הגות

למרות שאינני פילוסוף או הוגה דעות מדופלם המחשבות פוקדות ומטרידות ויש לי צורך להתחלק בהן עם קוראי.

על חילוניות עברית

חילוניות עברית

החילוניות כתופעה היסטורית אינה תופעה אחידה. שורשיה כבר מופיעים במתח בתוך התרבויות הדתיות בין מקדשים וארמונות של שליטים. במתח בין נביאים ומלכים. בביקורת על מקדשים של פולחן של מלך .צביעותם של כמרים נוצרים הולידה תנועות רדיקליות שהאמינו כי פני הדת המאורגנת מסתירה אינטרסים הפוגעים בקודש האמיתי. מלחמות בין הכנסייה והמלכות רק טיפחו את צמיחתו של מרד נגד סמכותם של מוסדות דתיים. מתחים, יריבויות ואפילו קרבות אלו התקיימו בשם האידיאלים שהדת טיפחה. הם לא ערערו על הצורך לבנות את עיר האלוהים או בשמיים או בארץ.

המהפכה הצרפתית בסוף המאה השמונה עשרה הצהירה על מאבק בין התבונה לבין האמונה. רובספייר הכריז על הקמת דת התבונה שתחליף את הדת המסורתית . בדת התבונה היו טקסים וימי חג, היו בה הצהרות אמונה וראשית של פולחן. מייסדי הדת החדשה היו חלוקים בדעתם האם הם מגשימים סוף סוף את הרעיונות של הנצרות הקדומה או האם הם רוצחים את נציגה, המלך האבסולוטי ששלט בסמכות האלוהים. היו שראו במהפכה הגשמה של הנצרות הקדומה והיו שראו בה ראשית של עידן חדש. אין פלא שבדת התבונה ביקשו להחליף את לוח השנה בשנה שיש בה רק עשרה חודשים ברוח התבונה וההיגיון. שבטלו בה החגים בעלי הניחוח הדתי שביקשו שבוע של עשרה ימים ברוח התבונה. ביקשו לערער על פולחן התפילה בכנסייה. בדת התבונה היתה נעוצה התרבות החילונית.

לונאצ'רסקי היה ממנהיגי הבולשביזם ואחד מיחידי המפלגה הבולשביקית שלא נרצחו על ידי סטאלין. בימי המהפכות הראשונות בתחילת המאה הוא כתב ספר בו ניסה להוכיח כי יש לעצב את הסוציאליזם כדת. יש להקים את כנסיות הכ. סוציאליזם כדת בעלת פולחן חדש תשחרר אותו מעול של קבלת נורמות של אי צדק ושמרנות חברתית. דת הסוציאליזם, דת הכפירה תהיה דת הצדק.
הוא קרא לבנות אמנות שתהיה אמנות פרולטארית, חלק מדת המהפכה.
בר בורוכוב המארקסיסט הציוני ענה ללונאצ'רסקי בראשית המאה : הוא חשב שרע למסד את הכפירה ולהופכה למוקד של פולחן. ברעיון הסוציאליסטי כרעיון פוליטי יש לשמור את הצד הניסיוני, הניתן לביקורת. אסור לחנוק את הרעיון. בהפיכתו לנורמה הוא יהפוך לדוגמה שמרנית שתחנוק את יסוד החירות הדמוקרטית שהיא כל כך חיונית להגשמה. הסוציאליזם צריך להיות תמיד ביקורתי ותמיד מעורב. הוא צריך לשמור על אופיו הניסיוני, המהמר. יש סכנה טען בורוכוב לא רק בהפיכת העתיד לטוטם אליו מקריבים את ההווה אלא גם בהפיכת העבר לטאבו שאסור בנגיעה. אין צורך בנעילת המקורות התרבותיים של העבר בתנאי שאפשר יהיה להתייחס אליהם באופן ביקורתי ותוך הענקת אחריות לדור הצעיר.

לוח השנה של המהפכה החילונית לא שרד את התהפוכות הפוליטיות. הדור הצעיר גם לא שב למרות דבר התורה שהומצא על ידי רבנים גדי לכסות בפסיקות ובדרשות את כל מה שהם חשו שאיננו מכוסה על ידי הכתובים ומאויים על ידי בני הדור הצעיר . צעירים שחשו את העימות בין המקורות להכרעות האינטלקטואליות של הדור ביקשו להתרחק מהתאבדות רוחנית . הם ביקשו לקחת אחריות. מטלה זו עמדה במרכז התרבות החילונית הציונית.

התרבות החילונית העברית החלה בהזדהות עם תרבות ההשכלה. היא קיבלה את ביקורתה נגד הסמכות של רבנים. היא הזדהתה עם הרצון של ההשכלה להיכנס לתחום האמנות . היא חייבה אותה גם ככלי ביטוי לשינוי המתחולל בשטח הרומנטי. היא ביקשה את המחקר ההיסטורי . לבנות מחדש זיקה לשפה הקלאסית של היהדות, לעברית ולספרות הקלאסית של התנ'ך.
התרבות החילונית העברית הזדהתה עם התיאטרון, חיפשה דרך לאמנות פלסטית יהודית, חיפשה דרך לחקר המוסיקה והפולקלור. היא צמחה בדורות הראשונים בהם נשים וגברים היו צריכים לבחור את בני זוגם ולא בשידוך. זה היה שינוי דרמטי בתהליך הקמת המשפחה. במוקד עמדה הגדרה מחודשת של האהבה.

רבים מאנשי ההשכלה שלפני הציונות ראו בתרבות המתחדשת דרך ליציאה מן הגטו. מימוש הבטחת הנאורות לשייכות היהודים אל העולם הגדול ולמדינותיו כאזרחים שווי זכויות. התרבות החילונית הציונית ביקשה לעשות זאת לא רק על ידי טיפוח של זהות אזרחית ליחידיה אלא על ידי הקמת קהילה חדשה בארץ ישראל. היא ביקשה לא רק זכויות ליחיד אלא דרך לחברה, מצע לחידוש חברתי קולקטיבי. חיבור זה לא ביקש לנתץ את התרבות שהיתה אלא לערוך לה חיבורים חדשים, להטיל עליה עול חדש. התרבות החילונית העברית הביאה לפעילות עצמאית ולחידוש אך לא ניתקה עצמה מהמקורות והמסורת היהודית בגלגוליה. היא תבעה לעצמה את הזכות לדרוש אותם . מנושאיה היא תבעה אחריות מוסרית לצעדים שהיא מתחייבת לבצע מתוכם. נקודת מוצא זאת ניכרת בכך שהיא ביקשה ביטוי מחודש ללוח השנה היהודי הישן ולא ביטלה אותו.

התרבות החילונית העברית הבינה כי היא פועלת בהיסטוריה. היו שביקשו בהיסטוריה תהליך ברור המוביל למטרה אך הציונים חשו כי יש בה הרבה מן האי וודאות. כתרבות חילונית סקולארית (מונח הנוגע לזמן האקטואלי) היא ביקשה להיות רלבנטית ואותנטית בעת ובעונה אחת. היא פתחה עצמה למחקר היסטורי האוגר , מנתח ופותח תיבות נעולות אך ביקשה גם ביטוי אמנותי וטקסי לקהילה החדשה ההולכת ונוצרת .

במסגרת התרבות החילונית החלה פעילות ללימוד השפה העברית כשפת דיבור הפורצת את הספר, התנ'ך, התלמוד הירושלמי שנוצר בארץ והתפילה הופכים לבסיס לשפת תקשורת, לשפת מדע ואמנות. הספרות העברית החלה בתהליך של הרחבת השפה. בחלקו התהליך היה מתוכנן . הוא ביקש להרחיב את השפה שנשמרה כשפת לימוד, כשפת פולחן, כשפת המיתוס המכונן לתחומים שנחשבו עד אז כחלק בלתי נפרד משפת החול .

מן הדור של שנות התשעים של המאה התשע עשרה והעשור הראשון של המאה העשרים כרתה התרבות החילונית העברית ברית עם הצורך לחולל שינוי חברתי רדיקאלי. נוער יהודי רב הצטרף למהפכה נגד המדינה האוטוריטארית ורתם לשם כך את התרבות. פעילויות שנחשבו עבודות פרנסה קיבלו ערך מוסף והיו לנייר לאקמוס להזדהות עם האידיאלים המוסריים החיוניים ביותר . הכניסה לעבודת כפיים, לאורח חיים של פועל הפכו למוקד של הזדהות והשראה ליצירה תרבותית ענפה.

האקטיביות הפוליטית גם היא היתה חלק בלתי נפרד מהתרבות החילונית שנוצרה. היא ביקשה לקרוא ולעצב חיים פוליטיים ליהודים באשר הם.
תפישת שוויון ערך האדם שהיו לה שורשים עמוקים במסורת היהודית השפיעה על ראייה פוליטית של החיים היהודיים. היא הביאה עמה שינוי דרמטי בהתייחסות לפוגרומים העונתיים שפקדו את היהודים במזרח אירופה ובמזרח התיכון. אם עד אז ראו היהודים באלימות נגדם אסון טבע, האופק החדש של אזרחות ושוויון זכויות שהובטח ליהודים הדגיש כי בפוגרום התגלתה פגיעה של אדם באדם. לנוכח הרדיפות התעורר רגש של בושה ועלבון. אי התגובה לאסון המגיע מידי אדם הפכה לחטא מוסרי. התרבות החילונית הגיבה על כך בהזדהות עם תנועות של הגנה עצמית. גיבורי הגנה היו לדוגמא לשינוי אנושי ומוקד של יצירה תרבותית.

המפגש של התרבות החילונית עם ארץ ישראל הביא להדגשה מאד חריפה של הנוף כאלמנט מכונן תרבות. התגלו הקשרים האינטימיים בין נוף הארץ לבין מחזור השנה היהודית. מפגש ראשוני זה עם נוף התנ'ך, המשנה והתלמוד הירושלמי הפך להתגלות של ממש. הוא היה מפתח לחידוש, מוקד של השראה לאמנים ולקהילות הצעירות שהחלו בפיתוח של התרבות החילונית.

בתוך כל אלו מצא גם הריקוד המסורתי את מקומו. ללא ההגבלות של ההפרדה המינית. הריקוד סימן את המאוויים לשחרור הנשים. הופיעה הרקדנית העברית שחיפשה בריקוד ביטוי לתרבות ישראל המתחדשת: הד לחיי העבודה, ביטוי לאהבה ולשאיפה לחברותה.

יוצרי התרבות החילונית האמנים, העובדים, מנהיגי קהילות חשו עד כמה יצירתם החדשה מכילה הרבה יסודות לא שלמים. י. ח. ברנר הזהיר מפני הבוסר והפראזה שליוו את התרבות החדשה. הוא הדגיש עד כמה החילוניות לא שלמה.לא יכולה להיות שלמה. עד כמה היא מגלה שברים. הוא תבע ממנה להימנע מאפולוגיה מסתירה וממלאכותיות . הוא היה ער עד כמה היא משותקת על ידי געגועים ועקרות מהפכנית. כרבו חיים נחמן ביאליק הוא ראה את האתגר שמעמיד המצב הזה והאמין כי הוא חושף את האמת ומחולל תיקון יותר גדול מהעריצות האפולוגטית של נוסחאות דתיות. הן תובעות הצדקה טוטאלית להשגחה אלוהית דווקא ברגעי קריסת הקיום היהודי. אלו הימים בהם יש לגייס את הרצון והענווה, את יצר הבניין ואת כוח ההגנה העצמית. לא כדת הכפירה השמחה בשמיים ריקים אלא כיצירת יש מיש המודע לכוחות האין.

התרבות החילונית נוצרה בהרבה מאמץ, תבעה פריצות דרך מתמידות ומעייפות.

רבים שחונכו במסגרת התרבות המסורתית נאחזו בשינוי שהציעה החילונות העברית וטיפחו אותו. להם התרבות החילונית היתה דרך שהובילה מן התרבות היהודית המסורתית אל האופק הרחב של תרבות אנושית. מן הצד השני של הגשר עמדו רבים שהיו דור ראשון ושני להתבוללות המשכילית, אנשים שאיבדו את הקשר החיוני עם העולם המסורתי ועם קהילתם. כשהתברר להם עד כמה נתלשו מבחינה תרבותית, עד כמה היה חזון ההתבוללות חזון של התבטלות עצמית ללא סיכוי הם ביקשו לא לאבד את הערכים בהם האמינו של אנושיות , של יופי ותיקון עולם ומצאו בתרבות החילונית העברית דרך לשוב בלי להסתגר.

בין אלו שגילו את המאמץ הכרוך בבריאת תרבות חדשה היו שהתייאשו . חלק מהם בחר לשוב למה שנראה היה בעיניהם בטוח וסמכותי ושבו לדת. חלק אחר ביקש ללכת החידוש עד הסוף ובחרו להתדפק אל שערי החברה המהפכנית ששללה את עתיד היהדות. וחלק פשוט נטמעו בחברת סביבתם ואורח חייה.

אסונו של העם היהודי בתקופת השואה החריף באופן דרמטי את הדילמות התרבותיות בפניהן הוא עמד. ברל כצנלסון חזה שלאחר שיפרקו את הפיגומים בבניין הלאומי שיוקם תתגלה מצוקתו התרבותית.
בעיקרה של התרבות החילונית העברית מצויה ההכרה שהיא תישאר אתגר . למרות שהיא הצליחה להפוך את העברית שהיתה שפת אב ,שפת לימוד וערכים , לשפת אם המסוגלת להתמודד עם שפת האב בביטוי של מה שעוד לא קפא ולא צונזר . למרות שהיא הצליחה להיות מעורבת בשינוי הנוף ובאחריות לו וביכולת אומנותית המבטאת קהילה חיה, למרות שהיא השפיעה על החשיבה הפוליטית, היא נותרה אתגר המאויים על ידי חלל ריק ודוגמאטיות קשוחה.

פאצ'י, מורה ומדריך

אני מקווה לא להפריז בדברים אלו על פגישותי עם פצ'י בדיבור על עצמי. אני יודע שזה כמעט הכרחי במשימה שנטלתי על עצמי. אני מקווה שהקורא ידע לקרוא את הדברים באופן ביקורתי ויוכל לנפות את עיקרי הדברים ולסנן את העודף .
אחרי שנים של שהייה עם הורי בדרום אמריקה שבתי לירושלים. הייתי חבר בתנועה המאוחדת וזכיתי אפילו להיות מדריך צעיר בקן. כשהגעתי לכיתה י'ב הגעתי לשלב של פרידה מחניכי. היה מקובל אז כי מי שמגיע לגיל שבע עשרה המופלג צריך להקדיש את זמנו לתעודת בגרות. אני לא אהבתי את מלאכת השינון המוזרה של תעודת הבגרות . האמנתי כי אם יש מקום לבגרות הרי זה כמדריך ולא כתלמיד. אך היה צד שני לעניין והוא היה מעליב יותר : מדריכי טענו כי חניכי בגרו והם זקוקים למדריך בוגר. מדריך קומונה.פצ'י היה מדריך הקומונה הבלתי מוכר שבא להחליף אותי. הייתי מאד מנומס. הבנתי את תפקידי כפנסיונר חינוכי ופיניתי את הבמה. פצ'י כיאה למדריך בוגר כבר לא סיפר לחניכים סיפורים כמוני. הסברתי לחניכי המתגעגעים לסיפור כי עליהם להבין שבגרו. פצ'י הגיע לירושלים עם מטען חורג שלא היה מוכר. לימים התברר לי כי הוא רכש אותו בגימנסיה חוגים בחיפה. שם דיבר יוסף שכטר על דברים שונים מאשר אלו שדובר בהם בתנועה גם ברוך קורצוויל לימד את תלמידיו מהי ביקורת ומהי סמכותה של יהדות. שניהם ידעו להשעו על הרוח ועל יהדות, על הבוז לפוליטיקה. שכטר עסק בצורך בטקסיות רוחנית. אמנם השכטריסטים עדיין לא היו בפעולה . קהילתם הרוחנית טרם התארגנה אך תלמידי שכטר שחו בכמה מילונים שאנחנו לא הכרנו . הם עסקו פחות בבורוכוב וברוסיה הסובייטית אך ידעו משהו על הודו ועל מרטין בובר. אותן שנים הייתי נער שגמגם בשפה העברית . את שנות בית הספר בהן לומדים את הבסיס ביליתי בדרום אמריקה . מצב המטען היה חסר. טרם גיבשתי לעצמי כתב יד קבוע בעברית, היו חסרים לי פרקים בסיסיים בתנ'ך ובמקורות.
פצ'י החל באותה תקופה להגשים חלום נועז להוציא לאור חוברת 'שדמות למדריך'. בעודי מדדה בעברית הגיע אלי פצ'י בתביעה משונה : 'תן לי את מה שכתבת.' מאין ידע שכתבתי לא אדע עד היום. אך הוא נתקל בסירוב עקשני . הסברתי לו שאני לא חושב שדברי ראויים לפרסום . לא הערכתי אותם ביותר ובכל זאת שמרתי אותם. תגובתו של פצ'י היתה לא צפויה. הוא לא ביקש לנחם אותי על אוזלת כתבי אלא טען בתוקף שאני משתחץ. 'משתחץ?' שאלתי אותו ' אני מסביר לך כי אין ערך למה שכתבתי ואתה טוען שאני משתחץ?' אך הוא המשיך בשלו : 'כל זמן שכתביך במגרה אתה יכול לחשוב עליהם מה שבא לך. פרסם וקבל את הביקורת או את השתיקה הם יעמידו אותך על מקומך!' נגד נימוקים אלו לא יכולתי לעמוד במיוחד שהוא הוסיף על כך כי זה למען המולדת, כלומר למען חניכים ומדריכים והוא העריך נכון שהם היו לי למולדת. אני האמנתי אז בבובר. בכך שדברים צריכים להתרחש בשיחה פורחת המחוללת דיאלוג של אמת והנה באה תביעה לכתוב בשם אותה סיסמא. כבר הכרתי את ההבדל העמוק שבין פגישה בה אתה מודרך על ידי עיני השומע , על ידי תמיהותיו ופיהוקיו, בה אתה חש את תנודות רוחו של המשוחח עמך המשנה במילותיו את מיקום הקוטב המושך את מצפנך לבין כתיבה שבה אתה מנחש היכן נמצא הקורא או רואה את עצמך משוחח עם עצמך. אך פצ'י קרא לנו לכתוב. ואם לא לכתוב כי קשה, לדבר ולהעתיק את הדברים הנאמרים בעל פה . הוא החליף את הנשימה של הדוברים בסימני פיסוק . רק הוא ידע היכן צריך לשים אותם.
אומרים לנו כי סוקרטס חש עצמו כמיילד רוחני. הוא היה מעלה אצל זולתו דרך הזיכרון והחשיבה ההגיונית , דרך שיחה והחלפת דעות את האמת. הוא היה מיילד אצל בן שיחו ילדי רוח. אנחנו לא השתתפנו בשיחותיו של סוקרטס , לא שמענו אותן , קראנו אותן. הן היו למילים כתובות שנשמרו במהלך הדורות. . אפלטון שכתב אותן , ששחזר או בדה אותן בסופו של דבר הפסיק להסתתר מאחרי השחזור וכתב כתיבה לא של מיילד אלא של מוליד. פצ'י היה מיילד של כותבים רבים. הוא קיים שיחות דרך התביעה לכתוב, הכלי בו השתמש כדי לשוחח הוא עריכת הכתוב. הוא הכניס את הכתוב לרשת של קווי הגובה והרוחב של התרבות העברית והמסורת היהודית. מצד אחד הוא נמצא תמיד בצד של ההתחלות, מגלה אותן, לוחם עליהן, דואג לפרסומן ודואג ליוצרים אותן, מצד שני הוא ערך אותן. הוא דאג שהמרכאות תהיינה במקום שהפסיקים ייקבעו בזמן, שהמסורת הלשונית תשים עליהם עין . התוצאה הסופית היא שנולד משהו חדש אך מחובר. גם מחדש וגם מחזק את שנכתב לפניו. לא מוסר לעצמו דוחות על החורבות שבדרך – פשוט מתעלם מהן.
פצ'י היה קשור למורים שנשאו על גבם הרבה פרידות. מרטין בובר, גרשום שלום שמואל הוגו ברגמן וארנסט סימון היו מאד מודעים לניתוקים, לאותו תהום רוחני שממנו יש למצוא מוצא. פצ'י בא אליהם כתלמיד יוצר כמי שמניח כי יש לתת לקולם הבונה מקום בהתחלה החינוכית המונעת על ידי תחושה של רצף. בשבילו טקסט היה פגישה . הוא ניחש את צרכי הכותב וחיבר אותו למקורות של כתיבתו, בדרך כלל מקורות שהיוצר לא הכיר.

.
בדרך כלל עורך הוא מי שמקבל כתב יד רותח ועושה בו סדר, עורך כמה ניתוחים קיסריים המאפשרים לתינוק המוכן לצאת לעולם. פצ'י קודם כל דאג לכך שיעיזו להיכנס להריון.

