לאורך 100 שנים מדבר הקיבוץ על הדרך והבית. זה היה מונח שגור בפעולות האידיאולוגיות ובמכתבים הפרטיים. בקינים של התנועה ובטיולים הארוכים במדבר דיברו המדריכים על הבית והדרך וחניכיהם לא תמיד הבינו על מה מדובר עד שהיו למדריכים והעבירו את התורה לחניכיהם. לא ברור מי המציא את צמד המילים וכל הצעה שלי תמצא בוודאי טועה.
אז אני מבקש לספר משהו על דרכים. על דרך מסוימת שתבקש סליחה מכל הדרכים החשובות ממנה. הפרק הראשון שייך לפרהיסטוריה של הקיבוץ. בראשית המאה העשרים .היתה הדרך מצמח לטבריה דרך עפר ענווה . רוכלים שהיו יוצאים מטבריה למסעות על גבי חמורים , כפתורים, סיכות ובדים ,היו עולים דרכה עם מרכולתם לגולן ויורדים חזרה עם חמורם ריק מסחורה. הולכי רגל שוטטו בדרך , בדרכם לעיר הבירה של הגליל טבריה . בטבריה ניתן היה לקנות בגדים או להתאשפז בבית החולים
( החולים היהודים והמוסלמים הסכימו בשתיקה תמורת טיפול נאות לשמוע קצת הטפות נוצריות של המיסיונרים).
בטבריה היה הבנק המקומי של גרוס ,פעלו בה כוללי חרדים חסידים ופרושים שרבו ללא הרף, פעלה במקום עדה ספרדית ענפה שתחזקה את זיכרונות מלכות היהודים האבודה של דונה גרציה. בדרך לצמח הוקם מפעל הצדקה הגדול של רבי מאיר הבעל הנס . הוא לא החמיץ לתרום לקופת הקהילה המקומית הצמוקה סכומי כסף שנשארו בכיסי העולים לרגל למערתו של שמעון בר יוחאי במירון בל'ג בעומר . חמי טבריה ארחו חולים שהחליפו ידיעות על מחלותיהם ועל אסונם של יהודי העולם שהתרגשו באנחות כבדות. בטבריה היה מעוז המשטרה טורקית על כאיליה, החיילים של האימפריה העות'מאנית . הם כנראה הורישו לנו את הכינוי העברי חייל. מי שעבר את כל הדרך והגיע לצמח פגש בתחנת רכבת העמק שהובילה מסעות לכרך הגדול חיפה ולתחנת הרכבת הקטנה בדרך, פולה, היא העיר עפולה של היום. מצמח הרכבת התפתלה ועלתה לדמשק. זו היתה רכבת צנועה אך קדושה, איטית ביותר אך הנופים אותם עברה היו מקסימים. הדרך מטבריה לתחנת הדרך בצמח היתה דרך עפר.
בשולי הדרך הסתובבו בדוים רכובים שזרעו את אהליהם בסביבה. ביטחון לא היה כאן. לא תמיד היו לכך טעמים פוליטיים עמוקים . הבדוים פשטו על השדות ועל הדרכים ושדדו מה שיכלו. הם חיו בעוני גדול ובאדמה שחיפשה קצת סדר.
בלב הדרך מצמח לטבריה עמד סלע גדול. שני גושי אבן שביניהם עברה הדרך . המעבר היה צר ומפחיד כי מאחורי האבן עמדו לפי המסורת המקומית הרבה שדים , רוחות וגזלנים שהצדיקו את כל האמונות התפלות. חשש מיוחד עורר הצבוע המקומי שלא ברור אם היה אך הוא היה מעורב בסדרי הפחדים שתקפו את ההולכים ברגל. ברווח בין שיני הסלע עברו חמורים וסוסים אך לפי מה שהיה מקובל בעמק עגלות לא עברו. הרווח בין הסלעים היה צר מדי.
