שני ענקי הרוח היהודיים מרטין בובר ולוינס חיו בדורות שונים ובאו ממקומות רוחניים שונים אך שניהם היו קשורים בגורלו של העם היהודי במאה העשרים. הסוציולוגיה ממנה צמחה הגותם היתה רגישה לאירועים היסטוריים ולתהליכים ארוכי טווח. אך שפתם היתה שונה. שניהם יהודים מזרח אירופאיים שהתארחו וקלטו סביבה תרבותית שנראתה כמבטיחה את האוריינות המערבית. את האמת והצביעות שבה. את הסמכות האוניברסאלית שהיא התיימרה לייצג ואת חתרנותה המתמדת בשם עקרונות ובשם חירות אקסטאטית. שניהם יהודים צעירים קרועי מבט הרואים את התרבות המארחת אותם כגונזת בתוכה אפשרויות ואופק רחב. הם היו חניכי הבטחותיה של המודרנה והכירו את שבירותה. מרטין בובר הגיע אל התרבות הגרמנית ויצר בשפתה את מיטב יצירתו השלובה בשפת הרומנטיקה הגרמנית. לוינס יצר בצרפתית ושאב מלוא חופניים מאהבתו למהפכה ולשירתה. שניהם החלו ליצור בצעירותם אך היה ביניהם הבדל של דורות. בובר היה צעיר של תחילת המאה העשרים לוינס החל את דרכו בשנות השלושים של המאה העשרים. אלו אינם תאריכים גרידא. אלו עידנים שונים.. כיהודים וכמהגרים הם הבינו כי הם פועלים במתח גבוה : האופק הרחוק גילה תהומות קרובים. בובר הכין את מעבדתו לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה היא היתה עבורו חוויה של שברו של האדם הישן ותרבותו. לוינס צמח בצל ענני הזעף העקרים ערב מלחמת העולם השנייה ובתוך תהומותיה. כיהודים היו מרטין בובר ולוינס רגישים לשבר ולחשדנות כלפי ההבטחה של האור שבנה היררכיות חדשות וישנות, שסגד למערכות ולתבניות. כיהודים הם הבינו יפה את צידה האפל של האופטימיות השטחית ששידרו אידיאולוגיות שונות. אך גם את המתירנות המוסרית שהתירה הפסימיות האופנתית. בובר הגיע אל הזירה היהודית והיהדותית לאחר ניסיון להתמודד עם המיסטיקה האקסטטית והמוצאת ביתה מחוץ לתבניות האמונה ראציונאלית , לוינס היה חניך הפנומנולוגיה החמורה של הוסרל. שניהם ינקו את מסורותיהם מתוך מרד. שניהם הגיעו לעמדות אקסיסטנציאליות ששחררו אותם מהאסכולה בה צמחו. בובר הגיע לעמדות אכסיסטנציאליות לפני הידיגר לוינס בהתמודדות של תלמיד.
יש קירבה מסוימת בהגותם. היא עומדת על הדגשת היכולת והחובה לחרוג מן האני. ליצור קשר עם הזולת, עם האחר.גם בובר וגם לוינס האמינו שראוי לא לחיות בעולם של ראי אגואיסטי בלבד שיש להקפיד על ראיית עצמי כחלון לזולת, מחוייב אליו, מעניק לו .רק יחס הפורץ אגו מסוגר רק דיבור ומעשה הפורצים את המעגל הסגור של היחיד ואינם מבטלים עצמם בפני ההמון מסוגלים לחולל את דבר הגשמת האנושי .
