האמא של החתן– חניכה בכיתה ששית בתל אביב
הילד בדרום מריקה באורוגואי מניף את הדגל ומכיר את הדודה נעמי על משטח הסקטים. גרעין אנוש של חן ומורה של גל.

חן וגל ניצבים כאן לפני אנשים שהם אוהבים , לפני אנשים שמוכנים להתרגש אתם להשתתף עמם במעבר שהם מכוננים לברית של אהבה ונישואין, ברית המכוונת לדורות.
הוזמנו לכאן גם כאלה המתבוננים על הטקס מלמעלה. בני משפחה שליוו את עם ישראל תלאותיו וחלומותיו. גננת עברית ראשונה בירושלים, מהגרים לאורוגואי, ספרד, עולים מגרמניה, תלמיד הישיבה הציונית הראשונה בעולם בליטא, בני משפחה מצ'כוסלובקיה שלא הצליחו לעלות ארצה ונרצחו. גם בעלי מקצוע רבים, מחנכים ומחלקת תה בהסתדרות, שחקנית וזמרת, מהנדס ופנצ'ר מאכר, משורר, דתיים וחילוניים כולם מקור השראה ואהבה. הסבא שמואל כתב ' כל הלילה לך הייתי – את לבקר שיר' האורחים מלמעלה וכל האורחים מסביבנו הם הלילה שמתוכו זורחים כבוקר הכלה והחתן גל וחן – אנשי חינוך היסטוריה ומתמטיקה וכאנשי חינוך אמיתיים מאמינים אהבה.

הם המבקשים את כל הציבור להרים כוס לחיי הברית הנחתמת היום

לחיים

הכלה תשקה את החתן בגביע זה.
החתן ישקה את הכלה בגביע זה

עתה יביא הילד את הטבעות .
גל ענדי טבעת זו לחן

אנו יודעים שכמורה למתמטיקה, כלומר רגשנית גדולה קשה היה לך לכתוב לו את שאת חשה- אבל הוא יודע לכן אמרי לו את הברכה המסורתית הרי אתה מקודש לי כדת משה וישראל

אולם את חן לא פטרנו וכשיענוד הטבעת יברך כלבו הטוב

עתה יקראו לנו החתן והכלה את כתובתם

שבע ברכות נהוגות להיאמר בטקס הנישואין ואנו נשמע את הקולות
ברכה ראשונה
ברכה
שנייה
ברכה שלישית
ברכה רביעית
ברכה חמישית
ברכה ששית

ונוסיף את הברכה השביעית המסורתית.בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה; חָתָן וְכַלָּה; גִּילָה רִנָּה; דִּיצָה וְחֶדְוָה; אַהֲבָה וְאַחֲוָה. שָׁלוֹם וְרֵעוּת. מְהֵרָה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם; קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה; קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה; קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחֻפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם; בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה מְשַׂמֵּחַ הֶחָתָן עִם הַכַּלָּה.

אך דווקא לאור השמחה הגדולה שבלב איננו רוצים לשכוח ברגע זה כי העולם כולו וחברתנו מלאים שברי כלים : הרס ,חורבן בדידות ועוני. כמה אומץ ואמון נדרש כדי לתקן ! נשאב מברית האהבה הנכרתת הערב כוח לא להיכנע . נזדהה עם כל הצריך תיקון בשבירת הכוס.

תאמר הכלה
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"

ישבור החתן את הכוס

שלום עליכם מנסה להעניק תוכן, סיפור דרך לדרכים אל הלא ידוע.

המסורת לא מספרת על בית מלא בנות
הסיפור כן

הסיפור תחליף לקודש
ויזל הוא הקודש עצמו

השעון שצלצל שלש עשרה
לכאורה היהודי פועל על פי בשעון , על פי הלוח,
השעון התקלקל הוא פועל באיחור, הוא מצלצל שלש עשרה פעמים : לגבי שלום עליכם הפעמון מביע את הגורל

תחנת ברנוביץ הסיפורים וויכוחים בקהילה

ב1943 כאשר מיכולס שיחק את טוביה לא היתה עדיין מדינת היהודים
כעבור חמישים שנה לא היתה מדינת הסובייטים

אצל מיכולס מי שמנצחת היא הבת המהפכנית

שפרינצה מתאבדת בגלל נסיונה להתחתן עם עשיר
בילקה תופשת בעל עשיר עוברת העירה משום שבעלה פושט את הרגל
לטוביה אין מושג של אהבה רומנטית
מה זה שייך לאהבה שואלת טינה טורנר
צייטל מתחתנת עם חייט מוטל במקום עם השוחט הגס שייעד לה אביה
אין כבר שידוכין
חווקה עם מישהו מן העיירה הבן של הכומר. מתחתנת עם הריאקציה המדברת בשם טולסטוי ומקסים גורקי
הודל נישאת למהפכן

בכנר על הגג פידקה מצטרף למגורשים מן העיירה ועובר ליהודים
להפוך את הקלאסיקה היהודית לליברליות היהודית
יש פירוש ציוני של טוביה כמו במחזה של ברקוביץ הוא ילך לארץ ישראל

הנטייה ההיברידית של התיאטרון היהודי באמריקה – פרבה
מסורת לא רק מתקבלת בירושה היא מומצאת.

מיתוסים קורסים בעקב אירועים היסטוריים
מיתוס ההשכלה הסתיים בשואת היהודים

דוד רוסקיס
הסיפור המשך בעקבות נתק
קטסטרופה אחרונה מוצאת ביטוי בקטסטרופה ראשונה
קשר בין חורבן כתריאלבקה לחורבן הביתה

בקשת פשר, להבין את מעשה האל
טוביה תוהה על פשר המעשים בהם הוא מעורב והשאלה היא לאל.

בסיפור זה נגמר בחוסר מוצא באין אונים טוביה נודד בלי מוצא
בכנר על הגג הוא הופך למהגר סולל דרך

בכנר על הגג בניצחון. הגירוש באנאטבקה מגבש מחדש את המשפחה
לקראת הגירתה.

טושק

מהרבה בחינות הקדמה זו מיותרת. הייתי מציע לקורא פשוט לטבול בכתיבתו השופעת של טושק אברהם אמרנט. אך אם בכל זאת ירצה להסתבך בניתוחים היסטוריים, להבין רקע, לתמוה קצת על הכתוב מזווית הראייה של מי שערך כתבים אלו ואפילו אם ירצה להצביע על כך שהעריכה מגמתית הוא מוזמן לעשות זאת אך בתנאי שלא יוותר על קריאת החומר עצמו.
כרך קטן זה בא להשלים את האלבום הצנוע והמעמיק שיצא בזמנו לזכרו של האמן. הכרך ההוא שהוקדש במיוחד לאמנותו של טושק הוקדם בהקדמות מאירות עיניים של גדעון אפרת ואברהם קנטור. הן לוו על ידי טקסטים של טושק המופיעים גם בכרך זה. אלא שכאן המרכז אינו הקו והצבע אלא המילה. זיכרונות וחשבונות עולם. כאן אין קהל, לא תיאטרון ולא תפאורת חג אלא כבשון לב בעל אופי מיוחד. מסירת דו'ח לאוהדים , לאוהבים ובמיוחד לאמן עצמו.

הקורא את זיכרונותיו של טושק לא יכול שלא לעמוד על הקשר בין הביוגרפיה לבין עשייתו האמנותית. זוהי ביוגרפיה עם שותפים, עם אוהבים. גיבורה של הביוגרפיה אמנם עומד מול מכשולים אך יחד עמו עומדים חברים. המכשולים הם תמיד כוחות אובייקטיבים. הפורע או הנאצי הקורעים את העולם הם כוחות טבע לא אנושיים. אין להם פרצוף.גם במחזות שטושק יוצר על חיי הקיבוץ האויב יהיה צפרדע, עכבר, רכוש וכלי נשק. לעומתם עומדים הגיבורים אנשים האוהבים , בעלי דיוקן אנושי. חברים, ילדים , שותפים.

בסוף ימיו חש טושק עייפות . הוא הטיל ספק ביצירת חייו. שאל עצמו שאלות קשות. האם פעילותו הרב גונית לא נבעה מהעדר נתיב מקצועי ברור. האם היא לא הביאה אותו למבוי סתום. הוא חש את השבר הקיבוצי של סוף שנות השמונים כשבר אוטוביוגרפי המבטא את מדרון הזקנה . לפתע נופץ עולם האגדה אותו בנה בעבודה קשה ובאמונה משך שנים. הוא תהה על ערכו של הפרוייקט שהעסיק אותו רוב ימיו. הוא חש שנעלם ההד ליצירתו ותהה אם תחושתו המוקדמת כי הוא יוצר יצירות לרגעים גדולים לא מחקו את ערכם בחלוף הימים. הוא היה אז בן שמונים. זו הפעם השלישית שהוא סיכם את חייו. הפעם אין זה סיפור אלא ווידוי. כמה שונה סיכום זה מהכתיבה האוטוביוגרפית בגרסותיה הקודמות !המשווה את הגרסאות יודע להעריך עד כמה במהלך חייו של אדם משתנה ראייתו את חייו.

הילד היתום מאביו החל את חייו בהתעוררות פנימית. הוא היה אז ילד, אנקור בקן. ילד בתנועת הנוער השומר הצעיר. הקן החם של תנועת הנוער היה מרופד הוא עמד אל מול עולם תוקפני הנתון במלחמה. היחד של הילדות השתלב עם רעיון בשל של צעירים . הוא הקנה לילד ביטחון ואתגר. טושק כרת עמו ברית של חיים. כבר אז התגלה לראשונה מה ששב וחזר כל חייו : הוא נקרא למשימה התובעת ממנו גילוי של כישרון. יצירתיותו וכושר ביטויו פורצים כהיענות לכלל. הוא מחנך ומייצג. הוא בונה תשתיות בתום ובנחישות. שליח צעיר של חבורה ורעיון. נודד על פני גליציה כנציג , כמדריך כמייסד והוא עודנו נער.

ערב עלייתו של טושק ארצה פרץ וויכוח רווי מתח בתוך ההסתדרות הציונית ותנועות הנוער על השומר הצעיר. הנוער התפלג. השומר הצעיר נתפש בעיני רבים כמכור למהפכה הסובייטית. בעיני חברי השומר הצעיר התמיכה באופק המהפכה מהווה גשר ציוני חשוב לחלקים של הנוער היהודי הלומד. התביעה למהפכה היא מכשיר חשוב בעיצוב האתוס החלוצי. הוויכוח סוער וטושק משתתף בו כחבר צעיר של הנהגת התנועה. הוא צריך להוכיח כי השומר הצעיר במפעליה מגשימה את חלומות הציונות גם כאשר היא מניפה את חזון הסוציאליזם ואחוות העמים. הד לוויכוח מופיע בזיכרונות שלו.

קבוצתו עלתה ב1931 ומתיישבת במחנה של החלוצים בנס ציונה מאותם מחנות שהיו פזורים במושבות , שהו בהן ועבדו כפועלי המושבה היחידים עד שהגיעו אל מקום התיישבותם.

עם עליית הקבוצה ארצה יחסו של טושק לקומוניזם עמד במבחן חדש. הרקע לעימות מתחדש זה במציאות של התקופה. העימות בין השלטון הבריטי והקומוניזם הסובייטי הגיע לשיא ב1928. התפרסם אז מסמך מזוייף ש'חשף' תכנית סובייטית לערער את השלטון באירופה כדי לקרב את המהפכה העולמית.'מסמך זינובייב' העלה את החשד העמוק של המערב. הבריטים לא היססו לגרש מן הארץ חשודים בקומוניזם . אך דווקא אז רעיונות קומוניסטים השפיעו יותר ויותר . אחד מהגורמים לצמיחתו של הקומוניזם היהודי בארץ ישראל היה הייאוש. בשנים ההן היו סיבות מיוחדות לצמיחתו.

שנת העלייה של טושק ארצה עם חבורתו 1931 היתה זמן של ליקוי מאורות מתמשך הציונות. משבר זה נמשך כמה שנים. הוא בא אחרי ניצחון גדול גם לניתוח וגם למעשה הציוני ב1924 . בשנה זו הארץ היתה לארץ הגירה יהודית . בקונגרס האמריקאי נחקקו חוקים המגבילים את ההגירה. שערי ארצות הברית ננעלו. משבר כלכלי גדול בפולין פגע ביהודים , במיוחד בבורגנות היהודית. רבים הגיעו ארצה והיה נראה כי הארץ תבנה עתה מהון ולא ממאמץ של חלוצים. אולם אחרי הניצחון הגיע משבר כלכלי גדול בארץ. הוא עורר סימני שאלה. העלייה נעצרה והמצב של החלוצים התערער עוד יותר. גם סמכותם. הניסיון לערב את היהדות המאורגנת והלא ציונית בהצלת המפעל הביא להקמת וועדות לבחינת המפעל הציוני חלוצי וזה זכה לביקורת בוטה. הקמת הסוכנות היהודית המשותפת לציונים וא- ציונים הותנתה ברפורמה חסלנית של ההתיישבות החלוצית. תחושת הפועלים הצעירים היתה קשה ביותר. גדוד העבודה התחלק בין שמאל וימין כשמנהיגו אלקינד ויותר משמונים חברים ירדו לרוסיה להקים שם את חזונם להתיישבות יהודית סוציאליסטית. אורי צבי גרינברג שהיה אז איש שמאל לוהט קרא לשבירת הגדוד 'נשבר צנתר הזהב'. בשעה שסוף סוף הוקמה הסוכנות היהודית ב1929 משבר הכלכלה העולמית הביא לכך שלא הגיעו הכספים המצופים. התהווה משבר כלכלי ומדיני שהעמיד בספק את כל המפעל הציוני.ב1929 פרצו המאורעות בהם פוגרומים ביישוב היהודי הישן ועשר נקודות התיישבות פונו. בכל מקום הורגשה אוזלת היד. הכל חיפשו מנהיגות אלטרנטיבית שתדע לנווט . וזו אכן קמה בדמותה של תנועת הפועלים כשבמרכזה עומדת המפלגה שקמה מפא'י. תנועתו של טושק השומר הצעיר אמנם לא הצטרפה למפא'י אך מפעליה ותודעתה החינוכית והחלוצית מהווה חלק בלתי נפרד מתנועת הפועלים וההסתדרות.
גם לחבורה של טושק חדר הייאוש ועמו רעיונות קומוניסטים. הדבר נעשה בחשאי כי הקומוניזם נאסר בארץ על ידי הממשלה. היה חשש לחיי הקבוצה כולה. טושק הגיב לגילוי הקומוניזם הנסתר בקבוצתו בסערה חרדית. הוא משתתף בסילוק חבריו מהקבוצה.

המשבר מזרז את איחוד קבוצתו עם קבוצת צריפין בעמק יזרעאל היא מזרע.
קבוצה זו לא היתה של השומר הצעיר . היא באה בעלייה השלישית וכללה אנשים ממרכז אירופה. היו בה הרבה אנשים רדיקלים שלא נפרדו מרעיונות המהפכה של סוף מלחמת העולם הראשונה. ביניהם דורה ומנחם באדר היא באירופה מהפכנית פעילה והוא נושא דגל המהפכה מבחינה אמנותית. המפגש בין הקבוצות השונות במזרע לא היה נטול מתח אך בסך הכל הפגישה פגישה טובה, יוצרת. דומה שטושק הוא אחד מהגשרים החשובים.