בתחילת המאה פרצה מגיפה גדולה בארץ ישראל. כל הערים נסגרו הרמטית. הפחד לא דילג על אף אחד והמוות נעשה אורח קבע. אסור היה להיכנס העירה והדרך שובשה. גם אם כל הנכנס העירה רוסס מכף רגל ועד ראש לא רבים היו יכולים לבקר בעיר והדרך מצמח לטבריה היתה רוויה סכנות. רק המצוקה והדלות לא הפסידו אף רגע והמשיכו להעמיד את העיר וסביבותיה בשבר קשה.
בין סיפוריה של המושבה היהודית הראשונה בעמק הירדן מושבת יק'א מלחמיה שהוקמה בראשית המאה מצא שאול דגן סיפור על שניים שהחליטו לנסוע בעגלה ממלחמיה לטבריה. הם הגיעו לסלע המסוכן בערב ואמרו להם כי אל להם לנסוע בגלל השדים הרוחות, השודדים ושאר הסיבות שרחשו בשמועות המקומיות. לפי עדותם הם היו חלוצים של אמת: הם לקחו עמם מכושים שברו את הסלע עד כדי כך שהעגלה יכולה היתה לעבור בתוכו . בעגלה ובזמן קרוב הם הגיעו לטבריה וזכו למחיאות כפים של כל שוכני הדרך. פתרון כזה בלתי מתקבל על הדעת נגד השדים והרוחות לא היה ידוע עד אז בעמק הירדן.
מדוגמא זו למדו הכל : לעתים דרך זקוקה לפורצים. האם הכל ?
כביש צמח טבריה וכביש טבריה מגדל היו לשני מוקדים מיוחדים בתקופת העלייה השלישית בראשיתה. האם אין ערך סמלי לעובדה כי דרך היתה עניין כה חשוב לעולים החדשים? באופן מוזר אנשי העלייה השלישית שלא החלו במפעל הכפר אלא החלו במפעל של תשתיות, כלומר בהכשרת קרקע , סלילת דרכים נטיעת יערות עשו זאת מפני שעוד לא היו להם אמצעים רבים להתיישבות קבע. אולם התביעה לעבודה מהסוג המיוחד הזה קבעה במידה רבה את המצב רוח המיוחד של העלייה הזו. היום אומרים לאנשים שמבקשים להזיז אותם ממקומם בנו בית. הם לא בונים אותו אך הם משקיעים בו את חלומם ואת כספם והם הולכים בעקבות ביתם. אנשי העלייה השלישית היו סוללי דרך, הוציאו עיתון שקראו לו הסולל אולם כשמישהו הציע להם להקים איגוד מקצועי של סוללי דרכים הם השיבו בשלילה. לא על רעיון הקמת איגוד מקצועי. את הרעיון הזה דווקא אהבו . הוא הלא מעיד על חלום המהפכה החברתית, על היחד ועל העמידה מול הכוחות החברתיים העוסקים במדידת המרווח הכלכלי ביניהם לבין אחרים. הם לא אהבו את הרעיון כי ראו עצמם כפועלים חקלאיים ולא כסוללי דרך. הם ידעו כי חייבים לס
נוף מיוחד היה תמיד לחופי הכנרת. למרות שהיו כאן ערים קדמוניות שהיו לתלים אוגרי סוד, הכנרת לא פונקה על ידי התנ'ך כמו שפונקה על ידי כותבי הברית החדשה. אולם על הדרך מטבריה אל הירדן הדרומי הסתובבו לא מעט תנאים , עסקו בתורה, הקימו בתי כנסת ובתי עלמין . יש להניח שגם טבלו במים, התפללו לגשם. ימים אחרי כן הלכו כאן מדקדקים ופייטנים עבריים.