יום אחד הופיעה חוברת צנומה 'שדמות למדריך'. לא ידעתי אז כי השם 'שדמות' הצמחוני נלקח מבית מדרשה של חבר הקבוצות התנועה הקיבוצית הכי צמודה לחזון של הקיבוץ כחברה של חקלאים עבריים . הכי צמודה לרעיון שקיבוץ יהיה כפר ולא ירצה לחיות כמפעל או להתבסס על המשימתיות הפוליטית. 'שדמות למדריך' היתה חוברת צנומה. אך מאד יומרנית ושונה מהטון של פרסומים תנועתיים של ימיה שהתמכרו עדיין לטראומה של הפילוג הפוליטי בין התנועות הקיבוציות , לנושאים הבוערים. פרסומים אלו ראו עצמם כעומדים בשער.למרות שהשערים היו רבים תמיד היתה תחושה כי הם עומדים על הבריקדה הרוחנית והודפים אויב . 'שדמות למדריך' היתה יותר חלון פנימה, לנפש ולחבורה. יותר קרובה לאמנים מאשר למדעי החברה, לווידוי של יחידים ושל יחד. החוברת ועורכה ביקשו ביטוי אישי, ספרותי, דיאלוגי ופדגוגי. מתוכה נשקפה ציפייה לחיות ברמה רוחנית גבוהה. לא להיות עיתון מקיא אירועים אלא מפגש תרבותי. פצ'י שהיה עורך החוברת הפך להיות צייד של כתבי יד. עורך דקדקן אך גם מגלה כישרונות. הוא האמין בכותביו, בדרשניו, במשורריו, ביוצריו. מרגע שמצא יצירה ראה עצמו מחוייב לדאוג ליוצר. אמנם לא חילק שכר אך נתן גיבוי, שמר על קשר, העניק תחושה של שותפות. הוא שיתף אנשי אקדמיה שביקשו לפרוץ את המצור האנושי בו היו נתונים ורצו את הפגישה עם הדור הצעיר מצד שני העורך חיפש כל חניך או מדריך צעיר בתחילת דרכם. הם מצאו אצלו סדן, הדרכה. הוא לא ראה עצמו מסוגר במסדר פוליטי כלשהו גם לא בתנועה הקיבוצית בה היה חבר. כך מצאו אליו דרך צעירים מכל התנועות במיוחד אלו שביקשו להשתחרר ולבטא את עצמם באופן חופשי. לרבים החוברת נראתה כאוייב. הם ראו בה מקלט למשתמטים, למבקשי התרת הקו המתוח של ההגשמה, למפוררי סמכות ומשמעת . לשוברי נוסח ספרותי מקובל. לבוני גשרים שצריכים לשבור ולעתים כמפירים את שלוות הלוחמים.
מסביב לעיתון שהפך מ'שדמות למדריך' ל'שדמות' נוצרה חבורה. אני חשתי אז כקטן החבורה. ההבדל בגיל בינינו, הניסיון הצבאי של חלק מהמשתתפים , הכישרון הגואה של אחרים נתן לי תחושה של שמחה שמותר לי להיות בחבורה. כבר ידעתי : פצ'י מעניק לכולם יחס ואני זוכה ממחויבותו זו. נדמה לי כי מכתבי אליו באותה תקופה לא היו מכתבים שמחים. הם ביטאו את כאבי מי שנטל אחריות מוקדם מדי. מי שגילה בתוכו את כל הבעיות שביקשו ממנו לפתור אצל אחרים. כעסקן המתרחק מהכרעתו להיות פועל. בחדר עבודתו של פצ'י מקוטלגים ומתויקים רבים מכאבי. לעתים אני חולם להגיע לשם למצוא את התיק של מכתבי ולשרוף אותו. הרי הוא תיק המכיל את כל המביך ממנו פחד יוסף חיים ברנר המבקר : בוסר ופראזות. תיק מכתבים זה שאני לא מעיז להציץ בו מכיל מטען של ביקורת נעורים שלי על עצמי, בכתב מסורבל ובשפה מגומגמת . לצערי אני לא שמרתי על מכתביו של פצ'י אלי. מעולם הם לא ענו לי על כאבי נעורי. הם הכילו ציטטה משיר. הערות ספרותיות, רשימת אתגרים וסיפורי הרפתקאותיו כצייד רוחות . אך מאחריהם תמיד עמדה התביעה : צמח וגדל. אל תרפה.
פצ'י הפעיל קשרים תומכים ומגשרים בין השונים. נמנע מפולמוס מרדד. הוא הבין כי עריכה משמעותה גם יצירת אקוסטיקה לנכתב. הוא דאג גם לכלים. מבחינה זו היה תמיד בורא מאין. גייס של מקורות ואנשים שיוכלו לעזור לכותבים.
היום קשה לי להסביר לאנשים צעירים מה היה אז להביא דבר לדפוס. עד כמה העבודה היתה קשה. לעבוד עם העופרת, המסגרות. כל טעות היתה גם עבודת פרך. פצ'י היה מגיה עם הסימנים המקצועיים של מדפיסים שנראו בעיני אז כסימני אמנות עתיקה. גיליונות הדפוס שנשרכו אחריו , העמידה על הדפס שלא יתקן שגיאה על ידי שגיאה אחרת היתה נראית כעבודה סיזיפית. פצ'י עשה זאת במיומנות עם גאווה מקצועית אך עם הערצה גמורה למדפיסים אנשי המקצוע. אנחנו התבוננו בו כמי שעוסק בעבודת קודש.

הוא היה צריך להשיג מקורות כספיים לפרסום החוברת . היו גם מתנגדים ותובעי חשבון. למזלנו היו גם כמה תומכים בממסד שהתגעגעו אל מה שהוא עשה. היא מצאה את דרכה אל רבים מחוץ לתנועה הקיבוצית בגלל קולה המיוחד. בגלל שהעלתה עניינים שברוח שהיו חבויים בלבבות רבים.
לקראת מלחמת ששת הימים היתה כבר חבורה. הכוננות, המלחמה היו אירועים מאד משמעותיים לכל אחד מאתנו. גם אישית , גם ציבורית חינוכית. כמונו ראה בהם פצ'י משבר ופרשת דרכים רוחנית . חשנו בדיסוננס עצום שהתגלה במפגש שלנו עם הלוחמים בין הבמות והשופרות לבין האנשים.
אמא אחת בקיבוצי נזעקה אלי כמדריך לשעבר של בנה. הוא חזר עתיר תהילה מהקרבות בירושלים. אך מכונס בעצמו ועצוב. בדרך כלל היה ידוע כשמח, כמארגן, כנתון לקסם של רבים אך הוא שב מן המלחמה לא סיפר, לא ישן , לא עמד בקריטריונים של מנצח. בפגישה של חבורת שדמות התברר שהוא לא היה יחידי. העיתונים וספרי הניצחון, שיכרות הטיולים בשטחים שנכבשו, האופוריה שפרצה אחרי הפחדים העמוקים של האזרחים בימי ההמתנה לא התאימו למה שגילינו . לא שהסכמנו בהערכת המצב , בהסברים ובמסקנות. אך היתה בקרבנו תחושה כללית שדווקא בשעות הללו שנראה שהתמימות מותרת ושאולי אנו נפרדים מחווית המלחמה צריך למצוא ביטוי הולם. פצ'י ניצח על החבורה שהחלה לקיים שיחות ולהקליטן. לא ידענו לאן כל זה יוביל אותנו אך חשנו כי יש כאן פרץ רוחני חשוב שצריך לשמור על הנפש ברגע של מבחן. התהליך של צמיחת הספר 'שיח לוחמים' מתוך הפעילות הזו נשען על מסורת קיבוצית ישנה של הספר הקבוצתי. ספר שהקבוצה כותבת. שאין הוא ספר של סופרים מקצועיים אלא של חברים רגישים ואחראים לסביבתם. אז עוד לא התעמקתי בספרים העתיקים הללו אך ידעתי משהו על קיומם. אלא שכאן לא היה ספר של חברה קיבוצית אחת. גם לא של נציגים מוסמכים. היתה כאן התכנסות של מאמינים בביטוי האישי. בתקופה ההיא עדיין הארץ הכירה את המימד של הסוד, של הצנזורה העצמית והחיצונית. של האפולוגטיקה. המעבר מתקופה זאת לתקופת התקשורת היה איטי. אמנם בספרות הפוליטית המפולגת צפו המון דברים קשים אך אלו היו חלק ממלחמה ולכל היה ברור כי מתחת לכל זה יש עולם חסוי וסודי. 'שיח לוחמים' נכנס לתפר בין התקופות. המשתתפים בשיחות חשו בעוצמתן. פצ'י אז היה ככהן הגדול אך הוא העניק לכולנו תחושה עמוקה של שותפות. הוא גייס אנשי מקצוע ונלהבים למשימה. אני זוכר את גיליונות הדפוס הארוכים, את להט הוויכוחים בינינו אך גם את הידיעה כי אנו נמצאים בידיים של עורך רגיש. הלבה שהתפרצה שמרה על מקצב אנושי . הסולנים המופלאים ידעו לנגן עם תזמורת עשירה. היתה תחושה כי היסודות שנוצקו בימי 'שדמות' היו יכולים לשאת את המפעל . הזדמנות לחיבור מחדש לעריכה מחדש של הרצף התרבותי הנובע מתוך התהום.
המפעל של שיח לוחמים היה צריך להיות חלק משלישיה : ספר זיכרון לנופלי קיבוץ במלחמה, שיח לוחמים וספר שימשיך את השיחות על תחושת הדור השני בקיבוץ לקראת בנייתו של הקיבוץ בעתיד. אני קיבלתי על עצמי לכתוב את ספר הזיכרון. ומה אני יודע ? מאחורי גבי נשבה רוחו של פצ'י: ' אתה לא יודע אך אין ברירה.' יחד עמי עבדה תאיר זבולון חברת רמת יוחנן. היא היתה רשת הביטחון ובעלת השפה יחד אתה יכולתי לעמוד במשימה אך נפשית וספרותית פצ'י נתן לי גיבוי שאינני יודע אם הגיע לי. יריב בן אהרון ואני לקחנו על עצמנו את הוצאת הספר 'בין צעירים' חלק מרכזי ממנו היו שיחות שהתקיימו בקיבוץ עין שמר בעריכתו של אבישי גרוסמן. לא ידעתי אז עד כמה עין שמר תססה רוחנית והייתי מלא פליאה על השיחות שהתקיימו בה. משך הרבה שנים מאז אני חש כי בחבורה של עין שמר ובאבותיה דור המייסדים של הקיבוץ טמון עושר רוחני מיוחד. גם יושר וכנות יוצאי דופן. היה לי ברור כי גורלו של הקובץ 'בין צעירים' יהיה שונה מגורל 'שיח לוחמים' לא רק בגלל ההד הציבורי שהעיסוק במלחמה מביא אלא גם בגלל ש'בין צעירים' לא סיפר סיפור. הוא כלל יסודות של וידוי, של חשבון נפש והגות ראשונית. הוא לא היה מחובר לשום דיסציפלינה ולשום מדף של ספרים ועל כן היו לי הרבה לבטים בקשר אליו. יריב בן אהרון שותפי לעריכה העניק לקובץ עוצמה בלתי רגילה אך הוא כמוני תהה על משמעות הספר וערכו. לפצ'י לא היו ספקות כלל . הוא פשוט לא נתן לנו מקום להתייאש.
פצ'י היה זה שזימן אותי לשני מפגשים מאד חשובים בחיי : המפגש עם מרטין בובר ועם גרשום שלום. הראשון היה המפגש עם מרטין בובר . זה היה מהמפגשים הקשים . שנים לקח לי להבין מה התרחש בו ה באותו זמן פצ'י ביקש לחבר את מרטין בובר עם הנוער הישראלי. בובר חגג אז תהילת עולם ובדידות ישראלית שנבעה מעמדותיו הפוליטיות ומרקעו התרבותי השונה. נחרצותו בענייני שלום ומלחמה, עמדתו החילונית כלפי המסורת המאורגנת מצד אחד והדגש שלו על נוכחות אלוהית מצד שני ניתקו אותו מהמחנות התרבותיים השונים בארץ.מהאורתודוכסיה ומהחילונות האורתודוכסית . התנגדותו לממסד הפוליטי וליריביו שפזלו להערצת ברית המועצות הותירה אותו מנותק . הוא היה איש הדיאלוג שחי בבדידות. פצ'י דאג לו כמו שדאג לחבריו ועל ידי הצליח להביא אותנו , צעירי הקיבוץ לשיחה עמו. אני אז הייתי חסיד של תורתו של בובר למרות הספקות שאבא שלי ניסה כל הזמן לנטוע בי. המפגש עם בובר היה מאכזב בגלל קרירותו של האיש, בגלל פולמוסיו שהותירו משקע מוזר אצל השומעים. העריכה המופלאה של השיחות הללו שעשה פצ'י לא שינתה את המילים ובכל זאת הקור שנשב מהן לא נשאר. היום כשאנו קוראים את השיחות אי אפשר לחוש את האכזבה של רבים מפגישה שלא התקיימה.
שנים לקח לי להחלים מחווית הסתירה בין הציפיות שלי מהדיאלוג לבין מה שהתרחש. היום בזקנותי אני מעריך את יצירתו של בובר כתפילה לדיאלוג . תפילה אמיתית שמצאה נוסח הן בחקירותיו והן בעריכתו את סיפורי החסידים.
לא דומה היתה השיחה שלי עם גרשום שלום.היוזמה היתה של פצ'י לקראת ההוצאה לאור של לקט מכתבי שלום שערך. ידעתי כי שלום חשדן לגבי דיאלוגים. וא הזהיר אותי מפני הדיאלוג ('הדיאלוג הראשון בתנ'ך נגמר ברצח') .דווקא משום כך הפתיע מאד גילוי לבו. פצ'י ששידך בינינו לא רצה להשתתף בשיחה אך הגיע לקראת חצות. שלום ראה אותו דרך החלון. אף פעם לא ראיתי את האיש העצור הזה , עטוף הספרים והרוח כל כך נלהב ושמח. הוא ממש התלהב שראה את פצ'י דרך החלון . היה משהו מאד סמלי במעמד. כמה דקות לפני שהגיע םצ'י דיברנו על ברל כצנלסון. שלום סיפר שברל נוהג היה להגיע אליו מאוחר בלילה . לא היו לו ילדים וחשש להפריע לחבריו לאחר פגישותיו הליליות.
על כן הגיע אל משפחת שלום שגם לה לא היו ילדים. הם היו משוחחים. כך בילה ברל אצל שולם את לילו האחרון לפני שנפטר בחטף. בעוד אנו מדברים על ברל בחצות הגיע פצ'י וכאילו החליף את הפגישות הליליות ההן. באותו לילה לקחה אותי פניה שלום לחדרו של שלום. הוא היה מבהיק כי לא היו בו ספרים. היה בו שולחן ומיטה. על השולחן היתה מונחת תמונתו של ברל כצנלסון. לילה זה נחרט חזק בזיכרוני. רק אחר כך שמתי לב שפצ'י, עורכו המובהק של שלום היה בנעוריו תלמיד של קורצוויל מהמתנגדים הגדולים של גרשום שלום…
את יחסו של פצ'י לשלום סיכמתי לפני המון שנים כשכתבתי 'שלום היה מורה גדול ורבים הם תלמידיו- מעריציו, אך האדם שהבין את האורגניות של מפעלו, את הצורך לחשוף את המפעל כאיש ההיסטוריה והפרטים שקד כל חייו להסוות, להעלים, למסור קרעים קרעים בתקווה שהקורא יגלה רק טפח מהם, האדם שהיה מוכן להקדיש לזה שנים של עבודה מאומצת הוא אברהם.'
פצ'י גורדונאי. עד היום לא למדתי היכן התרחשה הפגישה המיוחדת הזו שלו עם גורדון. אך תמיד שאני חושב על גורדון אני חושב גם על פצ'י. לדידו היה גורדון המשוחח הגדול עם המלומדים עמם עבד. עם מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, עם ארנסט סימון ואחרים. מול היקיות שלהם שפצ'י הבין עד כמה היא יהדות נשברת ויצירתית הוא מעמיד תמיד את יציבותו של גורדון, את האמפטיה שלו ואת יכולתו להיות מורה בחייו ולא מאחורי קתדרה. גורדון היה מבחינתו איש הרוח שהגשים. שלא בנוי על שברי אמונה אלא על ייאוש יוצר. על אמונה בחיים לא כספירה אינטלקטואלית כפי נהוג אצל סוציולוגים או פילוסופים אלא כמחנך הפותח פתח לטבע ולאדם.
ככל שעסק בא. ד. גורדון היה נבוך כשנפגש עם ברנר. מצד אחד הוא הכיר יפה את תפישתו של מאיר איילי שהאשים את ברנר באחריות לדחיקת היהדות מהמפעל החלוצי, שראה בהתקפותיו של ברנר על היהודים והיהדות בת זמנו כריתת שורש מסוכנת. םצ'י הבין שיחסי אל ברנר שונה בעיקרו. גם הכיר את יצירתו הברנרית המופלאה של יריב בן אהרון שדווקא גילה את מקורותיו היהודיים של יוסף חיים ברנר ועל ידי זה האיר את יצירתו באור מיוחד. פצ'י עמד אחרינו אך על ברנר שתק. או לפחות כך הבנתי את עמדתו . כשנפטר מאיר איילי אמרתי בלוויה שלו כי אני רואה בעיני רוחי את ברנר המצדיק את עמדתו המוכיחה של מאיר איילי כלפיו. פצ'י קיבל את דברי בחיוך של הסכמה. אני רק לא קיבלתי את עמדתי באותה שעה . סערתו של יוסף חיים ברנר לא היתה מכוונת נגד היהודים אלא תבעה מהם לא להסתתר מאחורי אפולוגטיקה משתקת. לא להסתפק בהמיית לב אלא לבחון את יכולתם להתמרד ביצירה. לא להקים פולחן אלטרנטיבי המכבה את אחריותם כלפי הפרצות והחורבן המתרגשים ובאים.
פצ'י היה מאד קשור עם שלמה צמח ויהודה יערי. עם סופר העלייה השנייה וסופר העלייה השלישית.. הוא הפגיש את החבורה עם שניהם וליווה את התרגשותו הבלתי רגילה של החלוץ הזקן עם צמיחתו המופלאה של יריב בן אהרון. מפגשי עם צמח שפתחו לי פתח חשוב עם דרכו ואופקיו הבלתי רגילים בתחום הספרות, הפילוסופיה, האגרונומיה וההיסטוריה התאפשרו רק בזכות מעורבותו הבלתי נלאית של פצ'י. גם את יהודה יערי שהכרתי שנים רבות עוד לפני שהכרתי את פצ'י לא הייתי יכול להעריך אלא באותה עקשנות וידידות שליווה את החלוץ איש העלייה השלישית.בובר שהיה מורה העלייה השלישית ולא עלה עמה ארצה ויהודה יערי חלוץ העלייה השלישית נאחזו בנחמן מברסלב כדי להיענות לנפש דורם החילונית. יהודה יערי שפך מים על ידיו של מרטין בובר ונפגע ממנו אך פצ'י ליווה את שניהם באהבה…
פצ'י הלך ללמוד בארצות הברית. הוא שהה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. אז התחלתי לשמוע ממנו דברים על מקס קדושין. לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני ומיהו אותו מלומד מסתורי העוסק בפירושיו את המדרשים. רק לאט לאט הבנתי מה מצא פצ'י בדברי קדושין ובחבורה הקונסרבטיבית בכלל. כאיש קיבוץ ויורש המסורת הספרותית החדשה בארץ הוא הבין את הסכנה ברומנטיזציה של הדת. באותה רוח שנשבה מהוגים כמו סרן קירקגור ורודולף אוטו שביקשו לשחרר את הדת מהתבונה ומהמוסר. קדושין השיב את המוסר והערך כמדד לעשייה הפולחנית לשיח ההלכתי כמו שהזדהותו של גורדון עם הטבע והעבודה לא שחררו אותו אל אותו געגוע ניטשיאני לשחרור מכבליו המשעבדים של המוסר. גם אם מחדשים ופורצים התהליך צריך להיות מוסרי .הקשר של פצ'י לתנועה הקונסרבטיבית כמורה כתלמיד כחלק מהחבורה נעשה באותו הלהט שרקם את חבורת שדמות. במשך השנים הקשרים התעמקו. הוא ביקש לקשר את שתי החבורות. לנצל את הקשרים האקדמיים כדי להעניק לחברי החוג שלנו ידע ותואר אקדמיים ולחברי האקדמיה קשר אל אנשים המחוברים למעשה הקהילתי התרבותי הישראלי. לחבר את העמק החלוצי אל ההר של האקדמיה היהודית בתפוצות. הוא עשה זאת על ידי העברת כתבי יד, על ידי שיתוף עם מכון שכטר שנתן לכמה חברי חוג 'שדמות' אפשרות ללימודים ויצירה. על ידי מפגשים ועידוד לפרסום יצירות.

