החלוץ הטיפוס, הדרך
מהי התורה החלוצית? האם קיימת? האם הראשוניות של החלוץ, לקיחת האחריות על הגשמת חזון, פריצתו הקיומית את מה שנראה כגבולות המציאות, מצטרפים לכלל תורה? לכאורה החלוציות היא יותר מצב רוח או נכונות ואין היא קשורה לתוכן מסוים. החלוץ אינו מלך או מנהיג, אינו כהן נביא או חסיד אך נראה לי כי בפרספקטיבה ניתן לומר כי החלוץ הוא טיפוס שייכנס לא רק להיסטוריה של היהודים אלא יהיה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של היהדות. היא דמות מתגלגלת ומשתנה ובכל זאת מקיימת בתוכה תחושה של מסורת, של השראה העוברת ממצב למצב. מצטרפת לעלילותיה רפלקסיה , חשיבה , התבוננות ותרבות. כמו דמותו של הצדיק החסידי או הגאון, כמו הרב והתלמיד חכם החלוץ לומד מדורות קודמים ומוריש לדורות אחריו דרך התייחסות, ביקורת, הערכה. החלוץ היא דמות מופת המועברת מחבורה לחבורה, ממצב היסטורי למצב היסטורי. יש לה סיפור ויש המנסים להתכחש לו או לפורר אותו.
א.
אחד החלוצים בעלייה השנייה סיפר כי הרכילות בדגניה לחשה כי במגדל נודע אדם. החליט המספר לנסוע למגדל לראות אם אכן התגלה בה אדם. כשהגיע למגדל ראה על גג אחד הבתים איש פרוע שיער הנואם כל הזמן על האדם ועל מה שצריך להיעשות והוא מוקף אנשים התוהים על יכולתו. כשחזר מחפש האדם לדגניה שאלו אותו על שמצא והוא השיב : 'האדם הזה שביקשתי למצוא בו אדם- לא אדם.' הוא בחן את האיש לא על פי קנה מידה הומניסטי אוניברסלי או על פי קנה מידה של יהודי מסורתי . הוא התבונן בו כחלוץ המחפש דמות להזדהות . אחרי התבוננות הוא חש כי אין הוא המופת שהוא מחפש. לפני כמה זמן הגיעו לידי פרקי זיכרונותיו של חלוץ אחר. הוא נזכר באנשים בהם פגש בארץ עם עלייתו. והנה הופיעה שוב דמותו של האיש ממגדל.
'הבולט מכולם היה יוסף קיציס. בשנת 1913 הוא עשה על כולם רושם מוזר. כי דבק בתורת טולסטוי שהטיף לחיי טבע. הוא נהג ללבוש בגדי בד כותנה ונעל נעלי בד עם סוליות עץ. היה צמחוני נלהב והטיף לחיים של הינזרות מכל דבר שיש בו שמץ של ניצול הזולת וניצול בעלי חיים. בלכתו ברחוב הסתכל שמא ידרוך חלילה על יצור חי כלשהו. הוא היה מפורסם בכושר הדיבור שלו ובכישרון הוויכוח. עד מהרה התפרסם בכל אזור הגליל ויהודה. היות והוא היה צמחוני מובהק אפשרו לו פינה נפרדת בחדר האוכל שלנו והוא סידר פינת בישול, אך לא הרבה זמן נשאר בודד בשולחנו. נמצאו חברים שדבקו בתורתו ובנוהג אורח החיים שלו. כך נוצרה קבוצה קטנה, שכללה שני בחורים ושתי בחורות, שחיו חיים משותפים בצד המטבח הכללי. הם שימשו מקור משיכה להרבה אנשים שבאו להכיר את יוסף קיציס ואת תורתו וגם להתווכח עמו. (זלמן כץ 53- 54).
יוסף קיציס זה, הצמחוני הטולסטויאני המדבר בלי הרף היה לימים לקומוניסט אדוק ושקל להתיישב בבירוביג'אן אך אשתו בתיה שהיתה עמו במגדל וזכרה כנראה מהיכן החל לא הסכימה בשום אופן ובמקום להתיישב במולדת האדומה הוא הפך לאחד ממנהיגי האיגוד המקצועי של ההסתדרות- מפא'יניק אדוק. בכל גלגוליו אלו נראה כי לא וויתר על הזדהותו עם דמותו של החלוץ. דמות של אדם המחבר אורחות חיים עם משימות הדור, מודע ליחד ומסרב לבטל את יחידותו. איש פוליטי המבין שחזונו לשינוי העולם מחייב אותו בחיי היומיום. אולם במקרה שלו כמו של רבים מחבריו הוא לא התמודד עם אחת התכונות בהם היו החלוצים מאד גאים אך דווקא לא תמיד הצליחו להגיע אליה : היכולת לשתוק. לא לנאום יותר מדי. לעבוד במקום לפטפט. להותיר דברים לא אמורים. לא להיכנע להיבריס של ווידוי .
הגעגוע אל דמות של חלוץ היתה מקור לביקורת מתמדת על החלוצים הקונקרטיים. פעם ביקרו את החלוץ וגילו בו אטימות רוחנית המסתתרת מאחרי פולחן עבודה ושיגרה ופעם ביקרו אותו על התלהבותו הרעיונית המסתירה חוסר יכולת לאחוז במעדר. פעם ביקרו אותו על שהוא מסתיר רגשות ופעם על פתיחותו היתרה. פעם ביקרו את התמכרותו לביצוע משימות שאיבדה את הרגישות האנושית ופעם את רגישותו היתרה ששיתקה את המעשה. אהבו את המשמעת בה ניחן תמיד ואת חתירתו לאותנטיות. לעמידה מאחרי חזון, את העזתו ליצירת אורח חיים ואת פריצתו אל אופקים חדשים. גם בהילה שליוותה את החלוץ וגם באירוניה שליוותה את מעשיו היה ברור כי אין הוא עשוי מקשה אחת. שיש בו הרבה סתירות. עם השנים גם המצבים ההיסטוריים עמם התמודד השתנו ולא היה ברור מתי הוא מתאים את דרכו ומתי הוא נשאר תקוע בנוסטלגיה ובשמרנות. ובכל זאת גלגולם של החלוצים לדורותיהם , הדיאלוג הסמוי והגלוי שקיימו ביניהם, המסורת שהתגבשה מסביבם עשירה ומעוררת השראה.
ב.
ננסה לעקוב אחרי קווים להתפתחות דמותו של החלוץ, אחרי חלק מן ההגות שליוותה את צמיחתו ואת התמורות ההיסטוריות בתוכן הוא פעל. את יצירתו ואת כישלונותיו.
דמות החלוץ הושפעה מן המפגש בין הנוער היהודי ובין המהפכן הרוסי בסוף המאה התשע עשרה . זה הנארודניקי האציל ההולך אל העם. המתחיל לעבוד כדי להיפגש עם העם וכדי לגאול את נפשו שלו מהפרזיטיות של המנצל. הוא המערער על ערכי החברה המקובלת , מתמרד נגד העריצות ומוכן לשם כך להיכלא בבית האסורים ואפילו למות. התמסרות אידיאליסטית זו לרעיון תחייב אותו לעתים קרובות לוותר על הקמת משפחה ולבדוק מוסרית כל צעד שהוא עושה . מסורת זו שהתפתחה בנוער הרוסי, באינטליגנציה הרוסית, הולידה מצד אחד את הקאדרים הפוליטיים של מפלגות המהפכה ומצד שני את אנשי הקומונות המחפשים את דרך היחד. שאבו ממנה הן מרכסיסטיים שהאמינו במהפכה הכלכלית פוליטית הנכפית על ידי התנאים והן האנטי מרכסיסטיים שהאמינו במהפכה הנובעת מהאישיות והרצון.
מהתנועה המהפכנית למד החלוץ את האמון בסוד המקשר את בני החבורה תחת כנפי המשימה המחתרתית. הוא למד את אמנות בניית הסליקים לנשק וכתבי יד. הם למדו להעריך את הפועל ולהזדהות עם הלוחמים בעוול החברתי. הם התנסו כמוהם בעבודת כפיים ובתשוקה הפוליטית להשפיע על החברה. חלוצים ביקרו את המסורת המהפכנית אותה העריכו. למדו מקורות מהפכנים שקדמו להם ושפעלו במקביל להם שחבורות סוד הן מבחן מוסרי קשה. יש בתוכן גרעין של התנשאות, לא דמוקרטי גם אם הן לוחמות למען הדמוקרטיה. הן עשויות לנצל אמון ולכפות פתרונות ללא שיקול דעת משותף. חבורות של חלוצים ביקרו זו את זו בשם הרעיון הדמוקרטי התובע לפתוח סודות ולפזר סמכויות אך הן ביקרו זו את זו גם בשם התפישה של אליטה משרתת שאינה יכולה להכיל את כולם בלי לשקוע . הסוד של קבוצה חלוצית אחת עמד מול הגילוי של השנייה.