תמונת סטאלין הנערץ שצוירה על ידי טושק הרבה שנים אחר כך מעוררת את השאלה של הקשר המתמשך בין חברי השומר הצעיר לבין מיתוס המהפכה הסובייטית. בזיכרונותיו הוא משרטט כמה מן הרגעים הללו. שנים רבות התלבטה תנועת השומר הצעיר בין אידיאליזם פוליטי המבקש את חברת הביטוח שלו בעוצמת הסובייטית לבין הציונות והווי תנועת הנוער שלא היה יכול לקבל את הניתוחים המרקסיסטים האדוקים שתבעו ממנו לחכות ולהימנע מנטיותיו האוטופיסטיות רצוניים. נדמה היה למחנכי התנועה כי הוויתור על ההערצה לברית המועצות תביא לסתגלנות וויתור על היסודות השתפניים.למרות השוני הגדול בין המדינה הסובייטית ולמרות סירובה להכיר בתנועה הציונית חברי השומר הצעיר חשבו כי נאמנות לה חיונית כדי לשמור על היכולת לגייס נוער יהודי למהפכה הציונית ולהבטיח את אופייה החלוצי. ללא הזדהות עם מפעל מתגשם רחב ידיים הניסיון לתיקון עולם בציונות עלול להתנוון. גם כאשר הגיעו ידיעות על הקולקטיביזציה הכפוייה ורצח ההמוני של איכרים, גם כאשר הגיעו הידיעות על משפטי הראווה והרציחות של מהפכנים וותיקים הלב סרב להאמין. בעניינים אלו נסחף לא רק השמאל הציוני. הסגידה של המהפכה הסובייטית רווחה באינטליגנציה של כל העולם המערבי . היא התבססה על ביקורת החברה שהתפתחה וחוסר יכולתה לעמוד מול הפאשיזם המתעצם. בארץ הוויכוח ניטש האם הערצת רוסיה הסובייטית אין משמעותה חיסול העם היהודי, התבוללות אדומה? סיביר היתה מלאה בציונים שהוגלו כעונש על אמונתם. במזרע פעלו חברי השמאל בתנועת השומר הצעיר. את ההיסוס הראשון של טושק אל מול פולחן ברית המועצות אפשר יהיה לראות בסיפור המחזה שכתב בעקבות חוזה ריבנטרופ מולוטוב ב1939.כיצד זה כרתו ברית המועצות וגרמניה חוזה? מעניין תיאורו של טושק על קבלת המחזה בתוך מזרע. מתוכו ברור עד כמה היו חבריה חרדי שמאל. עם פלישת הצבא הגרמני לרוסיה ב1941 נעלמו הספקות וגברה האהדה לברית המועצות. התברר כי עמידתה של רוסיה במלחמה תרמה יותר להצלת שרידי העם היהודי יותר מכל גורם אחר. תמיכתה של ברית המועצות בהקמת מדינת ישראל קיבלה פירושים אידיאליסטים. בין נושאי הנאמנות למהפכה הסובייטית בשומר הצעיר שהיו חברים של טושק היה אורן שמאסרו בידי הסובייטים בעת ביקורו בצ'כוסלובקיה חולל רעידת אדמה חינוכית בקרב השומר הצעיר שנמשכה כמה שנים . היא הביאה לגירושם של הנוטים לשמאל בשנות החמישים.
אבא קובנר אמר שהוא לא יכול לסלוח להנהגת תנועתו שלא האמינו למה שהוא וחבריו סיפרו על המשטר הסובייטי וההנהגה חיכתה עד שבא השיכור חרושצ'וב וגילה בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטי את אופיו של המשטר לו הם סגדו. אופיו של טושק וחבריו נגד באופן מוחלט את העולם אותו נקראו להעריץ. גם הכרעותיהם וגם יצירתם החברתית תרבותית עמדה בסתירה למתהווה בברית המועצות אך מורכבות דרכי האמונה והקריאה של מצבים . הניגוד מתגלה בבירור ביצירתו של טושק.
טושק אהב לראות עצמו תמיד עם אנשים. הם קראו לו, חילצו ממנו כוחות ויכולות. אילולי נקרא היה אולי נאלם. אך הוא יכול לסמוך על חבריו שיקראו לו כי הוא קרא להם. הוא האמין כי יחד הם בונים לעצמם את מגרש המשחקים המאפשר להם חיים של משמעות.
הוא חש עצמו שותף למעשה גדול. בונה קהילת מקום המאפשרת להיות אזרחי עולם אנושי רחב. יחד עם חבריו ביקש להיות מעורב ומגויס לתיקון ובנייה של אלטרנטיבה. הוא הכיר אמנם בחורבות האנושיות , את קרבנות הסתם, הוא חי את ההרס הטוטאלי של רקמות החברה במלחמת העולם הראשונה . הוא חי את הפוגרומים והמשברים הכלכליים שגזרו מצוקה ודלות. כל אלה הוטלו עליו ביצירתו המתחדשת. את האמונה בניווט האלטרנטיבי רכש בתנועת הנוער. זה היה אתגר מוסרי אך גם אסתטי. כיצד תצמח מהווי הנעורים של תנועת הנוער השומר הצעיר ההוויה לה הוא שאף? בהיותו בפולין בטרם העלייה המרחק מן הארץ הוא שיצר את המאגר הרגשי, את המתח לחדש. הוא הוזן על ידי מצוקת העם היהודי וצרכיו. בהיותו בארץ מה שהצית את אמונתו היה היחד החי בעבודה בטבע וגיבש את עצמו למשימות

בחברות רבות הפנאי היה תנאי להשתתפות בהכרעות חברתיות ומדיניות. לא כן בחברה הקיבוצית. כרטיס הכניסה למעגלי ההחלטה היה קשור בנשיאה בעול העבודה. הפועלים היו צריכים להיות נושאי האחריות. האמנים בקיבוץ עוררו שאלה מאד מיוחדת. הם ידעו כי פנאי ליצירה הוא תנאי ליצירתם. לא פעם קרסו מתחת ללחץ החברתי והפסיקו ליצור. אמנם לא נתנה להם הזכות להיות רעבים וליצור אך הם עצמם חשו מחויבים לעולם העבודה. החברה העלתה תמיד את הפרדוקס שלמרות האחריות המוחלטת להקים חברה המבוססת על עבודה, בלי תרבות משותפת היחד יתפורר . היא זקוקה ליצירה ולא יכולה להתיר אותה. עמידתו של אמן הקיבוץ כבטלן , כאיש עם זמן, ערערה את פרימאט העבודה.
'מה אתה עושה?' שאל סדרן העבודה בדגניה את הצייר המקומי 'אני מחפש את הצבע' טען הצייר . סדרן העבודה שבא לבדוק מה עושה הצייר בשעה שהכל עובדים בשדה פשוט לא הבין 'הרי הוא כאן על הרצפה' טען כלפי הצייר הנאלם דום. יהודה שרת היה מנגן בלילות בכינורו בחדר האוכל של יגור – אחרי העבודה. כמה אמנים התנדבו להיות מנקי השירותים והמקלחות, עבודה קשה המשאירה פנאי לאמנות. גלעדי היה מהלך לסטודיו שלו כשהוא נושא על גבו לבנים לבניין. היו שיצאו עם הצאן למרעה. טושק כמו חיים אתר איש האמנות הוותיק של עין חרוד עבד כאופה. המאפייה הייתה עבודה שהותירה זמן . גם בה הוא מצא פורקן ליצר האמנותי שלו ופיסל בובות מבצק לילדים, המאפייה היתה למרכז תרבות. את הזמן לגיוס המוזות מצא כשומר לילה. הוא היה איש אמנות. דאג לציירים, עסק בתיאטרון אך הקפיד שלא להגדיר עצמו כאמן רגיל. הוא היה אמן באוהלו וחלוץ בצאתו.

טושק היה איש של אגדה. יצירתו עומדת בסימן של אגדה ההולכת ונרקמת ומורדת באותות הזמן. זו לא אגדת הילדים העוברת מדור לדור. הוא הבין כי עולם האגדה מהלך תמיד ודולה מעמקי האימה והחרדה, ממצוקת היחיד והילד אך טווה אותם באופן אחר בעלילה ובפיתרון . האגדה היא נשק מגבש חברה, היא תובעת התגברות והתבגרות. לא רק הילד זקוק לכך אלא גם החברה נזקקת לאותה שיבה אל שמחת הלידה המתחדשת. טושק קיים דו שיח עם קהילתו שיהיה מובן לכל , מהילד עד למבוגר. לילד פיתרון למבוגר חיזוק או לפחות חיוך מבין. שפת העלילה היא שפה רב גילית ומאחדת בברית של מאזינים שיכולה להיות ברית בין מבצעים ולהתפרש כאות לשותפות אמת ברמות אחרות.

כוחו של טקס, טקסט מבוצע בפומבי, תפאורה, הצגה בריפוי של פצעים חברתיים.
המבחן לאגדה בנוסח שלו היה לשמור על יסוד אנונימי של מחברה. טושק אמנם חיבר את המקום והזמן בהם הוא המציא את הסיפור אך הקפיד שהיא תהיה מעשה של רבים: לדידו האגדה חייבת להפוך להתרחשות תיאטרונית. בתחילת דרכו הסתמך טושק על יצירות אפיות מהפכניות בנוסח ברכט הגרמני . מנחם באדר חברו הוותיק כתב חלק מהטקסטים אותן מבצע טושק כבמאי, כתפאורן וכמפיק. יותר מאוחר הצטרף אליהם איש התיאטרון חנוך פז. החבורה האמינה כי הקיבוץ מתאים לתיאטרון ואולי הוא תיאטרון.
במסתו המבריקה של גדעון עפרת על טושק הוא הצביע על הקירבה בין יצירתו לבין התיאטרון האפי של ברכט ופיסקטור . אולם בתהליך התרגום של הנוסח ההוא לקיבוץ התחוללו תמורות. בצד יצירת תיאטרון לעומתי פוליטי שהיה בראשית דרכו של טושק עם חבורת הפועלים בנס ציונה, לאחר הצורך לבטא את הנחישות במאבק הסוציאליסטי לנוכח נפילתם של חבורות הלוחמים הסוציאליסטים על ידי הצבא הפאשיסטי באוסטריה ב1934 והמעקב אחרי נצחונו המזעזע של הפאשיזם באירופה התגלו גם צרכים אחרים. היסודות הלעומתיים, הלוחמניים, המגייסים, האירוניים בהם השתמש התיאטרון המהפכני באירופה לא היו דומים למצבו של התיאטרון בקיבוץ. טושק היה צריך עוד משהו. תיאטרונו היה צריך להיות תיאטרון של קהילה צומחת. משותף לכל חבריה ולא עומד מול אויביה. לא אמנים נגד קהל או תיאטרון מנוכר העומד כחוד חנית נגד אויביו אלא ביטוי משותף של יחד במצוקה מתמדת הנבנה בתפילה של שותפות ואהבה. לא תיאטרון קטרטי כתיאטרון יווני המתקיים בצד פעילות דמוקרטית של הפוליס. מפעל משותף לכל משפחת הקיבוץ על דורותיה. תיאטרון המביע אמונה ביכולת לבנות בית, גן , תרבות על ידי עבודה, משימתיות ופעילות חינוכית . השגב והפראזות נמסרו לוויכוחים האידיאולוגיים , להתכנסויות הפוליטיות , לאירועי העולם. היה צריך לתרגם אותם לשפת הווי, צבע, סיפור. ההצגה היתה צריכה לחייך ולהבטיח סוף טוב למרות שעלילתה יכולה וצריכה גם להאיר נקודות אפלות.
התיאור השבלוני של חלוץ ספוג יהדות שמתפקר על ידי הציונות וגונז את מה שלמד בילדותו לא התאים לטושק. תפישת היהדות הנרדמת המחכה לנשיקה מעירה על ידי משבר, געגוע, או על ידי רצון למסור מדור אל דור לא יפה לו. אמנם בחייו ומנעוריו הוא נושא בלבו את גורלם של היהודים, חי ברתחת גורלם אך תרבותית הוא לא בא מהיהדות הדתית. ייעודה של היהדות נודע לו דווקא מתוך הזדהותו עם אסונם ותוגתם של יהודים בני זמנו. זו שעשתה אותו ציוני. הסוציאליזם האמפאטי לקרבנות ההיסטוריה והציונות המורדת הם שחדדו את רגישותו ליהדות . עיצוב החברה הקיבוצית כוון אותו ללמוד את יהדותו.
אינני חושב שטושק הכיר את הגותו של בורוכוב. הוא ידע עליה כרבים מבני זמנו. הרי בורוכוב היה גם מרכסיסט וגם ציוני. כבני דורו ידע טושק שבורוכוב ההוגה הצעיר הוא הכתובת ההגותית לכל מי שמבקש לשלב ראדיקליזם סוציאליסטי עם ניתוח ציוני. אולם טושק לא הכיר את כתביו הפילוסופיים של בורוכוב אך דווקא בורוכוב בהגותו נגע באחת השאלות שהעסיקו את טושק : שאלת התרבות הפרולטארית ויחסה לדת.
בתחילת המאה העשרים פרסם לונאצ'רסקי שלימים היה שר החינוך הסובייטי ספר כמהפכן צעיר ואיש תרבות. (לונאצ'רסקי היה אחד המהפכנים היחידים שחוללו את המהפכה הסובייטית שלא נרצח על ידי סטאלין. ) לונאצ'רסקי הציע לייסד אלטרנטיבה לדת והיא הדת הסוציאליסטית . דת זו צריכה היתה להחליף את הדת המסורתית. לדעתו הדת הממוסדת מחפה על מחדלי הכלכלה והחברה היא מעניקה צידוק לעוול ולפיגור הטכנולוגי. הפולחן הדתי לדעתו מעכב את המהפכה וחוסמת את הדרך לתיקון החברה. לונאצ'רסקי כרבים אחרים לקח ממארקס את המחשבה שאם הדת מבטאת את מצוקת האדם הסוציאליזם צריך לפתור את המצוקה. הדת שנותנת ביטוי לבעיות האדם מצדיקה את העוול . אסור לתת לה להיות אופיום משכר להמונים. בעקבות רעיון זה לונאצ'רסקי הציע ליצור דת חדשה. דת הנותנת ביטוי לתהליך המהפכני. לדעתו יש לראות בסוציאליזם דת אלטרנטיבית. יש לבנות אותו ככזה. רעיונותיו של לונאצ'רסקי הוגשמו בתנועה לאמנות פרולטרית בברית המועצות.
בורוכוב המארקסיסט התייחס להצעתו של לונאצ'רסקי אך התנגד למסקנותיו. הוא לא כפר בביקורת הדת הממוסדת שלא מלמדת את החברה כיצד נחלצים מהמצוקה האנושית אך הוא חשש שהדת הסוציאליסטית תעשה אותו הדבר. דת סוציאליסטית לא תשחרר מהדוגמאטיות אלא תבסס דוגמאטיות חדשה. היא תצדיק שררה של סוציאליזם מדומה. היא גם תצליח לנתק אנשים ופועלים מסורתיים מהחזון הסוציאליסטי. דת סוציאליסטית תהיה מנוף לעקירת הסוציאליזם מהמונים ומתרבותם. תפקידה של התנועה המהפכנית לא לתת פיתרון מדומה חדש אלא להתרכז בתהליך של בנין כלכלה , חברה, פוליטיקה אלטרנטיבית. אל לה ליצור מקור לאיסורים חדשים או ערבויות .אל לו לקדש מהלכים, לעסוק בפולחני אדם. היסוד המשיחי בו היא מאמינה צריך לא לאסור ולא לתת ערבויות אלא לשחרר כוחות יצירתיים. להפנות לאידיאל , להיות תשתית להצמחה של תרבות במובן העמוק של המילה . תרבות זו כוללת עבודה וייצור, התארגנות חברתית , תמיכה פסיכולוגית והצמחה של ריבוי אנושי פורה. מבחינה זו הסוציאליזם חייב להישאר הימור. לא לקדש מהלכים, לא לבנות פולחני אדם להיות מוכנים לשינויים אך לשמור על האידיאל. האם הרקע לתפישתו של בורוכוב היתה היכרותו את פולחן התבונה שהוצע כפולחן חילוני במהפכה הצרפתית ? עד כמה שלי ידוע הוא לא הזכיר את הפרשה העצובה ההיא .פולחן התבונה ההוא מצא בסופו של דבר מקום מיוחד בעצרות ההוצאה להורג על ידי הגיליוטינה . נראה לי יותר שבורוכוב חשש שהסוציאליזם כפולחן דתי יהווה תירוץ לעוד תנועת התבוללות יהודית בה ימצאו עשירי היהודים ובניהם דרך להיפרד מהמוני היהודים .
הרבה מהפעילות התרבותית שנערכה על ידי טושק נוצר בהשראת רעיון התרבות הפרולטרית. אך לוח השנה היה יהודי. טקסי היחד קיבלו השראה גוברת והולכת של התרבות היהודית. טושק הוא מיוצרי הגדת הפסח של הקיבוץ הארצי. הוא מלווה אותה מתחילתה. היא מדריכה אותו בלימודים של מקורות יהודיים. נדמה לי כי אין זה מקרה כי התהליך בקיבוצו ובקיבוץ הארצי כולו מתחיל ב1941. הגורל היהודי התדפק בדלת. האיום הנאצי על ארץ ישראל ויהדות העולם היה גדול. אי אפשר היה להסתפק בהגדת פסח היתולית.
בשנים האחרונות לפעילותו עבר טושק לפעילות אזורית בתחום התרבות. הוא הפך בית הספר למבוגרים למכללה אזורית צומחת . לדידו זה היה מעבר מתאים . מכאן הוא היה יכול ללוות ברגישות את התמורות שחלו בקיבוץ. הוא ביקש לנצל את השינויים שהתחוללו כדי לפתח את מה שהוא האמין שגנוז בקיבוץ : הומניזם. הוא האמין כי השכלה תורמת לכך. אוניברסיטה לפועלים עם מינימום של היררכיה, דעת המדריכה שותפות בין מורים לתלמידים. הוא ביקש לבנות מכללה שתהיה קיבוץ אידיאלי. עם השנים גילה כי הציפיות ממקום הדעת שונות משלו. שדרכי הניהול שלו נראות מיושנות. שהמכללה אינה אלטרנטיבה אלא מוסד המותאם לכללי משחק אחרים.הוא לא טרק דלתות או ביקש מחאה. גילו נתן לו חסות . היה עם עצמו וחידש את פעילותו כאומן. הפעם לא להצגה חדשה או קישוט. גם לא רקם סיפור אגדה חינוכי.טושק לא חרג מתפישתו העקרונית כי הוא לא אמן של תערוכות ויחסי ציבור. הוא יוצר של קהילה וכשאין לו קהל נותר הוא ושירתו תוטבע בחומר. הבובות שאפה לילדים במאפיה בשנים הראשונות הסתירו את הטמפרמנט הגועש עתה כשהיה לבדו מול החימר יכול היה להשקיע בו בגלוי את שאלותיו . פיסול תוהה , מחפש ומתוודה בזיקנתו הפורה. אוהב את החיים.