פצ'י היה מודע היטב לערך של עבודתו. הוא ערך גדולים והדריך רבים לכתוב. הוא גילה כותבים שלימים היו סופרים משוררים והוגי דעות. לכולם העניק רשת ביטחון. כשחשד שאנשים ומוסדות לא הכירו בעבודתו או לפי דעתו ביקשו להשתמש בו לתועלתם הפוליטית או האקדמית הוא הפך למוכיח בשער.
כשיצאתי לשליחות בארצות הברית הפכתי להיות נציג החבורה שליווה את הוצאת 'שיח לוחמים' במקום. הספר נראה אז ממקום אחר. התקופה היתה תקופת המרד של הסטודנטים והקרב הרעיוני על מלחמת ויטנאם. הספר שם עורר דיון שונה מבארץ אך חשוב דווקא כגשר אל ניסיונות שונים לחידוש חיי היהדות. מכיוון שמערכת 'שיח לוחמים' לא הייתה ממוסדת ומאורגנת לא התמדנו במסירת המסר.
עשר שנים ערך פצ'י את 'שדמות'. החליפה אותו בעריכה שלומית אביאסף. היא פתחה את המפעל לאופקים רחבים של דעת לאו דווקא מתחומי ההגות היהודית. אחרי מלחמת יום הכיפורים ערכתי את חוברת 'שדמות' . פצ'י ליווה את העבודה.
הוא יזם וערך את ספרי 'ללא כתונת פסים' הצורך להוציאו נבע מתוך הזעזוע של מלחמת יום הכיפורים. מצד אחד נשברו בה הרבה מוסכמות והפצע למרות הניצחון חשף את המצב האנושי והיהודי הקשה שבתוכו אנו פועלים. הוא העריך כי ספר כזה נחוץ אך כשראיתי את הגיליונות שערך הבנתי עד כמה המטלה בלתי אפשרית. הייתי מקבל ניירות מתוקנים והתביישתי. גיליתי את בורותי העמוקה, את התלות המיוחדת שלי בעורכים הלשוניים. עוד לא הבנתי כי עם זה אצטרך לחיות. פצ'י היה שולח תיקונים מביכים ומכתבי עידוד. הוא פשוט לא נתן לי להיכנע. בתחילת המכתב היה משבח ואחר כך מראה עד כמה עוורוני גדול.
החוג למקורות ישראל שהקים פצ'י באורנים היה המשך הגיוני לקריאת חוג 'שדמות' להתמודד עם לימוד מקורות היהדות. פצ'י קרא לנו למורים לבא ללמד מכל פינה. לא באנו למקום מתוך אותם המניעים. לא תמיד מתוך שמחת הנתינה אלא גם מהרעב והצמא, מתחושה של חסר. . האחד שבא כבן משק שחש כי התאווה לדעת קופחה על ידי המחויבות לעבודה הגופנית . השני מתוך תחושה כי הוא צריך להדגיש יותר ויותר את פרישתו מהשמאל האורתודוקסי, השלישי מתוך כך שהתעמת עם המנהיגות המסורתית של תנועתו. היו שביקשו להוציא לאור ידע שהיה קבור אצלם שנים רבות ואחרים גילו אפשרויות להגיע אל מעיינות חתומים. היו שביקשו לשחרר מסמכות ולהפיץ תורה בחדווה וברוח שמחה והיו שביקשו עול חדש באווירת הנהנתנות שהוציאה אותם מהכלים. לא היה ברור לשותפים ולא חשבו לברר לעצמם האם הם מבקשים להיאבק על רביזיה של המרד הציוני או להביא להעמקתו. כולם היו מודעים כי צריך לתקן משהו בדרך. על כולם ניצח פצ'י כשהוא מדלג מעל חילוקי הדעות מתוך תפישה מחנכת הטוענת כי יש לפתח שיחה בין שונים המחשיבים את עבודתם כמחנכים. הוא חש כי עליו לנסות לחמש כל אחד בנשק לו היה זקוק. כל אחד קיבל ממנו שיר, קטע הגות, מפגש עם מישהו שלדעתו של פצ'י יכול להעמיק את השראתו. לכל אחד היה מביא מקור ספרותי שמצא, פרק בהיסטוריה, דברי מלומדים ווידויים גם אם אין התאמה בין הכוונות אפשר לערוך את הרבים לכלל יצירה משותפת.. בשיחות בין המורים לא תמיד שררה הרמוניה. הפחדים מאובדן אנרגית הביקורת החברתית פוליטית מצד אחד ומדלדול הרוח מצד שני הביא לא פעם למתח. פצ'י הכיר את אזורי החיכוך אך הביא עוד משורר, עוד סופר, עוד הוגה שגילה והם הכניסו רוח חדשה לדיונים ולכתיבה. אנו לא תמיד ידענו מול איזה רוחות אנו עומדים. אורנים של אותם ימים היתה מבצר חשוב של השכלה שינקה מהרוח הלוחמת של שנות המאבק הסוציאליסטי אל מול הפאשיזם . זו היתה רוח שהכירה יפה את פיתוייה האינטלקטואלים של הרומנטיקה על מקורותיה, שהאמינה שבעזרת המוסיקה הקלאסית והספרות הגדולה בפירושה הסוציאליסטי אפשר יהיה לנהל מערכה על פני החברה והאנושות. כאן התבצרה ההשכלה הלוחמת שביקשה תשובות פוליטיות לשאלות תיאולוגיות. חלק מהמורים באורנים מאד נבהלו מהמהומה שנוצרה על ידי החוג החדש. היתה בהלה במיוחד משום שחשו כי היציאה מן הארון של יהדות יכולה ליצור אורתודוכסיה חדשה ואולי להביא אפילו לחזרה בתשובה או לסדקים באורתודוכסיה החילונית. לפגיעה בליברליזם ובסוציאליזם. הם ביקשו ללמד יהדות ברוח הביקורת ואת הדרשנות לשמור לאירועים מדיניים או לקרבות על מנהיגות. .הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי היו במבוכה ואיחוד הקבוצות והקיבוצים היה ספקני. הברית בין אורנים ,החוג למקורות ישראל והאקדמיה לא היתה פשוטה. היא נרקמה בימי פרשת דרכים וחילופי משמרות. בימי האקדמיזציה בתנועה הקיבוצית והגעגוע להיררכיה וסמכות בעולם האקדמי. על רקע זה נפרד פצ'י מאורנים והגיע לכהן באוניברסיטת תל אביב. לא הייתי קשור אל פעילותו זו אך הגיעו אלי הדים שהוא פועל שם בדרכים שהכיר. בחיפוש האנשים, היצירה, בעידוד ועבודת עריכה לעומק.
הקשר שלי עם פצ'י בעבודתו הספרותית הרחבה היה מוגבל לתחום ייסוד ספריית אופקים בעם עובד. בשלב מסויים הייתי חבר מערכת הספרייה וראיתי אותו בפעולתו. הספרייה עסקה הרבה בתחומים של תרגום והרחבת אופקים תרבותיים. הוא עסק כל אלה במיוחד באותם קטעים שנתנו אפשרות לביטוי עברי. במיוחד זכורה לי מעורבותו הרבה בהוצאת הרצאותיו המדעיות של אהרון קציר. ובעריכת כתביו של גרשום שלום כחלק מהספרייה. בצד חשיבתו על ארון הספרים היהודי והוצאה של מקרא לישראל היה לו חשוב לתת ביטוי עברי ותרומה לתרבות העולם. הדיונים במערכת אז כשאהוביה מלכין מנווט את הספינה היו דיונים מאירי עיניים בתהליך מודע של בנייה תרבותית.
בעבודתו החינוכית הציבורית והספרותית פצ'י נאחז בקשר עם מאיר איילי איש יפעת. הוא היה מנהל בית הספר התיכון בעמק המערבי ועסק הרבה במקורות יהודיים. מאיר איילי היה מדור אחר. מתלמידי האוניברסיטה בירושלים בשנות הארבעים. עולה מגרמניה שלמד אצל מורי הדור באוניברסיטה שהגיעו ממרכז אירופה. הוא הגיע לקיבוץ גבת שהי מעוז של מזרח אירופה, של סוציאליזם עממי חילוני . המשוררת פניה ברגשטיין היא שקלטה אותו ואת אשתו כשבאו כמורים למקום. קשריו העמוקים עם ברל כצנלסון, עם מקורות יהודיים ועם גרשום שלום הרחיקו אותו מהקיבוץ המאוחד. עם הפילוג עבר ליפעת. פצ'י תבע ממנו לחשוף את המימד היהודי שהדחיק. הוא האמין שאם יעיז להוציא את מטענו התרבותי החבוי לאוויר העולם יוכל לעשות מעשה חינוכי גדול. מאיר אילי יזם את תיקוני ליל השבועות הראשונים בתנועה הקיבוצית. אלו היו לילות של לימוד שהיו אחר כך למודל לעשייה המונית בקרב חוגים חילוניים ודתיים.
על רקע של יחסיו של פצ'י אל גורדון, אל בובר ושלום, גם על רקע של היותו חבר קיבוץ אפשר להבין את הערכתו העמוקה את מפעל הבנייה מחדש של ברל כצנלסון
תיקון ליל שבועות אחד שארגן פצ'י בקיבוץ יזרעאל בעזרת חבריו מקיבוץ יזרעאל זכור לכל משתתפיו. זה היה תיקון שהוקדש לאגרות ברל כצנלסון שערך יהודה שרת. שלשה כרכים מלאים וגדושים בהערות שנראו כמעין תלמוד לחרוצים. לי ספרים אלו היו מדריך מיוחד לתולדותיה הרוחניים של העלייה השנייה. יהודה דיבר באירוניה על 'המון שלשת הקוראים' שיקראו בהם. יהודה שרת הקדיש ארבע עשרה שנים מחייו לערוך אותן . הוא ביקש להתרכז באגרות שנכתבו לפני העלייה השלישית. לפני התגלותו של ברל כמנהיג מוכר. יהודה שרת האמין כי בשלב הזה של חייו עד שנת 1918 האגרות יכולות ללמד על האיש בלי הדים מיותרים הנובעים מהיותו מנהיג מוכר. יהודה שהגיע ללילה ההוא כבר לא ראה טוב. הוא לימד את כל החבורה שיר וסיפר על ברל. הוא חצב את מילותיו בכוח עצום. הוא לא היה איש צעיר ועיניו כהו. אך הוא קרא יחד עם בתו את דברי ברל כדברי שירה עם משקל ורמז על כך שברל הקריב את חיי הרוח שלו כאמן למען המנהיגות החברתית מדינית. פצ'י היה מודאג כל הלילה. בתחילת הערב החל יהודה ללמד אותנו שיר שחיבר. בבקר הקים אותנו יהודה שרת מכיסאותינו העמיד אותנו כמקהלה וניהל את שירתנו מקהלה בפני עמק יזרעאל בזריחה. חברי הקיבוץ שלא היו עמנו בלילה יצאו לעבודה נדהמים לשמוע את המקהלה עם שחר.
שוב ניתן יה לחזות בכוחו העורך של פצ'י.

אביהו זכאי אנשי רוח לוחמים בנאציזם המנצח

לאביהו שלום רב

לא בכדי ציפיתי לספרך. הוא עשיר וחשוב בכל הזויות שהוא מאיר. זהו גם ספר אקטואלי. למרות השינויים הרבים שהתרחשו. עצם העובדה שקראתיו בימי הצבע האדום נראה בעיני מעורר מחשבות, המצבים לא דומים אך הפיתויים כן. וגם הצורך להתגונן רוחנית . הפאשיזם מרובה פנים ומאיים תמיד דווקא בפיתוייו התרבותיים, בהבטחות המשיחיות השקר הטמונות בו.
אם היינו מעמידים זו מול זו את ההשקפה מהי היסטוריה כערובה לאמת העומדת נגד המיתוס מצד אחד וכמחשבה פוליטית דטרמיניסטית המובילה בהכרח אל הטוב או אל הרע אם מול שתיהן היינו מעמידים את ההיסטוריציזם כהופך את האחריות המוסרית לתירוץ המשרת מיני שררות שונות, כמשחרר מתפישה מחייבת ומצע כביטוי ליחסיות בלתי מחייבת היינו רואים את כל התפישות בהן אתה עוסק כמחייבות התייחסות אקטואלית. תמיד חששתי כי השיטה הפילולוגית היסטורית של גרשום שלום פותרת אותו ממאבק מוסרי אך כאן הבנתי כי הוא נשען עליה כדי להגיע לתפישה היסטורית הנאבקת נגד המיתוס הפוליטי בכליו תוך הבנה על כי הראייה המכירה בפלוראליות של ההשקפות היהודיות אינה משחררת מן האחריות המוסרית. הסיכון שבכניסה להיסטוריה לפי תפישתו הציונית כלולה במחויבות לאמת המורכבת המגיחה מתחומים רבים ואחריות על תחומים רבים אך אין היא כוללת ערובה לצדק ולאמת אלא רק יוצרת להן מגרש, תשתית חיונית. היא עמידה את העם ניהודי בפני מועד בחינות מוסרי חברתית. כך גם הרציונליות שהיא כה חיונית כדי להגיע לשיפוט ביקורתי אינה מספיקה כדי לכונן חברה מוסרית. קל מאד לגלות את מגבלותיה הקיומיות אך אותן מגבלות מתקיימות שבעתיים בחברה שאינה משתמשת ברציו. בכל זאת צריך לגשת לבנייה חברתית אחראית תוך ידיעה שאין היא זהה עם הפעלת השיקול הביקורתי.
הגישה של החוקרים אותם חקרתם מחפשת נקודה ארכימדית להתמודד עם נחשולי הרשע.
שאלה גדולה אם הרגישות של גולים מספיקה כדי להתמודד עם הר הגעש. כמה מעוררת היא התפישה כי יש ביהודי שחי את הגלות גם הרגישות המחייבת לאיזוטריות לנוכח הכוח האלים מצד אחד ומצד שני יש בה עין פקוחה המסוגלת לגלות את הרשע ואת דרכי פעולתו. אין להתעלם מכך שהעיסוק האינטלקטואלי קשור בהיררכיות של שררה והיררכיה כזו, הזהירות המבקשת להתאים עצמה למה שמשודר על ידי המון עקור משורש מביאה לא פעם לחוסר אונים לשחיקה מוסרית, לאמפטיה עם הכוח.
מבחינתנו השאלה הנובעת מספרך היא האם שובנו מהגלות שחרר אותנו מחובתנו להקשיב לרגישותנו כגולים או רק החריף את מחויבותנו. פרימו לוי אמר כי הגולה נתנה לנו את האפשרות להשתחרר מהרצינות התהומית של הנבואה שפעם מופיעה כנבואת אמת ופעם כנבואת שקר, שהגולה גילתה לנו את חוש ההומור היהודי המסוגל לגלות רגישות וחמלה. האם בניית הציונות החזירה אותנו לרצינות המדחיקה של בעלי הבתים או של נביאי השקר ? האם בשיבתנו ארצה אנו יכולים לשמור את החסינות נגד הפאשיזם (אם נתעלם מכך שחלק ממייסדיה של התנועה הפאשיסטית היו יהודים בגולה ) אותה הכרנו בגולה?
הפרק על אורבך ריגש אותי המיוחד בגלל הקריאה המוקדמת של מימזיס בלי לפני שנים בלי להיות מודע מתוכנו המלחמתי.
הרבה פעמים אני בא בטרוניה לפאולוס ששחרר את הנצרות מרגישות ליהודים, שהמיר את פולחן הפנים מול פולחן החוק , שהעניק לנצרות גט מיהדות והנה מתברר כי הנאצים הנוצרים דווקא עשו אותו לאלמנט המחויב טיהור בגלל שהביא את המסורת היהודית נוצרית למימוש.
מעניין שהמתנגדים להשתוללות הפאשיסטית נאצית עושים זאת לעתים כהגנה על המסורת היהודית כחלק מהתרבות הקלאסית וחלק מהיהודים המלומדים כמו חנה ארנדט וליאו שטראוס מגייסים לשם כך את התרבות היוונית.
אולם מה שרציתי להוסיף כתודה על ספרך זו התזה המוזרה שלי כי היהודים שהגיעו מגרמניה לארץ ישראל בשנות השלושים, שראו כיצד גרמניה זיהמה את תרבותה, את שפתה, את המוסיקה שלה, היו משוכנעים כי עליהם להקים כאן בפלשתינה מקלט לתרבות הגרמנית שיצאה לגולה. שפה ינגנו את בטהובן לא במסיבות יום הולדת של היטלר, שפה הגרמנית תהיה הגרמנית ההומניסטית. אפילו הפסיכולוגיה הפרוידינית כתרבות הומניסטית תקבל כאן מקלט (ראה סיפור אייטינגון). הרבה מהקשיים של יהודי גרמניה בארץ בשנות השלושים וכמעט ניתן לומר שסירוב של רבים מהם להשיל מעל עצמם את התרבות הגרמנית הביאו לשימור אקטיבי של השפה , התרבות, המוסיקה הגרמנית. אותה תרבות הומניסטית גרמנית שחשיבותה כה גדולה. היהודים שעשו זאת בארץ נידונו בה לגולה קשה.

עוד יש לי כהנה וכהנה לכתוב על ספרכם ואני רק יכול להודות שלמדתי ממנו הרבה הרבה ועל כן אני מבקש להודות לכם.

שלך
מוקי

נ.ב. למרות ההקדשה אני מבקש לשלם בעד הספר.

אבי שגיא מחפש עקבות רוח

לאבי שלום רב!

קראתי ברב עניין את ספרך החדש. תודה לך על שכינסת לבית המדרש את שלונסקי ואת הגל, את למדן וסארטר, את קירקגור עם רבי נחמן, את ברנר עם ש. שלום, את ניטשה וט. כרמי, והם יושבים בשורות בית המדרש ומפלפלים בהלכות תיאולוגיות. ארגת שתי וערב המתאר בצבעוניות ובדרכי גלגול נשמות כמעט, את המסורת העתיקה חדישה של מותו של האל בקיץ הרותח של ההשכלה ותחייתו הדיאלקטית בסתיו הרומנטי. כמעט אפשר לקרוא לסיפור מות התמוז, למרות שהוא סיפור של גלגוליה של ההגות והשירה שלא תמיד מודעת לדרכי לידתה.
הספר מתאר את מצבם של אלו המהלכים בדרך מאובקת ולפתע קופצת עליהם תפילת ילדות בלתי מפוענחת ה'יושבת' אצלם כזיכרון סתמי, כלחן חוזר בכפייה בלתי מוסברת. מולם מהלכים בדרך אלו המחפשים להם מקצב ומנגינה שלא שמעו, חוויה שהם לא חוו אך הם מודעים כי היא מתקיימת היכן שהוא בעולם למרות שלא יכולים לשאוב את קווי מתארה מחוויות ילדות. אלו ואלו נוודים בזמן. לא יורשים אוטומטיים ולא אלמי לשון, מהלכים בין שפות שקלטו מן השורש ומן האנטנות הגבוהות. הם מודעים לכך שמה שמפורסם בעולם כקיים נועל אותם וזה אשר נותן להם כנפיים אינו ברור ועלול להתגלות כהיבריס מסוכן או מטופש.
בהלוויות ובקינה הכאב נוכח, גם ההלם והתפילה לבלתי ניתן למימוש. אך יש בהן סגירת מעגל המאפשרת זיקה מחודשת, איכות חדשה, לפי דברי המשוררת רחל ' רק אשר אבד לי קנייני לעד'. כאן מתחילה ההפנמה, הזיכרון התובעני, הערעור על ביטחון. יש כאן קריאה מחודשת למעשה ולמחווה. מתחוללות תמורות באקוויפרים התחתונים, הרי הגעש מאבדים את הפקקים המסתוריים שריסנו אותם, ענן גדול מונע טיסות.
טובים בעיני גישושיך והכתובות עליהן אתה מתדפק. ובהם רבים הנאחזים בגלוי והם טעוני חרדת אובדן ואלו הנאחזים בסוד הברית התובעת קשר עם האחר ומבקשים להופכו לאתה ממשי הפוגש אותם לא באלמוניות אלא באחריותם המשותפת לעולם, בגילוי השפה הקונקרטית המאותתת ללא הרף כי אין לחתור לקרקעית אחרונה.
המחוללים על מצבותיו של האל המסתתר, המרחמים עליו בשתיקותיו, המגלים את שתיקתו ההיסטורית או הפסיכולוגית נתונים בסכנה שלעתים חומקת מראייתם : הפיכתו של האדם המדבר, המתגלה יותר מדי לאליל מצולם, לכוכב עליון שאיבד כיוון ונתון להתנפצות בסד משחרר מן המוסר המחייב צניעות, ענווה, חדווה, הומור. לנאחזים בקרנות המזבח של תיאולוגיות שניצלו מהאוטו דה פה של הכפירה נשקפת סכנה דומה. הם מסתתרים מאחרי חוק ומעמד של נציגי החוק בדרך לטירה הנישאת ומבקשים פטור בהנפת דגל לבן בפני פוסקים המשחרר מאחריות אישית למשמעות חייהם.
האם יש סיכוי שפליטי שתי הדרכים לא ימרטו איש את שערות רעהו בפסטיבל של עגלות ריקות ומלאות, דימיוניות וקורסות העוצרות את מעלה ההר ?
האם יש סיכוי שתמצא המחילה בין אבלי האל ונושאי קינתו לבין חוגגיו הזורעים חרדות ? האם נטוי גשר בין הקינה, ההודייה והאלם ? האם נשוב אל תפישת גורל חשוף וסתום או נרחף במיסתורין של ניסים נסחטים בקמיעות ובדרכי מילוט ?
האם לא תתכן פגישה אמיתית בין אלו החותרים ל'הגברת הריאליות והקדושה' כפי שתבע יוסף חיים ברנר בה ייפגשו המשוררים ואנשי המעשה במרחב המתוח של חילוקי הדעות ושותפות המעשה הנקרא ונשפט על ידי תביעה נבואית, עומק מדרשי ומעשה חלוצי?
התיאולוגיה אמר גרשום שולם נדדה אל הספרות ואתה הלכת בצדק אחרי סימני הדרך שהיא הותירה אחריה.
לי נדמה כי ללאה גולדברג ולזלדה יש שפה משותפת למרות ובגלל מקורות הגידול השונים, התיאולוגיה השונה. נדמה לי כי גם יונה וולך ודליה רביקוביץ' המשיכו את מסורת 'השיחה הגדולה' כמו שקראו לכך אנשי העלייה השלישית וזוהי שיחת היחיד ושיחת החבורה הניבטת בבתים שאנו בונים ובגנים שאנו מטפחים, בביקורת שאנו מעמידים ובשאיפות המוסריות הבאות מה'אף על פי כן'. כולנו באים לתקווה זו עם חוויות ילדותנו, עם הכרעות נעורינו, עם הניסיון שרכשנו והרעב המתמיד שלנו לדעת עוד קצת.
אני קורא כרך אחרי כרך מכתביך ומשתאה על המאמץ הפרומיתאי להיות כמו ששלום אמר על וולטר בנימין להיות רש'י של התקופה. ויש פירות. גם אם מסקנותינו או נקודת מוצאינו לא חופפות.

