חופה באום ג'וני
הרוח כאן חזקה ולא תמיד נעימה. אז אתם אולי יכולים להבין עתה את כל אלה שנמלטו מאום ג'וני לצמח לתפוש את הרכבת. נראה עוד היום שהתנאים הרוחניים קשים. העוזבים אז לתחנת הרכבת בצמח התחלקו לשני סוגים אלו שהגיעו שעתיים לפני צאת הרכבת ואלה שהגיעו שתי דקות לפני שהרכבת זזה. מה היה ההבדל ?
היה כאן איש בעל לב גדול וידיים נפלאות שידע לטפל בחיטה, בעצי הפרי ובאנשים ברכות ובאהבה. הוא היה מעין אבא לחבורה המיוחדת. כל פעם שהיו אומרים לו כי מישהו יצא לתחנת הרכבת עם לב כבד היה רץ אחריו יושב עמו ומדבר והחבר היה חוזר למרות הרוח. אלו שכאבו אך רצו לחזור לדגניה של אותם הימים היו יוצאים לרכבת מוקדם כדי שתנחום ישיג אותם. אלו שהחליטו כי הם רוצים באמת לצאת מהמקום עזבו בחשאי כמה דקות לפני בא הרכבת כדי שתנחום לא ישיג אותם וישכנע.
אולם יום אחד בא הרוח ולקח את כל הצריף שהעתקו לפניכם לצמח. אז כבר תנחום לא היה יכול להחזיר את הצריף מן הרכבת. כל הקבוצה רצה לתחנה ושכנעה את הצריף לחזור. נצטרך את כל האנרגיה של כל אלו שבאו לטקס כדי לא לתת לאום ג'וני לברוח לצמח כי היום יש כאן חתונה.

לפני שנים שהתחלתי לחקור את ימיה הראשונים של הקבוצה התפרצה למשרדי בקומה השלישית של בית התנועה הקיבוצית אשה במחצית שנות השמונים. היא טיפסה את כל הקומות כי היתה סרבנית מעליות.
היא אמרה: אתה הולך לכתוב שהחתונה הראשונה בקיבוץ היתה של מרים ויוסף ברץ עם חנוכת החצר ב1912. לא נכון. אני הייתי הכלה הראשונה והתחתנתי באום ג'וני. מרים ברץ השאילה ממני את הטבעת לחתונתה ולא החזירה.
אחרי שאמרה תיארה את חתונתה באום ג'וני. בחיי המחקר למדתי להעריך חלק מהסיפורים כאמיתיים והם מוגדרים אצלי אמיתיים כי אי אפשר להמציא אותם. וכך תיארה את החתונה.

ערכו שער מענפים ועל ידו עמד חבר עם קתרוס וקיבל את האורחים במנגינות. הם הגיעו רכובים על סיסיהם עם שתי חולצות. האחת לרכיבה ואחת למסיבה. עץ יבש היה באופ ג'וני. עליו תלו את חולצות הרכיבה שלהם ומאז נקרא עץ החולצות. הביאו שתי חביות עם יין ועם מים. במסמרים תלו עליהם ספלים ממתכת. את הצלחות צבעו במיוחד ואשת השיך הכינה דגים לכל האורחים.
בא השוחט וערך את הטקס. חופה כהלכתה. אחר כך החלו הריקודים. החתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות.

מכיון שהסיפור אמיתי פרסמתי בספר כחתונה הראשונה בקיבוץ. אולם קיבלתי מנהלל רוח קרה. שפרה קדמה לרחל! ומאז אני לא יכול להגיד מה היתה החתונה הראשונה בקיבוץ.

בכל אופן כנראה שמאה שנים לא ראה המקום הזה חופה. והוא המקום שבו התחילה ההרפתקאה. לפני מאה שנים בדיוק התחולל פה קרב האם הסיפור של הקיבוץ הוא רק הרפתקאת נעורים מלהיבה או בית המכיל בתוכו את ההרפתקאה. האם האהבה יכולה לבנות בית מחייב לשנים. והנה כאן אנו שבים להחלטה הזו של איתי ושני. ברית לשנים. ברית הנכרתת לעיני עדים אוהבים, משמעותיים. פרכוסי הלב הופכים לתלם ארוך.

משתתפים עמנו ברוחם אבות ואמהות סיפורו של עם המצוי בסיפור המשפחה. חלוצי העלייה השנייה והשלישית.כפר אוריה וקריית ענבים, דגניה ב' וכפר סבא, מעפילי מאוריציוס. התפוצה הלונדונית.אוקראינה וגרמניה. כל האהבות והיצירה, כל הכאב והחברות המצטברת המונחלים כאן לחוליה חדשה לקראת עתיד.

חופה פתוחה אל פני שקיעה ורוח שמתוכה צומחת ברית.

בשלב ראשון תעניק הכלה טבעת לבן בריתה. החתן יעניק את הטבעת לבת בריתו בסוד האהבה.

כתובה זו נכתבה על ידי החתן והכלה ואני קורא לכם אותה מתוך תקווה שתעידו כי שמעתם ואתם מתרגשים כמוני.

שבע ברכות

ברגע זה של שמחה, של התעלות איננו שוכחים את כל אלו שהשמחה אינה במעונם. את החורבן המשווע לתיקון. את המצוקה האנושית ואת המרחק הגדול מן הבניין השלם. על כן דווקא עתה אנו שוברים את הכוס בתקווה כי מעשה האהבה אכן יביא עמו רגישות לעוול והשתתפות במעשים לתיקונו.

לאחר הפגישה הראשונה שלנו כצוות אקדמי המלווה את עבודת בית לוחמי הגטאות , על סמך הפרוטוקול של ישיבתנו, לפי בקשת החברים, הרשיתי לעצמי לרשום את המסמך בתקווה שהוא יהווה טיוטה למסמך האמיתי שייכתב אחרי דיונים של הצוות בישיבתנו הקרובה. נקווה כי בישיבה זו נמצא את האפשרות להרחיב ולבקר , להציע וליזום מסמך שיוכל להיות מעין מצע פעולה לצוות העובדים והמחנכים ולצוות האקדמי עצמו שימשיך בדיוניו. יש להניח כי נצטרך להיפגש קצת יותר בפעמים הראשונות על מנת להיות בטוחים כי נקבע לנו מסלול ברור לדיוננו הבאים.

בית לוחמי הגיטאות היה המוסד הראשון שעסק בזיכרון השואה. הוא פעל בזמנים שונים, בדורות שונים. בגלל ראשוניותו וטיב הנהגתו הוא גילה פתיחות רבה ופעל תמיד בלי נוסח כופה אך מתוך נאמנות גדולה. הוא היה בין הראשונים בפתיחת נושא זיכרון ציבורי של השואה זיכרון שבער כביוגרפיה של מי שעבר אותה אישית או נפגע ממנו כקרוב משפחה אך לא מצא ביטוי פומבי . גם בתקופות שרבים מהניצולים העדיפו שלא לדבר, בלוחמי הגיטאות העידו , ציינו, קוננו, חיפשו ביטוי. מייסדי המקום היו דוגמא לחיפושים כנים, לעדות עמוקה למפגש שאיחד את המחקר עם העדות, את הלבטים החינוכיים עם הצורך למסור מסר. שילוב המקום עם תנועה ציבורית גדולה ותחושת הייעוד של חברי קיבוץ לוחמי הגיטאות , העניק כוח לבטא את התמיהה והאבל, את הכאב והיתמות , את הנחרצות שבהכרעה לברוא חיים חדשים. כל זה התרחש בתקופה שבה רבים העדיפו לשתוק ולהשתיק הן בעולם המתארגן במלחמה קרה והן בארץ בתקופה של עלייה המונית ואחרי הזעזוע של מלחמת העצמאות . במשך השנים החלו להיחשף בארץ ובעולם העדויות האישיות , התפתח המחקר ההיסטורי המקיף. כאשר חלפו הימים , הנסיבות השתנו והצטרפו דורות חדשים התברר כי השואה נוגעת בשאלות קיומיות עמוקות גם של אלו שלא היו בה.

דור יוצאי השואה התבגר והשנים שחלפו לא השתיקו את הסיפור הוא הועבר לדורות שחוו ניסיונות רבים נוספים. מלחמות, שינויים כלכליים וחברתיים, וויכוחים פוליטיים סוערים. היה צריך להעביר את הסיפור לדורות צעירים . ההעברה חייבה להתלבט מחדש על פשרו. בדור השני והשלישי, כשהחלו להגיע לביטוי ציבורי סיפורי העם היהודי שלא העיד ציבורית בדור הראשון . לוחמי הגיטאות ראו תמיד את פעלם כמכוון לבטא ראשונים את שחיכה לביטוי, לא כדי לבוא במקום הסיפור הכולל אלא כדי לאפשר את ביטויו השלם. כשם שהמורדים ביקשו לסלול במרד דרך לאי מחיקת סיפורם של קרבנות השואה . הם לא התכחשו לגורלם של אחיהם וידעו עד כמה בסיפורם של הרבים היה גם סיפור של התנגדות שהתרחש בתוך הווית חוסר האונים והרשע שמסביב כשם שמעשי חסידי אומות העולם כל כך בולטים דווקא משום שלצערנו לא ביטאו את הסיפור הכללי ומשום שפעלם רק הדגיש את היותם כה מעטים.

הפצת הסיפור ההיסטורי של השואה על כל המעגלים הגדולים התחולל בזמן בו העלו שאלות לגבי השפעתו על המפעל הלאומי היהודי ועל משמעותו ההומאנית של השואה. בהקשר אליו העלו שאלות של זיכרון ושל שיכחה, של משמעות ושל ייצוג. של תרבות וחינוך אך יחד עם צמיחתה של הגות עמוקה התפתחה גם בורות ובערות . של השטחה והכחשה.

תהליך המחקר והרחבת הידיעות הספציפיות על מה שהתחולל היה מלווה בחששות כי השואה תלך ותשכח אך עם הזמן התברר כי למרות כניסתה האיטית של מלחמת העולם השנייה לרצף הימים והפיכתה לחלק מההיסטוריה המתרחקת דווקא השואה נשארה על סדר היום : הפצע והעלבון של האדם לא עוברים מן העולם . מסר השואה היה לחלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. יחד עם עובדה חשובה זו צומחים אינטרסים של השכחתה של השואה ושל הזילות בשימוש בה.בית לוחמי הגיטאות פעל בכל התמורות הללו והיה צריך לנתב את דרכו החינוכית בתוכן.

בית לוחמי הגיטאות כגוף העוסק בחינוך החל להגיע אל דורות של צעירים חדשים. גם כאשר מייסדיו היו מבוגרים הם לא איבדו את המוקד שלהם באנשים הצעירים. תהליך זה נמשך כבר דורות. . הצעירים נחשפים בזמן צמיחת זהותם העצמית לשואה במרכז החינוכי הם פוגשים את ההוויה הטראגית של הנעורים בתקופת השואה . גם כאשר המחקר והרצון לזכור העלו במוזיאון נושאים אחרים כמו הילדים, קהילות והקשר המתעמק והולך אל הביוגרפיה הקונקרטית של קיבוץ לוחמי הגיטאות בכל תצוגה הנעורים, תנועות הנוער והמרד יהיו ויישארו חלק מרכזי. מייסדי המפעל היו ופעלו כצעירים בשואה , פעלו במרד לא משום שחשבו שהם מספרים סיפור אחר מהאסון הגדול וחוסר האונים האנושי והיהודי אלא דווקא מתוך מעורבות עמוקה עם האסון ובתוך הווית הכישלון האנושי הגדול הם ביקשו לסמן מחויבות ודרך.

בשנים האחרונות מסתמן תהליך בו השואה הופכת להיות נקודת מוצא לכל דיון בזהות היהודית ובהוויה הישראלית. אנו צריכים להיות ערים לתהליך ולהגיב עליו מתוך הכרה עמוקה שאמנם נושא השואה קיבל את החשיבות הראויה לו אך יש להתמודד עם הסכנות שהתגלו בתהליך זה. סכנת ההשטחה וההשחתה של הטיפול הן בזהות היהודית – ישראלית והן בשואה עצמה מאיימים. בצד ההעמקה בלימוד השואה התברר כי הדיבור עליה מסתיר גם בורות ומבוכה , רצון לברוח הן אל הפשטות רחוקות והן אל רגשנות המחליפה רגש אמיתי. מתגלית נטייה להסתפק הן בסיסמאות לאומניות והן באוניברסליזם שעיקרו מחיקת הקשר המיוחד של היהודי אל השואה. העיסוק בשואה נוטה לעתים להסתיר את ההוויה היהודית לפני השואה ולעתים למחוק את הפרספקטיבה הציונית שהפכה כה גורלית ליהודים בשואה, ובמיוחד אחריה. הבריחה מעומק העיסוק בתקופה ואימיה נוטה להפוך לפולחן מוות במקום להזדהות עם מי שרצו ולחמו למען החיים.

לימוד השואה מתוך תחושת אחריות הן ליהודים ולתרבותם והן למצע מוסרי אוניברסאלי הוא האתגר שיש להתמודד עמו. יש למצוא אפשרויות להתמודד עמו אותו דרך אמפטיה וההעמקה, דיוק היסטורי, ויכולת הכללה התורמת לאחריות מוסרית.

המוזיאון אינו מכון ללימוד יסודי אקדמי של השואה אך עליו להישען על עבודה של מחקר מדויק ככל האפשר. על הפעולה החינוכית להשתדל להישען על עובדות היסטוריות שנחשפו, שניתן לשפוט את אמיתותן , שניתן להפריד ביניהן לבין הביטוי החופשי והיצירתי שלהן וזאת כדי למנוע שימוש לרעה ודמגוגיה הסותרים את כבוד האדם המתחייב מהטיפול בנושא. מחויבות זו קשה במיוחד במפגשים קצרים שבית לוחמי הגיטאות צריך להציע. הוא גם קשה משום שגופים שונים מגיעים למוזיאון מתוך סדר יום שלהם . הצורך של המוסד לראות עקרונית את קהל היעד הרחב ביותר מתוך תפישה כי חשוב שהציבור כולו ייחשף למסר שהוא מביא מחייב מטודולוגיות שונות אך יש לאבחן בין שימוש במטודולוגיות מגוונות השומרות על יושרה חינוכית לבין מניפולציות וכניעה למסרים הסותרים את האני מאמין של המחנכים. הפצת המסר לציבור הרחב ביותר אסור לה להפוך למיסחור. כשם שאסור להסתפק בקהל שבוי ומצומצם כך אסור לאבד את חוט השדרה החינוכי שבית לוחמי הגיטאות מבקש להנחיל. הכבוד לקהלים רחוקים חשוב , גם אם נקודת המוצא שלהם שונה, אך חשוב כי הכל ידעו כי הפעולה החינוכית המתנהלת בבית נעשית מתוך עמדה ומסורת תרבותית הנושאת עמה מסר ברור. האמונה כי הפעילות של בית לוחמי הגיטאות צריכה להגיע לקהלים מגוונים ושונים, הן בעם היהודי והן בעמים אחרים ובמיוחד הערבים החיים באיזור נובעת מתוך אמונה כי המסר המוצג בו אותנטי ורלבנטי. ההטרוגניות של הזיכרון מחייבת להתעמק ולעמוד על המתחים הרבים הנוצרים במפגש, אך לא לאבד את נקודת המוצא ואת המסר המיוחד של המקום: האמונה החינוכית בדיאלוג ולא בפולחני שקר ובהערצה המשחררת מאחריות , היכולת לפתח מפגש אנושי ולפתח תחושת מחויבות לתיקון חברתי .

לרוב המבקרים בבית לוחמי הגיטאות אין הוא יכול לשמש בית ספר ללימוד השואה. הם באים אליו או אחרי שלמדו על השואה במסגרות אחרות או כנקודת זינוק ללימוד מסודר יותר. מחנכי הבית צריכים לעודד לימוד מסודר כזה. אין לתת למבקר את התחושה כי ביקור בבית יכול לבא במקום לימוד מקיף. התפקיד של הביקור הוא להעניק אלמנט לא פורמאלי שיביא את המבקר הן לנסות לדעת יותר והן לערוך חשבון נפש המתחייב מתוך התמודדות עם הנושאים המוצגים במוסד. הביקור בבית לעתים יהיה סיכום של תהליך קודם ולעתים פתיחה של תהליכים שיבואו כמו מסע או קורסים ארוכים, בירור חינוכי או תהליך מתמשך אחר. למרות שיש בבית לוחמי הגיטאות מוזיאון ומחקר הם באים לשרת את התהליך החינוכי המגוון המתקיים בו. העיצוב של בית לוחמי הגיטאות , השימוש בפריטים אותנטיים, העדויות, המפגשים ובמיוחד הפעילות של המדריך צריכים להיות מכוונים למטרות אלו.

במשך השנים יזם בית לוחמי הגיטאות הקמת תערוכות, מכונים, פעילויות מרכזיות . המאמץ להקים פעילויות כאלה , לייצר להם חלל ומסגרות וצוות עובדים , הרצון למשוך להן אמצעים הביא לכך שלעתים הן נראות כפעילויות תלושות זו מזו. לעתים נראה כאילו בית לוחמי הגיטאות הוא פדרציה של פעילויות שאפילו מתחרות זו בזו. יש לקדם פעילות היוצרת אחדות יותר גדולה שאיננה מפריעה למגוון אך לא יוצרת תחושה של נתק ואי הבנה..

