המערה האפלטונית כמוזיאון, כקולנוע

האיש המחויב לאמת הסובל מדי הקהל המחויב לצללי האמת.

האיש המוכה כסובל ונרצח על ידי חסידיו. רגשות האשמה מולידות את המשמעת וההדחקה

חד הקרן והינשוף חד הקרן סמל לכנסיה הינשוףך לסינגוגה. רצח הזיכרון.

המנהיג הנרצח מחייב את הציבור להבעיר מדורות ולא להתבונן בשמש בחוץ או לשקוע בצללי המערה

מקדש המוזות נותנות ההשראה ובנות הזיכרון

פיתגורס: באצטדיון : המשחק, המשקיף, הסוחר

האוטופיה וגן המוזיאון הטבע כמשחק תפקיד במוזיאון

תומאס מורוס. הדבורים והשושנים מסלול ההליכה וההגות המסלול הפותח מעורר מחשבה או המסלול המרכז בלימוד האותיות.

המוזיאון והמהפכה

בלי מהפכה לא היה מוזיאון

מוזיאון השלל הלאומי

עלילות הגבורה והשחיתות נשדוד את נביא את השלל באופן מדעי אל המוזיאון.

הצופים מבקרים האציל חי את האמנות.

מדוע המדריכים מתנגדים למהפכה כי שרפו את הכורסאות

עודד ארצי מוזיאון יפעת להתיישבות

החלום מת מצאתי את שרידיו בשדות שכוחי האל

ששכחה וגעגועים בעת ובעונה אחת

אני יודע כי הסיפור מת

מחרשות של הבארון רוטשילד

אני רוצה שהמכונות יעבדו, יחיו

המוזיאון כסליק שכוח או כרסיסי זיכרון

אבא קובנר והשיר על הגימנסיה. אשרי מי שמת בזמן.

פולחן הגיבורים הפשיסטי: הערצה.

פולחן לוחמי מלחמת העצמאות מופשט לירי

אנחנו וההיסטוריה. כרמיאל מבקשת דיאטה היסטורית יחד עם ערד

יקינטון, כלנית

המוזיאון ההיסטורי להתבטל בפני או להתמודד עם. לפתוח מסע

מוזיאונים שונים של השואה.

ההנחה היתה שיכולים לשכוח את אשר יודעים

איך לא שכחו את השואה בניגוד לשואה של שנות העשרים

הצורך לשכוח טרומפלדור

האם לךזכור לא יכול להיות בתהליך של שכחה.

פולין הזכירה אחרי תמורות היסטוריות. אין נוסעים לגרמניה.

מה קרה לחנה ארנדט ? הרצון להשתחרר מפוליטיקה לאומית. פנייה לאו'ם של יוצאי קדימה

כיצד לקיים לאומיות בלי לאומנות. ליברליזם לא יכול לעסוק בפוליטיקה ?

השאלה שנשאלת אחרי כל התשובות

מוזיאון רבין : אמפטיה ופתחון

פולחן אמצעי התקשורת והייצוג במקום מה הם מוסרים

הטכנולוגיה מתיישנת בקלות.

מקום המדריך
המבוך כמוסר את יסוד הבחירה ואת יסוד השיתוק
הרכבת הנוסעת בנימין : יש למשוך בשרשרת המעצור של הרכבת.

המדריך המופיע בפני חבריו

מוזיאון גדוד העבודה ויוסף טרומפלדור

גדוד העבודה היה פרק קצר בקורותיה של הציונות וארץ ישראל. הוא נוסד ב1920 ופורק רשמית ב1929. גדוד העבודה היה הניסיון הנועז ובעל ההיקף הגדול ביותר ליצור בארץ ישראל מולדת חלוצית. זירה פתוחה לצעירים שעברו את אחד המשברים הגדולים ביותר בקורות עם ישראל.
התאגדו בו מאות רבות של חלוצי העלייה השלישית עם כמה מוותיקי העלייה השנייה כדי ליצור רשת של קבוצות גדולות וקטנות בעיר ובכפר שיוכלו להכשיר פועלים לעבודה, לבצע עבודה גדולה של יצירת תשתיות לחברה היהודית דמוקרטית בארץ ישראל על בסיס של שוויון ואחווה גדולה.
תל יוסף היה מעוזם החשוב של אנשי גדוד העבודה ומרכז של תיעוד על דרכם.
אחרי נפילתו של יוסף טרומפלדור בי'א באדר תר'פ 1920 התכנסו חניכי החלוץ בארץ יחד עם אנשי השומר והקימו את גדוד העבודה וההגנה לזכרו. הם שלחו שליח לרוסיה לאסוף חפצים של הגיבור שנפל והחלו לארגן את עצמם בקריאה דחופה לחלוצים בדרכי אירופה ההרוסה ממלחמת העולם הראשונה לעלות ארצה. הם התארגנו בקבוצות על פי המקומות מהם הגיעו ועל פי המשימות שעליהם לבצע.
טרומפלדור לא היה רק גיבור תל חי אלא האיש שעמד במרכז הפעילויות לארגון מחדש של צעירי העם היהודי להקים את מפעלו הגדול בארץ ישראל. חולם ההתיישבות הקומונלית, מפקד צבאי, מארגן החלוץ ברוסיה, מחנך, הומניסט, מציב התשתית לארגון פועלי ארץ ישראל הוא היה אחד ממנהיגיה הבולטים של צעירים במפעל הציוני.

מוזיאון גדוד העבודה יוקם בבית גדוד העבודה בתל יוסף. בניין גדול זה הוקם על מנת להיות בית זיכרון ומקום התכנסות והתוועדות , מרכז תרבותי וארכיון.
אחרי הרבה שנים של הזנחה ועזובה אנו מציעים להקים בו מחדש את מוזיאון טרומפלדור וגדוד העבודה. אנו מציעים להפוך למרכז של פעילות של חלוצים בני זמננו העוסקים בחינוך. בחלק מן הבניין אנו מציעים להקים לקבוצה חינוכית את ביתם ובבית כולו זירה לעבודתם כמדריכי הבית וכאנשי חינוך באזור.

המוזיאון יציג את דמותו של טרומפלדור ייתן תמונה של מצבו של העם היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. יש להזכיר מחדש את הפרק האפל והגורלי של ההרג השיטתי של יהודים אחרי המלחמה, הרג שלא היה כמוהו עד השואה. הוא שהביא לעולם את המינוח שואה לרצח השיטתי של היהודים.
המוזיאון יציג את עולמה של העלייה השלישית על האניות שהביאו אותה , על הקבוצות שהתארגנו בה , על הטיפוסים השונים שהגיעו עמה. הוא יציג את דמותם של אלברט ענתבי המחולל הגדול והנשכח של העלייה השלישית ואת דמותו הציורית של יצחק שדה מנהיגו של הגדוד ומפקד הפלמ'ח.
הוא יציג את מפעלותיו של גדוד העבודה בסלילת כבישים, בחציבה, בבניין, בקידוח בארות וביצירת יישובים חקלאיים. הוא יציג את ההווי שנוצר בין הצעירים ,את חלומותיהם החברתיים ואת פעילותם התרבותית.
גדוד העבודה היה קשור בקשר אמיץ עם מפעלי הגנה סודיים, המוזיאון ידגיש את הדילמות של בעיות ההגנה במסגרת של תנועה יוצרת תשתיות לבניית אומה.
פינה עצובה במוזיאון תוקדש לקיבוץ שנוצר בברית המועצות על ידי מתייאשי גדוד העבודה, וויה נובה שגורלו העצוב מסמן פרקי שכול וכישלון בגדוד העבודה.
פינת שיחה למבקרי המוזיאון תאיר את המפעל החינוכי של קבוצות חלוצים מחנכים של היום המקבלות השראה מגדוד העבודה ברוחב מבטן, בגיוון של ארגונן, בנדודיהן על פני הארץ ובחיפושן אחרי סדן ואתגר לפעילותן ואחרי גיבוש דמות אדם יוצר ואחראי, יחיד ואיש היחד.

היצירה התרבותית צומחת בעידן טכנולוגי המשתנה ללא הרף, הוא עלול להציב אידיאל של צרכנות במקום יצירה. הגלובליזציה אמנם מקשרת תרבויות ומעלה בעיות אך גם מפתה לאובדן עצמיות ולנסיגה מאחריות. עידן כזה מציב אתגר בפני יוצרים, מחנכים מנהיגי קהילות ואנשי מדיניות. על הקיבוץ לפתח כלים להתמודדות עם אתגר קשה זה באמצעות פיתוח סולידאריות וחיי יצירה ורוח המבטאים שורשיות תרבותית ואופק של צמיחה קהילתית. עליו לעודד באמצעות תרבותו העמקה של ביקורת מוסרית ומחויבות להעלאת האדם .

המועצה קוראת לתנועה הקיבוצית, למועצות האזוריות, לגופים הכלכליים הקשורים לקיבוצים להקצות אמצעים לעידוד היצירה התרבותית בישראל ובקיבוץ. לשמירת האוצר התרבותי שהתפתח בקיבוץ בתחומי האמנויות, בתחומי עיצוב חיי הקהילה וטקסי המעבר, בתחום הביקורת החברתית והיצירה העצמית. יש לעודד גופים אמנותיים מרמת הקיבוץ היחיד, האיזור והארץ, לעודד ולתעד את התרבות לדורותיה ולקשר אותה עם עם ישראל ועם תרבות ישראל.

יש להמשיך לפתח כלים ללימוד עצמי וקבוצתי בכל הגילאים בו ילמדו את היצירה התרבותית בקיבוץ ויביאו אותה למחוזות חדשים. זהו חלק בלתי נפרד מהניסיונות לפיתוח קהילתי עברי ויהודי תוך קבלת השראה מאידיאלים של אנושות אחראית . פיתוח הנובע מן המסורת היהודית ומן המורשת התרבותית העולמית.

המועצה קוראת לשיתוף פעולה עם קהילות שיתופיות הצומחות בארץ במיוחד אלו הנוסדות על ידי בוגרי תנועות הנוער ואלו הקשורות למערכות שנוסדו בהשראת התנועה הקיבוצית אך גם עם קהילות של מחנכים השואפות לחולל מפנה חברתי המכוון להגברת צדק חברתי. התנועה הקיבוצית תשתף פעולה עם ניסיונותיהן בשטח התרבותי אמנותי, בפיתוח כלים לימודיים ובניסיונותיהם לעצב טקסים כשם שתשתף עמן פעולה בניסיונותיהן להעמקת היסודות החינוכיים שלהם באמצעות המסורת והיצירה התרבותית.

המועצה קוראת לאנשי החינוך ולמוסדות החינוכיים של הקיבוצים לפתח פעולות מתוך מקורות התרבות היהודית, הישראלית והקיבוצית. לוועדת התרבות של התנועה הקיבוצית יחד עם בוגרי תנועת הנוער , מכון החגים , הארכיונים, מוסדות המחקר, המוזיאונים, המדרשה, בינה , והמוסדות לעדות ולחקר השואה לשתף פעולה בהתווית דרכי חינוך מגוונות ומעמיקות

כיצד לשמר
לאצור
לתכנן
לבצע
האם אפשר לתכנן תרבות: סיפור האמנות הציונית
ההבדל בין התרבות החילונית הציונית ותרבות הכפירה חילול מקדשים ולןהיות בני הזמן
הענווה המסוכנת של תרבות הקיבוץ והתרבות החילונית.

ציור מוסיקה, תיאטרון קהילתי מימוש עצמי ליוצרים.
תיעוד של הנעשה.
עידוד אמנים בעידן המסחרי.
היצירה הקהילתית הקיבוצית : להתוות דרך למסור דבר. מסירה מחייבת יצירה.
בוגרי תנועות הנוער, מכינות קדם צבאיות.

ברל המצוקה התרבותית תופיע.
אולי מירה מינצר יערי
הפצת התרבות הקיבוצית כאופציה לשיקום השורשים: ניתוק לצורך התחברות מחדש. לא התחברות מתוך כניעה. הורים וילדים.
קשר לעם היהודי על תפוצותיו.

המעגל של היחיד, המשפחה, הקהילה המדינה
הקול המקשר עם חילוקי הדעות.
להכניס את הספר שלך לכוננית – להאמין כי יש בו אלמנטים בהם אתה מאמין כי מישהו ימשיך ללכת

הספר שלפנינו צריך להיות מונח על לוח לבם של מצביאים, רופאים ,מנהיגים… ובנים. הוא זעקה על אובדן, תהייה על משמעותו ועדות לעוצמתו הגדולה. זהו כתב אזהרה לכל מי שמפתחות חיים ומוות בידיו. עליו לדעת במה כרוכה אי עמידתו על משמר החיים.
כל אחת מהנשים השכולות המשתתפות בשיחות שבספר מגיבה אחרת לאסון. מתפקדת אחרת.משחקת משחק אחר. נחשפת בקצב שונה ובשתיקות מגוונות . יש והיא מתרכזת בהקמת חייץ בינה ובין סביבתה ויש והיא שוברת חומות לפני שהיא מוכנה לכך. במפגשים הן מספרות, מציגות, בוכות ומחבקות זו את זו כשהן מבקשות בעד נפשן. הן בונות אחווה מיוחדת על ידי הסרת תחבושות ועמידה בפני הפצע. אך אינן מבטלות את זכותן לשיחה ואהבה. התבוננות זו באמצעות התיאטרון והסיפור, על ידי בניית חומות וניתוצן מצטרפת למעשה של גבורה המסוגלת בתרועותיה וקינתה להוריד את מחסומי הנפש.
בראשית הקיבוץ היתה נטייה לצנזר את אבל מות הילדים. בקיבוץ מסוים הגיע הדבר לשיא. פרצה מגיפה בבית הילדים. מיטב הרופאים נקראו לעזרה ובאו. אך הדבר לא עזר. ילד אחרי ילד נפטרו כמה ילדים. זו היתה טראומה קולקטיבית נוראה. למרות שהקיבוץ הוציא לזכרם חוברת זיכרון בה תועד המקרה ברגישות רבה הסיפור צונזר. הילדים לא נקברו בבית הקברות של הקיבוץ אלא בבית קברות קרוב. במשפחות של הילדים לא סיפרו דבר לאחיהם הצעירים . לשאלותיהם על תמונות של הילדים שנפטרו סיפרו להם שהן תמונות שלהם.. רק כעבור שנים רבות הם גילו את מצבותיהם של אחיהם בבית הקברות השכן. אין זה מקרה יחיד של העלמה של המוות . והסיבה ברורה מות הילדים מערער על כל האמונות של החברה . ברור לכל מי שאינו מאמין בגלגול נשמות כי הילדים עדיין לא חטאו. בהתיישבות היהודית בארץ בהרבה מקרים לא הוצבו מצבות על קברי הילדים.
על קברי החלוצים לא נרשמו שמות ההורים שבגולה. ילדי החלוצים שנפטרו היו רחוקים מהסבא והסבתא. והנה בשיחות שלפנינו של אמהות בנות דור צעיר יותר סבים כבר היו . הילדים עליהן מקוננות האמהות הם ילדים למשפחה היהודית ששוקמה במידה רבה אחרי ההגירה והשואה. למרות שהמוות לא מופיע כאן כפוגע בהמוני לוחמים ובאוכלוסיות שלמות שלא זכו לקבר, למרות שהמת זוכה במצבה ובזיכרון, בהספד ובעלייה לקבר נראה כי ההתמודדות עם מותו לא הופכת יותר קלה. אולי דווקא בגלל כל אלה הקושי נראה גדול מהיכולת להכילו.
דומה כי יוסף חיים ברנר היה הסופר העברי שהיה מתחבר לעומק עם הפגישות הללו בין האימהות השכולות. במודעותו למוות, באי יכולתו שלא להרהר בו כל שעה אך בעיקר באי השלמתו , במרד המתמיד שלו בכוחו ובקסמו של המוות , קולע ברנר לרוח המיוחדת הנושבת מיצירה משותפת זו של הקבוצה הטיפולית . ברנר כותב באחד מכתביו כי הוא מושיט את לשונו החמה מול המוות הקר . הוא לא מכחיש או בורח מן המוות אך מסרב להשלים עמו. לא מתעלם מהקרע והפצע, לא מתעלם מהקריעה. אין הוא פוזל לנחמות שווא . הוא מתקומם נגד הכניעה לכוחות המוות ותובע להכריע בעד החיים. מרד זה שלו חי בדפים היקרים שלפנינו.
הקינה איננה ביטוי פשוט לכאב, לפרידה. לקינה המסורתית יש נוסח, לחן , מקצב וכתובת. היא מבטאת קהילה פצועה ומתאבלת, היא מתייצבת מול כוחות על וחוצה את תהומות הכאב בכוונה להעיד על אמונה באל למרות הכאב שהביא על עולמו. היא מלווה את הנפטר אל מקומו המיתי החדש. האם שיחות אלו של האמהות מהוות קינה ? מיהו הקהל אותו הן מבטאות? מי הם הכוחות העליונים המתפרקים מסמכותם לנוכח האסון? מיהו האל שמודיעים על גדלותו ומצהירים על אמונה בו למרות ובגלל האסון עמו הוא השלים ? מרטין בובר טען שאלוהים השיב לטענותיו של איוב ששאל על הצדיק ורע לו על ידי עצם הופעתו בפניו של מי שעמד בניסיון הנורא.האם השיחות שלפנינו מצטרפות לקינה היוצרת שיווי משקל חדש ? האמהות המספרות, החפצים המופיעים בשיחות, התפקידים אותם משחקות חברות הקבוצה מחפשים כתובת לקינה. כאן אין השברים פשוטים כלל ועיקר. לעתים נראה כי הקינה המשוחקת, הפועלת, ההופכת לסיפור, מתנתקת מקשר אל משהו חיצוני לה בכוח הקשרים הנבנים בין חבריה. היא מוחקת כתובות לקינה. בכל זאת מרחפת מעל המפגשים תקוות הקטרזיס, ההיטהרות העתיקה שהגדירה את הטרגדיה היוונית. אולם כאן חסרה המקהלה המופיעה בטרגדיה היוונית. בטרגדיה מייצגת המקהלה את האובייקטיביות. היא משדרת את הערכים של החברה ואת הקונפורמיות שבה . האמונה ביצירתיות ובספונטאניות שבפסיכודרמה מסיירת בגבולות של הקונפורמיות והערכים המקובלים. היא בוחנת אותם, מערערת עליהם. בפעילות הקבוצה היא ניצבת בגבולותיה הקשים.
הקינה שלפנינו מתחברת אל מסורת חלוצית של ווידויי השווים. של ווידויים היוצרים קבוצות. המסורת החלוצית והפסיכודרמה תובעות דרך לבצע את חלומו של מרטין בובר לדיאלוג. לא כאפשרות ניסית אלא כדרך ממשית. לא לגלות את הדיאלוג כגורל או כנס אלא למצוא דרכים לחולל אותו. הוויכוח שניהל מייסד הפסיכודרמה היהודי הספרדי יעקב מורנו עם המורה המחמיר היהודי האשכנזי פרויד , שניהם אירופאים בנשמתם וגולים בהוויתם, על זירת הטיפול והמתודה של היחיד והקבוצה התקיים גם בין מרטין בובר ותלמידיו החלוצים. הם תבעו ממנו לא רק אמונה בדיאלוג אלא חיפוש דרך לממשו כמו שתבעה הפסיכודרמה לממש את הדיאלוג דרך תיאטרון, משחקי תפקידים, השתתפות אחראית. והנה בספר זה שאינו ספר של קיבוץ מהדהדים החיפושים אחרי יצירה וספונטאניות הקוראת באינטנסיביות רבה את המתרחש בהיסטוריה אותה היסטוריה שלא פעם פוגעת בהם באופן אישי.
כשביקשה אותי מיכל פורת לכתוב כמה מילים על הספר קראתי אותו פעם שנייה. כבר בקריאה הראשונה הבנתי שרק נשים, אימהות היו יכולות להעיז להוציא ספר כזה ולהבין לעומק את משמעותו. ברור היה לי כי המתגלה בו הוא מחוז לא ידוע. גם למשתתפות בו ובודאי למי שלא היה במפגשים המיוחדים של הקבוצה.
אחרי מלחמת ששת הימים ערכתי יחד עם תאיר זבולון את הספר 'בדרכם' לזכרם של חברי קיבוץ שנפלו בקרבות. בימים ההם ליוויתי כאיש צעיר וכאבא צעיר עוד יותר משפחות שכולות. כשקראתי לראשונה את הספר של מיכל התפענחו בתוכי הרבה דברים שנראו לי אז כחידה. בזמן שחלף בין הקריאה הראשונה של הספר לבין שקיבלתי אותו פעם שנייה הוא עבר עריכה רגישה ועניינית של שלומית אביאסף. באותו זמן עצמו עברתי אני אסון גדול בפטירתו הפתאומית של חתני הצעיר. קראתי שוב את הספר והזדהותי היתה יותר אישית. היו קטעים בהם הבנתי יותר דווקא את שתיקותי. יכולתי לנחש יותר את התהומות שהובאו בפנינו באומץ גדול כזה. הזדהיתי עם מיכל פורת וחברי רמי פורת בן זוגה שחיו את אבדן בתם. אך גם הבנתי כיצד דווקא התנסות קשה זו עשתה את הפגישות לאפשריות. היא הפכה את המנחה למשתתפת בין המשתתפות.
גם עתה אני רואה כי המיוחד בספר היא תחושתו של הקורא וגם של המשתתפות בקבוצה כי מתמודדים כאן עם עניינים שהם כואבים ועמוקים השרויים מעבר למילים הנאמרות בשיחות ובתיאורים המלווים אותם.
פרויד כבר דיבר על האבל המרוקן את העולם אל מול האבל המרוקן את העצמי אך הוא דיבר על היחיד ועל כלל האדם. יעקב מורנו תלמידו המורד ביקש את הקבוצה המשחקת, האמין בתיאטרון שבסופו של דבר מעורר את יצר החיים. הפסיכולוג המייסד של הפסיכודרמה ביקש שייכתב על קברו 'האיש שהביא את הצחוק לפסיכותרפיה' . הוא היה בודאי מופתע לקרוא ספר זה של קינה משותפת המבוססת על תורתו. הוא אמנם עסק לא מעט בחוויות פוסט טראומטיות אולם מפגש מיוחד זה של אמהות שכולות בקבוצה העוסקת בפסיכודרמה לא היה נראה כקבוצה שמביאה עמה את הצחוק לטיפול . ואולי דווקא כן ? שהרי דווקא כאן במפגש הבלתי אפשרי עם הכאב האישי והמוות הופיע מה שמופיע ברקויאם של המלחינים הגדולים : היכולת לשיר את הכאב, להביא ספונטאניות אל מה שנראה כגורלי והכרחי. זוהי הקינה המסוגלת לחבר מחדש את אלה שנותקו על ידי מות יקיריהן לחיים.

