לחברי הקבוצות השיתופיות

אני שמח לשלוח לכם מתנה זו מכל הלב בשם משפחת מינצר יערי ובשמי.
ספר זה הוא פרי יצירתה של המשוררת המיוחדת במינה מירה מינצר יערי. אני העורך של הספר ועל עריכתי יצא הזעם כפי שבודאי קראתם בעתון הדף הירוק. אז תתעלמו מן העורך ושימו לב לשירים ולציורים.
אני שמח שתקבלו את הספר משום שאני מאמין שגם אתם באתם להפיץ את ריח הלחם בעולם: תקוות האדם המתגלמת בקטנות של פגישה אנושית, של עשייה המגלמת מאמץ להשתחרר מהעול של דבש הניצול ,מלח העוני, והבדידות הכפוייה על ידי אנשים ומבנים. ספר זה הוא חגיגה לשפה ולמקום, לילדיות המסרבת להיכנע ולתרבות הנובעת מתוך האמונה כי עניין התיקון מחייב תרבות עמוקה.
תקראו במבוא, אם תרצו, עד כמה אני רואה ביצירתה ביטוי לתרבות האלטרנטיבית שאנו מבקשים לחולל. לעתים קרובות תרבות זו מותקפת על ידי עייפותנו, על ידי גודל המשימה, על ידי אי התמיכה של הסביבה. שירה זו היא המנון למי שמוכן להתעורר מן השינה הדוגמאטית, מן האופורטוניזם המתמכר.
אני יודע: אלו שירים. ויש לקרוא אותם באופן משוחרר מהיסטוריה , מהכללות סוציולוגיות, אך בהחלט ניתן לקרוא אותן כמנסות לגעת ביחיד המבקש לצאת מהבועה.

צר לי שמירה מינצר יערי נפטרה כאישה כה צעירה שלא יכולה לראות אתכם קוראת מפרי רוחה. אבל אני בטוח שהיתה שמחה לפגישה.
אני מקווה כי תמצאו בספר שירים להלחין, קטעים לפעולה טובה, ושעות של קריאה משותפת ושל יחידים.
אז למה אני כותב לכם כל המילים הללו שבין כה וכה לא מצליחות להביע את שאני חש?

שלכם
מוקי

עין גב במערכה

ששים שנה עברו מאז מלחמת העצמאות. שבעים מהקמתו של קיבוץ עין-גב. אנו מגישים לקוראים החדשים את הספר 'עין-גב במערכה'. מהדורתו הראשונה של הספר יצאה בתש'י 1950 בהוצאת 'מערכות'. השנייה הודפסה בתשכ'ב -1962.
עין גב במערכה הוא ספר שצלקות המלחמה בו טריות מאד. הוא נכתב סמוך מאד למאורעות. העדות שלו מן הימים הגורליים ההם חתומה בצורך לבטא את האבל על נפילתם של החברים, את החששות שעוד ליוו ואת הנחרצות לפתוח פרק חדש.

עין-גב היתה הקיבוץ העברי היחידי במזרח הכנרת. גבולות ארץ ישראל שנקבעו בחלוקה בין המנדט הצרפתי לבריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכו לגבולות מדינת- ישראל הצעירה בזכות עמידתו של הקיבוץ במערכה הכבדה .
מדינת ישראל בימיה נשענה לא רק על צבאה אלא על הכוח הצבאי של היישובים על הגבול. סיפורה של עין-גב היה סיפור על עמידת חברי היישוב לבדם בקרבות קשים. חברי עין-גב היו מודעים לכך שעליהם לנסות לרקום יחסי שלום עם שכניהם אך להתכונן לרע ביותר. היישוב ערך הכנות מדוקדקות לעמידה לבדו במערכה.

כשפרצה המערכה בעמק- הירדן היתה עין-גב מכותרת על ידי הצבא הסורי הפולש. המוצא היחידי שלה היה הכנרת.הצבא שתקף אותה היה גדול פי עשר ממספר הלוחמים שהגן עליה. עין- גב עמדה בקרב הקשה והיא אולי הקיבוץ היחיד בארץ שלא הסתפק בהגנה ויצא להתקפה כדי להשתלט על הר סוסיתא השכן.

הספר שלפנינו הוא ספר של קולות רבים. לא של מפקד עטור תהילה אלא של קיבוץ. מפקדים, לוחמות ולוחמים, אמהות בפינוי וילדים. יש בו עדות מצולמת ומצוירת.

עדות קרובה זו לא ידעה לאן יתגלגל הסיפור. מה יהיה עתידו של הקיבוץ, המדינה , הגבולות, המלחמות, מה יהיה דיוקנה של החברה. דווקא משום כך נראה היה לנו חיוני להיפגש מחדש עם אותה עדות ראשונה ולמוסרה לדורות הצעירים.

קיבוץ עין-גב

מתחת לשמים

הקיבוץ מתקרב לשנת המאה. מחזורי חיים. נולדים תינוקות. פעוטים בחצר. שאון ילדים. קבוצות נערים, בגרות בשלה , ימי זקנה ומוות. ומתחילים מחדש.כאן על פני אדמה ומתחת לשמים. העפלה וקסם , אכזבה ותחושת כעס.
לפנינו מפגש עם תמונות המלוות את מחזור החיים בקיבוץ. עין רגישה, אור וצל של צלמים שביקשו להתפלל במצלמה אל אנושיות, טבע, אל חבורה ויחיד. המייסדים שהגיעו לקיבוץ ממחוזות אידיאיים, מהעיר ומהגלות באו עם מפות של רעיון ושל דרך שצריכים לסלול. בניהם צמחו והתבוננו אחרת אל נוף ילדותם שביקש לשרטט גבולות חדשים אך מצא כאבים חדשים. מחזור בחיים בקיבוץ התרחש בהיסטוריה סואנת וקשה, ולפעמים גם רעה. גם לנוכח שינויים טכנולוגיים מפליגים. הוא התאים עצמו בעיני חלק מחבריו, ובעיני חברים אחרים התאמות אלו היו לרבים סימנים של בגידות קטנות וגדולות. חשש מבועתיות ומאגרוף, מסתגלנות ואי כבוד ליחיד, מאי עמידה במשימה ומדריסתה את הצרכים של אלו שתבעו אהבה ורוך. בני הקיבוץ שכתבו לאחר קום המדינה שירה לא פעם התמרדו נגד הצלמים מבשרי הטוב. לעתים מתוך געגוע לעתים מתוך רצון לפרוץ דרך אל מקום אחר. בתערוכה קטינה זו ניתן רמזים למתח זה.

מתחת לשמים

פתחו את השער לבניית המקום, שיארח אוטופיה שהיא 'אין מקום'. צריך ללוות את המעשה הקשה בהרבה מילים ושירים כדי שיהיה כוח לעמוד במטלות כבדות ולהפוך אותן לאפשריות. מתחת לשמים על פני האדמה, שהנפש תוכל להכיל. שמההתחלות אפשר יהיה לברוא את מעגל החיים השלם.

שירת הנוער

מצעדים , לילות של מעגלי ידידות, שבועות יחד, מפגש של דו- שיח, מחויבות כלפי האדם, דגלים ווידוי,מחנות קיץ והכשרות שלא מאבדות תקווה. הקולות קוראים ללא הרף אך ההד וההדף לא תמיד צפויים.

החושה, הצריף, האוהל, החדר והבית

הם היו צריכים להכיל את כל החלומות הגעגועים את המצוקה ואת הביטחון כי ניתן להביא ילדים לעולם אותו בוראים.

תינוקות, פעוטים

פלא ההורות וחרדותיה, גלגולי היחד ברגעים של תשומת הלב הגולה ביותר לתינוק הפורץ את דרכו לעולם ופוסע את פסיעותיו הראשונות. האם להקשיב לאינסטינקט ההורי או למגבלות ההיגיינה. כיצד לטפל בילדים ללא סבא וסבתא וכיצד לגלות דור שלישי ורביעי ולגדל אותו.

לעוף

ילדים בטבע, בחצר, ילדים בקבוצה. כאב היחד, הרפתקת העולם הפתוח.תביעות קשות וחוסר רגישות יחד עם תחושת כוח ועשייה . דאגה חריפה ומתפתחת שמא לא יגלו אותי ושמא לא אגלה לעצמי את עצמי. וכיצד כל זה קורה לנוכח האירועים מסביב הרומזים ומאיימים.

לו אפשר היה לשאול כוכב

היציאה אל הצבא ואל העולם הרחב. האם מצוידים? האם מחוסרי ביטחון ומרפקים, האם רעבים למה שנמצא מעבר לגדר האם מחפשים פיתרון לחידות שהתחדדו בימי ילדות , האם מבקשים דרך לשוב אל היחד של בני הקיבוץ?

למי תודה למי ברכה

ימי בגרות הם ימים של עבודה. האם ימי האתגר או תוגת היום יום. ימי השדה או המפעל. ימים שבהם מבקשים לפרוץ דרך. פעם אסור היה לומר להתפרנס כי חיפשו את המפעל ואת היצירה. בימי עלייתה של הצרכנות ופחד איומים כלכליים החזירו את המילה פרנסה. לאט לאט הפסיקו גם להצטלם בעבודה. גאוות מעמיס עגלת החציר הומרה בחשבון של הנהלת החשבונות.

אנגנה בכינור הישן

הימים עוברים והזקנה מדלגת על כל המכשולים ותוקפת לעתים בעורמה, לעתים באכזריות אך יש גם שיבה טובה. צוהלת. בה קוצרים אהבה. בה מתבוננים אחורה בגאווה. כל זמן שאפשר. גם החלום הקיבוצי מתלבט בין האפשרויות הללו.

על מות

הפרידה . מול מות חבר הקיבוץ, כחייל , כישיש , להיות עם הקרוב. לחיות את פצע הפרידה. שעות של התבוננות על משמעות חיי אדם. מחזור חייו. הזיכרון הקורא אל העתיד שלא תמיד ברור.תחושה של קשר אל סיפור היחיד, אל סיפור המקום.לא מיתוס מעלים ומשקר אלא עמידה מול מה שנאסף אל אבותיו והיה לתרבות.

להשאיר את השיר

הריון של מה שיתחיל עוד מחזור חיים. הכשרת שטח למה שיצמח. זורקים אבנים מכשילות. עוד ריקוד. עוד שיר עוד יצירה. הרבה סימני שאלה . רצון טוב וטעויות מחכות בפינה. עוד כרך בסיפורו של הקיבוץ? ואולי ספר חדש?

נתחיל עם מדרכות

נוהג אני לשאול את חברי דגניה מה הוא המקום הנראה להם כי הם יוכלו להביא אורח מבחוץ ולהראות לו את הקיבוץ בתמצית. התשובות לכך מגוונות . יש המצביעים על הבניינים העתיקים של החצר העתיקה, יש על המוזיאון ויש על מחסן הבגדים או בית הילדים. יש העומדים על כך שהמקום האמיתי מבחינתם הוא השער של הקיבוץ: 'לפניו אני מרגיש כי זהו שער הבית שלי'. תשובה אחת שבתה את לבי: לך במדרכות של הקבוצה ותרגיש את האווירה המיוחדת. ההליכה בין הבתים, הגינות, העצים בעלי הסיפורים. אם הרוח עוברת בין הבתים ואתה מסתובב במדרכות של דגניה אתה יכול לחוש כי אתה בקבוצה.

ביקור היסטורי במדרכות הקיבוץ מתחיל באין מדרכות. בבוץ הגדול והעמוק המלווה תקופה ארוכה את חיי המייסדים. בבוץ הזה טבעו לא מעט נעליים מהמחסן של חיותה בוסל .צריך לומר משהו על מחסן זה: נעליים חדשות לא היו לחברי דגניה. היה מחסן של נעליים משומשות אותן חילקה חיותה לחברים . זוג נעלי ייצוג בו השתמשו חברים כשיצאו מחוץ לקבוצה היה עובר בין החברות. . הנעליים המשומשות היו בידי חיותה . שמועה עקשנית טוענת כי חיותה נתנה לחברים ש'לא היו בסדר' נעליים צרות ולוחצות. החברים הבינו כי עליהם לפשפש במעשיהם כי אף פעם לא אמרו להם למה קיבלו נעליים לוחצות. לי עצמי יש חשד כי חיותה חילקה לכולם נעליים לוחצות. אחרי הכל מי בעולם בסדר?
העיקר בנעליים היה שהן טבעו בבוץ של הקבוצה. נעלמו וזהו. יום אחד הגיע פנחס רוטנברג לביקור בדגניה. היו לו מגפי עור מצוחצחות . הן היו רגישות לבוץ אך לא טבעו בו. הגיע הזמן לסלול מדרכות כאן אמר. אנשי דגניה לא השיבו. כשבא לביקור שני אמר להם. אל תהיו 'חולוצים'. חולוץ הוא כינוי גנאי לחלוצים תלושים ומבולבלים שאין לסמוך עליהם. הפעם השיבו אנשי דגניה לפנחס רוטנברג : 'כאן לא תל אביב.' ולא השיב להם כי נסתתמו טענותיו: היה עליו לדעת שאכן דגניה אינה תל אביב. שבמקום המדרכות ימשיך הבוץ לככב. הבעיה היתה הבוץ בחדר האוכל. היו מתקנים לגירוד הבוץ, היתה נסורת שפוזרה ברצפה של חדר האוכל אך בקרב הנמשך עם הבוץ המשיך לחלחל הרעיון לסלול מדרכות. בתחילה חולקו אבנים שביניהם דילגו אך לאט לאט כבש רעיון מדרכת הבטון את החברים. עד שהגיע רעיון סלילת המדרכות לאסיפת החברים. אלא שפלמוני איש בית גורדון התנגד: אתם מבקשים לבנות מחיצה בין הגשם מהשמים והאדמה הטובה. זה לא מתאים לתלמידי א. ד. גורדון. למרות התנגדותו של פלמוני החלו לסלול מדרכות.

המדרכות שנסללו היו זירה חשובה. כאן התקיימו שיחות מדרכה בה החליפו החברים ידיעות, או אסיפת מדרכה בה נפגשו חברים לקיים ביניהם שיחה לא פורמאלית שתניב החלטה רשמית באסיפה. ילדים צעירים שגילו שעומדים לסלול מדרכה מיהרו להטביע בה את עקבותיהם. הם חשבו כי בכך הם משתלטים על המדרכה אך לא ידעו כי המדרכה היא שמטביעה את נופה על אישיותם. ילדים ראו במדרכה מגרש משחקים. בקיבוץ מזרע היה מחנך אומן שהחליט לצייר עליהן ציורים לילדים זה היה כמעין פרסקו הפוך או פסיפס קדמוני.

אחרי מלחמת העצמאות היה יהושע מנוח, איש העלייה השנייה הבנאי של דגניה ההרוסה.הקרבות הגדולים התרחשו אחרי סלילת כביש חדש עם ברכות ונאומים לשפת הכנרת. הפלישה , הפינוי, הקרבות ההרס הגדול חייבו לעשות מאמץ לחזור לדגניה כפי שהכירו לפני המשבר הגדול. עיקר פעולתו של מנוח היתה מכוונת למדרכות אותן שיקם לדורות.הוא השקיע בהן את כל שאיפותיו לשלמות. לדרך סלולה וברורה. הכל ראו בהן עדות לכך כי הפצע הגדול שנפער במלחמה ראוי לשיקום. חייב שיקום.

כששיקם יהושע מנוח את המדרכות של דגניה פירסם בעלון הקיבוץ

'החיים כמו הים, דורשים גבולות ותחומים. יש איפוא להקדיש דאגה מרובה לתקן תקנות, לקבוע מנהגים ולהביאם לאישור הכלל. אנסה להציע שורה של מנהגים חדשים ברשות הרבים.
א. בל נעמוד במדרכות ואל נשמש מכשול לעוברים ושבים.
ב. בלכתנו במדרכות ובהיכנסנו לחדר האוכל, בכל מקום נלך בצד ימין.
ג. תוך כדי הליכה מצד ימין ופנוי דרך למתקרב נברך איש את רעהו: בוקר טוב, שלום. ערב טוב. והתשובה טוב ומבורך. שלום וברכה כל אחד לכל אחד.ונזכור הקטנים ילמדו מהגדולים ויעשו כמותם. וגם בכך נתמיד.
ד. אין משליכים פסולת על המדרכות ולצידיהן.
ה. אין עוברים על יד משהו מושלך ברשות הרבים, בלי להרים ולהשיב לכלי המיועד.
ו. אין להקים רעש ברשות הרבים.

ההחלטה על הנימוסין וההליכות לא נתקבלה על אסיפת דגניה. דגניה היססה לגבי תקנונים .
עברו הרבה שנים מאז המדרכות מאכסנות היום את כל סוגי הרכב מתלת אופניים, סקטים, אופניים ועד הקלנועים הנעים ומעידים כי הם נושאים את סיפורו של הקיבוץ. הרבה פעמים נבנו לידן ספסלים כי התברר כי רבים ההולכים בהן שלא על מנת להגיע. כדי לחוש את הקיבוץ ולא כדי לעבור אותו. על הספסל יש מקום לשיטוטי נערים ולמנוחת וותיקים.

מדרכותיו של יהושע מנוח נסללו באופן כה מושלם עד כי נשמרו כל השנים.

לסוללי המדרכות בקיבוץ היה קשר מיוחד עם עובדי הנוי שהכירו יפה כי הגן הנראה כאילו בו נשתל הקיבוץ שלמעשה נשתל יחד עם הקיבוץ יכול להיהרס על ידי בנייה והליכה רומסת על הצמחים. היו שני סוגים של מתכננים. אלו שהאמינו כי סלילת מדרכות צריכה להישען על הצורך לארגן את הקיבוץ על פי תבנית ידועה. המדרכות יכוונו את צעדי החברים. לעומתם תבעה האסכולה השנייה מהמתכנן מדרכות על פי המסלול אותו בחרו החברים ההולכים כדי להגיע למחוז חפצם.יש לבלול את המדרכה במקומות שנראה כי הדשא נרמס על ידי מחפשי קיצורי הדרך. הראשונים ישבו על המפה ושלחן השרטוט , האחרים יצאו לראות בשטח. קביעת מסלול המדרכה היתה צריכה לענות על השאלה העתיקה האם לצקת דפוסים שיכוונו את צעדי האדם או שיש לצקת אותם על פי מה שאנשים נוהגים לעשות בהכרעותיהם היומיומיות?