בברכה
מוקי צור

תינוק נולד (לכבוד לוינס)

אבות ובנים

האבא עמד ליד בנו התינוק. הוא אחז בכינור וניגן מנגינה מלהיבה. כל החבורה רקדה מסביב. ריקוד התינוק הראשון בקבוצה. בקיבוץ אחר החברים קבלו את האמא הראשונה בתחנת רכבת והביאו עמם מחברת גדולה כדי לרשום בה את התינוקת לחברות בקיבוץ . בהורה המלווה בכינור של החבורה הגלילית לא דובר על קבלת התינוק לחברות אלא על תינוק המתחיל את חייו בלי לדעת מהו ההבדל בין הקבוצה האינטימית והקיבוץ הגדול.בין דגניה לעין חרוד. התינוק שכב בעריסה ומסביבו החבורה רקדה והותירה לו לחגוג את חייו כתינוק. בתינוקיותו הוא היה מוקד לגעגועיהם של שבעי הרעיונות ומומחי החברה העתידה לקום אחרי שיסתיימו הוויכוחים, כשהעבודה תתגלה בפוריותה והעצים יטילו את צילם המרגיע. התינוק ההוא אינו כבול בחלומות הנחלמים מסביבו על ידי הוריו וחבריהם. הוא לא מבין מהו הריקוד המתרחש מסביבו, מה מנגן כינורו של אבא או למה מתכוונת אמו הנוטלת אותו בידיה.
שני תינוקות ומסביבם מהומת עולמים. האמא מבקשת על חייה : שיתנו לה זמן. שלא ייכנסו יותר מדי לחוויה שהיא חווה. אך החבורה המייסדת לא נכנעת: חבריה מבקשים מהתינוק שיודיע להם כי יצירתם לא תאבד. שעבודתם לא שווא. זה דחוף להם. לכל היה ברור כי הילדים הללו אינם חלוצים: אין הם יכולים לרעוב ולא לכלות את נשמתם בעבודה עד אפיסת כוחות. הם גם לא יכולים לחיות בהזנחה הרווקית ובעזובה שליוותה את מצבי הרוח המתחלפים של החברה הצעירה . 'תנו לילדים גבעה אחרת' אמר אחד מהרווקים המושבעים בקיבוץ שחשש שהילדים יראו את חדרו הבלתי מטופל , את האוכל הבלתי אכיל, את הזיעה והבדידות. 'תנו להם גבעה אחרת' שם לילדים נקים מציאות שונה. שם יתגלו כל כוונותינו הטובות. אולם הילדים חיו בחצרו של קיבוץ, נשמו את הווית הוריהם וחבריהם יום ולילה עוד בטרם הבינו. ( אולי משום כך לעתים כשבגרו ביקשו להתיר את חבל הטבור ולעבור לגבעה אחרת, עם שפה משוחררת מעולו של הסיפור).
במהלך חיי הקיבוץ היו רגעים בהם ההיסטוריה והאלימות העמידו את היצירה בסכנת קיום. במצבי מלחמה התעוררה שאלה של פינוי הילדים. בימי תל- חי פונו ילדי כפר- גלעדי ותל- חי. בימי מלחמת העולם השנייה פונו ילדי הגליל שהיה מאויים על ידי צבא צרפת הפרו גרמני בסוריה ולבנון. לפני מלחמת העצמאות היה וויכוח האם יש לפנות את הילדים או לא. היו שטענו כי השארות הילדים במקום היא שתעניק להוריהם את המוטיבציה להלחם בלי פשרות והיו שטענו כי דווקא פינוי הילדים הוא שיעניק להוריהם את העוצמה שלא להיכנע . סיפורי הפינוי היו לסיפורי ניצחון גדולים. הילדים הגולים, המנותקים מהוריהם ידעו כי יש מישהו הנלחם לביתם הם. הם התגברו על חרדות הפליטות על ידי געגועיהם להורים המגינים על הבית. אך עם התבגרותם קרבות הוריהם וגעגועיהם הילדיים אל הבית הנתון בסכנה לא מנעו בעדם לעזוב את הבית ואת הרעיון. התינוק הנולד ממשיך אך מממש את חירותו לבחור, וחירותו זו מקנה לו את האחריות על חייו בשונותם מחיי הוריו.
בהיסטוריה אין רק המשך או ניתוק. כל המשך מתחיל מהתחלה חוזרת . כל הורה מכיר זאת על בניו ובנותיו : הם ההמשך לו אך אין הם בבחינת ערמה מצטברת או סחף גורלי אין הם זהב ההופך לעפר ואפר ולא צמיחה הפורצת אוטומטית אל על. כל המשך הוא כהתחלה מחודשת. לא רק קו עולה או יורד אלא רצף של נקודות זינוק .
לכל אחד מאתנו אורבות הסכנות שבהזדקנות, תחושות של סופניות אישית וקולקטיבית אך מי יודע מה יעשו עם זהותנו ההתחלות החדשות שנוצרו בדמותנו ובאהבתנו . הן פורצות ומבקשות להתמיד או לנתק, להתחבר אל הראשית או אל הבגרות, לשחזר, ליצור או להרוס.

רשימה זו נכתבה לכבוד פרסום תרגום הספר כוליות ואינסוף של לוינס לעברית

כביש טבריה צמח, פרקי חלוצים

לאורך 100 שנים מדבר הקיבוץ על הדרך והבית. זה היה מונח שגור בפעולות האידיאולוגיות ובמכתבים הפרטיים. בקינים של התנועה ובטיולים הארוכים במדבר דיברו המדריכים על הבית והדרך וחניכיהם לא תמיד הבינו על מה מדובר עד שהיו למדריכים והעבירו את התורה לחניכיהם. לא ברור מי המציא את צמד המילים וכל הצעה שלי תמצא בוודאי טועה.
אז אני מבקש לספר משהו על דרכים. על דרך מסוימת שתבקש סליחה מכל הדרכים החשובות ממנה. הפרק הראשון שייך לפרהיסטוריה של הקיבוץ. בראשית המאה העשרים .היתה הדרך מצמח לטבריה דרך עפר ענווה . רוכלים שהיו יוצאים מטבריה למסעות על גבי חמורים , כפתורים, סיכות ובדים ,היו עולים דרכה עם מרכולתם לגולן ויורדים חזרה עם חמורם ריק מסחורה. הולכי רגל שוטטו בדרך , בדרכם לעיר הבירה של הגליל טבריה . בטבריה ניתן היה לקנות בגדים או להתאשפז בבית החולים
( החולים היהודים והמוסלמים הסכימו בשתיקה תמורת טיפול נאות לשמוע קצת הטפות נוצריות של המיסיונרים).
בטבריה היה הבנק המקומי של גרוס ,פעלו בה כוללי חרדים חסידים ופרושים שרבו ללא הרף, פעלה במקום עדה ספרדית ענפה שתחזקה את זיכרונות מלכות היהודים האבודה של דונה גרציה. בדרך לצמח הוקם מפעל הצדקה הגדול של רבי מאיר הבעל הנס . הוא לא החמיץ לתרום לקופת הקהילה המקומית הצמוקה סכומי כסף שנשארו בכיסי העולים לרגל למערתו של שמעון בר יוחאי במירון בל'ג בעומר . חמי טבריה ארחו חולים שהחליפו ידיעות על מחלותיהם ועל אסונם של יהודי העולם שהתרגשו באנחות כבדות. בטבריה היה מעוז המשטרה טורקית על כאיליה, החיילים של האימפריה העות'מאנית . הם כנראה הורישו לנו את הכינוי העברי חייל. מי שעבר את כל הדרך והגיע לצמח פגש בתחנת רכבת העמק שהובילה מסעות לכרך הגדול חיפה ולתחנת הרכבת הקטנה בדרך, פולה, היא העיר עפולה של היום. מצמח הרכבת התפתלה ועלתה לדמשק. זו היתה רכבת צנועה אך קדושה, איטית ביותר אך הנופים אותם עברה היו מקסימים. הדרך מטבריה לתחנת הדרך בצמח היתה דרך עפר.

בשולי הדרך הסתובבו בדוים רכובים שזרעו את אהליהם בסביבה. ביטחון לא היה כאן. לא תמיד היו לכך טעמים פוליטיים עמוקים . הבדוים פשטו על השדות ועל הדרכים ושדדו מה שיכלו. הם חיו בעוני גדול ובאדמה שחיפשה קצת סדר.

בלב הדרך מצמח לטבריה עמד סלע גדול. שני גושי אבן שביניהם עברה הדרך . המעבר היה צר ומפחיד כי מאחורי האבן עמדו לפי המסורת המקומית הרבה שדים , רוחות וגזלנים שהצדיקו את כל האמונות התפלות. חשש מיוחד עורר הצבוע המקומי שלא ברור אם היה אך הוא היה מעורב בסדרי הפחדים שתקפו את ההולכים ברגל. ברווח בין שיני הסלע עברו חמורים וסוסים אך לפי מה שהיה מקובל בעמק עגלות לא עברו. הרווח בין הסלעים היה צר מדי.

 

בתחילת המאה פרצה מגיפה גדולה בארץ ישראל. כל הערים נסגרו הרמטית. הפחד לא דילג על אף אחד והמוות נעשה אורח קבע. אסור היה להיכנס העירה והדרך שובשה. גם אם כל הנכנס העירה רוסס מכף רגל ועד ראש לא רבים היו יכולים לבקר בעיר והדרך מצמח לטבריה היתה רוויה סכנות. רק המצוקה והדלות לא הפסידו אף רגע והמשיכו להעמיד את העיר וסביבותיה בשבר קשה.

בין סיפוריה של המושבה היהודית הראשונה בעמק הירדן מושבת יק'א מלחמיה שהוקמה בראשית המאה מצא שאול דגן סיפור על שניים שהחליטו לנסוע בעגלה ממלחמיה לטבריה. הם הגיעו לסלע המסוכן בערב ואמרו להם כי אל להם לנסוע בגלל השדים הרוחות, השודדים ושאר הסיבות שרחשו בשמועות המקומיות. לפי עדותם הם היו חלוצים של אמת: הם לקחו עמם מכושים שברו את הסלע עד כדי כך שהעגלה יכולה היתה לעבור בתוכו . בעגלה ובזמן קרוב הם הגיעו לטבריה וזכו למחיאות כפים של כל שוכני הדרך. פתרון כזה בלתי מתקבל על הדעת נגד השדים והרוחות לא היה ידוע עד אז בעמק הירדן.

מדוגמא זו למדו הכל : לעתים דרך זקוקה לפורצים. האם הכל ?

כביש צמח טבריה וכביש טבריה מגדל היו לשני מוקדים מיוחדים בתקופת העלייה השלישית בראשיתה. האם אין ערך סמלי לעובדה כי דרך היתה עניין כה חשוב לעולים החדשים? באופן מוזר אנשי העלייה השלישית שלא החלו במפעל הכפר אלא החלו במפעל של תשתיות, כלומר בהכשרת קרקע , סלילת דרכים נטיעת יערות עשו זאת מפני שעוד לא היו להם אמצעים רבים להתיישבות קבע. אולם התביעה לעבודה מהסוג המיוחד הזה קבעה במידה רבה את המצב רוח המיוחד של העלייה הזו. היום אומרים לאנשים שמבקשים להזיז אותם ממקומם בנו בית. הם לא בונים אותו אך הם משקיעים בו את חלומם ואת כספם והם הולכים בעקבות ביתם. אנשי העלייה השלישית היו סוללי דרך, הוציאו עיתון שקראו לו הסולל אולם כשמישהו הציע להם להקים איגוד מקצועי של סוללי דרכים הם השיבו בשלילה. לא על רעיון הקמת איגוד מקצועי. את הרעיון הזה דווקא אהבו . הוא הלא מעיד על חלום המהפכה החברתית, על היחד ועל העמידה מול הכוחות החברתיים העוסקים במדידת המרווח הכלכלי ביניהם לבין אחרים. הם לא אהבו את הרעיון כי ראו עצמם כפועלים חקלאיים ולא כסוללי דרך. הם ידעו כי חייבים לס

 

 

 

 

נוף מיוחד  היה  תמיד לחופי הכנרת. למרות שהיו כאן ערים קדמוניות  שהיו לתלים אוגרי סוד, הכנרת  לא פונקה על ידי  התנ'ך כמו שפונקה על ידי  כותבי הברית החדשה. אולם על הדרך מטבריה אל הירדן הדרומי  הסתובבו לא מעט תנאים , עסקו בתורה,  הקימו בתי כנסת ובתי עלמין . יש להניח  שגם טבלו  במים, התפללו לגשם. ימים אחרי כן  הלכו כאן  מדקדקים ופייטנים עבריים.

 

עברו במקום  צבאות בעלי תרבושים שונים.  הרבה שנים אחר  כך הסתובבה כאן  דונה גרציה בניסיונה להקים  ריבונות יהודית .  על הדרך הלכו  כאן  מקובלים הזוכרים את גירוש  ספרד ואחריהם   פרושים וחסידים. כאן דיברו ערבית , לאדינו , אידיש וכל בליל השפות  שהסתובבו  במזרח התיכון.

 

בדרך  מטבריה  לירדן  הבריאו דורות על דורות  בחמי  טבריה . הם אצרו בזיכרונם לא רק  את כאב הדורות אלא  את כאב האנשים.

 

אחרי  שהמוני יהודים עלו מידי שנה  לקברו של  שמעון בר יוחאי במערה  במירון   החליט הרב חיים אבולעפיה, מנהיגה  הכריזמאטי של יהדות טבריה , להנהיג יום לחגיגות  רבי מאיר בעל הנס . כל היורדים מן ההר  הוזמנו לטבול  במי בריאות  ולתרום  כמה מעות גם ליהודי טבריה ולקהילתה. הם התפללו  לרבי מאיר בעל הנס שגרסאות שונות ליוו את זהותו. גם את מקום קודשו שיכנו בדרך מטבריה לירדן.

 

במאה  התשע עשרה הגיעו לארץ ישראל  פליטי לוחמי אלג'יריה נגד ההשתלטות של צרפת על ארצם. בראשם היה  המורד  הגדול האמיר ראזק עבדול קאדר.  הוא התגורר בדמשק ומאמיניו התיישבו בסוריה ובארץ ישראל. אחד  מיישוביהם נקרא סמח. הוא הוקם מזרחה לירדן. כפר  זעיר של כמה  בקתות.

ב1903 הוקמה  בו תחנת רכבת , סניף של רכבת העמק מחיפה, בדרך לדמשק ומכה. מאז הפכה הדרך הדרומית מטבריה  לדרך טבריה צמח.

 

כדי להגיע מטבריה לצמח היה צריך לחצות  את הירדן . גשר לא היה. הגשרים  העתיקים נהרסו. את הירדן הרדוד היו עוברים  ברגל כשמישהו הולך עם מקל ומודד את גובה  המים.

 

בדרך שהתפתלה  על גדות הכנרת ניצב  סלע גדול   שנקרא סלע השודדים.  כדי  להגיע לטבריה  היה צריך לעקוף אותו. בעיקוף  חיכו  שודדים  שתקפו  את ההולכים ובאים.

 

 

 

תמורות חלו  בעמק הירדן . מעל הדרך הוקמה ב1908 חצר כנרת , ולידה  המושבה  כנרת.  מעבר לירדן הוקמה דגניה. צמח היתה לעיירה קטנה עם נמל.  הספינות החלו להפליג מצמח  לטבריה.

 

רחל, שלימים תהיה  רחל המשוררת,  היתה מלווה  בריקוד מן החוף את הסירות  השטות  במקביל לדרך. ילדי דגניה החלו  לטבול  בירדן. החלוצים שירדו מן החצר לאגם רחצו בו  והסכימו : כיוון שאין בגדי  רחצה  הבחורים יפנו מבטם  לחרמון הבחורות לירדן .

 

ילד על הדרך

במשפחה  שהפליגה מצפון אפריקה לארץ ישראל היה אסון : האמא   מתה ממחלה על סיפונה של האוניה . היא נקברה בים. המשפחה  הגיעה לטבריה. הילד  היתום נשלח לחדר בו למדו תורה בתרגום ערבי. האבא היה  סוחר  סדקית . הוא היה יוצא מן העיר עם חמור עמוס בבדים כפתורים וחוטים, עולה  לגולן, מוכר סחורתו, ושב  עם חמורו המרוקן ממטען לטבריה. עם הימים צמחו העסקים.   שני חמורים הלכו בדרך . המוכר הנודד לקח לו עוזר. פעם, כשחזרו מן הגולן, בדרך מצמח לטבריה, התיישב  המוכר הנוסע על אחד הסלעים בדרך וביקש מעוזרו להגיד יחד עמו את שמע ישראל.   כשגמר לברך עם עוזרו נפל הסוחר נוסע ומת. נשאר בנו היתום לבדו בטבריה . לימודי החדר שיעממו אותו והוא פיתה את חברו ללכת בדרך לצמח לראות מה  יש  שם. הם גילו את חצר כנרת  על הגבעה. בשערה  של החצר עמד זקן אחד . הוא קיבל אותם  במאור פנים מיוחד. זה  היה אהרון דוד  גורדון. חלוץ צעיר הגיח מהחצר עם סיר מלא דייסה כיבד אותם. כשהסיר  התרוקן החלוץ חבש  אותו לראשו של הילד  בשובבות יתרה. אך היה קשה  להשתחרר מהכובע. גורדון הסתובב  מסביבו מודאג.  כשהזקן הזמין את הילדים  ללון  בחצר הם חששו  קצת משובבות היתר  של הגרים בה. הם  העדיפו לישון בחוץ,  על הגורן שעמדה מול השער  של החצר. למחרת באו הוריו של הילד שליווה את היתום והחזירו אותו  לטבריה. היתום נשאר בחצר כמה שנים. אחרי הרבה  שנים  מצאתי אותו בבית  בנו  במושב  כפר הס. הוא זכר את הדרך והחצר. הוא  ראה אותן בעיניים של ילד , עיניים שהיו כה חסרות  במחקר הקר על המקום.  שאלתי אותו איך חש בין החלוצים.  הוא  התלהב. רק  על דבר אחד הצטער: שלא  נתנו לו לרעות את הפרות של החצר.

  • כשאגיע לגן העדן אפתח את השער, אכניס את ראשי פנימה ואשאל : יש כאן פרות למרעה ? אם  לא יהיו, לא אכנס.

חלוצים מתימן

ב1912 הגיעו לאזור  עשר משפחות של  חלוצים מתימן.  הם התיישבו על יד  בית המוטורים הקטן  בו  שכנה  משאבת מים שהשקתה  את האדמה  מסביב.  הרב , המורי  שלהם , גר בבית המנוע ומסביבו התגוררו בסוכות   משפחות  הפועלים יוצאי תימן שעבדו בחוות  שבסביבה.   הם לימדו את ילדיהם תורה בנוסח המיוחד להם.

 

במלחמת העולם הראשונה  היתה הדרך  מטבריה לצמח  , כמו כל הארץ, אזור של  מצוקה גדולה.  רעב , מחלות. כשגורשו יהודי  יהודה ותל אביב לגליל  הם התיישבו  בחלקם הגדול  בחמי טבריה. דרומית משם, ליד קברים  ספורים בצד הדרך  ,

 

ליד גן הירקות של בית הספר  לחקלאות לנשים, חוות העלמות, הוקם מחנה קטן של פליטים. היום נמצא שם בית הקברות וגן רחל.  הם ,יחד עם  הפועלים מהחצר ותימני כנרת   השתתפו בפרוייקט יזום לייבוש  ביצת כנרת  שבמקום ולבניית חושות  לקהילה התימנים. העבודה היתה יוזמה  של וועד המהגרים שניסה לעזור במצוקה  הגדולה.  הביצה לא יובשה אך הניסיון לעזרה הדדית נלמד.

 

עובדי  כפייה  שגייס  הצבא הטורקי כדי לכרות  עצים בצפון הכנרת הובאו לתחנת הרכבת  בצמח. העצים נועדו  להחליף  את  הפחם   ולהבעיר  את האש בקטרי הרכבת. העובדים  גרו  בחושות בוץ . הן  היו  מלאות  פשפשים וזוהמה .המתגוררים בהן היו חשופים  למחלות ולמוות.

רבים מהפליטים ומעובדי הכפייה נפטרו .

באותן שנים נוראות נפטרו מהקהילה  של חלוצי יהודי תימן  המונים. ילדים והורים. הם נקברו על הגבעה ובכך קבעו עובדה: לא רק מקום קבורה מקרי   לכמה  מאנשי  החצר יהיה  פה  אלא  בית קברות לכל הפועלים  בדרך מטבריה לצמח.

 

עם כיבוש  הגליל  על ידי הצבא  הבריטי עידן חדש הגיע  לדרך  טבריה צמח.

חצי שנה לאחר  נפילתו של טרומפלדור  התכנסו באם הדרך, תלמידיו ממשיכיו עם אנשי השומר הזקנים שכבר היו בשנות השלושים לחייהם . בטקס מרגש  הוקם  על הדרך  גדוד  העבודה וההגנה  על שם יוסף טרומפלדור. הפעם כבר לא חלוצים בודדים אלא  תנועה של חלוצים. לא  במקרה  הוקם הגדוד  שם כי הוחלט להפוך את הדרך מטבריה לצמח  לכביש  שיסלל על ידי  החלוצים.

 

זה היה  חלק מפרוייקט גדול. היה ברור  כי הגיע  הזמן להעלות ארצה עולים רבים.  בחלקם מאלו שגורשו מן הארץ בתקופת  המלחמה כי היו אזרחי אויב ובחלקם צעירים שחלמו לבנות חיים חדשים בתוקף  החורבן הקשה  שפקד את העם היהודי  כחלק מהמלחמה הגדולה וכשעיר  לעזאזל של פרכוסי המהפכה והשיבה מן  המלחמה.  המושבות היהודיות בארץ  היו הרוסות ולא יכלו לקלוט את העולים החדשים ולכן  סוכם עם השלטונות הבריטים שתגיע  הלוואה מיהודי התפוצות לסלול כבישים   בארץ ישראל. חלק  מהכבישים יסללו  על ידי ערבים חלק על ידי יהודים.  כביש יריחו ירו/שלים ועפולה נצרת ייסללו על ידי  ערבים וכביש טבריה  צמח, טבריה מגדל וג'דה היא  רמת ישי  של היום ייסללו על ידי פועלים יהודים.

 

חמש מאות חלוצים הגיעו למקום לסלול את הכביש. הם היו מאורגנים בקבוצות שונות, של צעירים ושל וותיקים יותר, קבוצות  קבלניות וקבוצות שכבר חיו בשותפות ימים רבים. הם אכלו בחדר אוכל , אוהל גדול עם סירי בישול ענקיים. הם רקדו הרבה הורה וריסקו  סלעים לחצץ, הם עסקו  בחפירת התוואי לכביש וכבשו  אותו לאט לאט.  אך את כל זה  עשו   תוך כדי לימוד עברית  וכתיבת מאמרים ורשימות. במחנה  סוללי הדרך. יחד הם פרסמו   עיתון  לסוללי הדרכים  הסולל. כששאלו אותם האם הם מוכנים להקים איגוד מקצועי של  סוללי דרכים הם סרבו.  הם ראו את  סלילת הדרך  כהקדמה  לעיקר. הם ביקשו להיות פועלים חקלאיים. אם  יסללו דרכים אפשר יהיה להקים נקודות התיישבות.  בשכר  שיקבלו על הדרך יוכלו  לאגור  אמצעים להקים את הבית. כל קבוצה  קיבלה  גיזרה לסלילה.