טיוטא לטיוטא של מצע לפיתוח עתידי של המוזיאון בבית לוחמי הגיטאות

לאחר דיונים שהתקיימו בוועדה המייעצת בשותפות של מדריכים, מחנכים, היסטוריונים ואמנים אני מעיז להציע בפניכם טיוטא לטיוטא של מצע לעבודה עתידית ולפיתוח המוזיאון. זוהי מעין מסקנה מהשיחות התובעת תיקונים, הרחבה , דיונים נוספים.

נקודת המוצא היא כי בית לוחמי הגטאות הוא מקום מפגש בין מוזיאון המכיל עדויות ומסמכים לבין מחנכים ומבקרים הבאים להזדהות עם חיי אנשים שחיו בתקופת השואה . מטרת הפעולה החינוכית והמוצגים היא גם לחזק את האמפטיה לאנשים שחיו בתקופה וגם להציג את מאבקם לגלות בתקופה בה פעלו זירות להכרעה אנושית. המשטר הנאצי המאורגן והכוחני עשה מאמץ עליון כדי למנוע בכל דרך אפשרות לחשוף את היות האנושות הנכבשת ובמיוחד היהודים שבה, בני אדם המסוגלים להכריע. הוא ביקש למנוע אותם מליצור, לזכור, לשאת באחריות, לתכנן, לשפוט, להיאבק על חייהם. . עצם המלחמה הפנימית והפיסית על שמירת הצלם היתה כרוכה במאבק על הזכות לגלות במצבים הנכפים דילמות מוסריות. מאמץ זה היה בו יסוד של התקוממות . קשה לנו להציג את האדם בשואה כמי שעומד בפני דילמות , במיוחד משום שבמהלך השואה היו כל כך נדירות האפשרויות לברר שאלות כאלה בין אנשים. הטוטאליות של מכונת הרצח , ומאבק ההישרדות מנעו מפגשים כאלה. ובכל זאת אפילו בתוך אימת מחנות המוות התקיים דו שיח שנגע בפעולות של האנשים , על השטח האפור של שיתוף הפעולה עם הרוצחים , על העזרה ההדדית ועל הזכות לשפוט מבלי שקיימים תנאים לברור האשמה.

ליבת השואה היו מחנות ההשמדה אך מלבד הרצח פעולת המשטר לוותה בכל מקום ובכל מצב בהשפלה שבאה לשלול את היכולת של האדם לקבל הכרעות. פעולה זאת חיזקה את התחושה כי חייו אינם ראויים, הגבירה את תחושת חוסר האונים שלו, את הסתגרותו . ההשפלה חיזקה את השכחה וההפקרה . חסידי אומות העולם מצד אחד והמורדים שגילו התנגדות גלויה ומגוונת היו שני קצוות שביניהם התגלו גוונים רבים של סירוב להיכנע לבחילה בקיום, לשיתוק יצר ההישרדות וביטאו התקוממות נגד הרצח, מאבק על הקיום של האנושיות .

הכחדת ההוכחות לפשע מצד אחד והצורך לאסוף הוכחות המצדיקות אותו מצד שני הפכו את העדות לאתגר הן כדי שהעולם ידע ויגיב לרצח בשעת התרחשותו והן כדי שהעולם לא ייכנע ליצר ולתועלת הפוליטית בהשכחתו . היא באה להחזיר את הרצון והמחויבות לשאת באחריות . היא לא האמינה בהרדמה ובהשכחה. לדעת שומרי העדות מחיקתה היא שתביא לשיבה אל מצבים דומים.
ההתעלמות הפוליטית מזיכרון השואה מצד אחד והפיכתו למכשיר פוליטי המכוון לתועלת במשחקי שלטון וכוח מצד שני מחייבים כל דור לזכור את השואה אך גם להגיע להבנה מורכבת של מה שהתרחש . אחד התנאים לכך היא היכולת להבין את השוני בין התנאים הנוכחיים לבין התנאים ששררו אז. התרגום הנכון של הדורות הבאים מחייב להבין ולנווט את דרכם לאור העובדה כי אירועים ותהליכים כאלה התרחשו. ככל היסטוריה אין הדברים מתרחשים פעמיים אך הם מתקרבים כל פעם לדילמות אנושיות, לצורך לא להתחמק מהן ואפילו להיאבק על גילוין.

.

תנאי ליכולת ההתמודדות של הבית עם הבעיות הקשות שהוא מציג היא האמפטיה עם הקרבנות מצד אחד והארת הדילמות בפניהן הם עמדו. אמפטיה לבד מזלזלת במאבק של הקורבנות על שמירת הצלם המוסרי. ניתוח דילמות הופכת את המפגש לקר ולעתים מתנשא. יש להציג דילמות המתעוררות במצבים בהם איבוד הצלם הפך למשטר, האילוצים נכפו על ידי מנגנוני כוח ועוצמה כלכלית אדירה.

. כוונתו הראשונית של משפט אייכמן היתה ליצור קשר ברור בין הקמת מדינת ישראל לתקופת השואה , קשר המקבל על עצמו את האחריות לטפל בבעיות שהורישה השואה, להקים בית לפליט היהודי , להבטיח את הקיום היהודי באיומים המאיימים עליו ולעשות זאת במסגרת של משפט צדק. אולם התוצאה החברתית תרבותית של משפט אייכמן היתה מורכבת יותר : הוא הפך את העדות האישית, את זוויות המבט המגוונות, את הפגישה המחודשת עם העם היהודי לפרטיו לאפשרית. עם עד המשפט העדיפו את האמירה הכללית, אם הדגישו את המחויבות לזכור מבלי להביא את הזיכרון הקונקרטי, משפט אייכמן העלה את סיפור השואה לדרגת עדות אישית. החזרה לעדות המצולמת מאפשרת פגישה מחודשת עם הדיוקנות שבינתיים נעלמו מן הפסיפס האנושי היהודי. תצוגת דמותם עם הרקע לפעולתם ולזהותם הרעיונית, עם האירועים אותם הם עברו מאפשרת אמפטיה והערכה של הדילמות עמן התמודדו.

משפט אייכמן אפשר לנו להיפגש עם סיפורים אותם מביאים העדים מזוויות ראייה מגוונות. אמנם התהליך משפטי . הוא מדגיש את התמורה שהתבקשה : להשיב את המחויבות למשפט וצדק. המשפט לא מבקש להתעלם מאישיותם של העדים , מנקודת מבטם המוסרית , מפציעתם האישית . העדים באים ממקומות שונים, מתפישות שונות , מייצגים טיפוסי אופי שונים

שני סיפורי חינוך
המטפלת בוכה
בשביל מה צריך ספרים – לשמור על רעננות

אוגניקה וחינוך
הבלבול בין האדם החדש לבין חידושו של האדם
שמרנות חכמה של ינשופים ובעייתם – חוסר תקווה ורומנטיות של חד קרן מנותקת מציאות

הגיר מול המחשב
חינוך לעבודה , לאמנות,
המחשב ומחיאות הכפיים
הוויכוח על הספרים ועל הכתב
האם הם מרחיקים את הזיכרון ומעוותים אותו או לא
בין נוסטלגיה סיפורי עבר לבין חיפוש ידידים למסע אל העתיד שמצד אחד לא תובעים ומבהירים דרכים

האובדן של השהייה
גידול תינוקות ושיגרת הבית

יצחק קצנלסון והשפה העברית
מקומו של החינוך שאינו רק מימטי אלא השתתפותי
שהקריאה תקרא
בין המשימתיות לבין הרחיפה

יאנוש קורצ'אק : אידיאולוגיות באות לשעבד ילדים קטנים
הציונים מנסים לעשות את שאפשר: מסע בין קיבוצי

התכוונות לחידוש ויכולת לחידוש האמנות היהודית כדוגמא

האקוסטיקה בחינוך הבימה ובעיות בתקשורת
בין רלבנטיות לבין אותנטיות
הקשר

הילד הראשון בקבוצה גדעון

קבוצת המחנכים – יש לשחרר מאימת האחריות העודפת היא מייצגת את הדעת ואת הרחוב את האלימות (אלם) שמקורו אחר
ולא נכנעת למצב
היסוד האף על פי כני בחינוך
החינוך בא מן המקום של מחדליה והישגיה של החברה
קבוצת המחנכים : להיות עם הניצחון ולהיות עם המפלה

כלי עבודה ועמק יזרעאל

הזמינו אותי לדבר על עבודה
ליובקא מוריד את נעלי העבודה ומתבונן במדרכה : המזכיר עובר : לא להוריד את נעלי העבודה.

צבת לבריאת עולם
לעובדה ולשומרה או עונש מטאפיסי
מגדל בבל

מרטין בובר ציון במשפט תפדה
טכנולוגיה וטכנוקרטיה

מה לוקחים לארץ ישראל
בן הרב לומד לחטוב עצים
זוסמן מכשיר לעבודה
פולטבה החדשה
המושבות היהודיות – רוסיה בסרביה, מצרים ועיראק.
חקלאות אמריקאית
מכללת דיוויס לחקלאות
שלמה צמח מעורר את שאלת העגבניה

כישרון לארץ ישראל

מעדרים וטרקטורים שדות הפלחה הרחבים וגומות הפרדס הצרים.
המעדר ואורח החיים החקלאי
נטל החקלאי

הויכוח על ניר חקלאית
החקלאי הרעב
תל עדשים והדימוי של הבית העברי בעמק: אהבת ציון
האם כפר או עיר : לא כפר ולא עיר רעפים וגג שטוח
תבונת כפיים
פסיכואנליזה וחפירת בורות
אינג'יל פסיכולוגי

האשה והמעדר בפתח תקווה
התלוש והמעדר

קפאי והפטיש
תחרות בין העבודה הידנית והטרקטור
תבונת כפיים
הערך המאגי של הטרקטור והערך הטכני שלו

טרקטור בא אל החצר
פניה ברגשטיין

אתה הולך אחרי המשדדה הסורקת את ירק המשי של שדות התבואות. השמש לוהטת. הירק העובר לפני העיניים מעוור ומעייף,
אתה שוכב בצל העגלה שקט ספוג אורה. הלב פועם בחשאי אט, אט, נשימת הנצח…
ה' הוא האלוהים- ה' הוא האלוהים אין ראשית ואין תכלית לו. אין ראשית ואין תכלית לו. אין ראשית ואין תכלית לתכלת השמים זו העמוקה העמוקה העמוקה
אין ראשית ואין תכלית לאור שדות זה הרב רב.
אין ראשית ואין תכלית לאור שדות זה הרב רב.
אין ראשית ואין תכלית לצלצול אורח הגמלים זה הנוגה, נוגה-
אין ראשית ואין תכלית לי, לי המתפתל ונדבק לרגבי האדמה אלה, מתמוגג ונעלםפ בתוכם.
אין ראשית ואין תכלית
ד.מלץ

סלוצקין ופניה ברגשטיין : צריך לדאוג לטכנולוגיה לעקרת הבית הקולקטיבית
בין התופרת לבין הפלך

אני מציע כי זאת תהיה מצגת עם פסקול שייפתח על ידי שני קריינים. התמונות ילוו בכותרות עם תרגום עברי.

צילום של כנסי קומונות, קיבוצים וקומונות בדורות שונים. נקלענו לכנס חוקרי קומונות, כנס עולמי. אולי זאת ההזדמנות שלנו לשאול את החוקרים כמה שאלות מטרידות. הרי הם רואים את הדברים בפרספקטיבה. יש להם דפים מההיסטוריה, מחקרים סוציולוגיים ותצפיות אנתרופולוגיות. אני מניחה כי יש בקהל הזה גם פילוסופים ממריאים וגם מנחיתי ספקות רציניים, גם אנשי קומונות מהשדה וגם חוקרים מנוסי ספריות. אולי כל אלה יוכלו לעזור לנו ולומר לנו דבר משמעותי על מה שאנו עושים היום.

תמונות מקיבוצים עירוניים וחינוכיים אני באתי הנה מרחוק לחיות בקבוצה. לעסוק בחינוך ולהביא לחברה כמה משאיפותיי היותר פנימיות.
הרי ברור לכל קורא עיתון, צרכן חדשות המציפות את האוויר, לכל משוטט ברחוב ומתכנן בתים, לכל אמן יוצר כי יש מה לתקן מסביב . אני מבקשת לעשות זאת על ידי מציאת עצמי בקבוצה של מחנכים.

תמונות של קיבוץ עתיק , הכשרה וחבורות של היום אני לא יודע אם כנס כזה יוכל לעזור לנו. באתי לחיות את חיי היחד כאן לאו דווקא בעצת מומחים ואולי נגד מה שקראתי בספרי מדעי החברה.

אני רוצה להניח שכל האורחים הללו לא היו באים הנה אם לא האמינו בנו , אם לא היו חרדים למפעל הקיבוצי, אני מניח שהם עוקבים אחרי ניסיונותיהם של רבים בעולם לבנות חברה על בסיס שונה מאשר זו הנראית כה מנצחת. .

הליכה, טיולים, שערים ומגדלים מורה זקן אמר לי שהיו כל כך הרבה אנשים טובים שטעו, שמעדו, שבגדו שיש להזהיר ולהיזהר. אני אני רוצה בכל זאת לדעת משהו על מעברי החצייה, על הרמזורים וסימני הדרך דווקא משום שהחלטתי לנסוע.

תמונות היסטוריות של הקיבוץ וסביבתו מתקופות שונות. החצרות, המחנות, חומה ומגדל, הפלמח והעפלה
אני מציעה לנו שלא לשכוח כי עברו 100 שנים. הכבישים החליפו את דרכי העפר, המסך האלקטרוני את לוח הגיר, עגלות בעלות גלגלי ברזל המונעות על ידי פרדות וחמורים היו לטרקטורים עם שרשראות ולגלגלים ומנועים הממהרים וגומאים במהירות מרחקים.

הקיבוץ נולד בתקופה העות'מאנית, עבר את השלטון הבריטי וחי במדינת ישראל. עבר שתי מלחמות עולם והרבה קרבות. פעל במשטרים שונים אך חלם כל הזמן להיות חלוץ המזדהה עם סביבתו ומנסה לחיות כאלטרנטיבה.
בכל תחנה, בכל רגע שאלו חברי הקיבוץ מה השתנה? והוכיחו את עצמם :בכל דור ודור.
בכל נקודת זמן שאלו וערערו על האפשרות ועל האופי.
100 שנים חלפו עברו . בכל רגע ורגע אהבו את עברו של הקיבוץ ושאלו על אפשרות קיומו בהווה.