הופעת דמותו של החלוץ הציוני היתה קשורה באכזבה מן האופי של המהפכן הרוסי. הנוער היהודי התאכזב מהגילוי כי המהפכנים הרוסים אותם העריץ כל כך לא רק שאינו מגלה הבנה ליהודים הנתונים תחת נגישות של פוגרומים אלא שחלק גדול ממנו רואה בפוגרום התעוררות של סערה עממית שתוביל בסופו של דבר למהפכה אליה חתר. בעת התרחשו ההתנכלויות נגד היהודים משכילים נאורים שתקו והיו שאפילו התלהבו . כתגובה לכך נוצרה תנועה נגדית של צעירים יהודים שבסיסה היה אחריות לעם היהודי. חלק מהם הלכו בדרכים של חובבי ציון ופנו לפעולה למען ארץ ישראל חלק נאבק להתעוררות מהפכנית יהודית המכוונת לשינוי המשטר ברוסיה כדי לזכות באוטונומיה תרבותית יהודית. חלק אחר הפנו מבטם אל האפשרויות האוטופיות הגנוזות בהגירה לארצות הברית.
המפגש של צעירי היהודים עם המסורת המהפכנית היה מפגש טעון גם במסורת יהודית דתית שהעמיקה את מאבקה על נפש הדור הצעיר היהודי וגם ברעיונות שנשאה הטמיעה היהודית. על החלוץ השפיעה תנועת המוסרניקיות שצמחו בקרב המתנגדים לחסידות. ממנה למדו החלוצים להקפיד מאד על הענווה, על מילוי מצוות שבין אדם לחברו מתוך ניתוח עצמי אכזרי . השפעה ניכרת היתה גם לקהילה החסידית המתארגנת מסביב לאישיות וליחד. המקשיבה לכריזמה ומתחברת לעדה באמצעות ריחוף הנפש , הניגונים והריקוד האקסטטי. החלוצים ירשו מההשכלה היהודית שהיתה לאורח חיים את התביעה להגשים אידיאלים מוסריים כלל אנושיים ולהשתחרר מעומס של קונפורמיות חברתית. ממנה הם גם למדו לחפש מקור השראה בספרות חדשה הן הכללית והן העברית.
לראות באמנות ביטוי לשחרור אישי וחברתי. החלוץ צמח בתוך המעבר הדרמטי לחילוניות וההתגוננות הסוערת של הדת המאוימת והקהילה הסדוקה. הוא חי בזעזוע הגדול שעבר על המשפחה היהודית, על הקהילה ועל צעירי הדור.
בחיי הצעירים היהודים של תחילת המאה הדהדו ימי הקאנטוניסטים, הילדים היהודים שנמסרו על ידי הקהילה לחינוך מחדש ולשירות צבאי ממושך בצבא הצאר . החלוצים צמחו בימים בהם הוטל על הצעיר היהודי הגיוס הכללי לצבא הצאר האנטישמי מסוף המאה התשע עשרה . הגיוס לצבא חשף את חולשתו של הדור המבוגר. הוא עקר את הצעיר מסמכות בית ההורים. ההורים לא יכלו לגונן על בניהם מפני איום התלישות וחוסר המטרה. . הצעירים מצאו עצמם מחוייבים לסלול לעצמם דרך עצמאית .
ג.
המילה חלוץ הופיעה בכתבי משכילים יהודים כרמז ראשון לחלוצים שלפני המחנה מתוך מקורות מקראיים . כבר בעלייה הראשונה מייסדי ראשון לציון קראו לעצמם חלוצי יסוד המעלה.
מנחם אוסישקין מצעירי תנועת ביל'ו , סטודנטים שקלטו וביקרו את המסורת המהפכנית, הציע בסוף המאה התשע עשרה שלנוכח המשברים הגדולים שעוברת תנועת חיבת ציון ולנוכח הסיפורים הקשים המגיעים ממתיישבי ארץ ישראל יש להקים תנועת צעירים המתנדבת לשלוש שנות שירות בעבודה לבניית ארץ ישראל . הוא הציע כי משך שנות שירותם הם ישמרו על רווקותם. כך יוכלו לעמוד בעול ולבצע את משימתם ולא להיכנע לעומס שמטילים חיי משפחה. הוא הציע לקרוא לחבורה של היוצאים לשנות השירות 'בני עקיבא'. השם זכה לגלגולים מעניינים בקורות החלוצים על דורותיהם.
הצעיר בר בורוכוב שהיה מושפע מאוסישקין הציע בראשית המאה העשרים תפישה מרכסיסטית מיוחדת לעניין החלוציות. כאשר פרצה המחלוקת על אוגנדה מינה אוסישקין אותו ואת ז'בוטינסקי הצעיר להביא את המסר של התנגדות לאוגנדה בפני הדור הצעיר. הוא היה צריך להסביר למה יש לתמוך ברעיון של ארץ ישראל לקבוצות של אידיאליסטים צעירים לנוכח העובדה שהוא כסוציאליסט מחוייב למצוא דרך להמוני בית ישראל ולא לנבחריו. הוא הבין שהמוני בית ישראל לא יכולים עדיין למצוא את דרכם ארצה מפאת הגבלות על העלייה ועל רכישת האדמות ומפאת המשטר השורר באימפריה העותמאנית. הארץ לא יכולה לקלוט את מי שזקוק לה. הוא האמין כי תנאים אלו ישתנו. הגלות לא יכולה לשאת את העם היהודי העובר תהליך של חורבן כלכלי בצד האיומים הפיסיים להם הוא נתון. בתנאים אלו המוני היהודים יצטרכו לבנות לעצמם כלכלה אלטרנטיבית במסגרת פוליטית שתקום בארץ ישראל. אולם כדי שהארץ תוכל לקלוט את הזרם הסטיכי שיקיף את המוני בית ישראל יש להכין את הכלים ואלו יגובשו על ידי תנועה תיראפויטית של מעטים, על ידי קבוצות של אידיאליסטים הלוקחים על עצמם את העול להיות חלוצים. הם יבנו את היסודות מתוך מודעות כי הם סוללים את הדרך לתנועה העמוקה והרחבה של ההמונים. בורוכוב כבר הכיר את החבורות הראשונות של החלוצים הסוציאליסטים שהגיעו ארצה. הם היו חבריו למפלגת פועלי ציון. הם היו צעירים, רווקים, נודדים ומשימתיים. באותה תקופה גם נולדה תנועה בהשראת המסורת של ביל'ו ה'בילויים החדשים'.
בארצות הברית קמה ב1905 קבוצה של צעירים בבית הספר החקלאי של יק'א וודווין.הם השתמשו בשם חלוצים וקראו לעצמם ' האיכר הצעיר' . גרעין החלוצים מאמריקה יהיו לימים בין מקימי מושב העובדים הראשון בנהלל. גרעין של 'הבילויים הצעירים' שראו עצמם יורשי תנועת הצעירים המהפכנים היהודיים ביל'ו יוצאי העיר רומני הקים את דגניה. מסביב לקבוצות החלוצים הללו וחלוצים בודדים שהתארגנו לעלייה מ1904 כבר החלה להתרקם גם הילה וגם ביקורת. בקרב אנשי העלייה הראשונה, המתיישבים במושבות ובעיר היה מקובל לקרוא לצעירי העלייה השנייה
'חולוצים' . זה היה שם גנאי לחלוץ. הוא נראה כרווק מחוסר כל, נווד ובלתי יציב, בעל תביעות רוחניות מיותרות ומסתפק במועט. מי שאינו יודע להסתדר אך יודע להתעמת עם אלה שקדמו לו. לעתים ראו בו אפילו מי שמתיימר לשאת במשימות נעלות בעוד שלמעשה נמלט משירות צבאי בצבא הצאר במיוחד לנוכח מלחמת יפאן רוסיה. ה ' חולוצים' חיו מחוסרי כל אך הביאו עמם ציפיות גבוהות. הם היו ביקורתיים כלפי אלו שקדמו להם. בביקורתם הם איימו על סמכותם של האיכרים הוותיקים ולא תמיד כיבדו את מנת הסבל שהיתה מנת חלקם שנים קודם. זה לא מנע מהם להתאהב בבנותיהן של האיכרים ולפתות אותן לנדודים וחוסר כל. סמכותם המוסרית של החלוצים הצעירים איימה. העולם הרוחני הרדיקלי אותו הביאו ארצה התנגש עם כניעתם של הוותיקים לממסד של הבארון רוטשילד ויק'א.
לימים אנשי העלייה הראשונה נקראו חלוצי החקלאות העברית בארץ ישראל. במידה רבה זו היתה אמירה רטרוספקטיבית. בתקופה שכבר התקבל על דעת הרבים כי חלוץ הוא דמות מופת הם גילו שהם דיברו פרוזה ולא ידעו זאת. שהם כבר היו חלוצים לפני שאלה הקוראים לעצמם חלוצים הגיעו ארצה.
הגעגוע של צעירי העלייה השנייה לחידוש דמותו של האדם, נטייתם להביא כל שאלה לרמה עקרונית, האינטנסיביות של קריאתם את ספרות התקופה, הן היפה והן הספרות הפוליטית מהפכנית והשאלות הרדיקליות שהביאו אל חייהם חייבו לבנות דמות על , מופת אישי.
ד.