מכינת הגולן

הראי של לאקאן מחזורי זהות בשלב התהוות ויצירה ובבחינת שברים. האחדות אתגר ולא מצב.
הזהות אינה עבר אלא היא שורש של עץ המבקש את השמש. אינה נתק אלא יחס.
הריאלי – המכשול האתגר או הפורענות.

העבר אינו ניתן לשינוי האם נכון ? תרבות נפסח על החללים טריקת דלת תרבותית ואנושית. שריפת הספרים. או איסוף טקסטים המרוקנים את הקהילה או אולי האיסוף שלהם היה משום שהקהילה התפוררה ?

הקדמה לחרוז חרוזים ,לקדוח (יצירת חלל ריק שבו ייכנס החוט) והאש מודעות המרחק בזמן ובמקום המולידה את הצורך בפירוש. , הרצון לממש והייעוד לדחות סיפוקים. לעשות חזרות לקראת המופע עצמו. פתיחת המסך לפני הזמן. חתונה בירושלים עם בואו של המשיח.
לחרוז, להבעיר אש, המודעות נודדת. כל פירוש לפי עמידתי היום ושאלות שאני שואל.
הכהן, הנביא, המלך, שליח ציבור, הצדיק, החסיד, החלוץ
האם אתה חסיד או מתנגד. כל טיפוס מקרין על חברו
מן התנ'ך ועד הפלמ'ח
החג של האנוסים : פורים אסתר ותענית אסתר.
בין קראות, שבתאות, לבין חסידות ומתנגדות, שמאי והלל.
תפישת התנ'ך כמעניק רשות לנתק, ותפישת הגמרא כמאפשרת נתק.
אין היסטוריה של יהודים שיכולה להתעלם מהשואה ומהציונות.
לקראת עיצוב של טיפוס חדש. המשך או ניתוק.
ביקורת על הגולה אינה ביקורת על האנשים ואינה דליגיטימיזציה שלהם אלא ניסיון לקרוא להם.
התשמע קולי
השם
בעזרת השם פגישת השמות
כרטיס כניסה אל העולם – איחולים, קשר, זכר, אתגר:

חיות, זאב, רחל, פעם חמור, אריה,נשר, דב, ג'ירפה וקנגורו חסרים
שמות של האל יחזקאל, שמואל, ירמיהו,
על פי קרבת משפחה : אחי, אבי, בן
על פי מעמד דתי : כהן, רבין, רבינוביץ', לוי
שמות משפחה של בעלי מקצוע נגר, צוקרמן, חייט,זינגר, סמית,
שמות על פי צבעים וויט , וויס, לבן, אדום
שמות על פי מקום ירושלים , ברלין, צ'רנוביץ
שמות על פי צמחים תמר, כלנית, רקפת
על פי רעיון : ציון, חירותי, שוויונה, חזונה, נכונה, מאד, חלוץ, חסיד, אמונה, גלותי ותלושי
לזכר : הרצל, הרצליה, חן על שם חיים נחמן ביאליק,

השם הקורא השיר של שלונסקי

כנס זה שעומד לצאת אל הפועל על ידי מכון אבשלום בא לציין מאה שנים לקיבוץ. התאריך נקבע על פי כניסתה של הקומונה החדרתית לאום ג'וני בספטמבר 1910 תרע'א.

יום הולדת של רעיון או של מקום אינם עניין כה ברור כלידת תינוק. בוודאי לא יום הולדת של קיבוץ. מתי היתה אותה יציאה מהתוהו ובוהו שבו ניתן היה לכתוב בראשית ? האם כשנכתב הרעיון ? האם כאשר התארגנה קבוצת היוזמים להגשימו ? האם כאשר נמצא לו מקום? יש האוהבים להקדים ככל האפשר ויש האוהבים לאחר. בדרך כלל רבים מבקשים להיות בפתיחה גם אם לא לוותה בדגלים וחצוצרות.הם חשים כי לפניהם עוד לא נרקם החלום ועוד לא קרה מה שהתחולל בתוכם.
העובדה שכבר המון זמן נחשב התאריך של לידת דגניה כתאריך מצביעה על הכוונה של המכוונים. לא המקום קבע או רכישתו, לא הרעיון המופשט המכוון אותו, גם לא גיבוש סדרי החיים בו, גם לא עלילות חבריו בדרך אליו וממנו אלא הכל ביחד שהפך תהליך מורכב לאירוע מכונן.

הקיבוץ לא נולד יש מאין. חבריו אהבו להצביע על החידוש שבו והצניעו את היותו בן תרבות עשירה וסדוקה של ניסיונות מימי קדם ליצור כאן ועכשיו חברה מתוקנת על פי דפוסי האמונה של המשתתפים בה, גלגול ארוך של ניסיונות שיתופיים בעם ישראל ובאומות העולם. עוד יותר הוצפנו המקורות הקהילתיים היהודיים שגובשו לאורך שנות הגולה היהודית שהעמידו על הערבות ההדדית, על הגורל המשותף ועל החלום של עתיד שבועט בפשרותיו של העבר ובמגבלות כוחו.

הקיבוץ נולד בתקופת העלייה השנייה אך כבר בעלייה הראשונה היו ניסיונות שיתופיים מאד מיוחדים שלא ינקו מן המסורת הסוציאליסטית אלא מן המסורת היהודית. רציחתם של ניסיונות אלו על ידי המצוקה ועל ידי הפקידות של רוטשילד ויק'א הביאה לכך שאנשי העלייה השנייה ביקשו להינתק מהם, להעריץ את החלוצים הראשונים ולהתבונן באימה על מה שהם ראו כגורל החלום. נתק עצוב זה לא קרה בין העלייה השנייה (1904- 1918) לבין העלייה השלישית (1919-1923) דווקא השוני הגדול בין העליות הוא שגרם לכך לדעתי . האימה של מלחמת העולם הראשונה ואבדנו של העולם הישן, השינוי של הממשל בארץ ישראל , הקרבה היחסית בגיל, והעוצמה הגדולה של מאורעות כמו הצהרת בלפור והמהפכה הרוסית יצרו מצב שבו הכל ידעו כי יש לתרגם תרגום מחודש את הרעיונות של העלייה השנייה , כי יש להגישם אל ההסתדרות הציונית שהפכה לגורם הפעיל בשטח ההתיישבות וקליטת העולים החדשים. הפועלים שהיו בעלייה השנייה חשובים בעיניהם יותר מאשר היו בעיני הממסד לפתע קיבלו עתה אחריות והם שפתחו את הדלת לארגון מחודש של הקיבוץ הפעם בצורה יותר מכוונת מאשר בתקופה הראשונה. כל זרע שנטמן בעלייה השנייה החל לנבוט אך אחרת בתקופת העלייה השלישית הקצרה כל כך אך הראשונה שבה הגיעו ארצה קבוצות גדולות ביחס של צעירים מאורגנים. המוסיקה הקאמרית של העלייה השנייה הפכה למוסיקה לתזמורת גדולה . מנצחיה היו בעיקרם הקבוצות הזעירות והרעיונות הגדולים של צעירי העלייה השנייה. המעוף והחוויה היו של העולים הצעירים.

התמוטטותה המהירה של העלייה השלישית במשבר הכלכלי שאירע ב1923 וחוק ההגירה האמריקאי שגובש לקראת 1924 הביא לכך שהעלייה הרביעית (1924-1929) שהגיעה לא היתה מאורגנת כעלייה השלישית. זו היתה הגירה ראשונה של יהודים ארצה והיא שיקפה לא רק את המהפכה אלא את ההמשך של המבנה של הקהילה היהודית בגולה. יותר עירוניים. בעלי הון ופועלים במצוקה. מצד אחד היו בה כבר ממשיכי הקיבוץ שנולד בעלייה השנייה והשלישית. בוגרי תנועות נוער וצעירים אחרים התכוננו לעלייה אליו כשהוא מארגן צעירים באמצעות שליחים והם מתארגנים בהכשרות ממוסדות , מצד שני עלו ארצה ושינו אותה מעמדית יהודים שביקשו לבנות את הציונות כמקום הקולט אנשים שלא באים עם רעיונות ונקלטים לפי יכולתם. בתחילה נראה הדבר מצליח והפנטזיות עבדו שעות נוספות. זמן זה היה קצר ביותר ומשבר כלכלי כבד קרע את החברה הארץ ישראלית. היתה ירידה גדולה והתרוששות מהירה. גדל הצורך לערב את ההון היהודי של הפילנתרופיה היהודית האמריקאית ולסמוך על מסירות הנפש של החלוצים. נולד הרעיון של שותפות של ציונים ולא ציונים בבניין הארץ. אך האחרונים תבעו תכנון מדוייק של האוטופיה על פי הידע והחלום של יהודים שלא חיו פה. בכל משבר היתה תביעה מהחלוצים להשתנות. לפעול אחרת. והדבר ניכר במיוחד ביחס אל חלון הראווה הציוני שהיה הקיבוץ. כשבאו לבדוק את מצב החלום הציוני ב1926 ביקרו בקיבוץ והתאכזבו : הוא לא היה מספיק ליברלי לאחדים, לא מספיק דתי לאחרים, היו גם שטענו כי הוא לא טבעי . אחרים ביקרו אותו משום שהוא לא מספיק מעורב בתיקון האנושות ברוח מארקס ולנין… ב1927 החליטה ההסתדרות הציונית לערוך סדרים חדשים הגיוניים יותר, רציונאליים יותר ובמיוחד זולים יותר בהתיישבות . התוצאה היתה דה לגיטימיזציה של הקיבוצים ומשבר גדול שפקד את הקיבוץ. התגובה של הקיבוצים היתה מצד אחד פילוג עמוק בגדוד העבודה שהיה הגוף השיתופי הגדול ביותר ובעל החזון הרדיקלי ביותר. מצד שני הוקמו אחרי ניסיונות שווא רבים תנועות קיבוציות שמעתה החלו לפעול באופן עצמאי יותר
והפעילו את כוחן גם ככוח מדריך בפנים וגם ככוח הנאבק בחוץ על מעמדה של היצירה השיתופית בארץ.
עד 1929 קיבוצים היו פזורים על פני הארץ וחברי קיבוצים נדדו ממקום למקום על פי מקומות עבודה ומטלות שנמצאו כמו מפעלי ים המלח ומפעל החשמל, כמו שדות טבק, ואיכרים המחפשים עזרה. הפרישה ההתיישבותית נקבעה קודם כל על פי יכולות לרכוש אדמה, על פי הפרספקטיבה החקלאית התיישבותית, על פי סמלים וניסיונות חברתיים. המאורעות של 1929 העמידו בסימן שאלה גדול את כל אלה . נעזבו עשרה יישובים וכל המפעל הציוני הועמד בסימן שאלה גדול. המאמץ לגייס את הפילנתרופיה היהודית אמנם הצליח וקמה הסוכנות היהודית אולם דווקא אז פרץ המשבר הכלכלי הגדול בארצות הברית ולא היה נראה כי פירות ייסוד בסוכנות יגיעו. החששות של הערבים גברו והיתה תחושה של עימות מתקרב. אז החלו למדוד את ההתיישבות על פי תכנית אסטרטגית : לבדוק את המיקום על פי תכנית על מדויקת יותר ולתכנן את היישובים למקרה של התקפה חיצונית. המשבר של סוף שנות העשרים העמיד בסימן שאלה גדול את המפעל הציוני. היתה תחושה שאין מוצא, שאין מנהיגים ואין דרך. זה היה הרגע בו התאחדו מפלגות הפועלים הגדולות והתגלתה המנהיגות של המפלגות הללו כמנהיגות הלוקחת אחריות על המפעל כולו. התוצאות לא נראו מייד אף אחד לא חזה אז כי האתגר יגיע ממקום אחר.
עם עליית הנאצים לשלטון הפכה ארץ ישראל לארץ הצלה.לכל היתה מידה רבה של דחיפות והקיבוץ עמד במרכזה של דרמה מיוחדת : שילוב של התיישבות, תיקון עולם ומשימתיות בוערת. הקיבוץ זכה אז להכרה מצדדים שונים . הוא היה לפוקוס של ציפיות גדולות. מעבר לגיבוש שהוא נתן למוסדותיו הפנימיים , לתרבותו ולמשקו הוא החל במבצע חינוכי ענק בשילובו במפעל של עליית הנוער. הוא עמד בראש מפעל ההתיישבות הגדול בתנאים ביטחוניים קשים .המבצע היה של כל ההתיישבות של ההסתדרות הציונית שנקרא ההתישבות העובדת אך הקיבוץ עמד במרכזו . אלו היו יישובי חומה ומגדל שנוסדו בזמן המרד הערבי 1936- 1939. הספר הלבן שהגביל את העלייה ואת רכישת האדמות ליהודים הביא לחיפושים התיישבותיים בנגב. כך נולדו המצפות שפתחו שערים להתיישבות קיבוצית ענפה.
מלחמת העולם השנייה על פחדיה ומוראותיה העמידה בפני הקיבוצים אתגרים מאד גדולים. לשמור על הקהילה השיתופית, להירתם למלחמת העולם, להכין כוח הגנה עצמאי בדמות הפלמ'ח. להיות בסיס קולט להעפלה ולהיות כמקומות התיישבות כפרית אחרים תא של ריבונות יהודית בפוטנציה.הצמיחה של היישוב בצל רגעי חרדה עמוקים, האתוס שנבע מתוך מרידת תנועות הנוער בגיטאות , תנועות נוער שהיו קשורות בחלקן הגדול אינטימית לקיבוץ, מפעל הצנחנים שבא ליצור קשר עם העם היהודי בימיו הקודרים ביותר שברובו היה מורכב מחברי קיבוצים, הבריחה מפולין ומרוסיה של שרידי השואה בכוונה לעלות ארצה אורגנה על ידי מנהיגים צעירים שרידי תנועות הנוער יחד עם שליחים מהארץ שבחלקם הגדול היו חברי קיבוץ . כך נכנסה התנועה הקיבוצית לימים של טרם מדינה.

במלחמת העצמאות מצאו עצמם הקיבוצים בחזית. זו היתה הקשה שבמלחמות ישראל. היו יישובים שנכבשו ורבים עמדו במלחמת קיום נוראה.קיבוצים פינו ילדים ונשים והופרדו בתוף האירועים . רבים היו הנופלים וגדול היה ההרס. הרקמות החברתיות נקרעו ולא היה זמן ויכולת לטפל בפצע השותת. אך המשימות של המדינה הצעירה הגיעו עד מהרה. ליישב את הארץ, להכין מזון לחברה גדולה של עולים בתנאי דלות ומחסור. הוקמו עשרות רבות של קיבוצים בבת אחת . המתיישבים היו משוחררי המלחמה. ליוצאי הפלמ'ח ותנועות הנוער נועד תפקיד מיוחד. הצורך להקים מדינה והרצון להגיע לנורמאליות מהירה הביאו לכך שרבים מהיישובים שהוקמו בדחיפות עם סיום מלחמת העצמאות נותרו ללא חברים. הם יצאו ללימודים, נקראו למלא תפקידים בפקידות הממשלתית החדשה, התגייסו לצבא, חזרו להוריהם, עזבו את הארץ. אך הציפיות מהקיבוץ לא פחתו. להיפך. המשימות היו גדולות. כיצד לקלוט את העולים החדשים. היכן יעבדו וכיצד יתחנכו. התביעות מהקיבוצים לקלוט עולים העמידו אותו בפני הצורך לבטל את המסורת שגיבש , לקלוט עובדים גם במחיר שהרעיון של עבודה עצמית של הפועלים ואי הניצול ייפגם. מצד שני הקיבוצים חשו כי המדינה מוותרת על חלומותיה והופכת להיות מדינה דומה למדינות שנוסדו באותה תקופה : אחרי השחרור מתחילה הידרדרות, מלחמות אזרחים, בקע חברתי והתמוססות תרבותית. הימים היו ימי המלחמה הקרה , ימי הוויכוח על השילומים, ימי שביתת הימאים,אלה היו ימים מרים לתועה הקיבוצית. בן גוריון שחש כי חלק מהתנועה הקיבוצית ובה הפלמ'ח נוטה להתנגד לדרכו ולהסתנוור מברית המועצות , אנשים מהקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי חשו כי החברה סוטה מייעודיה ומתחת לכל אלה רבצו כל חבלי הלידה של המדינה ומבחני העל שעמדו בפניהם כל אזרחיה. התנועה הקיבוצית על זרמיה השונים עברה אז תהליכי פילוג שנראו כפצעי מוות.