תמונות מן ההרחבות-אתה אומר כי הסיפור נגמר ואני בעיני ראיתי מסיבת שבועות קיבוצית מסורתית שאורגנה על ידי תושבי השכונה שהוקמה ליד הקיבוץ, אותה שכונה שלרבים היא סמל להיעלמותו של הקיבוץ כפי שהוטבע בדמיון של כמה דורות. שבילי הקיבוץ מלאו לפתע עגלות אופטימיות של תינוקות שרוקמים חיי קהילה בלי לחיות בתוך הקומונה הישנה. בכל הטקס שמעתי את המסורת הקיבוצית , את הגעגוע אל היחד. את פס הקול של התקווה.

כותרות על העימות בין הקיבוץ השיתופיים והמופרטים
-ואני דווקא קראתי מסמכים שנכתבים היום בקיבוץ ונראה בהם הייאוש המסודר משוויון, את האמונה בהסדרים בירוקרטים שיבטיחו קיום ליישוב ולא לקיבוץ. שיקנו ביטחון אך יבטלו חברות.

קיבוצים צעירים לומדים וחוגגים- ראיתי כיצד צומחות היום גם בעיר קומונות הלומדות וחיות את מורשת הקיבוץ. הן נעזרות במסורת הקיבוצית שהאמינה בכוחו של החינוך ליצור תשתית לחברה שיתופית יוצרת.

תמונות מתמורות בקיבוץ
ואני ראיתי את העיר בולעת את הקיבוץ גיאוגרפית ובלהט האופנה של מבצרי צרכנות חדשים המחליפים ופוצעים את תכנית הקיבוץ כגן וכבית משותף.

תמונות מהתעשייה הקיבוצית
ראיתי ניצחונות כלכליים גדולים שעשו את היחד הקיבוצי לאחד מכוחות הייצור הגדולים במדינת ישראל בחקלאות ובתעשייה וראיתי את שיבת הבנים אל הקיבוץ אחרי רבע מאה של שנות משבר כלכלי וחברתי גדול.

אשבל, רביד, פלך, נערן, בתי סםר קומונות
כדי להקים את חיי הקומונה החינוכית שהקמתי העדפתי שלא לחסות בצל סיפורו ונופו של הקיבוץ . שהיה . רציתי לבנות אותו בעיר הגדולה שתהיה לי לזירה של מעשים ותאפשר לי לבנות קהילה שיתופית. האמנתי שדווקא בגלל המהומה הגדולה יותר והמצוקה החברתית המגלה כל יום את הצורך ביצירה חברתית נוכל להקים קיבוץ מחדש. חבורה שלא תשכח לרגע את אחריותה לחלק הנשכח בחברה.

אני יודע שלא העזנו לקחת על עצמנו את עבודת האדמה כמו בקיבוץ של הדורות הראשונים. ביקשנו אתגר אחר. לעסוק בחינוך. זהו אתגר לא פחות תובעני ובלתי מבטיח . הרי את יודעת כי במשטר במדינת ישראל המחנך מודע לכך שהכנסתו הכלכלית תהיה נמוכה יחסית.

תרבות וחקלאות בקיבוץ הראשוני
ובכל זאת החקלאים ההם שחיו ברמת חיים כה נמוכה בשנים הראשונות לקיבוץ לא וויתרו על חיי תרבות עשירים. התעקשו למלא משימות. בנו משק במקומות שהיו לספר של המדינה .
היום נקראים המקומות הללו בשם מפורש יותר: פריפריה.

מחזור החיים בקיבוץ, דורות שונים, מפעלים חצר וגן כל הרעיון של בני הקיבוץ היה להצליח לבנות קהילה לדורות, להתאים למחזור החיים מתינוקות עד זקנה, לעבור את העונות ואת האופנות את האירועים והתהליכים תוך הקשבה לצרכים ואחריות לסביבה. האם זה היה ריאלי? האם היה הקיבוץ לחברה של מהפכה או של מסורת ? או אולי מצאה דרך בין שתיהן?

פורטרטים, בתי קברות, משפחה ובתי ילדים הם הלכו למלחמות, בנו משפחות, עבדו המון שנים והזדקנו. רבים רבים מהמייסדים כבר אינם עמנו. ואלה הממשיכים מצאו כי הם כבר אינם חברים בתנועת נוער . קשה להם. האם הם מתפללים שנכדיהם לא יחזרו על השגיאות ואולי דווקא שיגשימו את שהוריהם וסביהם השליכו . שיהיו יותר נאמנים לרעיון או שיהיו יותר נאמנים לחיי רווחה ועושר.

בשביל בני הקיבוץ, ממשיכיו ופזוריו מהדור השלישי הרביעי והחמישי הקיבוץ אינו משימה או דגל, הוא נוף ילדות, שבילים בגן, פרצופים אנושיים, סיפורי אגדות רחוקים ורכילות קרובה, מעשים נפלאים ותחושות החמצה. בשביל בני הקיבוץ הקיבוץ הוא חברת ילדים . בנים שגדלו יחד עם הקיבוץ. את דרכם החלו מהסתובבות הפעוטים מתחת לשולחנות בחדר האוכל שהיה למייסדים מקום התכנסות ותפילה ציבורית . אך הם בעצמם יחד עם חברי הדור הצעיר נעלו רבים מחדרי האוכל . היכל ילדותם נסגר והתחלף במטבחי משפחה מהודרים.
שוב שיחה בין המנחים
-את צריכה לראות את השותפות כארוכת טווח ומשתנה בלי הרף

-ואתה כממשיך את הדרך הארוכה והנאמנה.

-את צריכה להתאים את הקיבוץ לטכנולוגיות מתקדמות.

-ואתה לזכור ולחיות את שורשיו

-את צריכה להתאים לקצב

-ואתה לשיר את השיר המתמשך

-את לא מרגישה איך הסביבה שותקת בהתייחסותה אל הקיבוץ למרות רצון רבים מחבריו להיות מעורבים בה?

אנחנו מבקשים חינוך עצמי , חיי קבוצה, תלם ארוך לחיי יחד ולמילוי משימות משתנות.

אנחנו מבקשים לשמור על היישוב הקיבוצי לדורותיו ולהעניק לחבריו אפשרות לצמוח ולחוש ביטחון בשותפות.
-אתה לא מרגיש שהסיפור מתחיל מחדש?

-האם יוכלו החוקרים להציב בפנינו סימני דרך ?
-האם יוכלו לחזות האם האופק המסתמן למפעל רצוי?
-האם יוכלו להכריע האם בנוף החברתי בעולם ובארץ ראוי למצוא בקיבוץ גרעינים לאלטרנטיבה ?

בשלושת ימים לחודש סיוון שנת התשע"ב למניין שאנו מונים כאן ובעשרים וארבע לחודש החמישי שנת אלפיים ושתיים עשרה למניינם באום ג'וני בעמק הירדן, אשר בארץ ישראל.
אנו מעידים כי:

עשר שנים ועשרה חודשים חלפו בקשר בינינו. הוא התחיל פעם בקיץ, נמשך בפגישות בעת חג, היה לקשר בסופי שבוע עד שהיה לקשר של יום ולילה.
מקשר של שני ילדים הוא היה לקשר בין אנשים בוגרים. מקשר של אהבת נעורים מלאה בלבול והורמונים, הוא היה לקשר של אהבה עם ניסיון וביטחון.

עתה , לאחר עשר שנים ועשרה חודשים החליטו החתן____ בן________ והכלה____ בת________ לבוא בברית הנישואין.

על כן, במעמד זה, בנוכחות משפחותינו וחברינו,
זוהי השבועה אותה הם נשבעים היום זה לזאת וזאת לזה :

נבנה את ביתנו המשותף על יסודות האהבה תוך גילוי לב הדדי, פתיחות ורגישות. בית שיספק לנו שמחה, כוח, תמיכה ונחמה. נחלק בינינו את מלאכת החיים כפי יכולותינו, בשוויון, בהגינות ומתוך רצון כן. נתמוך בשאיפות המשותפות והנפרדות של כל אחד מאתנו, למען הגשמת יכולתנו החומרית והרוחנית.

בימים קשים כמו טובים, נעמוד זה לצד זה. תמיד נשאף למצוא את הכוח להבין ולסלוח זה לזה על המגרעות, החולשות ומצבי הרוח. כאשר נפגע נדע לבקש סליחה וכשניפגע נדע למחול.

נחנך את ילדינו לסקרנות, צניעות וכבוד האדם באשר הוא אדם.

את כל זאת אנו מקבלים על עצמינו באהבה וברצון. .
והכל שריר וקיים

חתימות

לאליזבט

תודה רבה מקרב לב על הספר 'רווח בין האותיות' הוא ספר בהיר ומבהיר, מעורר הרבה שאלות וניכרת בו תחושה של מעורבות אישית שלך בתהליך ובעשייה הפדגוגית שלוינס מציע. המפגש בין לימוד התלמוד הסדנאי של בתי המדרש הישראלים של התלמוד הלוינסית טבעי. שניהם מניחים משתתפים המביאים עמם רווחים בין האותיות גם תרבותיים, גם קיומיים, גם היסטוריים ובמיוחד מוסריים. התרגום העברי לתהליכים שלוינס משתמש בהם כתהליכים פוסט טמיעתיים, כלומר כתהליכים המכוונים לאנשים ספוגי תרבות צרפתית והגות צרפתית ותרבות יהודית דלה מיוחדים. בלימוד הוא מקפיד לשים בסוגריים את הקונטקסט ההיסטורי של יהדות צרפת אליה הצטרף ובתוכה חי בתוך ואחרי הימים הארורים של מלחמת העולם השנייה והימים שקדמו לה (איך אלי בן גל נוהג לומר ? 'בכפר שהסתיר אותנו, הכפר היחידי שזכה לאות חסידי העולם, הוסתרו אלפי ילדים יהודים . אם כל כפר צרפתי היה מסתיר משפחה יהודית אחת היתה יהדות צרפת ניצלת…) לוינס מביא לקהל האינטלקטואלי היהודי את המדרש התלמודי שהוא יצירה של הקהילה היהודית אחרי החורבן, קהילה שלא יכולה היתה לדבר נבואית. כך הוא כבר שובר מסורת יהודית צרפתית שביקשה לקרוא את ההפי אנד של היהדות הקהילתית באמנציפציה הגואלת בטונים נבואיים. לוינס מצליח במאמציו ליצור רצף פילוסופי מוסרי בין התלמוד לנבואה וכמעט קורא את הנבואה כמסכת דרשנית.

בבתי המדרש הפלורליסטים בארץ יש ללימוד המדרש 'שכנים' חשובים והם מקרינים על הלימוד בבית המדרש של טקסטים תלמודיים. . מצד אחד הם ארוגי פסיכולוגיה חברתית ואישית א- היסטורית ואוניברסליסטית במבע ומצד שני מלווה את לימוד התלמוד המדרש ציוני והאתוס החלוצי. גם הם העתקו מהרטוריקה הרווייה מהטון המקראי שהיה נהוג בימיה הראשונים של הציונות לטון מדרשי וענו יותר. בגלל סבך ההגשמה, בגלל ניצחונות שהיו למפלה מוסרית ומאוויים שטרם עברו במבחן ההגשמה. מאחורי הדלת של הדיון המדרשי בישראל עומדת ההתנסות החברתית הכלכלית המדברת עברית והקיומיות הנובעת מהשירות הצבאי ומההכרעות הפוליטיות המדברות בשפה העתיקה חדשה.. לוינס מדבר אל קהל אחר ונצחונו הגדול שהוא מצליח לקעקע את המובן מאליו אך לא קורא להתחבא בחורים דיאלקטיים מרופדים היטב בנוחות הזעיר בורגנית. הוא קורא לבדוק לעומק את טענותיו הבלתי מפורשות לחיים ברווח שבין האותיות. הוא מתנזר מקולות פוסט תלמודיים כמו קבלה חסידות וספרות עברית . כנראה שהוא הוא חושש מערי המקלט הנבנות ללא הרף כדי להדוף את האפשרות להגיע לירושלים. בתוך כך הוא מצליח לקרוא לאנשים לבחור באחריות המורכבת כל כך של ימינו כשהם נשענים על תביעה יהודית מפורשת : לא לאומנית ולא תלושה. גם בתי המדרש הישראלים צריכים לתבוע את הראייה המורכבת והנחושה, את הרגישות התובעת מעשים. את היסוד האנכי המרכיב אישיות המחויבת ליסוד האופקי ואת הדיאלוג האופקי המגייס אוצרות תרבות וזירות חברתיות תרבותיות הבונות אדם היכול לעמוד בטלטלת האופקיות הסוערת והנוקשה.
למסכת התלמודית יש בעיני אופי של טיול על פני ארץ מגוונת. מתגלים בטיול נופים שונים וחולפים במהירות. הם קוראים ללומד לשוטט בשבילים שונים, להתעכב ולהיקרא להרפתקאות אינטלקטואליות, ללכת שבי אחרי סיפור, לקבל הכרעה כיצד לנהוג. ללכת שבי אחרי עלילת וויכוח. הכל ערוך כפסיפס. אנו הלומדים צריכים להיענות לכל הנוף הזה שאינו מוביל למטרה ספיציפית, לא להתרת חידה אחת ולא לסיפור עלילה קורע לב. שפע המסתיר אפשרויות בלתי מוגבלות לפירוש נוסף ורב מימדי. זה לא דומה לסיפור או לשירה התנכי'ת. התוכחה הנבואית גנוזה בו . הספרות התנכית נולדה ברעידות אדמה היסטוריות גדולות, בסערות עלילה, בקינה ובהודייה.
הנוף התלמודי מחנך חשוב בימינו במיוחד לאחר ימי הטוטאליטאריות הרצחנית והכובשת ובימים של עוול ידוע ומעולף על ידי תעשיית התרבות והצריכה. אולם מבחינה ישראלית הוא פועל בתוך אחריות מדינית , תרבותית, אמנותית עצמית המשוחחת בגווניה עם העולם כולו לא רק בהישגי יחידיה אלא כשפה, כקהילה, כמדינה. מטרת הלימוד הוא ליצור קהילה היודעת את אחריותה כחלק ממדינה דמוקרטית על סדריה, חוקיה וכוחה אך תובעת לעצמה צמיחה מוסרית ותרבותית שאינה זהה עם תהליכים פוליטיים ומדגישה את המתח בין המוסר והמדיניות לא על מנת להפריד ביניהם אלא על מנת לתרום לתהליך של תיקון חברתי והעצמת היסוד המוסרי בתוך המערכות הגדולות שמסביב.

אז שוב תודה רבה. תרומתך חשובה ביותר.

לאחר הפגישה הראשונה שלנו כצוות אקדמי המלווה את עבודת בית לוחמי הגטאות , על סמך הפרוטוקול של ישיבתנו, לפי בקשת החברים, הרשיתי לעצמי לרשום את המסמך בתקווה שהוא יהווה טיוטה למסמך האמיתי שייכתב אחרי דיונים של הצוות בישיבתנו הקרובה. נקווה כי בישיבה זו נמצא את האפשרות להרחיב ולבקר , להציע וליזום מסמך שיוכל להיות מעין מצע פעולה לצוות העובדים והמחנכים ולצוות האקדמי עצמו שימשיך בדיוניו. יש להניח כי נצטרך להיפגש קצת יותר בפעמים הראשונות על מנת להיות בטוחים כי נקבע לנו מסלול ברור לדיוננו הבאים.