ההכרעה של מייסדי בית לוחמי הגיטאות לקרוא לבית על שם יצחק קצנלסון המשורר, איש התרבות, איש החינוך המובהק, המאמין הגדול בצורך לתיקון אנושי והמקונן הגדול של העם היהודי יכולה להוות מצפן לפעילות המתנהלת במוסד. יצחק קצנלסון האיש שקשר עצמו עם הנערים בגיטו ועם תנועת הנוער והמרד מתוך מודעות מלאה לכך כי הם רסיסי השבר הגדול הפועלים בתוך הוויה שתחייב למאמץ עילאי ליצירה שתוכל לשקם את האנושי ואת היהודי.. ומחויבות זו צריכה להנחות את המחנכים שבבית.

אסיפה שנתית בימים נוראים

כשהיה שמואל זנדברג שהחליף את שמו להרחול מריח שמתקרב סוף אלול היו געגועיו לבית הכנסת פורחים. יום אחד החליט להגיע לימים נוראים לבית הכנסת בטבריה. הוא יצא מחצר כנרת עם שמיכה וספר , הניח את השמיכה מתחת לעץ בשפת הים והלך לבית הכנסת האשכנזי שבעיר.
הימים הנוראים הם כידוע הימים בהם כיסאות בית הכנסת מתמלאים באנשים. אלו הימים בהם הגבאים גובים חובות ובית הכנסת יודע פריחה. כשראו באי בית הכנסת חלוץ צעיר מגיע שאלו אם שילם לכיסא. הוא היה חולוץ, זה כינוי הגנאי של החלוצים בעיני המיושבים בדעתם ,חולוץ הוא מי שאין לו. כיון שהיה שמואל חולוץ לא נמצא לו מקום בבית הכנסת. כואב הוא שב אל העץ והשמיכה על שפת ים כנרת וקרא בספר. למחרת החליט ללכת לבית הכנסת הספרדי כדי לטעום את טעם הבית הרחוק. למרות שהיה סוציאליסט אדוק רצה בית כנסת. מכיוון שכל הכיסאות נמכרו לא הכיר בית הכנסת הספרדי בגעגועיו .
חזר שמואל זנדברג לכנרת.
הקבוצה של אותם הימים רחשה. היו עזיבות לילה ועזיבות יום. ביום עזבו הכופרים ברעיון, בלילה עזבו אלו שלא יכלו יותר ולא רצו לעמוד מול חבריהם. החליט שמואל זנדברג שבמקום ללכת לבית הכנסת של טבריה הוא ינהיג יום דין אחר: אסיפה שנתית. ביום הזה יכונסו כל חברי הקבוצה וידונו על הקבוצה. כל אחד יגיד האם הוא נשאר לשנה. כולם יחד יחשבו על עצמם, על העם היהודי , על מצב העולם. הרי הימים הנוראים ימי דין הם ואולי גם יהיו ימי רחמים.
מאז בימים הנוראים היתה אסיפה שנתית והחברים ידעו עם מי ולמה יחיו יחד בשנה הקרובה.
למרות עדותו זאת של שמואל הרחול אין לדעת אם הוא המציא את הרעיון או אם לקח אותו מקבוצות אחרות. שנים ארוכות התקיימו בחגי ראשית השנה האסיפות השנתיות.

מוקי צור

מוזיאון גדוד העבודה ויוסף טרומפלדור

גדוד העבודה היה פרק קצר בקורותיה של הציונות וארץ ישראל. הוא נוסד ב1920 ופורק רשמית ב1929. גדוד העבודה היה הניסיון הנועז ובעל ההיקף הגדול ביותר ליצור בארץ ישראל מולדת חלוצית. זירה פתוחה לצעירים שעברו את אחד המשברים הגדולים ביותר בקורות עם ישראל.
התאגדו בו מאות רבות של חלוצי העלייה השלישית עם כמה מוותיקי העלייה השנייה כדי ליצור רשת של קבוצות גדולות וקטנות בעיר ובכפר שיוכלו להכשיר פועלים לעבודה, לבצע עבודה גדולה של יצירת תשתיות לחברה היהודית דמוקרטית בארץ ישראל על בסיס של שוויון ואחווה גדולה.
תל יוסף היה מעוזם החשוב של אנשי גדוד העבודה ומרכז של תיעוד על דרכם.
אחרי נפילתו של יוסף טרומפלדור בי'א באדר תר'פ 1920 התכנסו חניכי החלוץ בארץ יחד עם אנשי השומר והקימו את גדוד העבודה וההגנה לזכרו. הם שלחו שליח לרוסיה לאסוף חפצים של הגיבור שנפל והחלו לארגן את עצמם בקריאה דחופה לחלוצים בדרכי אירופה ההרוסה ממלחמת העולם הראשונה לעלות ארצה. הם התארגנו בקבוצות על פי המקומות מהם הגיעו ועל פי המשימות שעליהם לבצע.
טרומפלדור לא היה רק גיבור תל חי אלא האיש שעמד במרכז הפעילויות לארגון מחדש של צעירי העם היהודי להקים את מפעלו הגדול בארץ ישראל. חולם ההתיישבות הקומונלית, מפקד צבאי, מארגן החלוץ ברוסיה, מחנך, הומניסט, מציב התשתית לארגון פועלי ארץ ישראל הוא היה אחד ממנהיגיה הבולטים של צעירים במפעל הציוני.

מוזיאון גדוד העבודה יוקם בבית גדוד העבודה בתל יוסף. בניין גדול זה הוקם על מנת להיות בית זיכרון ומקום התכנסות והתוועדות , מרכז תרבותי וארכיון.
אחרי הרבה שנים של הזנחה ועזובה אנו מציעים להקים בו מחדש את מוזיאון טרומפלדור וגדוד העבודה. אנו מציעים להפוך למרכז של פעילות של חלוצים בני זמננו העוסקים בחינוך. בחלק מן הבניין אנו מציעים להקים לקבוצה חינוכית את ביתם ובבית כולו זירה לעבודתם כמדריכי הבית וכאנשי חינוך באזור.

המוזיאון יציג את דמותו של טרומפלדור ייתן תמונה של מצבו של העם היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. יש להזכיר מחדש את הפרק האפל והגורלי של ההרג השיטתי של יהודים אחרי המלחמה, הרג שלא היה כמוהו עד השואה. הוא שהביא לעולם את המינוח שואה לרצח השיטתי של היהודים.
המוזיאון יציג את עולמה של העלייה השלישית על האניות שהביאו אותה , על הקבוצות שהתארגנו בה , על הטיפוסים השונים שהגיעו עמה. הוא יציג את דמותם של אלברט ענתבי המחולל הגדול והנשכח של העלייה השלישית ואת דמותו הציורית של יצחק שדה מנהיגו של הגדוד ומפקד הפלמ'ח.
הוא יציג את מפעלותיו של גדוד העבודה בסלילת כבישים, בחציבה, בבניין, בקידוח בארות וביצירת יישובים חקלאיים. הוא יציג את ההווי שנוצר בין הצעירים ,את חלומותיהם החברתיים ואת פעילותם התרבותית.
גדוד העבודה היה קשור בקשר אמיץ עם מפעלי הגנה סודיים, המוזיאון ידגיש את הדילמות של בעיות ההגנה במסגרת של תנועה יוצרת תשתיות לבניית אומה.
פינה עצובה במוזיאון תוקדש לקיבוץ שנוצר בברית המועצות על ידי מתייאשי גדוד העבודה, וויה נובה שגורלו העצוב מסמן פרקי שכול וכישלון בגדוד העבודה.
פינת שיחה למבקרי המוזיאון תאיר את המפעל החינוכי של קבוצות חלוצים מחנכים של היום המקבלות השראה מגדוד העבודה ברוחב מבטן, בגיוון של ארגונן, בנדודיהן על פני הארץ ובחיפושן אחרי סדן ואתגר לפעילותן ואחרי גיבוש דמות אדם יוצר ואחראי, יחיד ואיש היחד.

אבני דרך, אבני בניין

מנחם באר

צבעים יהודים הם כנראה אנשים מיוחדים. כך נודעת משפחתו של מנחם באר. הסבא היה צבע שחי בפולין. במברשתו הוא צבע בוודאי דברים רבים אך כשהחל לצבוע אבני דרך הוא צעד יחד אתן. בעקבותיהם הוא עשה את דרכו מפולין להונגריה. אבן אחרי אבן התקדם וצבע עד שהגיע לביתו החדש . הוא היה פולני בהונגריה. הוא הסתובב במקום בלי תעודת זהות וזה מה שעשה אותו לבעל זהות ברורה : יהודי גולה. יהודי גולה הוא אדם החייב להוכיח לעצמו כי בכל בית הוא בבית למרות הסימנים. יהודי גולה אינו יהודי נודד. הוא צובע את אבני הדרך בצבעים של בית. גם בלי תעודה. סיפור זה של צביעת אבני הדרך הוא סיפור המתגלגל במשפחת באר . מקצוע הצבעות ליווה את המשפחה כנראה כמה דורות.
אחרי שעברה המשפחה את תקופת האגדה, אבא של מנחם עבד היה לצבע בבודפשט.הוא היה צייר ללא פנאי לעסוק בייעודו ועל כן הסתפק במברשת וצבע לצבוע בהם בניינים. את מנחם בנו הוא לקח אתו לבנינים שצבע. הוא הפגיש את בנו עם קבלנים,הראה לו קירות, ברזל ולבנים. אם האבא הפך מצייר לצבע מנחם היה ממלווה צבע לארכיטקט. המעבר לא היה פשוט כי הוא כלל בתוכו סערות עולם . ליווי אביו הצבעי היה לו למקור השראה לעתיד הרחוק כאן נטמנו זרעי הארכיטקטורה.
. הוא היה צייר. הוא צייר תמונות . הגדולה בהן הייתה תלויה בביתו של מני תמונה של טבע פראי. סיפרו כי הצייר הגדול ההונגרי שראה את התמונה שיבח אותה. אולם האבא נאלץ לעזוב את האמנות ולהסתפק בצביעת בתים. הוא היה צריך לפרנס את משפחתו.
סוף הסיפור הצבעות מתרחש בישראל. אנו מוצאים את אבא בישראל גר בעכו . הוא מגיע לקיבוץ געתון לצבוע את חדר האוכל של בנו. שבנו תכנן. כבר אין יכולת ואולי גם אבד החשק לצבוע אבני דרך עכשיו צובעים את מפעל חייו, את הבית הציבורי של מנחם בנו הארכיטקט.

איזה מין יהודי הוא מנחם באר ?
אימו יהודייה אורתודוכסית.אורתודוכסית בנוסח ההונגרי זה לא פשוט כי היהדות ההונגרית האורתודוכסית קרבית . בעזרת פרטי המצוות וחידוד הנימוקים היא לוחמת ביהדות הליברלית הניאולוגית שהגיעה להונגריה בעקבות ההשכלה והרפורמה. האמא לא הגיעה מהגרסה החסידית אלא האשכנזית מתנגדית. היא מקפידה במצוות אלא שבנה ילך לגימנסיה ניאולוגית שהיום היינו קוראים לה רפורמית. הדבר חשוב כי שם יש מקהלה ואפשר בה לעשות מוסיקה. ומוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה של האבא. כמו השכלה ועבודה.
בבית הספר היהודי הניאולוגי הנער ילמד לימודים יהודיים . בניגוד לרוב חבריו ימצא בהם עניין. שם גם ימצא את השומר הצעיר, תנועת הנוער שעשתה מפנה בחייו.

האבא לא מדבר הרבה אך הוא קובע את גורל בנו : הוא מעניק לו שתי מתנות: כלי שרטוט וכינור. אלו מתנות שנמסרות בשתיקה אך הן תארגנה את המפגש בין משאת חייו לבין הביוגרפיה שלו. אלו יהיו אבני הדרך של הבן. גם מן הבית גם מתנועת הנוער מורשת האמנות, ההכשרה המקצועית היעד היו מהולים בתחושה של אחריות רבה לעבודה. אמנם לא במובן המסורתי של פרנסה בנוסח של יהודי הגולה אלא של עבודה הקושרת את הפעילות והיצירה עם האחריות כלפי האנשים והמפעל .
המתח בין התרבות ליחד, בין המקצוע לבין עיקרון שוויון ערך העבודה נשמר על ידי הקבוצה המייסדת של געתון כמתח חיובי. הם מאמינים שהוא ניתן להיפתר באחריות משותפת. הם מאמינים שיש לתת לאנשים ללמוד, שיחד עם בניית המשק יש לטפח את עשייתם האמנותית של חבריו .
שמואליק כ'ץ הצייר שידע את סוד הפסנתר, לקלאסיקה והאקורדיון לשירה ולריקודים יחד עם מני שבכינורו נוגנה מוסיקה הונגרית עממית, ששולבה כמו במסורת ההונגרית יחד מבראהמס, ליסט ועד קודאי וברטוק. מתארגנת באיזור רביעיית מנגנים. הם מנגנים יחד. מני בונה את חייו כך שיהיה לו עם מי לנגן לטווח ארוך. הוא מכין את בניו לנגן זה בצ'לו, ואלו בכינורות וכך נוצרת רביעיית משפחת באר. כנראה שזו היא האוטופיה האמיתית: למצוא עצמך בקיבוץ, בונה בתים ומנגן רביעיות עם בניך.

