן לקרב. כאן הרגיש את דופק החיים וחש בטעמם.
החלטנו להקים גימנסיה עברית במחתרת. פנינו אליו כי ירביץ תורה שם, ילמד ספרות עברית ותנ'ך לאנשים צעירים ויחנכם למעשים טובים. לדרך בהירה, לאומץ נפש, והוא נענה ובא. היה מזדמן עם קבוצות קטנות, כל אחת בת חמישה חברים, בחדרים אפלים. בימי קיץ ובקור ימי חורף ומלמדם תורה וכתובים וספרות עברית. ודרכו בלימוד המחשת התנ'ך, היה מחייה את הנושא ומביאו כמושגים חיים מפרפרים לפני הדור הצעיר ודרכו בתורה- שיר ואגדה וזמר.
בנציון היה מתמטיקאי
הייתי תלמידה בגימנסיה המחתרתית של התנועה. אחי מרק פולמן, היה המארגן והמורה למתמטיקה. צבי , בנו הבכור של יצחק קצנלסון, למד כיתה מתחתי, כמעט שלא הכרתי אותו. מרק אחי היה מדבר על הבן האמצעי של יצחק קצנלסון בנציון. הוא חשב את בנציון לגאון במתמטיקה.
חווה פולמן- רבן
שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו
הרבה דברים טושטשו עם השנים. הזיכרון מערבב דברים. אך יש תמונה שלא אשכח:
למדנו תנ'ך בבית שלי. יצחק היה כרגיל משולהב. מדבר עם כל אחד מגיבוריו התנכיים , עם כל אחד מהתלמידים ועם קהל גדול דמיוני של עם היהודים. כאילו אין זו כיתה מחתרתית, בבית ספר מוסתר היטב. לפתע נכנסת אמא שלי. היא העריצה את המורה והביאה לו כוס תה עם סוכר. לא היה זה דבר של מה בכך תה עם סוכר בגיטו. היא נכנסה בשקט לא להפריעכ לתנ'ך ולמורה שאהבה. ואני חשתי כי שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו.
חווה פולמן- רבן
להתמודד עם הרצון להתאבד
במחזה 'על נהרות בבל' שנכתב בימי הגיטו הראשונים בוארשה כותב יצחק קצנלסון על גולי בבל לאחר חורבן הבית הראשון. גיבור המחזה שמעיה מנסה להתאבד באבלו על האסון הפוקד את הארץ וחברתה. הוא ניצל על ידי אחד הגולים אחרי שקפץ על מנת לטבוע. שמעיה מקלל את מי שהציל אותו
שמעיה: יהא הוא מקולל!
הוא אותי משה מן הגלים!
… הן כבר כבה אורה הזך והבוהק של
החמה הבהירה
בשתי עיני,
והגלים כבר נשקוני נשיקות- מותי,
הזרם טמן אותי בחיק הקר,
ולפתע אסוני כמוהו כאושרי-
הפכו לאפס,
הקיץ הקץ על תקוותי!
הייתי כבר רחוק מעיר בבל ומארצה
כמו מכאן ועד ירושלים…
ולפתע- יהודי! היהודי בשתי ידי עשו כה איתנות
משך – משה אותי
בחזרה! בחזרה! בחזרה!
לאן?
לאן הביא אותי האיש הרע?
שוב לבבל!
עוד פעם ועוד פעם-
האיש הרע, המרושע!
מדוע זה מגיע לי לא פעם, פעמיים
להיגרר לזה העמק,
לעמק הבכא?….
הקהילה הסחופה של הגולים מגיבה לדילמת ההתאבדות ובוויכוח יצחק קצנלסון מביע עמדה ברורה בה החזיק עד סוף ימיו : אין להתאבד. מי שמגיב על זעקתו של שמעיה הוא הישיש קוליה.
קןליה:
אתה שותק… מחריש אתה עדיין…
אתה רוצה לומר דבר-מה, אך מפריעות
לך דמעות-
כשהן זולגות כך מעיניך וחונקות גרונך…
הו מה רבו ייסוריך,
ומה עמוק ומנקר הרגש לבך…
בגודל לבבך גדול אתה אמנם מכל- כולנו!