בית לוחמי הגיטאות היה המוסד הראשון שעסק בזיכרון השואה. הוא פעל בזמנים שונים, בדורות שונים. בגלל ראשוניותו וטיב הנהגתו הוא גילה פתיחות רבה ופעל תמיד בלי נוסח כופה אך מתוך נאמנות גדולה. הוא היה בין הראשונים בפתיחת נושא זיכרון ציבורי של השואה זיכרון שבער כביוגרפיה של מי שעבר אותה אישית או נפגע ממנו כקרוב משפחה אך לא מצא ביטוי פומבי . גם בתקופות שרבים מהניצולים העדיפו שלא לדבר, בלוחמי הגיטאות העידו , ציינו, קוננו, חיפשו ביטוי. מייסדי המקום היו דוגמא לחיפושים כנים, לעדות עמוקה למפגש שאיחד את המחקר עם העדות, את הלבטים החינוכיים עם הצורך למסור מסר. שילוב המקום עם תנועה ציבורית גדולה ותחושת הייעוד של חברי קיבוץ לוחמי הגיטאות , העניק כוח לבטא את התמיהה והאבל, את הכאב והיתמות , את הנחרצות שבהכרעה לברוא חיים חדשים. כל זה התרחש בתקופה שבה רבים העדיפו לשתוק ולהשתיק הן בעולם המתארגן במלחמה קרה והן בארץ בתקופה של עלייה המונית ואחרי הזעזוע של מלחמת העצמאות . במשך השנים החלו להיחשף בארץ ובעולם העדויות האישיות , התפתח המחקר ההיסטורי המקיף. כאשר חלפו הימים , הנסיבות השתנו והצטרפו דורות חדשים התברר כי השואה נוגעת בשאלות קיומיות עמוקות גם של אלו שלא היו בה.

דור יוצאי השואה התבגר והשנים שחלפו לא השתיקו את הסיפור הוא הועבר לדורות שחוו ניסיונות רבים נוספים. מלחמות, שינויים כלכליים וחברתיים, וויכוחים פוליטיים סוערים. היה צריך להעביר את הסיפור לדורות צעירים . ההעברה חייבה להתלבט מחדש על פשרו. בדור השני והשלישי, כשהחלו להגיע לביטוי ציבורי סיפורי העם היהודי שלא העיד ציבורית בדור הראשון . לוחמי הגיטאות ראו תמיד את פעלם כמכוון לבטא ראשונים את שחיכה לביטוי, לא כדי לבוא במקום הסיפור הכולל אלא כדי לאפשר את ביטויו השלם. כשם שהמורדים ביקשו לסלול במרד דרך לאי מחיקת סיפורם של קרבנות השואה . הם לא התכחשו לגורלם של אחיהם וידעו עד כמה בסיפורם של הרבים היה גם סיפור של התנגדות שהתרחש בתוך הווית חוסר האונים והרשע שמסביב כשם שמעשי חסידי אומות העולם כל כך בולטים דווקא משום שלצערנו לא ביטאו את הסיפור הכללי ומשום שפעלם רק הדגיש את היותם כה מעטים.

הפצת הסיפור ההיסטורי של השואה על כל המעגלים הגדולים התחולל בזמן בו העלו שאלות לגבי השפעתו על המפעל הלאומי היהודי ועל משמעותו ההומאנית של השואה. בהקשר אליו העלו שאלות של זיכרון ושל שיכחה, של משמעות ושל ייצוג. של תרבות וחינוך אך יחד עם צמיחתה של הגות עמוקה התפתחה גם בורות ובערות . של השטחה והכחשה.

תהליך המחקר והרחבת הידיעות הספציפיות על מה שהתחולל היה מלווה בחששות כי השואה תלך ותשכח אך עם הזמן התברר כי למרות כניסתה האיטית של מלחמת העולם השנייה לרצף הימים והפיכתה לחלק מההיסטוריה המתרחקת דווקא השואה נשארה על סדר היום : הפצע והעלבון של האדם לא עוברים מן העולם . מסר השואה היה לחלק בלתי נפרד מהתרבות האנושית. יחד עם עובדה חשובה זו צומחים אינטרסים של השכחתה של השואה ושל הזילות בשימוש בה.בית לוחמי הגיטאות פעל בכל התמורות הללו והיה צריך לנתב את דרכו החינוכית בתוכן.

בית לוחמי הגיטאות כגוף העוסק בחינוך החל להגיע אל דורות של צעירים חדשים. גם כאשר מייסדיו היו מבוגרים הם לא איבדו את המוקד שלהם באנשים הצעירים. תהליך זה נמשך כבר דורות. . הצעירים נחשפים בזמן צמיחת זהותם העצמית לשואה במרכז החינוכי הם פוגשים את ההוויה הטראגית של הנעורים בתקופת השואה . גם כאשר המחקר והרצון לזכור העלו במוזיאון נושאים אחרים כמו הילדים, קהילות והקשר המתעמק והולך אל הביוגרפיה הקונקרטית של קיבוץ לוחמי הגיטאות בכל תצוגה הנעורים, תנועות הנוער והמרד יהיו ויישארו חלק מרכזי. מייסדי המפעל היו ופעלו כצעירים בשואה , פעלו במרד לא משום שחשבו שהם מספרים סיפור אחר מהאסון הגדול וחוסר האונים האנושי והיהודי אלא דווקא מתוך מעורבות עמוקה עם האסון ובתוך הווית הכישלון האנושי הגדול הם ביקשו לסמן מחויבות ודרך.

בשנים האחרונות מסתמן תהליך בו השואה הופכת להיות נקודת מוצא לכל דיון בזהות היהודית ובהוויה הישראלית. אנו צריכים להיות ערים לתהליך ולהגיב עליו מתוך הכרה עמוקה שאמנם נושא השואה קיבל את החשיבות הראויה לו אך יש להתמודד עם הסכנות שהתגלו בתהליך זה. סכנת ההשטחה וההשחתה של הטיפול הן בזהות היהודית – ישראלית והן בשואה עצמה מאיימים. בצד ההעמקה בלימוד השואה התברר כי הדיבור עליה מסתיר גם בורות ומבוכה , רצון לברוח הן אל הפשטות רחוקות והן אל רגשנות המחליפה רגש אמיתי. מתגלית נטייה להסתפק הן בסיסמאות לאומניות והן באוניברסליזם שעיקרו מחיקת הקשר המיוחד של היהודי אל השואה. העיסוק בשואה נוטה לעתים להסתיר את ההוויה היהודית לפני השואה ולעתים למחוק את הפרספקטיבה הציונית שהפכה כה גורלית ליהודים בשואה, ובמיוחד אחריה. הבריחה מעומק העיסוק בתקופה ואימיה נוטה להפוך לפולחן מוות במקום להזדהות עם מי שרצו ולחמו למען החיים.

לימוד השואה מתוך תחושת אחריות הן ליהודים ולתרבותם והן למצע מוסרי אוניברסאלי הוא האתגר שיש להתמודד עמו. יש למצוא אפשרויות להתמודד עמו אותו דרך אמפטיה וההעמקה, דיוק היסטורי, ויכולת הכללה התורמת לאחריות מוסרית.

המוזיאון אינו מכון ללימוד יסודי אקדמי של השואה אך עליו להישען על עבודה של מחקר מדויק ככל האפשר. על הפעולה החינוכית להשתדל להישען על עובדות היסטוריות שנחשפו, שניתן לשפוט את אמיתותן , שניתן להפריד ביניהן לבין הביטוי החופשי והיצירתי שלהן וזאת כדי למנוע שימוש לרעה ודמגוגיה הסותרים את כבוד האדם המתחייב מהטיפול בנושא. מחויבות זו קשה במיוחד במפגשים קצרים שבית לוחמי הגיטאות צריך להציע. הוא גם קשה משום שגופים שונים מגיעים למוזיאון מתוך סדר יום שלהם . הצורך של המוסד לראות עקרונית את קהל היעד הרחב ביותר מתוך תפישה כי חשוב שהציבור כולו ייחשף למסר שהוא מביא מחייב מטודולוגיות שונות אך יש לאבחן בין שימוש במטודולוגיות מגוונות השומרות על יושרה חינוכית לבין מניפולציות וכניעה למסרים הסותרים את האני מאמין של המחנכים. הפצת המסר לציבור הרחב ביותר אסור לה להפוך למיסחור. כשם שאסור להסתפק בקהל שבוי ומצומצם כך אסור לאבד את חוט השדרה החינוכי שבית לוחמי הגיטאות מבקש להנחיל. הכבוד לקהלים רחוקים חשוב , גם אם נקודת המוצא שלהם שונה, אך חשוב כי הכל ידעו כי הפעולה החינוכית המתנהלת בבית נעשית מתוך עמדה ומסורת תרבותית הנושאת עמה מסר ברור. האמונה כי הפעילות של בית לוחמי הגיטאות צריכה להגיע לקהלים מגוונים ושונים, הן בעם היהודי והן בעמים אחרים ובמיוחד הערבים החיים באיזור נובעת מתוך אמונה כי המסר המוצג בו אותנטי ורלבנטי. ההטרוגניות של הזיכרון מחייבת להתעמק ולעמוד על המתחים הרבים הנוצרים במפגש, אך לא לאבד את נקודת המוצא ואת המסר המיוחד של המקום: האמונה החינוכית בדיאלוג ולא בפולחני שקר ובהערצה המשחררת מאחריות , היכולת לפתח מפגש אנושי ולפתח תחושת מחויבות לתיקון חברתי .

לרוב המבקרים בבית לוחמי הגיטאות אין הוא יכול לשמש בית ספר ללימוד השואה. הם באים אליו או אחרי שלמדו על השואה במסגרות אחרות או כנקודת זינוק ללימוד מסודר יותר. מחנכי הבית צריכים לעודד לימוד מסודר כזה. אין לתת למבקר את התחושה כי ביקור בבית יכול לבא במקום לימוד מקיף. התפקיד של הביקור הוא להעניק אלמנט לא פורמאלי שיביא את המבקר הן לנסות לדעת יותר והן לערוך חשבון נפש המתחייב מתוך התמודדות עם הנושאים המוצגים במוסד. הביקור בבית לעתים יהיה סיכום של תהליך קודם ולעתים פתיחה של תהליכים שיבואו כמו מסע או קורסים ארוכים, בירור חינוכי או תהליך מתמשך אחר. למרות שיש בבית לוחמי הגיטאות מוזיאון ומחקר הם באים לשרת את התהליך החינוכי המגוון המתקיים בו. העיצוב של בית לוחמי הגיטאות , השימוש בפריטים אותנטיים, העדויות, המפגשים ובמיוחד הפעילות של המדריך צריכים להיות מכוונים למטרות אלו.

במשך השנים יזם בית לוחמי הגיטאות הקמת תערוכות, מכונים, פעילויות מרכזיות . המאמץ להקים פעילויות כאלה , לייצר להם חלל ומסגרות וצוות עובדים , הרצון למשוך להן אמצעים הביא לכך שלעתים הן נראות כפעילויות תלושות זו מזו. לעתים נראה כאילו בית לוחמי הגיטאות הוא פדרציה של פעילויות שאפילו מתחרות זו בזו. יש לקדם פעילות היוצרת אחדות יותר גדולה שאיננה מפריעה למגוון אך לא יוצרת תחושה של נתק ואי הבנה..

ההכרעה של מייסדי בית לוחמי הגיטאות לקרוא לבית על שם יצחק קצנלסון המשורר, איש התרבות, איש החינוך המובהק, המאמין הגדול בצורך לתיקון אנושי והמקונן הגדול של העם היהודי יכולה להוות מצפן לפעילות המתנהלת במוסד. יצחק קצנלסון האיש שקשר עצמו עם הנערים בגיטו ועם תנועת הנוער והמרד מתוך מודעות מלאה לכך כי הם רסיסי השבר הגדול הפועלים בתוך הוויה שתחייב למאמץ עילאי ליצירה שתוכל לשקם את האנושי ואת היהודי.. ומחויבות זו צריכה להנחות את המחנכים שבבית.

למערכת הזמן הירוק

קראתי בצער רב את דברי ידידי אודי מנור. אינני יודע מה היה בדיוק בבית ברל ועל כן אינני יכול לשפוט מי פיטר, מי התפטר, מה היה אחרי הקלעים או על הבמה הפתוחה. קשה לנהל קרן חינוכית השייכת לתנועה פוליטית . מי שמכיר מרכזים רעיוניים יודע על מה אני מדבר. אך ברשימה קטנה זו של אודי אני קורא את אחד הסימפטומים המלווים את התנועה החלוצית שנים רבות. עליה שילמנו עם ריבית ד'ריבית : אי יכולת להערכה הדדית של תנועות יקרות. השתלחות אישית המביאה לעיוורון הדדי. מהיכן נובעת המחלה הזו שכרסמה בתשתיות , הביאה לפילוגים, ליצירת תדמיות , מילאה את החלל בחרמות ובהשמצות? אנשים עם רעיונות וחברים שלא רואים ניצחונות קלים שנתקלים במשימות ללא כלים להגשמתם, שמתבוננים בסביבתם ומפרשים אותה בפירושים שלא תמיד מובנים לזולתם מפנים את זעמם על הקרובים אליהם ברוח. הופכים כל דבר למלחמת אחים, להאשמות על התנשאות, על התעלמות, מזלזלים איש ברעהו. גם כשהוויכוחים הם אמיתיים תולים אותם באנשים, מגלים מניעים זרים. לא שאין גרעיני אמת בכל הוויכוחים על סטאלין ויערי, על בן גוריון ושמעון פרס אך כמה לבבות הושחתו ונקרעו בויכוחים אלה בין אנשים שעסקו בחינוך, באמנות, שבנו בתים ועשו מפעלים חשובים.
לתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד הרבה זכויות בדיוקנה המתקן של החברה הצעירה בארץ. מדריכיה ומפעליה הם מהבולטים שהעזו להפר את התרדמת החברתית על ידי מעשים וחשיבה על ידי חינוך וביקורת. בעקבותיה קמו תנועות בוגרים, קבוצות שיתופיות מפעלי תרבות ושיתוף של גורמים שנדחו על ידי החברה הישראלית. לפסח האוספטר היה תפקיד מכריע בכל אלה.אף פעם לא היה לבד.
החשש של אודי על התנשאות הוא חשש ישן כלפי ציונים, כלפי סוציאליסטים, כלפי קיבוצניקים, כלפי יהודים . מי שיש לו רעיונות צריך תמיד להיזהר מפני תחושות כאלה של סביבתו. אך מי שאין לו או לא עושה צריך היה אמנם להיזהר כפליים אך בדרך כלל לא חושש להתנשא.
התברכנו שיש בארץ תנועות חלוציות של צעירים. שיש מורדים בקיים ובונים. תנועות הבוגרים מגיעות כל פעם לשלב חדש התובע התחדשות מתמדת , פעולה בתוך סביבה ומצבים לא צפויים. והעולם לא תמיד מחייך אל משאת נפשן.
לפני כמה זמן יצא לי להיות במחזה שהציגו חניכים ומדריכים של הנוער העובד והלומד על מרד גיטו ורשה. עם כל הכבוד להרבה פעולות חינוכיות בארץ לא ראיתי כדבר הזה. מחקר היסטורי, המחזה ובעיקר שותפות של חניכים צעירים משכבות חברתיות שנדחו על ידי החברה הישראלית קיבלו כאן גם תפקיד, גם דרך ,גם חום אנושי , גם אמון ביכולתם היצירתית.
אל ניידה אבן בדברים היקרים לכולנו.

מוקי צור, עין גב

אסיפה שנתית בימים נוראים

כשהיה שמואל זנדברג שהחליף את שמו להרחול מריח שמתקרב סוף אלול היו געגועיו לבית הכנסת פורחים. יום אחד החליט להגיע לימים נוראים לבית הכנסת בטבריה. הוא יצא מחצר כנרת עם שמיכה וספר , הניח את השמיכה מתחת לעץ בשפת הים והלך לבית הכנסת האשכנזי שבעיר.
הימים הנוראים הם כידוע הימים בהם כיסאות בית הכנסת מתמלאים באנשים. אלו הימים בהם הגבאים גובים חובות ובית הכנסת יודע פריחה. כשראו באי בית הכנסת חלוץ צעיר מגיע שאלו אם שילם לכיסא. הוא היה חולוץ, זה כינוי הגנאי של החלוצים בעיני המיושבים בדעתם ,חולוץ הוא מי שאין לו. כיון שהיה שמואל חולוץ לא נמצא לו מקום בבית הכנסת. כואב הוא שב אל העץ והשמיכה על שפת ים כנרת וקרא בספר. למחרת החליט ללכת לבית הכנסת הספרדי כדי לטעום את טעם הבית הרחוק. למרות שהיה סוציאליסט אדוק רצה בית כנסת. מכיוון שכל הכיסאות נמכרו לא הכיר בית הכנסת הספרדי בגעגועיו .
חזר שמואל זנדברג לכנרת.
הקבוצה של אותם הימים רחשה. היו עזיבות לילה ועזיבות יום. ביום עזבו הכופרים ברעיון, בלילה עזבו אלו שלא יכלו יותר ולא רצו לעמוד מול חבריהם. החליט שמואל זנדברג שבמקום ללכת לבית הכנסת של טבריה הוא ינהיג יום דין אחר: אסיפה שנתית. ביום הזה יכונסו כל חברי הקבוצה וידונו על הקבוצה. כל אחד יגיד האם הוא נשאר לשנה. כולם יחד יחשבו על עצמם, על העם היהודי , על מצב העולם. הרי הימים הנוראים ימי דין הם ואולי גם יהיו ימי רחמים.
מאז בימים הנוראים היתה אסיפה שנתית והחברים ידעו עם מי ולמה יחיו יחד בשנה הקרובה.
למרות עדותו זאת של שמואל הרחול אין לדעת אם הוא המציא את הרעיון או אם לקח אותו מקבוצות אחרות. שנים ארוכות התקיימו בחגי ראשית השנה האסיפות השנתיות.