המדרכות הקיבוציות לא נועדו למכוניות. הרי הקיבוץ כולו הוא בית ומה פתאום יכנסו מכוניות אליך הביתה? אך הקיבוץ לא חזה את כמות המכוניות שייכנסו לקיבוץ. למרות המשק המשותף של המכוניות הקיבוציות שאלת הנסיעה של רכב על מדרכות אינה כל כך מקובלת. הנהג מרגיש את הנעליים הצרות של חיותה.

למרות העובדה כי מדרכות הקיבוץ צנועות מחדרי האוכל או בתי הילדים הן מגלות יותר ממה שחושבים. שהרי הארכיטקטורה הקיבוצית לא המציאה סגנון בנייה חדש. היא המציאה ארגון מחודש של השטח. זיקה בין בניינים. בין גן ובית, בין משק וחברה וכל אלה באים לידי ביטוי במדרכות של הקיבוץ ובשאלות שהן מעוררות. דרכן ניתן לחשוף כמה מנקודות המוצא של התכנון הקיבוצי.

כמה הערות כלליות: קיבוץ אינו דומה לסוגים מרכזיים של כפרים הידועים לנו. אין בו בתים מרוחקים קילומטרים האחד מהשני אין הוא מאורגן בחוות גדולות שבהם הבדידות מככבת בגדול. גם אין הוא מתארגן מסביב לכביש עם תחנת דלק ,מסעדות וכנסיה, פרוץ אל העולם, אין הוא מאורגן מסביב של תחנת רכבת. אין הוא נושא מאחוריו דרכי עיצוב נוף קדומים של ימי פיאודליזם שבמרכזו מבצר.

חיצונית הקיבוץ דומה יותר למבנה של פרבר עירוני. אך בניגוד לפרבר המנסה להתרחק ממקום החרושת והעבודה הוא פרבר המאמין בייצור ועל כן הוא כולל בתוכו מערכת יצרנית כפרית. ולעתים תעשייה .
בקיבוץ מתקיימות מערכות מורכבות של איזונים הנובעים מתהליכים ומשברים שצריכים לאפשר גם יחסים לא פורמאליים בין אנשים המכירים זה את זה שנים.כיצד יבטא זאת בתכנונו?

הקיבוץ כמכלול ראה עצמו כבית אחד. אורגניזם מובנה אך נטול היררכיה של אורגניזם. התאגדות מרצון המקימה מערכת של חוקים ללא יכולת של כפייה. קהילה מאורגנת אך שואפת לבטל יחסים פורמאליים ביורוקרטיים מדורגים. המתח האצור באמירות אלו בא לידי ביטוי במיוחד לנוכח העובדה שהקיבוץ היתה חברה הפועלת בתנאי מחסור. הוא בנה את האפוס שלו על הדיאלקטיקה שבין חיי מחסור לתביעה להגשמת חלום של תיקון החורג מן המציאות. מתח זה התבטא כל השנים בצורות מגוונות. חברי הקיבוץ שילמו על כך לא פעם מחירים שנראו בפרספקטיבה מיותרים. הם התווכחו כל השנים מה מתוך היסודות הללו חיוני ומה אפשרי לביצוע. באמירה הברנרית הקלאסית 'הכרחי, צריך אך בלתי אפשרי' התגלמה המצוקה והשמחה גם יחד. כל פריצת נתונים נראתה כניצחון, כל התקלות במגבלות הנתונים נראתה כמפלה ניצחת. אולי כאן מצוי המפתח לקלות הבלתי רגילה של ביקורת הקיבוץ ולהתפעמות המלווה רבים מפרקי חייו.

הארכיטקטורה הקיבוצית איננה ניסיון לעצב בית או גן אלא לעצב מכלול. על בניין קיבוץ היה וויכוח גדול בו שותפו שלשה גורמים שלא היו תמיד בעלי ראייה משותפת: היזמים, המתכננים וחברי הקיבוץ. היזמים הלאומיים או הפילנתרופיים שיזמו את ההתיישבות קנו את האדמות או השתתפו ברכישתן, ליוו מבחינה משפטית את המקומות ונתנו את ההון ההתחלתי כדי לבנות על האדמה משק יצרני ובינוי למחייה. האדריכלים היו צריכים לתכנן את היישוב, את המבנים, את הפיזור שלהם בשטח ואת הגן שיצמח בסביבה. הגורם השלישי הם חברי הקיבוץ בעלי החזון והעובדים , מקימי הקהילה והמשק. מי שצריך להחזיר את החוב ולעבד את הגן. שותפות בין שלשה גורמים כאלה אינה עניין פשוט גם בגלל האופי של שלשת הגורמים הללו וגם מתוך הפרובלמתיקה האופפת את קשריהם.
הגורמים המיישבים בחלקם, היו מודעים פוליטית, ראו עצמם כנציגים של עם בדרך למדינתו ובחלקם הסתתרו מאחרי קביעה ברורה כי אין הם פועלים אלא ממניעים פילנתרופיים א- פוליטיים. שתי הגישות היו שרוטות למדי : הגורמים הציוניים, שדברו על מפעל בדרך, על יצירת חברה דמוקרטית לאומית היו דלים באמצעים, נטולי כוח כפייה, שסועים בחילוקי דעות פנימיים. הם היו צריכים להתנווט על פי תנאים אקלימיים היסטוריים בלתי אפשריים. הגופים הפילנתרופיים לא פעלו בחלל הריק פוליטי. הם היו בעלי נאמנות לאינטרסים שלא היו קשורים למפעל עצמו אלא למקור הכנסתם. הם הקימו היררכיות פקידותיות ביצועיות שניהלו משא ומתן פוליטי בעיקרו.

המתיישבים רקמו חלומות חברתיים אך לא פעם גם מתייאשים מהם ועוזבים את המקום. הם מחפשים דרך לקראת הלא ידוע להם מראש ולא מאמינים כי המבנה יביא באופן הכרחי להטבעת הרעיונות שלהם על האנשים הגרים במקום.
לכאורה זהו דיאלוג מאד קשה ואכן הוא היה כזה אך בכל זאת היה אפשרי. הארכיטקטים והממסדים ראו עצמם מחויבים כלפי החלוצים דווקא בגלל העובדה המרה כי לא יכלו לעמוד בהבטחות שהם נתנו ויצרו מצבים בלתי אפשריים . הם הבינו כי הדיאלוג עם המתיישבים אינו עול הנכפה בכוח אלא מחויבות הנובעת מרעיון כללי המחייב את כולם. הרעיון היה של בניית חברה ומשק המתקדמים לקראת אפשרות לקלוט המונים שמתגבשים לא רק במצוקתם אלא ביכולתם להפוך את המצוקה למכשיר המעורר לפרוץ את מה שנראה כגורל ללא מוצא. תרמו לדיאלוג הזה האנשים שהאמינו כי הם חיל חלוץ לרעיון של חידוש החברה היהודית. שאין הם נופלים בערכם ובמעשיהם מהעומדים בראש הגופים הציוניים או הפילנתרופיים.הם היו משוכנעים כי זהו דיאלוג בין שווים. גם האדריכלים האמינו בכך. ולכן נוצר דיאלוג בן שנים.

היתה שאלה גדולה כיצד ניתן לנהל את הדיאלוג. כיצד האיש בשטח שאין לו ידע אדריכלי יוכל לקיים את הדיאלוג. המזל הגדול היה כי בין החברים המייסדים נמצאו אנשים בעלי ידע תרבותי חברתי עמוק.אך היה עוד מנוף גדול לדיאלוג המשולש הזה. אלה היו הבנאים בקבוצה , אנשי הבניין שידעו הרבה על תהליך בניית הבית. על היחסים והאפשרויות.הם שהביאו לקבוצה את המסר של הארכיטקטורה שהפנימה מאד כמה מהתכנים הרעיוניים שליוו את החלוצים. הזכות להיצמד לרעיון המבקר את החברה, ההקשבה לטבע, המחויבות הדמוקרטית להאזנה הדדית. האדריכלים נלחמו את מלחמת הרעיון הקיבוצי חברי הקיבוץ האזינו לבשורות החדשות של האדריכלים. לעתים קרובות נולדו רעיונות משונים ועוד יותר פעמים התברר כי התוכנית נהדרת אך בלתי אפשרית לביצוע בגלל העדר אמצעים. אך אחד הדברים המעניינים בתכנון הקיבוצי היתה העובדה כי לעתים קרובות הוחלף האוהל בצריף, והצריף בבית אך לא הוחלפה מסלול המדרכה ולא קו הביוב שהונח במקביל לה משום שהקיבוץ האמין בתבנית שבתוכה צריך לצמוח השינוי וההתפתחות.

האדריכל פרדי כהנא שנים מתהלך עם הרעיון שתכנון הקיבוץ הוא אלטרנטיבה חשובה במסגרת התכנון העירוני.כי השאלות שתכנון זה מעלה. שיווי המשקל שהוא מבקש. החיפוש אחרי השילוב בין הטבע והמודרניות, היחס המודע לפרובלמטיות שלו בין היחיד לכלל, בין הגן לבניין, בין המסורת והחידוש, בין תרבות היחד ויצירתו של היחיד יכולים לשמש דגם לחידוש הדיון על חברה דמוקרטית הבונה את ביתה בעולם.

החלוץ בנציון ישראלי שאל בשנות הארבעים 'למצוקה יכולנו האם נוכל לרווחה?'. הרווחה אז לא היתה דומה לרווחה של היום אך הוא ראה את הבעייה שהלכה והתהוותה. לא כאן המקום לעמוד על הקשיים שהתעוררו אך יש מקום רב לחשיבה לגבי השינויים שהתחוללו בקיבוץ מאז. אך לא רק בקיבוץ אלא בבניין הארץ והחברה. ייתכן כי המתודה היעילה ביותר היא בעצם להתחיל עם המדרכות…

מוקי צור

המרד נגד החלוקה
נגד הבארון רוטשילד. רצון להקים התיישבות שאינה תלויה בתמיכה
אנשי בני יהודה נקראים אנשי הארץ אך למעשה היו ברובם ילדים שעלו עם משפחתם ארצה
האם בני המשיחיות של תקופת התור בארצנו 1840 ההתעוררות המשיחית של 1840 שהסתיימה בעלילות דמשק.
כרטיס הביקור של המתיישבים אנו בני הארץ יכולים להסתדר עם הערבים יודעים את לשונם.
לא חובבי ציון החייבים בהכשרה.
האם ציונות תנועת הגירה או תנועה של ייסוד החדש השונה. הנתון לייעוד. היסוד הכנעני במרד נגד החלוקה והרצון להדגיש את היותנו יהודי חדש.
האם התיישבות יהודית של בני הארץ לא סותרת את הרצון לארגן את הגירת היהודים.
פנייה למונטגיו- האריסטוקרטיה היהודית האנטי ציונית. המתנגדים להצהרת בלפור.
פינס תתישבו קודם – בקשו עזרה אחר כך
(תקווה לקבלת עזרה ציבורית ממשלתית להתיישבות ברמת הגולן.
בית יהודה ברמסניה ואחר כך בני יהודה ב אשגום

פרישות מן האגודה כשנראה כי הסיכוי להגשים את החלום פורח

נראה כי המקום קרוב לגמלא הסמל הקדום היכול לעורר אנשים לפעולה.
האיש התומך האמיתי אוליפנט עם מטען של פנטזיה חריף מדי. נפטר ב1887
'אוניה מטורפת בים'
הבארון לא עוזר
המשפחות בצפת, נודדות. מוסרות באריסות את האדמה.
עדות שהיחסים טובים עם השכנים.
קניית אדמות נוספות מפחד מפני רכישה של הפרסים.
תיאור ההסתפקות במועט של חיסין
1890 ההסגר בעקב המחלה שלך הכולרה.
פטירת ילדים. אי אפשר להביא מחרשות וזרעים איחור הזמן הדיוק של הבאת העזרה
1890 העלייה השנייה שנעלמה
רעיון האחוזה: בני יהודה לשבי ציון בארצות הברית : אנחנו נבנה אתם תבואו.
איזנשטאט בא לשכנע את חובבי ציון בלונדון.
על שם מי לרשום את האדמה נרסיס לוון, ניסים בכר

האם הפועלים יכולים להפוך קולוניסטים? הוויכוח התיאולוגי כמעט. לפני הסוציאליזם
חמישה חרוצים עם כסף טובים יותר מפועלים מאורגנים ורווקים.

לחובבי ציון בלונדון נפגשים עם הרצל:
'הוועדים הפילנטרופיים שלכם אינם שווים פרוטה. אם אתם רוצים להמשיך כך את העבודה, תוכלו עוד מאה שנה לשבת בית המדרש וכל חצי שנה לשלוח חי שור לארץ ישראל. מדינת היהודים לא תקום כך לעולם.

כפר של יהודים וערבים.
6בתים מתוך 19 של יהודים.

וויכוחים בין יק'א לאוסוביצקי גורמים לכך כי כספי מתיישבים נעלמים אצל אוסוביצקי- האשמות כבדות אך אין כסף
פילוג במקום בין ש גולדמן שהתנדב לנהל את המקום על ידי חובבי ציון:

הולכים לטורקים ומלשינים כי יש כאן 'מרגלים בריטיים שרוצים להשתלט' ייאוש מהיכולת של המוסד המיישב. ציפייה לעבור ממשרד למשרד.
רעב מושבה בלי מלמד, בלי שוחט, בלי רופא בלי תרופות. 7 חדרי מגורים 5מתבנים 3 אורוות, רפת גדולה. 10 מחרשות ערביות.אך עם ספר תורה.
לא מסתערבים

גולדמן מסיים כפועל שכיר בראש פינה
38 נפשות רעבות
אקווה כי לא יביטו במנוחת לב איך ההיכל הקדוש שכוננו ידם יחרב, יהרס וייפול למשואות נצח, ומעשי ידיהם טבועים בים הצרות…
ויתר פליטת אדמת בני יהודה ינחלו חס ושלום שכניהם המוסלמנים, אם לא יחשו להם עזרה יהיו נאלצים לעזוב את בתיהם ואדמתם.
שמעון גולדמן.
1900 קו פרשת המים של ההתיישבות.
משרד חקלאי טכני מקבל על עצמו לנהל את המושבה בראות א. אהרונסון ולא מצליח. אהרונסון , טריידל , וסוסקין.
סוסקין : בני יהודה דגם מ מוצלח להתיישבות. הסתפקות במועט. שומרי מצוות. יכולים לעמוד באתגר.
1902 עזרא מקבלת את האחריות למושבה

חצר גדולה בקצה הכפר ובה בית כנסת חושות משופצות ובית אבן ( משפחת ברנשטיין) שינה על מחצלאות ארגזים וריצפה לבוש ערבי עם קצת פריטים יהודים.מיילדות ערביות ואחר כך מיילדת יהודית.
ילדים לא יודעים עברית ומבקשים להגר לאמריקה.

10 שעות רכיבה מצפת.
פעם נרשמות 81 נפש במושבה ופעם כמה משפחות.

ז' באייר תר'פ נרצחו פרומה ברנשטיין אלמנתו של חיים ברנשטיין שנפטר במלחמה ובנה אברהם.
הרוצח היה ערבי שהיה אח לינקה של הנרצח הצעיר ואמו. האם הניקה אותו כשהיה תינוק. האח הצעיר . הרגו את כל היהודים בטבריה אהרוג גם אתכם' אמר הרוצח. הוסתר על ידי ערבי אחר שהציל אותו ושלח אותו מחופש לטבריה
העליה השניה 1890 וחיפוש אדמות בעבר הירדן
האם צריך לעסוק בהתיישבות או בבניין חינוכי
התישבות של פועלים. האם מהגרים יכולים להיות עולים
האם צריך להסתנן לארץ ישראל
האם הרצל הוא שהביא לגירוש היהודים מרמת הגולן.
בילו משה מינץ מנסה לארגן התישבות ברמת הגולן

דגניה
האחוזות ניו יורק, יקטרינסלב, בולגריה, גלזגו, שיקגו, דבלין, מנצ'סטר
התיישבות אזורית
יבניאל
מניה שוחט
השומר
גדוד העבודה רעיון להביא כל הציוד ברכבת ולהקים נקודת התיישבות ביום אחד.
טרומפלדור קורא להקים התיישבות רחבה על הגולן.
ביתניה עילית

קבוצת השרון
נסיון להגיע להסכם על החלפת אדמות עם עולם, חדתה, מעדר, שערה
האם הממשלה צרפתית תהיה בעד התיישבות בחורן?
קבוצת החלוץ מדמשק
קבוצת אצ'ל מראש פינה
בית קשת גרעין כדורי של הפלמ'ח ראשית ההתישבות של הפלמ'ח.

וישי
ערביי א שגום התנכלו לאנשי עין גב
בית הקברות של עין גב
ונחוצקר ויעיש בבית המשפט הסורי 1944
דב גולן ומרד אלג'יר 1858 עבדול קאדר

את יודעת עד כמה אנו מעריכים את כבוד האישה. לא פעם היינו מעלים למשפט חבר שלא כיבד והעליב את האישה. איננו אוהבים את הסגנון הגס של חיילים. אך כמוהם אנו נודדים בלילות , מתגברים על הפחד, חיים בבדידות וחולמים על חברותינו. הן בשבילנו הרוך, הן הבית, הן תקוות הילדים. לא היינו רוצים שהנשים תהיינה כמונו. אנו רואים את ציפורה רוכבת על הסוס , את מניה מארגנת, ואת שאר חברותינו כשהן תובעות לדעת את כל הסודות ולהשתתף בכל הפעילויות וזה קשה. האם כולנו נהיה נוודים לנצח בלי בית, בלי פרח, בלי ביטחון? כשנפצעתי הסכמת לפרוש מהמטבח הכללי ולבשל בשבילי. עתה את מבקשת לשוב לבשל לכולם ולי היה כל כך טוב שהתייחסת אלי ולא אל הכולם הקשה. אנו זקוקים לקושי, ליצירה, לבדידות של הגבר ולמחסה להגנה – לבית של הנשים.

השואה בסדר הפסח

אם מבקשים למצוא היכן היה ביטוי לאבל הפומבי של הארץ , הקיבוץ,תנועת הנוער, על השואה יש לבקשו בסדר הפסח הקיבוצי. בחג ההיסטורי הרשו לעצמם האנשים לתת ביטוי לתחושת האבל, הקינה, הזעם והנדר על האירוע הנורא שלא היה ניתן להכלה.