שמעיה : (פוכר ידיו) אני ?
אל נא תחזור, הו ישישי, על שגיאותי,
אל תשען על לשוני זו הנמהרת, הנכאבת,
קוליה: כן… הסבל של כולנו פה אחד הוא…
אך לב, הו בן אדם יקר-
יש לך בשפע והרבה…
היה שקט והירגע… לו היה לאל ידך להירגע!
לעמוד בשקט כך… לעמוד דומם,
הו בן אדם יקר…
שמעיה: איני עומד רגוע!
קוליה: יודע אנוכי, יודע הן מברך אתה…
שמעיה: (מתבונן בו בתמיהה) מניין זו לך, הו?
קוליה: כן, כן…
ברך את היהודים… ברך אותם, ברך!
שמעיה: כן!
קוליה: הם הצילוך… רוץ, רוץ,
ברך אותם, ברך אותם, שלם להם
בברכתך, ברך נא בקול רם!
שמעיה : לא הם ! אתם, הו ידידי,
אתם כולכם פה, אתם אותי הצלתם,
אני נשבע לכם, את שבועתי אתן לכם…
קוליה: הישבע! הישבע!
שמעיה: כי בחיים אני נשאר…
כולם (מתעוררים)
קוליה : עתה הסכת ושמע:
אני זקן,
והאסון פגע בי כאשר ימי הנעורים ושנות הכוח
היו כבר אז מאחורי…
נכון היה, ואף נבון על פי השכל הישר,
לו את עיני עוצם הייתי כבר עכשיו-
אף על פי כן
איני נוטש את החיים באלימות-
והחיים
שנבראו ואף ניתנו לנו
ביד האל וכוח גבורתו-
לחיות ימים ספורים, או אף רבים-
אינם תשורה,
אלא פקודה וצו:
חיה תחיה!
אם בשמחה
או אם בצער-
חיה תחיה!
בתענוג ועלס
או תוך כלימה ורוק ובוז-
חיה תחיה!
אם בביתך בשפע, ותוך חירות עם החובות והזכויות,
או בנכר בתוך שעבוד-
חיה תחיה!
אם בן חורין בארצך,
או במחוזו של האויב, מוגבל, נכלם-
חיה תחיה! בחסד אלוהים
אתה חיה תחיה!
יהודים אין החיים אלא מצווה וצו!
על נהרות בבל 26-24
אחאב: שירו! שירה נא עמי, באשר אתה שם,
ובכל מקום בו תהיה!
כשיתנפלו עליך הזדים האכזרים
פראי – אדם גלים גלים בכנופיות,
וירצחו, וירצחו
את אשתך,
את ילדך בתוך רחמה,
חזק חזק והתחזק בצערך ובזעמך,
כמעשה ידם אל תעשה
אל תהרוג, אל תקונן ואל תרטון!
שא נא סביב עיניך והבט אל העולם-
חשוף אורך ושפוך עליו כשמש העולה!
זמר, זמר, עמי, בכל מקום-
ברך את העולם:
יהא מבורך זה העולם!
וגם בני האדם כולם, בכל אתר, בכל פינה שכוחה!
(אל אבטליה ושבנא)
זמרו נא , זמרים,
המשיכו נא לשיר עם אצבעות כרותות,
זמרו את שיא האהבה אל התבל-
הראו לה בניגון את זוהר הרקיע
המכוסה עתה ממנה,
פקחו את עיניה לרווחה, העצומות לעת עתה!
אהא תבל! עורי! עורי!
דברי נא שיר של אהבה!
השיבי נא בקשת הענן, בקשת אהבה,
על זרם המבול של משטמה
ועל שנאת חינם!
הראו מאור פנים
אל נוכח ההיתול המרושע של האיבה.
ואם נחשול רשעות יציף אתכם, רטוב וקר-
התרוממו אל על גבוה והביטו
אל האויב בכיסופים
ובמחילה…
כי העשיר- הוא מנדב!