מרטין בובר ולוינס היו קשורים אל המפעל הציוני אך גם ביקורתיים כלפיו. מרטין בובר היה ציוני של תרבות מאורגן ופעיל משעותיו הראשונות . הוא לא ראה עצמו כציוני של קטסטרופה אלא כסייר של הסיכוי. הוא חיפש כל הזמן את המנוף לבנייה לא רק של ארץ ושלטון אלא של יהדות מתחדשת בחברה חדשה . הוא היה קרוב לעולמה של תנועת הנוער. לוינס לעומתו היה קשור למסורת המחמירה של בית הספר הצרפתי הנאור. הוא היה שותף לפואמה החינוכית הסבוכה של כי'ח , מסורת שהעבירה תרבות יהודית דתית שהתאימה עצמה אל הסיכוי לסובלנות בכל ארץ בה היא פעלה. היא ביקשה להעביר את המסר היהודי דתי מתוך הקונטקסט של המדינה הסקולרית דמוקרטית הצרפתית. היא היתה הביטוי הנאצל ביותר של מאגר הפילנטרופיה היהודית לתפוצות היהודים, כולל לארץ ישראל . בובר היה קשור לעומתו למסורת המהפכנית הסוציאליסטית אנרכית במיוחד של גוסטב לנדאואר שהיה קדוש מעונה של המהפכה. גם בובר וגם לוינס היו מודעים כי המסורות השונות בתוכן הן פעלו לא הצליחו לאגף את ההיסטוריה היהודית החדשה על הבטחת האביב שלה . הם ידעו יפה כי מה שהתממש לא היה האביב אלא דווקא הגרזן המאיים של האנטישמיות ואיומיה . גם מרטין בובר וגם לוינס העריכו את המהפכה הציונית אך לוינס ראה במדינה היהודית הריבונית מוצא וניצחון של עם שעבר שואה. בובר חי עוד לאור ההבטחה של הקמת חברה יהודית שאינה נזקקת למדינה ולריבונות.
מרטין בובר היה מעורה היטב באתוס החלוצי ובשריטותיה של התנועה הציונית . לוינס הרבה פחות אך הוא היה קשוב ומודע למחיר ולאתגר שבפוליטיקה הריבונית היהודית. בביקורתם את נוהגי המדינה החדשה הם היו בוודאי מסכימים.
לוינס מודה במורשה של בובר אך גם ביקורתי כלפיה. הוא קורא בה הבטחת סרק לדיאלוג רומנטי, הנותן אפשרות להתעלם מעומק הצד ההלכתי מהותי. צד זה מזין את ההתחייבות כלפי האחר. מחויבות זו לדעתו קודמת להתרחשות הדיאלוג הבינ-אנושי. היא גם איננה מותנה בהצלחתו או בהתממשותו. אני מחוייב כלפי הזולת גם אם לא הגעתי עמו לקשר. המחויבות היא הקשר ולא הקשר יוצר את המחויבות. אין זה מקרה כי בובר נאחז במקרא המדבר ולוינס בתלמוד הדורש. שניהם ידעו יפה את מנעמי הדרשה היהודית אך בובר ביקש את הבשורה והקריאה החוצבת לבבות ולוינס את האתגר המתקיים גם בסבך. שניהם הכירו יפה את הצורך לשלב את המורכבות עם הנחישות אולם בובר חיפש נתיבות באוטופיה ולוינס את הריאליזם הנושא קדושה. בובר היה שותף פעיל להחזרתם של רבים מצעירי היהודים במרכז אירופה לחיק חיפושי האותנטיות יהודית המתממשת ברלבנטיות קיצונית , בתביעה חריפה להקשיב לקולה היוצר של התרבות היהודית. ככזה הוא היה מורה של חלוצים אך לא הגיע עמם ארצה. הם ציפו שיגיע לארץ וינחה אותם בדרכם הסבוכה על תהומותיה ותעתועיה .
בראשית שנות העשרים עלו תלמידיו, יהודים צעירים . הוא הודיע אז לתלמידיו כי טרם הספיק לכתוב את השיטה הפילוסופית שלו , שהוא נאלץ להישאר בגרמניה.הם חשו כלפי אי עלייתו כאב. מרטין בובר אמנם הגיע ארצה וידע את המסורת החלוצית. אך הוא הגיע מאוחר ב1938. לא כחלוץ אלא כמורה.
לוינס לא הגיע ארצה האם נשאר על הר נבו או בגולה ? קשה לדעת . כל חייו היו מאמץ להיאחז באני העליון של תרבות צרפת הדמוקרטית שהוא הבין אותה כמחייבת להכיל את האחר . אך הוא הבין את משמעות המפעל הציוני , במיוחד את הקמת מדינת היהודים שביקש לראות בה את מדינת היהדות המוסרית האוניברסלית והמיוחדת. הוא ידע להעריך את המפעל והיה עניו כבכל מפעליו כדי לדעת מה גבולות סמכות הדיאלוג שהוא ניהל עם ישראל כחברה הנאבקת על קיומה ועל נפשה בזירה רחוקה. ענוותו היתה מרגשת. ביקורתית אך חמה.