נקודה ארכימדית חשובה להבנת צמיחתו של דמותו של החלוץ היתה טמונה בשאלת הנשים. הנשים לא שוחררו בתקופת העלייה השנייה. החלוקה המגדרית היתה ברורה, גם חלוקת העבודה נשמרה בסך הכל אולם השאלה של שחרור הנשים צפה באוויר. היו נשים שהעלו אותה בגדול והיו גברים שהבינו ששחרור היהודי ושחרור הנשים קשורים זה בזה. נשים עמדו במרכז התנועות שהאמינו בגיבושו של דמות החלוץ . ניסיונותיה של מניה שוחט להקים קומונה וקומונות של נשים. הקמת חוות העלמות בכנרת בניהולה של חנה מייזל, ניסיונותיהן של נשים לעבוד כפועלות בשדה , חיפושי הדרך של המשפחה השוויונית בדרכם של חיותה ויוסף בוסל, הקמת הכלים לפגישת הנשים הפועלות והקמת קבוצות של נשים בסיום מלחמת העולם הראשונה הם רק כמה תחנות בדרכן של נשות העלייה השנייה לעורר את שאלת הנשים כשאלה עקרונית בבניית דמותו של החלוץ בארץ ישראל. לימים בעלת התפילה של תנועת הפועלים תהיה המשוררת רחל. בשיריה שנכתבו בימי העלייה הרביעית וראשית העלייה החמישית היא תשרטט את דמות החלוץ , את לבטיו ואת דרכו. שירתה תהיה מקור השראה חשוב לדורות של חלוצים : היא ביטאה את האתוס של החלוץ. החלוץ הוא איש של יחד, איש אוהב וכואב, איש עבודה המודע לנוף, מודע לעול המוטל על מי שחותר לחיות חיים אחראיים, הוא איש יצירה וביטוי עצמי. אל לו להתרומם אל השמים התולשים מן המציאות , אל לו להסתגל אל המקובל והמסורתי ואל לו להיכנע לשיגרה.
ה.
דמות מופת לחלוצים מתקופת העלייה השנייה היתה דמותו של אהרון דוד גורדון שהקדיש את חייו בארץ לעבודה חקלאית, להגות, לליווי והזדהות נפשית עם החלוצים הצעירים . דמותו והגותו השפיעו על חלוצי דורו אך גם על אנשים שהיו רחוקים עדיין מן המפעל הציוני. רשימותיו החתומות כ'פועל זקן' בעיתון הפועל הצעיר (הן נכתבו כשהיה גורדון בשנות החמישים הראשונות לחייו) הגיעו לגרמניה ובגרמניה תורגמו לגרמנית. הוא קרא ואתגר נוער יהודי שחיפש את דרכו. הוא קרא לחידוש בחייו של הנוער היהודי, לשיבה לטבע מתוך תחושת אחריות לעם היהודי באשר הוא וכבוד למסורתו.
ההוגה והמנהיג הציוני מרטין בובר שהיה עורך העיתון של ציוני גרמניה ראה באהרון דוד גורדון את האיש שהגשים את החזון של הנוער היהודי. באותה תקופה היה מרטין בובר מיסטיקן שביקש להפוך את המיסטיקה על פיה ולכונן כאן על פני אדמה חיים של התנסות על ידי דו שיח. הוא היה לציוני המחויב לעולם הזה, לחברותה, לדיאלוג הבין אנושי. למרות שלא היה חלוץ הוא הצליח לבטא את הזדהותו עם החלוצים במיוחד מתוך קריאת דמותו של א.ד. גורדון. כמוהו הוא כפר בבניה מכנית של ממסדים. הוא האמין כי יש לכונן דמות של יחיד אך לא של בודד המנותק מזיקה לחברו. דמות אנושית המתנתקת מאגואיזם המתנער מאחריות מוסרית ומקולקטיביזם המבטל את היחיד. כא. ד. גורדון הוא האמין כי יש להפוך את הפעילות בעולם למרכז החיים. שיש להגן על האדם מפני ניוון ממסדי, מפני יצרי שלטון וניכור. מרטין בובר היה המורה של צעירי היהודים בגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה מראשית המאה העשרים. הוא הדריך את הנוער היהודי והיה להם מקור השראה. הוא עצמו לא היה חלוץ. הוא לא עבד בשדה ולא רקד כגורדון עם חבריו. הוא לא חי בחבורה ואפילו לא הצטרף לחניכיו בעלייה ארצה עד שחרב לא היתה על צווארו ערב מלחמת העולם השנייה. אך הוא היה האיש שמהרבה בחינות נתן לחלוציות פירושים והפך אותה לרעיון מגובש. הוא היה האיש שניסח את הרעיון כי החלוץ הוא איש ההגשמה . אחרי מלחמת העולם הראשונה התכנס כינוס של אנשי הפועל הצעיר עם צעירי ציון ובו נפגשו פגישה יחידה א. ד. גורדון ומרטין בובר. פגישה זו היתה חשובה מאד למרטין בובר. גורדון נפטר ב1922 .
ה.
ב1927 כותבת החלוצה עליזה פאס השוהה במקום הכשרה בגרמניה מכתב לחבר שלה. היא חברה בקבוצת חלוצים הקוראת לעצמה 'חירות' על שם מאמר של בובר הנקרא חירות .
'אמש גם קראנו בכתבי בובר- ב'חירות'. אני חפצתי לקרוא את דבריו ואתי הסכימו כל האחרים. הדברים זעזעוני עד היסוד בי; נוכחתי, כולי תימהון, ע'ד כמה מרובה על הקורא השפעתו של בובר ומה עמוקה ההזדעזעות הנגרמת לאדם מהרצאת הדברים של הוגה דעות זה. תוך כדי קריאה הרהרתי בך ופתאום ראיתיך לפני בבהירות כה גדולה. זה קורה לי תמיד אחרי כל פגישה אתך. מרגישה אני אז את הרצון להתעוררות , צורך עמוק לתרבות, ועלי נושבת רוח של רליגיוזיות. לזה מתכוון בובר באומרו, ש'הסמל האלוהי טבוע עמוק עמוק בלב האדם מזה אלפי שנים, והוא נראה לאדם תמיד בהסתכלו ישר לעיני הרע.' ועוד : 'התגלותו של האלוהים היא שלמה, בשעה שאדם מושיט ידו לחברו'.
עליזה פאס ביטאה כאן את התביעה המתמדת מן החלוץ לא רק לעמוד במשימות, לפרוץ אל הראשוני, לחולל שינוי מבני עתידי אלא להעיז לחוות את היחד, להיות מוכן לזיקה עם חברים. זוהי החברותה לה הטיף בובר ואותה לא חווה. עליזה פאס התנסתה ביחד אך גם הכירה את גבולותיו של. היא כותבת במכתב 'אמרתי להם כי היותנו יחד בתמידות העירה בי כיסופים להתייחדות, ויש שההמולה הבלתי פוסקת של הסביבה מכריחה אותך להיזקק לאותה תחושה של נים ולא-נים, בשכבך במיטה, כשאתה שרוי בחשכה, שוכב אפרקדן ונפשך מתחמקת מתחת ידיך ומפליגה למרחקים…
ו.