 

המטבעות שהיו לתקציב התיישבותי

אחת הקבוצות הללו היתה קבוצה  שנקראה על שם  מנהיגה  קבוצת טרטקוב.  הקבוצה הזאת  גילתה תוך  כדי  סימון התוואי והחפירות בו כד מלא מטבעות.  בדרכה להתיישבות היא ביקשה  להמשיך את חייה  כקבוצה  קטנה  ולעלות להתיישבות ככזו.  אלא שאז  הוחלט לא להקים יותר  קבוצות קטנות חדשות.  הציעו לקבוצה להיכנס למושב  שעמד לקום  בעין טבעון  בעמק יזרעאל.  כשעלו להתיישב  בעין טבעון, כפר יחזקאל  של היום הקבוצה  הקטנה תפשה גבעה משלה, גבעה  אחרת. אוהלים בודדים הועלו לגבעה והקבוצה  נקראה  קבוצת גבע.  הכל חשבו שהם ירדו מהגבעה  כי לא היה להם תקציב. לא ידעו כי יש  להם כד מטבעות  שנחפרו ונמצאו בכביש טבריה צמח.

גשר

לימים הוקם גשר על פני הירדן.  העגלות לא  היו צריכות  לחצות  את הנהר הקטן והשוצף. הגשר רמז  לאוטופיה שכללה  הקמת רשת של יישובים עבריים על יד  הירדן.

מפעלי כביש טבריה צמח היו קשורים למפעל  הגדול שעמד בראשית  דרכו. מפעל החשמל. מפעל זה חרץ  גורלות רבים. הוא השפיע על עיצוב גבולות הארץ בין הבריטים לצרפתים. הוא רכש אדמות. הוא הביא להעמקת הירדן במפעל  גדול של חפירה והוא הוביל לעיצוב הדרך או הכביש שנסלל  בין דגניה לכנרת.  עיצוב תוואי זה  היה תוצאה של וויכוח נוקב והוא נסלל כעשר שנים אחרי  סלילת כביש טבריה  צמח.

סיפור  כביש טבריה צמח  הוא  הרקע  לסיפור הבא.

 

לפוצץ את האבן או לחלץ אותה?

 

חבורת הסוללים שבנתה  את הכביש טבריה צמח היתה מחולקת  לקבוצות עבודה. באחת מהן היה  הפועל שרירא. תפקידה  של הקבוצה  היה  לפתוח  את הדרך.

יום אחד בחפירת התוואי  נתגלה קצה של אבן מסותתת.  שרירא היה  בטוח כי טמון בה משהו מיוחד.

  • בואו נחפור עוד ונגלה מה  באבן .
  • אין זמן. צריך לסלול. האבן היא מכשול. יש לפוצץ אותה.

פרץ ויכוח סוער. בסופו  סוכם : שתים עשרה  שעות ינסו לחלץ את האבן . ואם לא יצליחו לא יעכבו את סלילת הכביש ויפוצצו אותה.

שרירא וחבריו עבדו  במתח רב ואכן נמצאה אבן מיוחדת : מנורת  קנים. חלק מבית הכנסת של חמת טבריה. ההתרגשות היתה  גדולה  הזמינו את הארכיאולוגים לבא מיד. שונה התוואי של הכביש טבריה צמח.

אבן המנורה שוכנת  במוזיאון הבריטי בלונדון ויש אומרים כי היא  בירושלים.

 הוויכוח האם היה צריך  לעצור בסלילת הכביש למען האבן ולא לפוצץ אותה לא הסתיים.

המהפכנים התעקשו כי  העיכוב על יד  כל שריד מוביל  לאובדן התאוצה. שהוא מחבל  ביכולת  להתקדם למען  המטרה.  התומכים בעיכוב טוענים כי  המטרה אליה חותרים כוללת את כל האוצרות שמן העבר חצבו חלומות  לעתיד הרחוק. 

 

 

סיפור נוסף אירע באותו איזור  שנים יותר  מאוחר אך עוסק  באותו עניין.

 

 

הצינור הישר והעץ נטוע

 

כשביקשו  להעביר מים מן הירדן  לעמק בית שאן  סימנו דרך  לצינור הגדול. היא היתה צריכה  להיות ישרה.  מניחי הצינור סימנו קו ישר החוצה את העמק. אך כשבאו למקום   מצאו את חיותה  בוסל חברת דגניה  יושבת  בצילו של עץ וחוסמת את דרכו של הצינור.

  • אין עוקרים עץ כדי להניח צינור. את העץ הזה נטענו במו ידינו.
  • אך הצינור צריך להשקות את עמק בית שאן השיבו לה המתכננים.

גולדה  מאיר היתה מנהיגה  בעלת השפעה  גורלית . היא   היתה  אשה עקשנית ואמיצה. אך היה גבול לאומץ שלה: הגבול היה  חיותה בוסל. חיותה דיברה  עם גולדה  בטלפון.  הצינור  לבית שאן  סובב ועוקף   את העץ  מתחתיו ישבה חיותה.

 

שתי המפלגות נותרו בעינן : זו הטוענת כי את הצינור צריך להניח ישר כדי להגיע  לבית שאן עם מים וזו הטוענת שהצינור יתפתל ויכבד  כל עץ  השתול בדרך גם  אם בסיבוביו לא יגיעו המים לבית שאן…   

 

לול דרך כדי להתקיים, כדי להגיע, אך לא הדרך היתה מטרתם אלא השדה.

הפיוט והזמר העברי לא רק נתק אלא המשך

אני שומע לא מעט הטוענים שהשיר העברי הציוני הוא שהדיח את הפיוט. במשך הזמן יתברר לדעתי כי האמת יותר מורכבת. שיכחת הפיוט לא התרחשה רק בין הציונים, ולא הציונות היא שהשכיחה אותו. הזמר העברי גם ירש לא מעט מהפיוט.כמוהו הוא נולד בבחירה. לא בצוו . לא לבטא חובה אלא השראה שהחובה מעניקה לשיר וללחן. אמנם לא היו חייבים לשיר אותו. אך בלעדיו העולם נראה ריק ומחוסר פרספקטיבה. הפיוט כמו הזמר ליווה ציבורים שראו עצמם מחוייבים . לא לו אלא למשמעות חייהם בעולם. הפיוט והזמר לא נישאו על זמרי אופרה או אנשי מוסיקה מכופתרים המאגדים קהל שהתארגן לכבודם הם היו ביטוי הכרחי של מצבי רוח בימי חול ובימי חג. מכוונים לקהל מאמינים שהכירו זה את זה. . הזמר והפיוט לא כוונו לחיי מדף קצרים של כוכבים אלא למסורת מתגבשת של שרים. הזמר לא הושר בבית הכנסת אלא מסביב למדורות , במועדונים שכוחי אל , בשדות של כפר ובחצר של בית ספר ובחוצות ערים עבריות. כמו הרבה פיוטים הזמר איבד את המילים והפך לניגון. כל התכונות הללו יתבררו כמשותפות לזמר העברי ולפיוט המסורתי. תהליך השיכחה של הפיוט ושל שובו כשהוא עצמאי מקהילה והוא עצמו מארגן לו קהילה המתמחה בו עוד יסופר אך עתה מוקדם מדי לעשות זאת שהרי השיבה לפיוט היא כשיבה לשפה העברית המדוברת: מבחנו באישה השרה שירי קודש, ביכולת של כוהני וכוהנות השירה להביא את הפיוט לקהילות רחבות וביכולת של השירה לגבש קהילה. ייתכן כי נראה בקרוב כיצד הזמר העברי הישן משתלב עם תחיית הפיוט ולא עומד בצד אחר של המתרס.

ההגדה של פסח בקיבוץ היא עניין החי עמנו משנות השלושים של המאה העשרים. היא ניסיון לרשת את החירות הטקסטואלית שקדמה לה בהגדות היתוליות שהיו רציניות כוונה. היא ביקשה נוסח מתגבש פחות מצביע אל התהום האנרכיה והשתיקה. לא הגדת מהפכנים שמסתפקים בהרס אלא סיפור של אבות , אמהות וילדים.
בגלגוליה של הגדת הפסח המסורתית אופייני שאפילו אחד העם איש חכם ובעל השכלה רחבה המודע היטב לבעיית היהדות היה משוכנע כי בהגדת פסח המסורתית הגיבור הוא משה רבנו למרות שמשה והנוסח התנכ'י של יציאת מצרים הודח מההגדה המסורתית ונותר כמעט רק באיוריה. לאחד העם היה ברור כי הדיבור על יציאת מצרים מכוון לאמת שתתגלה בתקופתו : יציאת מצרים החדשה. גם ההגדה של פסח בקיבוץ יצאה מההנחה הזו.
מאות נוסחים שונים באו לידי ביטוי בהגדות הקיבוציות והנה לאט לאט החל להופיע בתוכן הפיוט הקלאסי והעתיק של הקליר טל.

תפילת טל / אלעזר הקליר

טל- תן לרצות ארצך, שיתנו ברכה בדיצך,
רב דגן ותירוש בהפריצך, קומם עיר בה חפצך בטל.

טל- צוה שנה ומעוטרת, פרי הארץ לגאון ולתפארת,
עיר כסוכה נותרת, שימה בידך עטרת בטל.

טל נופף עלי ארץ ברוכה, ממגד שמים שבענו ברכה,
להאיר מוך החשכה, כנה אחריך משוכה בטל.

טל- יעסיס צוף הרים, טעם במאדיך מבחרים,
חנוניך חלץ ממסגרים, זימרה ננעים וקול נרים בטל.

טל ושובע מלא אסמינו, הכעת תחדש את ימינו,
דור כערכך העמד שמינו, גן רוה שימנו בטל.

טל- בו תברך מזון, במשמנינו אל יהי רזון,
איומה אשר הסעת כצאן, אנא תפק לה רצון בטל.

איך קרה הדבר שדווקא פיוט זה הוכנס להגדה הקיבוצית? אנו יודעים כי המעצבים את ההגדה הקיבוצית היו מודעים לעבודת העריכה. הם היו מודעים למקורות וחיפשו אחרי מקורות השראה מיוחדים. גם כשהחליטו שלא להשתמש בנוסח המסורתי הם עשו זאת בהכרת הנוסח, הכרת הקהל ועולמו הרוחני המורכב. מתוך כבוד למרד וכבוד לגעגועים הביתה. גם כששתקו ידעו מה הם שותקים. בשנות השלושים גברה ההכרה כי ההגדה לא יכולה להיות הגדת הפולמוס. לא הגדת הנגד שעיצבו מהפכנים יהודים . מעצבי הסדר הקיבוצי הבינו כי הם לא על בריקדות אלא מתייצבים בפני הילד, בפני המשפחה , בפני החבורה הדלה אך המנסה לבנות בניין של קבע.זו היתה חבורה של קוראי ספרים ושירה, של אנשים הרחוקים מן הבית אך שואפת לבית. קהל כזה מחייב רמה ספרותית גבוהה. יכולת של קומוניקציה והתעלות. צריך היה למצוא טקסטים שיהיו אתגר ויוכלו לדבר אל הרגש כמו פיוט. אך על הטקסט היה לעמוד בעיקרון הפשוט שעליו ללוות את מעשה בניין הארץ והחברה בארץ כמו שהפיוט מלווה את המצוות.

הפיוט 'טל' לא מופיע בהגדות פסח המסורתיות אך הוא מופיע כפיוט המלווה את תפילת הטל המתחדשת בראשית חג הפסח. פיוט זה התאים להגדה הקיבוצית לא משום שחברי הקיבוץ הקפידו על התפילה לגשם או לטל. הוא היה שזור בתביעה לחזור לחיים בטבע, לקבל את רגישותו של החקלאי לאקלים ולאדמה. מעצבי ההגדה הקיבוצית ידעו כי פיוט זה של הקליר מקורו בארץ ישראל והעובדה שהוא נכנס להגדתם העידה על החקלאים החדשים ועל קהילתם המאמינה בדרך. יש בפיוט עברית עתיקה המעידה על שורשיה העתיקים של השפה העברית המתחדשת.

הנוסח של הפיוט מופיע בהרבה הגדות קיבוציות ואף הולחן אך בדרך כלל הוא מופיע בנוסח פשוט יותר. עם טעם ארכאי אך בלי מילים המסגירות את השנים הרבות שבהן העברית היתה לטקסט השואב מטקסטים אחרים ומדקדוק קפדני.

בפיוט 'טל' נפגשו המסורת של הפיוט והמסורת של הזמר העברי ונקווה לעוד ועוד פגישות מעין אלו.

מוקי צור, עין- גב

הבית בקיבוץ , הקיבוץ כבית

לפי המדרש לאבות ציון מיוחד : ההר- אברהם, השדה יצחק ויעקב הוא הבית. אברהם מבטא את הוד ההתגלות והפסגות, יצחק נאמנות לארץ , לשדותיה ולבארותיה ויעקב איש תם בביתו את החלומות והאהבה. המדרשים סותמים פיהם לגבי האמהות וחבל. נעניק לנשים את הזכות לכתוב את מדרשן הן. מדרשים חדשים המגלים תמונות ותכונות המבוססים על שתיקות של קודמיהם, מציירים בדרך כלל נופים חדשים שטרם התגלו.
כפי שידוע לכם בודאי, בקיבוץ לא היינו קוראים לחדר המשפחה בית. הוא היה חדר. לא קראנו לו בית לא רק בגלל גודלו (שלשה מטר על ארבע בימים ראשונים וזה במקרה הטוב, אוהל דולף וליפט במקרה הטוב פחות) . קראנו לו חדר כי הקיבוץ היה הבית . אבל מה בקיבוץ הוא בית? על כן שנים אני לוקח על עצמי להקשות ושאלתי רבים להיכן היית לוקח אורח כדי להראות לו את הבית הקיבוצי כפי שאתה מבין אותו? היו שענו לי לחדר האוכל כי הוא חלל ההתכנסות של הקיבוץ, האם ניתן לומר בית הכנסת? היו שהציעו לקחת את האורח לדשא הגדול או לפרדס השכן. על המשקל של 'מקדש מעט' אלה חיפשו כנראה את ה'גן עדן מעט'. היו שאמרו ניקח את האורח אל פינת סתרים מחוץ לקיבוץ שממנה ניתן לראות את הקיבוץ מרחוק. בלי מהומת אדם. בלי לחץ של נורמות ועודף קריאות . בזכות המראה וקול הדממה הדקה. שם, לבד, מצוי הבית. פעם הבית הקיבוצי היה כה פרוץ שחיפשו אותו לא בין קירות , לא בתבניות יצוקות של בטון אלא בפעילות מסוימת. אני אהבתי את אמרתה של רחל כצנלסון שז'ר שאמרה : את הבית הקיבוצי אני מגלה יותר בזמרת המקהלה מאשר בישיבת המזכירות. בפירוש שלי לדבריה ישיבת המזכירות הרי היא שדה המערכה ולא הבית.
אך עתה, משאני כותב את ספר דגניה, התחלתי לשאול על הבית את חברי דגניה. לאן היית לוקח אורח להראות את הבית. אמר לי בחור צעיר. הייתי לוקח אותי למסע במדרכות הקיבוץ. מילדותי הייתי מוקסם מהמדרכות. כל פעם שיצקו מדרכה הייתי מגיע לשם יחף וטובע בהן את עקבות רגלי הקטנות. אתה רוצה? אעשה לך סיור במדרכות דגניה ואראה לך את המדרכות בהן הטבעתי את עקבות יחפותי.
חשבתי לעצמי לא הוא הטביע את עקבות רגליו המדרכות הן שהטביעו את רגליו, ואת זהותו .. הוא הולך במדרכות היצוקות, בין העצים הגדלים וסוככים על הכל, רואה את האנשים החולפים על פניו בדרך ומשהו אומר לו: כאן הבית. כאן חולפים מחזורי החיים, כאן שרות עונות השנה, כאן שורט הזמן שריטותיו וצל העצים מנווט את עקבות רוחותיו.
אך הבדל גדול יש בין עקבות לבין שרידים. עקבות הן סיפור המציין דרך, שרידים מציינים את גזר דינה.
עקבות מציינים את שעוד לא בא.את שעדיין לא התגלה. לא כפתיחת שמים פתאומית אלא כמה שצומח ונובל, נשבר ומתקן, מה שמתחולל בין אסון לתקווה. מה שיכול להכיל את המציאות האנושית כמבקשת הד, כקוראת ליצירת שייכות, כפותחות חלונות אל הנוף הפתוח.בית אינו בית כלא.הוא מדרכה. הולכים בו. בית אינו מרתף אטום שמשקיפים ממנו רק על עצמנו, לא פסגה מאיימת עם אוויר דליל , לא שדה מתיש כוחות בסיקול אינסופי. בית הוא בית אם הוא פתוח לגובה ההר, למרחב העשייה , לאהבה האנושית היודעת לחייך..בית הוא שלשת האבות יחד, הר שדה ובית .יחד עם שרה, רבקה, לאה ורחל.

שיחה עם דני קרוון ויובל דניאלי

יובל: אחד הדברים המשמעותיים ביצירה הוא לרתום את המסתכל למעורבות, לעשות אותו לפעיל, למשפיע, , למושפע על ידי היצירה בעצם נוכחותו במקום ובזמן.

דני : אני מסכים אתך. בביאנלה בונציה רציתי לעשות את היצירה בחול. בסופו של דבר עשיתי אותה בבטון לבן. בטון שכאילו מקבע את החול. ביקשתי מהמבקרים ללכת יחפים כמו אני הייתי יחף להרגיש כמוני בכפות הרגליים את הצורות. התחושה היתה של מקדש בודהיסטי או מסגד. יום אחד הופיע מבקר ואמר : אני לא מוריד את הנעליים. אמרתי לו 'אתה לא חייב להוריד את הנעליים. אין כאן משטרה. אבל לא תחוש את התחושה של הרגל הרי היא נמצאת תמיד בנעל. לא חשה את החום ואת הקור. כשאתה הולך למוזיאון וכתוב על הקיר שאסור לגעת בתמונות אתה נוגע בהן ?' הוא התיישב וחלץ את נעליו. אך אני בעצם חזרתי לילדותי. הרי אני עצמי התהלכתי יחף על חולות העיר.
הרעיון של חליצת הנעליים היה מאד חשוב כי מבקרי הביאנלה הולכים בה כל כך הרבה והיה להם טוב לשחרר את הרגליים.

דני : סיפור הפסל של ולטר בנימין התחיל יום אחד כשקיבלתי טלפון לסטודיו שלי בפאריס. המטלפן הציג עצמו כמנהל מוסד העוסק בזיכרון, בבתי קברות, בארכיונים הוא אמר לי שקיבל פנייה מוייזציגר, נשיא גרמניה לעשות פרוייקט לזיכרו של ואלטר בנימין בעיירת הגבול בה התאבד כדי לשכנע את הרשויות לתת לעבור לקבוצת הפליטים שברחה יחד עמו מצרפת הכבושה לספרד. הפונה אלי אמר לי כי קיבל סכום כסף מאד קטן לפרוייקט אך מכיוון שהכיר אותי מהדוקומנטה פנה אלי. אמרתי: ואלטר בנימין? להגיד שאני לא מוכן זה בלתי אפשרי. צצו כל הזיכרונות שידעתי עליו במיוחד מפי המורה האגדית שלנו בתיכון חדש טוני האלה. טוני הלה ביקשה לנסוע לברר על גורלו של בנימין . כיוון שאחיה של אשתו הראשונה של ואלטר בנימין היה נשוי לדודתה של לאה רבין. היא ידעה משהו על הקשרים.טוני היתה קשורה עם בנימין כי שניהם היו מעורבים בתנועת הנוער ובביקורת עליה . לאה רבין היתה משוכנעת שטוני הלה היתה מעורבת בעניין רגשית. בכל אופן אני הייתי מודע לאישיותו של בנימין. כשפנו אלי הסכמתי מייד. נסעתי לעיירת הגבול פורט בו. אמרו לי כי עלי לבחור את המקום לעבודה. בדרך כלל בעבודות שלי לא אני בוחר את המקום אלא הוא בוחר בי. לי תמיד אומרים מקום מחפש אמן ולא אמן מחפש מקום. כשהמקום קורא לי אני בא לשוחח עמו (וגם לבדוק כמה כסף עומד לרשותי) . בפורט בו הביאו אותי בתחילה לבית המכס המקומי והוא לא היה מעניין. אחר כך הביאו אותי למקום המשקיף על פורט בו. הנוף היה מדהים.
שם גיליתי את כל הסיפור. ראיתי שם שמסביב לאבנים שבולטות מהמים נוצרים מעגלים, כמעגלים שעושים בגני הזן. אך אמרתי לעצמי הרי ואלטר בנימין לא בא הנה לראות את הנוף. הוא גם לא בא הנה למות . היתה שם גדר קטנה וזה הפריע לי. רציתי לא להרוס אותה. יום אחד באתי לשם וראיתי מערבולת מדהימה . בתוך המים היה בור ממנו יצא זרם של קצף, הלובן שלו התפזר בעוצמה והים מסביב היה שקט. וזה חזר וחזר על עצמו. תמונה כזו לא נגלתה לי שוב במקום אך היתה לי הרגשה שהטבע עשה ז'סטה כשי לשכנע אותי. שאלו אותי מה אתה עושה שם? אמרתי להם : 'בואו ותראו איך הטבע מספר את הטרגדיה של ואלטר בנימין. צריך רק להוביל את האנשים שיוכלו לראות בטבע את סיפורו של האיש.
גיליתי במקום זית שחי בסלע מול הים ואמרתי הנה הזית הזה נלחם על חייו ואם יש פה שביל שקשה לעלות עליו, אל תרסקו אותו, תשאירו אותו שיהיה קשה להגיע. הנה רחבה גדולה אפשר לשבת בה ולהשקיף אל האופק , אל החופש, אבל יש גדר שלא נותנת . מה יותר בנאלי?הגדר ובית הקברות שלידה בנוף המיוחד הזה שיכנעו אותי. התחלתי לעבוד.
המכשולים היו רבים. היו שהרימו גבה 'מי הבטיח לכם ממון לפרויקט? למה ואלטר בנימין? הרי הוא איזה קומוניסט מרכסיסט מקצה העולם'. מסיב לפרוייקט היה הרבה רעש והשמצות. אך בסופו של דבר הוא יצא לפועל.
למרות שבית הקברות היה לבן וגם הוילות הגרמניות והצרפתיים שנשקפו מן המקום החלטתי לא להשתמש בבטון לבן אלא בברזל חלוד. ברזל שהחלודה מגינה עליו. לא ידעתי אז שכשירדו מן המדרגות יהיה פחד מהידרדרות. לא מדדתי ולא ידעתי שההולכים במקום עוברים תחילה דרך מנהרה ממנה רואים רק מים ורק לאט לאט מתגלה הנוף. חווית ההליכה שם היא ממש חוויה מוסיקלית. בפתיחת המקום השתתפו לוחמי מחתרות, רפובליקנים ספרדים לשעבר , שני נשיאים של רפובליקות בגרמניה . באה גם האשה העבירה את ואלטר בנימין את הגבול. אחד מהאורחים הלך לפני. נתתי לו ללכת לפני. לפתע ראיתי שכתפיו רועדות. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה לי שהחוויה מזכירה לו את הפחד שהיה לו אז, כשעבר את הגבול.