מעלה החמישה
בעלון חרדי קראתי שהאדמו'ר מסאטמר הודיע השנה כי הוא לא מוכן להתפלל על אלה שנסחפו עם הזמן והחליפו את שעון הכיס שלהם בשעון יד. כפירה כזו בשמש בגבעון דום שמרני צריך להוקיע. כפי שאתם יודעים הקיבוץ החל את דרכו בויכוח על משמעת הפעמון. משמעת הפעמון היתה מבוססת על העיקרון כי פעמון אחד קורא לארוחות, לשיחות, מגייס לכיבוי שרפות וללידת תינוקות. בבית השיטה היו המצלצל בפעמון מצלצל בחידון מוסיקלי: הוא היה מצלצל בקצב של יצירות והחברים הנזעקים ליום עבודתם היו צריכים לנחש את היצירות. הפעמון עורר וויכוחים מעמיקים על מהות הקיבוץ. האם הוא לא ייראה מצד שני קראתי כי הרבה בני נוער כבר לא יודעים לקרוא שעון. איבדו את המיומנות כמו שהפסיקו לקרוא לא כדי להציל את האמזונס מאובדן עצים אלא כדי להשתתף במסע ההגנה על הפצת הבורות. האם אלו הברירות החברתיות תרבותיות העומדות בפנינו לחזור לשעון הכיס או לאמץ את הדיסלקציה ?
הקיבוץ בן מאה ויותר. בני המאה שבתוכנו רק נולדו כאשר הקיבוץ נולד. הרבה ילדים רעיוניים בעולם מתו בחייו . מהם יש שזכו למיתה יפה רבים מתו כמפלצות של עצמם.והיו אפילו שמתו מאוהבים ברעיונם הרצחני.
רעיונות לא נולדים מן האין אך כן מהתוהו ובוהו. מהשברים , מהתקיעות ומהדממה. הם כוללים לא רק את המקום האגדי עליו חלמו המגשימים אלא גם את המסעות למחוז החפץ הרחוק בו האמינו . מקימי הקיבוץ נאחזו בארץ על סלעיה, חורבותיה, שכבות השרפה וחופי הרחצה שלה אך גם בזיכרון ובתקווה המסתתרים בה. במקרים רבים היו פליטים. במקרים אחרים חיפשו בארץ פתרונות לאו דווקא נאצלים אלא פתרון לבעיות גלגליות, ביטחוניות, ביקשו פתרון לבעיות של משפחה להתגבר על מצוקות שונות. אך בדרך חיפוש האתונות פתחו עיניים ולב לאתגר של מלכות, מצאו בעיות גרעיני הזדמנות לראייה רחבה יותר, לאתגר משמעותי יותר. ולא תמיד הצליחו בכך.
מצד שני היו מוכנים לקבל על עצמם מטלות מבחוץ, מטלות לא צפויות, פתאומיות ללא הכנה מוקדמת. למדו לאלתר ולא להתעלם אך דווקא תכונה נפלאה זו היתה להם למכשול כי למדו להאמין באילתור גם כשאפשר היה לחשוב מחשבה, להעמיק לראות ושילמו על כך מחיר גבוה. כמו שאלה שהבינו כי אי אפשר בלי ניהול והסיקו מזה כי אין צורך לקחת אחריות כמנהיגים ואפשר להסתפק בסדר הטוב של הכאן ועכשיו בשיטת בת היענה הטומנת ראשה בחולות. מנהיגות שזלזלה בניהול ומנהלים שזלזלו בהשראה, בראייה הרחבה והרואה את מה שנמצא מעבר לגדר, מעבר לפופיק.
בתוך הדמוקרטיה יש מתחים בנויים בין זכות השווים לבין יכולתם להפוך להמון חוגג את אדישותו . בין החובה של מדינה לספק את צרכיהם המינימליים של אזרחיה לביטחון, לעבודה, לבריאות לתשתיות לצמיחה לבין אחריותם של האזרחים לצמיחת הון חברתי בתרבות, בטיפוח חברות, יכולת לגילוי של חברות ואהבה לא ממוסדים.
את עולם המערות שנוצר בארץ שנות החמישים אפשר היה לראות כהבטחה לבית או כסמל לניציוחותו של העוני החדש, כדרך לשכונה משגשגת ולמדיניות המנציחה את המצוקה החברתית. פעם ראו ברעיון של פינוי בינוי רעיון שבא לקדם את השוויון בדיור ופעם כנקודת זינוק לפערים בדיור. לבין ידיעה משתכללת של מעטים העלולים להפוך להיררכיה נוקשה. הדמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי העלאת השכלה שמטיבה יכולה להפוך להיררכית ולא דמוקרטית
הקיבוץ חי בתקופה של תמורות. שנתיים אחרי הולדתו היתה כנראה המלחמה הטוטאלית הראשונה שכוונה לא רק נגד צבאות אלא נגד עמים בה השתמשו בטכנולוגיה של המאה העשרים . בפעם הראשונה הופצצו עמים מן האוויר במה שיראה היום כמעט פרימיטיבי, אך בכל זאת קטלני. כשהקיבוץ נולד בארץ עוד לא היתה מכונית אחת . היא הגיעה ארצה כשהקיבוץ היה בן ארבע. הקיבוץ היה שבע עלילות כאשר הומצאה הגלולה למניעת היריון . תקציב מאד דרמטי בחיי הקיבוץ היה תקציב הבולים. הקיבוץ עבר שתי מלחמות עולם ויתמות כובשת . בארץ וסביבתה הסתובבו אימפריות רבות . תנועות לאומיות רבו זו עם זו ועם אלו שהתנגדו עקרונית ללאום וביקשו להיות אימפריה או שבט.
במאורעות של 1929 הובא טלפון אחד לדגניה כשילדיה פונו לכנרת . הילדים המפונים רצו חזרה לדגניה כדי לראות את הפלא הטכנולוגי שהגיע לחצר. במהלך השנים כמה פעמים הקיבוץ דן אם לפנות את ילדיו בשעת חירום. נפרד מחייליו והספיד את נופליו?
כמה פעמים הפעיל הקיבוץ את פעמונו כדי להודיע על לידה או על ארוחת צהריים עד שהפריט עצמו לדעת בשעונים מעוררים?
לפעמים אנו צופים בסרט חייו של הקיבוץ כמו ילדים המודיעים לגיבורים על הבמה שהאויב מאחור או מגישים להם הליקופטרים למילוט. שואלים אותם בתמימות למה לא יכולתם ישר להפוך את חומה ומגדל לכפר שמריהו ? למה הייתם תמימים כאלה לגור באוהל ולא בניתם ישר בניין בהרחבה? למה נשארתם תקועים עם ארגז הספרים ולא הקמתם ספרייה אלקטרונית ?
אולם יש גם תמימות לא פחות מסוכנת הטוענת כי עם השינוי בסביבה אפשר לוותר על טיפול ביושבי אוהלי מחאה, על תיקון חברתי המביא דרור לנפש פת לדל. שאפשר להסתפק באקזיטים גדולים ולוותר על שיחה של בנים עם אבות, טיפול בקשיש והעיקר מבחינתי : חיבוק סבא את נכדיו.
אומרים שהמבקש להגיע למקור חייב לשחות נגד הזרם. אך למה לעשות זאת? אפשר להפליג ישר אל החור השחור של העתיד הלא ידוע. או להחליט להימלט מהסחרחורת ולהודיע לעצמנו על 'במקום דרוך' ולהישאר איפה שאנחנו. להיאבק על שיוך הרעיון או על שיוך הבית. להיאבק על הזכות להוריש ועל החובה לרשת או לבזבז את המטמון ברוחב לב במכירת כל מחרשה למוזיאון במחיר יקר. או לקשט את הגינה הפרטית המגודרת בשלט זהירות כלב נושך גינה מתוחזקת על ידי פליט זר ובמרכזה עץ זית. שאפשר לצאת בהתלהבות למלחמות עם דגלי יונה מצוירת על ידי פיקאסו. שאפשר להתהדר על ספותינו בסיפור קדמוני על חלוץ מחוסר כל היושב על תיבת תפוזים. נוסטלגיה מרוקנת מחשבון נפש , היסטוריה המכירה רק בדגלים ומנצחים או שירת הנפסח על החללים.
שתי גישות גובשו בעולם המסורתי להתמודד עם המבוך של הפגישה עם העתיד הראשונה היא גישת האדמו'ר היא מאמינה בנוכחות של מורה בעל כריזמה המדריך אותך בתקופת מעבר. הוא הממונה על משוטי ספינת הזיכרון. בו אתה בוטח במסע אל עבר הסערות שיובילו אותך לארץ חפץ. הגישה השנייה היא גישת ה'זכרו יגן עלינו' האומרת שחיי המופת של הצדיק שהיה, שנפטר , שאיננו אתנו , הם שיגנו עלינו . אנחנו יכולים לשחזר בדמיוננו ולראות בחלום רק את המורה שהשלים את חייו . הם פרושים בפנינו כמפעל המתקיים רק משום שהסתיים עם מותו. כדברי המשוררת רק אשר אבד קנייני לעד. כוחו נובע דווקא מן העובדה שהוא איננו נוכח, שאין הוא יכול לדבר אתנו ישירות , לחלק לנו דולר של אמון כפי שנהג מנחם שניאורסון בהתוועדויותיו. מותו ההופך אותו לפיסת זיכרון , לספר ולחזון משנה את דרך ההיאחזות בו כמנווט את העתיד. לעתים אנו שוכחים כי משק העבר שאנו משמרים בא לעתים קרובות כדי להתמודד עם עתידנו או על ידי הפיכתו של העבר לחומה מגוננת ולעתים כמכשיר להתמודדות ענווה עם המצפה לנו בעת פחד או שמחה כי אנו מאמינים כי בכספות העבר טמונים אוצרות לעתיד.
כל מלאכת השימור ניזונה לא מעט מן האבל על כל אשר נראה כי חלף.יש בה הרבה רצון חיים וחשש מפני העלמות כמו בכל יסוד של אבל. אך יש בה גם יסוד של מודעות למעבר לפרק הבא. שחרור ממשא אהוב.
יש אבל בשחור המדגיש כי הכאב מחייב ונצחי, כי אין הוא מוכן להעלם שחשוב לו להודיע לסביבתו כי לעולם לא תוכל להיפטר מהאחריות להעלמו. ויש אבל פרחוני בו המתאבל מודיע לעולם כי הוא ידע לגבור על העול. כי הוא רואה עצמו מחויב להיפטר מן העבר כדי להתחיל התחלה חדשה . חשוב לו להודיע לסביבתו כי הוא פוטר אותה מהעול של צערו. יש אבל המטיל מסביבו תחושת אשמה ויש המחייב בכוח את סביבתו למחוק זכר כאילו שהיא מסוגלת. בנוסח של כור היתוך מתאכזר. האם נקים לקיבוץ אנדרטה שתכיר במותו ותהיה לנו לסימן קריעה ואבלות, או נרקוד על הקבר בשמחה לאיד עצמנו כפי שהיה נהוג במה שברל כצנלסון כינה שאננות האמונה ועליזות הכפירה. האמונה המטייחת והכפירה הנשענת על וודאות ושמחת החורבן . אלא הוא בהעדרו נוכח שם למעלה ויכול בזכות צדיקותו שקיבלה כבר את החותמת של ביוגרפיה שנסתיימה ועבר את מבחני הבגרות של המוות יכול להגן עלינו ולייעץ לנו בלי להשתלט עלינו גם במסענו בתקופות אחרות מאלו בהן אנו חיים. אני מרשה לתת לו הכרה הסמלית שלי על ידי זה שאני מצרף לה מנגנון פרשני.דווקא המרחק בזמן או המרחק במקום מגדיל את ההילה של הזיכרון. כך בקהילות היהודיות שבמרוקו הקהילות שעברו העירה קידשו את הקברים הרחוקים שהותירו בעיירות שנעזבו מיהודיהם. המרחק בזמן ובמקום העניק סגולה לסימני הזיכרון שצריכים מעשה של שיחזור של ניחוש מתוך מודעות שאין עבר שלא שול עצמו מה יהיה בעתיד. לפעמים תוך איבוד אמון בעבר ובהווה בו הוא פועל. רק אחרי שנכנסים לטריטוריה של העתיד מחפשים דרך ליצור הרמוניה מחודשת עם מה שניתקנו ממנו. סיפורי חורבן הבית לא סופרו בימי החורבן. רק שנים אחר כך כהאויר נעשה שקוף יותר מאשר היה בעת החורבן. כאשר תהליכי האבל אפשרו לדבר על מה שעבר מן העולם וראיתי אותו בזמן קמילתו. זמן הנראה כזמן של קמילה החיטה צומחת שוב. האם ניתן בזמן הקציר להאמין בקציר ?