האדם שהשפיע מאד על החלוצים אנשי העלייה השנייה בנוסף על גורדון היה יוסף חיים ברנר. כמו גורדון הוא לא ראה בהיסטוריה הפוליטית על נפתוליה תהליך הכרחי להגשמה של מה שהוא האמין. הוא לא האמין כסוציאליסטים אדוקים בני זמנו כי ההיסטוריה מובילה בהכרח אל החזון הסוציאליסטי. לדעתו תהליכים הכלכליים אינם מובילים בהכרח אל המהפכה המיוחלת. הוא חשד כי הטוענים טענות כאלה למעשה משקרים את עצמם . אמנם יש לשאוף לצדק, יש להיאבק על שוויון ערכו של האדם, על הערכת עבודתו, על צדק חברתי, אך המאבק הזה לא יכול לצאת מתוך הנחה כי אנו יודעים מה יקרה. המפגש שלנו עם הסבל, קוצר ההשגה , המוות לא יכול להתנהל על פי מאוויינו אלא למרוד בנסיבות שנראות כל כך ברורות. הקיום האנושי הזמני כה סותר את היומרה לנצחיות שמבטיחות הדתות והתנועות הסוציאליות. 'נצח נצח קר, אני מושיט אל מולך את לשוני החמה' אומר ברנר באחד מסיפוריו. ובכך קובע כי העיקר הוא היכולת האנושית למרוד בגורל , במה שנראה כי הוא בלתי נמנע. את דמותו של החלוץ יש לראות כמי שיוצא נגד מה שנראה הכרחי, כמרד נגד הקונפורמי, נגד חגיגתם של אנשי השררה וקהות החושים אך גם נגד חוסר אונם של החלשים המפנימים את חולשתם ונכנעים לרוע . לדעתו עדיפה חולשתם המודעת והמורדת של החלשים מאטימותם ובריאותם המדומה של בעלי הכוח. יש לחתור לחיים בריאים ומודעים של שוחרי עבודה ואנשי אמנות כנה . יש ללמוד לקרוא את ההיסטוריה ולפעול בה אך בלי לקוות כי נוכל לקבל ממנה השראה. אין בה הבטחה לשחרור. החלוץ הוא מי שמודע, מי שנאבק מי שמורד. ברנר הזדהה מאד עם תפישת החלוצים בני דורו שראו בחיי היומיום, בעבודה החקלאית, בהושטת היד לעזרה, הוא האמין כי הספרות בשפה העברית היא חלק מהמרד בו האמין, גם כי בה יש מאבק קיומי גדול על חיי משמעות וגם משום שאין ביטחון כי היא תתקיים בעתיד. וזאת בתנאי שלא תסתתר בפראזות ולא תתקע בבוסר. ביקורתו על העם היהודי היא גדולה מאד אך הוא מאמין כי בתרבות היהודית התגלתה גם הרבה אותנטיות . לדעתו יומרתם של המתבוללים היהודים להיות תרבותיים יותר, יפים יותר היא יומרה ללא כיסוי. הם המייצגים את הביטול העצמי ואת השררה המתרחקת מהמציאות האנושית בה מצויים היהודים. שני המורים של התנועה החלוצית גורדון וברנר לא היו פוליטיקאים במובן המקובל. הם נאבקו לא באמצעות הכרעות פוליטיות ואמונה במפלגות פוליטיות. האם בכך תרמו לתנועות החלוציות שראו בהם מקור השראה ? מצד אחד נראה כי בכך חילצו את הפועלים מראייה מצמצמת ומ'אמיתות שבדיסקוסיה' כמו שקרא לכך בר בורוכוב , אמיתות שנובעות מכוח הרטוריקה ועוצמתה ולא מתוך התבוננות או נחישות אופי המבקש להוציא אל הכוח רעיונות וחלומות חברתיים. מצד שני נראה היה כי תלמידיהם דווקא היו חסידים מושבעים של מפלגות. האם השאיפה לחרוג ממסגרות מפלגתיות טיהרה את החלוץ מהשטחיות ויצרי השלטון שהתגלו בחיים הפוליטיים או שעשתה את החלוץ למי שנתלש מאחריותו לכוחות פוליטיים ? האם החלוץ באמת שוחרר מאינטרסים של כוח או שלמרות פעילותו הרבה הפך ליפה נפש המשוחרר משיקולי 'מרתפי הפוליטיקה' ובכך השאיר אותם לידי שיכורי שלטון ?
ז.
האיש שלו אנו חייבים את הפיכת החלוציות מרעיון היולי של יחידים וחבורות זמניות של צעירים לאורח חיים לרבים היה יוסף טרומפלדור. גלגולי חייו של יוסף טרומפלדור והכרעותיו המוסריות גלגלו אותו למלחמת רוסיה יפאן, לשבי במחנה שבויים ביפאן בו עיצב תכנית להקמה של מושבה סוציאליסטית בארץ ישראל. הוא היה גיבור רוסיה וזכה להיות מן היהודים היחידים שהיו קצינים בצבא הצאר האנטישמי . עלה ארצה , בנה קבוצה שיתופית במגדל ועם עזיבתו את הקבוצה חי בדגניה כפועל בודד. במלחמת העולם הראשונה עבר למצרים והתנדב לגדוד נהגי הפרידות האנגלי שלחם בגליפולי ונקרא ללונדון כדי לנסות לארגן גיוס לגדודים העבריים בסיום מלחמת העולם הראשונה. המועמדים לגדוד היו צעירים יהודים מרוסיה שישבו באנגליה. הם לא נענו לתביעתו של טרומפלדור להתגייס לצבא הבריטי והוא העדיף לשוב לרוסיה המהפכנית. שם פגש את הנוער היהודי מוכה על ידי המלחמה והפוגרומים. ברוסיה הוא עמד בראש וועד החיילים היהודים שבצבא הרוסי שייצג 430.000 צעירים. כשנוכח כי לא יוכל לארגן גדוד בצבא האדום להגנת היהודים החליט לעמוד בראש אגודת הצעירים הארצית שנקראה החלוץ. החלוץ היה לתנועה . בכל עיירה ועיר בה חיו צעירים יהודים החלה להתארגן קבוצה של חלוצים כדי להכשיר עצמם לעלות ארצה. הם עבדו בחוות , הכשירו עצמם כפועלים והתגבשו כקבוצות. החלוץ היתה תנועת רבים. מקור השראתם היו החלוצים מהעלייה השנייה וסיפור המתיישבים מהעלייה הראשונה.
בנפילתו של טרומפלדור בתל חי היתה קריאה עזה לחלוצים שארגן לעלות ארצה. הם גנבו גבולות, פרצו לארץ והחלו לרקום חלום מחודש של הגשמה חלוצית.
ז'בוטינסקי שהעריך את טרומפלדור עד כדי כך שקרא לתנועת הנוער של התנועה שהקים בשם ביתר , ברית טרומפלדור, הגדיר את טרומפלדור כחייל. כמי שמוכן לקבל על עצמו כל תפקיד, כמי שמשרת את האומה בלי להרהר, בלי לערער. הוא חייל המקריב עצמו. למרות שז'בוטינסקי לא היה בעד עמידת גבורה וקרבן בתל חי כי האמין כי אחרי מלחמת העולם הראשונה בורסת הדם בעולם היא כזו שאין ערך לדם הנשפך היה לו ברור כי טרומפלדור האיש שצוואתו היתה 'טוב למות בעד ארצנו' (ז'בוטינסקי וברנר היו אלו שניסחו כך את המשפטים הפחות ברורים שטרומפלדור אמר לרופאו באותה רוח בדרכו האחרונה). לדעתו של ז'בוטינסקי הקרבניות למען המטרה הנעלה היא העיקר . החלוצים תפשו את טרומפלדור אחרת. לדידם העיקר בטרומפלדור החייל היא אנושיותו, אחריותו האנושית והיהודית הכוללת. הוא מקור השראה כי גילה יכולת נדירה לעצב את החברה עליה חלם ולמענה נאבק. לדידם הוא היה האיש החופשי, הבונה, החי מתוך תחושת שוויון ערך עם חייליו והמתכנן של המושבה הסוציאליסטית בארץ ישראל. הוא המעורר לעלייה לצורך בניית חברה ומשק. הוא לא מקבל מרות הוא יוצר סמכות פנימית על פי המפעל שהוא בונה עבור חבריו הרבים. אין הוא איש המאמין בקרבן אלא בעבודה בהגנה ובשלום . אנשי הנוער העובד שבאים לתל חי כל שנה פוגשים שם את אנשי ביתר שהכריזו על עצמם שהם אינם רוצים לראות עצמם כחלוצים אלא כ'חיילים אלמונים' בשירות המדינה היהודית שתקום.
ח.
שאלת הקשר בין הקרבניות והחלוציות היתה שאלה קריטית. מסביב לתביעה להפוך לחלוץ היה תמיד טעם לוואי של תביעה לקרבנות. א.ד. גורדון נאבק מול נטייה זו בתוקף. הוא חשש מנזירות, מהסתתרות מאחרי ייאוש 'קטן' , מאלימות והסתר פנים מחברים, ממתח הנכפה על האנשים לא כדי להגן על יצירתם אלא כדי לכבות חלק מכוחם היוצר כדי להיות אנשים ממושמעים.
י.
יצחק טבנקין היה מחשובי מעצבי דמותו של החלוץ. הוא עצמו איש העלייה השנייה , ממייסדי קיבוץ עין חרוד בתקופת העלייה השלישית ושליח לחלוצים בתקופת העלייה הרביעית והחמישית. הוא היה למדריך רעיוני, למנהיג החבורה כשהוא מייצג גם את דור החלוצים הראשונים וגם מייצג את הצעירים חברי ההכשרות הפזורות באירופה. השפעתו היתה מאד גדולה. לדידו זירת פעולתו של החלוץ היא ההיסטוריה. החלוץ קורא את ההיסטוריה והיא קוראת לו למעשים. מבחינה חינוכית דרכו של טבנקין נוסחה אמנם באופן מרקסיסטי . היא הדגישה את הצורך ליצור משטר כלכלי חדש, ללכת עם המהפכה של הפועלים, לשחרר את העבודה מן הכורח ולהעמיק את היסוד היצירתי אך הוא תבע כל הזמן לחיות במתח שבין החזון למציאות. המתח מחייב להיות מרוכז תמיד בחזון, להפעיל תמיד את האמונה ולצורך שמירה על המתח להסתמך על הרומנטיקה שבמהפכה הרוסית גם כשידע מה אופיו של המשטר. בניגוד לגורדון שהדגיש כי לא צריך להטיל על אנשים לחרוג מאמונתם הכוללת בחיים. לא להביא קרבנות אלא למצוא אורח חיים מאוזן פתוח אל הטבע והעבודה טבנקין האמין באידיאלים חברתיים שצריכים להתממש בזירת ההיסטוריה. הוא האמין במהפכה הכרחית בעוד גורדון האמין בבניית רצף המבוסס על חידוש מתמיד של החיים היהודיים ולא באמצעים היסטוריים מקובלים של אירגון של כוח, טכנולוגיה, והתארגנות חברתית אלא באמצעות של טיפוח יחס מתחדש אל הטבע, טיפוח היצירה והאחריות הבינאנושית. אך שניהם האמינו בצירוף שבין חתירה לצדק, עבודת כפיים, וחברות. בהתחדשות הקשורה ביציאה מן הגלות. שניהם האמינו בחלוץ המחוייב להמוני הצועדים אחריו. הרואה עצמו אחראי על העם שיבוא אחריו. הוא מבקש לסלול דרך למאווי בני העם היהודי כפי שהוא מבין אותם . הוא ביקורתי כלפי המנהיגים והמפלגות הפועלות בו. הוא מבקש להיות דוגמא אך גם לעזור. יצחק טבנקין חשש מאובדן המתח בין הרעיון למעשה. ירידה של מתח תוביל לקונפורמיות ולעיוורון נוכח המצבים הדרמטיים בפניהם עומדים החלוצים.
