כללי

יום העצמאות בבינה – לא להכנע לעידן הקרח

ברכת יום  העצמאות בינה- לא להיכנע  לעידן  הקרח

 

המשורר חיים  נחמן ביאליק תיאר תזמורת  המנגנת על קרח.  כל זמן  שהקרח קפוא הכל יודעים כי הם מנגנים על  קרח ומנסים לשלב  את  הכלים. אולם כשמגיע  האביב והקרח מפשיר  כל  אחד מהנגנים  עומד  על  גוש  קרח מפרפר. הוא מנגן נפלא. משקיע  את מיטב יכולותיו הוירטואוזים אך  אין מוסיקה. בליל של קולות גאוניים הסותמים זה לזה את הפה מרוב פחד.

נדמה לי שאני  כאן היחידי בחבורה  המופלאה הזו  שהייתי  כאן ב15 למאי 1948. ילד  בן תשע שוחר  הרפתקאות ופוחד פחד מוות. הייתי בירושלים הנצורה  . חשמל לא היה  כך שלא  שמענו את  השידור של  הכרזת  המדינה על ידי דוד  בן  גוריון. זה  נודע לנו  רק  ביום  ראשון. על ידי  העיתון שהגיע.

לכאורה הקרח נמס ומצאנו אדמה  לעמוד  עליה. אך מסתבר כי  גם עתה  הבלבול  גדול.  מהומותיה  של ההיסטוריה לא   הסתיימו ואנו  עומדים מול ועם היצירה הגדולה  שהוקמה  במסגרת  המדינה ולא פעם תוהים. אנו חיים את הישגיה  ואת סדקיה. . לא זריעת חרדות  תגבש  אותה. יצירה ממשית של  חברים , של רעות, של חלונות פתוחים אל האנשים ואל צרכיהם תוך אמונה בנביטת  אחריות משותפת.

מדינת ישראל  היא יצירתו של  העם  היהודי. מה שיתחולל בה ישפיע  על יהודי כל העולם למרות שלא אזרחי מדינת  ישראל ולא   יהודי  הגולה  מוכנים להכיר  באחריות זו.

עתה  הוא  הרגע  בו  החברה  הישראלית  חייבת לגבש  עצמה  כחברה. כתרבות. לא להיכנע לתרדמת  החברה הצרכנית ולכאב  ההיררכיות  הכלכליות, לתרועות שמחת  המלחמה. התוצאה  של  העצמאות והדמוקרטיה  היהודית  היא  החזרת  הבחירה של האדם היהודי  לעצמו  לחברתו. לא מתוך איום חיצוני אלא מתוך חירות פנימית.

עלינו לא להיכנע לבדידות גם אם  שעותיה  רבות, משהו צומח כאן למרות הכל. עלינו לרצות  שמה שקורה ביננו בשעות פגישה יוכל להתגלגל  אל מעגלים  רחבים של עבודה, חיי  רוח ופוליטיקה. זהו צעד קשה אך אם נשמע  כי כל אחד נשאר  רק עם כינורו שלו נדע  שעידן  הקרח מאיים  עלינו.

ישראל פרידמן בן שלום אדמו'ר חבר קיבוץ

ישראל פרידמן בן שלום  אדמו'ר חבר  קיבוץ

דמותו של   הרב המורה  ואיש  הקיבוץ  ישראל פרידמן  בן שלום שנפטר ערב  יום  העצמאות  היא  דמות מיוחדת  במינה. באוטופיה  הציונית ובאתוס  הקיבוצי יש תופעות  הרוחשות מתחת לרדאר של  המוסכמות  הציבוריות.  בחדרים  הקטנים של הקיבוץ העירוני בהר גילה  בית ישראל מצאנו בהם יושבת  המשפחה  שבעה. פגשנו  חבורה  שלפי  המוסכמות של החברה  הישראלית לא יכולה להתקיים. צעירים וצעירות חילוניים ודתיים. אדמור'ים , אנשי  קיבוץ מכל הגוונים ואנשי צבא.  הפגישה  בחדר  הקטן לא פשוטה. מי  יכול להפגש עם מי, מה מותר לומר, באיזה נוסח להתפלל , באיזה  נוסח  לשתוק ? הקשבתי לסיפורו  של  האיש מפי  בנו  הושע  בן  שלום  ממייסדי  קיבוץ  בית ישראל ראש  הישיבה הקדם צבאית של המקום וקצין מילואים ראשי בצה'ל.