רק לאט לאט החל הקיבוץ להשתקם. בוגרי תנועות הנוער הישראליות ועלייה חלוצית מארצות הרווחה במיוחד מדרום אמריקה והארצות האנגלוסקסיות הביאו משב רוח רענן.עולי תנועות הנוער מארצות ערב וצפון אפריקה תרמו תרומה חשובה. החלה צמיחה כלכלית ועלייה איטית ברמת החיים . תהליכים אלו ייצבו את התנועה הקיבוצית. עד 1967 היה נראה כי האור נראה בקצה המנהרה. יישובי הנח'ל החדשים פתחו עידן. הוקמו קיבוצים במקומות סמליים כמו עין גדי ויטבתה.
מלחמת ששת הימים מצאה את התנועה הקיבוצית בעלייה ובחיפושי דרך. זו כבר לא היתה התנועה הדלה והסמכותית. החלו לדבר בה באופן ישיר על הענקת רמת חיים מינימלית, על לינה משפחתית , על לימודים גבוהים, על פנייה למקורות חדשים של ייצור. הקיבוץ כל הזמן אצר בתוכו מתח בין רצונו להיות כפר חקלאי לבין רצונו לייצג קידמה הכוללת התמודדות עם תעשייה ובעיות אורבניות. בתקופה זו החלו להתפתח מערכות תעשייה גדולות יותר ותפישות יותר ליברליות של התנהלות.
אחרי מלחמת ששת הימים היה לתנועה הקיבוצית כוח יישובי מוגבל. יישובי שנות החמישים השתקמו וקילוחים של נוער ובני קיבוץ היו מסוגלים לפתח את ההתיישבות הקיבוצית. השטחים שנכבשו היו נושא עמוק לוויכוחים היכן לרכז את המאמץ ההתיישבותי. הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר רצה להימנע מהתיישבות בשטחים שנכבשו. הקיבוץ המאוחד העדיף ללכת על פי תכנית אלון ,איחוד הקבוצות והקיבוצים הלך לדרום הגולן ולבקעה . באותו זמן החלה להתפתח צורת חיים קהילתית חדשה , מייסדיה היו המתנחלים ביהודה ושומרון: היישוב הקהילתי . יישוב עירוני קטן ללא משק קואופרטיבי. ביישובים הקהילתיים הדתיים היה ברור כי נושא השיתוף יהיה דומה לקהילה היהודית בגולה : מוסדות דת וחסד חברתי.
בראשית שנות השמונים הוקמו הקיבוצים העירוניים הראשונים. מבחינת ארגונם הפנימי הם היו ליברליים מאד ונבנו על חירות אישית והידברות חברתית . במוקד פעילותם עמד החינוך, במיוחד החינוך הלא פורמאלי. הם ביקשו ליצור קשרים עם עיירות הפיתוח בהן הם התיישבו . הנחת היסוד שלהם היתה כי כך יזרזו את התהליך של תיקון חברתי כולל ויפרצו את את המצור מרצון בו הקיבוץ היה שרוי.
ב1985 פרץ משבר הקיבוצים. הוא היה משבר כלכלי שהוציא הרבה מן הבעיות שנגנזו בהוויה הקיבוצית החוצה. זמן התפרצותו של המשבר היה זמן שבו וותיקי הקיבוץ משנות השלושים הגיעו לשיבה טובה. כמו בהרבה שכונות עירוניות האוכלוסיה התבגרה והמון בנים עזבו את הקיבוץ . המשבר הדמוגרפי היה בעיצומו. מבחינה כלכלית ופוליטית משבר הקיבוץ העלה שאלות לגבי יכולת הקיום שלו במשטר כלכלי שלא רק שאינו מסכים עם הנחות יסוד של הקואופרציה והקומונה, אלא יוצר משטר חברתי כלכלי הנוגד להן ויוצר לחץ לפירוק החברה השיתופית. בעולם הסתיימה המלחמה הקרה ורבים ייחסו את התמוטטות הקומוניזם לא לדמוקרטיה ולחופש אלא למשטר הכלכלי הקפיטליסטי. התנועות הקיבוציות והקיבוצים עמדו בפני בעיות חמורות . בעיות ניהול והעלאה מטורפת של הריבית על מערכות הייצור כדי לבלום את האינפלציה,בעיות של ניהול וחוסר מעקב בתנאים של משק ישראלי שאיבד מצפן החריפו את הבעיות. שלא כבתי חרושת, מפעלי תיירות, חקלאות שיכלו לפשוט את הרגל ולהעלם הקשיים בקיבוץ העלו שאלות רעיוניות קשות דווקא משום שהקיבוץ סרב להעלם.הוא הרי לא היה רק שיטה כלכלית אלא חברה ומקום, סיפור וחלום. בתנאי המשבר גופים כלכליים לפתע קיבלו סמכות לפקח על הכלכלה בקיבוץ כיועצים אירגוניים ואנשי ממשל ובנקים. הם החלו להפעיל השפעתם על המרקם הפנימי של הקיבוץ.. הכלים שהם הכירו והפתרונות שהם הכירו נגדו את רוחו של הקיבוץ. בקיבוץ עצמו חזרו להופיע שאלות שנחשבו נחלת הימים הראשונים של הקיבוץ : מה הוא סדר העדיפויות הנכון. האם הקיבוץ צריך קודם כל להגן על עצמו כמקום יישוב או כדרך שיתופית. כיצד ניתן לאזן בין שניהם. בוגרי תנועות נוער החלו לבקש שיתוף בלי יישוב, חלק גדול מהקיבוצים ביקשו לשמור על היישוב גם במחיר אובדן חלק מרעיונותיו. הוויכוחים הפנימיים העצימו. הקיבוץ שהיה נראה שנים כי הופך לצורת חיים אחידה הפך עתה למגוון ולשונה. קיבוצים החלו לדבר שפה אחידה אך המציאות היתה שונה מקיבוץ לקיבוץ. כיצד יקבל קיבוץ סמכות וממי? דווקא בשנים אלו התפתחה תודעה משפטית גבוהה בהנהגות הקיבוצים,כבכל הארץ. היה נדמה כי מערכות משפטיות יכולות לפתור את הבעיות שהתעוררו בחברה, בין חברים ובין הדורות. היו שהאמינו כי מערכות אלו יוכלו לפתור את בעיית מסכת היחסים בין הקיבוץ למערכות המדיניות שמסביב. ב1990 הגיע כבר עלייה גדולה מברית המועצות כדי לאפשר קליטה מאסיבית החלו לדבר על הפרטת הקרקעות.

הקיבוצים החלו לעבור שינויים גדולים שהעמידו בסימן שאלה את כל מערכת היחסים שעוצבו מסורתית בין הקיבוץ וסביבתו.
היו קיבוצים שהחליטו להתמיד באורח החיים השיתופי עם שינויים עמוקים אך עם תביעה שלא לוותר על הצריכה השיתופית, על הצד המשימתי של הקיבוץ ועל הנחות היסוד של הקיבוץ כחברה המבקרת בהוויתה את הנחות היסוד של חברת ההון, השליטה באמצעות רווחים והמידרוג חברתי.אלה הנחות היסוד של הקיבוצים השיתופיים. הם מיעוט בין הקיבוצים אך מבחינת כמות האוכלוסיה והכוח הכלכלי שלהם רישומם מכריע.
קיבוצים אחרים העדיפו להוריד את סף השיתופיות,לבנות חברה בעלת ערבות הדדית גבוהה ותרבות קהילתית אך עם הבדלים בשכר בין חברים, בניהול סמכותי יותר תוך כדי זה שנשמר היסוד של הקואופרציה היצרנית ושל הפעילות הקהילתית המתפתחת בתנאים החדשים. אלה רוב הקיבוצים
הקיימים .
לצידם של הזרמים הללו בוגרי תנועות נוער והרבה צעירים אחרים החלו לחשוב על שיתופיות שאינה מעוגנת במשק משותף אלא במשימות חינוכיות וחברתיות בכל מקום בארץ. קבוצות שיתופיות אלו לא תבעו כתנועות הנוער המסורתיות להתיישב בקיבוץ. הן ביקשו לפתח שיתוף בקבוצות קטנות גם בעיר וגם בכפר. לרוב הקבוצות הללו חיות בערים אך יש להם כמה קיבוצי אם המהווים מרכז תנועתי חינוכי חשוב. כך רביד ואשבל לנוער העובד, נערן למחנות העולים ופלך לשומר הצעיר.
חלוקה זו לקיבוצים שיתופיים , מתחדשים ועירוניים היא החלוקה המקובלת על ידי המערכות הפורמאליות במדינה. היא עוצבה בוועדה של סוציולוגים, אנשי רוח ופקידי שלטון שביקשו להגדיר מחדש את מערכת היחסים בין הקיבוץ למדינה.
הרבה שנים היה מקובל לחשוב כי התהליך הוא חד כיווני. הקיבוץ השיתופי לפי תחזיות אלו ילך וייעלם, המתחדש יתפתח אך רבים מהקיבוצים המתחדשים יהפכו ליישובים קהילתיים, הקיבוצים העירוניים לא יעמדו בלחץ ויהיו ניסיון קצר ימים.

משך מאה השנים של גלגוליו של הקיבוץ התברר כי החזאים לא היטיבו לחזות. בכל התקופות נבאו כי הקיבוץ ייעלם. אין זה אומר כי לקיבוץ יש תעודת ביטוח לקיום נצחי. תמיד מתעוררות שאלות המעמידות בספק גדול את האפשרות של קיום לקיבוץ כחברה שיתופית, כחברה מיישבת, כחברה מחנכת.המבכים את הקיבוץ והמשוררים לו את שיר השירים מצליחים תמיד לגעת בשאלות עמוקות העומדות על סדר יומו של הקיבוץ. אך הנבואות לא מתגשמות במלואן. הגידול הדמוגרפי המחודש של קיבוצים רבים בשנים האחרונות, יציאתם של קיבוצים רבים מהמשבר הכלכלי, משברי כלכלה בעולם והעלאת שאלות חדשות כמו השאלות האקולוגיות, היחס לטבע ויחסי עבודה משתנים תוך כניסת רוחות חדשים מעוררים שאלות לחברה הישראלית כמו לקהילה האנושית בעולם. הקואופרציה בעולם נמצאת היום בעלייה מתמדת. כיצד ישפיעו הדברים על הקיבוץ ועל החברה הישראלית איננו יודעים. איננו יודעים גם מה מצפה לחברה הישראלית בפיתוחה הקהילתי ובמשטרה הכלכלי. איננו יודעים גם מה יהיה העולם הרוחני של צעירי הארץ ובאיזה מידה ישאבו השראה מניסיונו של הקיבוץ כפי שאיננו יודעים איזה יצירה תיווצר ממפגשים אלו. עדיין הקיבוץ מהווה מקום המשקף את בעיותיה וניצני התפתחותה של החברה הישראלית . בו מתגלות הבעיות מהר וברור אך במעגליו גם רוחשות התחלות חדשות. דומה כי בהרבה מובנים משבר החברה הקיבוצית והתחדשותה משקפים את הסגה הגדולה של הציונות ואת בעיות החברה הישראלית.
העומד בפני הנוף שבו צמחה המעבדה והבית של הקיבוץ בעמק יזרעאל יכול רק לציין כי מאה שנים עברו והקיבוץ מחפש עדיין את דרכו דרך דורות ודרך יחיד, דרך של חברת צעירים המבקשת ביטוי עצמי ודרך מסורת מתגלגלת וחולמת על עתיד של תיקון.

כשהגיע מנדל נון ארצה הוא הכיר את ארץ ישאל של החלום. נער יהודי ממשפחה ענייה אך גאה, חבר תנועת נוער שכבשה את חבריה לרעיון ולקשר בינאישי עמוק, בן לקהילה ציונית. הכל היה אפוף בארץ החום הרחוקה.היא צוירה במכחול תנכ'י, משנאי תלמודי, בסיפורי הגבורה של יוסף בן מתתיהו, באהבת ציון של מאפו ,בשירי ביאליק, בסיפורי חלוצים וברשמי חברים שעלו לפניו.
הקשר של מנדל נון לכנרת היה פרי מאמץ גדול לחיות את ארץ ישראל הקונקרטית. להיות שייך אליה, מחוייב לה , להפוך את העבודה למקור של השראה. הוא הגיע על סרטיפיקט של סטודנט וזכה ללמוד זמן קצר באוניברסיטה העברית בירושלים. אחיו בעין גב כבר סימן דרך: שילוב בין נאמנות למקום, לרעיון ובין כתיבה עברית רהוטה. סקרנות אינטלקטואלית ובמיוחד התמסרות טוטאלית לעבודה ולרעיון.
מנדל נון הגיע לכנרת כדייג מתלמד , משתתף ואחר כך מורה לדייגים. אך תמיד התמונה היתה רחבה. לעבודתו הוא הביא את הסקרנות האינטלקטואלית, את המעט שלמד ואת הנחרצות. הוא הפך את ראשית לימודיו הכלליים למתודה שתעזור לו בחיפושיו אחרי הריאליה שבסביבה. הוא הזדהה עמוקות עם המקצוע הציוני ביותר : ידיעת הארץ. לגביו נכון היה המושג שהיה מקובל בבתי הספר בעממיים בארץ, 'שיעורי מולדת'. הוא לא הסכים להפוך את לימודי המקום לפרובינציאליות פולקלורית. הכנרת הובילה אותו לרומא, לדייג בעולם, לנצרות, ליהדות הגלילית , למשנה , לתלמוד, ולסיפור של החלוצים.
הספר שלפנינו אותו אנו מוציאים לזכרו משקף את כל אלו. אפשר לחוש בו את הליכתו האינסופית לחופה של הכנרת, את לילות הדיג הסוערים, את החפירות הארכיאולוגית ואת הנאמנות שלו לרוח המדע והמקום.

אבני דרך, אבני בניין

מנחם באר

צבעים יהודים הם כנראה אנשים מיוחדים. כך נודעת משפחתו של מנחם באר. הסבא היה צבע שחי בפולין. במברשתו הוא צבע בוודאי דברים רבים אך כשהחל לצבוע אבני דרך הוא צעד יחד אתן. בעקבותיהם הוא עשה את דרכו מפולין להונגריה. אבן אחרי אבן התקדם וצבע עד שהגיע לביתו החדש . הוא היה פולני בהונגריה. הוא הסתובב במקום בלי תעודת זהות וזה מה שעשה אותו לבעל זהות ברורה : יהודי גולה. יהודי גולה הוא אדם החייב להוכיח לעצמו כי בכל בית הוא בבית למרות הסימנים. יהודי גולה אינו יהודי נודד. הוא צובע את אבני הדרך בצבעים של בית. גם בלי תעודה. סיפור זה של צביעת אבני הדרך הוא סיפור המתגלגל במשפחת באר . מקצוע הצבעות ליווה את המשפחה כנראה כמה דורות.
אחרי שעברה המשפחה את תקופת האגדה, אבא של מנחם עבד היה לצבע בבודפשט.הוא היה צייר ללא פנאי לעסוק בייעודו ועל כן הסתפק במברשת וצבע לצבוע בהם בניינים. את מנחם בנו הוא לקח אתו לבנינים שצבע. הוא הפגיש את בנו עם קבלנים,הראה לו קירות, ברזל ולבנים. אם האבא הפך מצייר לצבע מנחם היה ממלווה צבע לארכיטקט. המעבר לא היה פשוט כי הוא כלל בתוכו סערות עולם . ליווי אביו הצבעי היה לו למקור השראה לעתיד הרחוק כאן נטמנו זרעי הארכיטקטורה.
. הוא היה צייר. הוא צייר תמונות . הגדולה בהן הייתה תלויה בביתו של מני תמונה של טבע פראי. סיפרו כי הצייר הגדול ההונגרי שראה את התמונה שיבח אותה. אולם האבא נאלץ לעזוב את האמנות ולהסתפק בצביעת בתים. הוא היה צריך לפרנס את משפחתו.
סוף הסיפור הצבעות מתרחש בישראל. אנו מוצאים את אבא בישראל גר בעכו . הוא מגיע לקיבוץ געתון לצבוע את חדר האוכל של בנו. שבנו תכנן. כבר אין יכולת ואולי גם אבד החשק לצבוע אבני דרך עכשיו צובעים את מפעל חייו, את הבית הציבורי של מנחם בנו הארכיטקט.

איזה מין יהודי הוא מנחם באר ?
אימו יהודייה אורתודוכסית.אורתודוכסית בנוסח ההונגרי זה לא פשוט כי היהדות ההונגרית האורתודוכסית קרבית . בעזרת פרטי המצוות וחידוד הנימוקים היא לוחמת ביהדות הליברלית הניאולוגית שהגיעה להונגריה בעקבות ההשכלה והרפורמה. האמא לא הגיעה מהגרסה החסידית אלא האשכנזית מתנגדית. היא מקפידה במצוות אלא שבנה ילך לגימנסיה ניאולוגית שהיום היינו קוראים לה רפורמית. הדבר חשוב כי שם יש מקהלה ואפשר בה לעשות מוסיקה. ומוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה של האבא. כמו השכלה ועבודה.
בבית הספר היהודי הניאולוגי הנער ילמד לימודים יהודיים . בניגוד לרוב חבריו ימצא בהם עניין. שם גם ימצא את השומר הצעיר, תנועת הנוער שעשתה מפנה בחייו.

האבא לא מדבר הרבה אך הוא קובע את גורל בנו : הוא מעניק לו שתי מתנות: כלי שרטוט וכינור. אלו מתנות שנמסרות בשתיקה אך הן תארגנה את המפגש בין משאת חייו לבין הביוגרפיה שלו. אלו יהיו אבני הדרך של הבן. גם מן הבית גם מתנועת הנוער מורשת האמנות, ההכשרה המקצועית היעד היו מהולים בתחושה של אחריות רבה לעבודה. אמנם לא במובן המסורתי של פרנסה בנוסח של יהודי הגולה אלא של עבודה הקושרת את הפעילות והיצירה עם האחריות כלפי האנשים והמפעל .
המתח בין התרבות ליחד, בין המקצוע לבין עיקרון שוויון ערך העבודה נשמר על ידי הקבוצה המייסדת של געתון כמתח חיובי. הם מאמינים שהוא ניתן להיפתר באחריות משותפת. הם מאמינים שיש לתת לאנשים ללמוד, שיחד עם בניית המשק יש לטפח את עשייתם האמנותית של חבריו .
שמואליק כ'ץ הצייר שידע את סוד הפסנתר, לקלאסיקה והאקורדיון לשירה ולריקודים יחד עם מני שבכינורו נוגנה מוסיקה הונגרית עממית, ששולבה כמו במסורת ההונגרית יחד מבראהמס, ליסט ועד קודאי וברטוק. מתארגנת באיזור רביעיית מנגנים. הם מנגנים יחד. מני בונה את חייו כך שיהיה לו עם מי לנגן לטווח ארוך. הוא מכין את בניו לנגן זה בצ'לו, ואלו בכינורות וכך נוצרת רביעיית משפחת באר. כנראה שזו היא האוטופיה האמיתית: למצוא עצמך בקיבוץ, בונה בתים ומנגן רביעיות עם בניך.