עברו במקום צבאות בעלי תרבושים שונים. הרבה שנים אחר כך הסתובבה כאן דונה גרציה בניסיונה להקים ריבונות יהודית . על הדרך הלכו כאן מקובלים הזוכרים את גירוש ספרד ואחריהם פרושים וחסידים. כאן דיברו ערבית , לאדינו , אידיש וכל בליל השפות שהסתובבו במזרח התיכון.
בדרך מטבריה לירדן הבריאו דורות על דורות בחמי טבריה . הם אצרו בזיכרונם לא רק את כאב הדורות אלא את כאב האנשים.
אחרי שהמוני יהודים עלו מידי שנה לקברו של שמעון בר יוחאי במערה במירון החליט הרב חיים אבולעפיה, מנהיגה הכריזמאטי של יהדות טבריה , להנהיג יום לחגיגות רבי מאיר בעל הנס . כל היורדים מן ההר הוזמנו לטבול במי בריאות ולתרום כמה מעות גם ליהודי טבריה ולקהילתה. הם התפללו לרבי מאיר בעל הנס שגרסאות שונות ליוו את זהותו. גם את מקום קודשו שיכנו בדרך מטבריה לירדן.
במאה התשע עשרה הגיעו לארץ ישראל פליטי לוחמי אלג'יריה נגד ההשתלטות של צרפת על ארצם. בראשם היה המורד הגדול האמיר ראזק עבדול קאדר. הוא התגורר בדמשק ומאמיניו התיישבו בסוריה ובארץ ישראל. אחד מיישוביהם נקרא סמח. הוא הוקם מזרחה לירדן. כפר זעיר של כמה בקתות.
ב1903 הוקמה בו תחנת רכבת , סניף של רכבת העמק מחיפה, בדרך לדמשק ומכה. מאז הפכה הדרך הדרומית מטבריה לדרך טבריה צמח.
כדי להגיע מטבריה לצמח היה צריך לחצות את הירדן . גשר לא היה. הגשרים העתיקים נהרסו. את הירדן הרדוד היו עוברים ברגל כשמישהו הולך עם מקל ומודד את גובה המים.
בדרך שהתפתלה על גדות הכנרת ניצב סלע גדול שנקרא סלע השודדים. כדי להגיע לטבריה היה צריך לעקוף אותו. בעיקוף חיכו שודדים שתקפו את ההולכים ובאים.
תמורות חלו בעמק הירדן . מעל הדרך הוקמה ב1908 חצר כנרת , ולידה המושבה כנרת. מעבר לירדן הוקמה דגניה. צמח היתה לעיירה קטנה עם נמל. הספינות החלו להפליג מצמח לטבריה.
רחל, שלימים תהיה רחל המשוררת, היתה מלווה בריקוד מן החוף את הסירות השטות במקביל לדרך. ילדי דגניה החלו לטבול בירדן. החלוצים שירדו מן החצר לאגם רחצו בו והסכימו : כיוון שאין בגדי רחצה הבחורים יפנו מבטם לחרמון הבחורות לירדן .