י'א.
במלאת עשרים וחמש שנים לעלייה השנייה כתב משה בילינסון רשימה המהללת את חלוצי העלייה השנייה שסבלו והקריבו למען האומה . על רשימתו הגיבה המשוררת רחל . היא כפרה בכך שעליית החלוצים ארצה היתה קרבן . כך כתבה: 'לעזוב ארצות גדולות' (כתב משה בילינסון) … לא ארץ גדולה, כי אם אותה העיירה האחת, או אותה עיר מחוז אחת ( שהרי 90 אחוז מן האנשים שובקים חייהם במקום שראו בו את אור העולם ), אותה עיר עלובה, שאוירה אפרו מאבק ומשעמום דורות, שבדבר אין לה ול'ארצות הגדולות בעלות תרבות עצומה'.ואשר ספרות האומות מלאה וגדולה תיאורים על כוחות צעירים המתלבטים בין חומותיה ויורדים לטמיון' 'לא השגתי על הנחתו העיקרית של מ'ב אכן רוח גבורה היתה זו, רוח של העלייה השנייה, אלא בשעה שהוא רואה את גבורתם בוויתור על שפע הטוב בגולה ובהכנעה מרצון למרי החיים במולדת השוממה, רואה אני אותה בהעזה להיות מאושרים, ובנכונות לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחייה. ' לדעתה לא קרבנות היו החלוצים אלא פורצים אל ביטוי עצמי וחברותי. אולם ברשימה אחרת שכתבה רחל בעת עלייתה השנייה ארצה בימי העלייה השלישית ברוסית שתורגמה על ידי ברל כצנלסון כתבה 'ככל אשר הארוחה היתה דלה, כך עלזו כוחות העלומים, מני רווחה יגורנו, נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת'…שתי הרשימות של רחל נכתבו לא בזמן היותה חלוצה בכנרת אלא יותר מאוחר בחייה. כשהייתה חולה וציפתה לעלות ארצה ולהחלים ולשוב לחייה כחלוצה וכאשר כתבה את שיריה לעיתון 'דבר' ערב מותה. מה חשה בימי כנרת? עד עתה היו ידועים לנו רק זיכרונותיה. אלה החיוביים ואלה המפקפקים. אלו שתבעו ממנה לשכוח ואלה שתבעו ממנה לזכור. מבחינת קוראיה הדבר נשאר בגדר 'ואולי לא היו הדברים בעולם' כפי שכתבה בשירה הידוע כל כך. אולם זה לא מכבר התגלה קובץ ממכתבים שלא היו ידועים עד כה. הם נכתבו לחברתה שולמית קלוגאי . בהם היה מכתב שנכתב בתקופת כנרת ברוסית .
'שולמית, יונתי, שמחתי למסר שלך מאוד מאוד. לעתים קרובות אני נזכרת בך. כאן אין אנשים כמוך, המסוגלים להבין את הקימור הדק ביותר של המחשבה האנושית, לראות ולחוש את כל אלפי הגוונים של רגשות הנפש של בן אדם.
ולעתים קרובות, קרובות עד אינסוף מתחשק לי להיות אתך ו'נושא אחר נושא להעלות' זוכרת ? האם מוכר לך כזה, נו אקרא לזה מצב רוח : המוח עובד ממש בקדחתנות, מחשבות חדשות עצומות, משולהבות, כמו הרים בשעת שקיעה. ואילו בנשמה שקט, לא שקט מת, לא שקט טקסי, כמעט כמו תפילה. אוחז אותי מצב רוח כזה כשבערב אני חוזרת מהעבודה בשדה הרחוק. אאח ! הייתי רוצה לספר, יקירה שלי על היופי הקורן של הכנרת שלי בשעת ערב. עולה מעצמו בזיכרוני 'נשימתו של האל' והמשפט הזה: המחשבות שלי ריחפו בחיי העולם'
במסגרת הרים זוהרים מי התכלת ללא תזוזה האם את מדמיינת את זה לעצמך? אני אוהבת את הכנרת, ללא סוף, ללא סוף אוהבת אני את הכנרת!'
מתוך המכתב ברור כי לא קרבניות היא המנווטת את החלוצה הצעירה אלא תחושה של ביטוי עצמי ואקסטזה אישית.
י'ב
השאלה הקלאסית שהתגלגלה במשך השנים היתה האם כל מי שעולה ארצה הוא חלוץ ? ברור היה כי בחיי העולים ארצה התחוללה מהפכה אך השאלה של החלוץ היתה האם הוא מסתפק במהפכה של ההגירה? האם צריך עוד משהו כדי שהעולה ייחשב חלוץ?
פעם שאלנו את הפרופסור גרשום שלום האם חסידים היו טיפוסים מסויימים שהתגלו בקהילה היהודית או שהתואר חסיד היה חלק משמות תואר מקובלים הנרכשים בקלות. הוא הסביר שאין מקום שבו משקרים יותר מאשר בבית קברות, ואם נסתכל על המצבות נוכל לראות כי החסידים בתחילת דרך תנועתם היו מועטים כי התואר לא היה פשוט להשגה אולם כעבור שני דורות כבר על כל מצבה היה רשום החסיד. זה לא התרחש בגלל ניצחון חינוכי של התנועה אלא מפאת תהליך ההשגרה שעברו הקהילות החסידיות. שם התואר חולק לכול …תהליך דומה קרה לשם התואר חלוץ : הוא חולק לכולם…לעתים כמחמאה זולה , לעתים כביקורת על לא יוצלחות ואי מקצועיות. בשנות הששים כתב אלתרמן את מחזהו המוכיח ומלא ההומור 'כנרת כנרת' . זה היה מחזה שביקש להביא בפני הקהל בפרספקטיבה מה קרה בעידן החדש. כיצד ערכי רחוב דיזנגוף בתל אביב כרסמו את התרבות החלוצית. במחזה ה'משחזר' את חיי דגניה וכנרת בימי ראשיתם הוא מביא שיחה של בעלת אכסניה בתל אביב שמאד דואגת לחלוצים עם חלוץ
אליעזר : לא, גם אתם
בעצם חלוצים. אתם מרת זלטינה, חלוצי
ענף המסעדות וההוטלים.
זלטינה : שמע בחור,
זה אמנם כבוד גדול אבל אני מוחלת…
וחוץ מזה אתה וחבריך רגילים וודאי
לתת חינם כל מה שיש לכם
אך את השם חלוץ
אל תחלקו סתם כך. לשם הזה יש טבע
שהוא דורש מחיר- ואחדים שילמו
בעדו כל כך הרבה שכבר אסור לכם
לזרוק אותו לשוק, כן מה אמרתי?
אני וחיים ברוך, אנחנו בעלי עסק,
ולא יותר אותנו מעניין הרווח
-שתוק- אל תפסיק אותי- שאנו מקבלים
מכם, החלוצים כך בדיוק. ובכל זאת
כשאני שומעת לפעמים- אתה יודע,
כך לפעמים בלילה- איך אתם שרים
את השירים החדשים האלה, איך זה שם? 'כנרת,
ההיית או חלמתי חלום' ואחר כך יוצא אחד מכם לאמצע, ומנגן, ומסביבו
אתם מסתובבים בשקט ובלי סוף, עד שאתם נהיים
חוורים כסיד, וזה אשר באמצע
הוא כבר לבן כמו הקיר וקצף על שפתיו, אך מנגן
עוד
ומנגן ומנגן—אז נדמה לי
כאילו מישהו… כאילו אמא שלכם
בוכה במרחקים… כאילו מתעוררת
בלילה ובוכה. אמור, אתם אינכם
שומעים זאת לפעמים ?
י'ג.
הכשרות החלוצים בדרך ארצה גיבשו גיבוש נוסף את דמותו של החלוץ. נוצרו מסורות תרבותיות עמוקות יותר. האינטנסיביות של החיים הרעיוניים עלתה מאד.