מעלה החמישה
בעלון חרדי קראתי שהאדמו'ר מסאטמר הודיע השנה כי הוא לא מוכן להתפלל על אלה שנסחפו עם הזמן והחליפו את שעון הכיס שלהם בשעון יד. כפירה כזו בשמש בגבעון דום שמרני צריך להוקיע. כפי שאתם יודעים הקיבוץ החל את דרכו בויכוח על משמעת הפעמון. משמעת הפעמון היתה מבוססת על העיקרון כי פעמון אחד קורא לארוחות, לשיחות, מגייס לכיבוי שרפות וללידת תינוקות. בבית השיטה היו המצלצל בפעמון מצלצל בחידון מוסיקלי: הוא היה מצלצל בקצב של יצירות והחברים הנזעקים ליום עבודתם היו צריכים לנחש את היצירות. הפעמון עורר וויכוחים מעמיקים על מהות הקיבוץ. האם הוא לא ייראה מצד שני קראתי כי הרבה בני נוער כבר לא יודעים לקרוא שעון. איבדו את המיומנות כמו שהפסיקו לקרוא לא כדי להציל את האמזונס מאובדן עצים אלא כדי להשתתף במסע ההגנה על הפצת הבורות. האם אלו הברירות החברתיות תרבותיות העומדות בפנינו לחזור לשעון הכיס או לאמץ את הדיסלקציה ?
הקיבוץ בן מאה ויותר. בני המאה שבתוכנו רק נולדו כאשר הקיבוץ נולד. הרבה ילדים רעיוניים בעולם מתו בחייו . מהם יש שזכו למיתה יפה רבים מתו כמפלצות של עצמם.והיו אפילו שמתו מאוהבים ברעיונם הרצחני.
רעיונות לא נולדים מן האין אך כן מהתוהו ובוהו. מהשברים , מהתקיעות ומהדממה. הם כוללים לא רק את המקום האגדי עליו חלמו המגשימים אלא גם את המסעות למחוז החפץ הרחוק בו האמינו . מקימי הקיבוץ נאחזו בארץ על סלעיה, חורבותיה, שכבות השרפה וחופי הרחצה שלה אך גם בזיכרון ובתקווה המסתתרים בה. במקרים רבים היו פליטים. במקרים אחרים חיפשו בארץ פתרונות לאו דווקא נאצלים אלא פתרון לבעיות גלגליות, ביטחוניות, ביקשו פתרון לבעיות של משפחה להתגבר על מצוקות שונות. אך בדרך חיפוש האתונות פתחו עיניים ולב לאתגר של מלכות, מצאו בעיות גרעיני הזדמנות לראייה רחבה יותר, לאתגר משמעותי יותר. ולא תמיד הצליחו בכך.
מצד שני היו מוכנים לקבל על עצמם מטלות מבחוץ, מטלות לא צפויות, פתאומיות ללא הכנה מוקדמת. למדו לאלתר ולא להתעלם אך דווקא תכונה נפלאה זו היתה להם למכשול כי למדו להאמין באילתור גם כשאפשר היה לחשוב מחשבה, להעמיק לראות ושילמו על כך מחיר גבוה. כמו שאלה שהבינו כי אי אפשר בלי ניהול והסיקו מזה כי אין צורך לקחת אחריות כמנהיגים ואפשר להסתפק בסדר הטוב של הכאן ועכשיו בשיטת בת היענה הטומנת ראשה בחולות. מנהיגות שזלזלה בניהול ומנהלים שזלזלו בהשראה, בראייה הרחבה והרואה את מה שנמצא מעבר לגדר, מעבר לפופיק.
בתוך הדמוקרטיה יש מתחים בנויים בין זכות השווים לבין יכולתם להפוך להמון חוגג את אדישותו . בין החובה של מדינה לספק את צרכיהם המינימליים של אזרחיה לביטחון, לעבודה, לבריאות לתשתיות לצמיחה לבין אחריותם של האזרחים לצמיחת הון חברתי בתרבות, בטיפוח חברות, יכולת לגילוי של חברות ואהבה לא ממוסדים.
את עולם המערות שנוצר בארץ שנות החמישים אפשר היה לראות כהבטחה לבית או כסמל לניציוחותו של העוני החדש, כדרך לשכונה משגשגת ולמדיניות המנציחה את המצוקה החברתית. פעם ראו ברעיון של פינוי בינוי רעיון שבא לקדם את השוויון בדיור ופעם כנקודת זינוק לפערים בדיור. לבין ידיעה משתכללת של מעטים העלולים להפוך להיררכיה נוקשה. הדמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי העלאת השכלה שמטיבה יכולה להפוך להיררכית ולא דמוקרטית
הקיבוץ חי בתקופה של תמורות. שנתיים אחרי הולדתו היתה כנראה המלחמה הטוטאלית הראשונה שכוונה לא רק נגד צבאות אלא נגד עמים בה השתמשו בטכנולוגיה של המאה העשרים . בפעם הראשונה הופצצו עמים מן האוויר במה שיראה היום כמעט פרימיטיבי, אך בכל זאת קטלני. כשהקיבוץ נולד בארץ עוד לא היתה מכונית אחת . היא הגיעה ארצה כשהקיבוץ היה בן ארבע. הקיבוץ היה שבע עלילות כאשר הומצאה הגלולה למניעת היריון . תקציב מאד דרמטי בחיי הקיבוץ היה תקציב הבולים. הקיבוץ עבר שתי מלחמות עולם ויתמות כובשת . בארץ וסביבתה הסתובבו אימפריות רבות . תנועות לאומיות רבו זו עם זו ועם אלו שהתנגדו עקרונית ללאום וביקשו להיות אימפריה או שבט.
במאורעות של 1929 הובא טלפון אחד לדגניה כשילדיה פונו לכנרת . הילדים המפונים רצו חזרה לדגניה כדי לראות את הפלא הטכנולוגי שהגיע לחצר. במהלך השנים כמה פעמים הקיבוץ דן אם לפנות את ילדיו בשעת חירום. נפרד מחייליו והספיד את נופליו?
כמה פעמים הפעיל הקיבוץ את פעמונו כדי להודיע על לידה או על ארוחת צהריים עד שהפריט עצמו לדעת בשעונים מעוררים?
לפעמים אנו צופים בסרט חייו של הקיבוץ כמו ילדים המודיעים לגיבורים על הבמה שהאויב מאחור או מגישים להם הליקופטרים למילוט. שואלים אותם בתמימות למה לא יכולתם ישר להפוך את חומה ומגדל לכפר שמריהו ? למה הייתם תמימים כאלה לגור באוהל ולא בניתם ישר בניין בהרחבה? למה נשארתם תקועים עם ארגז הספרים ולא הקמתם ספרייה אלקטרונית ?
אולם יש גם תמימות לא פחות מסוכנת הטוענת כי עם השינוי בסביבה אפשר לוותר על טיפול ביושבי אוהלי מחאה, על תיקון חברתי המביא דרור לנפש פת לדל. שאפשר להסתפק באקזיטים גדולים ולוותר על שיחה של בנים עם אבות, טיפול בקשיש והעיקר מבחינתי : חיבוק סבא את נכדיו.
אומרים שהמבקש להגיע למקור חייב לשחות נגד הזרם. אך למה לעשות זאת? אפשר להפליג ישר אל החור השחור של העתיד הלא ידוע. או להחליט להימלט מהסחרחורת ולהודיע לעצמנו על 'במקום דרוך' ולהישאר איפה שאנחנו. להיאבק על שיוך הרעיון או על שיוך הבית. להיאבק על הזכות להוריש ועל החובה לרשת או לבזבז את המטמון ברוחב לב במכירת כל מחרשה למוזיאון במחיר יקר. או לקשט את הגינה הפרטית המגודרת בשלט זהירות כלב נושך גינה מתוחזקת על ידי פליט זר ובמרכזה עץ זית. שאפשר לצאת בהתלהבות למלחמות עם דגלי יונה מצוירת על ידי פיקאסו. שאפשר להתהדר על ספותינו בסיפור קדמוני על חלוץ מחוסר כל היושב על תיבת תפוזים. נוסטלגיה מרוקנת מחשבון נפש , היסטוריה המכירה רק בדגלים ומנצחים או שירת הנפסח על החללים.
שתי גישות גובשו בעולם המסורתי להתמודד עם המבוך של הפגישה עם העתיד הראשונה היא גישת האדמו'ר היא מאמינה בנוכחות של מורה בעל כריזמה המדריך אותך בתקופת מעבר. הוא הממונה על משוטי ספינת הזיכרון. בו אתה בוטח במסע אל עבר הסערות שיובילו אותך לארץ חפץ. הגישה השנייה היא גישת ה'זכרו יגן עלינו' האומרת שחיי המופת של הצדיק שהיה, שנפטר , שאיננו אתנו , הם שיגנו עלינו . אנחנו יכולים לשחזר בדמיוננו ולראות בחלום רק את המורה שהשלים את חייו . הם פרושים בפנינו כמפעל המתקיים רק משום שהסתיים עם מותו. כדברי המשוררת רק אשר אבד קנייני לעד. כוחו נובע דווקא מן העובדה שהוא איננו נוכח, שאין הוא יכול לדבר אתנו ישירות , לחלק לנו דולר של אמון כפי שנהג מנחם שניאורסון בהתוועדויותיו. מותו ההופך אותו לפיסת זיכרון , לספר ולחזון משנה את דרך ההיאחזות בו כמנווט את העתיד. לעתים אנו שוכחים כי משק העבר שאנו משמרים בא לעתים קרובות כדי להתמודד עם עתידנו או על ידי הפיכתו של העבר לחומה מגוננת ולעתים כמכשיר להתמודדות ענווה עם המצפה לנו בעת פחד או שמחה כי אנו מאמינים כי בכספות העבר טמונים אוצרות לעתיד.
כל מלאכת השימור ניזונה לא מעט מן האבל על כל אשר נראה כי חלף.יש בה הרבה רצון חיים וחשש מפני העלמות כמו בכל יסוד של אבל. אך יש בה גם יסוד של מודעות למעבר לפרק הבא. שחרור ממשא אהוב.
יש אבל בשחור המדגיש כי הכאב מחייב ונצחי, כי אין הוא מוכן להעלם שחשוב לו להודיע לסביבתו כי לעולם לא תוכל להיפטר מהאחריות להעלמו. ויש אבל פרחוני בו המתאבל מודיע לעולם כי הוא ידע לגבור על העול. כי הוא רואה עצמו מחויב להיפטר מן העבר כדי להתחיל התחלה חדשה . חשוב לו להודיע לסביבתו כי הוא פוטר אותה מהעול של צערו. יש אבל המטיל מסביבו תחושת אשמה ויש המחייב בכוח את סביבתו למחוק זכר כאילו שהיא מסוגלת. בנוסח של כור היתוך מתאכזר. האם נקים לקיבוץ אנדרטה שתכיר במותו ותהיה לנו לסימן קריעה ואבלות, או נרקוד על הקבר בשמחה לאיד עצמנו כפי שהיה נהוג במה שברל כצנלסון כינה שאננות האמונה ועליזות הכפירה. האמונה המטייחת והכפירה הנשענת על וודאות ושמחת החורבן . אלא הוא בהעדרו נוכח שם למעלה ויכול בזכות צדיקותו שקיבלה כבר את החותמת של ביוגרפיה שנסתיימה ועבר את מבחני הבגרות של המוות יכול להגן עלינו ולייעץ לנו בלי להשתלט עלינו גם במסענו בתקופות אחרות מאלו בהן אנו חיים. אני מרשה לתת לו הכרה הסמלית שלי על ידי זה שאני מצרף לה מנגנון פרשני.דווקא המרחק בזמן או המרחק במקום מגדיל את ההילה של הזיכרון. כך בקהילות היהודיות שבמרוקו הקהילות שעברו העירה קידשו את הקברים הרחוקים שהותירו בעיירות שנעזבו מיהודיהם. המרחק בזמן ובמקום העניק סגולה לסימני הזיכרון שצריכים מעשה של שיחזור של ניחוש מתוך מודעות שאין עבר שלא שול עצמו מה יהיה בעתיד. לפעמים תוך איבוד אמון בעבר ובהווה בו הוא פועל. רק אחרי שנכנסים לטריטוריה של העתיד מחפשים דרך ליצור הרמוניה מחודשת עם מה שניתקנו ממנו. סיפורי חורבן הבית לא סופרו בימי החורבן. רק שנים אחר כך כהאויר נעשה שקוף יותר מאשר היה בעת החורבן. כאשר תהליכי האבל אפשרו לדבר על מה שעבר מן העולם וראיתי אותו בזמן קמילתו. זמן הנראה כזמן של קמילה החיטה צומחת שוב. האם ניתן בזמן הקציר להאמין בקציר ?

אידיאולוגיות ניסו ללכת בדרך שונה מדרך האדמורות או מדרך זכות האבות שמתו. הם ביקשו לגלות את המכונה הנסתרת שהניעה את כל התהליכים שהתרחשו. להפוך אותה לגלויה ולמסור אותה ליודעי סוד שיוכלו להשתמש בה בגלוי. העבר נראה היה בעיניהם מלא מבחנות שיכולות לחשוף את סוד הדינמיקה שתחולל את התמורה לה חתרו. אידיאולוגיות נשענו על הזכות לכונן אלטרנטיבות באמצעות מפתח הגנבים שנמצא בדלתו הנעולה של העתיד. בתחילה השם אידיאולוגיה היה שם גנאי למתכרבלים ברוח ולא יודעים כידון ותופי מלחמה ואחר כך הן הפכו עצמן לכידונים בדרך לשלטון או למאבק על השגתו. היה בהן מיתוס משחרר אך לעתים צורף לידו אתוס חמור סבר.
גורדון אמר כי אי אפשר לברוא את הדרך אל העתיד רק על פי התבוננות לעבר וניסיון לנחש על פי סימני הדרך שעברנו את הכיוון או את המטרה. יש בהתכוונות זו משהו רדיקלי ושונה גם אם משקיעים מחשבה בלימוד העבר. יש כאן קפיצת דרך הכרחית. בה הפנייה לעבר היא פנייה גם לחלומותיו העתידיים לעיקרון העתיד שהיה חבוי בתוכו תמיד . לרעיון השחרור מכובדו של ההווה המשתנה עם העונות. המנסה לחלץ את שנותר חי בתוך התמורה. באדמה ללא צל חולמים על צל. בצל ללא אדמה חולמים על אדמה. הנוכחות של העצים שנטעו, של הסיפורים שסופרו , של הירושות שנותרו של הצוואות שהופרו .
המיתוס של אברהם מנתץ את אלילי הוריו מגלה שעוד בטרם התגלות האובדן מנפץ מסורת ותובע האם יכפה את הגיון הברית החדשה או אולי את הברית המתחדשת כלומר המודעת לשינויים מסביב ומחליטה לפעול כפדגוגיה מתקדמת שעיקרה בדברי המחנך באמן יצחק קצנלסון מקצב של מסירה של יצירה ושל אהבה . דרך המתחדשת עם כל ילד שמביא פליאה חדשה לעולם באמצעות הלשון הישנה של אמא . האבות הקדמונים והמורים שנפטרו לא נותנים לנו להלך יתומי שינוי, אבלי שינוי אך גם לא מאפשרים לנו לחגוג את טריקות הדלת שעשינו בחיינו. לקדש אותן. להקים מסביבם מקדשי פולחן. תקופה שבה רבה תודעת המעבר יכולה להיות תקופה בה הבהלה מאפשרת לגסי הברך לזהם וללכלך ולטהורי הנפש לעקוד עצמם באכזריות. ברנר קרא לתקופת המעבר הרפת. תקופה של אובדן תמימות שנראה כי היא תקופה של חירות משכרת ומשקרת גם יחד כי היא מהר מאד מפצלת את הנפש לכוחות של אור ולכוחות של חושך המהלך על פני תהום.לפילוג. אך כאשר אנו מבינים שהאידיליה והפצע שליווה אותה הם סיפור אחד אז מגיע זמן של בין השמשות שבו מתבלבל האור והחושך והשאלה האם נוכל להתמודד מחריפה ביותר. פעם האור הוחזק על ידי הוקעת החושך ופעם הוא תוחזק על ידי ההבנה כי הוא מכיל את החושך. יש המנסים להטביע את האניות בנמל כדי לא להתפתות לשוב עמן הביתה. ויש המשמרים אותן בנמל כהבטחה כי אנו בוחרים לא לשוב הביתה אך כן לקחת מן האנייה ציוד וזיכרון.
בתפישת העבר יכולה להיות תפישה של המושבוץ כלומר שהרעיון היה סידור זמני לשעת חירום. כמו שמזיזים את הריהוט בכיוון לדלת כשהידית של הדלת מאיימת בפלישה עויינת. הרהיטים אז נמדדים לא על פי יופיים ולא על פי תפקודם אלא על פי משקלם. האם כשהאיום נגמר אנו פשוט מחזירים את הריהוט למקומו ושוכחים מהידית הנעה באיום. זו היתה תפישת האורטודוקסיה שכאשר יסתיים האיום הכול יחזור למקומו.כמו שהתפישה החילונית אמרה כי דינה של החרדות לעבור מן העולם. אולם שני הצדדים לא נשארו בחוסר מעש בתקופת הביניים. בתקופת המעבר. צריך להדגיש יש תמורות החלות ללא תודעה של תמורה ויש מצבי המשך שלא מודעים לעובדה שהם ממשיכים. כמה מנוסעי המכוניות הראשונות היו משוכנעים כי הם נעים בכרכרות משוכללות וכמה מאנשי המחשבים ראו עצמם עומדים מול לוח קיר עם שיפורים. כמה מאנשי המחשבים בטוחים כי אין מה שלא יותך בפני הישגי התקשורת וכמה מאנשי הכנסיות בטוחים כי דרך המחשב הם יוכלו להפיץ באופן יעיל ביותר את תורתם השמרנית. כמה מהשפה הקהילתית משפחתית הוא מעשה של נוסטלגיה אקטיבית הקוראת בקהילה מדינה בפוטנציה, טיוטה לשלטון פוליטי אנונימי, המבוסס על מדרג וכמה רואים בה פוטנציאל לשינוי המדינה ולפירוקה ליחידות וולונטריות. כמה מסרבים לקבל את פני הריבונות היהודית המחייבת למשמעת לראייה כוללת לקיחת אחריות ולדאגה למרחב אישי לשותפים לה. וכמה רואים בכל ריבונות של ציבור אסון הראוי לפירוק, מחסום בפני התלכדות חופשית הפתוחה לידידות ואחריות משותפת. כמה מגלים שהכוח המניע שלהם לעמוד בהגנה על מולדתם מורכב מידידות ורעות, מאחווה בסיסית המחייבת אותם גם כאשר הסביבה מתפרקת מעודפי כוחותיה. וכמה מסוגלים לראות עד כמה תחושת המחויבות שלהם כלפי המופשט שנקרא מדינה היא המלכדת את יסודות החברות והידידות של החיילים.
הקיבוץ ניקז לתוכו את הדילמות הללו. על כן היה בו גם היסוד של טריקת הדלת וגם היסוד של הגנה עליה מפני פריצה , גם היסוד שלראות עצמו בדרך אל הקמת מדינה וגם כטיוטה לחברה שצריכה לקום על תשתיותיה של המדינה ואפילו במקומה. היה בו גם היסוד של מעורבות אישית התנדבותית המבוססת על ידידות, על היכרות ומחויבות נעורים אך גם רצון עז לראות בקידום מסגרות אנושיות גדולות שיכולות להעלות את האדם הנופל קרבן לאלימות הפוליטית, כלכלית וחברתית. הוא גם התבסס על הערצה אך ביקש להיות גם ביקורתי. גם להעריך את היחיד את חירותו ואת יצירתו המיוחדת וגם להיות אחראי על הציבור, על היחד השוקל, להתכוון לריבוי האנושי, לדיאלוג בין בני אדם.למנוע התאבדות לתוך המון. גם את השתתפותו בתהליך של הכרעות אך גם זכותו לשמור את דעתו המיוחדת כמיעוט. גם היה גלאי מוקשים וגם גלאי של מתכות יקרות.
הפיתוי להיכנע לחמימות שבאגרוף המלוכד כלפי חוץ אגרוף המחפש תמיד זירות לקרב וגם הפיתוי ליפול למלכודת הדבש של הבועה שבה רק מתנגנות הרמוניות שמדחיקות את הקושי הגדול.האם תמיד הקיבוץ ידע להיזהר משתי הסכנות הללו ? לא. אך תמיד התייחס אליהן.
מדינת ישראל עברה את השלב של כור ההיתוך והגיע לשלב המגזרים המבקשים לסגור עצמם מתוך חשד ותחושת קרבן התובעת פיצוי אינסופי. היא עברה מתקופת האחדות הכפויה עד פלורליזם של בודדים. התקופה הראשונה רצתה להקים דחוף בית אחד ללא רהיטים, התקופה השנייה היתה לערמה של רהיטים שאיבדה אמון בבית משותף . התקופה הראשונה אוימה על ידי מה שברנר קרא בלעג : סוציאליזם האוסר על הגעגוע. היא תפישה הדומה לאיום של אשת לוט : אל תסתכלו אחורה. תהפכו לנציבי מלח. בארץ חיו המון נציבי מלח ששרדו והונצחו בגלל השכחה הכפויה שלקחו על עצמם. הם היו בטוחים כי אם לא יצליחו להדביר את כאב הגעגוע שלהם הם ישחררו את בניהם מעולו. כמהגרים הם ידעו כי שורשם מצוי בבנים שלהם. אך מה שהיה נראה כניצחונם הבטוח היה לכתב ערעור על ניסיונם. גם שלהם גם של בניהם גם של נכדיהם. התברר כי השיכחה שהיתה צריכה לשמש כחומר הרדמה בעת ניתוח הפך לחומר מוחק המותיר אחריו את מצוקת מי שאיבד את הזיכרון ונותר אילם ועיוור פרספקטיבה. גם אלה שראו את תפקידם להתבצר בזיכרונם וחשבו כי ניתן זיכרונם ישחרר אותם מכאבי ההווה גילו את מגבלותיהם. חברת המגזרים תובעת שינוי רדיקאלי : יצירת תשתית לפתיחת חלונות בין הבתים חורים בגדרות, התארגנויות חוצות חומה. המאוים ולהפוך אותו לחדר אטום. אלה סגדו לרוח הפרצים הנושבת מקדימה ואלה לטרפים המשפחתיים שהוסתרו מתחת למיטה. אולם בינתיים החיים עשו את שלהם. מסורות נפגשו, נבנו, משפחות התערבבו, הכלכלה הביאה תמורות , הטכנולוגיה התקדמה ועמה הקשר אל הזמן והמרחב.
הסוציאליזם הביורוקרטי והאנרכי גילו הרבה ממגבלותיהם ובעיותיהם אך הברירה הקאפיטאליזם חשף את ציפורניו הקשות.הקיבוץ גילה בתוכו את היצר היצרני ואת התפישה הפוליטית שנוספו לרצונו לעקוף את התפישה כי פני אדם כבר שורטטו והם מפוענחים לנצח. לגלות את יצריו השיתופיים ואת האמונה כי אלה יקרינו ויעצבו מחדש את הפנים היצרניות והמדיניות של הקיבוץ. השינוי נאחז לא במעט ביסודות אלו בלי לבדוק לעומק את השלכותיו. הנסיגה או ההתקדמות אל מה שנחשב הריאליזם
שהמשיך את המסורת הטובה של הקיבוץ בנכונות לקרוא את ההיסטוריה , להאמין במהפכה ובצווים שמכיל העתיד ורעבנו אליו. מצד שני הוא המשיך את מסורת השטחיות שהחלה להסתמן בקיבוץ אחרי קום המדינה. שטחיות המסומנת על ידי עזיבת הרבים המאיימת ועל ידי הביטחון המדומה של האמונה בהגמוניה הפוליטית שנסדקה זה מכבר. שהיתה במידה רבה מיתוס שקרי. לא הרעיונות היו שקריים אלא האמונה כי הם יפעלו בנחישות ככוחות טבע מדיניים.
ברעב התפישה של הקיבוץ כקהילת מקום וקהילת רעיון, כקהילה של שותפים וקהילה של משפחות , כמערכת פתוחה כלפי אתגרים רחבים של השפעה מדינית וכמקום מבחן ליחד וליחיד.
אאפשר להאחז על רעב המשפחה ועל הגעגוע אל העולם שנעכלם באירופה כדי להטיף לעולם אמיץ חדש בו ההיררכיות שולטות והדחפים לעשות לעצמך ומעצמך פסל ומסיכה. יa לשאול אם דינוי המשק המשפחתי בא לחזק את היסוד הלא פורמאליים , את יסוד האהבה והדברים הנעשים באלתרואיזם החבוי באמהות ואפשר להדגיש בו את יסוד שלטון ההורים בילדים, חברה סמכותית
האם יתרונו של המשק המשפחתי נובע מהיכולת שלו להטביע מערכת המבוססת על אחווה או על עריצות של אב על מרד נשי או על ריבוי הילדים. כל אלו הופכות למטאפורות המחוזקות על ידי רגעי מצוקה של אימהות, על ידי קוצר יכולתו של הילד להזין את עצמו ?
היסוד של הקהילה שנחזה בשנות החמישים כשלב בחיי הקיבוץ ניזה מתוך ידיעה כי השינויים מבפנים מחוללים את המעבר מהעדה, לקהילה כשהרעיון הבסיסי הוא שהמעבר הוא למוסיקה פוליפונית על פי צרכי החברים השונים בגיל ושל הסביבה.
הקהילה המורכבת נולדת מתוך התמורה ההכרחית הנובעת מתוך נצחונה של הקהילה ותהליכי הזמן שלא מאפשרים אלא לוותר בתחומי הזמן לעדה החד גילית והצרה בהיקף המשימות שנובעת מדרמה מלחמתית וחינוכית הפורצות בעת ובעונה אחת מבחינה היסטורית. המערכת החינוכית צריכה להפגין את כוחה מול יומרות של הטוטאליטאריזם לכבוש את העולם מן הימין ומן השמאל. היא צריכה להפגין סמכות מצד שני המערכת הפוליטית צריכה להציג את תעודת זהותה הדמוקרטית. דווקא הפעולה בתוך דרמה . כשהשתנו התנאים בעקב הניצחונות והתבוסות של הציונות התחוללו תמורות מרחיקות לכת הן בתודעה והן בסביבה. חלק החליט לגלות את שהסתיר שנים, את שנראה היה שאסור לבטא : את הלו יהיה שהיה חבוי בלב רבים וטובים ץ לסיים את סיפור המתח הקיבוצי בהם כולם הלכו לשפת הים והיו לבורגנים זעירים. רבים שחיו נכנעים לקונפורמיות חדשה.
למרות שהמודל הקיבוצי ראה צורך לבנות הרמוניה עכשווית, הוא ייבא מוסדות וצורות של התארגנות משותפת בחלקן מן הקהילה היהודית ולקן מהתנועות השיתופיות המהפכניות של דורה את המטבח המשותף עם מועדון התרבות המשותף, את המכבסה ואת החינוך העברי. הוא נתקל במשך השנים בשאלות מעשיות ונטה לפתור אותן על ידי בריאת כלים לשיתוף. על ידי צירופם של מוסדות משותפים. לכלל קהילה שתפנית קואופרטיב וקומונה, בית חינוך משותף ואקטיביזם חברתי ומדיני היו בתוך המבנה הזה סתירות מובנות שהתגלו עם הזמן. כיצד ניתן ליצור חברה בלי ליצור המון, כיצד ניתן לחנך ולא לחנך לבדידות עריצה ומתנשאת ולא לכזו המועכת את היסודות 'לא קולקטע\יביזם ולא אגואיזם ומעבר לשניהם. הנה בתחום הכלכלי פוליטי הדגש היה על החברתי ובתחום החינוכי על בנין האישיות ( המבוססת על גרסה של פרוידיניות המדגישה את בניין האישיות) על עבודה כשבחינוך היתה הדגשה על אמנות, על חילוניות שהיתה מבוססת על הצורך לחידושה של מסורת על ידי חוש ביקורת ועל ידי תביעה ליצירה. כך בימי משבר הקיבוץ נשמר במידה רבה בית החינוך הקיבוצי וכמו מוסדות חינוך רבים היה מסוכן של הקהילה למייצג של חלום חידושה וכינונה בתנאים החדשים. בכינוסים ועצרות היתה מוכנה המקהלה והרקדנים אך הם היו צריכים להאזר בסבלנות : רק א5חרי נאומי המנהיגות הפוליטית היה מותר להם להופיע בפני הקהל. בסדר היום הקיבוצי הם היו פורמלית בקצה סדר העדיפויות : קדמה להם השליחות הפוליטית במובן הרחב של המילה (כללה קליטת נוער, גיוס לצרכי ביטחון, עזרה ליישובים אחרים, שליחות לתנועת הנוער ועשייה פוליטית) קדמה לה גם העבודה המשק שלא נועד רק לפרנס אלא ליצור תשתית משקית לחברה הישראלית שתקום. בתהליך צמיחתו של הקיבוץ ובמיוחד בשברו הסתירות הללו התגלו לא כהרמוניה אידילית אלא כפרשות דרכים. הם עוררו מרבצו את הוירוס הפילוגי במקום את המחלוקת לשם שמיים. הם גילו את הסוד של בפולמוס המחליף את החתירה לאמת, את הצנזורה הפנימית של סתירות ושריטות והפיכתן לכלי משחית במאבק ממוטט ידידויות. כל זה קרה כמובן לא רק בקיבוץ אך בקיבוץ כחברה כפרית קטנה זה היה סם מוות. ובכל זאת קם דור שלא ידע את הפורענות שהוסתרה מפניו והיום לא יודע איזה קיבוץ היה של האיחוד ואיזה של השומר הצעיר, איזה טיהר ואיזה פילג ועל מה.
חלוץ צעיר נטע אקליפטוסים לאורך דרך חדשה. באותו יום עברה מכונית של המוסדות הלאומיים. הם באו לבקר בקיבוץ הצעיר המכונית עברה לידו של החלוץ הנוטע ופיזרה עליו ענן אבק. הוא נעלב ביותר . מי נושא את החזון אני הנוטע את העצים או מכונית ההסתרות הציונית הממלאת אותי באבק. אני מניח כי שלימים , אם האקליפטוס צמח בא הצלם של הארגון וצילם את העץ תקווה לרעיוננו ולנחרצות הרצון הציוני לשקם את הארץ משממונה. . ,
אנו מכונסים כאן האם נציגי השותלים או נציגי האבק החונק אותם.