והחזק – סולח!
סלחו אפוא!
יפרוץ לבכם מרוב שמחה
מתוך עורכם העגמומי!
ואם פלוני ירצה גם לקבל פניכם במוות-
קבלו פניו, עם פני כולם, רק בחיים! ( בנעימה חגיגית)
שמעו ! שמעו! כל מי שמסוגל לשמוע!
הקשיבו לאמת זו הגדולה,
הקשיבו לדברי הנבואה:
דבר אינו מתחיל עם נפילת ציון,
ועם שקיעת בבל
דבר אינו נגמר…
כאן מגלה מפקד הבבלים כי אחאב אינו נאמן לצבא הבבלי ומצווה אותו לשתוק
אחאב: לא, לא אשתוק-
צווה על החמה שלא תזרח בתכלת הרקיע!
צווה על הנחשול בים- שלא יגאה ויתרומם,
צווה ללב שמאמין- אל תאמין!
צווה לאיש אוהב- אל נא תאהב!
צווה על כוכבים מנצנצים בזוהרם: היו נא עכורים!
אמור אל הנביא: אל תדבר!
הרם מכשול בפני שמחה
זו הנצחית, המנצחת…
אתה דורש ממני שאשתוק,
ממני- יהודי אפוף חדווה?!
העם היהודי חיה יחיה
נהיה מאושרים שאנו מכינים עצמנו עם נשק ביד כדי לפגוש את האויב ולמות, מלחמתנו בנשק תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למשל את אחינו בארץ ישראל, הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים מול רבים ובמותם חינכו דורות של יהודים. הגרמנים הרגו מיליונים של יהודים אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עיננו לא תחזינה זאת. אולם גמולם ישולם להם. לאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד.
צביה לובטקין מעידה על דבריו של יצחק קצנלסון ערב המרד.
המשורר גמר את דבריו והחל המרד
המשורר אך גמר דבריו והדלת נפרצה ולתוך החדר נדרדרה קבוצה של גרמנים. ראשונים הקבילו את פניהם זכריה ארטשטיין והניק גוטמן, שגילו אומץ לב מרובה כל אותו יום. זכריה ישב והשים עצמו כקורא בספר. משאמרו הגרמנים להיכנס לחדר הסמוך, ירה בהם זכריה מן העורף. אחד מהם כרע נפל והשאר ברחו. גוטמן וחברים אחדים עמו מיהרו למדרגות וירו לעבר הגרמנים שבחוץ, במגלש המדרגות נפל גרמני שני. זה היה נצחונם הגדול.
בז'יקובסקי עמ' 19
חוה פולמאן היקרה ! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים!
חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים! אני לימדתיך, עברנו על ספר ישעיהו, לימדתיך לשחק על הבימה , אותך ואת חבר חברים רכים כמוך על יד 'החלוץ' דג'לנה 34. שיחקת את 'יעקב'- איך, חוה היקרה, ה'שיקסלע' היהודיה! עם טל הילדות על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך , יצאת עם הניירות של 'גויה' לערים ולעיירות ששם הורגנו…
את זאת, שעמדת בבית הנתיבות בהרובאשוב, את א ת זאת שנשקפת בחלון על המגרש שלפני בית הנתיבות וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם… אמנם לא את כולם שלחו… רבים אשר נורו , נדקרו במקום. את ראית את הדם השפוך, את הילדים אשר רוטשו ונהרגו באשם אמותם ואבותם, שביקשו על נפשם, על נפשות ילדיהם- והרגום- שהפצירו בהם- הרוצחים. לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות… אבל היית בכל רע… התעלפת! למה הניירות בכיס שמלתך אם את מתעלפת? לא בכיס השמלה, בפצעי הלב שימי את ניירות הגויה… גויה לא תתעלף לעולם כשהורגים יהודים למאות בשוק ולעיני השמש… ואת השאר, השאר מטעינים באלפיהם בקרונות – ולבלזשיץ…
בכיתי בשבת אצל הרב
הרב אליעזר יצחק מייזל, הוא ובתו ישבו אז ישיבה ארעית בזמנהוף 40… זה האיש היקר באדם אינו חרד לאמונתו פחות מר' יצחק מברדיטשב, אך גם טוב לב הוא כמוהו, ואני לא יכולתי להתאפק ובכיתי מאד מאד. במעמדו ובמעמד בתו, בשבת, עלה זרם דמעי בעיני ולא יכולתי לעצור, שהם הכירו את חנה ואת בנציון ואת בנימינ'קי… הם נתנוני לבכות בשבת ונתנו לו לעלם אחד, עם פנים עדינים, לספר אשר ראה ואשר עבר עליו בטרבלינקי… העלם, הוא ברח מטרבלינקי לפני כמה ימים.