פניה ברגשטיין היתה אחת מן החלוצות הצעירות שנשבתה לרעיון החלוצי. אביה היה מורה לעברית והיא הצטרפה להכשרות כמשוררת עבריה שקראה לעצמה 'בת אור'. היא מתארת מה עשה לה סמינר רעיוני של החלוץ בפולין. טבנקין היה בו השליח והמחנך. פניה ברגשטיין מצאה עצמה במרכז של חלום אישי. היא הדריכה חלוצים ולימדה עברית. היא חשה כי היא חיה, עבדה ומצאה חיים של משמעות. אלא שערב עלייתה ארצה התגלה לה מום בלב. היא עמדה על פרשת דרכים. השליחים השפיעו עליה לעלות בכל זאת . הם ראו בעלייתה עיקרון רוחני חשוב. החלוץ לדעתם איננו רק איש עובד אלא איש תרבות צומחת. הוא זקוק לרוח ולא רק למעשה העבודה. פניה עלתה לקיבוץ גבת והחלה בדרכה כסופרת ומחנכת. בשיר פרידה שכתבה ערב עלייתה ארצה סיכמה משהו מדרכה כחלוצה. היא כתבה לאביה כי הוא ובני דורו לא פרעו את חובם, גם דור הסבאים והסבתות נשארו כבעלי חוב והיא החלוצה הולכת לפרוע את החוב. היא המתנתקת מביתה בגולה חלוצה ההולכת להגשים את שדורות קודמים לא עשו. לשיר נתק זה של חלוצה נתנה פניה ברגשטיין תשובה שנים מאוחר יותר בכתיבה של השיר ' שתלתם ניגונים ' שהיה לאחד השירים הקלאסיים של הזמר העברי. בשיר הזה היא דווקא מדגישה את הקשר בין הדורות. במתח שבין שני השירים הללו ניתן לראות עד כמה דמותו של החלוץ דמות מורכבת. הוא הגשר והוא תודעת התהום.
באמצע שנות העשרים החלו להתגבש הכשרות רבות לחלוצים. החלוצים היו בחלקם בוגרי תנועות נוער.הם התארגנו במחתרת הציונית בברית המועצות, נאסרו, הוגלו לסיביר ועלו למרות הכל ארצה. הם התארגנו בארצות מזרח אירופה ובמרכזה. כתנועות של מתנדבים לעתים הן גדלו לעתים התכווצו. אלא שהנעילה של שערי ארץ ישראל האריכה מאד את הזמן בו חלוצים חיו כחלוצים בגולה.נולד טיפוס של חלוץ החי בגולה.. מצד אחד הוא כבר לא פה כי הוא בדרך לארץ ישראל מצד שני הוא משפיע, מחנך, לוחם פוליטית, יוצר מסגרות חיים ותרבות בקהילות היהודיות בגולה. לא תמיד החלוצים יכלו לקבל את ההכשרה החקלאית בה חפצו כמי שמתכוונים להיות חקלאים בארץ ישראל. לא תמיד היה ברור מהי ההכשרה הנכונה שצריך לקבל החלוץ. האם הכשרה מקצועית או הכשרה חברתית. מיעוט האמצעים גרר את הצעירים החלוצים לחיות יחד במקומות שלא העניקו כל הכשרה מקצועית לחיי ארץ ישראל. הם עבדו ככובסים, כעוזרות בית, במחצבה, כפועלים זמניים בחקלאות ובתעשייה. הצפיפות וחוסר תנאי יסוד עוררו שאלות רבות. האם החלוץ החי בגולה צריך להגיע אל ההכשרה מוכן נפשית וחברתית? האם יוכל לעצב את ההכשרה שלו בגולה ללא חיים אינטנסיביים שיכשירו אותו לכך בתנועת הנוער ? לעומת תפישה זו התפתחה תפישה האומרת כי הנוער היהודי בהמוניו, הפועל, הדחוי כלכלית וחברתית זקוקים להכשרה ולעלייה ארצה לא פחות מהמאורגן והמחונך בתנועת הנוער החלוצית . הציונות נועדה לכל מי שמוכן לחיות אותה. גם למי שזקוק לארץ ישראל כארץ הגירה וגם למי שמוכן לקבל על עצמו מרצון את העול הגדול שהיא מטילה על מאמיניה. ההפיכה של ארץ ישראל למוצא למהגר היהודי בעקב חוקי ההגירה שהטילה על עצמה ארצות הברית העמידה את החלוצים במצב חדש.
חלק מההכשרות של החלוצים היו של בוגרי תנועת הנוער וחלק היו מורכבות מאותם 'חלוצים סתם' שלא קיבלו לכך חינוך מוקדם. האמונה בעלייה מאסיבית ובלתי סלקטיבית של עולים ארצה נתקלה בעובדה הקשה שלא קיבלו רישיונות עלייה והיו צריכים לבחור קבוצות קטנות ביותר של עולים מתוך ההכשרות. חלוצים ישבו בגולה וחיכו ובינתיים גיבשו תרבות, דרכי חינוך, נוהגי עבודה וחברה. שהותם המשותפת של אנשים צעירים בהכשרה גם יצרו בעיות מיניות גדולות. בשלב מסוים החליטו להפוך את חוות ההכשרה לקיבוצי הכשרה. משמעות הדבר היתה כי החלוצים הבינו כי יחכו לעלייתם שנים. משום כך החליטו להקים בהכשרות משפחות . דמות החלוץ שהחלה להתגבש היתה של צעירים יהודים החיים בגולה כפרוזדור ארוך בדרך ארצה. עצירת העלייה החלוצית והגידול של החלוצים בהכשרות הביאה לארגון העלייה הלא חוקית.
י'ד
במאמרו על החלוץ כותב ברל כצנלסון ב1928 על תופעה מעניינת. דווקא התנועה החלוצית שחינכה על עזיבת הגולה השפיעה על הגולה באופן מיוחד. היא הביאה עמה הערכה לעבודה והביאה אנשים צעירים לעבודה יותר מתנועות שחייבו את הגולה וביקרו את העלייה ארצה כהתחמקות מאחריות כלפי סביבתם. תנועת הפועלים היהודית בגולה ובמיוחד הבונד הביאה אמנם להערכה מחודשת של הפועל אך לא של העבודה. היא ארגנה את הפועלים אך לא טיפחה את אתוס העבודה. בעולם היהודי אורגנו בתי ספר מקצועיים לרוב כדי להכשיר פועלים כדי לעודד יהודים לעבור לחיי עבודה יצרנית. אך כל בתי הספר הללו לא הצליחו להעלות את כבוד העבודה ולא הצליחו להניע אנשים לעשות מאמץ אישי והכרעה מוסרית לצאת לעבודת כפיים. דווקא התנועה החלוצית שחינכה לעזוב את הגולה ולעלייה ארצה רשמה לעצמה הרבה הישגים בתחום זה. לדעת ברל כצנלסון הציונים לא יודעים להעריך את היכולת שלהם לרתום את צעירי העם היהודי לעבודה.
ברל כצנלסון כתב את המאמר הזה בראשית העלייה החמישית. זו העלייה שבאה לאחר קריסת העלייה הרביעית, במלאת עשור לתנועת החלוץ. הימים היו ימי נסיגה לרעיון החלוץ.. העלייה הרביעית היתה עלייה ראשונה לעליית המונים. זו היתה העלייה הראשונה לאחר סגירת הגבולות של ארצות הברית בתוקף חוקי הגירה חדשים. אמנם עלו בה גם חלוצים אך אלו שתפשו כותרות היו דווקא אלו שעלו ממניעים כלכליים. הדגל החלוצי התקיים אמנם אך הוא טושטש . בסוף ימי השפע הגיע משבר כלכלי והגישה אל התנועה החלוצית היתה מהולה בציניות עמוקה. המתח בין החלוצים לשאר העולים ארצה הגיע לשיאים חדשים.
ברל כצנלסון סיכם את המצב באומרו
'חוגגים אצלנו את ה'ניצחון' על תנועת החלוץ המדוקרת. נושאי כליהם המנצחים, האפוסטולים של הרוחות המנשבות, הרצים להנאתם אחרי כל מרכבת- אדונים מקושטת- לתומם ושלא לתומם. על מנת שלא על מנת לקבל פרס- וכל מי שנכווה פעם מגחלתה של התנועה החלוצית, כולם מודיעים ומכריזים בקול תרועה : ספו, תמו ימי החלוץ. חלפה שעתו. ומבשרי התקופות מבשרים ואומרים : התקופה החדשה הנה באה. והראיה- ובראיות אין מחסור, שעה שעה וראיה שלה. מר סאקר הדובר לשעה של ההסתדרות הציונית העולמית מכריז על 'האופטימיזם לעתיד' שלו ומגלה למעשה- עד כדי פסימיות אדירה- אפס כל דרך ואפס בקשת דרך בהווה. מכריז בשערים, כי בטרם עבור שלוש שנים אין לדבר על עלייה . זהו פרצופה של הציונות השלטת, הרשמית אשר עייפה נפשה למפעל החלוצי והכיבושי. ועל גבי נחשול עייפותה, ודלדול רצונה והתמוטטות אמונתה הורם מר סאקר אל על.
ובמחנה עצמו- מצוקת נפש, והתחבטות בכלוב, ומוצא לכוחות אין, והנחשלים רבו, והאויב אורב, וקטני האמונה נשמטים ונודדים, והשורות מתכווצות והשמיים קודרים.
ובשעה זו בא 'החלוץ' ומטיל עלינו את חגו חגנו, היוחג ?'