הימים שחלפו יכולים עוד לצמוח

יש אומרים
הימים שחלפו הם אשפת זיכרונות מיותרת
יש אומרים
הימים שחלפו הם הזהב
שעדיין לא הושחת

ואנו אומרים:
הימים שחלפו יכולים יכולים עוד לצמוח
במקום אחר, בלבבות צעירים
בזמן שעדיין לא פרח.
על כן אין הם געגועים לנוף שחלף,
ולא רק שמחה על פרידה ממכאובי בוסר.
הם רצון לזנק קדימה תוך התבוננות גם לאחור

כי הארץ הזו עדיין נושמת
למרות שקשה בה לנשום
כי הארץ הזו עודה שרה
למרות שקשה בה לשיר.
אי שם בחולות , בפסגות ההרים,
במישור הרחב
צומחים עדיין צמחי פלא מוזרים
אנשים משונים כמו אלה שיצאו בלילות לאגם
וחזרו עם רשת ריקה.

סיפורים ישנים, צילומים עתיקים וחדשים הם כמו יין ישן, לעתים משמחים,לעתים משכרים
אך תמיד יש בהם טעם מריר מתוק של פרידה
רומזים על פגישה של פלא בעתיד

מתוך ספר הקהילה משנות השבעים

חילוניות עברית

החילוניות כתופעה היסטורית אינה תופעה אחידה. שורשיה כבר מופיעים במתח בתוך התרבויות הדתיות בין מקדשים וארמונות של שליטים. במתח בין נביאים ומלכים. בביקורת על מקדשים של פולחן של מלך .צביעותם של כמרים נוצרים הולידה תנועות רדיקליות שהאמינו כי פני הדת המאורגנת מסתירה אינטרסים הפוגעים בקודש האמיתי. מלחמות בין הכנסייה והמלכות רק טיפחו את צמיחתו של מרד נגד סמכותם של מוסדות דתיים. מתחים, יריבויות ואפילו קרבות אלו התקיימו בשם האידיאלים שהדת טיפחה. הם לא ערערו על הצורך לבנות את עיר האלוהים או בשמיים או בארץ.

המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה עשרה הצהירה על מאבק בין התבונה לבין האמונה. רובספייר הכריז על הקמת דת התבונה שתחליף את הדת המסורתית . בדת התבונה היו טקסים וימי חג, היו בה הצהרות אמונה וראשית של פולחן. מייסדי הדת החדשה היו חלוקים בדעתם האם הם מגשימים סוף סוף את הרעיונות של הנצרות הקדומה או האם הם רוצחים את נציגה, המלך האבסולוטי ששלט בסמכות האלוהים. היו שראו במהפכה הגשמה של הנצרות הקדומה והיו שראו בה ראשית של עידן חדש. אין פלא שבדת התבונה ביקשו להחליף את לוח השנה בשנה שיש בה רק עשרה חודשים ברוח התבונה וההיגיון. שבטלו בה החגים בעלי הניחוח הדתי שביקשו שבוע של עשרה ימים ברוח התבונה. ביקשו לערער על פולחן התפילה בכנסייה. בדת התבונה היתה נעוצה התרבות החילונית.

לונאצ'רסקי היה ממנהיגי הבולשביזם ואחד מיחידי המפלגה הבולשביקית שלא נרצחו על ידי סטאלין. בימי המהפכות הראשונות בתחילת המאה הוא כתב ספר בו ניסה להוכיח כי יש לעצב את הסוציאליזם כדת. יש להקים את כנסיות הכ. סוציאליזם כדת בעלת פולחן חדש תשחרר אותו מעול של קבלת נורמות של אי צדק ושמרנות חברתית. דת הסוציאליזם, דת הכפירה תהיה דת הצדק.
הוא קרא לבנות אמנות שתהיה אמנות פרולטארית, חלק מדת המהפכה.
בר בורוכוב המארקסיסט הציוני ענה ללונאצ'רסקי בראשית המאה : הוא חשב שרע למסד את הכפירה ולהופכה למוקד של פולחן. ברעיון הסוציאליסטי כרעיון פוליטי יש לשמור את הצד הניסיוני, הניתן לביקורת. אסור לחנוק את הרעיון. בהפיכתו לנורמה הוא יהפוך לדוגמה שמרנית שתחנוק את יסוד החירות הדמוקרטית שהיא כל כך חיונית להגשמה. הסוציאליזם צריך להיות תמיד ביקורתי ותמיד מעורב. הוא צריך לשמור על אופיו הניסיוני, המהמר. יש סכנה טען בורוכוב לא רק בהפיכת העתיד לטוטם אליו מקריבים את ההווה אלא גם בהפיכת העבר לטאבו שאסור בנגיעה. אין צורך בנעילת המקורות התרבותיים של העבר בתנאי שאפשר יהיה להתייחס אליהם באופן ביקורתי ותוך הענקת אחריות לדור הצעיר.

לוח השנה של המהפכה החילונית לא שרד את התהפוכות הפוליטיות. הדור הצעיר גם לא שב למרות דבר התורה שהומצא על ידי רבנים גדי לכסות בפסיקות ובדרשות את כל מה שהם חשו שאיננו מכוסה על ידי הכתובים ומאויים על ידי בני הדור הצעיר . צעירים שחשו את העימות בין המקורות להכרעות האינטלקטואליות של הדור ביקשו להתרחק מהתאבדות רוחנית . הם ביקשו לקחת אחריות. מטלה זו עמדה במרכז התרבות החילונית הציונית.

התרבות החילונית העברית החלה בהזדהות עם תרבות ההשכלה. היא קיבלה את ביקורתה נגד הסמכות של רבנים. היא הזדהתה עם הרצון של ההשכלה להיכנס לתחום האמנות . היא חייבה אותה גם ככלי ביטוי לשינוי המתחולל בשטח הרומנטי. היא ביקשה את המחקר ההיסטורי . לבנות מחדש זיקה לשפה הקלאסית של היהדות, לעברית ולספרות הקלאסית של התנ'ך.
התרבות החילונית העברית הזדהתה עם התיאטרון, חיפשה דרך לאמנות פלסטית יהודית, חיפשה דרך לחקר המוסיקה והפולקלור. היא צמחה בדורות הראשונים בהם נשים וגברים היו צריכים לבחור את בני זוגם ולא בשידוך. זה היה שינוי דרמטי בתהליך הקמת המשפחה. במוקד עמדה הגדרה מחודשת של האהבה.

רבים מאנשי ההשכלה שלפני הציונות ראו בתרבות המתחדשת דרך ליציאה מן הגטו. מימוש הבטחת הנאורות לשייכות היהודים אל העולם הגדול ולמדינותיו כאזרחים שווי זכויות. התרבות החילונית הציונית ביקשה לעשות זאת לא רק על ידי טיפוח של זהות אזרחית ליחידיה אלא על ידי הקמת קהילה חדשה בארץ ישראל. היא ביקשה לא רק זכויות ליחיד אלא דרך לחברה, מצע לחידוש חברתי קולקטיבי. חיבור זה לא ביקש לנתץ את התרבות שהיתה אלא לערוך לה חיבורים חדשים, להטיל עליה עול חדש. התרבות החילונית העברית הביאה לפעילות עצמאית ולחידוש אך לא ניתקה עצמה מהמקורות והמסורת היהודית בגלגוליה. היא תבעה לעצמה את הזכות לדרוש אותם . מנושאיה היא תבעה אחריות מוסרית לצעדים שהיא מתחייבת לבצע מתוכם. נקודת מוצא זאת ניכרת בכך שהיא ביקשה ביטוי מחודש ללוח השנה היהודי הישן ולא ביטלה אותו.

התרבות החילונית העברית הבינה כי היא פועלת בהיסטוריה. היו שביקשו בהיסטוריה תהליך ברור המוביל למטרה אך הציונים חשו כי יש בה הרבה מן האי וודאות. כתרבות חילונית סקולארית (מונח הנוגע לזמן האקטואלי) היא ביקשה להיות רלבנטית ואותנטית בעת ובעונה אחת. היא פתחה עצמה למחקר היסטורי האוגר , מנתח ופותח תיבות נעולות אך ביקשה גם ביטוי אמנותי וטקסי לקהילה החדשה ההולכת ונוצרת .

במסגרת התרבות החילונית החלה פעילות ללימוד השפה העברית כשפת דיבור הפורצת את הספר, התנ'ך, התלמוד הירושלמי שנוצר בארץ והתפילה הופכים לבסיס לשפת תקשורת, לשפת מדע ואמנות. הספרות העברית החלה בתהליך של הרחבת השפה. בחלקו התהליך היה מתוכנן . הוא ביקש להרחיב את השפה שנשמרה כשפת לימוד, כשפת פולחן, כשפת המיתוס המכונן לתחומים שנחשבו עד אז כחלק בלתי נפרד משפת החול .

מן הדור של שנות התשעים של המאה התשע עשרה והעשור הראשון של המאה העשרים כרתה התרבות החילונית העברית ברית עם הצורך לחולל שינוי חברתי רדיקאלי. נוער יהודי רב הצטרף למהפכה נגד המדינה האוטוריטארית ורתם לשם כך את התרבות. פעילויות שנחשבו עבודות פרנסה קיבלו ערך מוסף והיו לנייר לאקמוס להזדהות עם האידיאלים המוסריים החיוניים ביותר . הכניסה לעבודת כפיים, לאורח חיים של פועל הפכו למוקד של הזדהות והשראה ליצירה תרבותית ענפה.

האקטיביות הפוליטית גם היא היתה חלק בלתי נפרד מהתרבות החילונית שנוצרה. היא ביקשה לקרוא ולעצב חיים פוליטיים ליהודים באשר הם.
תפישת שוויון ערך האדם שהיו לה שורשים עמוקים במסורת היהודית השפיעה על ראייה פוליטית של החיים היהודיים. היא הביאה עמה שינוי דרמטי בהתייחסות לפוגרומים העונתיים שפקדו את היהודים במזרח אירופה ובמזרח התיכון. אם עד אז ראו היהודים באלימות נגדם אסון טבע, האופק החדש של אזרחות ושוויון זכויות שהובטח ליהודים הדגיש כי בפוגרום התגלתה פגיעה של אדם באדם. לנוכח הרדיפות התעורר רגש של בושה ועלבון. אי התגובה לאסון המגיע מידי אדם הפכה לחטא מוסרי. התרבות החילונית הגיבה על כך בהזדהות עם תנועות של הגנה עצמית. גיבורי הגנה היו לדוגמא לשינוי אנושי ומוקד של יצירה תרבותית.

המפגש של התרבות החילונית עם ארץ ישראל הביא להדגשה מאד חריפה של הנוף כאלמנט מכונן תרבות. התגלו הקשרים האינטימיים בין נוף הארץ לבין מחזור השנה היהודית. מפגש ראשוני זה עם נוף התנ'ך, המשנה והתלמוד הירושלמי הפך להתגלות של ממש. הוא היה מפתח לחידוש, מוקד של השראה לאמנים ולקהילות הצעירות שהחלו בפיתוח של התרבות החילונית.

בתוך כל אלו מצא גם הריקוד המסורתי את מקומו. ללא ההגבלות של ההפרדה המינית. הריקוד סימן את המאוויים לשחרור הנשים. הופיעה הרקדנית העברית שחיפשה בריקוד ביטוי לתרבות ישראל המתחדשת: הד לחיי העבודה, ביטוי לאהבה ולשאיפה לחברותה.

יוצרי התרבות החילונית האמנים, העובדים, מנהיגי קהילות חשו עד כמה יצירתם החדשה מכילה הרבה יסודות לא שלמים. י. ח. ברנר הזהיר מפני הבוסר והפראזה שליוו את התרבות החדשה. הוא הדגיש עד כמה החילוניות לא שלמה.לא יכולה להיות שלמה. עד כמה היא מגלה שברים. הוא תבע ממנה להימנע מאפולוגיה מסתירה וממלאכותיות . הוא היה ער עד כמה היא משותקת על ידי געגועים ועקרות מהפכנית. כרבו חיים נחמן ביאליק הוא ראה את האתגר שמעמיד המצב הזה והאמין כי הוא חושף את האמת ומחולל תיקון יותר גדול מהעריצות האפולוגטית של נוסחאות דתיות. הן תובעות הצדקה טוטאלית להשגחה אלוהית דווקא ברגעי קריסת הקיום היהודי. אלו הימים בהם יש לגייס את הרצון והענווה, את יצר הבניין ואת כוח ההגנה העצמית. לא כדת הכפירה השמחה בשמיים ריקים אלא כיצירת יש מיש המודע לכוחות האין.

התרבות החילונית נוצרה בהרבה מאמץ, תבעה פריצות דרך מתמידות ומעייפות.

רבים שחונכו במסגרת התרבות המסורתית נאחזו בשינוי שהציעה החילונות העברית וטיפחו אותו. להם התרבות החילונית היתה דרך שהובילה מן התרבות היהודית המסורתית אל האופק הרחב של תרבות אנושית. מן הצד השני של הגשר עמדו רבים שהיו דור ראשון ושני להתבוללות המשכילית, אנשים שאיבדו את הקשר החיוני עם העולם המסורתי ועם קהילתם. כשהתברר להם עד כמה נתלשו מבחינה תרבותית, עד כמה היה חזון ההתבוללות חזון של התבטלות עצמית ללא סיכוי הם ביקשו לא לאבד את הערכים בהם האמינו של אנושיות , של יופי ותיקון עולם ומצאו בתרבות החילונית העברית דרך לשוב בלי להסתגר.

בין אלו שגילו את המאמץ הכרוך בבריאת תרבות חדשה היו שהתייאשו . חלק מהם בחר לשוב למה שנראה היה בעיניהם בטוח וסמכותי ושבו לדת. חלק אחר ביקש ללכת החידוש עד הסוף ובחרו להתדפק אל שערי החברה המהפכנית ששללה את עתיד היהדות. וחלק פשוט נטמעו בחברת סביבתם ואורח חייה.

אסונו של העם היהודי בתקופת השואה החריף באופן דרמטי את הדילמות התרבותיות בפניהן הוא עמד. ברל כצנלסון חזה שלאחר שיפרקו את הפיגומים בבניין הלאומי שיוקם תתגלה מצוקתו התרבותית.
בעיקרה של התרבות החילונית העברית מצויה ההכרה שהיא תישאר אתגר . למרות שהיא הצליחה להפוך את העברית שהיתה שפת אב ,שפת לימוד וערכים , לשפת אם המסוגלת להתמודד עם שפת האב בביטוי של מה שעוד לא קפא ולא צונזר . למרות שהיא הצליחה להיות מעורבת בשינוי הנוף ובאחריות לו וביכולת אומנותית המבטאת קהילה חיה, למרות שהיא השפיעה על החשיבה הפוליטית, היא נותרה אתגר המאויים על ידי חלל ריק ודוגמאטיות קשוחה.