אידיאולוגיות ניסו ללכת בדרך שונה מדרך האדמורות או מדרך זכות האבות שמתו. הם ביקשו לגלות את המכונה הנסתרת שהניעה את כל התהליכים שהתרחשו. להפוך אותה לגלויה ולמסור אותה ליודעי סוד שיוכלו להשתמש בה בגלוי. העבר נראה היה בעיניהם מלא מבחנות שיכולות לחשוף את סוד הדינמיקה שתחולל את התמורה לה חתרו. אידיאולוגיות נשענו על הזכות לכונן אלטרנטיבות באמצעות מפתח הגנבים שנמצא בדלתו הנעולה של העתיד. בתחילה השם אידיאולוגיה היה שם גנאי למתכרבלים ברוח ולא יודעים כידון ותופי מלחמה ואחר כך הן הפכו עצמן לכידונים בדרך לשלטון או למאבק על השגתו. היה בהן מיתוס משחרר אך לעתים צורף לידו אתוס חמור סבר.
גורדון אמר כי אי אפשר לברוא את הדרך אל העתיד רק על פי התבוננות לעבר וניסיון לנחש על פי סימני הדרך שעברנו את הכיוון או את המטרה. יש בהתכוונות זו משהו רדיקלי ושונה גם אם משקיעים מחשבה בלימוד העבר. יש כאן קפיצת דרך הכרחית. בה הפנייה לעבר היא פנייה גם לחלומותיו העתידיים לעיקרון העתיד שהיה חבוי בתוכו תמיד . לרעיון השחרור מכובדו של ההווה המשתנה עם העונות. המנסה לחלץ את שנותר חי בתוך התמורה. באדמה ללא צל חולמים על צל. בצל ללא אדמה חולמים על אדמה. הנוכחות של העצים שנטעו, של הסיפורים שסופרו , של הירושות שנותרו של הצוואות שהופרו .
המיתוס של אברהם מנתץ את אלילי הוריו מגלה שעוד בטרם התגלות האובדן מנפץ מסורת ותובע האם יכפה את הגיון הברית החדשה או אולי את הברית המתחדשת כלומר המודעת לשינויים מסביב ומחליטה לפעול כפדגוגיה מתקדמת שעיקרה בדברי המחנך באמן יצחק קצנלסון מקצב של מסירה של יצירה ושל אהבה . דרך המתחדשת עם כל ילד שמביא פליאה חדשה לעולם באמצעות הלשון הישנה של אמא . האבות הקדמונים והמורים שנפטרו לא נותנים לנו להלך יתומי שינוי, אבלי שינוי אך גם לא מאפשרים לנו לחגוג את טריקות הדלת שעשינו בחיינו. לקדש אותן. להקים מסביבם מקדשי פולחן. תקופה שבה רבה תודעת המעבר יכולה להיות תקופה בה הבהלה מאפשרת לגסי הברך לזהם וללכלך ולטהורי הנפש לעקוד עצמם באכזריות. ברנר קרא לתקופת המעבר הרפת. תקופה של אובדן תמימות שנראה כי היא תקופה של חירות משכרת ומשקרת גם יחד כי היא מהר מאד מפצלת את הנפש לכוחות של אור ולכוחות של חושך המהלך על פני תהום.לפילוג. אך כאשר אנו מבינים שהאידיליה והפצע שליווה אותה הם סיפור אחד אז מגיע זמן של בין השמשות שבו מתבלבל האור והחושך והשאלה האם נוכל להתמודד מחריפה ביותר. פעם האור הוחזק על ידי הוקעת החושך ופעם הוא תוחזק על ידי ההבנה כי הוא מכיל את החושך. יש המנסים להטביע את האניות בנמל כדי לא להתפתות לשוב עמן הביתה. ויש המשמרים אותן בנמל כהבטחה כי אנו בוחרים לא לשוב הביתה אך כן לקחת מן האנייה ציוד וזיכרון.
בתפישת העבר יכולה להיות תפישה של המושבוץ כלומר שהרעיון היה סידור זמני לשעת חירום. כמו שמזיזים את הריהוט בכיוון לדלת כשהידית של הדלת מאיימת בפלישה עויינת. הרהיטים אז נמדדים לא על פי יופיים ולא על פי תפקודם אלא על פי משקלם. האם כשהאיום נגמר אנו פשוט מחזירים את הריהוט למקומו ושוכחים מהידית הנעה באיום. זו היתה תפישת האורטודוקסיה שכאשר יסתיים האיום הכול יחזור למקומו.כמו שהתפישה החילונית אמרה כי דינה של החרדות לעבור מן העולם. אולם שני הצדדים לא נשארו בחוסר מעש בתקופת הביניים. בתקופת המעבר. צריך להדגיש יש תמורות החלות ללא תודעה של תמורה ויש מצבי המשך שלא מודעים לעובדה שהם ממשיכים. כמה מנוסעי המכוניות הראשונות היו משוכנעים כי הם נעים בכרכרות משוכללות וכמה מאנשי המחשבים ראו עצמם עומדים מול לוח קיר עם שיפורים. כמה מאנשי המחשבים בטוחים כי אין מה שלא יותך בפני הישגי התקשורת וכמה מאנשי הכנסיות בטוחים כי דרך המחשב הם יוכלו להפיץ באופן יעיל ביותר את תורתם השמרנית. כמה מהשפה הקהילתית משפחתית הוא מעשה של נוסטלגיה אקטיבית הקוראת בקהילה מדינה בפוטנציה, טיוטה לשלטון פוליטי אנונימי, המבוסס על מדרג וכמה רואים בה פוטנציאל לשינוי המדינה ולפירוקה ליחידות וולונטריות. כמה מסרבים לקבל את פני הריבונות היהודית המחייבת למשמעת לראייה כוללת לקיחת אחריות ולדאגה למרחב אישי לשותפים לה. וכמה רואים בכל ריבונות של ציבור אסון הראוי לפירוק, מחסום בפני התלכדות חופשית הפתוחה לידידות ואחריות משותפת. כמה מגלים שהכוח המניע שלהם לעמוד בהגנה על מולדתם מורכב מידידות ורעות, מאחווה בסיסית המחייבת אותם גם כאשר הסביבה מתפרקת מעודפי כוחותיה. וכמה מסוגלים לראות עד כמה תחושת המחויבות שלהם כלפי המופשט שנקרא מדינה היא המלכדת את יסודות החברות והידידות של החיילים.
הקיבוץ ניקז לתוכו את הדילמות הללו. על כן היה בו גם היסוד של טריקת הדלת וגם היסוד של הגנה עליה מפני פריצה , גם היסוד שלראות עצמו בדרך אל הקמת מדינה וגם כטיוטה לחברה שצריכה לקום על תשתיותיה של המדינה ואפילו במקומה. היה בו גם היסוד של מעורבות אישית התנדבותית המבוססת על ידידות, על היכרות ומחויבות נעורים אך גם רצון עז לראות בקידום מסגרות אנושיות גדולות שיכולות להעלות את האדם הנופל קרבן לאלימות הפוליטית, כלכלית וחברתית. הוא גם התבסס על הערצה אך ביקש להיות גם ביקורתי. גם להעריך את היחיד את חירותו ואת יצירתו המיוחדת וגם להיות אחראי על הציבור, על היחד השוקל, להתכוון לריבוי האנושי, לדיאלוג בין בני אדם.למנוע התאבדות לתוך המון. גם את השתתפותו בתהליך של הכרעות אך גם זכותו לשמור את דעתו המיוחדת כמיעוט. גם היה גלאי מוקשים וגם גלאי של מתכות יקרות.
הפיתוי להיכנע לחמימות שבאגרוף המלוכד כלפי חוץ אגרוף המחפש תמיד זירות לקרב וגם הפיתוי ליפול למלכודת הדבש של הבועה שבה רק מתנגנות הרמוניות שמדחיקות את הקושי הגדול.האם תמיד הקיבוץ ידע להיזהר משתי הסכנות הללו ? לא. אך תמיד התייחס אליהן.
מדינת ישראל עברה את השלב של כור ההיתוך והגיע לשלב המגזרים המבקשים לסגור עצמם מתוך חשד ותחושת קרבן התובעת פיצוי אינסופי. היא עברה מתקופת האחדות הכפויה עד פלורליזם של בודדים. התקופה הראשונה רצתה להקים דחוף בית אחד ללא רהיטים, התקופה השנייה היתה לערמה של רהיטים שאיבדה אמון בבית משותף . התקופה הראשונה אוימה על ידי מה שברנר קרא בלעג : סוציאליזם האוסר על הגעגוע. היא תפישה הדומה לאיום של אשת לוט : אל תסתכלו אחורה. תהפכו לנציבי מלח. בארץ חיו המון נציבי מלח ששרדו והונצחו בגלל השכחה הכפויה שלקחו על עצמם. הם היו בטוחים כי אם לא יצליחו להדביר את כאב הגעגוע שלהם הם ישחררו את בניהם מעולו. כמהגרים הם ידעו כי שורשם מצוי בבנים שלהם. אך מה שהיה נראה כניצחונם הבטוח היה לכתב ערעור על ניסיונם. גם שלהם גם של בניהם גם של נכדיהם. התברר כי השיכחה שהיתה צריכה לשמש כחומר הרדמה בעת ניתוח הפך לחומר מוחק המותיר אחריו את מצוקת מי שאיבד את הזיכרון ונותר אילם ועיוור פרספקטיבה. גם אלה שראו את תפקידם להתבצר בזיכרונם וחשבו כי ניתן זיכרונם ישחרר אותם מכאבי ההווה גילו את מגבלותיהם. חברת המגזרים תובעת שינוי רדיקאלי : יצירת תשתית לפתיחת חלונות בין הבתים חורים בגדרות, התארגנויות חוצות חומה. המאוים ולהפוך אותו לחדר אטום. אלה סגדו לרוח הפרצים הנושבת מקדימה ואלה לטרפים המשפחתיים שהוסתרו מתחת למיטה. אולם בינתיים החיים עשו את שלהם. מסורות נפגשו, נבנו, משפחות התערבבו, הכלכלה הביאה תמורות , הטכנולוגיה התקדמה ועמה הקשר אל הזמן והמרחב.
הסוציאליזם הביורוקרטי והאנרכי גילו הרבה ממגבלותיהם ובעיותיהם אך הברירה הקאפיטאליזם חשף את ציפורניו הקשות.הקיבוץ גילה בתוכו את היצר היצרני ואת התפישה הפוליטית שנוספו לרצונו לעקוף את התפישה כי פני אדם כבר שורטטו והם מפוענחים לנצח. לגלות את יצריו השיתופיים ואת האמונה כי אלה יקרינו ויעצבו מחדש את הפנים היצרניות והמדיניות של הקיבוץ. השינוי נאחז לא במעט ביסודות אלו בלי לבדוק לעומק את השלכותיו. הנסיגה או ההתקדמות אל מה שנחשב הריאליזם
שהמשיך את המסורת הטובה של הקיבוץ בנכונות לקרוא את ההיסטוריה , להאמין במהפכה ובצווים שמכיל העתיד ורעבנו אליו. מצד שני הוא המשיך את מסורת השטחיות שהחלה להסתמן בקיבוץ אחרי קום המדינה. שטחיות המסומנת על ידי עזיבת הרבים המאיימת ועל ידי הביטחון המדומה של האמונה בהגמוניה הפוליטית שנסדקה זה מכבר. שהיתה במידה רבה מיתוס שקרי. לא הרעיונות היו שקריים אלא האמונה כי הם יפעלו בנחישות ככוחות טבע מדיניים.
ברעב התפישה של הקיבוץ כקהילת מקום וקהילת רעיון, כקהילה של שותפים וקהילה של משפחות , כמערכת פתוחה כלפי אתגרים רחבים של השפעה מדינית וכמקום מבחן ליחד וליחיד.
אאפשר להאחז על רעב המשפחה ועל הגעגוע אל העולם שנעכלם באירופה כדי להטיף לעולם אמיץ חדש בו ההיררכיות שולטות והדחפים לעשות לעצמך ומעצמך פסל ומסיכה. יa לשאול אם דינוי המשק המשפחתי בא לחזק את היסוד הלא פורמאליים , את יסוד האהבה והדברים הנעשים באלתרואיזם החבוי באמהות ואפשר להדגיש בו את יסוד שלטון ההורים בילדים, חברה סמכותית
האם יתרונו של המשק המשפחתי נובע מהיכולת שלו להטביע מערכת המבוססת על אחווה או על עריצות של אב על מרד נשי או על ריבוי הילדים. כל אלו הופכות למטאפורות המחוזקות על ידי רגעי מצוקה של אימהות, על ידי קוצר יכולתו של הילד להזין את עצמו ?
היסוד של הקהילה שנחזה בשנות החמישים כשלב בחיי הקיבוץ ניזה מתוך ידיעה כי השינויים מבפנים מחוללים את המעבר מהעדה, לקהילה כשהרעיון הבסיסי הוא שהמעבר הוא למוסיקה פוליפונית על פי צרכי החברים השונים בגיל ושל הסביבה.
הקהילה המורכבת נולדת מתוך התמורה ההכרחית הנובעת מתוך נצחונה של הקהילה ותהליכי הזמן שלא מאפשרים אלא לוותר בתחומי הזמן לעדה החד גילית והצרה בהיקף המשימות שנובעת מדרמה מלחמתית וחינוכית הפורצות בעת ובעונה אחת מבחינה היסטורית. המערכת החינוכית צריכה להפגין את כוחה מול יומרות של הטוטאליטאריזם לכבוש את העולם מן הימין ומן השמאל. היא צריכה להפגין סמכות מצד שני המערכת הפוליטית צריכה להציג את תעודת זהותה הדמוקרטית. דווקא הפעולה בתוך דרמה . כשהשתנו התנאים בעקב הניצחונות והתבוסות של הציונות התחוללו תמורות מרחיקות לכת הן בתודעה והן בסביבה. חלק החליט לגלות את שהסתיר שנים, את שנראה היה שאסור לבטא : את הלו יהיה שהיה חבוי בלב רבים וטובים ץ לסיים את סיפור המתח הקיבוצי בהם כולם הלכו לשפת הים והיו לבורגנים זעירים. רבים שחיו נכנעים לקונפורמיות חדשה.
למרות שהמודל הקיבוצי ראה צורך לבנות הרמוניה עכשווית, הוא ייבא מוסדות וצורות של התארגנות משותפת בחלקן מן הקהילה היהודית ולקן מהתנועות השיתופיות המהפכניות של דורה את המטבח המשותף עם מועדון התרבות המשותף, את המכבסה ואת החינוך העברי. הוא נתקל במשך השנים בשאלות מעשיות ונטה לפתור אותן על ידי בריאת כלים לשיתוף. על ידי צירופם של מוסדות משותפים. לכלל קהילה שתפנית קואופרטיב וקומונה, בית חינוך משותף ואקטיביזם חברתי ומדיני היו בתוך המבנה הזה סתירות מובנות שהתגלו עם הזמן. כיצד ניתן ליצור חברה בלי ליצור המון, כיצד ניתן לחנך ולא לחנך לבדידות עריצה ומתנשאת ולא לכזו המועכת את היסודות 'לא קולקטע\יביזם ולא אגואיזם ומעבר לשניהם. הנה בתחום הכלכלי פוליטי הדגש היה על החברתי ובתחום החינוכי על בנין האישיות ( המבוססת על גרסה של פרוידיניות המדגישה את בניין האישיות) על עבודה כשבחינוך היתה הדגשה על אמנות, על חילוניות שהיתה מבוססת על הצורך לחידושה של מסורת על ידי חוש ביקורת ועל ידי תביעה ליצירה. כך בימי משבר הקיבוץ נשמר במידה רבה בית החינוך הקיבוצי וכמו מוסדות חינוך רבים היה מסוכן של הקהילה למייצג של חלום חידושה וכינונה בתנאים החדשים. בכינוסים ועצרות היתה מוכנה המקהלה והרקדנים אך הם היו צריכים להאזר בסבלנות : רק א5חרי נאומי המנהיגות הפוליטית היה מותר להם להופיע בפני הקהל. בסדר היום הקיבוצי הם היו פורמלית בקצה סדר העדיפויות : קדמה להם השליחות הפוליטית במובן הרחב של המילה (כללה קליטת נוער, גיוס לצרכי ביטחון, עזרה ליישובים אחרים, שליחות לתנועת הנוער ועשייה פוליטית) קדמה לה גם העבודה המשק שלא נועד רק לפרנס אלא ליצור תשתית משקית לחברה הישראלית שתקום. בתהליך צמיחתו של הקיבוץ ובמיוחד בשברו הסתירות הללו התגלו לא כהרמוניה אידילית אלא כפרשות דרכים. הם עוררו מרבצו את הוירוס הפילוגי במקום את המחלוקת לשם שמיים. הם גילו את הסוד של בפולמוס המחליף את החתירה לאמת, את הצנזורה הפנימית של סתירות ושריטות והפיכתן לכלי משחית במאבק ממוטט ידידויות. כל זה קרה כמובן לא רק בקיבוץ אך בקיבוץ כחברה כפרית קטנה זה היה סם מוות. ובכל זאת קם דור שלא ידע את הפורענות שהוסתרה מפניו והיום לא יודע איזה קיבוץ היה של האיחוד ואיזה של השומר הצעיר, איזה טיהר ואיזה פילג ועל מה.
חלוץ צעיר נטע אקליפטוסים לאורך דרך חדשה. באותו יום עברה מכונית של המוסדות הלאומיים. הם באו לבקר בקיבוץ הצעיר המכונית עברה לידו של החלוץ הנוטע ופיזרה עליו ענן אבק. הוא נעלב ביותר . מי נושא את החזון אני הנוטע את העצים או מכונית ההסתרות הציונית הממלאת אותי באבק. אני מניח כי שלימים , אם האקליפטוס צמח בא הצלם של הארגון וצילם את העץ תקווה לרעיוננו ולנחרצות הרצון הציוני לשקם את הארץ משממונה. . ,
אנו מכונסים כאן האם נציגי השותלים או נציגי האבק החונק אותם.

חילוניות עברית

החילוניות כתופעה היסטורית אינה תופעה אחידה. שורשיה כבר מופיעים במתח בתוך התרבויות הדתיות בין מקדשים וארמונות של שליטים. במתח בין נביאים ומלכים. בביקורת על מקדשים של פולחן של מלך .צביעותם של כמרים נוצרים הולידה תנועות רדיקליות שהאמינו כי פני הדת המאורגנת מסתירה אינטרסים הפוגעים בקודש האמיתי. מלחמות בין הכנסייה והמלכות רק טיפחו את צמיחתו של מרד נגד סמכותם של מוסדות דתיים. מתחים, יריבויות ואפילו קרבות אלו התקיימו בשם האידיאלים שהדת טיפחה. הם לא ערערו על הצורך לבנות את עיר האלוהים או בשמיים או בארץ.

המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה עשרה הצהירה על מאבק בין התבונה לבין האמונה. רובספייר הכריז על הקמת דת התבונה שתחליף את הדת המסורתית . בדת התבונה היו טקסים וימי חג, היו בה הצהרות אמונה וראשית של פולחן. מייסדי הדת החדשה היו חלוקים בדעתם האם הם מגשימים סוף סוף את הרעיונות של הנצרות הקדומה או האם הם רוצחים את נציגה, המלך האבסולוטי ששלט בסמכות האלוהים. היו שראו במהפכה הגשמה של הנצרות הקדומה והיו שראו בה ראשית של עידן חדש. אין פלא שבדת התבונה ביקשו להחליף את לוח השנה בשנה שיש בה רק עשרה חודשים ברוח התבונה וההיגיון. שבטלו בה החגים בעלי הניחוח הדתי שביקשו שבוע של עשרה ימים ברוח התבונה. ביקשו לערער על פולחן התפילה בכנסייה. בדת התבונה היתה נעוצה התרבות החילונית.

לונאצ'רסקי היה ממנהיגי הבולשביזם ואחד מיחידי המפלגה הבולשביקית שלא נרצחו על ידי סטאלין. בימי המהפכות הראשונות בתחילת המאה הוא כתב ספר בו ניסה להוכיח כי יש לעצב את הסוציאליזם כדת. יש להקים את כנסיות הכ. סוציאליזם כדת בעלת פולחן חדש תשחרר אותו מעול של קבלת נורמות של אי צדק ושמרנות חברתית. דת הסוציאליזם, דת הכפירה תהיה דת הצדק.
הוא קרא לבנות אמנות שתהיה אמנות פרולטארית, חלק מדת המהפכה.
בר בורוכוב המארקסיסט הציוני ענה ללונאצ'רסקי בראשית המאה : הוא חשב שרע למסד את הכפירה ולהופכה למוקד של פולחן. ברעיון הסוציאליסטי כרעיון פוליטי יש לשמור את הצד הניסיוני, הניתן לביקורת. אסור לחנוק את הרעיון. בהפיכתו לנורמה הוא יהפוך לדוגמה שמרנית שתחנוק את יסוד החירות הדמוקרטית שהיא כל כך חיונית להגשמה. הסוציאליזם צריך להיות תמיד ביקורתי ותמיד מעורב. הוא צריך לשמור על אופיו הניסיוני, המהמר. יש סכנה טען בורוכוב לא רק בהפיכת העתיד לטוטם אליו מקריבים את ההווה אלא גם בהפיכת העבר לטאבו שאסור בנגיעה. אין צורך בנעילת המקורות התרבותיים של העבר בתנאי שאפשר יהיה להתייחס אליהם באופן ביקורתי ותוך הענקת אחריות לדור הצעיר.

לוח השנה של המהפכה החילונית לא שרד את התהפוכות הפוליטיות. הדור הצעיר גם לא שב למרות דבר התורה שהומצא על ידי רבנים גדי לכסות בפסיקות ובדרשות את כל מה שהם חשו שאיננו מכוסה על ידי הכתובים ומאויים על ידי בני הדור הצעיר . צעירים שחשו את העימות בין המקורות להכרעות האינטלקטואליות של הדור ביקשו להתרחק מהתאבדות רוחנית . הם ביקשו לקחת אחריות. מטלה זו עמדה במרכז התרבות החילונית הציונית.

התרבות החילונית העברית החלה בהזדהות עם תרבות ההשכלה. היא קיבלה את ביקורתה נגד הסמכות של רבנים. היא הזדהתה עם הרצון של ההשכלה להיכנס לתחום האמנות . היא חייבה אותה גם ככלי ביטוי לשינוי המתחולל בשטח הרומנטי. היא ביקשה את המחקר ההיסטורי . לבנות מחדש זיקה לשפה הקלאסית של היהדות, לעברית ולספרות הקלאסית של התנ'ך.
התרבות החילונית העברית הזדהתה עם התיאטרון, חיפשה דרך לאמנות פלסטית יהודית, חיפשה דרך לחקר המוסיקה והפולקלור. היא צמחה בדורות הראשונים בהם נשים וגברים היו צריכים לבחור את בני זוגם ולא בשידוך. זה היה שינוי דרמטי בתהליך הקמת המשפחה. במוקד עמדה הגדרה מחודשת של האהבה.

רבים מאנשי ההשכלה שלפני הציונות ראו בתרבות המתחדשת דרך ליציאה מן הגטו. מימוש הבטחת הנאורות לשייכות היהודים אל העולם הגדול ולמדינותיו כאזרחים שווי זכויות. התרבות החילונית הציונית ביקשה לעשות זאת לא רק על ידי טיפוח של זהות אזרחית ליחידיה אלא על ידי הקמת קהילה חדשה בארץ ישראל. היא ביקשה לא רק זכויות ליחיד אלא דרך לחברה, מצע לחידוש חברתי קולקטיבי. חיבור זה לא ביקש לנתץ את התרבות שהיתה אלא לערוך לה חיבורים חדשים, להטיל עליה עול חדש. התרבות החילונית העברית הביאה לפעילות עצמאית ולחידוש אך לא ניתקה עצמה מהמקורות והמסורת היהודית בגלגוליה. היא תבעה לעצמה את הזכות לדרוש אותם . מנושאיה היא תבעה אחריות מוסרית לצעדים שהיא מתחייבת לבצע מתוכם. נקודת מוצא זאת ניכרת בכך שהיא ביקשה ביטוי מחודש ללוח השנה היהודי הישן ולא ביטלה אותו.

התרבות החילונית העברית הבינה כי היא פועלת בהיסטוריה. היו שביקשו בהיסטוריה תהליך ברור המוביל למטרה אך הציונים חשו כי יש בה הרבה מן האי וודאות. כתרבות חילונית סקולארית (מונח הנוגע לזמן האקטואלי) היא ביקשה להיות רלבנטית ואותנטית בעת ובעונה אחת. היא פתחה עצמה למחקר היסטורי האוגר , מנתח ופותח תיבות נעולות אך ביקשה גם ביטוי אמנותי וטקסי לקהילה החדשה ההולכת ונוצרת .

במסגרת התרבות החילונית החלה פעילות ללימוד השפה העברית כשפת דיבור הפורצת את הספר, התנ'ך, התלמוד הירושלמי שנוצר בארץ והתפילה הופכים לבסיס לשפת תקשורת, לשפת מדע ואמנות. הספרות העברית החלה בתהליך של הרחבת השפה. בחלקו התהליך היה מתוכנן . הוא ביקש להרחיב את השפה שנשמרה כשפת לימוד, כשפת פולחן, כשפת המיתוס המכונן לתחומים שנחשבו עד אז כחלק בלתי נפרד משפת החול .

מן הדור של שנות התשעים של המאה התשע עשרה והעשור הראשון של המאה העשרים כרתה התרבות החילונית העברית ברית עם הצורך לחולל שינוי חברתי רדיקאלי. נוער יהודי רב הצטרף למהפכה נגד המדינה האוטוריטארית ורתם לשם כך את התרבות. פעילויות שנחשבו עבודות פרנסה קיבלו ערך מוסף והיו לנייר לאקמוס להזדהות עם האידיאלים המוסריים החיוניים ביותר . הכניסה לעבודת כפיים, לאורח חיים של פועל הפכו למוקד של הזדהות והשראה ליצירה תרבותית ענפה.