נתתי בו עיני: משם? מטרבלינקי? שבת ?
העלם פתח סגור מקטרנו וחלוקו והראה לי את פצעיו הטריים, הזבים עוד, שנפצע ע'י חוטי הברזל, שלוש גדרות ששכו בעדו, עלה וברח. ' שנים ברחנו, אני ועוד אחד אתי, אשר עצר כוח כמוני, ברחנו'. הרב ! איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה גם מינה בתך איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם, הגרמנים, בהציתם אש בכל חומות הגיטו! בערב פסח האחרון החלו ובמשך חמישה שבועות גמרו, שלמו!
הוא הרב, הניע לי בראשו כלומר : האמן לו… הוא היה שם וחזר… חזר
פנקס ויטל 162
למען ידעו העמים
רק אתה ובן דודתי תקראו את דברי הקינה על הרוגי עמנו כולו על תינוקותיו ועל ילדיו במעי אמותיהם. דברי הקינה בט'ו פרקים. לא לפרסם ברבים או בדפוס, כל זמן שקללת אדם עוד הויה על אדמות. אם אתם שניכם מוצאים לנכון ולנחוץ, שדברי הקינה יועתקו בלשונות אחרות, למען אשר ידעו העמים את אשר עוללו לנו גם המה, כי גם המה הועילו ועזרו לחלאת עמים זו, לגרמנים, במעשה רצח עמנו כולו, לא רק הרוצחים הליטאים והאוקראינים… גם התרגומים יהיו מונחים אתכם עד כלות המלחמה. אני אינני מאמין, שאחיה עד אותו יום. את הדפסת הקינה פרקים- פרקים תתחילו בעיתונים היהודיים ביום אחד. רק אחרי שיהיו נפוצים ט'ו הפרקים, תוציאום לאור בספר. את הקינה תדפיסו בהקדשה לנשמת חנה שלי ולנשמת ברל אחי, שנהרגו עם בני משפחותיהם ועם עמי כולו וקבר אין. פי כמה אני ירא לכם ולאחי כולם מעבר לימים שהנם בסכנה.
אם אחיה יום אחד לאחר כלות המלחמה הייתי רוצה עם איש אחד נאמן משלכם למהר לוורשה, בגיטו ההרוס והשרוף, צפויים בכליות האדמה כתבים, כתבי יד שנכתבו בעזרת חנה ואחי ברל, שעודדוני לכך. 'דברים שאתם צריכים להם מאד' 'איוב' (חזיון בג' מערכות), 'על נהרות בבל' (חזיון בארבע מערכות ) ופואמות מחיינו ומותנו בימים האחרונים. מי ייתן ומצאתים והוצאתים. אך ראשית דרכי יהיה לסביבות לובלין, ששם שולחו עם עשרים אלפים יהודים באותו יום 14.8.42- אולי לא נהרגו ? הנה אני צולל, שוקע בכל רגע לתהום אפס נוראה ואין אחיזה, אין אחיזה בלא בנציקל ויאמעקעל. אני יודע מיליונים כמוהם נרצחו, ואולם אותם ידעתי, הכרתי מאד מאד ואת חנה ואת ברל.
מכתב של יצחק קצנלסון לברל כצנלסון ויצחק טבנקין בני דודיו שצורף לכתב היד של ה'שיר על העם היהודי שנהרג'.