בסדרי הפסח הקיבוציים המילים הקשות לוו בדמעות רבות שהרי רבים מהמשתתפים בסדר הפסח היו בנים למשפחות שנרצחו או פליטים שהגיעו מאירופה. סדר הפסח הקיבוצי היה בקטע זה אחד הטקסים הקשים והמשמעותיים ביותר.

המילים והשאלות שנשאלו בסדר הפסח לא נשאבו מתוך האירועים. המילה שואה, השאלות התיאולוגיות שליוו אותה כמו היכן ההשגחה, מה היחס למרד ומה משמעותו כבר היו קיימות אך לא כוונו למאורעות אלו אלא למאורעות שהתרחשו בסיום מלחמת העולם הראשונה. גם בתקופה ההיא נערך רצח המוני של יהודים שלא היה קשור לאסטרטגיה של המלחמה אלא לרצון למצוא שעיר לעזאזל, ביזה, מוצא לאי היכולת הפוליטית.

הציונות הבינה יפה את האירועים של 1919- 1921 באוקראינה וגליציה שהרי היא היתה מבוססת על הניתוח הקשה של המציאות היהודית .'צרת היהודים' העירה רבים אל החלום הציוני . בכל זאת הירצחם של בין 120.000 ל170.000 יהודים בפוגרומים בזמן המלחמה ומלחמת האזרחים ברוסיה בין הצבא הלבן לצבא הלבן היה מהלומה כה קשה שבה צמחו המושגים שואה, והשאלות הקשורות בה. גם אז הן לא היו חדשות לגמרי.שהרי הזיכרון של פוגרומים משנות השמונים של המאה התשע עשרה, מאז תהליך ההשכלה כבר לא היה יכול להתקבל כאירוע טבעי המבגרת ההבטחה של זכויות האדם שהבטיחה לשווא אירופה המודרנית. האירועים בסיום מלחמת העולם הראשונה היו כה גדולים והתרחשו תחת המטריה של היסטוריה שהיתה להיסטוריה עולמית שמפתיע כיצד האירועים ההם לא הפכו חלק בלתי נפרד מן הזיכרון הלאומי המתמשך. העלייה השלישית הונעה במידה רבה על ידי רעידת האדמה והיא נשארה חתומה ביצירות ספרות רבות אך בארץ ישראל לא קמו לה מצבות ועצרות. לעניות דעתי המצבה המשמעותית ששוחחה עם האירועים ההם היתה המצבה שכבר הוקמה עם עליית הנאצים לשלטון והיא מצבת הארי השואג התל חי. טרומפלדור שפעל ברוסיה של אותם ימים היה הגיבור שסימן את האגדה בעזרתה ביקשו לטפל בעקבות האירועים הנוראים של אותם ימים. למרות זאת כאמור בימים ההם פותחו כל המושגים בעזרתם ניסו להתמודד עם האירועים החדשים שלא היה באפשר להכיל. הם היו למעין מפתח מושגי שבו השתמשו כדי לדבר על השואה.

הקורא את הטקסטים שנכתבו בהגדות הקיבוציות מתקופת עליית הנאצים עד שהגיעו הידיעות על השמדת היהודים יתפלא לקרוא בהם בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה מושגים כמו רצח המוני, שואה, טבח ביהודי פולין. כמו שכתב אחד מהסופרים שמו אוזניהם על האדמה וחשו את האסון המתקרב.כמו האמירה שנאמרה כששרפו את הספרים ב-1933 ונכתב שמי ששורף בפרים ישרוף גם אנשים. אירועים שבפרספקטיבה של היום נראים רק כהקדמה לאירועים שאף אחד לא היה יכול לתפוש כבר ביטאו את מה שלא ניתן היה לביטוי. השואה עליה אנו מדברים היום שונה מן האירועים שקדמו לה. אך היו לה אותות מקדימים שביטוים היה צריך להכיל מאוחר יותר את האירועים שקרו. לא דובר אז על ארגון הרצח בטכנולוגיה ובעזרת כל כוחה הצבאי של מעצמה, גם לא על הציד המתוכנן והקר על המימד הבינלאומי והמאורגן של ההשמדה, על מחנות המוות ותאי הגזים. אך כן דובר על הפרידה מהמשפחות, מן הקהילות, על הרעב והמוות. על יתמות היישוב בארץ ועל הזיכרון של עולם שהולך ונחרב. על קרובי המשפחה ועל התרבות העומדת בפני חורבנה. כל אלה קיבלו ביטוי במילים ודימויים שהצטברו משך השנים. עולם המושגים שנוצר לפני אושוויץ הפך אחרי השואה לעולם מושגים שבא לתאר את השואה. הקונטקסט שבו נולדו המילים והמושגים התערבב עם הריאליה ההיסטורית הנוראה שהיתה כה שונה. תהליך זה קרה לא רק בארץ אלא גם באירופה יש לנו תיאורים של אנשים בגטאות ובמחנות המחפשים את הביטוי למה שעובר עליהם בתרבות הקודמת או התרבות המסורתית או הציונית או של זרמים אחרים. גם שם חשים בעליל עד כמה דלות המילים השאובות מקונטקסט היסטורי אחר אך עד כמה יש בהן צורך . ככל שנתבררו מימדי השואה המילים הישנות המשיכו לציין את המציאות החדשה אך זו כבשה אותן עד שכמעט אפשר לומר כי הן החליפו את מושאיהן.

היישוב היהודי היו חלוק בדעותיו כיצד יש להגיב על ניצחון הנאצים והשתלטותם על גרמניה בשנת 1933. היו שהאמינו כי מערכת של יחסי ציבור וחרם מסוגלים להפיל את ממשלת הרשע. היו שהאמינו כי יש לבנות בארץ ישראל תשובה מהירה לאסון המתגלגל. ההטמעה המהירה של האידיאולוגיה הנאצית בקרב הערבים ביחסם ליהודי ארץ ישראל והמאורעות של 1936- 1939 הרוויים באווירה של הניצחון הפאשיסטי המתגלגל יצרו חרדות רבות. לא היה ברור היכן נמצאת החזית.

המצור על העם היהודי הפך לעובדה פוליטית מוכרת בעולם בוועידת אוויאן שהתכנסה על ידי חבר הלאומים ב-1938, וועידה זו שהתכנסה כדי לדון בגורלם של פליטי אירופה, כלומר ביהודים הודיעה לעולם באופן ברור כי אין מקום אליו יוכלו היהודים ללכת. הציבור היהודי היחידי שהיה מאורגן בקהילה פוליטית עצמאית היה היישוב היהודי בארץ אך הוא היה נתון בשלטון בריטי בתוך מהומת העולם של הסכסוך הערבי יהודי.
רבים מהחלוצים זכרו היטב שבזמן עלייתם הוריהם התנגדו. זה היה פרק חשוב של הביוגרפיה שלהם. ההורים התנגדו מתוך דאגה ואי אמונה כי בארץ יוכלו להסתדר, מתוך כך שהאמינו כי באירופה הנאורה יש מקום טוב יותר ליהודים, מתוך כך שהאמינו כי המהפכה העולמית היא שתתקן את מעמדו ההיסטורי של היהודי ,מתוך שלא האמינו כי המזרח התיכון מקום ראוי ואפשרי ליהודים הנתקלים כל הזמן בהתנגדות של הערבים לבואם או מתוך כך שאין להביא את הגאולה בכוחה של פעולה היסטורית.. רק לאט לאט התברר כי הארץ הפכה למקום מקלט, ארץ הגירה מפני הבושה והאיום. כשהחלוצים יצאו לדרכם ההורים היו החזקים והצעירים יצאו לסלול דרך לאומית על ידי הקרבתם. אך התברר כי המצב היה במידה רבה הפוך. ההורים והאחים הקטנים היו במצב של חוסר אונים ואיום גובר. החלוצים החלו לחפש דרכים להביא את המשפחות ארצה. עם התקרב המלחמה החלוצים ידעו היטב כי גם ההורים היו רוצים להגיע ארצה. אך ההסגר על הארץ התהדק. הם לא היו יכולים לבא משום שהשלטון הבריטי חסם את השערים חלקית או לגמרי. הרבה פעמים החלוצים התבקשו על ידי הוריהם להעלות אותם. חלוצים פנו אל קיבוציהם ואל הממסד הפוליטי של היישוב לעזרה אך העלייה התאפשרה רק למתי מעט.
כשפרצה מלחמת העולם השנייה ומלכודת המוות נפרשה גם הבנים שהצליחו להביא את משפחתם וגם אלו שלא הצליחו להעלות את משפחתם לא היו יכולים לבטא את תחושותיהם. אלו שהצליחו לא היו יכולים לבטא את שמחתם. הסימנים נעשו יותר ויותר ברורים. החלו להגיע ידיעות על כוונותיהם של הנאצים עוד לפני המלחמה. החוקים האנטי יהודיים, גירוש היהודים ממוסדות החינוך וההשכלה, שריפת הספרים היהודיים, מחנות הריכוז בגרמניה, ליל הבדולח, הרצח ברחובות , מכונת התעמולה השטנית, גירוש האזרחים הפולנים ממוצא יהודי מגרמניה לפולין, עצרות ההזדהות של הגרמנים עם ממשלתם נאומי היטלר על כוונותיו ופולחני המנהיג והעריצות הצביעו על כיוון ברור. התיאוריה הנאצית היתה מאד מאיימת אך לא היה כל כך ברור לאן היא תוביל. הדמיון האנושי היה דל. המחשבה סובבה סביב הרעיון של השמדת יהודים בדרכים שהיו מוכרות מן העבר: התפרצויות זעם רצחניות בנוסח הפוגרום ההמוני , מאורגן למחצה ופומבי שלעתים יכול להיחסם על ידי התארגנות להגנה עצמית או על ידי מחאה בינלאומית. הגיעו ארצה ידיעות קשות אך הדמיון נעצר בגבולות הידוע והחרדה הסתומה מפני העתיד. גם מצבה של ארץ ישראל היה קשה. הוא לא התאים לרעיון של ארץ מקלט שלווה ובוטחת. התקדמות הכוחות הגרמניים במדבר לכיוון מצריים, הידיעה המרה שאם תיפרץ החזית הבריטים ייסוגו לעיראק
והיישוב ייפול בידי הנאצים. ההתארגנות הבלתי מספקת של היישוב לקראת מצב כזה משום שהבריטים פחדו מלחמש את היהודים מעבר להתארגנות הזמנית של הפלמ'ח כגרילה פרו בריטית. הבריטים חששו מגיוס יהודי ארץ ישראל כצבא לאומי המגויס לטובת בנות הברית כמו הצ'כי, הפולני ואחרים. הם חששו כי צבא כזה רק יעורר אלימות ערבית. בתקופה זו יהודי הארץ כאילו לא דיברו על גורל יהודי אירופה. אך סדר הפסח היה המקום בו החששות והדאגה עלו. זה היה מקום הביטוי לגעגועים ולתחושת האשמה. הדמעות הפרטיות קיבלו ביטוי בקינת הציבור.

אחרי הניצחון הבריטי באל עלמיין וכיבוש סוריה על ידי צבא בנות הברית הידיעות על השואה המתרחשת באירופה נעשו יותר ויותר ברורות. בנובמבר 1942 הגיעה ידיעה ברורה על הרצח השיטתי, המאורגן. הגיעו ידיעות על ההכרעה הגרמנית להשמיד את העם היהודי כולו. היישוב היהודי בארץ החל להגיב גם על ידי גיוס מוגבר, גם על ידי גיבוש תכניות לשלוח צנחנים לגולה שהיה פרוייקט הרבה יותר גדול מזה שהצליחו לבצע. התגובות לאקטיביזם היהודי היו מוגבלות על ידי תפישת המלחמה של המעצמות שנזהרו כמו מאש להודיע כי המלחמה באה להציל את העם היהודי ממזימת ההשמדה וביצועה. הן הכירו כל הזמן כי הן פועלות בעולם רווי אנטישמיות שלא יסכים לשלם מחירים למען היהודים. היתה ציפייה ציונית שלמרות שרוב היהודים לא יצליחו לשרוד את ההשמדה לפחות יוכלו לארגן איזה שהיא תנועת מרד שתציל מהאסון הפסיכולוגי ההיסטורי והתרבותי שיתחולל אחרי סיום המלחמה. הם חששו משיתוק של שרידי השואה שישלים את ההרס הקיומי.
מרד גיטו וארשה על ידי בוגרי תנועות הנוער בפסח הפך מייד לאירוע מכונן. עוד באותו פסח הוא נזכר בהגדת פסח. הוא הצית את תחושת האבל , את אין האונים והגאווה הוא שאל הרבה שאלות והציב הרבה אתגרים.
עד כמה שהציבור בארץ היה עסוק בענייניו הגדולים והקטנים, עד כמה שהשגרה והפוליטיקה המשיכו לפעול כרגיל מתחת לפני השטח המתח היה עצום והוא בא לביטוי באופן קבוע בסדרי הפסח. הנוהג של סדר הפסח שהיה קיים לפני האירועים להזכיר בפסח את החברים שנפלו הפך לנוהג סיפור השואה כפי שהתגלתה מדי שנה. בפסח הכל עלה באופן ציבורי. לאורך השנים נכתבו קינות עזות ביטוי אך המציאות היתה תמיד יותר אכזרית וקשה. לעולם המילים היו דלות מן המציאות עליה היה קשה לדבר. היו הגדות שחורות שהוקדשו רק לשואה. היו קינות ישנות וכאלה שנכתבו במהלך המלחמה על ידי משוררים ועל ידי חברים מן השורה. אפילו חד- גדיא התמים שנכתב בארץ כשיר ילדים של שותפות בין הגדי, החתול, הכלב והמקל צויר כשמעליו מרחף מלאך המוות. הקינות הכלליות לוו בתחושות פרטיות של המשתתפים בסדר. החברים הנוגעים בעניין לא היו מסוגלים לבטא את קינתם כקינת יחיד. מאחרי המילים ההיסטוריות הכלליות ביקשו חברי הקיבוץ לקונן על גורל קרוביהם ועל גורל הקהילות שמהן הם הגיעו. המילים הפרטיות נכבשו הקינה הכללית התפרצה בגדול. עורכי הסדר השתמשו בכל הציוד הרוחני שהיה להם. גם במקורות במסורתיים של הקינה והתוכחה, גם במדרש הרומז, גם בניסיון של המודרנה ובספרות הציונית על מנת להתמודד עם הזעם וחוסר האונים. זה היה ניסיון לבנות כוחות בתוך האסון הנורא כדי למנוע שיתוק פנימי . היה להם ברור כי אין המילים מסוגלות להתמודדות אמיתית עם התמונה הנוראה שהתבררה והלכה.
עם סיום מלחמת העולם השנייה נפגשו שרידי הלוחמים והמורדים הפרטיזנים והפליטים הרבים. להם לא היה ניצחון אלא גילוי של מימדי הרצח והידיעה שאין לאן לחזור. היה גם מפגש עם נוער ישראלי שהגיע לאירופה במסגרת הבריגדה.
הקיבוץ שקונן בסדר פסח ביקש להציל מאי השפיות שהיתה יכולה להיות תגובה טבעית להתמודד עם האבל והאי מוצא שהתגלו דווקא בניצחון על הנאצים. העולם הפוליטי החדש שנוצר באותם ימים רק חשף את עומק האסון. המוצא היה טמון באפשרות להקים מדינה יהודית. האם המחיר של השיקום היה צריך להיות הניסיון להשתקת סיפורי השואה כדי לא להוריש מורשת זוועה לילדים שנולדו כמרד מופלא בהתפוררות וברצח? האם הפיתרון היה טמון בניסיון להתרכז במשימות החדשות? ברעיון זה היתה טמונה סכנה עמוקה שההדחקה לא תביא להומאניות שלווה בוטחת המכירה באחר אלא שבתוך השכחה יתבסס קרע סופי עם אומות העולם וניסיון לפעולת תגמול לאומנית. שבמקום מאבק על תיקון העולם הנובע מתוך עיבוד הזיכרון הנורא השכחה המודעת תביא לתלישות ולאנוכיות. לאדישות וניכור.היו שדחפו לכיוון של השתקה או שהאמינו כי זיכרון השואה ניתן לריפוי עם הזמן. האם הריפוי יהיה בשכחה וההדחקה או בטיפול בזיכרון לא היה ברור . הסתירות היו רבות. אפשר היה לראות את הדבר באופן ברור בתחושתה של רוז'קה שהגיעה לקיבוץ אילון וחשה כי החברים מבקשים ממנה לא להתרכז בסיפור השואה אלא לעבוד, לבנות את הקיבוץ כמעשה של שיקום אישי בעוד היא מחפשת דרך לבטא את אבלה ואת זיכרון האירועים שעברו עליה ,על חברי תנועתה , על הקהילה היהודית מתוך ידיעה ברורה כי אלה חלק מהמצפן והמצפון שצריכים להדריך את העתיד. היא חשה בצנזורה, בהשתקה אך סדרי הפסח וההגדות של קיבוץ אילון מוכיחים עד כמה המסר כן נקלט. החברים קראו, קוננו הזכירו בהגדות הפסח של הקיבוץ את כל מה שצנזרו אצלה.

הטיפוח של זיכרון השואה בסדרי הפסח מסביר עד כמה טבעית היתה ההצעה שנולדה בקיבוץ להקים את יד ושם בירושלים. היוזם להקמת מפעל הזיכרון הענקי היה מרדכי שנהבי איש בית אלפא- משמר העמק. הוא עשה זאת כשליח של הקיבוץ. ההגדות של פסח בפרק השואה מאירים עד כמה טבעי היה כי מוזיאונים ומכוני הזיכרון לשואה יטופחו על ידי הקיבוצים. מוסדות כל כך מיוחדים נולדו בלוחמי הגיטאות, יד מרדכי, תל יצחק, הטקסים של יום השואה בכל המקומות הללו ובמעלה החמישה ביטאו תשתית תרבותית רחבה שבסיסה לא היו רק שרידי השואה. הם היו יכולים להישען על הד עמוק שנבנה .
הקשר בין פרק זה לפרק של ההגדות הנוגע למלחמת העצמאות עמוק ומיוחד.