ילד על הדרך
במשפחה שהפליגה מצפון אפריקה לארץ ישראל היה אסון : האמא מתה ממחלה על סיפונה של האוניה . היא נקברה בים. המשפחה הגיעה לטבריה. הילד היתום נשלח לחדר בו למדו תורה בתרגום ערבי. האבא היה סוחר סדקית . הוא היה יוצא מן העיר עם חמור עמוס בבדים כפתורים וחוטים, עולה לגולן, מוכר סחורתו, ושב עם חמורו המרוקן ממטען לטבריה. עם הימים צמחו העסקים. שני חמורים הלכו בדרך . המוכר הנודד לקח לו עוזר. פעם, כשחזרו מן הגולן, בדרך מצמח לטבריה, התיישב המוכר הנוסע על אחד הסלעים בדרך וביקש מעוזרו להגיד יחד עמו את שמע ישראל. כשגמר לברך עם עוזרו נפל הסוחר נוסע ומת. נשאר בנו היתום לבדו בטבריה . לימודי החדר שיעממו אותו והוא פיתה את חברו ללכת בדרך לצמח לראות מה יש שם. הם גילו את חצר כנרת על הגבעה. בשערה של החצר עמד זקן אחד . הוא קיבל אותם במאור פנים מיוחד. זה היה אהרון דוד גורדון. חלוץ צעיר הגיח מהחצר עם סיר מלא דייסה כיבד אותם. כשהסיר התרוקן החלוץ חבש אותו לראשו של הילד בשובבות יתרה. אך היה קשה להשתחרר מהכובע. גורדון הסתובב מסביבו מודאג. כשהזקן הזמין את הילדים ללון בחצר הם חששו קצת משובבות היתר של הגרים בה. הם העדיפו לישון בחוץ, על הגורן שעמדה מול השער של החצר. למחרת באו הוריו של הילד שליווה את היתום והחזירו אותו לטבריה. היתום נשאר בחצר כמה שנים. אחרי הרבה שנים מצאתי אותו בבית בנו במושב כפר הס. הוא זכר את הדרך והחצר. הוא ראה אותן בעיניים של ילד , עיניים שהיו כה חסרות במחקר הקר על המקום. שאלתי אותו איך חש בין החלוצים. הוא התלהב. רק על דבר אחד הצטער: שלא נתנו לו לרעות את הפרות של החצר.
- כשאגיע לגן העדן אפתח את השער, אכניס את ראשי פנימה ואשאל : יש כאן פרות למרעה ? אם לא יהיו, לא אכנס.
חלוצים מתימן
ב1912 הגיעו לאזור עשר משפחות של חלוצים מתימן. הם התיישבו על יד בית המוטורים הקטן בו שכנה משאבת מים שהשקתה את האדמה מסביב. הרב , המורי שלהם , גר בבית המנוע ומסביבו התגוררו בסוכות משפחות הפועלים יוצאי תימן שעבדו בחוות שבסביבה. הם לימדו את ילדיהם תורה בנוסח המיוחד להם.
במלחמת העולם הראשונה היתה הדרך מטבריה לצמח , כמו כל הארץ, אזור של מצוקה גדולה. רעב , מחלות. כשגורשו יהודי יהודה ותל אביב לגליל הם התיישבו בחלקם הגדול בחמי טבריה. דרומית משם, ליד קברים ספורים בצד הדרך ,
ליד גן הירקות של בית הספר לחקלאות לנשים, חוות העלמות, הוקם מחנה קטן של פליטים. היום נמצא שם בית הקברות וגן רחל. הם ,יחד עם הפועלים מהחצר ותימני כנרת השתתפו בפרוייקט יזום לייבוש ביצת כנרת שבמקום ולבניית חושות לקהילה התימנים. העבודה היתה יוזמה של וועד המהגרים שניסה לעזור במצוקה הגדולה. הביצה לא יובשה אך הניסיון לעזרה הדדית נלמד.
עובדי כפייה שגייס הצבא הטורקי כדי לכרות עצים בצפון הכנרת הובאו לתחנת הרכבת בצמח. העצים נועדו להחליף את הפחם ולהבעיר את האש בקטרי הרכבת. העובדים גרו בחושות בוץ . הן היו מלאות פשפשים וזוהמה .המתגוררים בהן היו חשופים למחלות ולמוות.
רבים מהפליטים ומעובדי הכפייה נפטרו .
באותן שנים נוראות נפטרו מהקהילה של חלוצי יהודי תימן המונים. ילדים והורים. הם נקברו על הגבעה ובכך קבעו עובדה: לא רק מקום קבורה מקרי לכמה מאנשי החצר יהיה פה אלא בית קברות לכל הפועלים בדרך מטבריה לצמח.
עם כיבוש הגליל על ידי הצבא הבריטי עידן חדש הגיע לדרך טבריה צמח.