מוקי : אני הייתי תלמיד של גרשום שלום שהיה חברו הטוב של ואלטר בנימין. לכן כשנודע לי על עבודתך נסעתי לפורט בו. מאד התרגשתי. כשהגענו לפורט בו האיחוד האירופי ביטל את אשרות הכניסה. צעדנו בפורט בו ולא הסתכלו לנו על הדרכון. חשתי אז כי ואלטר בנימין עומד ומחייך את חיוכו החידתי. הרי כל הסיפור לא היה מתרחש אז אם היו אז בודקים כך את הדרכונים. בנימין לא היה מתאבד כדי להבטיח שייתנו לשיירה לעבור. טרם בואנו למקום, כשביטלו את אשרות הכניסה, משטרת הגבולות של פורט בו פוטרה. לפתע נותרו חלק מאנשי העיירה בלי פרנסה. חלק עשה מה שרק ואלטר בנימין היה מבין : הם החלו למכור גלויות של עבודתו של דני קרוון לזכרו של ואלטר בנימין…

אף על פי כן – שיתוף

שיתוף אף על פיכן

מאמר מערכת כן ומרגש התפרסם בעיתון 'קיבוץ' ושמץ של שמחה לאיד משוח בו : הסוסים של השיתוף הרי ברחו מן האורווה ואלה באים להתברבר בכנסים על שיתוף? כואב המאמר ובוכה על פריחתו של רעיון ועל קמילתה של תנועה. טון זה מוכר והוא משקף הלכי רוח שאינם קשורים עם הקיבוץ בלבד. לחן זה מופיע לעתים קרובות עם קריצה. בהזדמנות זו שבוכים ויורים נותנים היתר מה לגסי ברך שיקצרו מהר את קצירם ויפעלו על פי מה שמוכרח להיות : הטבע האנושי הידוע והזקן. והוא הרי בלתי שיתופי בעליל. אנחנו הרי מכירים אותו אלפי שנים: אגואיסט וניתן לפיתוי על ידי המון, רוחני על מנת לעצום עיניים ממצוקה כלכלית, כלכלי כדי להתרחק מתביעה מוסרית, מיתולוגי כדי להסתיר תאווה של כוח. פועל בשיתוף פעולה עם טכניקות חדשות כדי לברוח ממשמעויות אנושיות. הזובחים לטבע 'הנצחי' נהנים מן העיקר: להעלות רעיונות על המוקד. לבנות אינקוויזיציה של דבש.
אהבת השיתוף הרטרוספקטיבית, כנוסטלגיה בכלל, בנויה על מחיקת הזיכרון. על החשש מפני המחויבות לעיקרון הבסיסי המלווה את המעבדה המיוחדת שפותחה כאן בארץ : האף על פי כן. שורשים עמוקים לה בתרבות היהודית ובמסורת ההומניסטית המסרבים להכיר בכך שהטבע האנושי כבר נודע לפני אלפי שנים, שאנו יודעים אותו ויודעים להתאים את חיינו הציבוריים על פיו. האף על פי כן משמעותו שאין לקבל את גזר הדין של היודעים כי אין סיכוי לחירות האנושית, לשותפות בין בני אדם לגילוי המוסרי של שוויון הערך של בני האדם. האף על פי כן בנוי לא רק על מה שכבר התגלה בהיסטוריה של האדם ביצירות רוחו ובהתארגנותו הכלכלית אלא גם על הסמוי מן העין, אל האופק הפתוח , על קריאת השברים האנושיים , על אמונה באינסוף האפשרויות הטמונות באדם. אף על פי כן רומז על האתגר לשחרר את האישה, הילד, את האומות והמעמדות הכלכליים, הוא מבקש לגלות את המוקשים של החידוש ואת אוצרות התרבות שנגנזו.
אף על פי כן זה לא בא לידי ביטוי הכרחי במדעי הניהול או באסטרטגיה הפוליטית והמלחמתית. הוא לא מחייב שבירת מכונות, בורות חוגגת , נזירות מתודעה קיומית או כליאה מרצון במעגלי תרבות המבקשות לברוח אל המדבר. הוא מחייב לקבל אחריות על נסיגות ומשברים. להיאבק בבועתיות ובאגרוף, בפולחן הקורבן ובנהנתנות הנוקמת .
זוהי זכותה של כל חברה וכל יחיד להודיע על מצוקתו, על שגיאותיו, על כאבו ועל ייאושו. אינני בעד צנזורה של תחושות ורגשות. אך איני מוכן להסתפק בהצהרות אהבה מאוחרות.
כאן ועכשיו פורצת לעצמה דרך תרבות שיתופית בעולם כולו וגם בארץ. יש בה ביקורת על הסטטוס קוו המחניק והמגביל. האם ניסיונות אלו צריכים לפרוץ רק מחוץ לרחם של תנועה שנשאה אותה מאה שנים? האם השיתוף חייב לגלות מן המקום הגיאוגרפי יישובי, מן הזמן הפוליטי, מן האמנות היוצרת ומן הכלכלה המייצרת? האם הוא חייב להיות תרבות נגד ולא תרבות בונה עצמה לאפשרויות האנושיות והיהודיות שיתפתחו בעתיד? אני מקווה שהתשובה לכך היא שלילית. אמנם לא עושים אף על פי כן רק בטריקות דלת לריבוי הדרכים ולכאב של אנשים שהחליטו אחרת .
דרכים כאלה לא נסללות בכנסים ובעצרות. אך אם תתרחש בהן פגישה של שותפים, שיחה של פותחי דרך, נוכל לדעת כי לא הכל קינה, המנון ופולמוס . נוכל לצפות כי שיתוף אף על פי כן.

שיחה בדרך העולה נוח נפתולסקי

כעין שיחה.

בדרך העולה למחוז חפצם חמישה אנשים ישבו לנוח. ויפתחו בשיחה.

השתקן והחולם פתח ראשון: "לו להרדם לשבעים שנה, כחוני המעגל ולהתעורר בסוף שבעים שנה, לו לשעה אחת בלבד ולראות מה היו חלומותינו. הייתי נותן בעד שעה זו כל שבעים שנה: 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה'."

השני לאחר הרהורים פקח את עיניו למרחב בעצב:"תישן שבעים שנה או שבע פעמים שבעים שנה לא תראה כלום מלבד החלום. גם כשתתעורר, הנפש ריקה, ובידך אין מאומה. אבל פ ע ל שבעים שנה או שנה אחת, כמה שניתן לך להועיל, יבוא הגמול לפועל."

אם נדחוק את הקץ או נתאזר בסבלנות, נחישנו או בעתו. אם נזכה בו אנחנו או הבאים אחרינו. בוא יבוא.

השלישי רצה לאמר, אין חלום שאין בו דברים בטלים אולם התאפק.

"האין כל פעלינו חלום יפה? האם יספיקו טיפות המים שהשנים הביאו לכבות את שריפת בית המקדש ?"

השני אמר : "כל החלומות הולכים אחרי הפה."

הרביעי, כמי שנתעורר פתאום בתוקף: "כל החלומות הולכים אחרי היד, אחרי היד הפועלת. היד הפועלת הופכת חלום לממש. אם מימשת חלום, אשריך. אף לו גם לא הפכת חלום למציאות, גדולה היא זכות עצם הפעולה, זכות היא לה."

אמר השלישי : "אין החלום נפתר כרצון החולם. הפה קל פתרונות, על היד נדרשים מכשירים. האם ישנם?"

והשני:"יש מעמד הר סיני ויש מעמד הר נבו. סיני הוא צו. נבו- חזון. בכדי להגשים את צו סיני באים ארבעים שנות נדודים תוהו, ילל ישימון. רק אחרי שנות נדודים בא מעמד הר נבו. מעמד הר נבו הוא גמול לנדודים. סוף סוף רואים את הנכסף מרחוק. גם אם אין בא לשם."

חמישה אנשים נפגשו בדרך העולה למחוז חפצם האחד וישבו לנוח. ישבו ושתקו. האחד הפנה מבטו לאחור, לדרך שעבר, השני נשא עיניו קדימה, לדרך שעליו עדיין לעבור. השלישי נשא עיניו קדימה לדרך שעליו עדיין לעבור. השלישי תלה עיניו למרום, הרביעי הקיף במבט את המרחב, החמישי העמיק לתוך נפשו.

כתב יד של איש העלייה השנייה, נוח נפתולסקי. משורר . בוטניקאי. פועל . ידיד של המשוררת רחל.

דמות הצבר, גם על ע. הלל

מלכות הצבר

הצבר התגבש לדמות, לטיפוס מיוחד , והגיע לגילויו המלא במלחמת העצמאות. עם סיומה דמותו נשחקה במהירות . כשעלה יצחק רבין הצבר הראשון לראשות הממשלה כבר היתה דמות הצבר במורד. הכל היו מודעים לה אך קמו עליה כל כך הרבה עוררים וכועסים , אויבים ומתחרים עד כי כתבו עליה פחות כתבי הערצה ויותר ספרי קינה ושמחה לאיד.

בחיי העם היהודי התגלו מדי פעם טיפוסים שהיו חלק בלתי נפרד מן ההוויה המכוונת את פני הקהילה. החסיד, התלמיד החכם, הצדיק, בעל הבית, החלוץ. דמויות אלו ארגנו את הדמיון הציבורי והשפיעו למרות שלא תמיד אפשר היה לזהות אותן. ברבות הימים החלו לחלק את התואר של הטיפוס בקבלנות והוא הפך למוסכמה של הערצה כל כך מובנת מראש שאיבדה את משמעותה. הדמויות הטיפוסיות הללו נארגו בדמיונו של הציבור לא פחות משנבנו מתוך הזדהות פנימית של נושאי התואר. הן יצרו חבילת ציפיות שהכתיבה שפה, התנהגות, לחץ חברתי שהשפיעו לפעמים לא פחות מההכרעות האתיות, ההכרה הפנימית והרצון של נושאיהן.
גם דמותו של הצבר אינה רק פרי דמותו ותפישתו העצמית של מי שנשא את התואר . היא נארגה לא פחות מחלומות וציפיות של רבים שביקשו למצוא בה פתרון לחידותיהם .

מהרבה בחינות היתה הצבר דמות קשה להגדרה. האם מדובר בכל מי שנולד בארץ ? דורות על דורות נולדו בארץ יהודים ביישוב הישן ולא נקראו צברים. אפילו יהודים שנולדו וגדלו ביישוב הערבי ודיברו את לשונותיו לא נקראו צברים. הם לא נעלבו כי אין מכנים אותם כך.

מה האיץ את החיפוש אחרי הטיפוס החדש? מה הניע את המכתירים אותו בהילה מיוחדת ומה גרם לאובדן ההילה ולכעס המתגבר?

דמות הצבר שהתגלגלה לא היתה דמות ילידית במובן המדויק שלה. מבחינה זו היו הערבים כפי שנתפשו בדמיון המערבי מתאימים יותר.
גם כאשר הערבים הפלשתינאים היו צאצאיהם של מי שהגיע ארצה מעיראק, מצרים, צפון אפריקה והחורן, כבנים לאימפריה העותמאנית הם נתפשו על ידי התיירים והשליטים כמקומיים. אפילו הצ'רקסים נתפשו כמקומיים למרות שלא היו ערבים ובאו כפליטים לשמור על האיזונים העדינים של האימפריה העותמנית בארץ הקודש .
היהודים החרדים שעלו ארצה לא חיפשו להיות טיפוס מיוחד. בבואם ארצה, גם כאשר חיפשו גאולה הם יותר חיפשו בארץ עדות לשממונה כדי להיות בטוחים כי היא מחכה לגאולה על ידי המשיח ולא בכח השינוי המתרחש בטיפוס האנושי הצומח בארץ. מבחינתם ארץ ישראל היתה עדיין גלות . והם ראו בשכניהם מקומיים שקפאו עד בא המשיח.צללים של עבר שנמוג. לדידם יהודי שלא בא ארצה כדי לקיים את יהדותו הדתית כפי שעוצבה בגלות היה חיזיון תמוה אם לא שערורייתי. מי שהגיע לא התכוון להיות חלק מגאולת ישראל שתפציע אלא חלק מצו של שימור שרידים לימים יבואו.

ההשתתפות הפעילה של יהודים ספרדים מארץ ישראל במנגנון של האימפריה
העות'מאנית ,שליטתם בשפה ומעורבותם בשלטון עשתה אותם למומחים של אמת בארץ ישראל אך לא היה להם צורך בכותרת אחרת מאשר סמך טתים, ספרדים טהורים. הם אמנם היו ליועצי סתר ומנהיגי אמת ליישוב היהודי החדש בארץ אך לא ביקשו לעצמם כינוי כצברים במובן המקובל עלינו היום. גם בני העדה של היישוב הישן האשכנזי שחיה דורות בארץ לא ראתה עצמה כצברית . שנים רבות היא תפשה עצמה כנציגת עם יהודי שאיננו פה. כשומרת על פיקדון ולא כילידה המייצגת אופציה לשינוי.

ערבים עירוניים, בדואים פלאחים, מהגרים מקצווי האימפריה היו בני הארץ אותנטיים ותמהו על סיפור שהלך וצמח לנגד עיניהם של מי שדיבר שפה אחרת, שפט עצמו בעיניים אחרות והעמיד בפני עצמו מטלות אחרות.
בתקופה יותר מאוחרת, כשכבר החל צומח הטיפוס החדש של הצבר, אנשים שנולדו בארץ הצטרפו למה שהלך והתגבש כדפוס הצברי. בני ספרדים ואשכנזים, בני שכונות, ואפילו צעירים שלא נולדו בארץ נחשבו לצברים. בשנות החמישים למאה העשרים דן בן אמוץ, היה לסמל הצבריות הטיפוסית ביותר למרות שביוגראפית נשא שם שלא התאים כלל לטיפוס אותו הוא גילם בשמו המאוחר : תהיליםזאגר . החלפת השם לדן בן אמוץ היתה מיועדת לרכוש זהות חדשה. הרי הוא הגיע מאירופה השרופה .לא התחפשות בלבד היתה כאן אלא רצון עז למצוא זהות אבודה.

מהיכן הגיע אלינו דמות הצבר, טיפוס הצבר שהפכה לסמל כה חשוב במלחמת העצמאות ואחריה?
אין להבין את גילוי הצבר במנותק מהתפתחות ההשכלה היהודית שחיפשה את חידוש האדם, את חידוש האדם היהודי. במסגרת זו נולדו ניסיונות שונים לבטא מרד נגד מה שנראה אז ככניעה לשיגרה. כאידיאולוגיה משמרת.
יהודים מסורתיים במזרח אירופה היו מפארים את הילדים שלהם כ 'יפים כנפוליאון'
כ 'שייגצים'. אלו היו שמות חיבה לילדים שגילו חיוניות, שובבות, יכולת להסתדר. אכן גם בתוך החברה השמרנית היו סימנים לגעגוע ליהודי אחר.
האיכרים היהודים שהתיישבו מראשית המאה התשע עשרה בדרום רוסיה ועסקו בחקלאות , היו ברובם יהודים מסורתיים. הם זכו להערצה בלתי רגילה של כל חוגי היהודים. דתיים ושאינם דתיים. הכל הכירו בהם כניסיון לחידוש העם היהודי. שינוי הטיפוס היהודי. גם האנשים שהתיישבו במושבות בארץ זכו להערצה דומה ללא קשר עם יחסם למסורת . הם כבר היו חלק מחיפוש אחרי הטיפוס החדש המבוקש.

בקרב בניה היהודים של ארץ ישראל בראשית המאה העשרים התארגנו שני ארגונים סודיים שהיו מודעים לחיפוש אחרי טיפוס חדש של בן הארץ. הם ביקשו לקחת אחריות על היישוב ועל הציונות הארץ ישראלית . הארגון האחד היה ארגון 'הגידעונים' בני זיכרון יעקב שהקימו בסוף מלחמת העולם הראשונה יותר את ארגון 'נילי' לריגול פרו בריטי. הארגון השני היה קבוצת הגימנזיסטים בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה שהיו מיזמי הקמת הגדוד העברי הישראלי במלחמת העולם הראשונה וההגנה אחריה. שתי הקבוצות הללו היו קבוצות שברובן היו בני היישוב החדש בארץ. למרות המתח ביניהן היו להן תכונות משותפות: שתיהן היו בעלות השכלה . חלקם כחקלאים יהודים הלומדים בבתי הספר של כי'ח ויק'א במושבות וחלקם כתלמידים של מחנכים חובבי ציון. לעתים היו המחנכים באים משני הזרמים גם יחד. בשני החוגים השתתפו כבר חניכים של החינוך העברי בארץ ששינה את ההוויה של בני הארץ. בגימנסיה הרצליה היו הרבה ילדי חוץ, ילדים שנשלחו על ידי הוריהם הציוניים או יתומי פוגרומים. הם הגיעו ללמוד בארץ ישראל והאמינו כי היא ארץ ישראל החדשה. יש תיאורים על בני הגימנסיה החוזרים בקיץ לבית הוריהם בגולה חובשי תרבושים. הם זכו לקבלת פנים נלהבת ועוררו את הדמיון הציוני באופן יוצא דופן כדוגמאות ליהודי החדש. יש סמל בכך שהמחזור הראשון של גימנסיה הרצליה סיים את לימודיו בשנה של 'מלחמת השפות' אותו פולמוס מר על שפת ההוראה של הטכניון שעמד להבנות .הפולמוס והמלחמה על כך שבטכניון ילמדו עברית ולא גרמנית הקיף את כל היישוב והעולם היהודי הממוסד . מלחמה זו לא היתה אפשרית אילולי תמיכת העיתון הספרדי בארץ 'חירות' שמוכן היה להיאבק למען העברית ולעמוד אפילו מול הלשנות של חלקים בציבור בפני השלטון הטורקי. המלשינים אולי קראו נכון את משמעות המאורעות והבינו כי אפשר להצביע בפני השלטונות ולהלשין על רעב עצום לאוטונומיה יהודית בארץ ובמרכזו עמדו בני ארץ ישראל החדשה.
בתקופה זו של לפני מלחמת העולם הראשונה ובתוכה כבר ניכרים הסימנים הראשונים להתהוות דמותו של הצבר: הוא בן הארץ הנאבק על עקרונות היישוב החדש. הוא דובר עברית. אך חשוב מאד להדגיש כי פה מתחיל להסתמן גם קו פרשת המים בין בני המושבות המזדהים עם המשק והפוליטיקה הגבוהה או המעשית של הממסד הארץ ישראלי, אנשים שטופחו על ידי כי'ח ויק'א לבין אלו המפנימים את האתוס של הפועלים חלוצי העלייה השנייה. צעירים בני הארץ מהיישוב הישן ומן העלייה הראשונה הזדהו והיו מוכנים לעבור אל חבורות החלוצים . עולים אלו אמנם לא היו בני הארץ הם היו סחופי רעיונות חדשים. הם חיפשו בצעירים בני הארץ את הטיפוס לו ציפו. מי שרעיון התחייה לא יתלווה אצלו בניכור, בשקר עצמי ובייסורים. עצם השייכות לארץ, הדיבור העברי מילדות, הקרבה לאדמה ולעבודה, היכולת להכיר את הטבע לפרטיו ולשיר את השירים יעניקו לו תכונות שיתאימו למשאת הנפש של החלוצים. הקשר בין החלוץ לבין בני הארץ לעתים קרובות העמיד איכרים בני מושבות מול בניהם. אחים מול אחיהם וקרובי משפחתם. מי שמסרב להזדהות ומנסה להגן על הוריו מתיישבי העלייה הראשונה מן הביקורת המוטחת , בחזונם בן הארץ יהיה מי שמחזיק משק ולוחם נגד הצעירים החדשים מקרוב באו, מי שמעדיף את בירות ואת פאריס כמקור השראה ולא את צעירי המהפכה הרוסית הם נקראו בשם שבח שהופך בפי רבים לשם גנאי: בועזים. לא צברים : אנשי אדמה הרואים בפועל העברי העברי עוד אמצעי להתמודדות כלכלית של חקלאי , התמודדות קשה, שאיננה לפי כוחות פועלים יהודים נעדרי ניסיון.אך היו גם בני מושבות שהזדהו עם הרעיונות החדשים שהביאו אתם העולים הצעירים. הם מגיעים אל חברות של חלוצי העלייה השנייה ואחר כך השלישית לעתים משום שהתייתמו או משום שהוריהם איבדו את מקור פרנסתם ואת ביתם. לעומת רבים הם נערים ונערות שחשים כי העולם של ארץ ישראל אינו קטן להם. חלק מהם אמנם כבר עורך תוכניות לנסוע לחו'ל ללמוד, אך בקרבם כבר נובטות התכונות שיהיו תכונות בהן מפורסם הצבר:הכנות. העומק הרגשי המתחפש לעילגות דיבור. יכולת הביצוע המעולה לעומת עודף הדיבורים והמעופפות. התיאורים הראשונים של צברים אלו כבר מופיעים בספרות העלייה השנייה . גיבורו של יוסף חיים ברנר בשכול וכישלון חנוך או עמרם במכאן ומכאן מייצגים כבר את הניצנים של הטיפוס שיקרא הצבר.הציירת אירה יאן, אהובתו של ביאליק ציירה בירושלים דמות נשית עטורה כתר צברי. הצבר הרי אינו רק קוץ . לא רק דוקר מבחוץ ורך מבפנים. בתקופה ההיא הצבר מצייר בקווים ברורים על פני הארץ גבולות שבין חלקות , בין כפרים. הוא המגדיר קווי מתאר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חלו שינויים דרמטיים בחברה בארץ ישראל. היישוב החדש הוא שמקבל על עצמו אחריות על דרכי הממשל. בתי הספר הגרמניים של רשת עזרא מלפני המלחמה עוברים לידי ההסתדרות הציונית . הם נתונים תחת אחריותם של מורים רדיקלים בתפישתם את הארץ. כבר אין שאלה לגבי השפה, הדגל, הסמלים.