המבצר והאור מול העדפת האור מול
חיים חדשים ומסורת
לא רומנטיקה החשש מהאהבה כביטוי לרגש מסוים
חשיבות היקיצה וההיענות לכוחות היוצרים
העולים החדשים העומדים מול מפלת הראשונים
המפגש בין היורד לעולה
המסורת כביטוי המגבלות של היצירה תבונה קהילתית.
הקושי: קידמה שהיא למעשה תלישות החיפוש אחרי האחר מתוך אובדן הסמכות הפנימית
בכפירה יש חום, מגינה עליך מפני עימותים פנימיים
פמיניזם כהכרה באי הרלבנטיות של המסורת
ההכחשה הפנימית : אני מבקש את העתיד כפטיש ואת העבר כטאבו
בורוכוב : הפוליטיקה היא תמיד הימור מוסרי, בחירה, ניתנת לכיפוף כוחני. להרחיב את ההיסטוריה : כל אחד ימסור ליורשיו מה שהם זקוקים כדי להתחיל במשהו חדש.
האתוס המהפכני הוא שמרנות הוא מקדש את ההתפוררות במקום לרפא אותה בהליכים שהם שונים באיכותם. המהפכן יודע להעריך את האלימות של אתמול במקום ליצור את היחסים של מחר
ההתנגדות אינה לחידוש אלא לצמצום הדיוקן, לכאורה בתורת השלבים אך למעשה הוא מצליח לערוך התערבות אלימה
תנועתנו תלושה מן הקרקע: היא טקטיקה אלימה :לבנות ארץ על ידי אחרים. לחיות על כסף שבא מבחוץ
להתעלם מהנביטה : הכפירה ככנסייה.
הקדמה האמיתית שיבה אל האוטנטיות ולא קפיצה לרלבנטיות ולמה שנראה כרלבנטי
סן סימון : גרשו את הסופרים הפוליטיקאים הביאו את המהנדסים
מארקס: טפלו ביחסי הייצור, עיסקו בפוליטיקה
גורדון :יש לטפל באנשים, במעגל אחריותם.
להגביר את הקדושה והריאליות בחיים.קדושים תהיו לפני. עניו מכל אדם.
את החיסרון יש למלא ברצון כל אחד יכול להשתייך לאליטה המכוונת.

גורדון 1856- 1922

הכפר של הבארון  גינזבורג ובן משפחה

ילד יחידי שנשאר  בחיים מרבים  שנולדו.

חינוך בבית מחשש הורים לבריאותו

מנהל חשבונות ביער ומורה לנערים ציונים

משבר במקום העבודה.  הוא חושב  אמריקה בגלל הילדים אשתו : עלה ארצה

מות ההורים. ירושה לאישה ולילדים ועלייה לבד ארצה.

בן 48  זקן בין הפועלים

מבחן רורשארך : טיב  הבורות וכמותם. עבודה  קבלנית בעיקרון שלא ימדדו אותו לפי גילו

מתחיל לכתוב  בפועל  הצעיר בחתימת הפועל הזקן

עליית אשתו ובתו.

ברל ברנר  וגורדון נפגשים בעין גנים

מחלת הבת והאישה מות האישה ונדודים מחודשים

רחובות עם נוח נפתולסקי  בנציון ישראלי ומאיר  רוטברג

הייאוש הגדול ועלייה  לגליל

פגישה  עם רחל וברל  כצנלסון בכנרת

בזמן מלחמת העולם הראשונה  בכנרת. חיפושי נשק

עינויים ידי  המשטרה  העותמאנית

ויכוח על הגדודים עם טבנקין

בתל עדשים מנחם ברקוביץ

דגניה

המחלה מתגלה. גורדון ורחל בבית החולים

מרדכי  שנהבי פוגש  את גורדון

פגישה  בין בובר  לבין גורדדון  בפראג. גם עם מרים זינגר

הידיעה  על מות בנו וכל המשפחה.

פגישה  עם השומר  הצעיר בטיולים

גורדון תורתו

הר געש

חוויה

עם אדם

אוניברסיטה  עברית השיה  אל הטבע אינה הזנחת ההשכלה

בין טולסטוי  לגורדון האינקוויזיטור  הגדול

לא עיר , לא כפר

החיים

לחיותה בוסל

 

שלוש קריאות ל  א.ד. גורדון

אנשי העלייה השנייה והשלישית – מתוך היכרות עם דמותו כפועל, כמנחם, כשר, כרוקד.

עידן הפוליטי :  גורדוניה, וויכוח עם  המרכסיזם, נגד  דגל  אדום

דה מאן. רוטנשטרייך

אחרון הפועלים התקופה השלישית

קרעי החלום  החלוצי

התקופה  הניו אייג'ית

פמיניזם

קשר למקורות היהודיים

האנטיפוליטיקה

הקהילה  של השווים

אקולוגיה.

האם יש  קריאה  נכונה של  גורדון ?

המנורה והנפט למנורה. המודרניות מאירה מתוך  דלות כמות הנפט  במנורה.

כיצד לחצות את הביצה

ניווט בין כוכבים  לחופים

לא על פי הדרך שעברת אלא מתוך התכוונות לעתיד.

 

 

 

 

 

 

 

ההכנה : ציונים, דתיים, סוציאליסטים קוראים מעבר למצב הקיים. לגלות התנגדות למצב הקיים.
הציונים עשר שנים קודם מקיימים כנס בכפר גרמני טיפוסי עם כתובת קלאסית על כל בית ' העולם הוא ביתי' על ידו כתובת מרוחה יהודים החוצה.

קריאה מתנגדת יצירת מערכת החינוך. העפלה. הגירה. מילוט ילדים. תנועת נוער. נוער סוציאליסטי מחפש דרך לברוח מן האירועים. אי התנגדות בדרך של הזדהות עם האידיאולוגיה. הכוח המניפולטיבי של המיתוס.
הגירה לארץ ולעולם המערבי עם שרידים של תרבות אירופה. אימפריאליזם במהופך. רוצים לשמור על תרבות שהולכת ונחרבת. וולטר בנימין בפאריס. עם התרבות הגרמנית. כוחו של הרגל.

ההבנה כי אויבי הנאציזם אינם דווקא משוחררים מאימת הדין. משפטי הטיהור ברוסיה. מגבלות ואירופה הנשבית על ידי פאציפיזם הומניסטי שהוא העלמת עיין.

חילוקי דעות בקרב הציונים. ז'בוטינסקי וארלוזורוב. האם אפשר להיאבק למען פתיחת שערים. הוויכוח על החלוקה כברירה נוראה בין שער ללא בית לבין בית ללא שער.

תחושה כללית של הומניזם במצור. ינוש קורצ'אק מבקר בארץ. סטפה חוזרת מעין חרוד לוורשה.
תנועת הנוער מתארגנת יותר. בוגרי התנועה וההכשרות. היחס המיוחד של הקהילות לתנועת הנוער: אנחנו נשארים אתם הולכים לסלול לנו דרך. הכשרות וקיבוצי הכשרה. ההכנה : צריך ללמוד איך לא להיות עם הורים, להסתפק במועט, לחיות למען משימה.

רגע פרוץ המלחמה. מה עושים הציונים מה עושים הקומוניסטים. מבוכת הסכם סטאלין היטלר.

ההבנה האיטית כי אין זמן או יש זמן. הבעיה: אין פתרון. רק בכוח מעצמתי ניתן להכריע את הכף אך כוח זה לא מסוגל לשים דגש על הבעיה היהודית הצומחת והולכת. הסמל הצנחנים: פעולה סמלית לשלוח 1000 צנחנים. הוויכוח בין הבריטים והסוכנות על הגיוס. 26000 מתנדבים מול 1.300.000 חיילים יהודים מתוכם 300.000 נפלו במלחמה. האם יכול להיות דגל יהודי.

אחרי הכיבוש הנאצי דעיכת המנהיגות היהודית. חנה ארנדט : הארגון יכול היה להיות מכשיר של השלטון. דעיכתה של המנהיגות היהודית . הוכחות לשיתוף פעולה של מנהיגות יהודית עם הנאצים וירידת רמת המנהיגות.

חסידי אומות העלם ותנועות המרד. ההבדל:
לתנועות הנוער עמדה פומבית. השקפת עולם. ניסיון להשפיע על הקהילה הבוגרת. חסידי אומות העולם להם ולמצפונם. שניהם יוצאים ממסגרת החברה הקיימת. גילוי בנוסח הפרטי של בגידתו של העולם. המיוחד לשתי ההתנהגויות זיקה עמוקה לזיכרון. אנו זורעים מעשים למופת. קרבנות הרשע. מאמינים שמישהו ירשום מעשינו או בספר ההיסטוריה או בסידור, בתורת המידות העולמית או ישמר את ההוקעה העולמית.
ההבנה של משפחות שיש חובה אלמנטרית להתקיים כמרד.
להתרכז בעיקר.
גילוי הפיתרון הסופי. הפיתרון הסופי האם צריך להודיע עליו. איך להבין את שקורה. אבא קובנר ואנטק צוקרמן : התגלות האסון. להתחייב לחיים.
הקשר בין יצחק כצנלסון לבין המורדים.
תרבות היא מרי או הסחת דעת. הוויכוח בווילנה סוצקובר וקלמנובסקי.נגד המרד. בעד המרד.
מה אומרת הגבורה ומה אומרת ההתנגדות. ההמלטות האקטיבית .
כיצד אנו תלויים במערכת ומתי יש להשתחרר ממנה.
ארץ ישראל והשואה. הצנחנים
אחרי השואה. הנקם. הבריחה. עמידת הפליטים
היכולת להעיד והיכולת לשתוק
מלחמת ההעפלה ומלחמת העצמאות. 247 הנשים בהריון: ההתנגדות בעיצומה.
אין צורך להיות בר הכי בתורת מארקס ובורוכוב ולהתעמק במיוחד בבעיות המורכבות והמסובכות המטרידות את לבם ומחשבותיהם של טובי צעירינו כדי למצוא בימי אין חפץ אלה נחמה פורתא במחנה החלוצים. בימים אלה של דלות ועזובה ימי תוהו של כחש ועריקות. מבליח אורם של נחשונים נלהבים וצעירים, זכים כבדולח המאמינים בעתיד טוב יותר והולכים לקראתו באומץ ובמסירות נפש… הם מבקשים להציל עצמם מגוויעה, הבית גווע, שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין . ואילו בילדים לוחשת גחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות… משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים במדבר קיבוץ ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ יישראל. מן הסתם היה מעניק להם זאת אלא שהוא עצמו, לא עלינו חיסר אותם אפילו לעצמו… תורה כן! הסובר אתה הנך מר יאושזון כי בני ישראל היו צריכים לחזור הביתה, למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדש מחזיקים בה … שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף, עדיפה על סרטיפיקאט. תוןרה שנכבשים לה נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל.

54

תפקידם של המתכוננים למות הוא לצוות את החיים לשארית באשר היא אותה שליחות שממנה ברח המשורר במודע כל ימי חייו שוב לא יתכן לברוח ממנה כשאין כבר אפשרות להמשיך את חוט החיים
' עת לומר : תחי נפשי עם פלשתים ועת למות נפשי עמהם!'

אנו נכונים למות… ואם גם היום הלילה. ברגע זה אם תדפוק יד רוצח על דלתנו. יש שהם באים יחד הרוצח ואליהו הנביא. הרי כך, נכונים אנו! הרי כך נכונים כך, נכונים אנו! ובמותנו – נצווה את החיים לקיבוצי עמנו באשר הם שם. דעו, ו
תהי זאת נחמתכם : אנו מפרים אותם יותר במותנו על קידוש השם, על קידוש העם מאשר בחיינו… 55

את אשר ראיתי ביום מילא לא אגיד… אני ירא שאשתגע. את אשר ראיתי לא העליתי גרה זה קרוב לשנה הלא זה קבור עמוק בנפשי מבלי העבר זאת לנגד עיני אני. הרי זה קבור אתי עם שגעוני. אני לא אעלה זאת. אם אחריד את הצרור הקבור במעמקי ועלה גם השיגעון והקדיר את מוחי ואת לבבי יכה.

בר יחזקאל המחבר השתגע תוך כדי כתיבת יומן ספרותי בימי מלחמת העולם השנייה. עניינו המרכזי של היומן הוא חשבון נוקב של מחברו, חייל בבריגדה היהודית ותושב ארץ ישראל., עם המציאות הסובבת אותו על רקע רצח העם היהודי באירופה ההולך ומתבצע ואין מושיע ומגיב לא בין יהודים ולא בעולם. דעו של המחבר נטרפה עליו כאמור תוך כתיבת היומן תוך כדי כתיבת היומן. 84

מפעם לפעם היינו נפגשים בחדרי, הוא היה סר בלווית צביה , יצחק צ ועוד חברים ממפקדת הארגון הלוחם. הוא היה מתרפק ונצמד אליהם כאל הנחמה האחרונה, כאל התקווה האחרונה. הודות להם ימותו היהודים מהיום והלאה אחרת משמתו.'

הלוואי ולא היו! לא נולדו על פני האדמה הזאת! ואם כבר נולדו הלוואי והיו באים קודם לכן לקבר ישראל. במקום להגיע אליו בחיים אליו לרחוב מילא… רחוב כזה בוורשא. שמעו הכל. שמעו: עוד טוב לנו שאין בנמצא אלוהים… אכן רע בלעדיו. הו רע מאד בלעדיו. הו רע מאד מאד. אך אם תאמרו ישנו זה רע עוד יותר! גם אלוהים וגם רחוב מילא… צמד שכזה! הו הוציאו ילדיכם המוצפנים במזוודות, השליכו, נפצו אותם אל הקיר! מדורות ענק וקיפצו שם לתוכן בידיים רפויות, שערות ראשיכם תלשו: אלוהים ישנו! אי צדק שכזה! שנינה כזאת! וכלימה כזאת גדולה ! 350

ב1937 כותב יצחק קצנלסון
אכן מצאני אלוהי, בשעת חירום זו, בקלקלתי במעשה זמרה… אכן אין קהה הנפש ומטומטם הלב אלא בעל השיר! עוד ישאלני הקדוש ברוך הוא… הוא שואל על מעשי ידיו על המצרים, על הרודפים, כשהם טובעים בים, אתה הנרדפים אין הוא אוהב, לנעלבים ואינם עולבים לא ישים לב. וכאילו לא בניו אנחנו, שהוא מתנכר לנו… לדידיה – אשב אחרוז את שירי לאור האש, ששולחים במושבותינו, ואטבול את העט בדם אחי השחוטים לעיני… לא ייגב הקדוש ברוך הוא על שום אז ישיר משלנו, לא יקשה לא יבוא בסימן שאלה, לא אלוהי ולא עמי… לא יעמדו על זה גם בני עמו: לשירה זו מה היא עושה שני עמי אוהבים לשיר… בחיי שלווה וישיבה לבטח- לאו דווקא, בחיי שלווה – יש ויסתובב עליהם ראשם, והם מתכחשים לעצמם… לא נאה עשירותא לישראל! אמנם לא נסינו בחיי שלווה והשקט אולם למות מתוך שיר אנו אוהבים. אנו אוהבים ללכת לקראת המוות, כלומר, היותם מובלים לגרדום ולשיר… גם בשעה שאנו מעמדים אלי קיר, אנו רגילים לשמוע אל ההרינה ואל התפילה. הרגל זה כבר נעשה אצלנו טבע, אנו שרים ועולים בדם ואש ותמרות עשן. אנו שרים ועולים מאז ומעולם ועד ימי הביניים של שנת 1937'

מתוך הקדמתו לשלת כרכי שירתו העברית יצא לאור 1937 אחרי פוגרומים של 1935 1937 בשלוש ערים ערים בהם נפלו יהודים חללים ונפצעו רבים

לכפר חרוב.

לפני שהייתי מזכיר התנועה בשעת משבר הזהירו אותי כי לנוכח המצב לא כדאי לי לקבל את התפקיד כי ייכתב בספרים שאני נעלתי את הבסטה. יום אחד כשכבר הייתי בתפקיד הגעתי הביתה לעין גב וזוג חברים וותיקים ניגש אלי ואמר : זהו? התחלת לחסל את העסק? בכפר חרוב כיבו את האור ! שני הוותיקים זכרו כי במוצב הסורי בו יושב היום כפר חרוב היו החיילים הסורים מכבים את האור בחצות. מאז שקם כפר חרוב האורות בלילה אינם כבים וזוג החברים הוותיקים שלנו יצאו מביתם כל לילה אחרי חצות כדי לראות שדולקים האורות בקיבוץ למעלה. שאין זו עמדה סורית. והנה, טענו כלפי חברי, בלילות האחרונים אין אורות. זוג הוותיקים ראה בכך סימן שהחל החיסול הגדול של התנועה הקיבוצית. התברר כי היתה בעיה בתאורת הגדר של הקיבוץ. מחדל חשמלאי. ביקשתי מכפר חרוב לתקן את החשמל כדי לשפר את מצב הלב של חבריי הוותיקים. כשהסורים ישבו בעמדותיהם וכיוונו תותחיהם אלינו החברים לא העזו לבטא את פחדיהם . ראיינו אותם רק כגיבורים. עתה כבר מותר לפחד: שם במוצב בו יושב היום כפר חרוב נמצאה המפה הסורית המטווחת פגזים לקיבוץ שלנו.
גם עתה אני יוצא מדי פעם בלילות כדי לראות שהאורות בכפר חרוב לא כבו. אך לא מפחד אסטרטגי אלא מפחד של מאמין זקן המבקש לדעת שלא לשווא.
אני מניח כי פסיכולוגית אפשר למצוא בכפר חרוב את כל המגוון האנושי. אנשים בה ובעיות. המון דעות והמון שתיקות. אך יש גם זהות מתפתחת של קיבוץ. אופי מתגבש, דרך נמסרת, סדקים ייחודיים. כישלונות חינוכיים אופייניים . כפר חרוב הוא בעיניי קיבוץ מיוחד. הצוק שלו אינו הזדמנות למבצר אלא פתיחות לנוף. האידיאות המלוות אותו אינן חומר משמר אלא כוכבים מנווטים לדרך. הבית שבנה אינו מסתפק בחדרי ביטחון הוא עטור חלונות פתוחים לרווחה המגינים עליו ללא הרף מפני שקיעה כפרית. ויחד עם זה הוא גן הנראה כפיסת אירופה, מהאידיליות שלה ולא ממלחמותיה.
השבוע שמעתי בכפר חרוב ותיקים מתרגשים מחזרות לחג הקיבוץ. החזרות הביאו למפגש מחודש של דורות על הדשא. ראיתי את האושר של גילוי הדדי. וזה היה בעיני המשך של מסורת המקום. לדעת חבריו אתגרים הם לא רק משימות מותחות , אוויר פסגות , אלא הזדמנות להיפגש. להסיר קוצים. אין הם תירוצים להטלת צנזורה. ראיתי זאת בשעות מאד דרמטיות. כשהתווכחו על פינוי הגולן בראשית שנות התשעים והמתח היה גבוה התגובה של כפר חרוב היתה שאפשר לדבר. שאפשר לחתור אל הלאה ולא לקרוע רקמות. כמובן שאי אפשר לעמוד בחזון כזה. להקים לו פסל ומסיכה. אפשר רק ללכת בו אל אזורים חדשים של אי וודאות. אך ללכת בביטחון מה שאפשר יהיה למצוא בדרך עוד חברים, עוד קשרים, לגלות עוד כישרונות. אני לא יכול לשכוח שבכפר חרוב הצעירה החליטו לערוך סדנא על ידידות. על החשש מאובדנה. זה היה בשבילי אירוע לא פחות מרשים מאירוע הפתיחה של כפר חרוב שרתמה את התזמורת הפילהרמונית הישראלית ללוות את עלייתה לקרקע.
מכפר חרוב תמיד בקעה מנגינה כי הוא היה מקום פתוח לנשמה. הוא השכיל להיות ספר דרכו קוראים עולם רחב, מלקטים תקוות ובכוחו מושיטים ידיים בעת מצוקה, כאב וספקות. אם ישאלו אותי כיצד הייתי רוצה לראות את העולם מתוקן הייתי משיב: יותר כפר חרוב. אולי משום שראיתי וליוויתי את הסרט הארוך הזה ותמיד גיליתי אותו מתחיל פרקים חדשים באהבה ישנה.
ארבעים שנה זה דור אומרים בתנ'ך בשנים האחרונות יש הרגשה כי דור זה שנתיים מקסימום. אך העצים והדורות המצטרפים בכל זאת מגלים כי צמיחה אנושית אינה עניין לחדשות בלבד. היא ציפייה לבאות. שורשים הנעים אל העומק. ענפים הצומחים אל האור , העזה אל הפרי והזרע שעף לכל רוח.