בסוף שנות העשרים היה ברור כי רעיון החלוץ נתקע פעמיים : הוא נתקע על ידי עליית ההמונים מ1924. בעלי הון יהודים עלו ארצה. לכאורה כבר לא היו זקוקים לאידיאלים של החלוץ ולרצונו. האמירה של חיים וייצמן ש'חלק מהתקציב הציוני הוא ברעב של החלוצים' נראה כבלתי מתקבל על הדעת. העלייה ארצה נעשתה בתוקף אינטרסים של יהודים שחיי הכלכלה הקורסת איימו עליהם. החלוץ נתקע עם משבר עליית ההמונים . עמו בא זעזוע באפשרויות של חלוצים לעבוד בארץ. הדבר התחולל דווקא בתקופה שמבחינה מושגית חינוכית הצליחה להקים כבר אסכולה שידעה לנסח בבהירות רבה יותר מיהו החלוץ, כיצד מחנכים אותו ובמה הוא בוחן את עצמו ודווקא אז היו החלוצים במשבר קשה. היו שגילו שאין הם מקריבים כבר את עצמם והשתלבו עם הבורגנים והיו שהדגישו כי הם לא מסתדרים ומסתגלים לתרבות הבורגנית המשתלטת. בכל העולם היהודי נבטו באותה תקופה הכשרות לחלוצים הצעירים אולם הגבולות ננעלו יותר ויותר ובארץ ישראל האפשרויות נראו כמוגבלות.
ט'ו
שאלה גדולה שהחלה להישאל היתה שאלתו של הדור הצעיר הגדל בארץ. האם בקרבו יכולים לקום חלוצים. האם מי שגדל בארץ יכול לאגור חלומות , להתקומם נגד מצבים, לבנות תשתיות האם מי שהעברית שלו היא שפת אם ושפת אב, שתבנית נוף מולדתו היא ארץ ישראל יוכל להטיל על עצמו לחרוג מהמקובל , לקבל על עצמו לחרוג מן הקיים. האם גם כאן יצמחו קבוצות של חלוצים, הכשרות, האם יוקמו קיבוצים לבני הארץ. החלוצים שהגיעו מן הגולה ראו בשאלה זו שאלת מפתח. בסוף שנות העשרים החלו לקום בארץ תנועות נוער בהשראת התנועה החלוצית . הם החלו לבנות לעצמן מסורת חינוכית, מפעלי התיישבות . הן התארגנו למשימות של עבודה והגנה והתנסו בחיי קבוצות. את הכשרתן קיבלו בקיבוצים. הן יצרו קשר עם בוגרי תנועות הנוער בחו'ל ועם בוגרי עליית הנוער שהיו לחלוצים.
ט'ז
עם עליית הנאצים לשלטון עברה התנועה החלוצית תמורות רבות. החלוץ עבר ראדיקאליזציה גדולה מבחינה פוליטית. החריפה העמידה מול הפאשיזם והנאציזם בארצות אירופה. הזדהותו של החלוץ עם הסוציאליזם גברה . רעידת האדמה שהורגשה בכל הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד באירופה האיצה את הצורך בהרחבת תנועת החלוץ והגדלת כמות ההכשרות של החלוצים. היה צורך ליצור כלים שיעניקו אפשרויות להרחבת המפעל בעוד שהשערים לארץ היו נעולים יחסית. הורחבה העלייה של העשירים שהיתה עלייה ללא הגבלות . ממשלות פאשיסטיות המושפעות מהמשטר הנאצי בגרמניה דווקא עודדו את מפעל ההכשרות בתקווה כי הן מסמנות דרך לשחרור ארצותיהם מהיהודים. (הממשלה הפולנית אפילו היתה מוכנה להכשיר את החלוצים בהפעלת נשק כדי שיוכלו לפרוץ דרכם ארצה) הקבוצות החלוציות גדלו. מנהיגי התנועות החלוציות היו עתה שותפות מלאות במעשה המדיני בארץ ישראל. המפעל החלוצי של ההתיישבות פרש כנפיים. אך השער הנעול של הארץ הורגש במלוא כובדו. עלו יותר חלוצים אך עוד יותר נשארו נצורים. החוקרים נוקבים במספר של כ70.000 חלוצים שהיו על אדמת אירופה בין שתי מלחמות העולם. עליית הנאצים לשלטון הביאה ליצירת סוג חדש של חלוצים : נערים. אלפים הגיעו ארצה במסגרת של עליית הנוער. קבוצות של נערים התחנכו בקיבוצים, במושבים ובפנימיות. ההכשרה החלוצית קרמה עור וגידים בארץ. הם חיו ליד חלוצים וותיקים. התחנכו על ידם ובעקבותיהם יצאו להקים את היישובים שלהם. זו היתה תקופת הסער והפרץ החלוצית שנודעה בחיי ארץ ישראל כתקופת חומה ומגדל. הימים היו ימי השיא להתפשטות הלאומנות האירופית ערב מלחמת העולם השנייה. הקהילות היהודיות כבר הבינו עד כמה הסיפור של ארץ ישראל יהפוך מרכזי בגורל של העם היהודי הן תמכו יותר בתנועות הנוער הציוניות ועזרו להכשרת החלוצים. הם חכרו חוות ופיתחו אמצעי ייצור בגולה בשביל החלוצים.
בימים ההם אחד מהעיתונאים הבכירים היהודיים בפולין קרא להפסיק את מפעל הכשרות החלוצים. הוא טען כי שולחים נערים לחיי סיגוף ומחלות ואין מעלים את החלוצים ארצה. לשם מה להביא צעירים למצב כזה ? התנאים איומים ותוצאות לפעילות אין.
יצחק קצנלסון המחנך, המשורר שליווה באהבה גדולה את החלוצים ענה לעיתונאי וטען שהנוער היהודי האמיד יחסית שמצטרף לחלוצים עושה זאת משום שהוא חש שצריך לעשות זאת כדי לחיות חיים בעלי משמעות. מתוך רצון. להיות חלוץ זה לבחור להעמיס עליך עול. יצחק קצנלסון כתב כי משה רבנו הוציא את עם ישראל למדבר בלי שהיו לו סרטיפיקאטים לעלייה לארץ ישראל, אפילו לא לו לעצמו…דור שלם הסתובב במדבר ולא הצליח לעלות העובדה היא שגדול הנביאים לא עלה ארצה. אולם מי שמנסה לפרק את ההכשרות החלוציות הוא כמי שמבקש להשיב את עם ישראל מצרימה. לגושן אין לחזור. בתודעה החלוץ כבר נמצא במקום אחר.
י'ז.
רעיון החלוץ פגש שוב את הנוער היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה. פה התגלה משהו מפתיע. לכאורה היו החלוצים הצעירים כמורדים נגד ההשארות בגולה צריכים לפנות עורף לצרכי הקהילה במצוקה. בקרב החלוצים צמחה תנועה לקבלת אחריות על הקהילות היהודיות שאיבדו את מנהיגותן המסורתית. החלוצים הצעירים שכוונו בעבר להכשיר עצמם לעלייה ארצה ולנתק עצמם מהיהדות הגולה היו מרכזיים בהנהגה הלא פורמאלית של יהודים בשלב הנורא של הרצח הטוטאלי.. הם היו בין המחנכים , הפועלים לעזרה הדדית, לשמירת הזיכרון ההיסטורי, למרות התנאים ללא מוצא הם חיפשו דרך לגלות התנגדות בשמירה על כבוד האדם והיהודי בנסיבות הנוראות הם היו בין מארגני המרידות בגיטאות . עצמאותם כאנשים צעירים החיים חיי יחד הקלה על יכולתם להתארגן , למרוד, לשמור על צלם אנוש. לעזור איש לרעהו בזמן המצוקה הנוראה. הם עשו הכל לשמור על האחווה ביניהם. דווקא הפרספקטיבה שבנו במשך השנים לחיות לקראת הניתוק ממקום הולדתם כדי לבנות להם מולדת אחרת חיזקה בהם את יסוד האחריות לקהילתם ההולכת ונרצחת.
החלוצים הצעירים שהתיישבו בארץ ישראל או שצמחו בה היו בה לגורמים משפיעים הן כמתיישבים הן כמתנדבים למשימות הגנה וביטחון. את כל זה עשו מתוך תפיסה של קשר בין הצד החינוכי והרצון לתקן את עצמם כאנשים, בין תפישתם כאחראים לכלל העם ולמפעלי ההתיישבות שצריכים לקום בשבילו. בצד גאוותם כאנשי עבודה והקשר העמוק שלהם לבניית חברה של חקלאים הם חשו אחריות מיוחדת למצב הביטחון של העם היהודי בארץ ישראל. הם גויסו להגנה וכמתנדבים לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה . הם היו המתנדבים לפלמ'ח כשילוב בין התיישבות לבין הגנה. אין זה מקרה כי בקרב יחידותיו של הפלמ'ח שריכז המוני חלוצים ילידי הארץ וחניכיה התארגנה הקבוצה שלקחה על אחריותה יחד עם שרידי השואה מקרב התנועות החלוציות את ההעפלה של אלפי יהודים מאירופה למרות האיסור על ההגירה לארץ על ידי המנדט הבריטי. לא רק עליית חלוצים אלא של פליטים , של צעירים מארצות שבהם לא פגע הרצח הטוטאלי.