אֶת כֻּלִּי סִפַּרְתִּי עַד תֹּם
אֶת כָּל עֲנָבַי – הַגַּתָּה.
וָאֶדֹּם.
הֲתִשְׁמַע אֶת אֶלְמִי –
וְאַתָּה אֶת דְּבַרִי לֹא שָׁמַעְתָּ!

כ"ב ניסן, תר"ץ

שְׁתִיקָה

זֶה נֵטֶל הַשְּׁתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,
זוֹ חֶרֶב הַשְּׁתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה – עוֹדֶנִּי,
וְדַם שִׁירַי פָּלוּט עוֹד מַאְדִּים סְבִיבִי.

הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כֻּלָּנוּ
כְּתֹם, בְּבוֹא הַיוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר;
אַךְ לַחַיִּים יֵשׁ קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ
הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.

הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָּהּ אֵימַת הַקֶּבֶר
אֶת פִּיהָ הֶעָקֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חֹק – –
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה – – עוֹדֶנִּי פֹּה – – מֵעֵבֶר – –
הַכֵּנִי בְּמִלִּים! אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְׁתֹּק!

קיץ, תרפ"ט
נִיב

יוֹדַעַת אֲנִי אִמְרֵי נוֹי לְמַכְבִּיר,
מְלִיצוֹת בְּלִי סוֹף,
הַהוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְטָפוֹף,
מַבָּטָן יָהִיר.

אַךְ לִבִּי לַנִּיב הַתָּמִים כְּתִינוֹק
וְעָנָו כֶּעָפָר.
יָדַעְתִּי מִלִּים אֵין מִסְפָּר –
עַל כֵּן אֶשְׁתֹּק.

הֲתִקְלֹט אָזְנְךָ אַף מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה
אֶת נִיבִי הַשַּׂח?
הֲתִנְצְרֵהוּ כְּרֵעַ, כְּאָח,
כְּאֵם בְּחֵיקָהּ?

תל-אביב, תרפ"ו

העלייה השנייה היתה עליית עלומים, אף היא ידעה קול תרועת נעורים אולם גברה עליה השתיקה. . שתיקת נמלטים על נפשם מתוך ההפיכה. ואולי גם שתיקת נדהמים למראה המולדת השוממה. בספרו של אדם העלייה השנייה כתוב לפרקים תכופים : שתיקה! שתיקה מתוך ייסורים. עבודה מתוך שתיקה. הדק שיניים ועבוד! (על דרך ההלצה, שיש ה מן האמת, אפשר לאמר שכמה מהם היו מחבבים את הדיבור אודות השתיקה) אולם היא עצמה, העלייה השנייה, היתה זעקה, זעקה גדולה ומרה, וזעקה זו הכרח היה לה להתפרץ, עקת נפשה וייסורי מציאותה היו למעלה מכוחה.

ברל כצנלסון כל כתבי,
כרך ז עמ' 162
קודמי קודמינו
האויבים : הבוסר והפראזה
יפה היא השתיקה הגמורה- אבל כלום היא אפשרית ? הרי גם על יפי השתיקה אין אנו יודעים אלא מתוך הדיבור

הלשון זהו הניסיון הראשון להכניס שיטה וסדר בעולם . מבלי הלשון הינם אליבא ד'אמת חבלי מחשבה , חבלי יצירה.

מתוך הכרת קוצר כוחה של המילה תיוולד האידיאה של בדידות האדם. ( כמו שאמר פלובר) המילים הם דוד שבור שעליו אנו מתופפים את מנגינותינו המסוגלות להרקיד את הדובים, בעוד שאנו רוצים היינו לעורר בהן את רחמי הכוכבים.

בייחוד חייבים להיזהר מהביע לאחר את המחשבה לפני גמר בישולה, יש רגע שהאדם החושב על אודות
איזה דבר, כבר היה יכול לתת איזה צורה למחשבתו ואף על פי לידי בהירות גמורה, ואשרי מי שיודע לעמוד בניסיון הזה שלא לקטוף מחשבות בוסר מאילן שכלו. כי המחשבה המתבטאת במילה לפני זמנה, עלולה להיהפך ללא היא ולהישאר בדותה. שמכיוון שכבר נאמרה, הרי היא פוסקת מהיות דבר מה מתנועע, שוטף מתפתח העלול עוד לקבל צורת הבעה זו או אחרת; כולה נקפאת וליוצרה בעצמו הרי היא נראית כאובייקט קיים העומד מחוצה לו. הוא חדל מהתייחס אליה כאל יצירתן, שעודנה בידו כחומר בידי היוצר, שעוד השינוי יכול לחול בה על פי רצונו אלא משתעבד ונעשה כפות לה. החרד על מחשבתו ירחק מזה.

רק הנואם המושבע, שכל דבריו הנם רק בשביל האחרים ולא בשביל עצמו הוא לא ידע מחבלי ביטוי, הוא גם לא ידע מחבלי מחשבה. אחרי שכל מגמתו היא להוציא את הצלילים האצורים באוצרו למען עשות את הרושם הדרוש לו. יש לו סכום גדול של פראזות שאגב ההתלהבות הדרשנית הן נאחזות אחת ברעותה ובצאתן מהנפש הריקה הזאת הן אומרות לאחרים יותר מאשר לעצמו. הנואם המושבע נהנה הנאה גדולה לשמע דברי עצמו. מתוך התפעלות והתפלאות על שהם נגלים לו לעצמו כחדשים.

יוסף חיים ברנר ,חבלי ביטוי
כל כתבי ברנר כרך ג' (נכתב לפני גילוי וכיסוי בלשון של ביאליק)

גילוי וכיסוי בלשון ח.נ. ביאליק

אין מהרהרים אחרי מידות הטבע. כך מנהגו של עולם: מלים עולות לגדולה ומלים יורדות ונעשות חולין. ובעיקר הדבר, הרי אין לך בלשון מלה קלה שלא היתה בשעת לידתה גילוי נפשי עצום ונורא, נצחון גדול ונשגב של הרוח. בשעה שנדהם, למשל, אדם הראשון מקול הרעם – "קול ה' בכוח, קול ה' בהדר" – ובנפלו על פניו, מוכה תמהון ואחוז חרדת אלהים, פרצה אז מפיו מאליה – נאמר, בחיקוי לקול הטבע – מין הברה פראית, מעין שאגת חיה, קרובה לקול "רְרְ" – זה הנמצא בשמות הרעם של הרבה לשונות – האם לא הביא קריאה פראית זו גאולה גדולה לנפשו הנדהמת? האם בקריאה זו, הד נפש שנזדעזעה לכל מעמקי מצולותיה, נתגלה מגבורת היצירה מחרדתה ומצהלת נצחונה בשעור פחות מאלה המתגלות ב"דבור מוצלח" בעל תוכן נשגב, שעלה ביד אחד החוזים הגדולים בשעת עלית נשמה?…

…הרי הדבר ברור, שהלשון לכל צרופיה אינה מכניסה אותנו כלל למחיצתם הפנימית, למהותם הגמורה של דברים, אלא אדרבה, היא עצמה חוצצת בפניהם. מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדבורית, אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהיה עולמית; "מה" נצחי קפוא על השפתים. באמת אין מקום אפילו לאותו "מה", שיש במשמעו כבר תקוה לתשובה, אבל מה יש שם? – "בלימה – בלום פה מלדבר"…

…עד כאן על לשון המלים. אבל מלבד זה "עוד לאלוה" לשונות בלא מלים: הנגינה, הבכיה, והשחוק. ובכולם זכה ה"חי המדבר". הללו מתחילים ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באים אלא לפתוח. מבעבעים ועולים הם מן התהום. הם הם עליַת התהום עצמו. ולפיכך יש שהם מציפים וגורפים אותנו בהמון גליהם ואין עומד כנגדם; ולפיכך יש שהם מוציאים את האדם מן הדעת או גם מן העולם; כל יצירת רוח שאין בה מהֵד אחד משלשה אלה, אין חייה חיים ורתוי לה שלא באה לעולם.
3 אקטיאב, 1915.
עודף המילים והכישלון הציוני
…הררי המאמרים, שבהם תיעדה האינטליגנציה את ניצחוננו בתחום הנראה לעין לפני שהוכרע בתחום הסמוי מן העין- כלומר בתחיית הלשון- הם הם כותל הדמעות האמיתי של ציון החדשה, הלא עכשיו לא מדובר עוד בהצלת עצמנו- שהרי נחמה על ניצחון בלתי צודק תימצא רק בשכחה- אלא בקפיצה אל התהום הנפערת בין ניצחוננו ובין המציאות.
בתשוקה הריקנית לעשות פומבי ליעוד העלינו בעצמנו את כוחות ההרס. הקטסטרופה שלנו החלה כשיעודנו לא הוסיף להתקיים אלא נתחלל, כשהשותפות לא התפתחה עוד בצנעה היאה לה, והערכים הנסתרים שמשכו את לבנו שינו צורתם בגלוי והפכו לתעמולה דמונית. התגלותו לכל עין היא שהרסה את ענייננו. הפגישה עם 'הנסיכה הנמה' נערכה לעיני צופים משלמים רבים מדי משתוכל להסתיים בחיבוק. הציונות זלזלה בכוד הלילה והעבירה את ההולדה, שנועדה לה חזות הכל, אל שוקו של העולם, המוצף אור שמש יתר על המידה ותאוות החיים התנוונה בו לכדי פרוסטיטוציה של שיירי נעורינו. לא זה היה המקום שאותו באנו למצוא, ולא זה האור שבו יכולנו להידלק. בין לונדון למוסקווה תעינו אל תוך מדבר ערב בדרכנו ציונה, והיהירות שבנו חסמה את הדרך אל העם..

.גרשום שלום 1931
על השתיקה

שלונסקי מתגלה באור חדש

לפני שנים רבות ,בנסיעה מתמשכת באוטובוס מטלטל לעמק הירדן ,היתה לי השיחה הרצינית היחידה עם אברהם שלונסקי. למרות שהיה ידיד המשפחה לא ניסיתי לקיים שיחה כזו משום שידעתי שבעימות הגדול על היחס לסובייטים הוא נמצא במחנה היריב. הביטאון שערך 'אורלוגין ' פרסם כמה מסמכים מביכים התומכים בסטאלין. לא ידעתי אז עד כמה תפישתי אותו היתה פרי של אי הבנה וסילוף נעורים. באותה נסיעה לעמק הירדן אמר לי בלהט רב : כמה מסכנים בני דורך! אנחנו התקוממנו נגד הדור ויצרנו מדינה, התיישבות, פלמ'ח ואתם תצטרכו להתמרד נגד כל אלה! זה היה נראה לי אז מבריק אך לא קולע לתחושותי. אז גיבשתי לעצמי את מרד נעורי והוא לא היה כה פשטני כמו שחזה הוא בהתלהבות רבה. . במשך השנים, בעיקר אחרי מותו, שב אלי שלונסקי המשורר, המורד והבנאי כפי שקרא לו אהרון מגד.
ספרה החדש של חגית הלפרין על הביוגרפיה של האיש היה לי בחינת התגלות. חלקים גדולים מפסיפס יצירתו וחייו היו ידועים לי אך ביניהם רבצו חללים כה רבים שפשוט לא הסתדרו. עתה כל זה קיבל פתרון מעמיק וצבעוני שאינו חוסם את דרכנו ליצירתו של האיש.
הפרסום של הספר יחד עם פרסום כל כתבי הפרוזה שכתב כעיתונאי , מסאי ולוחם עד 1937 שפורסמו זה עתה בספר מקביל על ידי חגית הלפרין וגליה שגיב מעניקים לנו מטעמי רוח נפלאים והרבה חומר למחשבה.

מרד הבן, תסביך אדיפוס, התנגשות הדורות בלטו בשיחתנו באוטובוס . הם מופיעים בצורה בוטה וחיונית גם בביוגרפיה וגם בכתבים. ניכר כי הוא מנסה לשכנע אותנו כי יש משהו הכרחי ונמשך בתביעת כל דור למרוד באבותיו ולהתחיל במשהו חדש. כל הישן יושב כחטוטרת על גבינו ונותן לנו אמתלא לשיתוק ותרדמת. במבט ראשון נראה כי זה המקור הבלתי נלאה למרד של שלונסקי בביאליק ומעריציו בני דורו. כך מפרשת חגית הלפרין את דרכו של שלונסקי. אולם היא עצמה מדגישה כי אין התמונה כל כך פשוטה.
השיר 'התגלות' ששלונסקי פרסם אותו בראש כל כתביו, מהווה מדרש על המסופר על שמואל הנביא הנער השומע את קול האלוהים הקורא לו בבית רבו הזקן עלי הכהן . גישת ספרי התנ'ך לנעורים היא בדרך כלל ביקורתית. הנערים פוחזים, אוהבים להלחם ללא צורך. נופלים קרבן ליצריהם. גם יוסף חיים ברנר גילה את הפרק של שמואל ועלי הכהן כי בו נאמר המשפט המעורר השראה לכל מרד נעורים, לכל פריצת דרך צעירה : ה' קורא לנער.' בפרשנותו השירית של שלונסקי לסיפור התנכ'י
לא כל צעיר, לא כל נער זוכה. הרי בניו הצעירים של עלי הכהן דווקא בגדו בייעודם ושקעו בקונפורמיזם מושחת. האבל של עלי על בניו שהשחיתו דרכם, הבכי שלו , הם שהביאו עליו לדעת שלונסקי את העיוורון. נסתם החזון ומוטב לבעלי הניסיון להיות עיוורים. עלי הזקן איבד את יכולתו לשמוע את הקריאה. כששמואל מספר לעלי כי שמע את הקול הכהן הזקן תובע ממנו ללכת לישון. אולם שמואל בתמימותו ממשיך לשמוע את הקול הקורא לו להתייצב. והוא נענה לקריאה באמירה הנני.
הלפרין מסבירה את הנסיבות ההיסטוריות לכתיבת השיר כחלק ממרד שלונסקי נגד ביאליק ומעריציו ממשיכיו שאטמו אוזניהם מלשמוע את קולות השירה המתפרצים חדשים לשפה העברית. אולם השיר עובר את נסיבות לידתו וקורא אל דורות אחרים הפורצים לזירה החברתית , האמנותית החינוכית לא להיכנע לקונפורמיות הצומחת תמיד מחדש ולהיות פתוחים לקריאת לבבם, למשימות דורם.

הקורא בספרה של חגית הלפרין מקבל תמונה מורכבת הרבה יותר מהתסמין האדיפאלי . אמנם קל לשרטט קו של מרד וסתירה בין ביאליק לשלונסקי, בין שלונסקי לכנענים ולאלתרמן, בין אלו לנתן זך כמו שקל להצביע על המרד הנמשך בכל תנועה ובכל מערכת חברתית. באפיק זרימה זה רוחש גם הסמוי מן העין, שורש הצמיחה של תרבות אמת שאינה נתקעת בסכמות פשטניות. שם משתחרר האפיק מדוגמאטיות מצמיתה.מגלים בו לא רק את ההכרח ברצח האב , לא רק את השמש של החורבה כפי שמכנה את עצמו ביאליק בבית המדרש אלא את הכרעתו שלח המשורר להציל מהשריפה את החיוני למרות ובתוך החלל הריק שנחשף. המורד במורשתו של ביאליק, שלונסקי, מבקש להציל את הסוד דרך זיקה למפעל של החלוץ ודרך חיפושיו של האמן כאיש מקצוע.
באופן ביוגראפי חיים נחמן ביאליק לא מתאים למודל מרד הבן כמו מרטין בובר ואחרים הוא התמודד בצמיחתו לא עם אביו כי אם עם סבו. שלונסקי המורד הספרותי ביוגראפית לא מתאים למודל המרדני שהוא כל כך אהב להדגיש שהרי הוא המשיך למעשה את מסורת אביו טוביה. האבא נותר בתודעת הרבים כמי שהלחין את השיר ' שחקי שחקי על החלומות' של טשרניחובסקי. הוא היה ציוני נאמן , עלה ארצה עם המשפחה. הוא עמד מאחרי בנו בכל פולמוסיו האדיפאליים. הוא ליווה באהדה רבה את מפעלו הספרותי של בנו עד כדי ביטול דרכו הקודמת כתלמיד אדוק של אחד העם . הוא הפסיק לכתוב את מאמריו העבריים לנוכח הופעותיו ויצירתו של הבן. שלונסקי לא היה חלוץ בודד. הוא פעל במסגרת משפחה מוסיקלית שליוותה את יצירתו הספרותית המורדת. הביטוי רב העומק בו ביטא את מרחק הגעגוע מההורים דיבר ללבו של כל חלוץ אך הוריו היו כאן וחיו את חיי הארץ יום יום שעה שעה. אברהם השפיע עליהם לחתור לסינטזה ארץ ישראלית היודעת לפרוק מעצמה את תכשיטי הבורגנות המפהקת ולתבוע את המעשה היוצר היונק מרוח המהפכה של האמא ומהרוח הרציונאלית העברית של האבא.

מפעלה של חגית הלפרין הוא לדידנו מפעל פורץ דרך.

מוקי צור

אני מקווה לא להפריז בדברים אלו על פגישותי עם פצ'י בדיבור על עצמי. אני יודע שזה כמעט הכרחי במשימה שנטלתי על עצמי. אני מקווה שהקורא ידע לקרוא את הדברים באופן ביקורתי ויוכל לנפות את עיקרי הדברים ולסנן את העודף .
אחרי שנים של שהייה עם הורי בדרום אמריקה שבתי לירושלים. הייתי חבר בתנועה המאוחדת וזכיתי אפילו להיות מדריך צעיר בקן. כשהגעתי לכיתה י'ב הגעתי לשלב של פרידה מחניכי. היה מקובל אז כי מי שמגיע לגיל שבע עשרה המופלג צריך להקדיש את זמנו לתעודת בגרות. אני לא אהבתי את מלאכת השינון המוזרה של תעודת הבגרות . האמנתי כי אם יש מקום לבגרות הרי זה כמדריך ולא כתלמיד. אך היה צד שני לעניין והוא היה מעליב יותר : מדריכי טענו כי חניכי בגרו והם זקוקים למדריך בוגר. מדריך קומונה.פצ'י היה מדריך הקומונה הבלתי מוכר שבא להחליף אותי. הייתי מאד מנומס. הבנתי את תפקידי כפנסיונר חינוכי ופיניתי את הבמה. פצ'י כיאה למדריך בוגר כבר לא סיפר לחניכים סיפורים כמוני. הסברתי לחניכי המתגעגעים לסיפור כי עליהם להבין שבגרו. פצ'י הגיע לירושלים עם מטען חורג שלא היה מוכר. לימים התברר לי כי הוא רכש אותו בגימנסיה חוגים בחיפה. שם דיבר יוסף שכטר על דברים שונים מאשר אלו שדובר בהם בתנועה גם ברוך קורצוויל לימד את תלמידיו מהי ביקורת ומהי סמכותה של יהדות. שניהם ידעו להשעו על הרוח ועל יהדות, על הבוז לפוליטיקה. שכטר עסק בצורך בטקסיות רוחנית. אמנם השכטריסטים עדיין לא היו בפעולה . קהילתם הרוחנית טרם התארגנה אך תלמידי שכטר שחו בכמה מילונים שאנחנו לא הכרנו . הם עסקו פחות בבורוכוב וברוסיה הסובייטית אך ידעו משהו על הודו ועל מרטין בובר. אותן שנים הייתי נער שגמגם בשפה העברית . את שנות בית הספר בהן לומדים את הבסיס ביליתי בדרום אמריקה . מצב המטען היה חסר. טרם גיבשתי לעצמי כתב יד קבוע בעברית, היו חסרים לי פרקים בסיסיים בתנ'ך ובמקורות.
פצ'י החל באותה תקופה להגשים חלום נועז להוציא לאור חוברת 'שדמות למדריך'. בעודי מדדה בעברית הגיע אלי פצ'י בתביעה משונה : 'תן לי את מה שכתבת.' מאין ידע שכתבתי לא אדע עד היום. אך הוא נתקל בסירוב עקשני . הסברתי לו שאני לא חושב שדברי ראויים לפרסום . לא הערכתי אותם ביותר ובכל זאת שמרתי אותם. תגובתו של פצ'י היתה לא צפויה. הוא לא ביקש לנחם אותי על אוזלת כתבי אלא טען בתוקף שאני משתחץ. 'משתחץ?' שאלתי אותו ' אני מסביר לך כי אין ערך למה שכתבתי ואתה טוען שאני משתחץ?' אך הוא המשיך בשלו : 'כל זמן שכתביך במגרה אתה יכול לחשוב עליהם מה שבא לך. פרסם וקבל את הביקורת או את השתיקה הם יעמידו אותך על מקומך!' נגד נימוקים אלו לא יכולתי לעמוד במיוחד שהוא הוסיף על כך כי זה למען המולדת, כלומר למען חניכים ומדריכים והוא העריך נכון שהם היו לי למולדת. אני האמנתי אז בבובר. בכך שדברים צריכים להתרחש בשיחה פורחת המחוללת דיאלוג של אמת והנה באה תביעה לכתוב בשם אותה סיסמא. כבר הכרתי את ההבדל העמוק שבין פגישה בה אתה מודרך על ידי עיני השומע , על ידי תמיהותיו ופיהוקיו, בה אתה חש את תנודות רוחו של המשוחח עמך המשנה במילותיו את מיקום הקוטב המושך את מצפנך לבין כתיבה שבה אתה מנחש היכן נמצא הקורא או רואה את עצמך משוחח עם עצמך. אך פצ'י קרא לנו לכתוב. ואם לא לכתוב כי קשה, לדבר ולהעתיק את הדברים הנאמרים בעל פה . הוא החליף את הנשימה של הדוברים בסימני פיסוק . רק הוא ידע היכן צריך לשים אותם.
אומרים לנו כי סוקרטס חש עצמו כמיילד רוחני. הוא היה מעלה אצל זולתו דרך הזיכרון והחשיבה ההגיונית , דרך שיחה והחלפת דעות את האמת. הוא היה מיילד אצל בן שיחו ילדי רוח. אנחנו לא השתתפנו בשיחותיו של סוקרטס , לא שמענו אותן , קראנו אותן. הן היו למילים כתובות שנשמרו במהלך הדורות. . אפלטון שכתב אותן , ששחזר או בדה אותן בסופו של דבר הפסיק להסתתר מאחרי השחזור וכתב כתיבה לא של מיילד אלא של מוליד. פצ'י היה מיילד של כותבים רבים. הוא קיים שיחות דרך התביעה לכתוב, הכלי בו השתמש כדי לשוחח הוא עריכת הכתוב. הוא הכניס את הכתוב לרשת של קווי הגובה והרוחב של התרבות העברית והמסורת היהודית. מצד אחד הוא נמצא תמיד בצד של ההתחלות, מגלה אותן, לוחם עליהן, דואג לפרסומן ודואג ליוצרים אותן, מצד שני הוא ערך אותן. הוא דאג שהמרכאות תהיינה במקום שהפסיקים ייקבעו בזמן, שהמסורת הלשונית תשים עליהם עין . התוצאה הסופית היא שנולד משהו חדש אך מחובר. גם מחדש וגם מחזק את שנכתב לפניו. לא מוסר לעצמו דוחות על החורבות שבדרך – פשוט מתעלם מהן.
פצ'י היה קשור למורים שנשאו על גבם הרבה פרידות. מרטין בובר, גרשום שלום שמואל הוגו ברגמן וארנסט סימון היו מאד מודעים לניתוקים, לאותו תהום רוחני שממנו יש למצוא מוצא. פצ'י בא אליהם כתלמיד יוצר כמי שמניח כי יש לתת לקולם הבונה מקום בהתחלה החינוכית המונעת על ידי תחושה של רצף. בשבילו טקסט היה פגישה . הוא ניחש את צרכי הכותב וחיבר אותו למקורות של כתיבתו, בדרך כלל מקורות שהיוצר לא הכיר.