ב 1924 נולדה ההכשרה בקלוסובה. ב 1937 חוסלה. 13 שנים עמדה בלב המהפכה הציונית. היא נולדה במחצבת האבן של קלוסובה שהיתה שייכת ליהודי בשם פינקלשטיין. עבדו בה מאות חלוצים בקרב 10.000 פועלים שעבדו במקום. ההכשרה פעלה גם במנסרה גדולה בקלוסובה שהיתה שייכת ליהודי לרנר. גם בה הועסקו חלוצים. בהכשרה ובקיבוץ ההכשרה גרו לעתים 300 איש, לעתים 12, לעתים כמעט התרוקנה מיושביה. חוסלה. בעיירות ובערים בסביבה קמו לקלוסובה בנות הכשרות. כשהתרוקנה הן התמלאו. כך נולד גוש קלוסובה של הכשרות. בתקופה מסוימת היו בגוש 70 הכשרות. בשטח התנועתי תרבותי הן שיתפו פעולה ומדי פעם היו כל חלוצי גוש קלוסובה מתכנסים. היו תקופות של גידול שנבע מכך שאי אפשר היה לעלות לארץ. מתקופת הכשרה של קרוב לשנה חברים נשארו במקום שנים בציפייה מייאשת. לעתים היו הזדמנויות כמו כשנערכה המכביה הראשונה בארץ ב1932 ובמסגרתה עלו ארצה רבים. היו תקופות של עזיבה כשהמחצבה ננעלה בפני יהודים וכשרב החלוצים היו מובטלים. זה היה כשפולין ביקשה לתת עבודה לפולנים בלבד.

הקבוצה הראשונה הגיעה לקלוסובה מהעיר סארנה הקרובה. הראשונים היו שמונה ואליהם הצטרפו עוד. בראש הקבוצה עמד פינקלשטיין הוא אבן זוהר. קבוצה זו הגיעה ארצה ולא קשרה את גורלה עם קיבוץ אחד. היא עבדה בחציבה ובסיתות. בין השאר היתה מעורבת בהקמת י.מ.ק.א בירושלים ומוזיאון רוקפלר. (האם עם אנשי גדוד העבודה המפולג?) קבוצה גדולה שבאה אחר כך ייסדה את קיבוץ וולין והיתה בין המייסדות של גבעת ברנר. כאן כבר אנשי החלוץ ושליחיו היו יותר מעורבים. כך הגיע הגל השלישי, הקלאסי הגל של בני מהרשק.גם גל זה התפזר אך בעיקר התיישב בשני מקומות ביגור וגבעת השלושה. הגל הרביעי הוא הגל שפעל בתקופת הגידול הענק בהחלוץ שהגיע לשיאו ב1933 בראש חלוצים אלו עמד דניאל לוי. חבריו התפזרו במקומות שונים אך רבים הגיעו לרמת רחל. לימים כרמת שחל התפלגה נשארו בה חברים מקלוסובה אך קבוצה גדולה הלכה לעין הים היא עין כרמל.

ההמנון

מי לנו, מה לנו, אין לנו מאום פה,
סוערנו מבית, מכל היקר.
פרע ראשנו, הבגד פרום כה-
חבריא מופקרת רוננת בצר.

לסבל נצחקה, בכאב נהתלה
קולנו בסלע הדים יעורר:
ה י ו ם בידינו, מ ח ר – נחשלה,
אדום בערקנו הדם וסוער!

הניחו מקבת, הצניחו מגובה,
ירעם וירקיע קול נפץ כביר!
אנחנו קיבוץ החלוץ בקלוסובה,
בוני החיים בעמל ובשיר !

כתב : אברהם גלוברמן תרגם לעברית : משה בסוק

היציאה

היחס לציונות בבית הורי היה חיובי, אך אבי התנגד בכל תוקף ליציאתי להכשרה. עמדתי על שלי. אבי שהוקיר אותי מאד
הסכים ונרתע. עד שבאה שעת ההכרעה.
הדבר היה בסדר פסח ואני גנבתי את האפיקומן. מנהג הוא בישראל שיש למלא את בקשתו של בעל האפיקומן הגנוב ואבא שאל גם אותי. "מה את מבקשת?" עניתי "אני רוצה לצאת להכשרה לקלוסובה" . ואז לא היה יכול להתנגד יותר.
יצאתי עם הבנות לעבודה במחצבה, בניפוי חצץ, העבודה היתה קשה- והאוכל דל ביותר. כל אלה גרמו להחלשת בריאותי. חשבתי שלא אוכל להחזיק מעמד ואמרתי לשוב הביתה, וכן היה רצונן של עוד חברות. העניין הובא לאסיפה והיה דיון, עד שקמה אחת החברות הוותיקות ואמרה : "ומי שאין לו בית – הורים לחזור אליו חייב להישאר בקיבוץ?" טענה זאת הכריעה אותי ונשארתי.

בפרוס שנת 1927 נודע בעיירתי אלכסנדריה, בוולין, על חתונה שתיערך בקרוב בקלוסובה. בתחילה לא האמנתי בכך: איך ייתכן שזוג יתחתן בהכשרה ויקים בו את משפחתו? לא ארכו הימים ונודע לנו שאמנם כן הדבר וכי החתונה נקבעה לחג הסוכות בשנה ההיא. יצאנו אז קוצה של חלוצים עם כלי נגינה, כעין תזמורת קטנה, כדי לשמח את לב הנוכחים בחג הכלולות של המשפחה הראשונה בהכשרה.

יום ראשון בבוקר. השכמתי קום – ואני מוצא שבביתי עצבות. אבא נאנח, אמא בוכה. תקוותו של אבא שלא אוכל לחיות בקיבוץ, כי יש לעבוד קשה ואני הרי חלש.
אני נפרד מהורי. אמא מחבקת אותי ומתרפקת עלי, אך אבי נסרב להפרד ממני. דמעות על כל פנים. יבבה חרישית. הכל בוכים, וגם אני

מעשה באחד שימים על ימים התכונן ליציאתו. העביר בצנעה את בגדיו לבית חברו להצפינם עד בוא מועד, יצא בחשאי לתחנת הרכבת בדרך לקלוסובה ואחריו אחד אחד במסתרים חברי הסניף- מלווים ונושאים את חפציו. עם כל רשרוש של צעדים וקשקוש של עגלות באותה דרך היו כולם מסתתרים בבורות שבצידי דרך לבל ישגיחו עוברים ושבים בחבורת הולכי הרגל חשודה בחשכת הלילה… ובכל זאת נודע הדבר להורים שעה אחת אחרי יציאת בנם מביתם ומיהר האב ורדף אחרי בנו לתחנת הרכבת- אך לא יכול לו. רק את בגדיו וחפציו השיג. והגיע הבן לקלוסובה בחוסר כל.

אבות ואימהות רגזו, רגשו וקיללו את הבנים, את הסניף, את קלוסובה ואת ארץ ישראל כולה. שם החלוצים ושם קלוסובה היו למשל ולשנינה בפי ההורים והיו כאלה שהיו יורקים בעברם על פני מועדון הצריף. קשה ומר היה המאבק בין אבות ובנים אך לא נמשך זמן רב. נוכחו האבות כי לא יוכלו לבנים עקשנים והשלימו. בנים ובנות שאושרו לעלייה חזרו מן ההכשרה ונתקבלו ברצון על ידי הוריהם וגם נעזרו על ידם ככל האפשר בעלייתם ארצה.

היה ליל חורף בהיר וקר. עם היציאה מן המועדון הלכה ורפתה ההמולה ושקט מתוח השתרר, שיירות שיירות צעדו החבר'ה
אחרי האחד "הגיבור" היוצא ברגל לתחנת הרכבת, בדרך לקלוסובה. עם הפרידה גברה המתיחות. האח הבכור, שברגע האחרון נודע לו על יציאת אחיו הצעיר, השיגו בדרך כדי להיפרד ממנו. נרגשת וקשה היתה הפרידה בין שני האחים. דומם עמדו החבר'ה מסביב לשני האחים כשהאחד מהם, הבכור מגיש לאחיו הצעיר, היוצא לדרכו, זוג תפילין ושפתיו לוחשות ברעד : "סימן וסמל לזכר בית אבא ואמא שלעולם לא תשוב אליו…" לבבות צעירים הלמו, רעדו… ידיים נלחצו בחזקה ושפתי הכל לוחשות ברכה ותפילה : רק לבל יחזור, לבל יעזוב…
בן 16 הגיע לשלג המקפיא של קלוסובה ואחרי שבועיים חזר, לא עצר כוח.

עשרה חלוצים היינו

עשרה חלוצים היינו
והלכנו לקיבוץ הכשרה;
אבד לנו אחד בדרך
ונותרנו רק תשעה.

אוי מרשק המשוויץ כרגיל,
הקיבוץ מבעיות לא ינוח,
למי זה נחוץ, למי זה מועיל?-
יקח את הכל הרוח.

היינו חלוצים תשעה
ועל פרובלמים חשבנו;
היה לאחד העניין לזרא
ואנחנו שמונה נעזבנו

אוי מרשק —

שמונה חברים נותרנו,
וקיבוץ גדול אז בנינו;
חשק האחד בקבוצה קטנה
ונמלט על נפשו אחינו

אוי מרשק—

שבעה חברים היינו
ויחד צעדנו קדימה;
הגיע יום חג ונתקף אחד
געגועים לאבא ואמא

אוי מרשק—

ששה חברים היינו
ויחד חיינו כדת;
קם האחד, נשא לו אשה
וכך בכולנו בגד

אוי מרשק—

חמישה חברים נותרנו
ובאומץ נשאנו בעול;
עד שלפתע אחד מאתנו חלה
ועצב ירד על הכל.

אוי מרשק—

רצינו אותו לרפא מן החולי
ודוקא בתוך הקבוצה;
ויכוח התחיל שהיה לסכסוך
כי אחד התנגד ומיחה

אוי מרשק—

ועלה ורתח הסכסוך אז,
בקיבוץ פרובלמים, ויכוח-
למי זה נחוץ, למי זה מועיל-
שייקח את הכל הרוח.

אוי מרשק—-

מכל קצות

אני באתי מבעלז. מחסידות בעלז. עם פאות ומנגינות. באתי כי שמעתי שקלוסובה מקבלת את כולם. ואכן כן היא הכילה את מנגינותי ואת הריקודים שהבאתי מהחצר החסידית. עזבתי את בעלז בגלל קלוסובה ולקלוסובה הבאתי את בעלז. אל המחצבה הגעתי ועמי ניחוחות הניגון וההתלהבות.

אני באתי מהגימנסיה. מהגימנסיה הפולנית. עד גיל 13 תכננתי להיות פטריוטית פולניה. לדקלם ולשחרר. עלילת הדם שפרצה העירה אותי מחלומי והביאה אותי אל החלום האחר, אל חלום החלוציות. ביקשתי דרך פטריוטית, רומנטיקה כמו שהיתה לי אבל יהודית, רומנטיקה שתישא אותי אל המחצבה, לארץ ישראל.

כשחומה חיות ראתה אותי היא אמרה : עם לבוש כמו שלך את לא תוכלי להדריך. אני באתי לחלוץ הצעיר עם שמלה מהודרת. כשאמרה לי נעלבתי. החלטתי אהיה גם אהיה והגעתי לקלוסובה. הוכחתי לעצמי שאני יכולה.

בעיר קובל בה גדלתי החלטתי לעשות מעשה. יצאתי לעבוד בבניין . לעיני כל עבדתי עם פטיש. מורים ותלמידים באו לראותני עובדת. הם הביאו לי דברי מתיקה שאדע עד כמה הם אוהבים את מה שאני עושה. אחותי באה לרחם עלי, אבי הזדעזע ואני ישבתי על ערימת אבן, בידי פטיש ופוררתי בו חצץ לאבנים קטנות. כך סללתי את דרכי לקלוסובה.

אני הייתי חבר גורדוניה. הגעתי להכשרה. היו בה עוד חברי גורדוניה אך הם שמרו על זהותם בסוד. בקלוסובה צריך היה להיות חלוצים. קלוסוביאקים, מרשקים ולא גורדונאים. אני לא הסכמתי והודעתי שאני מגורדוניה. בני ביקש לבולל אותי בהתלהבותו. מעשיו לא היו לרוחי. טרקתי את הדלת לקלוסובה והקמתי הכשרה לחברים משלנו לגורדונאים.

כשנסעתי לקלוסובה לא הפרדתי מן ההורים. ברחתי. הם ביקשו שאבוא להיפרד. העניין הובא לאסיפה כללית של קלוסובה. מרשק התנגד לנסיעתי. הוא חשב שאני לא אחזור. בכל זאת הוחלט שאצא הביתה להיפרד מההורים. בבית הורי שמעתי את אמי לוחשת לאבא שלי שהפכתי לאחרת. שאינני בעל בתית. עם חברי לשעבר לא נפגשתי.נשפי הריקודים בעיר כבר לא עניינו אותי. להורי היתה אכזבה גמורה. שבתי לנעול את נעלי הגומי הקרועות של קלוסובה.

אני באתי מהעיר סמורגון. מייסדי הקהילה היהודית שלנו היו יוצאי צבא הצאר ניקולאי. ילדים יהודים שנחטפו בגיל 8 עד 12 לחינוך מחדש ושרתו בצבא הרוסי 25 שנים. בסמורגון הן קיבלו אדמות והיו לעובדי אדמה. קרקעדיקע קראו להם, מן המילה קרקע. אלו היו אבות אבותי. ואני הייתי לעובד מחצבה. כמה קשה היה לי לבוא לארץ ישראל אחרי המחצבה ולגדל עשבים!

מכיון שבסמורגון אסור היה לקיים פעילות ציונית גלוייה, קיימנו אותה בבית הכנסת. בני מהרשק הבן של הרב של העיירה היה נושא דרשות ציניות נלהבות מעל בימת בית הכנסת. הוא דיבר על ארץ ישראל כאילו בא משם ואני נסחפתי אחרי חלומו לקלוסובה.

בעבודה

עבדו במחצבת האבנים של פינקלשטיין עם עוד אלפים. עבדו במנסרה של לרנר עם עוד מאות. סחבו שקי קמח, כרתו עצים, כיבסו ובישלו לעצמם וגם בבתים של אמידי העיירה.
אך דבר אחד היה ברור אם בעל הבית מזמין אותך לארוחה אסור לקבל את הצעתו. היא תשבור את שוויון האוכל שבין סוציאליסטים . רק למגישים בולים לנסירה ניתנה תוספת הברה מיוחדת. הגזעים היו כבדים.
יום אחד ביקשו חברה אחת לעבודת כביסה. הלכתי ובבואי למקום פתחה את הדלת אישה נחמדה בת 40 ושאלתני לרצוני.אמרתי לה שנשלחתי מהקיבוץ לכבס אצלה. היא הסתכלה עלי ואמרה בהתרגשות
-ישמרני האל! נערה צעירה ועדינה כזאת תעבוד אצלי בכביסה ? היה לא תהיה ! ניסיתי לשכנע אותה שאני וותיקה במקצוע וכבר עשיתי עבודה כזו בבתים רבים. שאם היא לא תקבל אותי לעבודה לא יהיה לי מה לאכול – וענתה לי. 'אז תשבי אצלי כל היום, תקבלי שכר בטלה ובקיבוץ תספרי שקיבלת שכר בעד העבודה שעשית' הסברתי לה שלא ייתכן לעשות כדבר הזה. וחבל על הזמן.

סידור העבודה היה גם סידור האי עבודה. האבטלה, המחלות, הנסיעות. בקלוסובה היתה העבודה רשות. כל בוקר העירו כל אחד מהחברים בשאלה. האם אתה קם היום לעבודה? כי כל רגע בקלוסובה היה רגע של הכרעה, מבחן לרצון, הוצאת לשון לשיגרה.