מוקי צור

האדם במרכז

ובאמת זאת לימדונו זה כבר רבותינו כדוגמת מישלה ופוסטל דה – קולאנז': מושא עניינה של ההיסטוריה הוא , מטבע הדברים, האדם. ומוטב לומר : בני האדם. את מדע התמורות מיטיבה להלום צורת הריבוי, באשר צורת היחיד נוטה לצד ההפשטה; צורת הריבוי הריבוי לעומתה מציינת באופן דקדוקי את היחסיות. מאחרי קווי המתאר במוחשיים של הנוף, מאחורי המכשירים או המכונות, מאחרי הכתבים הקפואים ביותר למראית עין ומאחורי המוסדות המנותקים לחלוטין כביכול ממי שיסדו אותם- מאחורי כל אלה קיימים בני אדם, ואותם מבקשת ההיסטוריה להבין. ומי שאינו מבין זאת , לא יצלח כי אם לתרגילים בידענות לכל היותר. ההיסטוריון הטוב משול לאותו ענק מן האגדות: המקום שריח בשר בני אדם עולה ממנו באפו, אליו יעוט לציד.

מארק בלוך אפולוגיה על ההיסטוריה עמ' 70

היסטוריון – אוהב את החיים

הסולידריות שבין התקופות כל כך איתנה, עד כי קשרי הפענוח של האחת באמצעות האחרת פועלים אהדדי משני הכיוונים גם יחד. אי הבנת ההווה היא תולדה בלתי נמנעת של אי- ידיעת העבר. אך באותה מידה אין שחר לניסיון להבין את העבר בלי לדעת דבר על ההווה. במקום אחר כבר הזכרתי את האנקדוטה הזאת : נלוויתי אל הנרי פירן Henri Pirenne בדרכו אל סטוקהולם. מיד שהגענו אמר
לי : 'מה נצא לראות תחילה?אומרים שהוקם פה בית עירייה חדש. הבא נפתח בו', ומיד הוסיף, כאילו להקדים תשובה לפליאה : ' לו הייתי אספן עתיקות, הייתי מתעניין רק בחפצים עתיקים. אבל אני היסטוריון , לכן אני אוהב את החיים'. היכולת הזאת לתפוש את החיים בעיצומם היא- היא סגולת הסגולות של ההיסטוריון. ואל יטעונו סממנים של איפוק סגנוני; סגולה זאת היא נחלתם של אנשי השם שבתוכנו: פוסטל או מייטלנד Maitland בדרכם המחמירה, לא פחות ממישלה. ואולי הסגולה הזאת בעיקרה היא מתנת פיות , שאיש לא יכול להתיימר להשיגה , אלא אם כן נמצאה לו בעריסתו. ואף על פי כן יש להפעילה ולפתחה. הכיצד ? וכי יש דוגמה טובה מזאת שנתן פירן עצמו, היינו במגע מתמיד עם העכשווי ?
שכן אותו רתת של חיי אנוש, שרק במאמץ גדול של הדמיון נוכל להשיבו אל הטקסטים העתיקים, אפשר להרגיש בו כאן ועכשיו. פעמים רבות קראתי סיפורי מלחמה וקרבות, ופעמים רבות סיפרתי סיפורים כאלה. האם באמת ידעתי, במלוא מובן של הפועל 'לדעת' – קודם שחזיתי מבשרי את תחושת הבחילה המחרידה- האמנם ידעתי באמת מה משמעו של 'כיתור' לצבא ומהי 'תבוסה' לעם ? ובטרם שאפתי אל קרבי במרוצת הקיץ והסתיו של שנת 1918 את אווירת העליצות של הניצחון – ועודני מקווה מאד למלא בה את ריאותי שנית, אף שהניחוח שוב לא יהיה כשהיה , אללי – האמנם ידעתי באמת ובתמים איזה משמעות טומנת החובה מילה נפלאה זו? לאמיתו של דבר , ואחרי ככלות הכל , נשאל תמיד, במודע או שלא במודע, יסודות מחיי היום – יום שישמשו אותנו כדי לשחזר את העבר , כדי שנוכל לתת בהם גוונים חדשים במקומות הנחוצים. וכי איזה מובן היה בעינינו לאותם שמות המשמשים אותנו לתיאור של הלכי נפש שפסו מן העולם ושל דפוסים חברתיים שגוועו , אילולא ראינו תחילה בעינינו כיצד חיים בני אדם ?

אפולוגיה על ההיסטוריה 85-86

מארק בלוך, אפולוגיה על ההיסטוריה, תרגום צביה זמירי , עריכה מדעית בניי קדר, מוסד ביאליק , 2002

שארית הפליטה

בין שבעה לתשעה מיליון בני אדם לא גרמנים שהו בגרמניה בסוף המלחמה. עובדי כפייה מהמדינות שנכבשו על ידי הגרמנים, שבויים, ואסירים . ביניהם היתה קבוצה של כ120.000יהודים שהגיעו בצעדות המוות שכפו הנאצים הנסוגים על יושבי מחנות הריכוז היהודיים בפולין . הם נותרו חולים, חבולים. עם השחרור אלפים מהם מתו ממחלות. העולם חגג את ניצחון והם נותרו ללא תקווה לחזור הביתה, למצוא את יקיריהם.
בנות הברית כלאו אותם במחנות בהם הם היו כלואים בזמן המלחמה. בתחילה הם שהו במחנה אחד יחד עם הנאצים השבויים שרצחו את בני משפחותיהם .הסיבה לכליאתם הנמשכת היתה החשש כי הם ידביקו במחלותיהם את הסביבה. רק אחרי חודשים הם הופרדו למחנות עצמאיים. פטון הגנרל שפיקד על הצבא האמריקאי באיזור ראה אותם כתת- אדם. הימים היו ימי תחילת המלחמה הקרה. גם הפליטים לא ידעו אז אם תפרוץ שוב מלחמת עולם . היו שחשבו כי ישובו ימי האימה.
באותם ימים בפולין החלו שרידי היהודים לצאת מן המחבוא, להגיח מן המנזרים, להיפרד ממשפחות מאמצות . מהר מאד הם הבינו כי אין סיכוי לחזור הביתה. כי הרכוש שנלקח לא יוחזר להם. כי האנטישמיות לא חלפה.
אנשי תנועות הנוער הציוניות שנותרו בחיים חשו כי עליהם להגשים את חלום נעוריהם ולעלות ארצה. הם החלו לארגן יהודים צעירים לעזוב את פולין להגיע למערב כדי שמשם יוכלו להגיע לארץ ישראל.
שארית הפליטה מצאה עצמה מחפשת דרך. הפליטים היו במצב קשה. אין להגדיר את הדבר בשפות רפואיות של פוסט טראומה אישית .כיצד להתמודד עם חמלה עצמית משתקת, עם יתמות הקשורה בזיכרון פוצע. הם היו צריכים למצוא לעצמם דרך בעולם שהמשיך להיות עוין. אפילו הציונים שהאמינו ביכולת של שארית הפליטה לא הבטיחו מנוחה מתלאות. הארץ החדשה עתיקה עליה חלמו לא היתה יכולה לבשר סוף להרפתקאות. רבים מהיישוב היהודי בארץ לא ידעו האם הפליטים לא פצועים מדי כדי לעמוד במשימה. רבים משרידי השואה חשו כי לא תמיד הארץ ישראלים מסוגלים להבין באיזה עולם הם חיים. ובכל זאת ארץ ישראל נתנה להם כיוון, אתגר. בחלומה הם חשו שייכים.
אחרי שאנשי תנועות הנוער כבר החלו לארגן את הבריחה של בוגריהם אל המערב כגשר לארץ ישראל החלו להגיע לפולין יהודי פולין שברחו בראשית המלחמה לתוך רוסיה הסובייטית. חייהם ברוסיה היו קשים ביותר אך הם לא היו במחנות המוות, לעתים שרדו משפחות שלמות. כשחזרו באלפיהם לפולין הבינו כי זו לא היתה חזרה לבית. כי מוכרחים לזוז מפולין . פוגרומים שהתרחשו בעקב עלילת דם בקילצה רק הגבירו את תחושת אין המוצא. השלטונות הקומוניסטים בפולין הסכימו כי רבים יעזבו את פולין ויצאו למערב. תנועת הבריחה שלהם לכיוון ארץ ישראל החלה. המארגנים של הבריחה היו אנשי תנועות נוער הציוניות יחד עם אנשי הבריגדה היהודית מארץ ישראל. אצל חלק שהצטרפו ל'בריחה' זו היתה הגשמה של אידיאל נעורים שלא נכתש במאורעות אצל חלק קריאה אינטואיטיבית להתחלת חיים חדשים . היתה להם תחושה כי הציונות היא הדרך היחידה לשיקום משותף, קהילתי, לאומי.
במחנות העקורים היהודים בגרמניה שנוהלו על ידי הג'וינט חיו כ250.000 איש. 130.000 מתוכם עלו ארצה. 80.000 הגיעו לארצות הברית. השאר למדינות אחרות.
רבים משארית הגולה היו ילדים ונערים. בתוכם התנהלה עבודה חינוכית עצומה. מסורת תנועת נוער ובתי היתומים היהודיים, מסורת החינוך הקיבוצי ועליית הנוער חברו יחד למפעל שיקום אידיאליסטי לא חף משגיאות אך מתמודד באומץ עם שאלות אנושיות ויהודיות קיומיות. הנערים חשו שזורים במאבק פוליטי מר על הגשמת רעיון קיבוץ גלויות בארץ ישראל. הם הפכו להיות חיילים במרד הלא אלים של היהודים בסדרי עולם ובאימפריה הבריטית.
כמה חדשים לפני הכרזת המדינה החל תהליך של גיוס צעירים משארית הפליטה לצבא הישראלי המוקם. גיוס זה של אנשי הגח'ל שלא חלו בו פטורים של בנים יחידים או של נציגים אחרונים של המשפחות היה גיוס התנדבותי . במהלך מלחמת העצמאות התברר המהלך כגורלי. החיילים שבאו משארית הפליטה היו למעלה מ20% של הצבא ובסוף המלחמה 57% מהחטיבות הלוחמות.

אני לומד כדי לשכוח

מתוך יומן של איש משארית הפליטה איש התנועה הרויזיוניסטית שלחם במרד גיטו וארשה

אין אמונה, אין תקווה. דיברתי היום עם רב, מאמין. 'אני לומד כדי לשכוח ולא לשם מצווה'. בלי אמונה, אזלי יד, בלי עתיד, בלי קשר עם החיים. מרה שחורה. מה טעם לחיינו? למה, לשם מה , למה? (…) ואם אומרים אחרים, שיש להם תוכן- גם זה שקר: חוזרים על פרזות מלפני עשר שנים. מדברים בפה ולא בלב. במוח. כולם משקרים, כולם. ישנן רק שתי מוצאות : או להתאבד או להתמסר לסטרא אחרא : לשתות, להשתכר, לאכול ולשגל. וכך עושה הרוב. מתאבדים ברצחם את האנושיות שבהם (…) עם אובד… מה לי ומי לי בעולם? ידידים פרזה בלי תוכן, רק מילים, ולא יותר. עם, עם? זהו עם?

יומנו של וודובינסקי, ארכיון יד ושם, 7 באוקטובר 1945 (מנקוביץ, דליה עופר)

ייפתחו שערי הארץ

דברי מנהיג ציוני משארית הפליטה

יעקוב אולונסקי באסיפת פליטים בלנסדברג
לא.אנחנו לא פולנים, למרות שנולדנו בפולין, אנחנו לא ליטאים, אף שעריסתינו עמדה פעם בליטא, אנחנו לא רומנים אף שראינו ברומניה אור עולם. אנחנו יהודים… אנחנו תובעים איפוא שייפתחו בפנינו שערי הארץ לרווחה כדי שנוכל שם לחיות כבני אדם חופשיים וכעם חופשי

לאן הולכים ?

מחנה הריכוז שוחרר על ידי הצבא הסובייטי. מפקד צעיר של הצבא האדום כינס את היהודים במחנה וכיבד אותם בקריאות יחי סטאלין ! תחי ברית המועצות! ברוסית . אחר כך הוסיף. אתם לא מבינים אז אדבר עמכם באידיש. הם שאלו אותו לאן הולכים עכשיו ? אמר להם אל תלכו למערב שם שונאים אותנו. אל תלכו למזרח . שם שונאים אותנו. אז לאן הולכים ? שאלו אותו הפליטים והוא אמר : אני לא יודע.

הם החלו לנדוד ולבסוף הגיעו למחנה עקורים בגרמניה . יום אחד נכנס לצריף שלהם חייל. על כתפו הם ראו מגן דוד. הוא לא היה דומה לטלאי הצהוב שהכירו. הוא היה לדידם סמל לחירותם הנכספת.
מאיפה אתם? שאל אותם.
בייסקי שהיה חבר בתנועת הנוער הציוני לפני המלחמה וזכר שתל יצחק היה הקיבוץ האחרון שהקימה התנועה לא היסס והשיב
-אני מתל יצחק.
שאר היהודים שלא באו מתנועות נוער מהרו ללכת בעקבותיו האחד אמר : אני מירושלים השני אמר –אני מתל אביב. השלישי אמר – אני מחיפה. אז אמר החייל מהבריגאדה. ואני גדעון מדגניה א'. הוא היה הבן הראשון שנולד בדגניה.
מאז ידענו לאן אנו הולכים סיכם בייסקי את האירוע.