.
בדרך כלל עורך הוא מי שמקבל כתב יד רותח ועושה בו סדר, עורך כמה ניתוחים קיסריים המאפשרים לתינוק המוכן לצאת לעולם. פצ'י קודם כל דאג לכך שיעיזו להיכנס להריון.

יום אחד הופיעה חוברת צנומה 'שדמות למדריך'. לא ידעתי אז כי השם 'שדמות' הצמחוני נלקח מבית מדרשה של חבר הקבוצות התנועה הקיבוצית הכי צמודה לחזון של הקיבוץ כחברה של חקלאים עבריים . הכי צמודה לרעיון שקיבוץ יהיה כפר ולא ירצה לחיות כמפעל או להתבסס על המשימתיות הפוליטית. 'שדמות למדריך' היתה חוברת צנומה. אך מאד יומרנית ושונה מהטון של פרסומים תנועתיים של ימיה שהתמכרו עדיין לטראומה של הפילוג הפוליטי בין התנועות הקיבוציות , לנושאים הבוערים. פרסומים אלו ראו עצמם כעומדים בשער.למרות שהשערים היו רבים תמיד היתה תחושה כי הם עומדים על הבריקדה הרוחנית והודפים אויב . 'שדמות למדריך' היתה יותר חלון פנימה, לנפש ולחבורה. יותר קרובה לאמנים מאשר למדעי החברה, לווידוי של יחידים ושל יחד. החוברת ועורכה ביקשו ביטוי אישי, ספרותי, דיאלוגי ופדגוגי. מתוכה נשקפה ציפייה לחיות ברמה רוחנית גבוהה. לא להיות עיתון מקיא אירועים אלא מפגש תרבותי. פצ'י שהיה עורך החוברת הפך להיות צייד של כתבי יד. עורך דקדקן אך גם מגלה כישרונות. הוא האמין בכותביו, בדרשניו, במשורריו, ביוצריו. מרגע שמצא יצירה ראה עצמו מחוייב לדאוג ליוצר. אמנם לא חילק שכר אך נתן גיבוי, שמר על קשר, העניק תחושה של שותפות. הוא שיתף אנשי אקדמיה שביקשו לפרוץ את המצור האנושי בו היו נתונים ורצו את הפגישה עם הדור הצעיר מצד שני העורך חיפש כל חניך או מדריך צעיר בתחילת דרכם. הם מצאו אצלו סדן, הדרכה. הוא לא ראה עצמו מסוגר במסדר פוליטי כלשהו גם לא בתנועה הקיבוצית בה היה חבר. כך מצאו אליו דרך צעירים מכל התנועות במיוחד אלו שביקשו להשתחרר ולבטא את עצמם באופן חופשי. לרבים החוברת נראתה כאוייב. הם ראו בה מקלט למשתמטים, למבקשי התרת הקו המתוח של ההגשמה, למפוררי סמכות ומשמעת . לשוברי נוסח ספרותי מקובל. לבוני גשרים שצריכים לשבור ולעתים כמפירים את שלוות הלוחמים.
מסביב לעיתון שהפך מ'שדמות למדריך' ל'שדמות' נוצרה חבורה. אני חשתי אז כקטן החבורה. ההבדל בגיל בינינו, הניסיון הצבאי של חלק מהמשתתפים , הכישרון הגואה של אחרים נתן לי תחושה של שמחה שמותר לי להיות בחבורה. כבר ידעתי : פצ'י מעניק לכולם יחס ואני זוכה ממחויבותו זו. נדמה לי כי מכתבי אליו באותה תקופה לא היו מכתבים שמחים. הם ביטאו את כאבי מי שנטל אחריות מוקדם מדי. מי שגילה בתוכו את כל הבעיות שביקשו ממנו לפתור אצל אחרים. כעסקן המתרחק מהכרעתו להיות פועל. בחדר עבודתו של פצ'י מקוטלגים ומתויקים רבים מכאבי. לעתים אני חולם להגיע לשם למצוא את התיק של מכתבי ולשרוף אותו. הרי הוא תיק המכיל את כל המביך ממנו פחד יוסף חיים ברנר המבקר : בוסר ופראזות. תיק מכתבים זה שאני לא מעיז להציץ בו מכיל מטען של ביקורת נעורים שלי על עצמי, בכתב מסורבל ובשפה מגומגמת . לצערי אני לא שמרתי על מכתביו של פצ'י אלי. מעולם הם לא ענו לי על כאבי נעורי. הם הכילו ציטטה משיר. הערות ספרותיות, רשימת אתגרים וסיפורי הרפתקאותיו כצייד רוחות . אך מאחריהם תמיד עמדה התביעה : צמח וגדל. אל תרפה.
פצ'י הפעיל קשרים תומכים ומגשרים בין השונים. נמנע מפולמוס מרדד. הוא הבין כי עריכה משמעותה גם יצירת אקוסטיקה לנכתב. הוא דאג גם לכלים. מבחינה זו היה תמיד בורא מאין. גייס של מקורות ואנשים שיוכלו לעזור לכותבים.
היום קשה לי להסביר לאנשים צעירים מה היה אז להביא דבר לדפוס. עד כמה העבודה היתה קשה. לעבוד עם העופרת, המסגרות. כל טעות היתה גם עבודת פרך. פצ'י היה מגיה עם הסימנים המקצועיים של מדפיסים שנראו בעיני אז כסימני אמנות עתיקה. גיליונות הדפוס שנשרכו אחריו , העמידה על הדפס שלא יתקן שגיאה על ידי שגיאה אחרת היתה נראית כעבודה סיזיפית. פצ'י עשה זאת במיומנות עם גאווה מקצועית אך עם הערצה גמורה למדפיסים אנשי המקצוע. אנחנו התבוננו בו כמי שעוסק בעבודת קודש.

הוא היה צריך להשיג מקורות כספיים לפרסום החוברת . היו גם מתנגדים ותובעי חשבון. למזלנו היו גם כמה תומכים בממסד שהתגעגעו אל מה שהוא עשה. היא מצאה את דרכה אל רבים מחוץ לתנועה הקיבוצית בגלל קולה המיוחד. בגלל שהעלתה עניינים שברוח שהיו חבויים בלבבות רבים.
לקראת מלחמת ששת הימים היתה כבר חבורה. הכוננות, המלחמה היו אירועים מאד משמעותיים לכל אחד מאתנו. גם אישית , גם ציבורית חינוכית. כמונו ראה בהם פצ'י משבר ופרשת דרכים רוחנית . חשנו בדיסוננס עצום שהתגלה במפגש שלנו עם הלוחמים בין הבמות והשופרות לבין האנשים.
אמא אחת בקיבוצי נזעקה אלי כמדריך לשעבר של בנה. הוא חזר עתיר תהילה מהקרבות בירושלים. אך מכונס בעצמו ועצוב. בדרך כלל היה ידוע כשמח, כמארגן, כנתון לקסם של רבים אך הוא שב מן המלחמה לא סיפר, לא ישן , לא עמד בקריטריונים של מנצח. בפגישה של חבורת שדמות התברר שהוא לא היה יחידי. העיתונים וספרי הניצחון, שיכרות הטיולים בשטחים שנכבשו, האופוריה שפרצה אחרי הפחדים העמוקים של האזרחים בימי ההמתנה לא התאימו למה שגילינו . לא שהסכמנו בהערכת המצב , בהסברים ובמסקנות. אך היתה בקרבנו תחושה כללית שדווקא בשעות הללו שנראה שהתמימות מותרת ושאולי אנו נפרדים מחווית המלחמה צריך למצוא ביטוי הולם. פצ'י ניצח על החבורה שהחלה לקיים שיחות ולהקליטן. לא ידענו לאן כל זה יוביל אותנו אך חשנו כי יש כאן פרץ רוחני חשוב שצריך לשמור על הנפש ברגע של מבחן. התהליך של צמיחת הספר 'שיח לוחמים' מתוך הפעילות הזו נשען על מסורת קיבוצית ישנה של הספר הקבוצתי. ספר שהקבוצה כותבת. שאין הוא ספר של סופרים מקצועיים אלא של חברים רגישים ואחראים לסביבתם. אז עוד לא התעמקתי בספרים העתיקים הללו אך ידעתי משהו על קיומם. אלא שכאן לא היה ספר של חברה קיבוצית אחת. גם לא של נציגים מוסמכים. היתה כאן התכנסות של מאמינים בביטוי האישי. בתקופה ההיא עדיין הארץ הכירה את המימד של הסוד, של הצנזורה העצמית והחיצונית. של האפולוגטיקה. המעבר מתקופה זאת לתקופת התקשורת היה איטי. אמנם בספרות הפוליטית המפולגת צפו המון דברים קשים אך אלו היו חלק ממלחמה ולכל היה ברור כי מתחת לכל זה יש עולם חסוי וסודי. 'שיח לוחמים' נכנס לתפר בין התקופות. המשתתפים בשיחות חשו בעוצמתן. פצ'י אז היה ככהן הגדול אך הוא העניק לכולנו תחושה עמוקה של שותפות. הוא גייס אנשי מקצוע ונלהבים למשימה. אני זוכר את גיליונות הדפוס הארוכים, את להט הוויכוחים בינינו אך גם את הידיעה כי אנו נמצאים בידיים של עורך רגיש. הלבה שהתפרצה שמרה על מקצב אנושי . הסולנים המופלאים ידעו לנגן עם תזמורת עשירה. היתה תחושה כי היסודות שנוצקו בימי 'שדמות' היו יכולים לשאת את המפעל . הזדמנות לחיבור מחדש לעריכה מחדש של הרצף התרבותי הנובע מתוך התהום.
המפעל של שיח לוחמים היה צריך להיות חלק משלישיה : ספר זיכרון לנופלי קיבוץ במלחמה, שיח לוחמים וספר שימשיך את השיחות על תחושת הדור השני בקיבוץ לקראת בנייתו של הקיבוץ בעתיד. אני קיבלתי על עצמי לכתוב את ספר הזיכרון. ומה אני יודע ? מאחורי גבי נשבה רוחו של פצ'י: ' אתה לא יודע אך אין ברירה.' יחד עמי עבדה תאיר זבולון חברת רמת יוחנן. היא היתה רשת הביטחון ובעלת השפה יחד אתה יכולתי לעמוד במשימה אך נפשית וספרותית פצ'י נתן לי גיבוי שאינני יודע אם הגיע לי. יריב בן אהרון ואני לקחנו על עצמנו את הוצאת הספר 'בין צעירים' חלק מרכזי ממנו היו שיחות שהתקיימו בקיבוץ עין שמר בעריכתו של אבישי גרוסמן. לא ידעתי אז עד כמה עין שמר תססה רוחנית והייתי מלא פליאה על השיחות שהתקיימו בה. משך הרבה שנים מאז אני חש כי בחבורה של עין שמר ובאבותיה דור המייסדים של הקיבוץ טמון עושר רוחני מיוחד. גם יושר וכנות יוצאי דופן. היה לי ברור כי גורלו של הקובץ 'בין צעירים' יהיה שונה מגורל 'שיח לוחמים' לא רק בגלל ההד הציבורי שהעיסוק במלחמה מביא אלא גם בגלל ש'בין צעירים' לא סיפר סיפור. הוא כלל יסודות של וידוי, של חשבון נפש והגות ראשונית. הוא לא היה מחובר לשום דיסציפלינה ולשום מדף של ספרים ועל כן היו לי הרבה לבטים בקשר אליו. יריב בן אהרון שותפי לעריכה העניק לקובץ עוצמה בלתי רגילה אך הוא כמוני תהה על משמעות הספר וערכו. לפצ'י לא היו ספקות כלל . הוא פשוט לא נתן לנו מקום להתייאש.
פצ'י היה זה שזימן אותי לשני מפגשים מאד חשובים בחיי : המפגש עם מרטין בובר ועם גרשום שלום. הראשון היה המפגש עם מרטין בובר . זה היה מהמפגשים הקשים . שנים לקח לי להבין מה התרחש בו ה באותו זמן פצ'י ביקש לחבר את מרטין בובר עם הנוער הישראלי. בובר חגג אז תהילת עולם ובדידות ישראלית שנבעה מעמדותיו הפוליטיות ומרקעו התרבותי השונה. נחרצותו בענייני שלום ומלחמה, עמדתו החילונית כלפי המסורת המאורגנת מצד אחד והדגש שלו על נוכחות אלוהית מצד שני ניתקו אותו מהמחנות התרבותיים השונים בארץ.מהאורתודוכסיה ומהחילונות האורתודוכסית . התנגדותו לממסד הפוליטי וליריביו שפזלו להערצת ברית המועצות הותירה אותו מנותק . הוא היה איש הדיאלוג שחי בבדידות. פצ'י דאג לו כמו שדאג לחבריו ועל ידי הצליח להביא אותנו , צעירי הקיבוץ לשיחה עמו. אני אז הייתי חסיד של תורתו של בובר למרות הספקות שאבא שלי ניסה כל הזמן לנטוע בי. המפגש עם בובר היה מאכזב בגלל קרירותו של האיש, בגלל פולמוסיו שהותירו משקע מוזר אצל השומעים. העריכה המופלאה של השיחות הללו שעשה פצ'י לא שינתה את המילים ובכל זאת הקור שנשב מהן לא נשאר. היום כשאנו קוראים את השיחות אי אפשר לחוש את האכזבה של רבים מפגישה שלא התקיימה.
שנים לקח לי להחלים מחווית הסתירה בין הציפיות שלי מהדיאלוג לבין מה שהתרחש. היום בזקנותי אני מעריך את יצירתו של בובר כתפילה לדיאלוג . תפילה אמיתית שמצאה נוסח הן בחקירותיו והן בעריכתו את סיפורי החסידים.
לא דומה היתה השיחה שלי עם גרשום שלום.היוזמה היתה של פצ'י לקראת ההוצאה לאור של לקט מכתבי שלום שערך. ידעתי כי שלום חשדן לגבי דיאלוגים. וא הזהיר אותי מפני הדיאלוג ('הדיאלוג הראשון בתנ'ך נגמר ברצח') .דווקא משום כך הפתיע מאד גילוי לבו. פצ'י ששידך בינינו לא רצה להשתתף בשיחה אך הגיע לקראת חצות. שלום ראה אותו דרך החלון. אף פעם לא ראיתי את האיש העצור הזה , עטוף הספרים והרוח כל כך נלהב ושמח. הוא ממש התלהב שראה את פצ'י דרך החלון . היה משהו מאד סמלי במעמד. כמה דקות לפני שהגיע םצ'י דיברנו על ברל כצנלסון. שלום סיפר שברל נוהג היה להגיע אליו מאוחר בלילה . לא היו לו ילדים וחשש להפריע לחבריו לאחר פגישותיו הליליות.
על כן הגיע אל משפחת שלום שגם לה לא היו ילדים. הם היו משוחחים. כך בילה ברל אצל שולם את לילו האחרון לפני שנפטר בחטף. בעוד אנו מדברים על ברל בחצות הגיע פצ'י וכאילו החליף את הפגישות הליליות ההן. באותו לילה לקחה אותי פניה שלום לחדרו של שלום. הוא היה מבהיק כי לא היו בו ספרים. היה בו שולחן ומיטה. על השולחן היתה מונחת תמונתו של ברל כצנלסון. לילה זה נחרט חזק בזיכרוני. רק אחר כך שמתי לב שפצ'י, עורכו המובהק של שלום היה בנעוריו תלמיד של קורצוויל מהמתנגדים הגדולים של גרשום שלום…
את יחסו של פצ'י לשלום סיכמתי לפני המון שנים כשכתבתי 'שלום היה מורה גדול ורבים הם תלמידיו- מעריציו, אך האדם שהבין את האורגניות של מפעלו, את הצורך לחשוף את המפעל כאיש ההיסטוריה והפרטים שקד כל חייו להסוות, להעלים, למסור קרעים קרעים בתקווה שהקורא יגלה רק טפח מהם, האדם שהיה מוכן להקדיש לזה שנים של עבודה מאומצת הוא אברהם.'
פצ'י גורדונאי. עד היום לא למדתי היכן התרחשה הפגישה המיוחדת הזו שלו עם גורדון. אך תמיד שאני חושב על גורדון אני חושב גם על פצ'י. לדידו היה גורדון המשוחח הגדול עם המלומדים עמם עבד. עם מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, עם ארנסט סימון ואחרים. מול היקיות שלהם שפצ'י הבין עד כמה היא יהדות נשברת ויצירתית הוא מעמיד תמיד את יציבותו של גורדון, את האמפטיה שלו ואת יכולתו להיות מורה בחייו ולא מאחורי קתדרה. גורדון היה מבחינתו איש הרוח שהגשים. שלא בנוי על שברי אמונה אלא על ייאוש יוצר. על אמונה בחיים לא כספירה אינטלקטואלית כפי נהוג אצל סוציולוגים או פילוסופים אלא כמחנך הפותח פתח לטבע ולאדם.
ככל שעסק בא. ד. גורדון היה נבוך כשנפגש עם ברנר. מצד אחד הוא הכיר יפה את תפישתו של מאיר איילי שהאשים את ברנר באחריות לדחיקת היהדות מהמפעל החלוצי, שראה בהתקפותיו של ברנר על היהודים והיהדות בת זמנו כריתת שורש מסוכנת. םצ'י הבין שיחסי אל ברנר שונה בעיקרו. גם הכיר את יצירתו הברנרית המופלאה של יריב בן אהרון שדווקא גילה את מקורותיו היהודיים של יוסף חיים ברנר ועל ידי זה האיר את יצירתו באור מיוחד. פצ'י עמד אחרינו אך על ברנר שתק. או לפחות כך הבנתי את עמדתו . כשנפטר מאיר איילי אמרתי בלוויה שלו כי אני רואה בעיני רוחי את ברנר המצדיק את עמדתו המוכיחה של מאיר איילי כלפיו. פצ'י קיבל את דברי בחיוך של הסכמה. אני רק לא קיבלתי את עמדתי באותה שעה . סערתו של יוסף חיים ברנר לא היתה מכוונת נגד היהודים אלא תבעה מהם לא להסתתר מאחורי אפולוגטיקה משתקת. לא להסתפק בהמיית לב אלא לבחון את יכולתם להתמרד ביצירה. לא להקים פולחן אלטרנטיבי המכבה את אחריותם כלפי הפרצות והחורבן המתרגשים ובאים.
פצ'י היה מאד קשור עם שלמה צמח ויהודה יערי. עם סופר העלייה השנייה וסופר העלייה השלישית.. הוא הפגיש את החבורה עם שניהם וליווה את התרגשותו הבלתי רגילה של החלוץ הזקן עם צמיחתו המופלאה של יריב בן אהרון. מפגשי עם צמח שפתחו לי פתח חשוב עם דרכו ואופקיו הבלתי רגילים בתחום הספרות, הפילוסופיה, האגרונומיה וההיסטוריה התאפשרו רק בזכות מעורבותו הבלתי נלאית של פצ'י. גם את יהודה יערי שהכרתי שנים רבות עוד לפני שהכרתי את פצ'י לא הייתי יכול להעריך אלא באותה עקשנות וידידות שליווה את החלוץ איש העלייה השלישית.בובר שהיה מורה העלייה השלישית ולא עלה עמה ארצה ויהודה יערי חלוץ העלייה השלישית נאחזו בנחמן מברסלב כדי להיענות לנפש דורם החילונית. יהודה יערי שפך מים על ידיו של מרטין בובר ונפגע ממנו אך פצ'י ליווה את שניהם באהבה…
פצ'י הלך ללמוד בארצות הברית. הוא שהה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. אז התחלתי לשמוע ממנו דברים על מקס קדושין. לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני ומיהו אותו מלומד מסתורי העוסק בפירושיו את המדרשים. רק לאט לאט הבנתי מה מצא פצ'י בדברי קדושין ובחבורה הקונסרבטיבית בכלל. כאיש קיבוץ ויורש המסורת הספרותית החדשה בארץ הוא הבין את הסכנה ברומנטיזציה של הדת. באותה רוח שנשבה מהוגים כמו סרן קירקגור ורודולף אוטו שביקשו לשחרר את הדת מהתבונה ומהמוסר. קדושין השיב את המוסר והערך כמדד לעשייה הפולחנית לשיח ההלכתי כמו שהזדהותו של גורדון עם הטבע והעבודה לא שחררו אותו אל אותו געגוע ניטשיאני לשחרור מכבליו המשעבדים של המוסר. גם אם מחדשים ופורצים התהליך צריך להיות מוסרי .הקשר של פצ'י לתנועה הקונסרבטיבית כמורה כתלמיד כחלק מהחבורה נעשה באותו הלהט שרקם את חבורת שדמות. במשך השנים הקשרים התעמקו. הוא ביקש לקשר את שתי החבורות. לנצל את הקשרים האקדמיים כדי להעניק לחברי החוג שלנו ידע ותואר אקדמיים ולחברי האקדמיה קשר אל אנשים המחוברים למעשה הקהילתי התרבותי הישראלי. לחבר את העמק החלוצי אל ההר של האקדמיה היהודית בתפוצות. הוא עשה זאת על ידי העברת כתבי יד, על ידי שיתוף עם מכון שכטר שנתן לכמה חברי חוג 'שדמות' אפשרות ללימודים ויצירה. על ידי מפגשים ועידוד לפרסום יצירות.