המרגל שהגיע לקלוסובה

אחד ממנהיגי קלוסובה היה דניאל לוי. הוא היה מרוכז במשימה. מחמיר עם עצמו ומחמיר עם זולתו. מנסה לפענח את אישיותו של כל אחד כשהוא בוחן אותו בעבודה, באכילה, במחסור. חיים בן אשר איש גבעת ברנר החליט לבא לבקר באופן סודי בקלוסובה כדי לתהות על קנקנה. להציג עצמו כאלמוני המבקש להצטרף. את הספרים שהיו עמו הסתיר במספרה בעיר הקרובה המציא לעצמו סיפור כיסוי ונחת בעולמה של קלוסובה כשהוא טוען כי בא להצטרף לחבורה. דניאל לוי פגש אותו והתבונן במעיל העור שלבש. 'המעיל שלך הוא מעיל של גדוד העבודה בארץ ישראל ' אמר. אך חיים בן אשר הכחיש. קלוסובה עמדה למבחנו של חיים בן אשר. האם יביאו לו כוס מים ממרחקים למרות שהוא אלמוני וחדש? האם יפנו לו מקום במיטה שהרי בקלוסובה לנו לפחות שניים במיטה ושלושה על השולחן. מה יענו לו כשישאל מהי קלוסובה. הוא שאל את אחת מהחברות והיא ענתה לו באידיש כמובן . התשובה היתה מגומגמת. בקלוסובה עובדים יחד, יחד דואגים והחולים מקבלים דיאטה. חיים בן אשר אהב לשאול ושאל עוד האם באמת כאן דואגים? התשובה על כך היתה : בכל זאת כן.
הם הושיבו אותו על שולחנם, הם פרסו לו את לחמם וסיפרו לו על חלומם אולם כשהחלו את האסיפה של ההכשרה נשתרר שקט והוא הבין כי באסיפה לא יוכל להשתתף. שלא תהיה אסיפה עמו. הוא נאלץ לצאת ולהקשיב לדברים מאחורי החלון.

הביקור הסתיים. בכל ההכשרות נפוצה השמועה. חיים בן אשר שהה בקלוסובה וריגל.היו שחשדו כי היה מרגל פולני. היו שחשדו שהיה מרגל רוסי. דניאל לוי כעס אך כשהגיע חיים בן אשר שוב לקלוסובה קיבלו אותו בחיוך. הפעם הביא עצו חיים בן אשר רפרפרודוקציות של פסלי מיכאל אנג'לו ורודין. הוא הראה אותם לחברי קלוסובה כדי שיבינו למי הם צריכים להידמות. בעזרת רצון חלוצי יקבלו את שרירי פסלי מיכאל אנג'לו, את הרומנטיקה של רודין.

ב1975 ישב חיים בן אשר באילת וניסה לבחון מה ההבדל בין קלוסובה וההביטניקים וההיפים של שנות השבעים. הוא סיכם : לעומת ההיפים אנשי קלוסובה קיבלו על עצמם עול מלכות עבודת הפרך והעוני כדי להציל עם ולבנות עולם.

ימי חג ותרבות

לקראת פסח היו גבאי בתי הכנסת ובית המדרש מזמינים את החלוצים לערוך ביעור חמץ וניקיון יסודי. הם ידעו כי החלוצים לא מתפללים אך אפשר לסמוך עליהם שינקו כמו שצריך

בערב פסח תרצ'א או 1931 , בחצות התקיים סדר פסח לאנשי ההכשרה. שולחנות העמדו לאורך חדר האוכל ורבים מהעיירה היהודית באו להתארח. הסדר נפתח בשירת האינטרנציונל ותחזקנה וטבנקין פתח בדברים על יציאת מצריים, על האביב , על הפסח בארץ ועל החירות. הכל שרו. יענקל שרק, היו הצגות ופזמונים ונשמעו פרקי ההגדה ההיתולית שגמרה את החשבון עם הרבה חברים. היה מצות והסדר היה כשר. שירת בשנה הבאה בירושלים נתקבלה כפרוגרמה וחיזוי ברור . והשירה נמשכה עד הבוקר.

בפועלי ציון ובבונד דברו אידיש שפת העם. בציונות ברדיקלית דברו עברית בקלוסובה דברו גם אידיש וגם עברית. כשהיו בקלוסובה 200 חברים 100 דברו עברית 70 לא ידעו אלא מילים ספורות והשאר ידעו קצת.
כששלחנו חברה שלנו לעבוד בגן הילדים החליטה הגננת שתדבר עם הילדים עברית. היא והעוזרת שלה לא ידעו מספיק. הן לימדו זו את זו . לפני כל יום עבודה ערכו חזרות למילים בהן ישתמשו עם הילדים.

על קיר חדר האוכל היו תמונותיהם של יוסף חיים ברנר , אהרון דוד גורדון וטרומפלדור. הסיסמה שהיתה תלויה על הקיר הזעיקה את ברל כצנלסון. גוברמן הציע לקלוובה סיסמא שהאמין שכתב אותה יוסף חיים ברנר " תורת החלוציות העברית אכזרית במעשיותה ונפלאה במהותה". רקמו אותה בחוטי זהב על בד אדום. ברל כצנלסון שביקר בקלוסובה הזדעזע מהסיסמא זה נשמע כמו 'מרבה אכזריות מרבה חלוציות' אני הייתי משוכנע שברנר כתב והוא אמר שלא.

יאנובסקי טען לחינוך כל פרט על ידי תרבות של ספר. טענו כלפיו: הפכנו יהודי לפועל, האם זה לא חינוך? האם זה לא תרבות ?

גולדה מינץ סיכמה :ביטוי חיינו הוא בקול, קול העבודה וקול האסיפה. האסיפה מחנכת לחיים עם אנשים. אם קולה יהיה חזק יישאר גם מקום לאותו הניגון בלי הקול, ליחיד כשהוא יחיד !

עולה בזכרוני שיחת חברים בבית העץ הקטן אשר קראו לו בפולנית בית הפלשתינאים. הבית היה צר מלהכיל את כל החברים העומדים צפופים ומקשיבים לדברי השליח מהארץ. והנה נפתחת הדלת, חבר פורץ פנימה ללא נשימה וקורא בקול רם : "אושרו סרטיפיקטים, ישנה עלייה". כסופת פתע פורצת שירה אדירה, והריקוד מתחיל, איש אל איש, יד על שכם, העיניים עצומות, הראשים נעים ימין ושמאל, בדבקות של תפילה זכה. ריקוד עד כלות הנפש. ולמעלה על השולחן, עומד השליח מהארץ ועיניו לחות…

אהבה : מיומנו האישי של אברהם לב.

עצב שקט ממלא אותי ורגשות מטרידים. אני נמצא עכשיו ב'קבוצה הקטנה' וכותב. זמנים מוזרים הגיעו לקיבוץ, ימים של אבטלה והרס. העצלנות פורחת. אני מפחד שיגיעו ימים יותר גרועים. ימים קשים ועצובים. 35 אנשים נמצאים כרגע בקיבוץ וגם את המספר הזה רוצים לקצץ, לשלוח חברים לפלוגות העבודה בסביבה. אולי גם אני אהיה ביניהם ? למען האמת אין לי חשק לעזוב. למרות שאני לא עושה כלום, לא כותב , לא קורא, עמוק בתוך הלב מנגנת מנגינה נסתרת. היא ממלאת בחום נעים ומוזר את כל גופי, הגוף העייף שלי. יחד עם זאת לוחץ עליי געגוע עצוב לשנה שעברה. אני כבר אחרי שנה של רומנטיקה. עליות ואכזבות. שנת אהבה לוהטת להניה. נשפכו מאז מים רבים. הניה כבר נסעה מזמן למקום הכשרה אחר. טייבלה עדיין פה בקלוסובה. ההרגשה שלי כלפיה מוזרה. אני לא מין בעצמי האם אני אוהב אותה או לא. לפעמים אני כן מרגיש משהו שמשמח אותי. אני חייב הרבה תודות לקטנה הזאת. אבל עדיין איני בטוח. לא ברורים לי לגמרי הרגשות לא שלי ולא שלה.

החיים שלי בקלוסובה , חיים מלאים בעבודה קשה הוכיחו לי שגם כאב ועצב יכולים להיות נעימים. אני מרגיש אותם בתוכי, בתוך הגוף הצעיר שלי. הימים שלי עכשיו בקלוסובה הם האחרונים. מי יודע באיזה רחובות אני עוד אדרוך, בין איזה חברים- חלוצים עוד אסתובב?

את קלוסובה עזבו עוד חמישה חברים. נשארנו רק שלושים. וביניהם אין אף אחד שבאמת מעניין אותי. לכן אני מחכה לשינויים. נשארה לי רק טייבלה. גם יענקל ליפשיץ בחור מרכסיסט בן עשרים גבוה, פנים נחמדות, התחתן כאן בקיבוץ ההכשרה עם חייקה פריד. שלוש שנים הוא כבר בקיבוץ וכל השנים האלה חבר הנהלה עוד מהזמנים שהיו כאן 300 איש.

הימים חולפים , נורא קר בחוץ ורוחות חזקות . כשאני יושב אצלי בחדר ב'קבוצה הקטנה' אני שומע איך הרוח מדבר. ה'קבוצה הקטנה' מכילה שני חדרים. בחדר הראשון נמצא תנור ופלטה. שם הנוצרייה בעלת הבית כל הזמן מבשלת. יש גם חלון. בחדר הזה ישנות שש בחורות. החדר השני הרבה יותר קטן וצפוף. פה ישנים ארבעה בחורים ובחורה אחת. אחד כותב, אחת קוראת, אחד שורק, אחת שוכבת במיטה כך מבלים שלושים איש בקלוסובה. באותה קלוסובה איפה שפעם הכל רעד משמחה.

זה היה ביום ראשון בערב. פיש קרא לחברי ההנהלה לישיבה וקרא גם לי ולחברי. הלב נתפש לי. אני עומד לעזוב. ומה לגבי טייבלה? מה יהיה אתה עכשיו? נעלתי את המגפיים של אחד החברים, לבשתי מעיל ויצאתי לקבוצה הקטנה. שם ליד התנור אמרתי שאני נוסע. טייבלה הביטה אליי בסימן שאלה. אמרו : 'הוא נוסע כבר' נכנסתי לחדר השני לקחת מזוודה. דמעות חנקו את גרוני. כשיצאתי טייבלה עמדה עם פנים פונות לקיר, סובבתי אותה אליי, לקחתי את הפנים שלה בידיים שלי ואמרתי 'הגיע הזמן להיפרד'. היא שתקה. היה כבר מאוחר. התנשקנו נשיקות חמות ויצאתי החוצה לקור. הלכנו ושתקנו. הלב שלי התרסק.

בתחנת הרכבת היה קר ושקט. המנורה הגדולה האירה באור חיוור. רק אנשים מעטים הסתובבו פה ושם. הרכבת הגיעה. התנשקתי בחיפזון עם חברי והתחלתי להתרחק מחברי ומקלוסובה במהירות של רכת. להתרחק מהמקום שהיה כל כך יקר לי.
סוף דבר
טייבלה גם עזבה את קלוסובה והגיעה לוורבה. וכמו באגדות הם התחתנו. עלו ארצה והקימו את ביתם בגבעת השלושה אך לב לא הפסיק להיות בשל כך משורר עצוב. כי האמין בעצב. על כן בכל ימיו בארץ ישראל העברית כתב באידיש. אידיש יודעת להיות עצובה בשמחה גדולה יותר.

מנהיגות
כשהגיע בני מרשק לקלוסובה היא היתה ריקה מאדם. הוא ערך מסע בכל היישובים מסביבה. לן על ספסלים דרש בבתי כנסת, פגש צעירים ושב לקלוסובה עם גרעין אנושי שצמח אחר כך לגבהים לא מעט בזכותו. במשך שלוש שנים וחצי הפכו הקלוסוביאקים להיות מרשקים. מה היה בו במרשק זה ? הטיב לכתוב על כך אחד מנאמניו יעקב ליפשיץ:
'לא קלה היתה ההליכה בצוותא עם בני. היה בכך משום 'אחד מהלך ואחד רץ' קשה היה ללכת אתו, כי לא רצה להכיר במצוי. הוא הכיר רק שני צבעים שחור ולבן. אכן, יותר משהיה מרגיז כשלא צדק הרגיז כשצדק.'
אחרי עלייתו של בני מרשק ב1929 היה דניאל הלוי למנהיגה של קלוסובה. הוא היה בעל תרבות פנימית חזקה. רציונליסט במחשבתו. קמצן בדיבורו. לא במהרה נגלה לזולתו. אך איש של מוזיקה. הקשיב לשריקת אחד החלוצים ולשירת הא- קפלה ששרו נשים צעירות בכמה קולות. כשניהל את שירת הציבור לא הסכים לצעקה של נלהבים או לזיוף של מתרגשים.
יום אחד התאהב. החברים ליוו אותו במאבקו ושמחו שגם הוא מתאהב. אמרו עליו באהבה רבה שגם הוא כאחד האדם.

קלוסובה

מנוצל היטב.
–לקבל על עצמך תנאים לא אנושיים בשם ולשם ערכים אנושיים
-כל חלון פתוח אלי עמל ואל שיר
-קלוסוביאק : הוזה שקוע ולא משלים
– הקיבוץ אינו שלמות הוא משימה בזמן של התמוטטות: אילוץ להמונים דרושה לא רק ידיעת המטרה אלא בהירות הדרך
לחלוץ לבטים בפיסול פנימי של אישיות.
– קלוסובה לא נולדה בתיאוריה המבקשת מימוש היא תורת חיים שצורפה בכור החיים.
– קלוסובה היתה אניית מסע לארץ ישראל גם כשהנמל של ארץ ישראל נסגר בפניה.
– קלוסובה היא מסע מבין סלעים ויערות אלי קרקע במולדת.
– דברו על קלוסוביאק, על טיפוס אנושי, אך הטיפוסי לקלוסובה היה הריבוי והגיוון האנושי.
– יותר משהיה טיפוס אנושי , חלוץ, היה געגוע לטיפוס.
– הרעות איתנה כסלע!
– החיים הם תהליך של פיסול עצמי. חיצוב באדם . הרחקת חלקים מסוימים מן האדם מגלה בו תכונות שהוסתרו, תכונות שהוא מחפש.
– קלוסובה היתה נאות מדבר בצייה שבגלות.
– קראו לקלוסובה קיינעמלאנד המקום של אף אחד. האם כי היה זה מקום הפקר ללא חוקים? מקום בו שום דבר לא שייך לאף אחד כי הכל שייך לכולם ? ואולי קיינערלנד בא מקונם, נדר שהותר ביום הכיפורים. קינעמלנד היא מקום של גילוי נדרים. של כשפים: מי שבא אליה היא לא מתירה לו לצאת.
– הנוער ! לעמוד אסור!

לפני עשרים שנה עמד ליד הקבר בכנרת יצחק רבין לדבר על ברל כצנלסון. הוא הזכיר את העובדה שלארצות הברית היו שני מנהיגים בימי היווסדה וושינגטון וג'פרסון . המצביא והמורה. צירוף זה היה גורלי בעיצוב דמותה של הדמוקרטיה האמריקאית. רבין הוסיף כי בעת ייסוד מדינת ישראל בן גוריון היה אך המורה ברל כצנלסון לא היה. ברל כצנלסון נפטר ב1944. לרבין היה ברור כי מדינת ישראל שילמה על העדרו . מה המחיר ששילמה החברה במדינת ישראל על כך איננו יודעים. אנו רק יודעים מה שחש בן גוריון כשנודע לו על מותו של ברל. הוא התעלף.
רבין אמר אז, לפני עשרים שנה, כי הארץ זקוקה לשילוב כזה בין מורה למנהיג כדי לייסד את עצמה מחדש. באותה אזכרה הוא התנדב להיות הבן גוריון שבזוג אך שום ברל כצנלסון לא קם ורבין נרצח.

יש בעולם מנהיגים הרואים עצמם כשוטרי העולם. ארצות הברית תפשה את מעמדה כך הרבה שנים ובמקומות רבים אפילו היתה משטרה מושחתת ואפלה. רוסיה ראתה את עצמה ככזאת ותמיד היתה מושחתת ואלימה. וכשנראה היה כי נותר שוטר יחיד בעולם התברר כי הוא מוחל על תפקידו כשוטר ומבקש להיות עובד סוציאלי. עובדים סוציאלים מקצועם קשה : הם חשופים לכל המחלות החברתיות, לכל המחדלים בעולם. לעתים הם חושבים כי יוכלו לפתור את הבעיות במקום החוק ובודאי במקום כפייתו אך הם נופלים קרבן לכל מחלותיה של החברה והרשע הגלוי שבה. האם יש אלטרנטיבה לשתי אפשרויות אלו? יצטרכו כנראה משהו משניהם אך צריך גם מורה. מי שיש לו סמכות גם אם אין לו לגיונות. ברל כצנלסון האמין כי הוא יכול להיות מנהיג מורה. לפחות לנסות . הוא שילם על כך ושתה מכוס התרעלה אך זכה גם לאושר שבמפגש המצמיח אנשים.. הוא ראה עצמו כממשיך בדרכו של אהרון דוד גורדון להיפגש, ללמד ולהניע. לגלות אנשים ולא להשתמש בהם. אך הוא ידע כי זו מנהיגות בלתי אפשרית. איך אמר עליו ישעיה לייבוביץ ? "הוא היה פוליטיקאי שהרהר אודות מקצועו."
ברל כצנלסון קבור בכנרת על יד אהבת חייו שרה שמוקלר . ההחלטה לקבור אותו לידה הוחלטה על ידי אשתו לאה : שרה שמוקלר היתה חברתה הסוערת. כשמתה שרה קפץ ברל אל קברה בצעקה אחרונה. ואכן במנהיגותו נותרו הדים עמוקים לתחושת האחריות שלו למותה של שרה שמוקלר. כי כמורה טוב הוא ידע אהבה מהי.
בן דודו של ברל כצנלסון יצחק קצנלסון אמר שבשביל למסור צריך ליצור וצריך לאהוב . וברל חשב שצריך למסור כדי לחדש. נדמה לי כי לכך אנו צמאים היום יותר מתמיד. לא לקומבינות המשלבות דוקטרינריות עם אופורטוניזם ולא למשיחיות שקר או לתעשיית אימים אלא לחבורה לומדת ומובילה. לחבורה בוחנת מציאות אך גם מקדמת אותה.
ברל כצנלסון אמר כי ב1912 כל אחד הלך עם שעון שטען בביטחון כי הזמן יעשה את שלו והקידמה תגיע אם נרצה או נמאן. אך במקומה הגיעה המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה. אחריה ברל העדיף לא להיות חזאי אלא להיות מנהיג שמשמעותו לא לשעות לנבואות שקר. לא התכסה בפסימיות משתקת ולא באופטימיות משקרת. היו שאמרו שמה שאמר בגנות הטיח אמר מתוך ספקנות מעקרת אך הוא לא היה מאמין בספקנות עליזה הזורעת וודאות מזויפת, הוא האמין בספק כגורם מדרבן, כגורם מבקר כגורם מסקרן ותובע ניסוי ואמונה.
זלמן שזר פגש בו בימי כנרת והשיחה עמו היתה קשה. שזר הסביר לו את כל מערכת הקשרים והתהומות בין מפלגות יהודיות וברל השיב לו "עגלת חציר אחת כאן חשובה מכל הוויכוחים שלכם שם". האם זו הסיבה ששזר הביא לבית הקברות של כנרת את גופותיהם של המורים הגדולים משה הס, נחמן סירקין, בר בורוכוב ? הם היו אנשי נבו שחלמו על הארץ ולא הגיעו אליה הם לא הכירו את תהום ההגשמה ואת נקודת תצפיתה . ושזר קרא להם להגיע ליד קברו אחרי מותם כנראה לבירור. אני מאמין כי כשמגיע חצות הם קמים מקברם ומבררים עמו את סודות החיים המרחפים בין התיאוריות לבין חיי המעשה. שזר לא חשב כי יש לוותר על התיאוריה והסיפור, אך הוא האמין כי ברל כצנלסון הצליח לגלות קשרים המגשרים בין ההגשמה האפורה, היומיומית לבין החזון אליו חתר. לשם כך הקים עוד מוסד, עוד עיתון, עוד קואופרטיב יזם רכישת עוד פיסת אדמה עוד ספינת מעפילים. מפעלים אלו בוחנים רעיונות מעניקים להם גם משקל וגם כנפיים. אך הוא ידע שאותם מוסדות שיזם יחלו במחלות בהן נדבק כל מוסד. הם נוטים להיות הייררכים. הם נותנים תוקף לייצרי שלטון מתפראים הם נוטים לשכוח את מטרתם ולהיכנע למחלות חברתיות. על הפרדוקס הזה ביקש להתגבר באמצעות חיי בירור, פגישה, יצירת חברותות ויצירה אמנותית רוחנית ענפה. הוא האמין כי יצירה חברתית כזו תוביל בסופו של דבר ליצירת מדינה שתוכל לבצע את הגדולה במשימות הדור. להציל ולהיות תשתית ללקיחת אחריות לצדק חברתי, ליצירה רוחנית שופעת, ואם לצטט את יוסף חיים ברנר "להגביר את הריאליות והקדושה בעולם. "
אני מקווה כי הניצנים נראו בארץ ונובטות היום בין צעיריה המעבדות שיביאו לנו בסופו של דבר מנהיגות שתדע ללמד. חברה שתדע לנווט.