השיר על העם היהודי שנהרג
איך אשיר- והעולם הוא לי מדבר ושממה?
איך אנגן בידים פכורות מייאוש שעייפו?
איפה הם המתים שלי? את המתים שלי אני מחפש בכל ערמה
של אשפה בכל תלולית אפר: איפה אתם, אימרו לי, אימרו לי, אימרו?
אינם עוד! ולא יוסיפו להיות עוד עלי אדמות!
אני בדיתי אותם, כן, אני יושב ורוחי בודה אותם-
ועינוייהם- רק הם אמת, והייסורים, הייסורים שעיניך רואות
ממשיים הם וגדולים הם בעת הריגתם.
קרונות ריקים! אף זה מלאים הייתם וכעת שוב ריקים אתם,
איפה שמתם אותנו, את היהודים? מה אירע עמם ?
עשרת אלפים ספורים וחתומים- הנה שוב חזרתם?
הגידו לי היכן הייתם, קרונות, קרונות שחזרו ריקם?
הו סוסים , טפשים שכמוכם על מה ולמה ראש תרכינו אבלים?
על מה גלגלים תסובו בעצב? התדעו גלגלים
אנא אתם נוסעים ומובילים אותם? אנא אתם גוררים
את העדינות, בנות עמי, ואתך בני המעולים?
כל הדרכים, כל המסילות והכבישים התרסקו מכובד המשא
היהודי- משא ללא שק על הגב, ללא מזוודות ביד-
הם רצים עמוסי משא כבד של אימה ובחופזה
ובלי תקווה… הה, ארץ אחרת ! כיצד מתגנבים כאן אל ארץ אחרת, כיצד?
וכעבור שעה- והשמש כבתה מעל וארשה והסתלקה
עמנו לרחוב מילא, לרחוב מילא
שם נותרו מאה אלף יהודים ויותר
לא, לא השמש! אימה משמים באכזריות ליוותה אותנו, אימה גדולה
וכעבור שבוע אני שוב מתגנב לגיטו… כן! הרי את צוקרמן יש לי שם!
את יצחק צוקרמן יש לי, את צביה יש לי, היפים והטובים עלי אדמות!
חלוצים! כן! ומי זה אומר: הכל ירד לאבדון? חלוצים הרי ישנם!
עוד תוכן יש, עוד יש במה להיאחז- אינני בוכה, רק עיני מעט דמועות !
אנו הולכים וכלים מיום ליום, אך איש אינו מת, אינו מת כדרך שהורגלנו לו לפנים=
הורגים אותנו, את הללו עם כדור ברחוב, את הללו מענים בדנ'ילנה מאה ושלוש , והללו געוולד הובלו
אני רוצה לצעוק געוולד, לרוץ ברחובות, לפכור ידיים בייאוש, לצעוק בקול לכל העברים
אבל גם שמחה יש : נשק ! קונים נשק ! מבקיעים דרך ליערות,
צבי רוצה ליער, גם הוא –
יומיים לפני פסח אירע הדבר! בערב פסח חוסלו לש ובלש,
שמעתי ממחבואי, יומם וליל ירי תותחים, בלילה ראיתי דליקה-
הגטו עולה באש, בוערים חומותיו, בוערים אחרוני יהודיו, והיא מוסיפה להתלקח האש!
השמים היו מוארים, ואם יש בהם מישהו, הוא הביט ואת הסוף ראה .
כבר אינם! אל תשאלו שם מעבר לים, אל תשאלו לא על כתריאלבקה ולא על יהופץ-
הניחו לאשר אבד.
אל יבקשם איש, לא את המנחם מנדלים, את הטוביות החולבים, את השלמה נגידם, ואת המוטקה גנבים
אל יבקש
בכים יהיה לך כמו נביאיך, כמו ישעיה, ירמיהו, יחזקאל, כמו הושע עמוס, מהתנ'ך
הקיים לעד.
יעלה מביאליק, ידבר מפי שלום עליכם, מספר של שלום אש.