האקטיביות הפוליטית גם היא היתה חלק בלתי נפרד מהתרבות החילונית שנוצרה. היא ביקשה לקרוא ולעצב חיים פוליטיים ליהודים באשר הם.
תפישת שוויון ערך האדם שהיו לה שורשים עמוקים במסורת היהודית השפיעה על ראייה פוליטית של החיים היהודיים. היא הביאה עמה שינוי דרמטי בהתייחסות לפוגרומים העונתיים שפקדו את היהודים במזרח אירופה ובמזרח התיכון. אם עד אז ראו היהודים באלימות נגדם אסון טבע, האופק החדש של אזרחות ושוויון זכויות שהובטח ליהודים הדגיש כי בפוגרום התגלתה פגיעה של אדם באדם. לנוכח הרדיפות התעורר רגש של בושה ועלבון. אי התגובה לאסון המגיע מידי אדם הפכה לחטא מוסרי. התרבות החילונית הגיבה על כך בהזדהות עם תנועות של הגנה עצמית. גיבורי הגנה היו לדוגמא לשינוי אנושי ומוקד של יצירה תרבותית.

המפגש של התרבות החילונית עם ארץ ישראל הביא להדגשה מאד חריפה של הנוף כאלמנט מכונן תרבות. התגלו הקשרים האינטימיים בין נוף הארץ לבין מחזור השנה היהודית. מפגש ראשוני זה עם נוף התנ'ך, המשנה והתלמוד הירושלמי הפך להתגלות של ממש. הוא היה מפתח לחידוש, מוקד של השראה לאמנים ולקהילות הצעירות שהחלו בפיתוח של התרבות החילונית.

בתוך כל אלו מצא גם הריקוד המסורתי את מקומו. ללא ההגבלות של ההפרדה המינית. הריקוד סימן את המאוויים לשחרור הנשים. הופיעה הרקדנית העברית שחיפשה בריקוד ביטוי לתרבות ישראל המתחדשת: הד לחיי העבודה, ביטוי לאהבה ולשאיפה לחברותה.

יוצרי התרבות החילונית האמנים, העובדים, מנהיגי קהילות חשו עד כמה יצירתם החדשה מכילה הרבה יסודות לא שלמים. י. ח. ברנר הזהיר מפני הבוסר והפראזה שליוו את התרבות החדשה. הוא הדגיש עד כמה החילוניות לא שלמה.לא יכולה להיות שלמה. עד כמה היא מגלה שברים. הוא תבע ממנה להימנע מאפולוגיה מסתירה וממלאכותיות . הוא היה ער עד כמה היא משותקת על ידי געגועים ועקרות מהפכנית. כרבו חיים נחמן ביאליק הוא ראה את האתגר שמעמיד המצב הזה והאמין כי הוא חושף את האמת ומחולל תיקון יותר גדול מהעריצות האפולוגטית של נוסחאות דתיות. הן תובעות הצדקה טוטאלית להשגחה אלוהית דווקא ברגעי קריסת הקיום היהודי. אלו הימים בהם יש לגייס את הרצון והענווה, את יצר הבניין ואת כוח ההגנה העצמית. לא כדת הכפירה השמחה בשמיים ריקים אלא כיצירת יש מיש המודע לכוחות האין.

התרבות החילונית נוצרה בהרבה מאמץ, תבעה פריצות דרך מתמידות ומעייפות.

רבים שחונכו במסגרת התרבות המסורתית נאחזו בשינוי שהציעה החילונות העברית וטיפחו אותו. להם התרבות החילונית היתה דרך שהובילה מן התרבות היהודית המסורתית אל האופק הרחב של תרבות אנושית. מן הצד השני של הגשר עמדו רבים שהיו דור ראשון ושני להתבוללות המשכילית, אנשים שאיבדו את הקשר החיוני עם העולם המסורתי ועם קהילתם. כשהתברר להם עד כמה נתלשו מבחינה תרבותית, עד כמה היה חזון ההתבוללות חזון של התבטלות עצמית ללא סיכוי הם ביקשו לא לאבד את הערכים בהם האמינו של אנושיות , של יופי ותיקון עולם ומצאו בתרבות החילונית העברית דרך לשוב בלי להסתגר.

בין אלו שגילו את המאמץ הכרוך בבריאת תרבות חדשה היו שהתייאשו . חלק מהם בחר לשוב למה שנראה היה בעיניהם בטוח וסמכותי ושבו לדת. חלק אחר ביקש ללכת החידוש עד הסוף ובחרו להתדפק אל שערי החברה המהפכנית ששללה את עתיד היהדות. וחלק פשוט נטמעו בחברת סביבתם ואורח חייה.

אסונו של העם היהודי בתקופת השואה החריף באופן דרמטי את הדילמות התרבותיות בפניהן הוא עמד. ברל כצנלסון חזה שלאחר שיפרקו את הפיגומים בבניין הלאומי שיוקם תתגלה מצוקתו התרבותית.
בעיקרה של התרבות החילונית העברית מצויה ההכרה שהיא תישאר אתגר . למרות שהיא הצליחה להפוך את העברית שהיתה שפת אב ,שפת לימוד וערכים , לשפת אם המסוגלת להתמודד עם שפת האב בביטוי של מה שעוד לא קפא ולא צונזר . למרות שהיא הצליחה להיות מעורבת בשינוי הנוף ובאחריות לו וביכולת אומנותית המבטאת קהילה חיה, למרות שהיא השפיעה על החשיבה הפוליטית, היא נותרה אתגר המאויים על ידי חלל ריק ודוגמאטיות קשוחה.

שלונסקי מתגלה באור חדש

לפני שנים רבות ,בנסיעה מתמשכת באוטובוס מטלטל לעמק הירדן ,היתה לי השיחה הרצינית היחידה עם אברהם שלונסקי. למרות שהיה ידיד המשפחה לא ניסיתי לקיים שיחה כזו משום שידעתי שבעימות הגדול על היחס לסובייטים הוא נמצא במחנה היריב. הביטאון שערך 'אורלוגין ' פרסם כמה מסמכים מביכים התומכים בסטאלין. לא ידעתי אז עד כמה תפישתי אותו היתה פרי של אי הבנה וסילוף נעורים. באותה נסיעה לעמק הירדן אמר לי בלהט רב : כמה מסכנים בני דורך! אנחנו התקוממנו נגד הדור ויצרנו מדינה, התיישבות, פלמ'ח ואתם תצטרכו להתמרד נגד כל אלה! זה היה נראה לי אז מבריק אך לא קולע לתחושותי. אז גיבשתי לעצמי את מרד נעורי והוא לא היה כה פשטני כמו שחזה הוא בהתלהבות רבה. . במשך השנים, בעיקר אחרי מותו, שב אלי שלונסקי המשורר, המורד והבנאי כפי שקרא לו אהרון מגד.
ספרה החדש של חגית הלפרין על הביוגרפיה של האיש היה לי בחינת התגלות. חלקים גדולים מפסיפס יצירתו וחייו היו ידועים לי אך ביניהם רבצו חללים כה רבים שפשוט לא הסתדרו. עתה כל זה קיבל פתרון מעמיק וצבעוני שאינו חוסם את דרכנו ליצירתו של האיש.
הפרסום של הספר יחד עם פרסום כל כתבי הפרוזה שכתב כעיתונאי , מסאי ולוחם עד 1937 שפורסמו זה עתה בספר מקביל על ידי חגית הלפרין וגליה שגיב מעניקים לנו מטעמי רוח נפלאים והרבה חומר למחשבה.

מרד הבן, תסביך אדיפוס, התנגשות הדורות בלטו בשיחתנו באוטובוס . הם מופיעים בצורה בוטה וחיונית גם בביוגרפיה וגם בכתבים. ניכר כי הוא מנסה לשכנע אותנו כי יש משהו הכרחי ונמשך בתביעת כל דור למרוד באבותיו ולהתחיל במשהו חדש. כל הישן יושב כחטוטרת על גבינו ונותן לנו אמתלא לשיתוק ותרדמת. במבט ראשון נראה כי זה המקור הבלתי נלאה למרד של שלונסקי בביאליק ומעריציו בני דורו. כך מפרשת חגית הלפרין את דרכו של שלונסקי. אולם היא עצמה מדגישה כי אין התמונה כל כך פשוטה.
השיר 'התגלות' ששלונסקי פרסם אותו בראש כל כתביו, מהווה מדרש על המסופר על שמואל הנביא הנער השומע את קול האלוהים הקורא לו בבית רבו הזקן עלי הכהן . גישת ספרי התנ'ך לנעורים היא בדרך כלל ביקורתית. הנערים פוחזים, אוהבים להלחם ללא צורך. נופלים קרבן ליצריהם. גם יוסף חיים ברנר גילה את הפרק של שמואל ועלי הכהן כי בו נאמר המשפט המעורר השראה לכל מרד נעורים, לכל פריצת דרך צעירה : ה' קורא לנער.' בפרשנותו השירית של שלונסקי לסיפור התנכ'י
לא כל צעיר, לא כל נער זוכה. הרי בניו הצעירים של עלי הכהן דווקא בגדו בייעודם ושקעו בקונפורמיזם מושחת. האבל של עלי על בניו שהשחיתו דרכם, הבכי שלו , הם שהביאו עליו לדעת שלונסקי את העיוורון. נסתם החזון ומוטב לבעלי הניסיון להיות עיוורים. עלי הזקן איבד את יכולתו לשמוע את הקריאה. כששמואל מספר לעלי כי שמע את הקול הכהן הזקן תובע ממנו ללכת לישון. אולם שמואל בתמימותו ממשיך לשמוע את הקול הקורא לו להתייצב. והוא נענה לקריאה באמירה הנני.
הלפרין מסבירה את הנסיבות ההיסטוריות לכתיבת השיר כחלק ממרד שלונסקי נגד ביאליק ומעריציו ממשיכיו שאטמו אוזניהם מלשמוע את קולות השירה המתפרצים חדשים לשפה העברית. אולם השיר עובר את נסיבות לידתו וקורא אל דורות אחרים הפורצים לזירה החברתית , האמנותית החינוכית לא להיכנע לקונפורמיות הצומחת תמיד מחדש ולהיות פתוחים לקריאת לבבם, למשימות דורם.

הקורא בספרה של חגית הלפרין מקבל תמונה מורכבת הרבה יותר מהתסמין האדיפאלי . אמנם קל לשרטט קו של מרד וסתירה בין ביאליק לשלונסקי, בין שלונסקי לכנענים ולאלתרמן, בין אלו לנתן זך כמו שקל להצביע על המרד הנמשך בכל תנועה ובכל מערכת חברתית. באפיק זרימה זה רוחש גם הסמוי מן העין, שורש הצמיחה של תרבות אמת שאינה נתקעת בסכמות פשטניות. שם משתחרר האפיק מדוגמאטיות מצמיתה.מגלים בו לא רק את ההכרח ברצח האב , לא רק את השמש של החורבה כפי שמכנה את עצמו ביאליק בבית המדרש אלא את הכרעתו שלח המשורר להציל מהשריפה את החיוני למרות ובתוך החלל הריק שנחשף. המורד במורשתו של ביאליק, שלונסקי, מבקש להציל את הסוד דרך זיקה למפעל של החלוץ ודרך חיפושיו של האמן כאיש מקצוע.
באופן ביוגראפי חיים נחמן ביאליק לא מתאים למודל מרד הבן כמו מרטין בובר ואחרים הוא התמודד בצמיחתו לא עם אביו כי אם עם סבו. שלונסקי המורד הספרותי ביוגראפית לא מתאים למודל המרדני שהוא כל כך אהב להדגיש שהרי הוא המשיך למעשה את מסורת אביו טוביה. האבא נותר בתודעת הרבים כמי שהלחין את השיר ' שחקי שחקי על החלומות' של טשרניחובסקי. הוא היה ציוני נאמן , עלה ארצה עם המשפחה. הוא עמד מאחרי בנו בכל פולמוסיו האדיפאליים. הוא ליווה באהדה רבה את מפעלו הספרותי של בנו עד כדי ביטול דרכו הקודמת כתלמיד אדוק של אחד העם . הוא הפסיק לכתוב את מאמריו העבריים לנוכח הופעותיו ויצירתו של הבן. שלונסקי לא היה חלוץ בודד. הוא פעל במסגרת משפחה מוסיקלית שליוותה את יצירתו הספרותית המורדת. הביטוי רב העומק בו ביטא את מרחק הגעגוע מההורים דיבר ללבו של כל חלוץ אך הוריו היו כאן וחיו את חיי הארץ יום יום שעה שעה. אברהם השפיע עליהם לחתור לסינטזה ארץ ישראלית היודעת לפרוק מעצמה את תכשיטי הבורגנות המפהקת ולתבוע את המעשה היוצר היונק מרוח המהפכה של האמא ומהרוח הרציונאלית העברית של האבא.

מפעלה של חגית הלפרין הוא לדידנו מפעל פורץ דרך.

מוקי צור

לאבי שלום רב!

קראתי ברב עניין את ספרך החדש. תודה לך על שכינסת לבית המדרש את שלונסקי ואת הגל, את למדן וסארטר, את קירקגור עם רבי נחמן, את ברנר עם ש. שלום, את ניטשה וט. כרמי, והם יושבים בשורות בית המדרש ומפלפלים בהלכות תיאולוגיות. ארגת שתי וערב המתאר בצבעוניות ובדרכי גלגול נשמות כמעט, את המסורת העתיקה חדישה של מותו של האל בקיץ הרותח של ההשכלה ותחייתו הדיאלקטית בסתיו הרומנטי. כמעט אפשר לקרוא לסיפור מות התמוז, למרות שהוא סיפור של גלגוליה של ההגות והשירה שלא תמיד מודעת לדרכי לידתה.
הספר מתאר את מצבם של אלו המהלכים בדרך מאובקת ולפתע קופצת עליהם תפילת ילדות בלתי מפוענחת ה'יושבת' אצלם כזיכרון סתמי, כלחן חוזר בכפייה בלתי מוסברת. מולם מהלכים בדרך אלו המחפשים להם מקצב ומנגינה שלא שמעו, חוויה שהם לא חוו אך הם מודעים כי היא מתקיימת היכן שהוא בעולם למרות שלא יכולים לשאוב את קווי מתארה מחוויות ילדות. אלו ואלו נוודים בזמן. לא יורשים אוטומטיים ולא אלמי לשון, מהלכים בין שפות שקלטו מן השורש ומן האנטנות הגבוהות. הם מודעים לכך שמה שמפורסם בעולם כקיים נועל אותם וזה אשר נותן להם כנפיים אינו ברור ועלול להתגלות כהיבריס מסוכן או מטופש.
בהלוויות ובקינה הכאב נוכח, גם ההלם והתפילה לבלתי ניתן למימוש. אך יש בהן סגירת מעגל המאפשרת זיקה מחודשת, איכות חדשה, לפי דברי המשוררת רחל ' רק אשר אבד לי קנייני לעד'. כאן מתחילה ההפנמה, הזיכרון התובעני, הערעור על ביטחון. יש כאן קריאה מחודשת למעשה ולמחווה. מתחוללות תמורות באקוויפרים התחתונים, הרי הגעש מאבדים את הפקקים המסתוריים שריסנו אותם, ענן גדול מונע טיסות.
טובים בעיני גישושיך והכתובות עליהן אתה מתדפק. ובהם רבים הנאחזים בגלוי והם טעוני חרדת אובדן ואלו הנאחזים בסוד הברית התובעת קשר עם האחר ומבקשים להופכו לאתה ממשי הפוגש אותם לא באלמוניות אלא באחריותם המשותפת לעולם, בגילוי השפה הקונקרטית המאותתת ללא הרף כי אין לחתור לקרקעית אחרונה.
המחוללים על מצבותיו של האל המסתתר, המרחמים עליו בשתיקותיו, המגלים את שתיקתו ההיסטורית או הפסיכולוגית נתונים בסכנה שלעתים חומקת מראייתם : הפיכתו של האדם המדבר, המתגלה יותר מדי לאליל מצולם, לכוכב עליון שאיבד כיוון ונתון להתנפצות בסד משחרר מן המוסר המחייב צניעות, ענווה, חדווה, הומור. לנאחזים בקרנות המזבח של תיאולוגיות שניצלו מהאוטו דה פה של הכפירה נשקפת סכנה דומה. הם מסתתרים מאחרי חוק ומעמד של נציגי החוק בדרך לטירה הנישאת ומבקשים פטור בהנפת דגל לבן בפני פוסקים המשחרר מאחריות אישית למשמעות חייהם.
האם יש סיכוי שפליטי שתי הדרכים לא ימרטו איש את שערות רעהו בפסטיבל של עגלות ריקות ומלאות, דימיוניות וקורסות העוצרות את מעלה ההר ?
האם יש סיכוי שתמצא המחילה בין אבלי האל ונושאי קינתו לבין חוגגיו הזורעים חרדות ? האם נטוי גשר בין הקינה, ההודייה והאלם ? האם נשוב אל תפישת גורל חשוף וסתום או נרחף במיסתורין של ניסים נסחטים בקמיעות ובדרכי מילוט ?
האם לא תתכן פגישה אמיתית בין אלו החותרים ל'הגברת הריאליות והקדושה' כפי שתבע יוסף חיים ברנר בה ייפגשו המשוררים ואנשי המעשה במרחב המתוח של חילוקי הדעות ושותפות המעשה הנקרא ונשפט על ידי תביעה נבואית, עומק מדרשי ומעשה חלוצי?
התיאולוגיה אמר גרשום שולם נדדה אל הספרות ואתה הלכת בצדק אחרי סימני הדרך שהיא הותירה אחריה.
לי נדמה כי ללאה גולדברג ולזלדה יש שפה משותפת למרות ובגלל מקורות הגידול השונים, התיאולוגיה השונה. נדמה לי כי גם יונה וולך ודליה רביקוביץ' המשיכו את מסורת 'השיחה הגדולה' כמו שקראו לכך אנשי העלייה השלישית וזוהי שיחת היחיד ושיחת החבורה הניבטת בבתים שאנו בונים ובגנים שאנו מטפחים, בביקורת שאנו מעמידים ובשאיפות המוסריות הבאות מה'אף על פי כן'. כולנו באים לתקווה זו עם חוויות ילדותנו, עם הכרעות נעורינו, עם הניסיון שרכשנו והרעב המתמיד שלנו לדעת עוד קצת.
אני קורא כרך אחרי כרך מכתביך ומשתאה על המאמץ הפרומיתאי להיות כמו ששלום אמר על וולטר בנימין להיות רש'י של התקופה. ויש פירות. גם אם מסקנותינו או נקודת מוצאינו לא חופפות.