י'ח.
החלוצים היו מאד פעילים בהקמת המדינה. הם היו מגויסים למשימותיה. אולם העלייה הגדולה שבאה בעקבות פתיחת השערים, עיצוב הכלים הממלכתיים, הגיוס לצבא, הפעולה המאורגנת על ידי המדינה שינו את האופי של פעולתו של החלוץ ואת המושג של חלוציות. את רצון המעטים החליפה תנועה גדולה של הגירה, גויסו משאבים, נחקקו חוקי מדינה המשדרים תכנים רבים שגובשו על ידי החלוציות בגלגוליה. קבוצות של חלוצים צעירים יצאו להקים מפעלים התיישבותיים, חינוכיים והשתלבו כפרטים במבנה המדיני החדש. אולם התחושה היתה כי אין צורך בכוחות מתנדבים, בהתארגנות של חבורות על בסיס של יחד.מערכות, חוקים, כוחות מדיניים מסוגלים וחייבים לפתור את כל הבעיות בהן עסק החלוץ. אולם גם התברר והלך כי המדינה שהוקמה מוגבלת ביכולתה לתקן חברתית , לחנך, לקדם חברות ויחידים.
י'ט
דורות של חלוצים היו חלק בלתי נפרד של המסכת המורכבת והעמוקה של הבנייה של החברה היהודית בארץ ישראל. גלגוליה של המסורת החלוצית היו עתירי סתירות פנימיות ומתח רב.
מה היו היסודות שהתגלו בגלגולו של רעיון החלוץ?
מבחינת האישיות טמון היה ברעיון ההגשמה החלוצית תביעה למימוש הפוטנציאל האנושי של היחיד והחברה. החלוץ מבקש לסלול דרך למימוש כזה. להוציא מן הכוח אל הפועל כישורים שהורדמו על ידי התנאים החברתיים והתרבותיים שהכתיבה המציאות של הגלות. של הניכור . החלוץ הוא המשחרר של הכוחות והמודחקים והמצונזרים על ידי הקונפורמיות המשמרת. החלוץ בורא עולם אנושי בו האמנות, העבודה החקלאית, יסודות מוסר ואהבה נפגשים בצירוף חדש. ההסתפקות במועט בה הוא חי לא באה כדי להדחיק צרכים ומאוויים, היא מאפשרת להתרכז בעיקר, לא לברוח קיומית מהאתגר. אלא שהאתגר אינו דוגמה אמונית ואף לא משימה חד פעמית.
המימוש העצמי של הפוטנציאל של היחידים שנמנע על ידי תנאים היסטוריים איננו היסוד היחידי של החלוציות. בו טמון שורש לנרקיסיות מבודדת ולתחושת נבחרות מתנשאת. חייו של החלוץ מסורים גם לקריאת העולם, לפריצת האני לאחריות למתרחש מחוצה לו. רעיון החלוץ תובע להיענות לצרכי הזולת ולצרכי השעה. הוא תובע אחריות לטבע באמצעות העבודה, לזולת באמצעות החבורה, לתרבות באמצעות האמנות. תביעות כגון אלו זו אינן יכולות להיות מתורגמות למצוות פולחניות של קבע . תשומת הלב לסביבה איננו מתגלם רק בהתרשמות או בהתבוננות בלבד הוא מחייב עשייה שמשנה אותה בלי הרף. הדבר מחייב אחריות רבה לטבע . החלוץ נקרא לבניין של חברה אנושית המסוגלת להתבונן על האינטרסים שלה באופן רחב . להיות מודעת לסתירות ולסדקים המתגלים. בשפע האינפורמציה והטכניקה שברשותה עליה לגלות את יסוד הבחירה והדו-שיח. עליה לטפח תרבות המסוגלת לעורר את האדם להיות מוכן לחיות לפני זמנו ולפני חברתו לא בהתנשאות ולא בהתבטלות מסתגלת. על החלוץ לחיות לפני אך גם לחיות פנים אל פנים. עם חברים. עם קבוצות. באחריות לכאן ועכשיו.
הפעילות המכוונת לבריאת תשתית למה שעוד איננו, מודעת לכך כי אין היא יכולה לדעת מראש מה תהיה צורתה המדויקת של החברה והתרבות העתידית. היא מכוונת להתחלת תהליכים ולא לסיכומם. מבחינה זו מצוי החלוץ תמיד בבעיה : הוא מתעמת הן עם מנחשי עתידות והן עם מעריצי מורשת. גם אלה וגם אלה חושבים כי הם יודעים בברור מה עומד מולן ולאן יגיעו. לא כן החלוץ שמבין כי הוא פועל לעצב יסודות חדשים מתוך קריאת השורשים התרבותיים של חברתו. עליו להיות זהיר בציור התוצאות להן הוא מצפה. תחושות אלו העלו שאלות רבות. האם באמת יש מי שהולך בעקבותיך ? האם הימים שיבואו באמת יגשימו את חלומותיך ? החלוץ חש לעתים קרובות נתק מההולכים אחריו ואכזבה מהמציאות המתהווה .
ברל כצנלסון מתאר שתי תקופות בקורות החלוציות תקופות שנראה בבירור האופק של הימים שיבואו, ותקופות בהן האופק מטשטש. הוא מספר שב1912 היה לו ולחבריו ברור כי הציונות והסוציאליזם עומדים להתגשם . הם לא ראו את פני המלחמה הגדולה המתקרבת. גם התקופה של ראשית העלייה השלישית עם תום מלחמת העולם הראשונה היתה תקופה בה ניתן היה לשרטט את המצפה לחברה. אז כתב את מאמרו ' לקראת הימים הבאים' שקבע את סדר היום של החלוצים לשנים. . אך לדעתו של ברל כצנלסון לא כל תקופה היא תקופה של וודאות. יש גם תקופות בהן אסור להשלות כי אנו יודעים למה לצפות. כאן עדיפה המבוכה על הטיח.
החלוץ הפועל בעולם המעשים בוחן עצמו על ידי ערכים. הם מהווים לו קנה מידה . הם מבקרים את מעשיו ומהווים מטרה רחוקה אליה הוא שואף להתקרב. גורדון קרא לכך ניווט על פי חופים ועל פי כוכבים. בחופים של המעשים יש לנווט על פי כוכבים כדי לא לאבד כיוון אך לא לשכוח כי ניתן לטבוע בשרטוני היומיום.
כ.
גלגולי הרעיון והתנועה החלוצית רבים . אולם נראה בעיני כי לא תמו פלאותיה. גם לאחר הקמת כלי הממלכה וגם אחרי המהפכה הטכנולוגית המתמשכת מתברר כי יש צורך בדמות ובניסיון של החלוצים. בטיפוח של הנכונות ללכת לפני הרבים ולפני הזמן מתוך טיפוח פנים אל פנים של יחד. יש חשיבות ברצון ובניסיון העקיב להמשיך את רעיון החלוציות במקום שהמערכות הפוליטיות והכלכליות שנוצרו לא עונות על האתגרים החברתיים, על התיקון הנדרש, על התביעות התרבותיות והקהילתיות ואינן עומדות בביקורת המוסרית החיונית. יש הנמשכים למסורת החלוצית עד כדי כך שהם מרשים לעצמם להתעלם מכך שנוצרו כלים ממלכתיים, שבחברה דמוקרטית אין צורך ואפילו מסוכן לחיות במחתרת, שפעילות שנועדה לכאורה רק לקידום מטרותיך הקהילתיות יכולה להשפיע על תזוזת תותחים וצבאות. יש הנמשכים לאתוס החלוצי עד כדי אובדן אמונתם בחשיבות משטר פוליטי המבוסס על ריבונות מדינית. מבחינות אלו יש לראות את המסורת החלוצית בעין ביקורתית. אולם עובדות אלו לא יכולות להסתיר את המצב כי היררכיות פוליטיות ומשטר אינן יכולות לבנות חברה. להקמת מדינת ישראל קדמו יצירות חברתיות עמוקות שורשים . הקמתה פתרה הרבה מן האתגרים שהיצירה החברתית שקדמה לה לא היתה מסוגלת להתמודד עמם. אולם היא החריפה אתגרים נוספים . עתה המדינה נבחנת ביכולתה לאפשר יצירה חברתית מתוך רצון. יצירה שכיצירה החלוצית לפני הקמת המדינה חיזקה את התשתיות לדמוקרטיה אמיתית ולחברה יהודית בארץ ישראל. המאבק על צדק חברתי, ההכרה בגיוון תרבותי מתוך שוויון ערך של האנשים עדיין נותרו כאופק רחוק שאליו יש להתקדם. כך גם האתגר גדול של טיפוח היחידים לא על בסיס של בידוד ושל פיתוח חבורות לא על בסיס של מחיקת ערכו של היחיד.
בשנים האחרונות אכן נולדו ניסיונות להמשיך את החלוציות. הם הד לסיפור המסורת החלוצית אך עיקר חשיבותם היא בכך שאולי הם יהיו פתח לימים שיבואו.