על פי עדותו של משה בייסקי
העפלה

ארץ ישראל נחסמה פעמים רבות בפני עליית יהודים. לעתים בגלל אירועים היסטוריים שהתרחשו בה. פלישות, כיבושים ,החלפת שלטונות, משברים כלכליים מנעו עלייה רצופה. עם כיבוש הארץ על ידי העות'מאנים ב1516 החלה להגיע עלייה לארץ בגלים. לא תמיד היהודים ביקשו להפוך את געגועיהם לארץ למעשה של הגירה אליה . הקריאה לך לך מארצך ממולדתך מבית אביך לא התקבלה באופן פשטני. יהודים הכו שורשים במדינות רבות . העלייה ארצה גם של החולמים עליה היתה קשורה גם במשברי קיום, בחרדות הנובעות מתמורות היסטוריות. לעתים עולים שעלו ותבעו מהיהודים לעלות בעקבותיהם , מצאו עצמם תובעים לשווא.
בסוף המאה התשע עשרה החלה להגיע עלייה אך היא נתקלה בהגבלות של השלטונות שחששו מפלישת יתר של מעצמות ומתביעה לריבונות יהודית בארץ ישראל…. . אך גם בתקופות שהארץ נפתחה יחסית לעלייה לא תמיד היתה הפרנסה מצויה.
כל מי שהגיע ארצה כצליין או תייר הפקיד את דרכונו בנמל . תמורת הדרכון הוא קיבל פתקה אדומה. (הפתקה האדומה היתה מסמך גדול מלא חתימות) (אני מציע לצלם פתקה אדומה בארכיון הציוני) הוא היה צריך לעזוב את הארץ כעבור כמה חודשיםובטרם צאתו לקבל חזרה את דרכונו.
עולים היו נשארים בארץ ללא רשות , ללא דרכון, עם הפתקה האדומה .אלו היו המעפילים הראשונים. החלה להגיע ארצה עלייה שלא בדרכים מקובלות. החלו להגיע עולים ללא רישיון דרך סוריה ולבנון. במלחמת העולם הראשונה גרשו השלטונות מהארץ אזרחי מדינות אויבות , עולים מרוסיה, צפון אפריקה(כאזרחים צרפתים) ואנגליה. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים, הצרפתים, האוסטרלים והאיטלקים נאסרה כליל העלייה ארצה אך אז החלו להגיע עולים כחוזרים מהגירוש מארץ ישראל. תחת כותרת זו שבו ארצה יהודים וערבים.(גם ערבים גורשו בהמוניהם מהארץ ומסוריה) אל המגורשים הצטרפו יהודים שביקשו לעלות ארצה.
ב1922 הונהגו בהסכמת ההסתדרות הציונית מכסות לעלייה ארצה. ההסתדרות הציונית חששה מעליית המונים שתשבש את המפעל הציוני. המכסות לא חלו על אנשים בעלי רכוש . הם נקבעו בקריטריונים שונים כל שנה המיוחד על פי מה שהשלטונות האמינו שיכולה הארץ לקלוט. סגירת הארץ בפני עולים חלוצים הביאה לפריצת גבולות בעלייה שלימים נקראה עליה ב' כדי להבדיל אותה מהעלייה ברישיון. רבים מן העולים ברישיון התחתנו בנישואים פיקטיביים ועל ידי זה העלו לארץ עולים נוספים. עם הגיעם ארצה התגרשו.
ב1932 קרא ז'בוטינסקי לאוואנטוריזם, להרפתקאה . הוא ביקש פומבית לארגן עלייה לא לגאלית.לדעתו עלייה כזו תוכל לכפות על השלטון הבריטי לקיים את ההתחייבות של המנדט להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. ב1932 התקיימה בארץ מכביה שהותירה הרבה מהספורטאים בארץ. גם כנס מקהלות יהודיות גדול היה למכשיר להעלמות משתתפיו בארץ ישראל.
עם עלות הנאצים לשלטון התמקדה העלייה הלגאלית בעולים מגרמניה ועל ידי כך נסגרו הגבולות בפני עולים מארצות אחרות. אז החל להתארגן מפעל של העפלה הן על ידי התנועה הרויזיוניסטית והן על ידי תנועת הפועלים. המפעל היה נתון בוויכוח בגלל המצבים המדיניים ובגלל היכולת לארגן מבצע כזה. תנועות הנוער החלוציות, ומארגנים פרטיים, ההסתדרות והמפלגה הרוויזיוניסטית היו מעורבים במפעל. עם הצהרת הספר הלבן ב1939 שהגביל את מכסת העלייה ל75.000 לשלוש שנים והגביל את יכולת היהודים לרכוש אדמות הפכה ההעפלה לנשק פוליטי, מרד לא אלים. מיעוט האמצעים שעמדו לרשות מארגני ההעפלה הביא לאסונות קשים של טביעת אניות והדבר גרם לעצירת ההעפלה. בשנת 1938 התקיימה וועידה בינלאומית בעיר הקיט אוויאן בצרפת כדי לדון
בגורלם של הפליטים. הכל ידעו כי מדובר על יהודי גרמניה. מדינות אחרות ביקשו לפלוט את יהודיהם אך לא נמצאה מדינה שהיתה מוכנה לקלוט את הפליטים. הצורך להתפרץ לארץ ישראל גבר. פרוץ מלחמת העולם השנייה העמיד את היישוב היהודי בפני דילמה כיצד להיאבק בספר הלבן מבלי לאבד את התמיכה בבריטים העומדים במערכה גורלית על פני העולם ועל גורל היהודים. ההעפלה המשיכה בתקופה הראשונה של המלחמה.אולם היא נעצרה בעקבות אסונות, קוצר יד, ותנאי המלחמה. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה החלה העפלה גם מעיראק , סוריה לבנון. פרס ומצפון אפריקה. השלטונות הבריטים לחמו נגד ההעפלה. אסונות גדולים היו במבצעי ההעפלה .. סטרומה אנייה שיצאה מרומניה וסבבה את נמלי הים השחור לא הצליחה להתגבר על המחסומים שהציבו השלטונות הבריטים, גורשה בסופו של דבר מנמל טורקיה והוטבעה כנראה על ידי צוללת סובייטית . על סיפונה היו למעלה מ700 מעפילים. הבריטים עמדו על כך שיהודים שעלו ללא רישיון יגורשו מהארץ. ב1940 אניית גירוש כזו פאטריה נחבלה על ידי אנשי ההגנה בנמל חיפה. חישובים מוטעים של החבלנים גרמו לטביעה מהירה של האנייה ולטביעת 216 מעפילים.ככל שהתבררו מימדי השואה התברר עד כמה יכולה היתה העפלה מוגברת להציל חיים.
עם סיום מלחמת העולם השנייה החלה ההעפלה ללבוש מימדים דרמטיים. משך שלוש שנים העפילו כ84.000 יהודים ממחנות העקורים בגרמניה וממקומות רבים באירופה ומסוריה ומעיראק. הם הגיעו דרך היבשה מן הצפון דרך מטולה כפר גלעדי וראש פינה. דרך הים באניות שעגנו בחופים רבים בארץ. ב1947 150 העפילו במטוסים מעיראק לשדה תעופה חשאי ביבנאל.

52.000 מהמעפילים נעצרו על ידי הבריטים והועברו למחנות מעצר בקפריסין. רק אחרי הקמת המדינה עלו אחרוני המעפילים ארצה.
עם הקמת המדינה נפתחו גבולותיה אך לא תמיד נפתחו גבולות היציאה מהמדינות למדינת ישראל. במיוחד היתה קשה העלייה מארצות ערב. על רקע זה המשיכו המעפילים להגיע במיוחד מצפון אפריקה. . אניית אגוז שיצאה ממרוקו וכל נוסעיה טבעו היתה לסמל ההעפלה המאוחרת.

הטרגדיה של קלדובו שאבאץ

1200 מעפילים אורגנו בשנת 1939 להפליג על פני הדנובה , להגיע לים השחור ולעלות ארצה. הם הגיעו מאוסטריה וגרמניה. הקרח עצר את הספינות הקטנות והן עגנו בנמל קלדובו. החלו לחפש אונייה שתוכל לעבור ולקחת אותם. יהודי יוגוסלביה קיבלו אותם והעבירו אותם למחנה בשאבאץ. חודשים נמשכו הלבטים. קבוצה אחת קטנה של נערים הגיעה ארצה והשתלבה בעליית הנוער. השאר התארגנו בתנאים הקשים.קרוביהם בארץ שקיבלו מהם מכתבים היטלטלו בין ייאוש לתקווה. בשלב מסוים הועידו ספינה דורין שנקנתה לאירגון ההעפלה להביא את המעפילים אך כשהתברר כי אי אפשר יהיה להשתמש בה לצורך עלייתם של אנשי קלדובו היא הוקדשה למטרות מודיעין לצבא הבריטי.
במרץ 1941 פלשו הנאצים ליוגוסלביה. המעפילים הגברים נרצחו , הנשים והילדים נרצחו בחנק במכוניות גז.

נשים מאקסודוס עולות שוב

סמל לגורל המעפילים היתה האוניה אקסודוס אותה תפשו הבריטים בדרכה ארצה וביקשו להוריד את מעפיליה חזרה בצרפת. העולים סרבו לרדת מהאונייה הצרפתים קיבלו את רצונם של המעפילים ולא הורידו אותם . הבריטים לקחו את המעפילים לגרמניה. הם שבו לחיות במחנה. קבוצה של כ270 נשים בהיריון שהיו במחנה התנדבו לשוב ולנסוע לנמל בצרפת כדי לעלות ארצה. הן נסעו ברכבת לעבר מרסיי. מי שארגן אותם היה שליח צעיר מהארץ, אלי זמיר. הוא עצמו עלה כילד ארצה מוינה ערב מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז בן 12. עתה הוא עמד מול הנשים שעברו את השואה וארגן אותן למבצע עלייה ארצה.הרכבת נעצרה במרכז צרפת משום שבדיוק אז פועלי התחבורה הצרפתיים פתחו בשביתה כללית . היה נראה כי הסיכוי להגיע עם הנשים לאנייה שהיתה צריכה לקחת אותן ארצה אפסו. מארגני המסע ובהם אלי זמיר נגשו אל מטה השביתה ותבעו מראשיה להיפגש עם הנוסעות. הם הגיעו לתחנת הרכבת. הנשים בהיריון תבעו שיתנו להן לעבור. מארגני השביתה התרגשו מאד מהמפגש וארגנו אוטובוסים מיוחדים לנשים שהגיעו לנמל חפצן בצרפת בדרכן ארצה.

עליית האלף

היהדות בסוריה היתה קרועה בין חינוך ציוני מובהק לבין הלכי רוח פרו צרפתיים שבאו מבתי הספר של אליאנס. החינוך העברי החל בעיקר עם הגליית כ2000 יהודים מארץ ישראל לדמשק בסיום מלחמת העולם הראשונה. היו בו גלים בתוכם החלה להתפתח תנועה חלוצית. משך כל השנים היתה יהדות סוריה מעורבת בהעברת יהודים ארצה כעולים ומעפילים.
בעקב הכיבוש של סוריה על ידי צרפת של וישי הפרו גרמנית הורע מצב היהודים עד שסוריה נכבשה על ידי כוחות בריטיים, אוסטרלים, צבא צרפת החופשית ואפילו כוחות של הפלמ'ח. החלה פעולה של הכנה להעלאת צעירים וילדים יהודיים ארצה.
ב1945 היה מרד ערבי נגד השלטונות הצרפתיים שהבטיחו להעניק עצמאות לסוריה . הבריטים שלא כל כך השלימו עם שלטונה של צרפת בסוריה ולבנון התערבו בסכסוך . המצב הכלכלי בסוריה היה בכי רע. דמשק הופצצה על ידי הצבא הצרפתי וארבע מאות נהרגו. לחץ של הבריטים הוביל לכך שצרפת העניקה עצמאות לסוריה. מצב הכלכלה של היהודים וחוסר הביטחון במה מצפה ליהודים הביא הורים רבים להסכים לשליחת בניהם ארצה. שליחים ארץ ישראלים יחד עם מנהיגי הנוער הציוני . ילדים מגיל שמונה עד שתים עשרה יצאו ארצה בדרכי ההעפלה. קראו למבצע עליית האלף. הם עלו בקבוצות של שלושים ילדים ארבעים ילדים . הבריחו אותם בחסות החשכה לכפר גלעדי . הם חולקו לחברות נוער בקיבוצים, מושבים ופנימיות . בתקופה הראשונה שמרו על קשר עם הוריהם אך עם התקרב מלחמת העצמאות נותקו הקשרים לתקופה ארוכה. במסגרת זו עלו ארצה קרוב ל1400 ילדים.

חיי כבוד, חירות ועמל ישרים

לא הוגדרה כאן נוסחה מוכרת בעולם הפוליטי: לא דמוקרטיה, לא סוציאליזם. האם היו מחברי המגילה אדישים לרעיונות הללו ? האם השתמשו במילים לא מזוהות אלה על מנת לעמעם את היסודות הדמוקרטיים או הסוציאליסטים של המדינה שתקום? האם בכך החמיצו דרך ? האם הנוסח בא לגייס את שאינם דמוקרטים או סוציאליסטים?
יש לזכור שבסוף שנות הארבעים הסיסמאות והדגלים , השיטות והשקפות העולם נשמעו על כל במה . תהלוכות ססגוניות דברו בשמן אך הן היו רוויות פולמוס ובלבול, מאחרי המילים הגבוהות עמדו אגרופי מלחמה קרה וצלקות של עולם שעוד לא היה ברור שניתן לשיקום אחרי מלחמת העולם השנייה . המלה דמוקרטיה הושמעה בכל דיקטטורה של גנרלים והמילה סוציאליזם היתה למנטרה שקרית במשטרים טוטאליטאריים..
החירות הובטחה על ידי הדמוקרטיות המערביות אך פעם אחרי פעם התברר שבצל ההבטחות נדרס כבוד אזרחיהן בעוני מחפיר . האם גורל הוא שמחירה של החירות המדינית הוא השליטה הכלכלית של אדם בידי אדם ? האם נגזר שהקידמה הכלכלית תתבסס על אי צדק חברתי , על פולחן של עשירות מול עוני מנוול ? האם משמעות הנאורות של האחד מוכרחה להתבסס על איבוד הכבוד האנושי של האחר ?
מצד שני האם ראוי היה להאמין שקידומו של שוויון חברתי מחייב עריצות רוחנית תרבותית ופוליטית ? האם גורל הוא המחייב את מעריצי השוויון להפר אותו על ידי אובדן החירות האישית ? האם השיוויון יכול להיות מקודם על ידי פולחן אישיות, רצח המוני , גולאגים ?
מנסחי המגילה ביקשו להגיד בעברית את מה שכוסה על ידי סיסמאות לוהטות ותותחים בעולם הרחב. הם ביקשו נוסחה שכבר עובדה על ידי החברה היהודית בארץ ישראל
בהשראת מסורת יהודית אנושית עשירה ובהשראת ניסיונות חברתיים רבים שצמחו בארץ.

מגילת העצמאות ניסחה את זה בבירור : חיי כבוד, חירות ועמל ישרים.
חירות הרומסת את הכבוד האנושי אובדת. הזירה אינה מוכרעת על יסוד של הסתפקות בחופש הביטוי ובייצוג נאות בחיים המדיניים. אלו לא יוכלו להישמר אלא אם יישענו על הוויה חברתית הנשענת על קידום של קהילה עובדת, על כלכלה החותרת לצדק.
.
בלב לבו של הצירוף עמל ישרים עמד הרעיון שלא הפנאי מעבודה מבטיח את הכבוד האנושי ואת הזכות לנווט את החברה. חברה המבטיחה לאזרחיה חיים דמוקרטיים, שוויון ערך האדם , חירות הביטוי ואחריות לניווט החברה חייבת לקדם את עניין העבודה. יש לחתור לעבודה יוצרת, בה היחיד מוצא ביטוי וגם מממש את אחריותו לחברה .
אהרון דוד גורדון ביקש בחייו ובתורתו עבודה שאיננה מדכאת את הכבוד האנושי של היחיד כמו במיתוס המורד של הקמת מגדל בבל וגם לא מהווה עונש כבנוסחת עונשו של קין. הוא ביקש עבודה שמממשת את האחריות לטבע ומקדמת את האדם. 'לעובדו ולשומרו ' בחוויה קיומית מוסרית עמוקה.

במילים של ההכרזה יש מחויבות להתמודד עם 'לא יחדל אביון מהארץ'. אותה אמירה הקובעת שבעולם, גם העולם המפותח טכנולוגית , לא יגבר הצדק החברתי. כי הפיתוח של הציוויליזציה לעולם יהיה מבוסס על העוול כמכשיר שליטה, כדרך לצבירת כוח.

אני מאמין

בפי רבים השיר נקרא 'שחקי שחקי' . השיר של טשרניחובסקי נכתב עוד לפני הקמת ההסתדרות הציונית . הוא ביטא את רחשי הלב של רבים ממייסדי החברה היהודית בארץ ישראל שהשתתפו בהקמת המדינה. הם שרו אותו כהמנון בלתי רשמי
וכתפילה . חלק ניכר מחותמי המגילה ראו בשיר ביטוי למה שביקשו לנסח בה:חיי כבוד, חירות, עמל ישרים.

מילים: שאול טשרניחובסקי
לחן: עממי רוסי
שנת כתיבה: 1892

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.

כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְרוֹר שׁוֹאֶפֶת,
לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז,
כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם,
גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי-הֶבֶל,
יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמֳתֵי-עָל;
לֹא בָּרָעָב יָמוּת עוֹבֵד,
דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדַּל.

שַׂחֲקִי כִּי גַּם בְּרֵעוּת אַאֲמִין,
אַאֲמִין כִּי עוֹד אֶמְצָא לֵב,
לֵב – תִּקְווֹתַי גַּם תִּקְווֹתָיו,
יָחוּשׁ אֹשֶׁר, יָבִין כְּאֵב.

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד,
אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיוֹם,
אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם
אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יַעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶּעָתִיד, בַּשָּׁמַיִם –
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי.

אָז שִׁיר חָדָשׁ יָשִׁיר מְשׁוֹרֵר,
לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר;
לוֹ, לַצָּעִיר, מֵעַל קִבְרִי
פְּרָחִים יִלְקְטוּ לַזֵּר.