השמיטה קשורה לקרבות שלנו, לחושים ההיסטוריים שלנו ליכולת שלנו לאבחן במציאות סימני אחריות אל מעבר לנגלה. היא קשורה לאדמה הזאת ולשמים ההם. אם נקראנו היום לשיחה זו בה משתתפים דתיים וחילוניים, שומרי הלכה ויהודים אחרים הרי שהתברר למישהו כי השמיטה אינה רק כשרות, חותמות ומכירה פיקטיבית, היא איננה רק עניין לתגרנות או לוויכוחים תיאולוגיים אלא נוגעת לשותפות האנושית. איננו סנהדרין מוסמכת ואני אפילו אינני חקלאי מוסמך אז למה אנו מכונסים כאן למה אני התכנסתי . האם בגלל אחוותי לאנשי הקיבוץ הדתי ? האם בגלל השאלות של אדמתי? האם בגלל נדל'ן או בגלל היחס לערבים ?

אנו מעלים כאן אפשרות אוטופית ללימוד משותף של השונים לא לימוד שבא לגלות את האמת על ידי ניצוח וניצחון, לא לימוד שבא לקבוע היררכיה בין מלומדים, לא לימוד שבא לקבוע מי זכאי להביע את דעתו ומי חייב לשתוק או כמו שמקובל היה בקיבוץ להגיד להרים אצבע למרות שהיא יודעת רק לסרוג וצריך להעביר את ההחלטות למי שלמד. אנו רוצים ללמוד לימוד אחר. בניגוד ליוונים שקבעו מי שעובד לא יהיה אזרח כי אין לו פנאי לחשוב אנו רוצים לחדש את אוטופית הפנאי והלימוד הטוענת הלימוד הוא המכונן קהילת שווים בערכם ובמעמדם.. הוא נבחן ברעות המאפשרת אותו ומתחזקת על ידו. הוא מהווה זרז של היכולת המוסרית לאבחן בין טוב ורע. הוא מחבר בין אלו שהתרחקו חברתית יוצר מחויבות הדדית מבע תרבותי מחדד את הרגישות כלפי תיקונו של העולם.

שז'ר מספר כי בבית הספר הגבוה ללימודי היהדות בסנט פטרבורג ביקשו התלמידים של שמעון דובנוב ללמוד משהו על הכלכלה היהודית מדע שהיה חדש לחלוטין באותה תקופה . הבארון גינזבורג לא יסכים אמר דובנוב והרי הוא המממן והאיש העומד מאחורי בית הספר. באו התלמידים לבארון וביקשו ממנו ללמוד את כלכלת היהודים. הבארון היה מאד נסער. תארו לכם כי תבקשו ללמוד מה קאנט אכל במקום את ביקורת התבונה הטהורה. את מי זה צריך לעניין? העיסוק שלנו בשמיטה איננו נצמד לביקורת התבונה היהודית. הוא עוסק היום לא רק בחזרות לקראת ההצגה שתתרחש אי שם בעתיד בגאולה . יש שדה יהודי. יש אדמה. יש צדק התלוי בנו. יש בעיה של מקום האדמה הציבורית הלאומית.

עם הקמת המדינה היו בידי הלאום היהודי ויהודים 12% מן האדמה הרוב היתה אדמה של ממשלת פלשתינה ואדמה פרטית של ערבים.

אינני חושב כי כאן המקום בו נתכנס אידיאית ונחליט מה כתוב שם בכתבי הדורות. האם קיימו יהודים את השמיטה או את היובל. האם המצווה מגיעה אלינו מבריאת העולם או מכיבושיו של יהושע? מה התוקף של מכירה פיקטיבית והאם יש מקום לסידורים טכנולוגיים שישאירו אותנו עם למרות שאין לנו.

הוויכוח על השמיטה נגע בעיקר המפעל הציוני בכך שאהבת ציון התנכית היתה אהבת החלום של השיבה לחקלאות ולמרעה ואהבה זו נראתה חשודה במשיחיות שקר על כן הפעילו נגדה את הנשק החשוב ביותר שניתן להפעיל תביעה ליישום מיידי של הלכות גאולה . אתם מרמזים כי שבתם אל הארץ וכי אתם שבים לימי התנ'ך ? אדרבה נראה אתכם עורכים שמיטה ! 4000 יהודים שהיו אז הכי הרבה על הקרקע היו צריכים לשאת על עצמם את העול והברון רוטשילד הודיע להם כי מי שמקיים את השמיטה הוא סתם עצלן!

כשהרב קוק קבל את רעיון מכירת האדמה הוא טען כי יש לדעת כי מצב החקלאות היהודית בארץ הוא הרוס ורע אם לצטט את דבריו.

השמיטה נוגעת בשאלות מאד אקטואליות גם מבחינת האדם בטבע, גם מבחינת החלוקה השוויונית של אמצעי המחיה, גם מבחינת הוויית החקלאי גם מבחינת הפצת הרעב בעולם וגם מבחינת מקומו של הפנאי והוויית הלימוד.

שלמה צמח היה מורה לפילוסופיה וחקלאות סופר ואיש העלייה השנייה. הוא פיתח את העגבנייה הישראלית המקובלת עלינו עד עצם היום הזה. בשנות החמישים פיתחו חקלאים זן אחר של עגבנייה, זן מתחרה שנקרא מוני מייקר שלמה צמח כתב בהתנגדות לזן החדש ולשמו מאמר העוסק בכך כי התרבות האנושית ניכרת ביכולת להשהות סיפוק צרכים כפי שהגדיר זאת האנתרופולוג לוי שטראוס . הבישול הוא הביטוי העליון לכך . אנו מחכים. אנו מעצבים. אנו מחליטים מה לא. אנו מעריצים את הדבורים שיודעות לבשל ואת הנמלים היודעות לאגור. לא במקרה שתלו בכניסה לגנים וורדים כי האמינו כי הדבורים הבאות לינוק צוף מהוורדים הם סמל הידידות ועל כן מי שפוגש וורדים מבטיח ידידות.

היום אנו יודעים כי הארץ שלנו אוהבת להתרחק מן האדמה אחרת מהריחוק שאפיין את העם היהודי בגולה שנדחק בעקב האפליה, הנדודים, האימה ובכל זאת חשוב לזכור כי החקלאות היהודית בגולה לא נמחקה על ידי דרישות השמיטה שלא היו לה אלא על ידי הגירה העירה, מלחמות, שלטון בעלי שררה וממון. היום האדמה נמצאת בסיכון יצירת הכרך הגדול שבין נהריה גדרה וירושלים
אהבת ציון מטלטלת לאשמת שומרון הנדלניסטית.

בויכוחים על השמיטה אתה מוצא כי מי שלא מקיים אותה גוזל את הארץ. היום אנו יודעים עד כמה עניין זה רציני לא רק מבחינת העושק המונצח ומתמסד על ידי הזלזול באחריות לעני או ההסתפקות בחלוקה שבין מיסוי חוקי המחזק פערים לבין מיסוי וולונטרי לפילנטרופיה שבמעשה של חסד עכשיו דוחה את הצדק למחר ותביעה למשטר של צדק שאינו רואה את ההתייחסות האינסופית למיוחד בכל אדם, את יכולת הפגישה והדיאלוג המתרחשים מעבר להכרעות הפוליטיות. האם הלימוד והניסיונות ליישם את השמיטה יגבירו את אחריותנו לאדמה הזו, לצדק החברתי, לאקולוגיה , לכלכלה ? האם נוכל להפוך את השמיטה לחשבון לב , להגברת היסודות המוסריים לשיקולי הייצור, הצריכה, לאחריות שלנו לטבע ולאדם.

נזכיר היום את משה וילבושביץ אחיה של מניה שוחט שהיה איש מדע המזון שעסק בשאלות של תזונה. הוא הממציא של המרגרינה והלחם החי שהקים יחד עם אחותו וועדה מיוחדת של חלוצים בשאלות של התזונה הרציונאלית . כיצד ניתן יהיה לכלכל באופן בריא את החלוצים שידעו עוני ורעב. הוא הקים את מכון משה באוניברסיטה בירושלים על שם משה רבנו ובו היה טלסקופ וחקר מזון ונדמה לי כי בשניהם עוסקת השמיטה : בבריאת העולם ובשדה החקלאי.

ואני רוצה גם לדעת אם לא היינו זקוקים לשמיטה של פטפוט ודיבור כמו שסיפר לנו שז'ר על פגישה בין שני חכמים ירושלמים שהיו יושבים בקפה רחביה ושותקים זה עם זה. עד שאמר האחד לשני. שתקנו כבר על סעיף א' נעבור לסעיף ב'. דומה כי הרבה פעמים זקוקים אנו לשמיטת דיבור כדי לתת פנאי למחשבה הטובה לנבוע.

הזמן ולך קדימה וצריך להכניס אותו למדרגת מחזוריות לא לתת לו להתמחזר ולהפוך גורל ולא להשתעבד לקו המוביל אל
מה קרה לדוד גינזבורג בסן פטרבורג
קאנט לא אכל סלט , לא נועד לכוון את השעון
הצדק הסוציאלי צריך שיניחו לו גם שמים גם קרקע

האדמה לפי ברנר יסוד, פתח לעולם
האקולוגיה של גורדון הטבע חלון למוסר ומחזק את המוסר
הנוף המסוגל לקלוט הרבה אנשים
השמיטה כעיכוב החקלאות עוד לא הגיע הזמן לחקלאות עברית בארץ וכאתגר
לעובדה ולשומרה
מגדל בבל
מסעות מגלות לגאולה ולא אודיסאוס החוזר אל ביתו ולא אורפיאוס אל עולם המתים לגאול את אורידיקה
מן המדבר אל הארץ אל הגולה ושיבה לארץ ובתוך המסעות : אדמה שתנדוד
לטובת האנשים
פאה, שכחה

מגדל בבל
ערכי הבלבול בין השפות המקושרים בבדידותם
עם הרכבת מתקדם הפוגרום
בין ביאליק לרחל

הן לא ככנף רננים,
אף לא ככפיר נכבש,
ככלב ידידי, ככלב ממעניו,
ברחתי היום אל השדה

אמי אדמה אשר בך לא מעלתי אף פעם

לא מנודה מתרפס ולא של רחוק מתגעגע כי אם של ציץ השדה, של בת לאמה, של דור חדש אשר מצא מסילות אל האדמה וברית חיים הספיק לכרות עם הארץ, עם מולדת, עם ראשית הסוף למארת הגולה. 141

לפני ביאליק המשורר לקישוט ההיסטוריה העברית לא מכוונת על פי דברי משורר היא ונתיבותיה לחוד הוא ורוח חזיונותיו לחוד
מאז קישינב ושירתו חלה תפנית
שירה לדורה היא שירה לדורות 144-145

נגד כל חיי הדור הזה בשם כל הדורות כולם מכילה בתוכה את הסכנה שהיא לא תכנס למסורת הדורות האם תופעת שביט בזיכרון העם 146

הם חפצו שתהיה שירתם מסיימת ופותחת ביקשו להקים חומה שהתפוררה על ידי שירתו ביניהם לבין מסורת הדורות בא ביאליק וביקש ליורש ומנחיל להפרד מארון הספרים כדי להתקשר אליו מחדש 147

שיבצ האגדה בניגוד לפחד הראציונליסטי מפניה 148
לא נפתחו בפניו שערי החסידות 148
שניאור : אם אפשר ככה להתמרד ככה כלפי מעלה, סימן שיש מעלה
ירד החסד השירי וטאטא את רוח האיבה המנתקת 149

תרגומו של ביאליק לשפות ז'בוטינסקי לרוסית, שטראוס לגרמנית פראנק לאנגלית, לאטס וסרני לאיטלקית פלג וספיר לצרפתית זכאי לערבית לאידיש

לאור השמים ה'מכוכבים' האלה ממעל הסתער הדור לחולל את המהפכה שלו על הארץ מתחת. הצלחתה של האומה בשינוי תנאיה הארציים ללא ברכת הרקיע הספרותי 150

התחייה הספרותית והציבורית באו יחד עד השואה 151
היש משורר שישיר בפינה אחת וכל העולם היהודי יקשיב ? 152

להם יש אפשרות לחיות בלי הספרות כי הם מרוכזים אצלנו הרוב הגדול עדיין בגלות 153
בוקי בן יוגלי רופא מרצה באקדמיה של דוד גינזבורג ואחר כך מנהלה
עטרת שיבה וגיל נעורים מרצה על תולדות ההלכה 154
סופר ורופא מעולה גילה צפונות האנטומיה בתלמוד המים הטבילה ושמירת הבריאות 155
תיאר צדוקים ופרושים כמלחמת המפלגות היום תיאר את אישיותם של אמוראים ותנאים 156

מאמרי שז'ר לתולדות קהילת מינסק, שבתי צבי ויעקב פרנק לאנציקלופדיה היהודית ברוסית
אבותינו לא האמינו בבת קול. אם האמינו מה פלא שצעירי דורנו יעזבו את היהדות 158

קצנלסון, בוקי בן יוגלי ביקר בארץ והיה לאוהד המפעל המיוחד של הציונות המליץ על רובשוב בפני ידידיו מהארץ ילין ומזי'א 158
היה תלמיד הישיבה בבוברויסק למרות םסגתו הציבורית היה משוח עלךיו חוט של עצב, אסונות משפחתיים לא זכה בגלל יהדותו לפרופסורה 159
ביקש להעביר את האקדמיה ארצה. כתב כל חייו אך לא פרסם את ספר חייו 160
כשהתפנה לא כתב את הספר שביקש אלא זכרונות כמו ביאליק ושלום עליכם 161

בזמן מלחמת העולם הראשונה במצור בגרמניה מתייצב בפני המשטרה והולך לספרייה
לא שכחתי אז כי אי פעם יתום הלילה ויעלה עמוד השחר 163
עם ברדיצ'בסקי בספרייה מחליפים ספרים אך לא מדברים 164 – 166

וישניצר הכניס את אמברטו קאסוטו למחקר תולדות יהדות פלורנץ לפני שהיה חוקר המקרא
וישניצר חקר את בעיית ההגירה היהודית 188
דמות משה ציור של רמברנדט חלק מחוברת שנשלחה לחיילים היהודים בצבא גרמניה 188
וישניצר תכנן לארגן מלומדים לכתיבת תולדות יהודי רוסיה 190
העלייה השנייה הבחר, הבאר קיבלו ביטוי ספרותי מיידי כמיהה ליצירה ספרותית האידיליות של שמעונוביץ ספקו את הרצון 191
תרגם שירי מהפכה לעברית לביטאון הס. ס. 'נפלתם קרבן' 192
שיר של אחרון השומרונים האחרון עם רמז ליהודים 193
בארץ 1909 1910
הרמת דמותו של גורדון על ידי שמעונוביץ לפני כולם
טשרניחובסקי כתב אידיליות על מה שהתחולל אתמול שמעונוביץ על שיתרחש מחר 195

הארז מן הלבנון ששתל היינה בגרמניה 211
אלזה לסקר שילד, היינה ולודויג שטראוס חוג צבת שבו בובר, שטראוס ורובשוב ציון במשפט תפדה צבת
לודביג שטראוס מרצה על צדק חברתי 213
ארלוזורוב שטראוס וא.ד. גורדון 213 214
לודביג שטראוס, גלאצר מוציאים לאור ספר להגברת הגאווה של יהודי גרמניה לנוכח הרעל הנאצי 215
ענף אחרון של ארז הלבנון שנשתל על ידי היינה נשתל מחדש בארץ 218

דוד גינזבורג ובית מדרשו
לבונטין: קומו והתעוררו אוהבי עמנו וחדלו לכם לשבת על שפת הים ולחכות עד שייטהרו העבים, רק נגשו נא אל המלאכה! קומו והתעוררו כל ישרי לב! על נא נוסיף לטמון ידינו בצלחת, רק נעשה את הצעד הראשון ונהיה למופת לאחינו המדוכאים, לעם ממושך וממורט הישן תחת מכהו ! קומו ונהיה בעצה אחת וה' יהיה בעזרנו להגיענו אל המטרה קומו, קומו נעלה לציון!