פצ'י היה מודע היטב לערך של עבודתו. הוא ערך גדולים והדריך רבים לכתוב. הוא גילה כותבים שלימים היו סופרים משוררים והוגי דעות. לכולם העניק רשת ביטחון. כשחשד שאנשים ומוסדות לא הכירו בעבודתו או לפי דעתו ביקשו להשתמש בו לתועלתם הפוליטית או האקדמית הוא הפך למוכיח בשער.
כשיצאתי לשליחות בארצות הברית הפכתי להיות נציג החבורה שליווה את הוצאת 'שיח לוחמים' במקום. הספר נראה אז ממקום אחר. התקופה היתה תקופת המרד של הסטודנטים והקרב הרעיוני על מלחמת ויטנאם. הספר שם עורר דיון שונה מבארץ אך חשוב דווקא כגשר אל ניסיונות שונים לחידוש חיי היהדות. מכיוון שמערכת 'שיח לוחמים' לא הייתה ממוסדת ומאורגנת לא התמדנו במסירת המסר.
עשר שנים ערך פצ'י את 'שדמות'. החליפה אותו בעריכה שלומית אביאסף. היא פתחה את המפעל לאופקים רחבים של דעת לאו דווקא מתחומי ההגות היהודית. אחרי מלחמת יום הכיפורים ערכתי את חוברת 'שדמות' . פצ'י ליווה את העבודה.
הוא יזם וערך את ספרי 'ללא כתונת פסים' הצורך להוציאו נבע מתוך הזעזוע של מלחמת יום הכיפורים. מצד אחד נשברו בה הרבה מוסכמות והפצע למרות הניצחון חשף את המצב האנושי והיהודי הקשה שבתוכו אנו פועלים. הוא העריך כי ספר כזה נחוץ אך כשראיתי את הגיליונות שערך הבנתי עד כמה המטלה בלתי אפשרית. הייתי מקבל ניירות מתוקנים והתביישתי. גיליתי את בורותי העמוקה, את התלות המיוחדת שלי בעורכים הלשוניים. עוד לא הבנתי כי עם זה אצטרך לחיות. פצ'י היה שולח תיקונים מביכים ומכתבי עידוד. הוא פשוט לא נתן לי להיכנע. בתחילת המכתב היה משבח ואחר כך מראה עד כמה עוורוני גדול.
החוג למקורות ישראל שהקים פצ'י באורנים היה המשך הגיוני לקריאת חוג 'שדמות' להתמודד עם לימוד מקורות היהדות. פצ'י קרא לנו למורים לבא ללמד מכל פינה. לא באנו למקום מתוך אותם המניעים. לא תמיד מתוך שמחת הנתינה אלא גם מהרעב והצמא, מתחושה של חסר. . האחד שבא כבן משק שחש כי התאווה לדעת קופחה על ידי המחויבות לעבודה הגופנית . השני מתוך תחושה כי הוא צריך להדגיש יותר ויותר את פרישתו מהשמאל האורתודוקסי, השלישי מתוך כך שהתעמת עם המנהיגות המסורתית של תנועתו. היו שביקשו להוציא לאור ידע שהיה קבור אצלם שנים רבות ואחרים גילו אפשרויות להגיע אל מעיינות חתומים. היו שביקשו לשחרר מסמכות ולהפיץ תורה בחדווה וברוח שמחה והיו שביקשו עול חדש באווירת הנהנתנות שהוציאה אותם מהכלים. לא היה ברור לשותפים ולא חשבו לברר לעצמם האם הם מבקשים להיאבק על רביזיה של המרד הציוני או להביא להעמקתו. כולם היו מודעים כי צריך לתקן משהו בדרך. על כולם ניצח פצ'י כשהוא מדלג מעל חילוקי הדעות מתוך תפישה מחנכת הטוענת כי יש לפתח שיחה בין שונים המחשיבים את עבודתם כמחנכים. הוא חש כי עליו לנסות לחמש כל אחד בנשק לו היה זקוק. כל אחד קיבל ממנו שיר, קטע הגות, מפגש עם מישהו שלדעתו של פצ'י יכול להעמיק את השראתו. לכל אחד היה מביא מקור ספרותי שמצא, פרק בהיסטוריה, דברי מלומדים ווידויים גם אם אין התאמה בין הכוונות אפשר לערוך את הרבים לכלל יצירה משותפת.. בשיחות בין המורים לא תמיד שררה הרמוניה. הפחדים מאובדן אנרגית הביקורת החברתית פוליטית מצד אחד ומדלדול הרוח מצד שני הביא לא פעם למתח. פצ'י הכיר את אזורי החיכוך אך הביא עוד משורר, עוד סופר, עוד הוגה שגילה והם הכניסו רוח חדשה לדיונים ולכתיבה. אנו לא תמיד ידענו מול איזה רוחות אנו עומדים. אורנים של אותם ימים היתה מבצר חשוב של השכלה שינקה מהרוח הלוחמת של שנות המאבק הסוציאליסטי אל מול הפאשיזם . זו היתה רוח שהכירה יפה את פיתוייה האינטלקטואלים של הרומנטיקה על מקורותיה, שהאמינה שבעזרת המוסיקה הקלאסית והספרות הגדולה בפירושה הסוציאליסטי אפשר יהיה לנהל מערכה על פני החברה והאנושות. כאן התבצרה ההשכלה הלוחמת שביקשה תשובות פוליטיות לשאלות תיאולוגיות. חלק מהמורים באורנים מאד נבהלו מהמהומה שנוצרה על ידי החוג החדש. היתה בהלה במיוחד משום שחשו כי היציאה מן הארון של יהדות יכולה ליצור אורתודוכסיה חדשה ואולי להביא אפילו לחזרה בתשובה או לסדקים באורתודוכסיה החילונית. לפגיעה בליברליזם ובסוציאליזם. הם ביקשו ללמד יהדות ברוח הביקורת ואת הדרשנות לשמור לאירועים מדיניים או לקרבות על מנהיגות. .הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי היו במבוכה ואיחוד הקבוצות והקיבוצים היה ספקני. הברית בין אורנים ,החוג למקורות ישראל והאקדמיה לא היתה פשוטה. היא נרקמה בימי פרשת דרכים וחילופי משמרות. בימי האקדמיזציה בתנועה הקיבוצית והגעגוע להיררכיה וסמכות בעולם האקדמי. על רקע זה נפרד פצ'י מאורנים והגיע לכהן באוניברסיטת תל אביב. לא הייתי קשור אל פעילותו זו אך הגיעו אלי הדים שהוא פועל שם בדרכים שהכיר. בחיפוש האנשים, היצירה, בעידוד ועבודת עריכה לעומק.
הקשר שלי עם פצ'י בעבודתו הספרותית הרחבה היה מוגבל לתחום ייסוד ספריית אופקים בעם עובד. בשלב מסויים הייתי חבר מערכת הספרייה וראיתי אותו בפעולתו. הספרייה עסקה הרבה בתחומים של תרגום והרחבת אופקים תרבותיים. הוא עסק כל אלה במיוחד באותם קטעים שנתנו אפשרות לביטוי עברי. במיוחד זכורה לי מעורבותו הרבה בהוצאת הרצאותיו המדעיות של אהרון קציר. ובעריכת כתביו של גרשום שלום כחלק מהספרייה. בצד חשיבתו על ארון הספרים היהודי והוצאה של מקרא לישראל היה לו חשוב לתת ביטוי עברי ותרומה לתרבות העולם. הדיונים במערכת אז כשאהוביה מלכין מנווט את הספינה היו דיונים מאירי עיניים בתהליך מודע של בנייה תרבותית.
בעבודתו החינוכית הציבורית והספרותית פצ'י נאחז בקשר עם מאיר איילי איש יפעת. הוא היה מנהל בית הספר התיכון בעמק המערבי ועסק הרבה במקורות יהודיים. מאיר איילי היה מדור אחר. מתלמידי האוניברסיטה בירושלים בשנות הארבעים. עולה מגרמניה שלמד אצל מורי הדור באוניברסיטה שהגיעו ממרכז אירופה. הוא הגיע לקיבוץ גבת שהי מעוז של מזרח אירופה, של סוציאליזם עממי חילוני . המשוררת פניה ברגשטיין היא שקלטה אותו ואת אשתו כשבאו כמורים למקום. קשריו העמוקים עם ברל כצנלסון, עם מקורות יהודיים ועם גרשום שלום הרחיקו אותו מהקיבוץ המאוחד. עם הפילוג עבר ליפעת. פצ'י תבע ממנו לחשוף את המימד היהודי שהדחיק. הוא האמין שאם יעיז להוציא את מטענו התרבותי החבוי לאוויר העולם יוכל לעשות מעשה חינוכי גדול. מאיר אילי יזם את תיקוני ליל השבועות הראשונים בתנועה הקיבוצית. אלו היו לילות של לימוד שהיו אחר כך למודל לעשייה המונית בקרב חוגים חילוניים ודתיים.
על רקע של יחסיו של פצ'י אל גורדון, אל בובר ושלום, גם על רקע של היותו חבר קיבוץ אפשר להבין את הערכתו העמוקה את מפעל הבנייה מחדש של ברל כצנלסון
תיקון ליל שבועות אחד שארגן פצ'י בקיבוץ יזרעאל בעזרת חבריו מקיבוץ יזרעאל זכור לכל משתתפיו. זה היה תיקון שהוקדש לאגרות ברל כצנלסון שערך יהודה שרת. שלשה כרכים מלאים וגדושים בהערות שנראו כמעין תלמוד לחרוצים. לי ספרים אלו היו מדריך מיוחד לתולדותיה הרוחניים של העלייה השנייה. יהודה דיבר באירוניה על 'המון שלשת הקוראים' שיקראו בהם. יהודה שרת הקדיש ארבע עשרה שנים מחייו לערוך אותן . הוא ביקש להתרכז באגרות שנכתבו לפני העלייה השלישית. לפני התגלותו של ברל כמנהיג מוכר. יהודה שרת האמין כי בשלב הזה של חייו עד שנת 1918 האגרות יכולות ללמד על האיש בלי הדים מיותרים הנובעים מהיותו מנהיג מוכר. יהודה שהגיע ללילה ההוא כבר לא ראה טוב. הוא לימד את כל החבורה שיר וסיפר על ברל. הוא חצב את מילותיו בכוח עצום. הוא לא היה איש צעיר ועיניו כהו. אך הוא קרא יחד עם בתו את דברי ברל כדברי שירה עם משקל ורמז על כך שברל הקריב את חיי הרוח שלו כאמן למען המנהיגות החברתית מדינית. פצ'י היה מודאג כל הלילה. בתחילת הערב החל יהודה ללמד אותנו שיר שחיבר. בבקר הקים אותנו יהודה שרת מכיסאותינו העמיד אותנו כמקהלה וניהל את שירתנו מקהלה בפני עמק יזרעאל בזריחה. חברי הקיבוץ שלא היו עמנו בלילה יצאו לעבודה נדהמים לשמוע את המקהלה עם שחר.
שוב ניתן יה לחזות בכוחו העורך של פצ'י.

לאביהו שלום רב

לא בכדי ציפיתי לספרך. הוא עשיר וחשוב בכל הזויות שהוא מאיר. זהו גם ספר אקטואלי. למרות השינויים הרבים שהתרחשו. עצם העובדה שקראתיו בימי הצבע האדום נראה בעיני מעורר מחשבות, המצבים לא דומים אך הפיתויים כן. וגם הצורך להתגונן רוחנית . הפאשיזם מרובה פנים ומאיים תמיד דווקא בפיתוייו התרבותיים, בהבטחות המשיחיות השקר הטמונות בו.
אם היינו מעמידים זו מול זו את ההשקפה מהי היסטוריה כערובה לאמת העומדת נגד המיתוס מצד אחד וכמחשבה פוליטית דטרמיניסטית המובילה בהכרח אל הטוב או אל הרע אם מול שתיהן היינו מעמידים את ההיסטוריציזם כהופך את האחריות המוסרית לתירוץ המשרת מיני שררות שונות, כמשחרר מתפישה מחייבת ומצע כביטוי ליחסיות בלתי מחייבת היינו רואים את כל התפישות בהן אתה עוסק כמחייבות התייחסות אקטואלית. תמיד חששתי כי השיטה הפילולוגית היסטורית של גרשום שלום פותרת אותו ממאבק מוסרי אך כאן הבנתי כי הוא נשען עליה כדי להגיע לתפישה היסטורית הנאבקת נגד המיתוס הפוליטי בכליו תוך הבנה על כי הראייה המכירה בפלוראליות של ההשקפות היהודיות אינה משחררת מן האחריות המוסרית. הסיכון שבכניסה להיסטוריה לפי תפישתו הציונית כלולה במחויבות לאמת המורכבת המגיחה מתחומים רבים ואחריות על תחומים רבים אך אין היא כוללת ערובה לצדק ולאמת אלא רק יוצרת להן מגרש, תשתית חיונית. היא עמידה את העם ניהודי בפני מועד בחינות מוסרי חברתית. כך גם הרציונליות שהיא כה חיונית כדי להגיע לשיפוט ביקורתי אינה מספיקה כדי לכונן חברה מוסרית. קל מאד לגלות את מגבלותיה הקיומיות אך אותן מגבלות מתקיימות שבעתיים בחברה שאינה משתמשת ברציו. בכל זאת צריך לגשת לבנייה חברתית אחראית תוך ידיעה שאין היא זהה עם הפעלת השיקול הביקורתי.
הגישה של החוקרים אותם חקרתם מחפשת נקודה ארכימדית להתמודד עם נחשולי הרשע.
שאלה גדולה אם הרגישות של גולים מספיקה כדי להתמודד עם הר הגעש. כמה מעוררת היא התפישה כי יש ביהודי שחי את הגלות גם הרגישות המחייבת לאיזוטריות לנוכח הכוח האלים מצד אחד ומצד שני יש בה עין פקוחה המסוגלת לגלות את הרשע ואת דרכי פעולתו. אין להתעלם מכך שהעיסוק האינטלקטואלי קשור בהיררכיות של שררה והיררכיה כזו, הזהירות המבקשת להתאים עצמה למה שמשודר על ידי המון עקור משורש מביאה לא פעם לחוסר אונים לשחיקה מוסרית, לאמפטיה עם הכוח.
מבחינתנו השאלה הנובעת מספרך היא האם שובנו מהגלות שחרר אותנו מחובתנו להקשיב לרגישותנו כגולים או רק החריף את מחויבותנו. פרימו לוי אמר כי הגולה נתנה לנו את האפשרות להשתחרר מהרצינות התהומית של הנבואה שפעם מופיעה כנבואת אמת ופעם כנבואת שקר, שהגולה גילתה לנו את חוש ההומור היהודי המסוגל לגלות רגישות וחמלה. האם בניית הציונות החזירה אותנו לרצינות המדחיקה של בעלי הבתים או של נביאי השקר ? האם בשיבתנו ארצה אנו יכולים לשמור את החסינות נגד הפאשיזם (אם נתעלם מכך שחלק ממייסדיה של התנועה הפאשיסטית היו יהודים בגולה ) אותה הכרנו בגולה?
הפרק על אורבך ריגש אותי המיוחד בגלל הקריאה המוקדמת של מימזיס בלי לפני שנים בלי להיות מודע מתוכנו המלחמתי.
הרבה פעמים אני בא בטרוניה לפאולוס ששחרר את הנצרות מרגישות ליהודים, שהמיר את פולחן הפנים מול פולחן החוק , שהעניק לנצרות גט מיהדות והנה מתברר כי הנאצים הנוצרים דווקא עשו אותו לאלמנט המחויב טיהור בגלל שהביא את המסורת היהודית נוצרית למימוש.
מעניין שהמתנגדים להשתוללות הפאשיסטית נאצית עושים זאת לעתים כהגנה על המסורת היהודית כחלק מהתרבות הקלאסית וחלק מהיהודים המלומדים כמו חנה ארנדט וליאו שטראוס מגייסים לשם כך את התרבות היוונית.
אולם מה שרציתי להוסיף כתודה על ספרך זו התזה המוזרה שלי כי היהודים שהגיעו מגרמניה לארץ ישראל בשנות השלושים, שראו כיצד גרמניה זיהמה את תרבותה, את שפתה, את המוסיקה שלה, היו משוכנעים כי עליהם להקים כאן בפלשתינה מקלט לתרבות הגרמנית שיצאה לגולה. שפה ינגנו את בטהובן לא במסיבות יום הולדת של היטלר, שפה הגרמנית תהיה הגרמנית ההומניסטית. אפילו הפסיכולוגיה הפרוידינית כתרבות הומניסטית תקבל כאן מקלט (ראה סיפור אייטינגון). הרבה מהקשיים של יהודי גרמניה בארץ בשנות השלושים וכמעט ניתן לומר שסירוב של רבים מהם להשיל מעל עצמם את התרבות הגרמנית הביאו לשימור אקטיבי של השפה , התרבות, המוסיקה הגרמנית. אותה תרבות הומניסטית גרמנית שחשיבותה כה גדולה. היהודים שעשו זאת בארץ נידונו בה לגולה קשה.

עוד יש לי כהנה וכהנה לכתוב על ספרכם ואני רק יכול להודות שלמדתי ממנו הרבה הרבה ועל כן אני מבקש להודות לכם.

שלך
מוקי

נ.ב. למרות ההקדשה אני מבקש לשלם בעד הספר.