החלוץ איש העלייה השלישית העולה ארצה מצטרף רעיונית לקווי מחשבה של קודמו איש העלייה השנייה אך הצעירים הם רבים יותר ורדיקלים יותר. הוא מושפע על ידי השבר שפקד את העולם. הוא כבר קנה רעיונות קיצוניים לחידוש . השם חלוץ מוסיף להיות בעיני רבים מהוותיקים בארץ כינוי של טיפוס מוזר, תלוש, מדבר יותר מדי, לא מגלה התמדה ולעתים אחרי נאום חוצב להבות קם והולך מן הארץ. החלוצים הצעירים שמגיעים ארצה מחפשים את בני הארץ ובני הארץ מחפשים אותם.

בשנות העשרים הועמה דמותו של איש המושבה. הוא כבר חש שמישהו גונב לו את ההצגה. חלק מבני המושבות והעיר מצטרפים לחלוצים. הם ממשיכים את הרומאן בין החלוץ ובני הארץ. רבים מהחלוצים מגיעים יתומים אחרי המלחמה והפוגרומים. אין הם יכולים להיקלט במסגרות הידועות. הם יוצאים לפנימיות ולקיבוצים. משפחות של עולים ארצה ועוברות את משבר ההגירה באופן קשה. הן מצטרפות לתקופה ארוכה לחוג הרואה בבניו את התשובה לשאלות כמהגר. בבית מגמגמים בכל שפות נדודי ההורים. הם מבקשים שבניהם ידעו עברית ואפילו ילמדו אותם. לדידם הבן ה'שייגץ' המעיז להשתייך לארץ ולשפה הוא השורש, הוא התקווה. ההורים מבקשים מהבנים שלא ישכחו מאין באו אך במיוחד שיהיו שייכים לנוף החדש,שידברו עברית כשפת אם, שיעסקו בפעילות , לשפה, לפעילות הנחשבת. המורים מלמדים את הילדים לא רק אותיות אלא להגדיר צמחים, לעדור בגן הירק, להיעזר במיכון החדש, לחלום על חברה צודקת שלא על מנת ובידע. עליהם היה לשלוט במכונות החקלאיות . בדרכי הפעולה שגיבשו המרכז לא היה להתפרנס אלא להכין תשתיות לארץ שתוכל לקלוט את כל מי שבדרכו לארץ נחסם פיסית או תרבותית.

התערובת המיוחדת של בני מהגרים ובני מהפכה העמידה במבחן חמור גם את המהגרים וגם את המהפכנים שהרי אף אחד מהם לא היה נקי מן הבעיות של השני.הטיפוס החדש המתגלה והולך מתגלה גם המסירות ללא גבול וגם הגבוליות הנובעת ממנה. מתגלה גם ראייה רחבה של העולם הנובעת מאי מוכנות להצטמצם באופקים של הכאן העכשיו, הסובב והמבלבל בפרטיו וגם הסתערות דוגמטית המסדרת הכל במגרות מסודרות מראש . בקרב בני הדור צומחת גם נכונות לנהוג בקיצוניות וגם סתגלנות קונפורמית.

לחלוצים החלו להיוולד ילדים. גם אם עזבו את הקבוצות, את הקיבוצים, את החבורות, גם אם היו לפועלי תעשייה ופקידים בעיר חלום הצבר מרחף אצלם : בניהם יפתרו את חידתם. הם יזכו לחיות על פי קנה המידה שהוריהם לא תמיד הצליחו לחיות על פיו. החשוב הוא שמה שהחלוץ ראה כמהפכה יהיה אצל ילדו טבע. כל פצע שלו וכל גמגום הוא עניין שיסתיים עם דורו. הבן של החלוץ יהיה צבר. הוא ידע עברית ושמות של צמחים הוא יטייל בארץ כבביתו ויהיה מסוגל לעשות כל עבודה בלי ייסורי הסתגלות. הוא יהיה פאטריוט, רחוק מפראזות וקרוב תמיד למעשה הנעלה והאמיתי. החברה בה יגדל תטפח את היופי החירות והאחריות. היא תהיה חברת פועלים. בעלי הכרה אך לא נואמים גדולים אלא מסתפקים במועט כדי ליצור לא כדי להסתגף.

מעט מאד אנשים היו מסוגלים לחיות לפי כל תווי ההיכר של הצבר אך הוא כבר נוכח בחייהם של הרבים. הברית בין החלוץ לבין הצבר התגלמה בתנועת הנוער הישראלית. קשה היה להקימה כי היה בה משהו לא מובן. כיצד נחיה מהפכה אישית כאן בארץ, בלי להתנסות בקפיצה מארץ הלידה אל ארץ המולדת בה ביקשו לרקום את חייהם? האם ניתן לחיות את חיי החלוץ כשההורים כה קרובים, מבינים את השפה ואת אורח החיים אך לא חיים בהם? כיצד יוכלו חלוצים שלא חיו את ילדותם כהוויה מיוחדת הנושאת ערך עצמי להדריך אנשים שכבר ראו בילדותם בארץ ישראל חלק בלתי נפרד מחייהם כיחידים, כמשפחה, כחברה, כפוליטיקה?

צברים שהחלו להתארגן ראו עצמם כנושאי אופי ערכי תרבותי . המוצא הביולוגי או העדתי שלהם לא היה תנאי. זה לא היה המבחן. צברים לא היו בני אצולה הם היו צעירים מחוגים שונים שביקשו להזדהות עם קווי האופי ועם תרבות החיים של החלוץ שהנחיל תורתו לצבר. במעבר לבני הארץ תורת החלוץ אמנם נראתה קצת אחרת . כאב השפה וסלסוליה המלומדים נשרו. הצבר צריך להתגלות כאיש ומפות טופוגרפיות כאיש טבע ועבודה ושיגרת חבורה. היה איש פרגמטי אך לא מבוער מחלומות.

לקראת שנות הארבעים של המאה העשרים אפשר לומר כי התשתיות לצמיחתו ונצחונו של הצבר כבר היו מוכנות. אך גם המכשולים כבר היו ערוכים. ההיסטוריה בעולם ובעולם היהודי החלה לאיים. מצד אחד נוצרה ברית בין הצבר לבין חלוצים שהגיעו אך מצד שני הפערים גם גדלו. רבים מן העולים הצעירים חוו רדיקליזציה פוליטית הן בגלל מאבקים שהתחוללו בעולם וסימנו את שבר הדמוקרטיות, את סופת הפאשיזם והנאציזם, את סימני האובדן של העם היהודי. האם ובאיזה דרך יגיבו הצברים לאירועים הדרמטיים?

המצור על הארץ בראשית מלחמת העולם השנייה , מלחמות המדבר ומצרים והסכנה מצפון על ידי שלטון וישי בלבנון וסוריה. הגיוסים לצבא ולפלמ'ח קראו לצבר קריאות דחופות ודרמטיות. מתהווה כור היתוך של לוחמים . מסעות , זמר מגבש, שפה וסלנג, נביטה של ספרות ושירה עוממדים בצל איום קיומי ומלחמות. איום זה סודק לא במעט את החלום הצברי. האתגרים הרבים והעוני המלווה אותם יוצרים דיסוננסים רבים . יחסים מורכבים שבין הורים וילדים, הפנמה עמוקה של ערכים יחד עם רצון לאוטונומיה דורית ורצון לא להשלים עם הדלות והנוקשות של ההורים וחבריהם. החזון הקיצוני של בניית חברה אחרת נסדק בעקב הצורך להיות מעורב בפוליטיקה ובמלחמה שמוטטה רבות מהציפיות. הצברים כבר נולדו לעולם אחר ועשויים היו לנתב אותו למקום אחר. הם מעורבים מאד במשימות שקבע דור החלוצי אך מבקשים לשאול שאלות חדשות. הם מבקשים להיות יותר יעילים, יותר עשירים ובמיוחד הם מבקשים רשות לחלום את חלומם הם לחידוש החברה. הם מעוניינים בצבא, באמנות, בהשכלה.

הצברים חולמים על המדינה שתפתח אופקים לחלומם. שתתן מענה לעם היהודי. למרות הלכי רוח כנעניים הקיימים בתוך החברה הצברית נראה כי כי הם לא מגלים רצון לנתק את מחויבותם לעם היהודי . רדיקליות כנענית המבקשת לגזור מן הלידה בארץ היתר לניתוק מן העם היהודי והוויתו, תביעה לצמיחה בלעדית הנובע מן הנתק, זרים לדור . הם מסתפקים בסגנון. אך הם חשים בעומק הפער הנפער בין יהודי התפוצות למדינה שתקום ותשאל את השאלה הגדולה של קיבוץ הגלויות. בימיה הראשונים של המדינה לא היה ברור כי דווקא מדינת ישראל היא שתאפשר את הבחירה לא לחיות בה ולייצא את התרבות המקומית כתרבות ושפה של עוד קבוצת מהגרים לארצות המערב.

לפני ששים שנים החלה מלחמת העצמאות. למרות שרבים חשבו על האפשרות שהיא תפרוץ. למרות שהחלו הכנות ואימונים, נאגרו מחסני נשק, הניעו שליחים להביא אנשים וציוד , למרות הכנה פוליטית ממושכת , ואולי בגלל כל אלה ההפתעה של מלחמת העצמאות היתה גדולה. הפתעה היא גדולה יותר דווקא כאשר עורכים לה הכנות. המפגש עם המוות, עם החורבן עם המפלות והנצחונות האכזריים, הפרידה מן החברים והתפוררות של חברות בעקב כך. העמידה של אנשים צעירים בפני התמוטטות והגשמה של חלומותיהם בעת ובעונה אחת ובדרך כל כך קשה חוסר היכולת לעמוד במחויבות הפנימית כלפי אלה שלא חזרו והתמורות המהירות מסביב יצרו מתח רב. גם תחושות של התעלות וגם של נפילה גדולה. ההורים החלוצים ידעו את השכול . במלחמה הם חיו בסתירה נוקבת כמו שניסחה זאת רחל ינאית בן צבי במכתב ליצחק בן צבי המתאר את נסיעתה לירושלים בשיירות בזמן המצור. מה זה ? שואלת היא, הילדים האלה צריכים להגן עלינו המבוגרים החלוצים? הם ילדים! מציגים את סיפור ניצחונם אך לא תמיד הם עצמם חשים את הניצחון. לעתים קרובות הם יודעים כי הניצחון מר. בני הארץ יחד עם עולים שהגיעו מן התופת יחד עם חלוצים ועמך רב מכל מגזרי הציבור עמדו בקרב הנורא. עליהם לפלס דרך לניצחון האמיתי והוא כבר לא שלהם אלא של אלו שלמענם יצאו לקרב: העולים שיגיעו.

מדינת ישראל לא היתה פנויה לטפל במשבר הצבר. לדידם של מנהיגיה עתה הגיע המבחן הגדול ואין אפשרות להתעכב ולטפל בפצעים. יש להפוך את המדינה למסוגלת ליצור תשתיות לעולים החדשים, יש לטפל בבעיות ביטחוניות הנובעות מגבול פרוץ ופליטים ערבים שמתחילים להבין מה קרה ומנסים למצוא דרך חזרה , אם על ידי פעילות פוליטית כלכלית שתלחץ על ישראל ותאיים עליה והן על ידי הסתננויות . יש להקים תשתית חקלאית במקום 400 הכפרים הערביים שננטשו במלחמה. לתת לחם לעולים המגיעים בהמוניהם. יש לספק עבודה ולמלא את החללים הרבים שנפערו. תחושת הדחיפות מביאה להחלטות גורפות, לדרמות פוליטיות סוערות. הרבה רגעים שבהם נראה כי הבניין חי בסכנת קיום או מבחינה ביטחונית או כלכלית או דמוקרטית מביאים למתח גבוה ביותר שמקצץ בנטיעות של צמיחה של מנהיגות חושבת ומבררת. יש מדינה ויש צבא יש מוקד החלטה וגיוס של משאבים להגשמת ההחלטות. כל אלה מורידים מערכן של מערכות לא פורמליות. של הרעות והזמר, של תנועות וולונטריות, של דו שיח מתמיד על שאלות מטרה וערך מכוון. המדינה החדשה מעלה את כוחה של אדמיניסטרציה מבצעת. נראה כי יש כורח לבנות בסיס של תמיכה פוליטית למימסד. הנפגעים נמלטים לעשייה אלטרנטיבית ורקמות החברה

הצברים עצמם עברו מלחמה נוראה. חלקם מקימים יישובים. לעתים באותם מקומות בהם לחמו. לעתים כנקודות בספר החדש שנולד. אך הם נקראים עתה גם למלא את השורות של הפקידות , להיות השלטון, לצאת ללימודים, לעשות לביתם . אך איזה בית? כיצד לממש את חלומם הצברי? בתקופה זאת בטקסים מבינים את גודל עשייתם להבאת המדינה. סיפוריה של המלחמה , שיריה, הישגיה, מחפשים ביטוי .אך הם אינם רוצים מצבות של גנרלים רכובים על סוסים, תהילת מצביאים גאונים, שמחה לאיד האויב המובס. האתוס שלהם שונה . החברה השתנתה. רבים מן הצברים מסתגלים לשינויים. ממשיכים לדבר באותה שפה אך חיים במקום אחר. מצד שני קמה ישראליות המקיפה את בני הארץ שהשתנתה. האם ירשו בני המדינה את המורשת הצברית או מוטטו אותה? כנראה גם זה וגם זה מצביעים על אמת חשובה. הצבר הותיר מורשת אך לא קודקס חוקים, שירים אך שירים הקוראים ליצירת עוד שירים, שפה שחיותה מוכחת על ידי תמורותיה.

שורו הביטו וראו

ששים שנה ועוד רגע. כי כל רגע הוא ראשית. כאן בצפייה לדפים מן האלבום שלנו נקרע חלון אל תולדות ששים שנה של מדינה ושורשיה. נתבונן באלבום של אנשים, נוף, אירוע. זה החלון שלנו. ממנו ראינו את שהתרחש. ממנו ניחשנו מה ילד יום.

שיתפנו במפעל את המשורר ע. הלל משורר צבר. מאלה עם הבלורית והחן. בן התכלת והקוצים שיצא למלחמת העצמאות , הקשה במלחמות ישראל והוא צעיר וחולם. לימים הוא היה למתכנן חידוש הנוי של עין גב , חידוש שבוצע על ידי אריה זינגר שלנו שנפל במלחמת ההתשה.

בן הארץ מהלך בנופה , משתכר בשמש ובאור. מבקש זירה לפעולה. שר , אוהב ומאמין ביכולתו להיות כוח טבע, בורא, חי, תוסס , פעיל.

מלחמת העצמאות היתה לו ולחבריו מפגש עם המוות, עם החורבן, עם חלומות חשופים והרס איום. הרצונות הותכו, הפצעים נגלו, הספקות הודחקו אך רחשו. הנעורים חלפו בסערה ובזעזוע.

אל אלוהים
מדוע יצרתני אדם ולבי מת להיות מדבר, או להיות הרים.
או להיות רוח!
ועיני- להיות שמים, ושמש!
ואתה נתת בידי המתכת הקרה להרוג ברואיך הקטנים.
ואני אמות מספר קומתי והולך להרוג חגבים כמוני,
אמות מספר קומתם,
בעוד נפשי מתנפצת להיות נצח!
ולך אלי, אין קץ שנות אור, הוית כל!

במעלה העקרבים בואכה עמק הערבה, נגד אדום,
ראיתי אפסותי, עד כלותי בכי.

יה- אלי.
הורד על נפשי דומיה.
סגור לבי מלפניך בשערי אבן או תופת.
הסר עולמך מעיני, שים לילה על הארץ;
יה אלי, יה אלי, שים לילה!

אנשים שהתנסו בבגרות בטרם עת, נפגשו עם מוות וניוול.

… אז התחלתי למנות את שנותי והנה עשרים ושתים.
ואני זקנתי מאד.
לא ידעתי מתי, אך ידעתי שקפצה עלי הזקנה.
אפילו שערי שחור,
ובשרי לוהט עלומים עדן.
ומששתי עצמות גולגלתי, וחשבתי מחשבה רחוקה וחותכת,
ובא אלי פחד.
אבל הפחד דיבר אלי בשלוה. כי חכם היה.
ואני בכיתי בכי מר מאד על פחדי שחכם, ועל אבדן כסילותי ממני
ואמרתי לטרוף דעתי בדמעות עיצבון.
אך דעתי צפה כאמת.
ונבעתי מאד לדעת כי יותר לא אוסיף כסילות,
רק אוסיף עוד חכמה ומוות.

…אבל החושך נותר ריקן ולא ניגן.
ואצבעותי חשו ברדת זויות פי במרורות וביגונות,
אפס קפואות היו לאין תנחומות,
ואני לא ביקשתי תנחומות.
כי אני ידעתי הבל הנחמות, כהבל האשמות או החרטות,
והבל הכיסופים אל אשר לא יבוא.
כי זקן הייתי מאד.

ופתאום לא ידעתי את שנותי, אם לפנים היה הדבר,
ואני בן גבורות,
או עדיין שנותי עמי, אפס הוזה מרחקים חותכים.
ונפשי נטרפה מצער כי אני ידעתי מאד.

ידעתי כי לא יבוא בי בקר.
והבקרים שיבואו לעולם יהיו בלעדי,
הילדים שיבואו לעולם יהי רק בילדים הנולדים מחדש,
שאינם יודעים שהוא בקר.
על כן הוא בקר להם!
ואני שכבתי בחושך, וידעתי שנפשי לא תצחק עוד,
אפילו אצעק צחוקי מלוא גרון.
וידעתי שלא אקטוף פרחים,

המלחמה ההיא פחדיה ואימתה הביאו אותו לתפילה נוקבת לשלום

שים שלום

מה צועקים תרנגולים מתהומות ליל?-
קול צריחתם יורה בי כחיצים.
אסוף זנבו, נס עדר התנים
ניבא רעות.

תר בז
חמות דמים.
נבעת בחלוני ברק חרדל.

אלי,
מה האותות על ספר ליל?
בלילה בלילה באשמורת שניה בדממה
נבעת אני משנתי אל החוצות,
רץ נלפת אל החלונות הכבויים
לשמוע נשימת האדם.

מלוא עומק הרגעה נושמים האנשים, נושמים עדנה.
אפס חלום רובץ על חזותם
או היא המית הרוח באוזני?-
אם האושה הסתומה של עצי המחט?-
נדמה, היא נהרת הסהר הכושפת כתלים גגות ודרכים?—
אך אני הדרוך מתא אל תא, עד קצה עצב,
נחרד כל בשרי לשמוע!
האנשים חולמים מפחד הבאות.
כל הנושמים חיים עדן, רק חלומם רוחף סתומות.
יש אשה הנושקת לאישה הנרדם
נבעתת שוב לראותו שב סומא מלחמה,
הלום אימים או שוטה, קיטע רצחני,
או שאינו שב עולמית.

יש איש המביט אל חשכת תקרתו
לבו פתע מלחש:
בני אבשלום, בני בני, בני אבשלום-

ויש נערה הנדמית פתאם, צונחת חורת לב
למראה שם אלוף אהבתה
שם אלופה במסגרת השחור בעתון הבקר,
והנה חולה מכת- נפש.

נכנף אני בלחש הנפעם, הגח מירכתי ליל-
הו, האנשים העמים, גזע האדם.
הקשיבו כלכם, כל הנושמים עדנה;
איש על יצועו ושפת הורתו
הנה תפילה על נפש:
אל תבוא.
אל תבוא בנו הרעה.

כבדה צעדת הנוטעים,
רחבה רנת קוצרים.
נהדרים שרירי גבר בהדרכם למשא.
נפלאים אשרי אשה באהבה

לעת חמס, כאפר ממרומים, ירד נוף לא נודע על כל אלה
ייפול כבלהת הרי הגעש הסומים

ירושלים, עיר דוד, קרית תהילים
תהפוך מדבר אבן.
אין פשר לתמונה;
כעיט על פני מים רוחפות המילים על הבינה.
רק צילן מחריד מנוחות קרקע.

הו אתה.
תהיה אשר תהיה.
עשה בכל גבורתך-
כשוף אבק השריפה לקמח,
התך התותחים למצילות עדר וגדיים,
חן מפלצות הפלדה לעגלות טף וצעצועים,
הפץ הצבאות המתגודדים איש לשפתו ולנחלתו

ארץ , עשי מעגלותיך שלום,
גאה נא הים הגדול לשלום,
שמים רבו כוכבים לשלום.

הו אתה
שים שלום, שים שלום!