חצי שנה לאחר נפילתו של טרומפלדור התכנסו באם הדרך, תלמידיו ממשיכיו עם אנשי השומר הזקנים שכבר היו בשנות השלושים לחייהם . בטקס מרגש הוקם על הדרך גדוד העבודה וההגנה על שם יוסף טרומפלדור. הפעם כבר לא חלוצים בודדים אלא תנועה של חלוצים. לא במקרה הוקם הגדוד שם כי הוחלט להפוך את הדרך מטבריה לצמח לכביש שיסלל על ידי החלוצים.
זה היה חלק מפרוייקט גדול. היה ברור כי הגיע הזמן להעלות ארצה עולים רבים. בחלקם מאלו שגורשו מן הארץ בתקופת המלחמה כי היו אזרחי אויב ובחלקם צעירים שחלמו לבנות חיים חדשים בתוקף החורבן הקשה שפקד את העם היהודי כחלק מהמלחמה הגדולה וכשעיר לעזאזל של פרכוסי המהפכה והשיבה מן המלחמה. המושבות היהודיות בארץ היו הרוסות ולא יכלו לקלוט את העולים החדשים ולכן סוכם עם השלטונות הבריטים שתגיע הלוואה מיהודי התפוצות לסלול כבישים בארץ ישראל. חלק מהכבישים יסללו על ידי ערבים חלק על ידי יהודים. כביש יריחו ירו/שלים ועפולה נצרת ייסללו על ידי ערבים וכביש טבריה צמח, טבריה מגדל וג'דה היא רמת ישי של היום ייסללו על ידי פועלים יהודים.
חמש מאות חלוצים הגיעו למקום לסלול את הכביש. הם היו מאורגנים בקבוצות שונות, של צעירים ושל וותיקים יותר, קבוצות קבלניות וקבוצות שכבר חיו בשותפות ימים רבים. הם אכלו בחדר אוכל , אוהל גדול עם סירי בישול ענקיים. הם רקדו הרבה הורה וריסקו סלעים לחצץ, הם עסקו בחפירת התוואי לכביש וכבשו אותו לאט לאט. אך את כל זה עשו תוך כדי לימוד עברית וכתיבת מאמרים ורשימות. במחנה סוללי הדרך. יחד הם פרסמו עיתון לסוללי הדרכים הסולל. כששאלו אותם האם הם מוכנים להקים איגוד מקצועי של סוללי דרכים הם סרבו. הם ראו את סלילת הדרך כהקדמה לעיקר. הם ביקשו להיות פועלים חקלאיים. אם יסללו דרכים אפשר יהיה להקים נקודות התיישבות. בשכר שיקבלו על הדרך יוכלו לאגור אמצעים להקים את הבית. כל קבוצה קיבלה גיזרה לסלילה.
המטבעות שהיו לתקציב התיישבותי
אחת הקבוצות הללו היתה קבוצה שנקראה על שם מנהיגה קבוצת טרטקוב. הקבוצה הזאת גילתה תוך כדי סימון התוואי והחפירות בו כד מלא מטבעות. בדרכה להתיישבות היא ביקשה להמשיך את חייה כקבוצה קטנה ולעלות להתיישבות ככזו. אלא שאז הוחלט לא להקים יותר קבוצות קטנות חדשות. הציעו לקבוצה להיכנס למושב שעמד לקום בעין טבעון בעמק יזרעאל. כשעלו להתיישב בעין טבעון, כפר יחזקאל של היום הקבוצה הקטנה תפשה גבעה משלה, גבעה אחרת. אוהלים בודדים הועלו לגבעה והקבוצה נקראה קבוצת גבע. הכל חשבו שהם ירדו מהגבעה כי לא היה להם תקציב. לא ידעו כי יש להם כד מטבעות שנחפרו ונמצאו בכביש טבריה צמח.
גשר
לימים הוקם גשר על פני הירדן. העגלות לא היו צריכות לחצות את הנהר הקטן והשוצף. הגשר רמז לאוטופיה שכללה הקמת רשת של יישובים עבריים על יד הירדן.