כשהיה ישראל  בן שבע עשרה והוא  עמד להפוך לרבי של חסידי העיירה, –  בוהוש  ברומניה . הוא הבין שצעירי העיירה  שברובה  יהודים  נוטים לסערה  הקומוניסטית. שהם עלולים  להימשך כנוער  אידיאליסטי אל ההתבוללות  האדומה. הוא  ביקש להיפגש עם אנשי תנועות  נוער ציוניות  והחליט להצטרף לשומר  הצעיר.  הוא חש  כנראה  שזוהי תנועה  שהאידיאליזם  השמאלי שלה  יוכל להנחות לציונות, ליהדות אקטיבית עם מטען  הומניסטי. תנועות  אחרות קמו רק כדי למנוע פשרה ולבא  במקום השומר  הצעיר  אך  הוא העדיף להצטרף  לתנועה שרבו בה  החלומות והניגונים והיה לראש  הקן. כיצד  נפלה  ההכרעה זהו  סיפור שעוד מחכה לפענוחו.  הוא  היה  אדמו'ר . אך  אדמו'ר ציוני  בהחלט.  בפרק  העצוב  בשואה  שנקרא טרנסיסטריה שבו  הגלו אלפים מיהדות  רומניה לחיי סבל, מחסור ומוות  הוא  היה  הרב מטעם  הצבא  הפאשיסטי  הרומני. אך הוא חי  גם  במחתרת של המורדים, של תנועות  הנוער  הציוניות.  אחרי  מלחמת העולם  השנייה   הוא פגש  את אשתו גם היא נצר למשפחת  אדמורים ויחד  הם העפילו ארצה  והצטרפו  לקיבוץ רשפים של  הקיבוץ  הארצי. ישראל היה  בין לוחמי מלחמת  העצמאות.

פרשת הדרכים ניצבה  בפניהם  כאשר  התברר להם כי הם נושאים  באחריות לחצרות שהתייתמו והלכו . שיש להם  אחריות דתית. הם עברו לקיבוץ הדתי בסעד.

בניהם היו מיוזמי הקיבוץ העירוני.  הקיבוץ העירוני בירושלים   שמר את  היסוד  האינטימי, את משאת  הנפש לצדק חברתי, את תחושת  האחריות שבנשיאת  התקווה. את ניגוני החסידים המהולים בשירת ארץ ישראל  החדשה.  חבריו   הבינו  כי יש  שיחה כלל ישראלית  המתקיימת  בין צעירים, בין נשים לגברים, בין חילוניים  ודתיים   בין פריפריה  למרכז. בלי עליונות, בלי  סמכותיות. הם פעלו הן בצבא והן בירושלים לא  כמחזירים בתשובה ולא  כסוכני המודרנה  אלא  כצמאים   לדיאלוג. לחיי יצירה ואחריות . לא  הכל היה פשוט כי הם התמודדו עם בעיית   הפריפריה החיה בעיר.  לחץ המשימות והרוח מתח  אותם לא מעט ואפילו פילוג  הם ידעו. אך מהרבי  הם קיבלו  רוח גבית  לפתיחותם לפגישתם שדווקא מבחינה רוחנית  לא גילתה  את הקשיים  מהם  כולנו פוחדים.  הרבי פרידמן היה סוציאליסט באורח חייו ובאמונתו כי בלי מפגש פורה בין החירות לשוויון  חיי רוח נוטים להפוך  למעריצי היררכיות וסמכות.

 

בשלב מסוים   האדמו'ר החלוץ של הדור הנוכחי ורעייתו  שידעה  מהו שחרור הנשים לעומק כל הזמן חיפשו אופק רחב.  ישראל   הוסיף למתחים בהם חי  גם   חיים  אקדמיים מאוחרים אך  אינטנסיביים. בשנים  האחרונות זוג הוותיקים  עלה לירושלים והצטרף לקיבוץ  העירוני. לחיות וללמד את  תלמידי בניו.