קומו ראשי חברת כי'ח בפאריס, וויען, ברלין וקניסברג! עיזבו מחשבתכם להפיץ את אחינו האומללים בין אגמי אמריקה וביצות מיסיסיפא אשר ברבות הימים ישכחו כי ממעי יהודה יצאו
לארץ אבותינו נלך בנערינו ובזקנינו, ובעמל כפינו וזיעת אפינו נוציא לחם מן האדמה הברוכה והפורייה ההיא, אשר ידענוה לא רק על פי השמועה.
מכתב גלוי מערים שונות ברוסיה שכנראה פרי יוזמת סופרים עברים ובהם דרישה מהחברות הפילנטרופיות לשאול את פי העם לאן רוצים להגר 1882 המגיד 180 קלויזנר

קארל נטר למערכת ג'ואיש קרוניקל מרץ 1882 מונה את הסיבות לאי הצלחת ניסיונות החקלאות בארץ ישראל שנעשו על ידי אמריקאים, גרמנים ויהודים בפתח תקווה
האדמה הפורייה תפוסה על ידי ערבים
מיסוי החקלאים
מצוות המעשר והשמיטה
חוסר עובדי אדמה מתאימים
חוסר הון לרכישת אדמות

אם לא יצליחו החקלאים היהודים בארץ הם רק יתווספו לבעלי החלוקה
באמריקה אם יימצא ההון הדרוש אפשר יהיה להקים התיישבות ואם לא ימצאו היהודים פרנסה

ראשית קשרי עם גורדון היו מעשה של ילדות. הייתי בן אחת עשרה, בן של דיפלומט של מדינת ישראל, מדינה בצנע, שטולטל בעקבות הוריו, מראשוני משרד החוץ הישראלי, לארץ שופעת בשרים. הילד, כלומר אני, חשתי אי נחת מ'מעמדי' המשונה כנציגה הקטן של מדינת ישראל. החלטתי כי תשובתי למצב המוזר היא להצטרף לתנועת נוער חלוצית שקראו לה גורדוניה. והנה אני עומד מול תמונת גורדון הזקן ומעיין בכתביו. תגובתי המיידית כבן אחת עשרה היתה הזדהות. היום אני לא כל כך מבין איך יכול ילד לחוש קרבה לבעל זקן לבן , לישיש שמת לפני המון שנים. אך אז חשתי כי אני מבין מה הוא רוצה ממני, מה הוא חושב. כילד חשבתי כי לגורדון כל הפתרונות . היום לעומת אז אני חש שהוא הוא חד את כל החידות. מאז ועד היום הוא לא עזב אותי ואני מגלה בו כל פעם מימדים חדשים.
מסעי בזמן עושה אותו כל פעם יותר אקטואלי ואותי יותר מלא פליאה.

היום איננו יכולים לדבר עם גורדון כפי שהוא רצה. בחייו היה הפוגש בו צריך לשיר אתו. לרקוד אתו, לדבר אתו, לקבל ממנו מכתב אישי. אך אולי דווקא הניתוק שנכפה עלינו על ידי הזמן מחריף את זיקתנו לשאלותיו, לכנותו העמוקה.
גורדון הקדיש את חייו הבוגרים לצעירים. הוא היה מודע לכך שהוא זקן בין צעירים. היום אולי לא היינו קוראים לאדם בן חמישים – ששים זקן אך אז , בין החלוצים הצעירים הוא היה נראה כסבא טוב שהיה כה חסר להם. אך בניגוד לסבא רגיל הוא לא נכנע לנסיבות, לא התכופף בפני המצבים. הוא היה אדם המחובר לקרקע ולשמים ויודע כי יש ללמוד לסלוח אך גם לתבוע. מעצמו ומחבריו.
.
ראייתו של גורדון חורגת מהגות פוליטית המגיבה לתהליכים ,למאורעות, להיסטוריה, הוא מבקש לשוב לזמן הרגיש ביותר לקיום : לרגע ולנצח, לטבע ולתיקון האדם .

גורדון היה לדעתי האקולוג הראשון בעם היהודי. זיקתו לטבע בפרטיו היתה קשורה לזיקתו ליקום – לקוסמוס . הוא ביקש להשתחרר מאינטרסים של יצרן המשתמש בטבע ומקיומיות אנושית הקורעת את האדם מהמכלול הגדול. הוא העמיד מול מדרון החיים החבוי בזמן הקיומי את הביטוי האנושי של החיים. חיפושו של העם היהודי לקרקע תחת רגליו היתה בעיני גורדון הזדמנות לגלות בעבודה בטבע דרך להשיב לאדם את היכולת להשתלב בטבע. הוא חשב שהיהודי השב מגלותו יכול בקשריו המחודשים לטבע לתרום לשיקום הפצעים שפגעו באנושות בעקב הפיתוח של טכנולוגיה שאוהבת להפוך לטכנוקרטיה, לשלטון הטכניקה על הטבע ועל חיי האדם. כאקולוג גורדון ביקש לא להשתמש בטבע , לא לנצל אותו, לא לראות בו משלט או מקלט אלא לחוש אחריות לכוליותו. . כשם שכל אדם המתייחס לחברו מציין ביחסו את מחויבותו לאנושות כולה , כל אדם העובד בחלקת שדהו צריך לראות את היקום כולו. זוהי פעולה גופנית החושפת עניין רוחני מוסרי. בניגוד לציונים רבים שביקשו לעצב דמות של פועל חקלאי המשוחרר מכל פעילות רוחנית שעלולה להדיח אותו מאורח חייו כפועל חקלאי , גורדון ראה בעבודה בטבע עניין רוחני. איננו זקוקים לפועלים נעדרי רוח שיוכלו לחיות ככאלה בלי לשאוף אל הדעת, בלי להתחייב אל המוסר. צריך לעבוד בטבע כבני אדם החיים חיי רוח ופורצים אל אוצרות הדעת.

השמירה על הטבע לא נעשית מתוך זעם על הציביליזציה אלא מתוך מודעות לאינסופיות הגנוזה באדם, במשפחה, בחבורה, באנושות. אינסופיות זו שכה הודגשה בתורות הסוד היהודיות ובהגות דתית רחבה היתה לגורדון למחויבות מוסרית אישית בעולם הנגלה. הוא היה מודע לכאב, לייאוש הגדול המתלווה לתהליך בו מתגלה המחויבות לטבע ולאדם.

גורדון האמין כי מעבר ליצרים שהציוויליזציה המנותקת מהטבע פיתחה וזיקקה באופן מלאכותי, אלה יצרי השלטון והמין, יש סיכוי להתנסות מוסרית הלוקחת בחשבון את האינסופי שבחיים האנושיים. את האופק הפתוח של הטבע . הוא לא היה רומנטיקן המבקש את הפרא האציל ששועט ללא חוק ומקסים את החברות האנושיות השבויות בבית הכלא האורבני. געגוע זה נראה היה בעיניו פרי של מצוקת המונים שאיבדו את תחושת החיים, שנתלשו ממקור , שגלו מביתם.

הוא חיפש את היחיד ואת העולם, את הקשרים בין האנשים. הוא האמין שבפגישה שבין האדמה והמילה העברית, בזיקה שבין השיבה מגלות לבניין הארץ בעבודה יוכל העם היהודי לקדם את האנושיות, את האחריות ליחיד, את קשריו של האדם אל הטבע. פגישה כזו לא יכולה להתקיים בחברה שהכוח הצבאי לה הוא עיקר. שהריבונות הפוליטית היא לה סם מרדים את החוש המוסרי.
גורדון האמין כיהודי מסורתי כי העיקר נעוץ ביכולת של האדם לחנך את עצמו. לגלות בתוכו את היכולת לחתור אל המעשה המחדש, לא זה השובר, המהפך אלא זה המסוגל לשוב אל יסודות קיומו ואל פסגת יצירתו.

ואשר למורה – המורה הצעיר מכיר, שאין זה ענין להושיב את התלמיד על הספר ולהרביץ בו תורה בתקיפות. נלהב וחדור רצון לחדש את החנוך, מפנה הוא את לבו מתחלה לשדה החנוך המופשט. מתחיל הוא את מחשבותיו כך: יצירה חפשית, חנוך האופי, חברת הילדים, התקרבות לטבע, הספקה עצמית וכו'. המונחים הפדגוגיים האלה יכולים ברובם להיות למעשה גם טובים וגם רעים. הכל תלוי ביכלתו של המורה ובכשרונו ובמצע החברתי, שבית-הספר נתון בו. לו היה בכל זאת המורה הזה מזדמן לבתי ספר אחרים, שהכל קבוע שם ועומד, לא היה אולי פורש כל כך מהצבור. אבל כיון שהוא בא למקום החדור, מצד אחד, שאיפות לחדוש החים, והמשולל מצד שני כל מסורת מעכבת, מוצא הוא כאן מקום לגשם את שאיפותיו. אבל חסרה לו הכשרה מצד אחד והרגשת חיי המקום מצד שני (הרגשה ולא ידיעה). כדי ליצור שיטת חנוך ולמוד חדשה הוא זקוק להכשרה אחרת. וזאת אין לו, כי גם הוא למד באותה הדרך הישנה. בשביל שיעמיד במרכז פעולתו את הכשרתו של הילד לעתידו, חסר לו עדיין הקשר אל המקום והרגשת תמצית החיים שבו.
ואם בבוא העובד לשעורי ערב, להרצאה, לנשף, לבית-ספר של ילדים עובדים או של ילדי העובדים, מוכרח הוא להתפשט מהויתו היום-יומית, להפסיק את חוט הרגשותיו, מחשבותיו וספקותיו ולעבור לעולם אחר, לדון בשאלות שלא התעוררו בו היום ושלא יעסיקוהו מחר – הרי אין בכוח התרבות הזאת להועיל לו, להיות לו לעזר וסעד בחייו אין זו מלמדת אותו, איך לפתור את שאלות חייו ולהבין את דרישות לבבו, המתעוררות בו יום-יום והמצפות להארה ולהדרכה.
כל שאלות החיים והחברה, שהעסיקו אותנו בחוץ-לארץ, מקבלות במציאות הארץ-ישראלית צביון ואור חדש. דרושים על כן חנוך מיוחד והכשרה מיוחדת, בכדי שהעובד הבא לכאן יוכל לעמוד על שאלות החברה והמעמד ולתפוש אותן מנקודת המבט של המציאות בארץ. השקפותיו של זה, הרגליו ושאיפותיו נקלטו בו בהיותו עדיין בחוץ-לארץ, בתנאי חיים אחרים לגמרי. ובבואו לארץ, לא רק מחשבותיו הפרטיות מתנגפות אל מצב הענינים כאן, אלא אפילו מחשבתו הציונית.
ברור יסודי ומדעי של המציאות בארץ הכרחי לנו ביתר שאת מאשר לעמים אחרים בארצות אחרות. אחת השאלות הדורשות ברור מדעי מיוחד היא שאלת ההתישבות העובדת. השאלה הזאת אינה יורדת מעל הפרק בצבור העובדים, ואין לקוות כי השאלה הזאת תתברר לכלה היקפה ועמקה רק מתוך ועידות, אספות, וכוחי חברים ועתונות. בתור מכשיר מסייע, מברר ומלבן, הכרחי מוסד תרבותי, שבו ועל ידו תנתן דחיפה למחשבה עיונית ויסודית בשאלות ההתישבות של הפועל. ואפשר לאמור, שכבר הצטבר חומר-למוד מנסיונות ההתישבות בארץ לכל צורותיה: המושבה, מושב הפועלים, החוה, האחוזה, הקבוצה הקטנה ולבסוף הקבוצה הגדולה ושכונות העובדים. ואין כוונתי לאמור, כי הברור הזה ילמד אותנו באיזו מצורות ההתישבות לבחור – הבחירה תלויה יותר ברצון מאשר במדע. אבל יש בכוח הברור המדעי לסמן בקרוב את הדרכים המתאימות לכל צורות ההתישבות לחוד.
נקח לדוגמה את הקבוצה. בכמה מכשולים נאבקה עד כה, ואף עתה מרובים סבליה. ולא רק מנגעים טבעיים, כמו מצב החקלאות הרע, חוסר כספים, אסונות בלתי צפויים, אלא גם מחוסר ידיעה והכשרה בחקלאות ובטבע האדמה, חוסר הבנה בנפש השני, בידיעת חוקי החברה ודרכי התפתחותה, בערך הסדר והדיוק וכו' וכו'. ואל לנו להסיק מסקנה, כי הסבל שבחיי הקבוצה בא מפני עצם מהותה ומפני טבע האדם. אמנם, קשה היא דרך הקבוצה לא רק מפני מהותה ומפני טבענו כי אם גם, ואולי בעיקר, מפני הרגלינו, כי הורגלנו בדרך חיי הפרט. והרגל זה והבנת חיים זו הם שמפריעים אותנו, מדעת או שלא מדעת, מחיי הקבוצה. יכול להיות, כי מצד טבע האדם דרך הפרט קשה יותר, ולרבים בתוכנו כמעט שברור הדבר כי כן הוא. הנה נניח לרגע, כי כל עובד בקבוצה משקיע בה אותם הכוחות שהיה משקיע במשקו הפרטי ושומר ודואג באותה המדה, שאדם רגיל דואג למשפחתו ושומר עליה, – האם לא היתה הקבוצה מצליחה יותר הרבה מן הפרט? אבל עוד לא רכש לו העובד יחס משפחתי עמוק לקבוצתו. ואין פלא, כי צעירה היא הקבוצה וגם נמצאת בתוך סביבה מתנכרת. ולכן נכשלות הקבוצות הטובות – ומשתמר הקשר ההדדי במשפחה הגרועה ביותר.
ואין ברצוני להגיע, כי יש בכוח פעולה תרבותית נכונה לפתור את שאלת הקבוצה למעשה. אבל יחד עם זאת אין לכחד, כי מוסד של הסתדרות העובדים, אשר ימצאו בו חבר מורים ותלמידים החיים את חיי הצבור העובד ונמצאים בסביבתו ובתוכו – יוכל לעזור הרבה לברור מצב הקבוצה ושאלותיה המסובכות. המורים והתלמידים, אשר ימצאו במוסד הזה יעסקו בברור יסודות הקבוצה ואפשרויותיה, בהשענם על נסיונותיה בארץ ובחוץ לארץ על עיקרי המדע החברתי.
ועצם הבנת שנוי הערכים המונח ביסוד הקבוצה והבנת עמדתה בחברה הקיימת דורשת הרבה התעמקות ועיון. ברור שאלות הקבוצה במוסד תרבותי של פועלים, הנמצא בתוך משקיהם החקלאיים לצורותיהם השונות, מלבד העמדת הענין על אפניו, יביא בנו גם התעוררות חדשה, אותה ההתעוררות ההולכת עתה וכאילו מתמעטת. וברובה תהא ההתעוררות הבאה מתוך ריאליות החיים ובהירות המבט.

התנאים המיוחדים, שבהם הולכת ומתרחבת בארצנו ההתישבות העירונית העובדת, דורשים ברור מיוחד והבנה מיוחדת. מלבד השכלה יסודית בתנועת העבודה בחוץ-לארץ דרושה הסתכלות מדעית מיוחדת במצב הענינים כאן. והשאלות מרובות ותובעות פתרון. עמדת הפועל העירוני בארץ מסובכה ופרובלימטית.
הפועל העירוני בארץ, כחקלאי, יוצר לו צורות חברה שונות: לפנינו גדוד העבודה, קבוצים בינוניים וקטנים ופועלים בודדים. שונה קבוץ אחד מחברו בצורתו הכלכלית-חברתית, ובכל אחד מהם אתה נתקל בשאלותיו המיוחדות ובסבוכיו. ולפני המעמד העובד עולות שאלות: מהו ערך צורות החברה האלה בשביל ההתישבות, בשביל תנועת העבודה? מהי הפרספקטיבה של הפועל העירוני? מהי הדרך המוליכה לבצור מצבו של הפועל העירוני, בלי אשר יחדל להיות עובד? ועוד ועוד. ושאלת הקואופרציה העובדת כמוסד של העובדים טעונה וטעונה ברור ולמוד. ולבסוף, שאלת המעמדות. ההכרה המעמדית אינה יכולה להסתפק רק בהכרת מלחמת המעמדות במובנה הצר, כי בשביל להלחם דרושים כוחות, וכוחות נרכשים קודם כל על ידי ארגון עצמי. אבל הארגון הזה אין פרושו ארגון מפלגתי בלבד, אלא ארגון כוחות כלכליים, תרבותיים ומדיניים, שיגדילו את כוחו של המעמד.
מלבד השאלות הנאמרות לעיל, יש עוד להוסיף שאלות היחסים בין קבוץ לקבוץ, בין מושב לקבוצה, בין פועל עירוני לכפרי, בין היצרן ובין הצרכן, הפרטיים או הקבוציים, אשר בצבור העובדים – במלה אחת: השאלה על דבר יצירת חברת העובדים המורכבה והמאוחדה, הסולידרית מבפנים והחזקה כלפי חוץ. ועל כולם: עצם החיים – חיי אנוש – חיי העובד עם דרישותיו הנפשיות, חיי משפחתו וחנוך ילדיו, שאלת המשפחה בקבוץ והחנוך המשותף אלה הם גופי הלכות החיים, שהפועלים זקוקים לברורם ולהעמקתם.
כל עולה חדש יכול להעיד על פי עצמו על עצמת השפעתה של הארץ על השקפותיו. המציאות הארץ-ישראלית, בעיקר העובדת, מכניעה לפעמים שלא מדעת ברבוי גוניה, בחדושה הרב, במרצה ובעצמיותה, אבל עדיין משוללים אנו את המכשיר התרבותי, אשר יהא בכוחו להוציא לאור השמש את כל שפע הגונים האלה, כי רובי הדברים עודם סמויים מן העין ולא באו לידי גלוי במחשבה, בדבור ובעבודה מדעית.