מפעלי כביש טבריה צמח היו קשורים למפעל הגדול שעמד בראשית דרכו. מפעל החשמל. מפעל זה חרץ גורלות רבים. הוא השפיע על עיצוב גבולות הארץ בין הבריטים לצרפתים. הוא רכש אדמות. הוא הביא להעמקת הירדן במפעל גדול של חפירה והוא הוביל לעיצוב הדרך או הכביש שנסלל בין דגניה לכנרת. עיצוב תוואי זה היה תוצאה של וויכוח נוקב והוא נסלל כעשר שנים אחרי סלילת כביש טבריה צמח.
סיפור כביש טבריה צמח הוא הרקע לסיפור הבא.
לפוצץ את האבן או לחלץ אותה?
חבורת הסוללים שבנתה את הכביש טבריה צמח היתה מחולקת לקבוצות עבודה. באחת מהן היה הפועל שרירא. תפקידה של הקבוצה היה לפתוח את הדרך.
יום אחד בחפירת התוואי נתגלה קצה של אבן מסותתת. שרירא היה בטוח כי טמון בה משהו מיוחד.
- בואו נחפור עוד ונגלה מה באבן .
- אין זמן. צריך לסלול. האבן היא מכשול. יש לפוצץ אותה.
פרץ ויכוח סוער. בסופו סוכם : שתים עשרה שעות ינסו לחלץ את האבן . ואם לא יצליחו לא יעכבו את סלילת הכביש ויפוצצו אותה.
שרירא וחבריו עבדו במתח רב ואכן נמצאה אבן מיוחדת : מנורת קנים. חלק מבית הכנסת של חמת טבריה. ההתרגשות היתה גדולה הזמינו את הארכיאולוגים לבא מיד. שונה התוואי של הכביש טבריה צמח.
אבן המנורה שוכנת במוזיאון הבריטי בלונדון ויש אומרים כי היא בירושלים.
הוויכוח האם היה צריך לעצור בסלילת הכביש למען האבן ולא לפוצץ אותה לא הסתיים.
המהפכנים התעקשו כי העיכוב על יד כל שריד מוביל לאובדן התאוצה. שהוא מחבל ביכולת להתקדם למען המטרה. התומכים בעיכוב טוענים כי המטרה אליה חותרים כוללת את כל האוצרות שמן העבר חצבו חלומות לעתיד הרחוק.
סיפור נוסף אירע באותו איזור שנים יותר מאוחר אך עוסק באותו עניין.
הצינור הישר והעץ נטוע
כשביקשו להעביר מים מן הירדן לעמק בית שאן סימנו דרך לצינור הגדול. היא היתה צריכה להיות ישרה. מניחי הצינור סימנו קו ישר החוצה את העמק. אך כשבאו למקום מצאו את חיותה בוסל חברת דגניה יושבת בצילו של עץ וחוסמת את דרכו של הצינור.
- אין עוקרים עץ כדי להניח צינור. את העץ הזה נטענו במו ידינו.
- אך הצינור צריך להשקות את עמק בית שאן השיבו לה המתכננים.
גולדה מאיר היתה מנהיגה בעלת השפעה גורלית . היא היתה אשה עקשנית ואמיצה. אך היה גבול לאומץ שלה: הגבול היה חיותה בוסל. חיותה דיברה עם גולדה בטלפון. הצינור לבית שאן סובב ועוקף את העץ מתחתיו ישבה חיותה.
שתי המפלגות נותרו בעינן : זו הטוענת כי את הצינור צריך להניח ישר כדי להגיע לבית שאן עם מים וזו הטוענת שהצינור יתפתל ויכבד כל עץ השתול בדרך גם אם בסיבוביו לא יגיעו המים לבית שאן…
לול דרך כדי להתקיים, כדי להגיע, אך לא הדרך היתה מטרתם אלא השדה.