אני מבקש לומר כמה מילים אישיות. בגילי הפכתי כבר מועמד להיות מיסמך יותר ממוסמך. כשהייתי נער נכוויתי באש הבובריאנית. אבא שלי היה אומר לי בצרפתית שלו שכל אחד צריך לעבור בבורטה (בצרפתית אומרים פוברטה שזו ילדות) שלו. הוא ציפה עם השעון לכיבוי הקדחת הרומנטית שלי. לאבא שלי לא ביקר אותי בגלל הבנתו את התיאוריה הבובריאנית, הוא היה רחוק יותר מדי ממופשטותה. הוא אהב היסטוריה ולא פילוסופיה. לגביו זו הבטיחה את תמימותה ורצינותה של הציונות. כממונה על המדור להסברה של הקרן הקיימת בצרפתית הוא פעל להגשמתה של הציונות בעזרת רסין וקורניי . לה טר רטרובה העתון בו פעל , הארץ שנמצאה שוב לא היתה יכולה להימצא מחדש על ידי בובר או לוינס הפילוסופים אלא על ידי החלוצים ובן גוריון. כאנשים הוא חיבב את שני הפילוסופים. כשהיה שגריר ישראל בפאריס הוא ארח בהתרגשות גם את בובר וגם את לוינס. גם בובר, גם לוינס וגם אבא שלי ידעו להעריך את העובדה כי קיימת שגרירות למדינת ישראל ברפובליקה של מעלה . בנושא זה אבא שלי עסק בצביטה עצמית כל השנים. הוא שאל כל הזמן האם זה נכון שאני שגריר מדינת היהודים ? כתלמיד ארץ ישראלי צעיר שהגיע ללמוד בסורבון בפאריס בשנות העשרים המאוחרות הוא הבין היטב את התמורה שהתחוללה.
כשהגעתי לקיבוץ בשנות החמישים קראתי בלילות את דברי בובר בהתלהבות אם כי קשה לי היום לשחזר מה בדיוק . כשקראתי את בובר אחרי יום עבודה בשדה, בטרם שקעתי בחלום כבד בגלל עייפות רודפת ,אבא שלי בפאריס פגש את לוינס. לו ידעתי אז שפגש את לוינס הייתי שואל כמה שאלות , לומד כמה לקחים, מתעמק בפרקים שלא ידעתי. אז תהיתי, איך זה לא כולם בובריאנים. קדחתי לדיאלוג. בשעות עבודתי בשדה שגילו לי את כל מגבלותי ואת המאמץ הכביר בהתמודדות עם האיל יה עם הכובד של הקיים. עם המקום, עם הגבול, עם העבודה והזמן. כמזכיר צעיר בן עשרים בקיבוצי, כמלווה את חברי העוזבים את הקיבוץ , כמנחה ומנהל חשתי את השריטות בדיאלוג הבובריאני. אברהם שפירא ידידי ומורי הציע לקבוצת חברים צעירים מהקיבוץ להיפגש עם בובר שהתקרב לגיל שמונים. הגענו אליו בציפייה ענקית. האם יוכל לרפא את תחלואיו של הניסיון הקיבוצי שהכרנו? אותו ניסיון שלא נכשל לפי נוסחתו של בובר. המפגש עם האיש, הבית, יכולת הקריאה המופלאה שלו אכן הבטיחו. אך הניסיון היה כואב. התברר כי האיש איננו דיאלוגי כלל. הוא ביקורתי ולא מכיל את כאבינו. בודק ללא הרף את בשלותם של מילותינו והגותנו . 'בוסר הוא חושב אותנו' חשבתי אז בלבי. ידעתי שהוא צודק אך האם ייתכן כי בובר האיש הדיאלוגי שהביא לעולמנו את המושג הגשמה אינו מגשים? גיליתי אז כי הוא רגיש למעמדו , למה שבובר אומר. שלעצמו הוא מתייחס כהוא מנוכר. מהפגישה רצתי לספרים שלו ולא ידעתי את נפשי.
שאלתי אותו מה קורה כשפג הדיאלוג. מה קורה אחרי הנפילה ההכרחית מההתנסות הפלאית של הדו שיח. בלבי היתה תקווה לקבל תשובה אך הוא היה דווקא איש הקושי המר הוא השיב לנו כי אסור להתעלם מהצד הטראגי שבחיים . זה כאב. אך הבנתי.