בברכה
מוקי צור

אבות ובנים

האבא עמד ליד בנו התינוק. הוא אחז בכינור וניגן מנגינה מלהיבה. כל החבורה רקדה מסביב. ריקוד התינוק הראשון בקבוצה. בקיבוץ אחר החברים קבלו את האמא הראשונה בתחנת רכבת והביאו עמם מחברת גדולה כדי לרשום בה את התינוקת לחברות בקיבוץ . בהורה המלווה בכינור של החבורה הגלילית לא דובר על קבלת התינוק לחברות אלא על תינוק המתחיל את חייו בלי לדעת מהו ההבדל בין הקבוצה האינטימית והקיבוץ הגדול.בין דגניה לעין חרוד. התינוק שכב בעריסה ומסביבו החבורה רקדה והותירה לו לחגוג את חייו כתינוק. בתינוקיותו הוא היה מוקד לגעגועיהם של שבעי הרעיונות ומומחי החברה העתידה לקום אחרי שיסתיימו הוויכוחים, כשהעבודה תתגלה בפוריותה והעצים יטילו את צילם המרגיע. התינוק ההוא אינו כבול בחלומות הנחלמים מסביבו על ידי הוריו וחבריהם. הוא לא מבין מהו הריקוד המתרחש מסביבו, מה מנגן כינורו של אבא או למה מתכוונת אמו הנוטלת אותו בידיה.
שני תינוקות ומסביבם מהומת עולמים. האמא מבקשת על חייה : שיתנו לה זמן. שלא ייכנסו יותר מדי לחוויה שהיא חווה. אך החבורה המייסדת לא נכנעת: חבריה מבקשים מהתינוק שיודיע להם כי יצירתם לא תאבד. שעבודתם לא שווא. זה דחוף להם. לכל היה ברור כי הילדים הללו אינם חלוצים: אין הם יכולים לרעוב ולא לכלות את נשמתם בעבודה עד אפיסת כוחות. הם גם לא יכולים לחיות בהזנחה הרווקית ובעזובה שליוותה את מצבי הרוח המתחלפים של החברה הצעירה . 'תנו לילדים גבעה אחרת' אמר אחד מהרווקים המושבעים בקיבוץ שחשש שהילדים יראו את חדרו הבלתי מטופל , את האוכל הבלתי אכיל, את הזיעה והבדידות. 'תנו להם גבעה אחרת' שם לילדים נקים מציאות שונה. שם יתגלו כל כוונותינו הטובות. אולם הילדים חיו בחצרו של קיבוץ, נשמו את הווית הוריהם וחבריהם יום ולילה עוד בטרם הבינו. ( אולי משום כך לעתים כשבגרו ביקשו להתיר את חבל הטבור ולעבור לגבעה אחרת, עם שפה משוחררת מעולו של הסיפור).
במהלך חיי הקיבוץ היו רגעים בהם ההיסטוריה והאלימות העמידו את היצירה בסכנת קיום. במצבי מלחמה התעוררה שאלה של פינוי הילדים. בימי תל- חי פונו ילדי כפר- גלעדי ותל- חי. בימי מלחמת העולם השנייה פונו ילדי הגליל שהיה מאויים על ידי צבא צרפת הפרו גרמני בסוריה ולבנון. לפני מלחמת העצמאות היה וויכוח האם יש לפנות את הילדים או לא. היו שטענו כי השארות הילדים במקום היא שתעניק להוריהם את המוטיבציה להלחם בלי פשרות והיו שטענו כי דווקא פינוי הילדים הוא שיעניק להוריהם את העוצמה שלא להיכנע . סיפורי הפינוי היו לסיפורי ניצחון גדולים. הילדים הגולים, המנותקים מהוריהם ידעו כי יש מישהו הנלחם לביתם הם. הם התגברו על חרדות הפליטות על ידי געגועיהם להורים המגינים על הבית. אך עם התבגרותם קרבות הוריהם וגעגועיהם הילדיים אל הבית הנתון בסכנה לא מנעו בעדם לעזוב את הבית ואת הרעיון. התינוק הנולד ממשיך אך מממש את חירותו לבחור, וחירותו זו מקנה לו את האחריות על חייו בשונותם מחיי הוריו.
בהיסטוריה אין רק המשך או ניתוק. כל המשך מתחיל מהתחלה חוזרת . כל הורה מכיר זאת על בניו ובנותיו : הם ההמשך לו אך אין הם בבחינת ערמה מצטברת או סחף גורלי אין הם זהב ההופך לעפר ואפר ולא צמיחה הפורצת אוטומטית אל על. כל המשך הוא כהתחלה מחודשת. לא רק קו עולה או יורד אלא רצף של נקודות זינוק .
לכל אחד מאתנו אורבות הסכנות שבהזדקנות, תחושות של סופניות אישית וקולקטיבית אך מי יודע מה יעשו עם זהותנו ההתחלות החדשות שנוצרו בדמותנו ובאהבתנו . הן פורצות ומבקשות להתמיד או לנתק, להתחבר אל הראשית או אל הבגרות, לשחזר, ליצור או להרוס.

רשימה זו נכתבה לכבוד פרסום תרגום הספר כוליות ואינסוף של לוינס לעברית

לאורך 100 שנים מדבר הקיבוץ על הדרך והבית. זה היה מונח שגור בפעולות האידיאולוגיות ובמכתבים הפרטיים. בקינים של התנועה ובטיולים הארוכים במדבר דיברו המדריכים על הבית והדרך וחניכיהם לא תמיד הבינו על מה מדובר עד שהיו למדריכים והעבירו את התורה לחניכיהם. לא ברור מי המציא את צמד המילים וכל הצעה שלי תמצא בוודאי טועה.
אז אני מבקש לספר משהו על דרכים. על דרך מסוימת שתבקש סליחה מכל הדרכים החשובות ממנה. הפרק הראשון שייך לפרהיסטוריה של הקיבוץ. בראשית המאה העשרים .היתה הדרך מצמח לטבריה דרך עפר ענווה . רוכלים שהיו יוצאים מטבריה למסעות על גבי חמורים , כפתורים, סיכות ובדים ,היו עולים דרכה עם מרכולתם לגולן ויורדים חזרה עם חמורם ריק מסחורה. הולכי רגל שוטטו בדרך , בדרכם לעיר הבירה של הגליל טבריה . בטבריה ניתן היה לקנות בגדים או להתאשפז בבית החולים
( החולים היהודים והמוסלמים הסכימו בשתיקה תמורת טיפול נאות לשמוע קצת הטפות נוצריות של המיסיונרים).
בטבריה היה הבנק המקומי של גרוס ,פעלו בה כוללי חרדים חסידים ופרושים שרבו ללא הרף, פעלה במקום עדה ספרדית ענפה שתחזקה את זיכרונות מלכות היהודים האבודה של דונה גרציה. בדרך לצמח הוקם מפעל הצדקה הגדול של רבי מאיר הבעל הנס . הוא לא החמיץ לתרום לקופת הקהילה המקומית הצמוקה סכומי כסף שנשארו בכיסי העולים לרגל למערתו של שמעון בר יוחאי במירון בל'ג בעומר . חמי טבריה ארחו חולים שהחליפו ידיעות על מחלותיהם ועל אסונם של יהודי העולם שהתרגשו באנחות כבדות. בטבריה היה מעוז המשטרה טורקית על כאיליה, החיילים של האימפריה העות'מאנית . הם כנראה הורישו לנו את הכינוי העברי חייל. מי שעבר את כל הדרך והגיע לצמח פגש בתחנת רכבת העמק שהובילה מסעות לכרך הגדול חיפה ולתחנת הרכבת הקטנה בדרך, פולה, היא העיר עפולה של היום. מצמח הרכבת התפתלה ועלתה לדמשק. זו היתה רכבת צנועה אך קדושה, איטית ביותר אך הנופים אותם עברה היו מקסימים. הדרך מטבריה לתחנת הדרך בצמח היתה דרך עפר.

בשולי הדרך הסתובבו בדוים רכובים שזרעו את אהליהם בסביבה. ביטחון לא היה כאן. לא תמיד היו לכך טעמים פוליטיים עמוקים . הבדוים פשטו על השדות ועל הדרכים ושדדו מה שיכלו. הם חיו בעוני גדול ובאדמה שחיפשה קצת סדר.

בלב הדרך מצמח לטבריה עמד סלע גדול. שני גושי אבן שביניהם עברה הדרך . המעבר היה צר ומפחיד כי מאחורי האבן עמדו לפי המסורת המקומית הרבה שדים , רוחות וגזלנים שהצדיקו את כל האמונות התפלות. חשש מיוחד עורר הצבוע המקומי שלא ברור אם היה אך הוא היה מעורב בסדרי הפחדים שתקפו את ההולכים ברגל. ברווח בין שיני הסלע עברו חמורים וסוסים אך לפי מה שהיה מקובל בעמק עגלות לא עברו. הרווח בין הסלעים היה צר מדי.

 

בתחילת המאה פרצה מגיפה גדולה בארץ ישראל. כל הערים נסגרו הרמטית. הפחד לא דילג על אף אחד והמוות נעשה אורח קבע. אסור היה להיכנס העירה והדרך שובשה. גם אם כל הנכנס העירה רוסס מכף רגל ועד ראש לא רבים היו יכולים לבקר בעיר והדרך מצמח לטבריה היתה רוויה סכנות. רק המצוקה והדלות לא הפסידו אף רגע והמשיכו להעמיד את העיר וסביבותיה בשבר קשה.

בין סיפוריה של המושבה היהודית הראשונה בעמק הירדן מושבת יק'א מלחמיה שהוקמה בראשית המאה מצא שאול דגן סיפור על שניים שהחליטו לנסוע בעגלה ממלחמיה לטבריה. הם הגיעו לסלע המסוכן בערב ואמרו להם כי אל להם לנסוע בגלל השדים הרוחות, השודדים ושאר הסיבות שרחשו בשמועות המקומיות. לפי עדותם הם היו חלוצים של אמת: הם לקחו עמם מכושים שברו את הסלע עד כדי כך שהעגלה יכולה היתה לעבור בתוכו . בעגלה ובזמן קרוב הם הגיעו לטבריה וזכו למחיאות כפים של כל שוכני הדרך. פתרון כזה בלתי מתקבל על הדעת נגד השדים והרוחות לא היה ידוע עד אז בעמק הירדן.

מדוגמא זו למדו הכל : לעתים דרך זקוקה לפורצים. האם הכל ?

כביש צמח טבריה וכביש טבריה מגדל היו לשני מוקדים מיוחדים בתקופת העלייה השלישית בראשיתה. האם אין ערך סמלי לעובדה כי דרך היתה עניין כה חשוב לעולים החדשים? באופן מוזר אנשי העלייה השלישית שלא החלו במפעל הכפר אלא החלו במפעל של תשתיות, כלומר בהכשרת קרקע , סלילת דרכים נטיעת יערות עשו זאת מפני שעוד לא היו להם אמצעים רבים להתיישבות קבע. אולם התביעה לעבודה מהסוג המיוחד הזה קבעה במידה רבה את המצב רוח המיוחד של העלייה הזו. היום אומרים לאנשים שמבקשים להזיז אותם ממקומם בנו בית. הם לא בונים אותו אך הם משקיעים בו את חלומם ואת כספם והם הולכים בעקבות ביתם. אנשי העלייה השלישית היו סוללי דרך, הוציאו עיתון שקראו לו הסולל אולם כשמישהו הציע להם להקים איגוד מקצועי של סוללי דרכים הם השיבו בשלילה. לא על רעיון הקמת איגוד מקצועי. את הרעיון הזה דווקא אהבו . הוא הלא מעיד על חלום המהפכה החברתית, על היחד ועל העמידה מול הכוחות החברתיים העוסקים במדידת המרווח הכלכלי ביניהם לבין אחרים. הם לא אהבו את הרעיון כי ראו עצמם כפועלים חקלאיים ולא כסוללי דרך. הם ידעו כי חייבים לס

 

 

 

 

נוף מיוחד  היה  תמיד לחופי הכנרת. למרות שהיו כאן ערים קדמוניות  שהיו לתלים אוגרי סוד, הכנרת  לא פונקה על ידי  התנ'ך כמו שפונקה על ידי  כותבי הברית החדשה. אולם על הדרך מטבריה אל הירדן הדרומי  הסתובבו לא מעט תנאים , עסקו בתורה,  הקימו בתי כנסת ובתי עלמין . יש להניח  שגם טבלו  במים, התפללו לגשם. ימים אחרי כן  הלכו כאן  מדקדקים ופייטנים עבריים.

 

עברו במקום  צבאות בעלי תרבושים שונים.  הרבה שנים אחר  כך הסתובבה כאן  דונה גרציה בניסיונה להקים  ריבונות יהודית .  על הדרך הלכו  כאן  מקובלים הזוכרים את גירוש  ספרד ואחריהם   פרושים וחסידים. כאן דיברו ערבית , לאדינו , אידיש וכל בליל השפות  שהסתובבו  במזרח התיכון.

 

בדרך  מטבריה  לירדן  הבריאו דורות על דורות  בחמי  טבריה . הם אצרו בזיכרונם לא רק  את כאב הדורות אלא  את כאב האנשים.

 

אחרי  שהמוני יהודים עלו מידי שנה  לקברו של  שמעון בר יוחאי במערה  במירון   החליט הרב חיים אבולעפיה, מנהיגה  הכריזמאטי של יהדות טבריה , להנהיג יום לחגיגות  רבי מאיר בעל הנס . כל היורדים מן ההר  הוזמנו לטבול  במי בריאות  ולתרום  כמה מעות גם ליהודי טבריה ולקהילתה. הם התפללו  לרבי מאיר בעל הנס שגרסאות שונות ליוו את זהותו. גם את מקום קודשו שיכנו בדרך מטבריה לירדן.

 

במאה  התשע עשרה הגיעו לארץ ישראל  פליטי לוחמי אלג'יריה נגד ההשתלטות של צרפת על ארצם. בראשם היה  המורד  הגדול האמיר ראזק עבדול קאדר.  הוא התגורר בדמשק ומאמיניו התיישבו בסוריה ובארץ ישראל. אחד  מיישוביהם נקרא סמח. הוא הוקם מזרחה לירדן. כפר  זעיר של כמה  בקתות.

ב1903 הוקמה  בו תחנת רכבת , סניף של רכבת העמק מחיפה, בדרך לדמשק ומכה. מאז הפכה הדרך הדרומית מטבריה  לדרך טבריה צמח.

 

כדי להגיע מטבריה לצמח היה צריך לחצות  את הירדן . גשר לא היה. הגשרים  העתיקים נהרסו. את הירדן הרדוד היו עוברים  ברגל כשמישהו הולך עם מקל ומודד את גובה  המים.

 

בדרך שהתפתלה  על גדות הכנרת ניצב  סלע גדול   שנקרא סלע השודדים.  כדי  להגיע לטבריה  היה צריך לעקוף אותו. בעיקוף  חיכו  שודדים  שתקפו  את ההולכים ובאים.

 

 

 

תמורות חלו  בעמק הירדן . מעל הדרך הוקמה ב1908 חצר כנרת , ולידה  המושבה  כנרת.  מעבר לירדן הוקמה דגניה. צמח היתה לעיירה קטנה עם נמל.  הספינות החלו להפליג מצמח  לטבריה.

 

רחל, שלימים תהיה  רחל המשוררת,  היתה מלווה  בריקוד מן החוף את הסירות  השטות  במקביל לדרך. ילדי דגניה החלו  לטבול  בירדן. החלוצים שירדו מן החצר לאגם רחצו בו  והסכימו : כיוון שאין בגדי  רחצה  הבחורים יפנו מבטם  לחרמון הבחורות לירדן .