ולאחר הימים הנוראים ההם קמה מדינה : שיגרה חדשה ומשימות לאין ספור. גם עייפות ורצון לברוח.
כל עולה שהגיע ארצה הגיע עם כאביו, צרכיו, הלילה הקודר לא היה לשחר חדש אלא לצהרים לוהטים. רעידות אדמה. פצועים, חרדים, צריך ללכת בעקבות הקולות הקוראים לממש את שנחלם. אך יש שהעדיפו את השכחה, הורידו מסך . נטשו. לבשו עוז וחוצפה . כאן בעין גב קרע הפילוג. נאחזו בשדות ובבניין והלב תהה האם נוכל?

ע. הלל מצא דרך לשוחח עם חלומו. הוא החליט להעמיד עצמו לרשות תכנון הגנים. לשיר את שירת הילדים. לשוב אל ימים של בראשית כדי לאתגר את הקיים.

להעמיד את המפעל במבחן הילדים . לא רק במשפט אבות קדמונים או כתבים
עתיקים . לראות דרך משקפת של אחוות הילדים וניסיונם. לבדוק את העולם בחושיהם המחודדים. ברעב להתנסות ולמשחק, במודעותם העמוקה כי העתיד יבחן אותם שוב ושוב אם יביאו אליו את התום, את החוש להתחלה, את אהבת הילדים ואת פליאתם העמוקה.

. להעמיד את המפעל במבחן הילדים. במבחן ההתחלות שלא התקמטו בתלאות הזמן. לפני התירוצים והבריחות, קרוב לטבע הדברים, לשאלות, לפחדים, לחלומות, למשחק ולריאליה בטרם נלכדה ברשת המילים והשיטות. להעמיד את עצמנו במבחן ילדים זה לשים לב לזכות הילדים לילדות. לא לשעבד ילדים לבגרות כלואה במסגרות קשוחות של ניצול ושררה. לא לראות הכל מזווית הראייה של הנצבר אלא לחוות כל נולד כסיכוי. לא ילדות של אילוף חושים וכוחות אלא של גילוי מתמיד של היחיד והיחד. בכל רגע שנראה כי הסתבכנו לשוב אל נקודת המוצא לבחון את הדרך שעשינו על פי נקודת המבט של הילד. מישהו קרא לזה ילדותיות, השני נוסטלגיה. מישהו כעס על הסוגריים המרדניים שביקשו לבחון לרגע בעיני ילד תורות ומסרים בעלי סמכות . המפעל מורכב ומשתנה ומדוע לשוב אל געגוע שהוא בחינת עצלות הלב? אך בכל זאת יש צורך במבחן הילד כדי שהמפעל לא יהפוך לתירוץ לביעור הילדות.

העמדתו של המפעל במבחן הילד היא תביעה לדעת האם אין הוא עוד אוסף של בגדי מלך חדשים שכל ילד תם יגלה כי כל המתהדר בהם ערום. מבחנו של הילד הוא גם המבחן בו הילד גילה את החור בסכר והושיט את אצבעו כדי לסתום ולהציל. בתום ילדותו ידע כי אין ברירה אלא להתייצב באחריות ובתום למרות שלא הוא זה שטעה אלא בוני הסכר.

אפשר היה לנצל לרעה מבחן זה של ילדים .האם לא יהפוך לפולחן של בוסר? האם לא יהיה בו היתר שלא ללמוד ברצינות את שנצבר בדורות רבים? האם לא ינצלו את מבחן הילדים כבריחה מהתמודדות והכרעה, כהוצאת קיטור מסלפת ומשחררת ממאמץ?
פעמים רבות מבחן עיני הילד הוצב דווקא על ידי אנשים שעברו מבחני בגרות קשים במיוחד.
לא אביט אל עיני הנערות
ואל עין הרקיע,
כי אבדו ממני לבות הפרחים ולבות העינים,
ולבב הרקיע.
ואני אבוש לגעת באלו אשר חסרתי את לבבם.
ואני שכבתי כל הלילה בחושך מת- עינים.
ובחוץ ירדו הגשמים למטה, והיתה רוח.
ואני לא חיכיתי לבקר.

זה האיש שכתב את שיר הילדים העטלף:

בבקר שאלתי את העטלף:
-נכון שאתה עכבר?
-שטויות, אני ציפור!
העטלף אמר.

בערב שאלתי את העטלף:
נכון שאתה ציפור?
-שטויות, אני עכבר!
העטלף אמר.
אכן יצור מוזר!

למחרת שאלתי את העטלף:
-מה מעשיך ביום?
– ישן.
ומה בלילה?
-חכם.
איפוא הראש?
למטה.
-ואיפה הרגלים?
-למעלה!
ומה שלומך בדרך כלל?
טרללה!

הבקר , הלילה, הפיכחון והתקווה, האחריות שלאחר כל אלה הם הנטל שהוא שם על עצמו: עטלף, יצור הלילה, יש בו מן העכבר הנובר החרוץ ללא מעוף והציפור הממריאה אל על לא כמסקנה אלא כהתרסה. העטלף החכם בלילה. האם חכם הוא כי לא רואה? החשיבה למטה כמו ראשו של העטלף הישן, בראשו הרגלים. הוא עודו מהלך. אך מה נותר? השובבות, הילד התוהה ושואל,

מה עושים העצים?
צומחים.
ומה הבתים?
עומדים.
והעננים מה עושים?
נוסעים, נוסעים!
והקוצים?
שרפות!
ומה הציפורים עושות?
עפות, עפות.
אז מה עד שמתעייפות.
וההרים מה?
מאומה!
והרכבות?
מהומה!
והצאן?
אבק.
והאניות הנוסעות בים?
מרחק!
ומה עושה הים?
ים ים!
והשמש?
יום!
והכוכבים?
נופלים!
אז מה?
ככה.
והאדמה?
במקומה נחה.
ואני?
מה אני עושה?
כלום.
רק שואל.

פליאת הילד ביקשה להשתחרר מאימת הפיכחון של המבוגר . להעניק ראייה חדשה וכוח לא להיכנע.האירוניה הילדית , אינה אירוניה מבחינת הילד. היא רק נראית כך על ידי המבוגר שעליו מוטלת החובה לפעול, לעשות, להשאיר עקבות בדרך אל תוצאה שלא תמיד מגיעה. המבוגר הוא שחש בעומקה של הפגישה עם הילד ועולמו והוא מביט אחרת על חייו ועל מגבלותיו.

מי יכול?

הים כחול
ונורא גדול
ואין סוף לשמים.
ובלילה הכוכבים רבים כחול.
והחול?
מי יכול למנות את החול?
ומי את טיפות המים?
ואת הטל המנצנץ?
וכמה עלים לעץ?
ומי יכול בשמים לתפוס ציפור?
ומי פרפר?
ומי אור?
והר?
ומי יכול לקחת בקר
וערב לסגור, ולחבוק צהריים?

אני בקלות
יכול!
והכל, הכל,
פשוט;
בעינים!

כאן נראית השקיעה והזריחה ההיסטורית, הבקר, הלילה והצהרים בעיניים של ילד. של מי שעדיין לא פצעו את התפתחותו ולא הזניקו אותו להתמודדות הריאלית עם גבולותיה. כאן אפשר לצאת מעקרון של תקווה לחזור אל הקופה הנעולה של הילדות, לפרוץ אותה בכוח הלב ולצאת אל סיור מחודש ויוצר. שהרי ילדות זו בנוף הארץ גונזת בתוכה דמויות ועלילות, זיכרונות ומילים שלא רק באו להסתיר אלא לעורר

הכל זהב

כי גדולה אהבתי ממני

שיר אהבה

כי אשא את עיני אל כינור עולם אהבתי,
אשתחו אפים ארצה.
כי גדולה אהבתי ממני
וגואה על גדול נפשי, לבוא אל היכלות השמים הרחבים,
לשאת אברות- נצח על אופקי הלילה האפלים, פתוכי
הבכי השוחק, הנוצץ כוכבים.

אהבתי גדולה ממני,
ונשאת במעוף רחב על אופקי הסימפוניות האדומות
של הזריחה הנעורית והשקיעה הישישה.
אהבתי נושאת אותי כיונה הנושאת את גוזלה מעל הימים הרבים
של מבוכת מחשבותי, ומעל מדבריות השממה של
הרהורי האבודים,
ומעל ג'ונגלי הפרא של דמיונותי, ותמהונות פליאתי- עולם.
אהבתי גדולה ממני.
כתוגה הגדולה מן היונה הגזולה,
וכבדידות הגדולה מן השה האובדת.
אהבתי בוכה עלי.
והיא סופדת עלי- גוף משכנה בן המוות.
אהה, כי אהבתי בת נצח היא!

אהבתי מנגנת בכינור העולם, ומנגינתה אור!
ונעצמות עיני בשרי באור, ונפקחות עיני רוחי: והנה חושך!
הוא חושך היותי בשר!
הוא חושך בכי הדמים הצולפים! הוא חושך אימת הבשר מכיליונו!
הוא צל המוות!
זה צל מוות נורא מן המוות, מקנאתו לחיים בני המוות!
מקנאתו העזה, הסכינית, באהבה בת מעוף הנצח!
ואהבתי בוכה עלי- אוהל משכנה קצר העת,
ומרכינה עלי כנף רחומה.
נושאת אותי כגוזל.

אל האלוהים!
גוף נתת לי והוא ימות;
ואהבה נתת לי והיא תחיה!

ונפשי נקרעת מבכי!

הם כתבו לילדים כדי להתקומם, כדי לפתוח את דלתות המרי. העלו על ראש שמחתם את ימי ילדותם כדי להציב סכר בפני בגרות שדופה ונטולת אחריות. בימי מבחן החברה הבוגרת היתה צריכה לקחה ברצינות את האתגר לפנות חלל לפליאת הילדים ולתם. כך יוכלו לגלות את עצמם ולבחור בתרבותם.לא משום שלא היה לה מה להעניק אלא משום שהיתה מוכנה להעמיד את עצמה במבחן גדול.

גורדון ובובר

גורדון ובובר

האם הלוליין הוא איש רשת הביטחון או רשת הביטחון באה להגן על הלוליין?
הניתוח של תהליכים פוליטיים או על השפעת הוגים על מדינאים מתעלמת הרבה פעמים בכך שההוגים מבקשים לשנות את הגדרותיה של הפוליטיקה . שהם מכוונים עצמם למציאות שלא קיימת. או לתור הזהב שהיה או לדור שבו לא ניתן יהיה לצאת מהמבוך בעזרת חוט שנפרש קודם. הוגי דעות מעצבים קנה המידה עתידי להצלחה או לכישלון של הפוליטיקה גם כשהם פועלים כאן ועכשיו.לכן מחזירים אותם למוקד דווקא כאשר נראה כי הפוליטיקה שהיתה נשברה או על ידי משבר או על ידי פתרון שמייתר חלק מהתמיהות שהניעו את גיבוריהן. אני מניח כי פעם מנהיגים היו מתהדרים במספר הקרבנות שהם הביאו על אויביהם. המלחמה היתה סמל לניצחון ,היום סימן לסבל מיותר. משהו קרה לקנה המידה. פעם כלכלן לא היה יכול להיות מנהיג פוליטי אלא יועץ סתרים. מרקס תרם תרומה משמעותית לכך שהכלכלה היא מודד להצלחה מדינית. מישהו קורא את הנסיך של מקיאבלי כדי ללמוד טריקים ומישהו אחר כדי להיזהר מהם. מישהו קורא אותם כמאמץ מכוון לערוך תמורה ונלכד ברשת של האמצעים.אחר קורא אותו כדי לגלות את השקרים המלווים את העשייה הציבורית . אך אחרי מקיאבלי הפוליטיקה כבר לא נמדדת באותו קנה מידה.
חלוצים סיפרו שגורדון אמר שאנרכיה לא מעניינת אותי כמו שגם צמחונות לא. הצמחונים מדברים על אוכל ואין להם חברים האנרכיסטים מכורים לשיקולים של כוח ושלטון על ידי שהם שוללים אותם. צמחונות חשובה אך כשהיא מסתירה תאוות שלטון היא רוצחת את עצמה. אנרכיה ההופכת לביקורת מהלכי כוח יכולה להיות כוחנית מאד.
שיקולי הכוח של הפועל הצעיר שראתה בגורדון מורה או של ברית שלום שעוצב על ידי מרטין בובר מעניינים היו בגלגולה של הפוליטיקה שהביאה או חסמה את האפשרות להקים את הגוף המדיני . רצבי יכול היה וצריך היה לחשוף את אי מוצלחותן הפוליטית בזמנן כפי שאפלטון נכשל כשליט. אך הן נמדדות בגלגול הדורות ביכולתן לבקר ולהניע את החברה שנוצרה . קנה המידה של ההצלחה והסלבריטאות הוא זמני ומוגבל.
חשיבותו של גורדון איננו לה' באייר תש'ח כמו לתשע'א אם כי לא מעט מחיילי מלחמת השחרור האמינו בו ובתורתו. חשיבותו מבחינת ביטוי עברי לאקולוגיה ולפמיניזם יביא אולי בזמן מן הזמנים גם לתוצאות פוליטיות בכך שיבחן מנהיגים לפי יכולתם להיאבק על הערכים הגנוזים הללו כאן בארץ ישראל ובמדינת היהודים שאולי תבחן עצמה לא רק כמקלט בטוח אלא כמקלט שאינו נותן לעצמו הנחות ועובד בטבע ושומר עליו, עורך דיאלוג בין האנשים במודעות כי דיאלוג כזה אפשרי כשבני האדם מקשיבים ופועלים בעולם, כשהם מודעים לחיי נפשם ולאחר שמסביבם.

ההבדל בין בובר לגורדון הוא הכתובת : בובר כותב אמנם לאנשים אך מכוון למדף הספרים. כשיגיע לגן עדן יקים קבוצת לימוד חדשה עם אפלטון וניטשה, עם פרויד ומארקס. גורדון יבקש לראות שם את ברנר ,שלום עליכם ורחל כדי לקיים טיול ושיחה עם גיבוריהם. בובר יתפלל לדיאלוג גורדון יקיים אותו בדרכו המיוחדת . בובר יפעיל קבוצות נעורים ויעורר בהן את הצמא ליחד גורדון יחיה עמן וישתף אותן בכאבו. בובר לא ישוחח עם ילדים. גורדון כן אך בפליאה ובתשוקה לא תמיד מושגת שהם יבינו אותו. בובר לא ירקוד הוא יספר על ריקודי החסידים ועל ניגונם. גורדון ישיר אתם. בובר יקרא לאמנים לערוך תערוכה גורדון יבוא לתערוכה כדי לשוחח עם האמן ויחזיר את האמן לנוף שצייר.

המבוך והדרך

באחד מהימים באה לביקור משלחת רשמית של המוסדות הלאומיים לראות מה קורה ברפובליקה הציונית של עמק הירדן. אני מניח כי היה עמם צלם ופקיד. העיקר היה שהם הגיעו לעמק במכונית שלא היתה שכיחה ביותר בדרכי הארץ. הם עברו על יד חלוץ שעמד ונטע עצים לצידי הדרך. הם מיהרו ליעדם ואינני יודע מה הוא היה. המכונית העלתה אבק סמיך שנמרח על פרצופו של החלוץ והוא נעלב. איך ייתכן כי אנחנו נטע עצים לאורך הדרך ונתמלא באבק של הפקידים הרחוקים. מי כאן בעצם מייצג את הציונות האמיתית החלוץ אפוף האבק או המכונית המביאה את שליח האומה ?
דרכים ומטרה, אבק דרכים ומנגנוני שלטון הם עניין עדין. אני מניח כי בעל הרכב שנסע אז במהירות המותרת (נדמה לי כי בשנות השלושים המהירות המותרת היתה 48 קילומטר לשעה. ) לא הבין כי הוא מציג את חלוציו מלאי אבק דרכים .
החלוצים הבינו קיומית כי דרכם לא פעם איננה דרך אלא מבוך. מה שנראה כהתקדמות מביאה לחוסר מוצא. האנרגיה המושקעת בביטחון רב כדי להשיג את המטרה מביאה למקום אחר ולעתים מה שנראה כשער פתוח איננו אלא הדרך של אין מוצא. אך במבוך הזה מצויה דרך נסתרת המובילה אל הבלתי צפוי אך מתואם עם חלום נשכח שזה מכבר התייאשנו מהגשמתו.

דיאלוג עם עלייה מדרום אמריקה

נתן,החבר האחרון

נקראתי לשיחה עם בוגרי השומר הצעיר מדרום אמריקה. 'אנו מבקשים לשוחח על החלום
ושברו, על חזוננו ועל הגשמתו' הזמין אותי הקול. כבן לשגריר ישראל הראשון בדרום אמריקה וכמי שהניף כילד לראשונה את דגל ישראל הרשמי ביבשת חשתי כנקרא , כמחוייב .
הסבירו לי כי השיחה מתקיימת לזכרו של נתן אופק חבר השומר הצעיר מפרנה שבארגנטינה שעלה ארצה, עזב את הקיבוץ והיה מורה והוגה דעות. נתנו לי לקרוא שיחה קודמת של חבריו בוגרי התנועה על דרכם. קראתי ומה גדולה היתה ההפתעה! התגלו בה כנות, עומק, תבונת הלב והאהבה שאינה מקלקלת את שורת החתירה לאמת . השיחה היתה גלגול מיוחד של שיחות המתקיימות מפעם לפעם בתנועת הנוער. חניכי תנועה צעירים מבקשים לטעום ולהשתכר מעץ החיים ומעץ הדעת האינטלקטואלי כשהם מצויים בשלב החלטה על עתידם. כאן היה המשך והיפוך: שיחת סבאים קשה. אנשי מקצוע רחבי אופק, עטורים בצלקותיהם ובנקיפות המצפון שצברו שוחחו על עברם. על ההווה.
עתה יצאו שיחות אלו בספר בלווית מסות של נתן אופק עצמו ודברים על האיש. הספר מרגש במיוחד משום שהאיש כתב את הדוקטורט שלו על פראנץ קפקא . המנחים שלו בכתיבת הדוקטורט הפרופסורים מנדס פלור ומנחם ברינקר הביאו לספר את תרומתם העמוקה . יש בו שיחות על חינוך, על מקומה של הספרות בכתיבה היסטורית, על יהדות וציונות, על פני החברה בארץ ועל תנועת השומר הצעיר.
לי ,כמי שטועם את טעמה של כתיבה היסטורית, התגלו דברים מעמיקי חשוב במיוחד על גורלה של הספרות כמדריכת מצפון וכאשנב מורכב למחקר היסטורי.
כאמור נתן אופק כתב את הדוקטורט שלו על כתביו של פראנץ קאפקא. הזיקה לקפקא של אנשים מחויבים לעולם הפוליטיקה, החברה, של אנשים מרותקים בחייהם אל היחד האנושי אינה דבר מובן מאליו. זיקה כזו נראית במבט ראשון אפילו מפתיעה. הרי כתיבתו של קפקא כל כך פרטית, פסיכולוגית, כל כך מתנגדת לקולקטיביזם פולשני . נראה שקפקא היה צריך להיות מודח מכל ניסיון המחפש פתרונות. ברל כצנלסון שהיה אחד האנשים הכי משפיעים על החברה הישראלית ובניית היחד שבה היה מעריץ של קפקא הרבה לפני שקפקא פרץ אל התודעה הבינלאומית בשנות החמישים. בעצם הימים האלה יצא ספרו של עלי אלון מקיבוץ עין שמר איתקה והוא ספוג הערצה עמוקה לקפקא.. הקושי לכאורה בספרות של קפקא לאנשים המקיימים מערכת חברתית הדוקה או חותרים להשגתה הוא בכך שהוא היה גלאי של מערכות היררכיות כוחניות וריקות מסמכות, של המרחק האינסופי בין הצדק למשפט.
מורי , אברהם שפירא , גילה לי מכתב ששלח שמואל הוגו ברגמן לחברו לספסל הלימודים פראנץ קפקא ב1902. במכתב הוא הסביר שהוא בניגוד לקפקא אגואיסט. אין הוא מוכן כקפקא להתבודד בסבל חיפושי האמת, להיות אמן נפתולי הדרך: הוא מבקש דרך ממשית ללכת בה. על גן נעשה ציוני. מכתב זה מאשר את שנכתב בספר שלפנינו : השוני בין הדרכים לא נקבע על פי היות הצעיר היהודי במערב או במזרח . שני תלמידים באותה כיתה יכולים להפליג לדרכים מגוונות ולהיות ידידים.

שמואל הוגו ברגמן התכוון להיות סנדלר בקיבוץ אותו הקימו חבריו, קיבוץ חפציבה. כשברגמן היה מנהל הספרייה הלאומית ביקש ממנו קפקא לארח אותו בביתו בירושלים בעת שיעלה לארץ. לדברי שפירא סיפר לו ברגמן שהוא ענה לקפקא כי לא יוכל לארח אותו בביתו מפאת השמירה שהוא צריך לשמור על ילדיו מפני השחפת של חברו הטוב. אפילו שמואל הוגו ברגמן שלא רק היה מורה לאתיקה אלא איש מוסרי במיוחד אמר לקפקא מה שאמר חבר בדגניה לרחל המשוררת …
קפקא המעונה ואוהב האדם לא נסוג מאמונתו הציונית הבסיסית. אני חושב שחבל לנו כי לא בא לפרש את חברתנו בדרכו המיוחדת – במשל המחפש . אך הנה בספר על נתן אופק מתברר שבדרכו ובכתיבתו ביקשו תלמידים ותלמידי תלמידים למצוא פשר למפעלם החברתי והתרבותי .
בהגותו של נתן אופק יש פה חשבון נפש נוקב של העלייה החלוצית בשנות הששים של המאה העשרים. במיוחד זו שעלתה בסערת הימים שפקדו את אמריקה הדרומית.מתברר שהעלייה ארצה אינה מסתיימת בירידה מן האנייה.
אפילו אנו, בני הארץ, שלכאורה לא היינו זקוקים לפשר ולחלום כדי להכריע לחיות פה ולגלות אחריות , עומדים עדיין בנמל עם ציודנו הדל ומבקשים על נפשנו כדי להקים בה את המפעל הראוי.
גם בימים אלו של ערפל גדול אנו מבקשים כמו נתן- אופק.

הספר: נתן, החבר האחרון, בעריכת מיכאל (יואל) שני ויוסי זלצמן הוצאה פרטית