הרצל : לא רק מכוניות וטלפונים

כן, אלמלא פחדתי פחד גדול כל כך להיות נקרא אוטופיסטן ובעל הזיה הייתי מצייר לפניכם את סידוריה העתידיים של ארצנו, עם מסילות הברזל, קווי הטלגראף, טלפונים, מכוניות ועוד דברים אגדתיים שכאלה, שאדם עוד לא ראה מימיו. אבל בשכלולים כאלה על הקרקע החדש, שהוא אדמתנו העתיקה, אין מתמצה הדבר, שהוא בשבילי הציונות. אין אני מאמין, כי עם התנ'ך, שהתמיד בקיומו מתוך סבל קשה כל כך, לא עשה זאת אלא בשביל להביא את אמצעי התחבורה החדישים לביתו. הכרח הוא, שיהיה טעם אחר ותכלית אחרת של העם עשיר הניסיונות. כיסופים אל הצדק, אל התעלות האנושית, אלה בוודאי קיימים בנפשנו ואנו חייבים להביא אותם על סיפוקם… אולי נגלה בהזדמנות זו אפשרות של שיפורים חברתיים וגם נגשים אותם. שתצמח מהן תועלת גם לחלכאים ולקשי – היום של אומות אחרות, ואז רק נהיה ישראליים במלוא מובן המילה

בנימין זאב הרצל, המטרה הקרובה- צ'ארטר בשביל ארץ ישראל

האם הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת?

במלחמת העצמאות , ערב ההכרזה ישבה קבוצה של חיילים בהר כנען לילה לפני הקרב על העיר צפת. באותו ערב לא הגיעה אספקה ולא היה להם מה לאכול . הבנות כתבו על לוח המודעות הקטן שבמקום סיסמא שכתב גריבלדי מצביא המרד האיטלקי לעצמאות . הוא כתב לחייליו שאין הוא יכול להבטיח להם ניצחון אך הוא מבטיח להם להיות שלמים עם עצמם. על הסיסמא הן הוסיפו 'על כן לא יהיה הערב מה לאכול '.
בלילה החיילים הצעירים ישבו רעבים על הגג ושוחחו. אחד מהם , נער עובד שתמיד היה שותק בדיונים מורכבים על המצב המדיני ועל הימים שיבואו החל לדבר. הוא תיאר להם כיצד תראה המדינה שתקום אחרי המלחמה: זו תהיה מדינה אחרת. בה יהיה צדק חברתי. בה יהיה מקום לכל אדם. הערב היה ערב האחד במאי.
הוא אמר את שלו . למחרת יצא לקרב ונפל.
כמה חדשים אחרי סיום המלחמה הגיע חברו לאותו בניין בהר כנען . הימים היו ימים של וויכוחים סוערים. הפלמ'ח חוסל , הזיכרון של הנופלים והחורבן היו קשים. פצועי המלחמה היו רבים . על לוח המודעות של הבית נרשמה כתובת 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת.'

על פי שיחות עם חברי פלמ'ח,

'סידור עבודה' – חלוקת המגילה לצירופים/ביטויים לעבודה:
פרד"ס:
פשט – פירוש מלים, עובדות היסטוריות, רקע וכו'
רמז – המטען שביטוי או הצירוף במקורות ישראל והעולם
דרש – עמדת הכותב, מה הוא דורש מהטקסט/תובע מהטקסט, מה היה רוצה לראות בטקסט. היכן מדינת ישראל והחברה הישראלית/העם היהודי נמצאים ביחס לביטוי הנדון
סוד – חזון הכותב בהקשר לצירוף המדובר
בעמודות אלו ייכתב מי לוקח על עצמו את הרובד הזה, ובאיזה מצב של עבודה הוא נמצא (על חלק מהדברים כבר יש חומר ראשוני).
הקף הכתיבה בכל אחד מהרבדים: עד כ-300 מילים.
חלוקת המגילה:
כתיבה בהתייחס לכל אחד מארבעת החלקים –

צירוף/ביטוי פשט רמז דרש סוד
61 שארית הפליטה
מספרים – על כמה אנשים מדובר. מאיפה? תיאור של הבריחה. תנועות הנוער.
מי היו האנשים האלה? התפוררות הזהות אחרי השואה. ה"עקורים". ציטוט מספרו של בייסקי: אניי דדעון מדגניה א' וכו. תיאור של אהרון אפלפלד מספר המסות שלו. מקורות מקראיים תלמודיים ואחרים על "שארית," ו"פליטה". שארית ישראל או כלל ישראל. הרעיון של האליטה מול שארית הפליטה. סיפורם של הלוחמים הניצולים. גח"ל. מיתוס לטרון.
62 הטבח הנאצי האיום

63 באירופה

64 יהודי ארצות אחרות
65 לא חדלו להעפיל
תולדות ההעפלה. העפלה הראשונה מסוריה ולבנון. העפלה רויזיוניסטית. הדילמה הפוליטת של העפלה. קלף מיקוח. התנגדות לא אלימה. המעפילים במקרא ובתלמוד. שלוש השבועות. העמדה הקראית. העמדה החרדית. מגילת האש של ביאליק. אפשר לקחת חלקים מהרמז ולהעבירם לדרש . מאמר של ז'בוטינסקי על האוונטוריזם. פריצת החוק. מצווה הבאה בעבירה. יש כאן רמז לשאלת ההתנחלויות וההתנהלות של פריצת החוק בהעלמת עין של החוק. מדינה במחתרת ושאלת פריצת החוק. בהעפלה עבדו עם העולם התחתון- יש כאן סוד!
66 קושי, מניעה, סכנה

67 לתבוע את זכותם

68 חיי כבוד, חירות, עמל ישרים

התגובה למשלוש הסוציאליסטי. תפיסה חדשה של העבודה. גורדן. שחקי-שחקי על החלומות. הפורמולה האנטי סובייטית. לפצל לשושה חלקים – מקורות היבטויים ומשמעותם. במקרא וכו. כנ"ל. היסוד האידילי. גאולי. היסוד הדרמטי. יש פה סיפור. חזרה לגן עדן – לעבדה ולשמה.

תקופה גורלית זו עומדת כתקופת ביניים עם לוח זמנים מיוחד במינו שנקבע על פי ההכרעות הפוליטיות המיוחדות. הבריטים עומדים לסיים את שהותם בארץ. להערכתם יש מימד של טריקת דלת. חלק מהם מאמינים כי הארץ תקרע במרחץ דמים תוהו ובוהו שיקרא שוב לבריטים למלא את התפקיד הקשה שעד עתה לא זכה להכרה בינלאומית. חלק מהם מעריכים כי האימפריה צריכה להתקפל וכי יציאתם את הארץ רק יתרום לתהליך שיאפשר להם לבנות את בריטניה כמדינת רווחה. צריך לקחת בחשבון שבתוך מלחמת העולם השנייה , תחת ההתקפה הגרמנית והחזיתות בהם עמדה אנגליה החל תהליך הקמת מדינת הרווחה.

אחרי הכרזת החלוקה בעצרת האומות המאוחדות ושמחת ההכרה במדינה יהודית בארץ ישראל החלה מיד מלחמה עוד תחת שלטון הבריטים. אלו החליטו על פינוי הדרגתי של הארץ. הם עזבו באופן מדורג וכל מקום שפונה הפך לזירת קרבות. גם הדרכים היו לזירת קרב. ירושלים הנצורה ושיירות היו צריכות להגיע אליה ואל גוש עציון. בערים המעורבות של יהודים וערבים המתח היה גדול. חיפה טבריה, צפת וירושלים היו מוקד של מאבק קשה.

בעוד ניטש המאבק המשיכו המאמצים ללכד את יהודי אירופה שנותרו אחרי השואה.הפיטים חיו עדיין בתקופת האבל והחיפושים אחרי קרוביהם החיים והמתים. הם חיפשו כיווני דרך להתחלה חדשה של חייהם. בחלקם היו שותפים לבריחה מפולין אל המערב בתקווה להגיע לארץ ישראל. במחנות הפליטים היהודים שפעלו תחת השפעת מעצמות המערב פעלו שליחי ארץ ישראל והקימו מחדש תשתיות תרבותיות חינוכיות ופוליטיות. שליחים ושליחות מהארץ עסקו בארגון , בפיתוח תשתיות פוליטיות ובמקרים רבים גם קבוצות להתיישבות עתידה, לגיוס לצבא שיקום ומערכות חינוכיות שיעניקו לחניכיהם כיוון ופרספקטיבה.
תהליך זה התעצם בתקופה החדשה. הוא התקיים יחד עם העפלה ארצה ועם ריכוז של פעולה חינוכית ענפה במחנות העצירים בקפריסין.

למרות התאריך המתקרב של הפינוי הבריטי הוויכוחים על הגשמת התכנית של האו'ם לחלוקת הארץ לא הסתיימו. ארצות הברית שתמכה בתכנית החלוקה נבהלה מן הפרספקטיבה של פלישת מדינות ערב, מהתמיכה של הגוש הסובייטי במדינת היהודים שבדרך. ממצאי המודיעין האמריקאי הודיעו כי יצטרכו לשלוח צבא להגן על היהודים. ארצות הברית נסוגה מתמיכתה בתכנית החלוקה. היא תבעה הקמת וועדת פיוס שתבחן אלטרנטיבות.

ככל שהתפתחו הקרבות התעוררו היסוסים בקרב היישוב היהודי מה ניתן לעשות בנתונים שהתגלו.
היו חוגים שכל הזמן טענו כי יש להתפייס עם הלאומיות הערבית אפילו אם המחיר יהיה הגבלת פיתוחו של היישוב היהודי. הם הביעו ספקות חמורים האם החברה היישובית מסוגלת לנהל מדינה. הם הצביעו על כך שתחת השלטון הבריטי היהודים הצליחו לפתח את הארץ ואת החברה היהודית לקראת יכולתה לשלוט בארץ בלי להיכנע למחדלים של הפוליטיקה היהודית. חלק גם פחד מהערצת המדינה שיכולה לנתץ קווי המתאר של הארץ כשדה של צמיחה חברתית. חוגים אלו באו בעיקר מהחוגים האזרחים , מהמעגלים של האוניברסיטה העברית בירושלים ומחוגים שהאמינו כי המדינה צריכה לצמוח מתהליך של יצירת מעגל של יישובים וקהילות ולא על ידי מערך צבאי זה או אחר.

הערבים יצאו מתוך הנחה כי כאשר יושלם הפינוי הבריטי תחל פלישה של חילות
סדירים של מדינות ערב. כבר בתקופת הביניים הגיעו ארצה כוחות לא סדירים ערביים. התחושה של ניצחון קרב לא מנעה סכסוכים רבים ביישוב בערבי בין אינטרסים. תושבי הארץ נקראו לעזוב אותה באופן זמני. הובטח להם כי עם בא הניצחון יחזרו ארצה ויוכלו להקים על חורבותיו של המפעל הציוני מדינה ערבית. לא היה ביניהם הסכמה מה יהיה אופייה ואל מי תתחבר פוליטית.

המופתי התכוון להגיע לצפת ולהפוך אותה כעיר ערבית מרכזית לבירה של פלשתינה הערבית. אולם כוחות ערבים מקומיים וארציים לא רצו בהצלחת הפרוייקט של המופתי. התנגדות זו והתנגשות אינטרסים בין קבוצות הערבים השונות החלישה את הערבים. סדרת קרבות שהתחוללה בערים המשותפות הצביעו על כוחו העולה של הצבא העברי העומד מול חילות ערבים מקומיים. חיפה, טבריה ובמיוחד צפת בה הערבים היו כוח עודף בהרבה על הכוח היהודי במקום, פונו מערבים. בעקב מפלות בשטח ושמועות על רצח של אזרחים ערבים במקומות כמו דיר יאסין הערבים היו יוזמי הצעד.
מצד שני הלחץ על ירושלים גבר.

נעשו מאמצים ומגעים למנוע את פלישת ארצות ערב. במיוחד הדבר נעשה עם עבר הירדן. היה ניסיון להוציא את מפעל רוטנברג מנהריים ומפעלי ים המלח מן הקונפליקט. שתי החברות הללו העסיקו יהודים וערבים ביחד.

בתקופה הנ'ל החל ייבוא נשק מן הגוש המזרחי במיוחד מצ'כוסלובקיה.

בעקב המלחמה שהשתוללה מצב הכלכלה היה בכי רע. היה צריך להכין מלאי חירום ולארגן את האספקה בדרך של קיצוב. התשתיות לכך היו קיימות. ארץ ישראל חיה בראשית שנות הארבעים במשטר של קיצוב. היתה ידיעה על המכניקה של אירגון אספקה אך הפעם אי אפשר היה להישען על החקלאות הערבית. את יישום המשטר הזה היתה צריכה ללוות מערכת רצונית חברתית שתוכל להיות מספי' חזקה למנוע את המחלה האופיינית למשטר כזה : השוק השחור.

אך לא רק תשתית של אספקה התגלתה כקריטית היה צורך לקיים מערכת חירום לחינוך. שאלת פינוי הילדים והאוכלוסיה הבלתי לוחמת היתה לשאלה עקרונית. היא חזרה לשאלות שנשאלו בימי שנות הארבעים לנוכח פתיחת סוריה ולבנון למטוסי מלחמה איטלקיים וגרמניים, ולתל חי בשנות העשרים. הוויכוח היה גדול ודרמטי ולא הוכרע.

יישובים רבים שנכללו לפי החלטת האו'ם במדינה הערבית לא ידעו מה צופן להם העתיד. הם נקראו להישאר במקומם בתקווה שהדברים יתגלגלו אחרת אך המתח בתוכם היה גדול.

היישובים בנגב שאמנם נכללו במדינה היהודית . ההתקפות על שומרי צינור המים היו רבות והאבידות גדולות. היו במצור חמור והיה צריך להחליט האם נסוגים אסטרטגית מהאזור. נפלה החלטה הפוכה. לבצר את היישובים בנגב ולא להיכנע מפני ההתקפות הרבות על התשתיות היהודיות בנגב. כמה נקודות עלו על הקרקע ספק כנקודות קבע וספק כמשלטי הגנה.

כל ההכרעות והאירועים הללו התקיימו בחילוקי דעות קוטביים עם ארגוני הפורשים האצ'ל והלח'י . היו חששות כבדים שמא פעילות של ארגונים אלו שתרמו להכרעה הבריטית לוותר על ארץ ישראל לא יגרמו ברגע האחרון לוויתור של הבריטים על הנסיגה מהארץ. היה חשש גם ממלחמת אזרחים שיכולה לפרוץ בין הארגונים השונים כפי שפרצו בהרבה ממדינות אירופה עם סיום מלחמת העולם השנייה, במיוחד ביוון . המוסדות הלאומיים בראשותה של תנועת הפועלים ראו עצמם כנציגי העם שבדרך לכינון מדינה. בקרב ארגוני הפורשים היתה אמונה כי המוסדות המכריעים על גורלה של המדינה בדרך אינם מוסמכים לעשות זאת כי הם חיים בצל משטר של כיבוש ונכנעים בפניו.

כאשר הועלתה שאלת היכולת לעמוד במלחמה כוללת מול ארצות ערב לפי הנתונים שהיו אז ענו אנשי הביטחון חצי חצי. הדבר עורר שאלות גדולות בקרב אלו שעל כתפיהם נפלה האחריות להחלטה. החלו ההתארגנויות לקראת הקמת המדינה. קבוצות עסקו בצד המשפטי, בצדדים הארגוניים, בצדדים הכלכליים ובודאי במימד הביטחוני של הקמת המדינה. הוכנה טיוטא למגילת העצמאות . למרות כל זה טרם הוכרעה ההכרעה האם להקים מדינה . הוויכוח היה גדול אך מצונזר.

הלגיון הערבי שהיה מאומן על ידי הבריטים היה צבא מסודר והיו לו שלוחות בארץ ישראל . דווקא קיומו של צבא זה של המדינה הערבית שהכי התלבטה על מקומה בחזית ההתנגדות להקמת המדינה הביא לכמה מפלות ערב הכרזת המדינה. נפילתו של גוש עציון, רצח חברי כפר עציון, נפילתם של רבים מהיישובים האחרים בגוש ונפילתם בשבי של חברי הגוש העמיד את המדינה הצעירה בפני דילמה מאד גדולה. מוקי