 

ילד על הדרך

במשפחה  שהפליגה מצפון אפריקה לארץ ישראל היה אסון : האמא   מתה ממחלה על סיפונה של האוניה . היא נקברה בים. המשפחה  הגיעה לטבריה. הילד  היתום נשלח לחדר בו למדו תורה בתרגום ערבי. האבא היה  סוחר  סדקית . הוא היה יוצא מן העיר עם חמור עמוס בבדים כפתורים וחוטים, עולה  לגולן, מוכר סחורתו, ושב  עם חמורו המרוקן ממטען לטבריה. עם הימים צמחו העסקים.   שני חמורים הלכו בדרך . המוכר הנודד לקח לו עוזר. פעם, כשחזרו מן הגולן, בדרך מצמח לטבריה, התיישב  המוכר הנוסע על אחד הסלעים בדרך וביקש מעוזרו להגיד יחד עמו את שמע ישראל.   כשגמר לברך עם עוזרו נפל הסוחר נוסע ומת. נשאר בנו היתום לבדו בטבריה . לימודי החדר שיעממו אותו והוא פיתה את חברו ללכת בדרך לצמח לראות מה  יש  שם. הם גילו את חצר כנרת  על הגבעה. בשערה  של החצר עמד זקן אחד . הוא קיבל אותם  במאור פנים מיוחד. זה  היה אהרון דוד  גורדון. חלוץ צעיר הגיח מהחצר עם סיר מלא דייסה כיבד אותם. כשהסיר  התרוקן החלוץ חבש  אותו לראשו של הילד  בשובבות יתרה. אך היה קשה  להשתחרר מהכובע. גורדון הסתובב  מסביבו מודאג.  כשהזקן הזמין את הילדים  ללון  בחצר הם חששו  קצת משובבות היתר  של הגרים בה. הם  העדיפו לישון בחוץ,  על הגורן שעמדה מול השער  של החצר. למחרת באו הוריו של הילד שליווה את היתום והחזירו אותו  לטבריה. היתום נשאר בחצר כמה שנים. אחרי הרבה  שנים  מצאתי אותו בבית  בנו  במושב  כפר הס. הוא זכר את הדרך והחצר. הוא  ראה אותן בעיניים של ילד , עיניים שהיו כה חסרות  במחקר הקר על המקום.  שאלתי אותו איך חש בין החלוצים.  הוא  התלהב. רק  על דבר אחד הצטער: שלא  נתנו לו לרעות את הפרות של החצר.

• כשאגיע לגן העדן אפתח את השער, אכניס את ראשי פנימה ואשאל : יש כאן פרות למרעה ? אם  לא יהיו, לא אכנס.

חלוצים מתימן

ב1912 הגיעו לאזור  עשר משפחות של  חלוצים מתימן.  הם התיישבו על יד  בית המוטורים הקטן  בו  שכנה  משאבת מים שהשקתה  את האדמה  מסביב.  הרב , המורי  שלהם , גר בבית המנוע ומסביבו התגוררו בסוכות   משפחות  הפועלים יוצאי תימן שעבדו בחוות  שבסביבה.   הם לימדו את ילדיהם תורה בנוסח המיוחד להם.

 

במלחמת העולם הראשונה  היתה הדרך  מטבריה לצמח  , כמו כל הארץ, אזור של  מצוקה גדולה.  רעב , מחלות. כשגורשו יהודי  יהודה ותל אביב לגליל  הם התיישבו  בחלקם הגדול  בחמי טבריה. דרומית משם, ליד קברים  ספורים בצד הדרך  ,

 

ליד גן הירקות של בית הספר  לחקלאות לנשים, חוות העלמות, הוקם מחנה קטן של פליטים. היום נמצא שם בית הקברות וגן רחל.  הם ,יחד עם  הפועלים מהחצר ותימני כנרת   השתתפו בפרוייקט יזום לייבוש  ביצת כנרת  שבמקום ולבניית חושות  לקהילה התימנים. העבודה היתה יוזמה  של וועד המהגרים שניסה לעזור במצוקה  הגדולה.  הביצה לא יובשה אך הניסיון לעזרה הדדית נלמד.

 

עובדי  כפייה  שגייס  הצבא הטורקי כדי לכרות  עצים בצפון הכנרת הובאו לתחנת הרכבת  בצמח. העצים נועדו  להחליף  את  הפחם   ולהבעיר  את האש בקטרי הרכבת. העובדים  גרו  בחושות בוץ . הן  היו  מלאות  פשפשים וזוהמה .המתגוררים בהן היו חשופים  למחלות ולמוות.

רבים מהפליטים ומעובדי הכפייה נפטרו .

באותן שנים נוראות נפטרו מהקהילה  של חלוצי יהודי תימן  המונים. ילדים והורים. הם נקברו על הגבעה ובכך קבעו עובדה: לא רק מקום קבורה מקרי   לכמה  מאנשי  החצר יהיה  פה  אלא  בית קברות לכל הפועלים  בדרך מטבריה לצמח.

 

עם כיבוש  הגליל  על ידי הצבא  הבריטי עידן חדש הגיע  לדרך  טבריה צמח.

חצי שנה לאחר  נפילתו של טרומפלדור  התכנסו באם הדרך, תלמידיו ממשיכיו עם אנשי השומר הזקנים שכבר היו בשנות השלושים לחייהם . בטקס מרגש  הוקם  על הדרך  גדוד  העבודה וההגנה  על שם יוסף טרומפלדור. הפעם כבר לא חלוצים בודדים אלא  תנועה של חלוצים. לא  במקרה  הוקם הגדוד  שם כי הוחלט להפוך את הדרך מטבריה לצמח  לכביש  שיסלל על ידי  החלוצים.

 

זה היה  חלק מפרוייקט גדול. היה ברור  כי הגיע  הזמן להעלות ארצה עולים רבים.  בחלקם מאלו שגורשו מן הארץ בתקופת  המלחמה כי היו אזרחי אויב ובחלקם צעירים שחלמו לבנות חיים חדשים בתוקף  החורבן הקשה  שפקד את העם היהודי  כחלק מהמלחמה הגדולה וכשעיר  לעזאזל של פרכוסי המהפכה והשיבה מן  המלחמה.  המושבות היהודיות בארץ  היו הרוסות ולא יכלו לקלוט את העולים החדשים ולכן  סוכם עם השלטונות הבריטים שתגיע  הלוואה מיהודי התפוצות לסלול כבישים   בארץ ישראל. חלק  מהכבישים יסללו  על ידי ערבים חלק על ידי יהודים.  כביש יריחו ירו/שלים ועפולה נצרת ייסללו על ידי  ערבים וכביש טבריה  צמח, טבריה מגדל וג'דה היא  רמת ישי  של היום ייסללו על ידי פועלים יהודים.

 

חמש מאות חלוצים הגיעו למקום לסלול את הכביש. הם היו מאורגנים בקבוצות שונות, של צעירים ושל וותיקים יותר, קבוצות  קבלניות וקבוצות שכבר חיו בשותפות ימים רבים. הם אכלו בחדר אוכל , אוהל גדול עם סירי בישול ענקיים. הם רקדו הרבה הורה וריסקו  סלעים לחצץ, הם עסקו  בחפירת התוואי לכביש וכבשו  אותו לאט לאט.  אך את כל זה  עשו   תוך כדי לימוד עברית  וכתיבת מאמרים ורשימות. במחנה  סוללי הדרך. יחד הם פרסמו   עיתון  לסוללי הדרכים  הסולל. כששאלו אותם האם הם מוכנים להקים איגוד מקצועי של  סוללי דרכים הם סרבו.  הם ראו את  סלילת הדרך  כהקדמה  לעיקר. הם ביקשו להיות פועלים חקלאיים. אם  יסללו דרכים אפשר יהיה להקים נקודות התיישבות.  בשכר  שיקבלו על הדרך יוכלו  לאגור  אמצעים להקים את הבית. כל קבוצה  קיבלה  גיזרה לסלילה.

 

המטבעות שהיו לתקציב התיישבותי

אחת הקבוצות הללו היתה קבוצה  שנקראה על שם  מנהיגה  קבוצת טרטקוב.  הקבוצה הזאת  גילתה תוך  כדי  סימון התוואי והחפירות בו כד מלא מטבעות.  בדרכה להתיישבות היא ביקשה  להמשיך את חייה  כקבוצה  קטנה  ולעלות להתיישבות ככזו.  אלא שאז  הוחלט לא להקים יותר  קבוצות קטנות חדשות.  הציעו לקבוצה להיכנס למושב  שעמד לקום  בעין טבעון  בעמק יזרעאל.  כשעלו להתיישב  בעין טבעון, כפר יחזקאל  של היום הקבוצה  הקטנה תפשה גבעה משלה, גבעה  אחרת. אוהלים בודדים הועלו לגבעה והקבוצה  נקראה  קבוצת גבע.  הכל חשבו שהם ירדו מהגבעה  כי לא היה להם תקציב. לא ידעו כי יש  להם כד מטבעות  שנחפרו ונמצאו בכביש טבריה צמח.

גשר

לימים הוקם גשר על פני הירדן.  העגלות לא  היו צריכות  לחצות  את הנהר הקטן והשוצף. הגשר רמז  לאוטופיה שכללה  הקמת רשת של יישובים עבריים על יד  הירדן.

מפעלי כביש טבריה צמח היו קשורים למפעל  הגדול שעמד בראשית  דרכו. מפעל החשמל. מפעל זה חרץ  גורלות רבים. הוא השפיע על עיצוב גבולות הארץ בין הבריטים לצרפתים. הוא רכש אדמות. הוא הביא להעמקת הירדן במפעל  גדול של חפירה והוא הוביל לעיצוב הדרך או הכביש שנסלל  בין דגניה לכנרת.  עיצוב תוואי זה  היה תוצאה של וויכוח נוקב והוא נסלל כעשר שנים אחרי  סלילת כביש טבריה  צמח.

סיפור  כביש טבריה צמח  הוא  הרקע  לסיפור הבא.

 

לפוצץ את האבן או לחלץ אותה?

 

חבורת הסוללים שבנתה  את הכביש טבריה צמח היתה מחולקת  לקבוצות עבודה. באחת מהן היה  הפועל שרירא. תפקידה  של הקבוצה  היה  לפתוח  את הדרך.

יום אחד בחפירת התוואי  נתגלה קצה של אבן מסותתת.  שרירא היה  בטוח כי טמון בה משהו מיוחד.

• בואו נחפור עוד ונגלה מה  באבן .
• אין זמן. צריך לסלול. האבן היא מכשול. יש לפוצץ אותה.

פרץ ויכוח סוער. בסופו  סוכם : שתים עשרה  שעות ינסו לחלץ את האבן . ואם לא יצליחו לא יעכבו את סלילת הכביש ויפוצצו אותה.

שרירא וחבריו עבדו  במתח רב ואכן נמצאה אבן מיוחדת : מנורת  קנים. חלק מבית הכנסת של חמת טבריה. ההתרגשות היתה  גדולה  הזמינו את הארכיאולוגים לבא מיד. שונה התוואי של הכביש טבריה צמח.

אבן המנורה שוכנת  במוזיאון הבריטי בלונדון ויש אומרים כי היא  בירושלים.

 הוויכוח האם היה צריך  לעצור בסלילת הכביש למען האבן ולא לפוצץ אותה לא הסתיים.

המהפכנים התעקשו כי  העיכוב על יד  כל שריד מוביל  לאובדן התאוצה. שהוא מחבל  ביכולת  להתקדם למען  המטרה.  התומכים בעיכוב טוענים כי  המטרה אליה חותרים כוללת את כל האוצרות שמן העבר חצבו חלומות  לעתיד הרחוק. 

 

 

סיפור נוסף אירע באותו איזור  שנים יותר  מאוחר אך עוסק  באותו עניין.

 

 

הצינור הישר והעץ נטוע

 

כשביקשו  להעביר מים מן הירדן  לעמק בית שאן  סימנו דרך  לצינור הגדול. היא היתה צריכה  להיות ישרה.  מניחי הצינור סימנו קו ישר החוצה את העמק. אך כשבאו למקום   מצאו את חיותה  בוסל חברת דגניה  יושבת  בצילו של עץ וחוסמת את דרכו של הצינור.

• אין עוקרים עץ כדי להניח צינור. את העץ הזה נטענו במו ידינו.
• אך הצינור צריך להשקות את עמק בית שאן השיבו לה המתכננים.

גולדה  מאיר היתה מנהיגה  בעלת השפעה  גורלית . היא   היתה  אשה עקשנית ואמיצה. אך היה גבול לאומץ שלה: הגבול היה  חיותה בוסל. חיותה דיברה  עם גולדה  בטלפון.  הצינור  לבית שאן  סובב ועוקף   את העץ  מתחתיו ישבה חיותה.

 

שתי המפלגות נותרו בעינן : זו הטוענת כי את הצינור צריך להניח ישר כדי להגיע  לבית שאן עם מים וזו הטוענת שהצינור יתפתל ויכבד  כל עץ  השתול בדרך גם  אם בסיבוביו לא יגיעו המים לבית שאן…   

 

לול דרך כדי להתקיים, כדי להגיע, אך לא הדרך היתה מטרתם אלא השדה.

אני שומע לא מעט הטוענים שהשיר העברי הציוני הוא שהדיח את הפיוט. במשך הזמן יתברר לדעתי כי האמת יותר מורכבת. שיכחת הפיוט לא התרחשה רק בין הציונים, ולא הציונות היא שהשכיחה אותו. הזמר העברי גם ירש לא מעט מהפיוט.כמוהו הוא נולד בבחירה. לא בצוו . לא לבטא חובה אלא השראה שהחובה מעניקה לשיר וללחן. אמנם לא היו חייבים לשיר אותו. אך בלעדיו העולם נראה ריק ומחוסר פרספקטיבה. הפיוט כמו הזמר ליווה ציבורים שראו עצמם מחוייבים . לא לו אלא למשמעות חייהם בעולם. הפיוט והזמר לא נישאו על זמרי אופרה או אנשי מוסיקה מכופתרים המאגדים קהל שהתארגן לכבודם הם היו ביטוי הכרחי של מצבי רוח בימי חול ובימי חג. מכוונים לקהל מאמינים שהכירו זה את זה. . הזמר והפיוט לא כוונו לחיי מדף קצרים של כוכבים אלא למסורת מתגבשת של שרים. הזמר לא הושר בבית הכנסת אלא מסביב למדורות , במועדונים שכוחי אל , בשדות של כפר ובחצר של בית ספר ובחוצות ערים עבריות. כמו הרבה פיוטים הזמר איבד את המילים והפך לניגון. כל התכונות הללו יתבררו כמשותפות לזמר העברי ולפיוט המסורתי. תהליך השיכחה של הפיוט ושל שובו כשהוא עצמאי מקהילה והוא עצמו מארגן לו קהילה המתמחה בו עוד יסופר אך עתה מוקדם מדי לעשות זאת שהרי השיבה לפיוט היא כשיבה לשפה העברית המדוברת: מבחנו באישה השרה שירי קודש, ביכולת של כוהני וכוהנות השירה להביא את הפיוט לקהילות רחבות וביכולת של השירה לגבש קהילה. ייתכן כי נראה בקרוב כיצד הזמר העברי הישן משתלב עם תחיית הפיוט ולא עומד בצד אחר של המתרס.

ההגדה של פסח בקיבוץ היא עניין החי עמנו משנות השלושים של המאה העשרים. היא ניסיון לרשת את החירות הטקסטואלית שקדמה לה בהגדות היתוליות שהיו רציניות כוונה. היא ביקשה נוסח מתגבש פחות מצביע אל התהום האנרכיה והשתיקה. לא הגדת מהפכנים שמסתפקים בהרס אלא סיפור של אבות , אמהות וילדים.
בגלגוליה של הגדת הפסח המסורתית אופייני שאפילו אחד העם איש חכם ובעל השכלה רחבה המודע היטב לבעיית היהדות היה משוכנע כי בהגדת פסח המסורתית הגיבור הוא משה רבנו למרות שמשה והנוסח התנכ'י של יציאת מצרים הודח מההגדה המסורתית ונותר כמעט רק באיוריה. לאחד העם היה ברור כי הדיבור על יציאת מצרים מכוון לאמת שתתגלה בתקופתו : יציאת מצרים החדשה. גם ההגדה של פסח בקיבוץ יצאה מההנחה הזו.
מאות נוסחים שונים באו לידי ביטוי בהגדות הקיבוציות והנה לאט לאט החל להופיע בתוכן הפיוט הקלאסי והעתיק של הקליר טל.

תפילת טל / אלעזר הקליר

טל- תן לרצות ארצך, שיתנו ברכה בדיצך,
רב דגן ותירוש בהפריצך, קומם עיר בה חפצך בטל.

טל- צוה שנה ומעוטרת, פרי הארץ לגאון ולתפארת,
עיר כסוכה נותרת, שימה בידך עטרת בטל.

טל נופף עלי ארץ ברוכה, ממגד שמים שבענו ברכה,
להאיר מוך החשכה, כנה אחריך משוכה בטל.

טל- יעסיס צוף הרים, טעם במאדיך מבחרים,
חנוניך חלץ ממסגרים, זימרה ננעים וקול נרים בטל.

טל ושובע מלא אסמינו, הכעת תחדש את ימינו,
דור כערכך העמד שמינו, גן רוה שימנו בטל.

טל- בו תברך מזון, במשמנינו אל יהי רזון,
איומה אשר הסעת כצאן, אנא תפק לה רצון בטל.