לימים הגיע לאט לאט לוינס לעולמי. ובו דברים שהכרתי מתוך מסמכי החלוצים בהם טבעתי . הם ביקשו לבנות חברה פתוחה אל האתגר אך הבינו את מפעלם בעומק קשה. אחת החלוצות כתבה על חבריה 'היה במפעלנו משהו שאינו מתבייש להיות מגוחך, היינו כנמלה שמבקשת להזיז את הגלבוע'. במחקרי פגשתי בהם עוסקים במפגש ללא מילים, בעבודה ובהורה , בויכוחים עזים, בקביעת הלכה וחיי מחוייבות. הם חיו במתיחות אחרי שיחה. הם תבעו מחויבות לאחר גם בשעת הסתר פנים. הם הבינו כי הם נתבעים לבנות מפעל שאינו מכוון להם או למשפחתם. בצורך שלהם לדעת כי פתיחת החלון אל הטבע והאדם הוא תהליך כואב והרבה שרפה ואפר בו. האם ההתגברות על המכשולים הפכה את החברה החלוצית לדכאנית ? אינני בטוח אך ברור כי הגבול היה דק והסכנה גדולה. בנפילה החוויתית היה צריך לגלות את החובה, את הזולת, את הקוד המוסרי הסובב את חיי היחידים.
גם בובר וגם לוינס ראו וחיו את התמוטטות האנושות בתקופת השואה. בובר כמי שהיה למורה על הר הצופים לוינס ככלוא במחנות העבודה הנאציים. שניהם הבינו מאוחר יותר מה התחולל באמת מסביבם. בהגותו של בובר עניין השואה תפש פחות מקום מאשר אצל לוינס. ייתכן כי הדבר נובע מתוך כך כי הוא ביקש להביא לעולם עולם מתוקן וחשש כי הצל של האירועים ההיסטוריים יהיה למחסום. והרי עד היום אנו יודעים כי הזיכרון של השואה בגלגולו לאנושות ולדורות הבאים היה גם לאתגר מחייב אך גם שיתק לא מעט ניסיונות להיחלץ ממה שנראה כמציאות . זיכרון שמאיים להיות לעורך הדין של השיתוק האנושי. לוינס הדגיש את האחריות הנובעת מתוך זכר ימי האפילה. היסוד הנזירי המשורבב לתוך תפישתו את העולם האנושי שאינו בא להעניק פרס, אותה התורה המוסרית לשמה הצילה את תורתו מ'המגיע לי' המשורבב תמיד לרעיונות של השלב השני של מהפכות רדיקליות. בתוך דרכו של בובר על קרעיה וסתירותיה מצויה הבטחה לשמחה, לסיפוק עצמי ל צרפתי אך דווקא הצרפתי לוינס שלל אותה לחלוטין דבר שחיבר אותו אל אותה תנועה של יהדות ליטא המכונה תנועת המוסר.
א. ד. גורדון היה מורה פלאי של חלוצי ארץ ישראל בעלייה השנייה .לחובבי לוינס אומר שלדעתי הוא היה השושני הציבורי של פועלי העלייה השנייה . בובר הכיר אותו מתוך תורתו הכתובה ומתוך מפגש קצר. הוא כבר סימן כמה דרכים לקראת הביקורת הלוינסית. הוא הדגיש את המפגש עם היחיד, את האחריות הציבורית הנובעת מאחריותו של היחיד. הוא הדגיש את המחויבות המוסרית ,את אינסופיותו של האדם. לדידו המוסר מחייב. אך הוא דיבר גם על מוסר העבודה כלומר העשייה על העשייה למען העולם ולא רק למען הזולת. למען הקוסמוס ככלל. הוא קשר את המחויבות האקולוגית המעשירה את הכישורים המוסריים של האדם. תפישתו היתה כי הזולת אינו גיהינום סארטריאני וגם לא גן עדן רומנטי.אלא מסע לאינסוף האנושי.
הרבה שנים הייתי כואב את כאב הדיאלוג שלא היה ביני ובין בובר. ידעתי כי היה בציפייה שלי הרבה מהזיית נעורים וצלקת של משברים ובכל זאת קשה היה לי הדבר. בבגרותי קראתי שוב את בובר והתחלתי להבין כי האיש היה איש בודד המתפלל לדו שיח. כמתפלל ידע לבחור את השפה , לגבש לו נוסח, לחגוג צעדים קטנים ולחתור לאופק רחוק ומתסכל. לפתע מצאתי עצמי קורא בו את כאב הסף, את הפיכחון של מי שתעה הרבה בדרך אך חיפש וחש מחויב לחיפוש של מוצא.נדמה לי כי דווקא בנקודות אלו ניתן היה למצוא גשר עמוק עם פעימותיו התלמודיות של לוינס.