איך קרה הדבר שדווקא פיוט זה הוכנס להגדה הקיבוצית? אנו יודעים כי המעצבים את ההגדה הקיבוצית היו מודעים לעבודת העריכה. הם היו מודעים למקורות וחיפשו אחרי מקורות השראה מיוחדים. גם כשהחליטו שלא להשתמש בנוסח המסורתי הם עשו זאת בהכרת הנוסח, הכרת הקהל ועולמו הרוחני המורכב. מתוך כבוד למרד וכבוד לגעגועים הביתה. גם כששתקו ידעו מה הם שותקים. בשנות השלושים גברה ההכרה כי ההגדה לא יכולה להיות הגדת הפולמוס. לא הגדת הנגד שעיצבו מהפכנים יהודים . מעצבי הסדר הקיבוצי הבינו כי הם לא על בריקדות אלא מתייצבים בפני הילד, בפני המשפחה , בפני החבורה הדלה אך המנסה לבנות בניין של קבע.זו היתה חבורה של קוראי ספרים ושירה, של אנשים הרחוקים מן הבית אך שואפת לבית. קהל כזה מחייב רמה ספרותית גבוהה. יכולת של קומוניקציה והתעלות. צריך היה למצוא טקסטים שיהיו אתגר ויוכלו לדבר אל הרגש כמו פיוט. אך על הטקסט היה לעמוד בעיקרון הפשוט שעליו ללוות את מעשה בניין הארץ והחברה בארץ כמו שהפיוט מלווה את המצוות.

הפיוט 'טל' לא מופיע בהגדות פסח המסורתיות אך הוא מופיע כפיוט המלווה את תפילת הטל המתחדשת בראשית חג הפסח. פיוט זה התאים להגדה הקיבוצית לא משום שחברי הקיבוץ הקפידו על התפילה לגשם או לטל. הוא היה שזור בתביעה לחזור לחיים בטבע, לקבל את רגישותו של החקלאי לאקלים ולאדמה. מעצבי ההגדה הקיבוצית ידעו כי פיוט זה של הקליר מקורו בארץ ישראל והעובדה שהוא נכנס להגדתם העידה על החקלאים החדשים ועל קהילתם המאמינה בדרך. יש בפיוט עברית עתיקה המעידה על שורשיה העתיקים של השפה העברית המתחדשת.

הנוסח של הפיוט מופיע בהרבה הגדות קיבוציות ואף הולחן אך בדרך כלל הוא מופיע בנוסח פשוט יותר. עם טעם ארכאי אך בלי מילים המסגירות את השנים הרבות שבהן העברית היתה לטקסט השואב מטקסטים אחרים ומדקדוק קפדני.

בפיוט 'טל' נפגשו המסורת של הפיוט והמסורת של הזמר העברי ונקווה לעוד ועוד פגישות מעין אלו.

מוקי צור, עין- גב

ליגאל תיבון

ישבתי על הכורסא הנוחה וצפיתי בסרטך הנפלא.
הקו הנמשך ומתעכל , הפורץ דרך ונפתל של אנשי השומר הצעיר מביתניה ועד הרי אפרים הזכיר לי כי בשומר הצעיר היה טקס מיוחד של קבלת סמל בוגרים שנעשה לפני הכניסה לחיים האקטיביים . בסרט הענקת סמל בוגרים למי שצופה על חייו כבוגר, כסבא שראה כבר ראה, או נדמה לו שראה. סבים וסבתות שספרו לעצמם את הסיפור הרבה פעמים ועתה קיבלו אפשרות לקבל מסאז' משחרר ולפרוק את אשר אגרו. מעניין לראות עד כמה היו בשלים לספר. אני תמיד הבחנתי בין מי שיש לו סיפור ובין מי שאין לו למרות שהשתתף בעלילות גבורה. מי שיש לו סיפור הוא מי שיש לו קהל, מצפון, כתובת. יודע מה היה חשבון חייו. היכן הם רימו אותו, החיים והיכן הם רימו אותו, ההורים, המדריכים, המורים, המנהיגים. מתי הנסיבות הוציאו לו לשון ומתי האנשים מתוך פחד, אהבה, חוסר אונים או גבורה ענקית.
נבחרו כאן גיבורים עשירי ביטוי, צמאי קומוניקציה, משוכנעים כי יש בית דין לעולם ולחיים, שלעדות טובה יש ערך והיא עשויה להציל אדם מכבשונו הוא. שהזמן יכול לתת הזדמנות לחיבוק ולא רק להפעיל את מקל העונש. מעניין כמה עוסקים באמנות של מגע בקבוצה, מאמינים בבריאות הנפש בדרך של קשר. האם יש לכך קשר להתהוות קבוצת הנעורים במוסד? לא נדע. רק נוכל להעיר כי לא כל מגע וביטוי מביאים גאולה לעולם. גם מלחמה ואונס הם מגע ושניהם ביטוי לא רק להדחקת האהבה אלא גם לשחרור תהומות הנפש.
באחד ממחזותיו של ברנר הוא אומר באירוניה כי סוציאל דמוקרט אינו מתגעגע. הוא עסוק כנראה יותר מדי בבניין העתיד. נוסטלגיה היא בעיני דבר רע כי היא מסתירה געגועים של אמת והופכת אותם לסנטימנטליות מזויפת. זה לא קרה בסרט שלך. יש בו התמודדות תרבותית אנושית של אמת, קבלת אחריות על הזיכרון מתוך רצון להתייצב מול הנוף, מול האנשים מול הבנים. אחותי תמיד אומרת כי הורות ורגשות אשמה קשורים זה בזה. גם בהאשמה וגם באשמה . מסענו הוא לעתים מסע של חיפוש אלטרנטיבה לאשמה לא על ידי הערצה ולא על ידי השפלה. אך זה קשה. הסרט, נופיו ואנשיו מתמודד עם האתגר.
בשומר הצעיר הפוליטיקה היא חלק מהנוף. הנויניקים של הפוליטיקה תמיד בפעולה כי התפישה ההומניסטית מובילה לשם. שיחי הצבר של רגשות האשמה תמיד פועלים. קשה לאבחן מתי הם באים להגן על קוסמוס תמים שניטע בקבוצות נערים כדי שלא יוכלו לראות את הנוף האמיתי ומתי הוא הופך לתביעה סרבנית לעצב נוף אלטרנטיבי. מתי הוא אגדה לאחרית הימים ומתי קריאה זהירה של הלכה ריאלית. אורבות לו סכנות רבות גם של צביעות אך היא שוכנת תמיד לידה של הבושה, ועל הבושה אי אפשר לוותר בכל אופן לעת עתה.
הסרט עושה מעשה חשוב שהוא לא נכנס לנתיב הערצה עיוורת וגם לא לכעס אדיפלי המלווה את החינוך המשותף מתחילת דרכו. האנשים אוהבים מספיק ופתוחים מספיק כדי לעשות התעמלות בוקר עם מפוחית פה, ולגלות במסאז' את רגלה של אמא הנסתרת והחולה.

בתודה.

מוקי צור

הלב נשרף. על חורבן לבבי אלך מוכפש. האם אמצא דבר נוצץ ואין. אפר. ככל אפר אפר קר. ואין שום דבר שיידלק או יחיה את אפר לבבי אפילו כניסת האנגלים לא עוררוני. אין לקוות ללבי השרוף. לרוחי כי יקום. נדמה לי כי מוכן אני לקבל כל השפעה שהיא, ללכת אחר מישהו. אני שחיפשתי תמיד את דרכי בחיים, שלא חפצתי להתקרב וגם לא יכולתי עם הזמן, הנני מוכן להיות נגרר אחרי מי שהיא ובלבד שתרגיש. ומלבד שתקרבנה העיניים. ריבונו של עולם מי זה הביאני לידי כך ?

2.לא יקירתי, לא 'אחרים' עוררו אותי והשיבות לתחייה' לא אחרים עוררו בי את החשק לנוד בלילות לבנה אלה, לשכב על הארץ לתמוך את ראשי בידי ולהביט ולהביט במרחק הקוסם, בשדות הרוחשים שם למטה, הנרדמים והמקיצים לקול צעקת ציפור פתאומית. לא עוררו בי את תשוקת הכאב והגעגועים לימים עברו שחיים בי ושנשמעים כמו הד רחוק שעוד לא נבלע בחלל הנעלם, כמו הד צליל פעמוני ערב שרועד עוד באוויר שהולך ונאבד, הולך ופוחת ועוד מעט ואיננו. סיפור אחד ו'אצל' שמו קראתי והוא, הוא שעורר אותי, הוא שלימד אותי שלא כל דבר המושש בידיים ערכו רב. ציפור עברה ותף בכנפיה בגלי האוויר.זזה היה מזמן אבל הנפש כלה אחריה עוד. קוו שמש הבקיע דרך אין מפלט. העבים והוא אחרון היה ודומה כאילו הובלה אישה אסורת אזיקים למרחקים וזה מבטה האחרון, מלא רחמים, אלא צער כאילו ניטלה התקווה האחרונה. ומה אם נחת רגע לאילוזיה להרקם בדעתי כי רק אילוזיה היא. הוי ואבוי כי עם בוא היום מתפזרים הצללים והקסם עובר וגם הצער פג. ואני ממהר כל עוד לילה בהדרו לשפוך שיחי ברשימה זאת.

3. שנית את אביבי. מה חפצי? מה הם חיי המחודשים? שואף אני לחיים בריאים , כפריים. אני חפץ שבגדי יהיו רחבים. ברגע אני פושטם מעמיד את ראשי תחת המקלחת ושרם מים קרים מרעידני ומשמח את כל עצבי. החצר גדולה ורחבה והתרנגולים, ברווזים מטיילים בה . גם שובך יונים בנוי לתלפיות עומד באמצעיתה וסיעה של יונים שאננות מרחפת באוויר וכהרף עין והנן נמצאות אצל המעקה ומלקטות הזירעונים שאתה זורק להן. העדר בא. האוויר מלא געיות פרותיך והשור בעל הקרניים פולס לו נתיב ביניהן. שם מוכן לו אבוסו. סידרת את הכל. הנך נכנס הביתה , אצל חדר הרחצה, בחדר ההתעמלות שחלונותיו פתוחים לרוח. הנך מתעמק ועוד פעם כענן הנד אחרי עבודותיך. הו רגש הרעננות אחרי העבודה. רעננות הגוף והנפש. מה לי יותר מזה?

4. והיום ראיתי סנוניות ששבו לקיניהן גורשו האנקורים, שישבו בהן כל החורף, נכלמו, חפו ראשם של אלה עזי הפנים החוטפים משלחנם של אחרים, היושבים בקניהם לא בנו הם. הבונים חזרו לקיניהם, שב בעל הבית ויגרש את הנוכרים מהסתפח בנחלתו ואני נזכר באודיסאוס. הוי מתי כבר יימצא וישוב אדון הארץ האמיתי, יבוא ויפרוש את כנפיו על נחלתו העצובה והשוממה?

5. זכורני לפני שני חדשים, כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית הספר נפק לבי בקרבי. הנה פה המקום, חשבתי, אבלה בון שנה או יותר ועליזות אחזתני, איזה רטט של שמחה. הבטתי מבעדש לחלונות. כל כך הרבה אור מרחק נם כך יפה. הכנרת היפה . הכחול . חשבתי שחלום יפה מקיף אותי. פה אשב. פה אעמיד תלמידים . כמה נעים חשבתיח, לשבת פה ללמד וללמוד. חשבתי שמתחילים אצלי חיים לא רק נעימים, אולם חיים של עבודה. יהיה לי יומן, בו אכניס את כל הרשמים שאקבל מבית הספר. אתבונן לתלמידים, אחדור לנשמות הילדים, אולי אחר כךך יצא דבר מתחת עטי. אשדתדל שעבודתי לא תהיה פשוטה ורגילה כמו אצל רוב המורים.

זכורני : פתחתי את החלונות, לקחתי את פעמון הנחושת ביד והתחלתי לצלצל ולבי נקף. נקף אולי יותר מלשון הפעמון. באו התלמידים לא ידעתי מה לאמר להם. ניגשתי לעבודתי כמו לאיזה דבר של קדושה… ועכשיו רק שני חדשים עברו…

6. חול המועד סוכות סוכות

שכבתי על המרפסת וקראתי בספר השירים של היינה. היה לי כל כך עצוב. ניסיתי לחבר שיר… פתאום באה ל. ומכתב בידה שנתקבלתי כמורה בכנרת. היה לי כל כך עצוב. באוויר היה שקט. סביב שקט עולם, . מי הכנרת כחלולים ושקטים ואני חלש ושוקט. שכבתי נשקתי את היד שהביאה לי את המכתב ולולא קראתיני לאכול הייתי שוכב עוד וחולם חלומות שקטים ועצובים. ובכן אשר פה. חבל היה לו הצטרכתי ללכת, להיות רק זמן קצר כמו מצאתי בסיס תחת רגלי. ולא צר על הימים החולפים, על השנים שתעבורנה.

אברהם וילנסקי מורה. לימד בכנרת שם פגש את לאה מייזל אחותה של חנה מייזל. לימד גם בשפיה, צפת, תל אביב (תל נורדוי) כתב כמה סיפורים. ניסה כוחו בחקלאות וויתר על כך. לאה מייזל הייתה פעילה בויצו ומועמדת של ויצ'ו בכנסת.

לפי המדרש לאבות ציון מיוחד : ההר- אברהם, השדה יצחק ויעקב הוא הבית. אברהם מבטא את הוד ההתגלות והפסגות, יצחק נאמנות לארץ , לשדותיה ולבארותיה ויעקב איש תם בביתו את החלומות והאהבה. המדרשים סותמים פיהם לגבי האמהות וחבל. נעניק לנשים את הזכות לכתוב את מדרשן הן. מדרשים חדשים המגלים תמונות ותכונות המבוססים על שתיקות של קודמיהם, מציירים בדרך כלל נופים חדשים שטרם התגלו.
כפי שידוע לכם בודאי, בקיבוץ לא היינו קוראים לחדר המשפחה בית. הוא היה חדר. לא קראנו לו בית לא רק בגלל גודלו (שלשה מטר על ארבע בימים ראשונים וזה במקרה הטוב, אוהל דולף וליפט במקרה הטוב פחות) . קראנו לו חדר כי הקיבוץ היה הבית . אבל מה בקיבוץ הוא בית? על כן שנים אני לוקח על עצמי להקשות ושאלתי רבים להיכן היית לוקח אורח כדי להראות לו את הבית הקיבוצי כפי שאתה מבין אותו? היו שענו לי לחדר האוכל כי הוא חלל ההתכנסות של הקיבוץ, האם ניתן לומר בית הכנסת? היו שהציעו לקחת את האורח לדשא הגדול או לפרדס השכן. על המשקל של 'מקדש מעט' אלה חיפשו כנראה את ה'גן עדן מעט'. היו שאמרו ניקח את האורח אל פינת סתרים מחוץ לקיבוץ שממנה ניתן לראות את הקיבוץ מרחוק. בלי מהומת אדם. בלי לחץ של נורמות ועודף קריאות . בזכות המראה וקול הדממה הדקה. שם, לבד, מצוי הבית. פעם הבית הקיבוצי היה כה פרוץ שחיפשו אותו לא בין קירות , לא בתבניות יצוקות של בטון אלא בפעילות מסוימת. אני אהבתי את אמרתה של רחל כצנלסון שז'ר שאמרה : את הבית הקיבוצי אני מגלה יותר בזמרת המקהלה מאשר בישיבת המזכירות. בפירוש שלי לדבריה ישיבת המזכירות הרי היא שדה המערכה ולא הבית.
אך עתה, משאני כותב את ספר דגניה, התחלתי לשאול על הבית את חברי דגניה. לאן היית לוקח אורח להראות את הבית. אמר לי בחור צעיר. הייתי לוקח אותי למסע במדרכות הקיבוץ. מילדותי הייתי מוקסם מהמדרכות. כל פעם שיצקו מדרכה הייתי מגיע לשם יחף וטובע בהן את עקבות רגלי הקטנות. אתה רוצה? אעשה לך סיור במדרכות דגניה ואראה לך את המדרכות בהן הטבעתי את עקבות יחפותי.
חשבתי לעצמי לא הוא הטביע את עקבות רגליו המדרכות הן שהטביעו את רגליו, ואת זהותו .. הוא הולך במדרכות היצוקות, בין העצים הגדלים וסוככים על הכל, רואה את האנשים החולפים על פניו בדרך ומשהו אומר לו: כאן הבית. כאן חולפים מחזורי החיים, כאן שרות עונות השנה, כאן שורט הזמן שריטותיו וצל העצים מנווט את עקבות רוחותיו.
אך הבדל גדול יש בין עקבות לבין שרידים. עקבות הן סיפור המציין דרך, שרידים מציינים את גזר דינה.
עקבות מציינים את שעוד לא בא.את שעדיין לא התגלה. לא כפתיחת שמים פתאומית אלא כמה שצומח ונובל, נשבר ומתקן, מה שמתחולל בין אסון לתקווה. מה שיכול להכיל את המציאות האנושית כמבקשת הד, כקוראת ליצירת שייכות, כפותחות חלונות אל הנוף הפתוח.בית אינו בית כלא.הוא מדרכה. הולכים בו. בית אינו מרתף אטום שמשקיפים ממנו רק על עצמנו, לא פסגה מאיימת עם אוויר דליל , לא שדה מתיש כוחות בסיקול אינסופי. בית הוא בית אם הוא פתוח לגובה ההר, למרחב העשייה , לאהבה האנושית היודעת לחייך..בית הוא שלשת האבות יחד, הר שדה ובית .יחד עם שרה, רבקה, לאה ורחל.