באחת משיחותיי  עמו העליתי את  דמותו  של חבר  דגניה  יצחק בן יעקב. גם הוא  בן של  רבי חסידי שהתנגש  עם אביו ועלה  ארצה ללא ספר  אך עם  גיטרה  או  קתרוס. אביו הרבי ביקש ממנו  לא לעלות אך הוא  עלה  ופשט מעליו את שרידי  המסורת בה גדל. הוא היה נזהר  בקלה כבחמורה לא לסטות מהצעד  החילוני שעשה. הוא לא  התחתן הוא  התחדר,  כלומר  נכנס לחדר משפחה  ללא טקס. במסיבת  החתונה המסורתית שערכו לחברו תנחום תנפילוב  בדגניה אפו גם לו ולאשתו  עוגה. הוא שאל למי  מיועדת  העוגה  הנוספת  השיבו לו  עורכי החתונה לכבודכם  הוא לא היסס  ופרש מן  המסיבה לאות מחאה על  קלריקאליות מיותרת. אך  כעבור  כמה שנים אותו יצחק בן יעקב  (שלימים פיתח את  חבורת  אווירון בעמק  הירדן שעליה התבסס חיל  האוויר  הישראלי  בראשית קיומו) למרות חילוניותו  הלוהטת את  כל  החצר  של  אבא שלו ארצה. בכך   איפשר  הקמת חצר חסידית  בארץ ישראל.

יום אחד  שאלתי את רבי ישראל על תופעה משונה. יצחק בן יעקב עם  הגיטרה גידל בימיה  הראשונים של דגניה  אייל  כחיית מחמד. זה היה נראה לי משונה ומישהו לחש לי באוזן שיש לחקור.  ישראל  פרידמן  בן שלום הסביר לי כי  בחצרות שלהם כשנולד נצר לרבי הביאו טלה  בן יומו שגידלו אותו שילווה את  הרך  הנילוד.

 

עתה כשבאתי לנחם את  המשפחה שלף הושע בן שלום בנו  של אבא שלו  ישראל פרידמן  צילום  של פעוט של ילד  קטנטן עם טלה. יצחק  בן יעקב  לא הסכים לקיים טקס חתונה, פרש ממסיבת הכלולות  שהכינו לו חבריו , סרב לאכול  את  עוגת חתונתו אך לגדל אייל בחצרה  של דגניה  גידל כבן של  רבי.

דרך הרוח מי יידע?

יש לדעת  כי מתחת  לרדאר  ההיסטוריה  מתקיימות התרחשויות  שלא הולכות  בתלם ולעתים דווקא  הן יכולות לתקן משהו  בעולם.

יצחק נבון- פגישה

יצחק  נבון

 

כשרונו הפדגוגי של יצחק נבון  התגלה לי רק בדיעבד.  בימים  ההם חשבתי  כי  הכישרון הפדגוגי  הוא שלי. הייתי ילד  בן  עשר שיצא  לפאריס וחיכה לאוניה  שתיקח את הוריו ואותו  לדרום אמריקה. אבי יעקב צור מונה  כנציגה הראשון  של  מדינת ישראל  בדרום  אמריקה.  כמה ימים נשארו לנו  בפאריס וההורים  שהתחתנו כסטודנטים לפני שנים  בפאריס  הראו לי  את  העיר בגאווה  רבה. אני רציתי חברים ואבא הבטיח שבעוד  כמה  ימים יגיע  בחור צעיר והוא יהיה  לי לחבר.  'הבחור  הצעיר'  היה יצחק  נבון.  כשהגיע הוא  היה צמא לראות את העולם ואני כבר  הייתי מנוסה  בפאריס כמה  ימים. הייתי למדריך  התיירים  שלו.  הייתי משוכנע כי  אני מדריך  התיירים  הטוב  שבפאריס. בכל  אופן  הוא  נתן לי הרגשה  שכזה  אני. על  כן  אני יודע  היום  כי פדגוג  היה  האיש.

חמישה ישראלים הפליגו ממרסיי  בצרפת לדרום  אמריקה להיות  דיפלומטים. הורי  ואני יצחק נבון ויהודית ברגמן. יהודית ברגמן  ידעה  ספרדית. יצחק נבון  לאדינו, אבא שלי  איטלקית ואמא צרפתית . 21  יום היינו על המים  ולמדנו ספרדית. הצוות הדיפלומטי  גם קרא  ספרים  כיצד מתנהגים  דיפלומטים.  יצחק נבון  היה חברי למסע. כל יום  שיחקתי עמו דמקה. הייתי משוכנע  שאני יודע  את כל מהלכיו. אך  כנראה שוב  הדבר נבע מיצריו הפדגוגיים. יחד צלחנו את  קו המשווה . זה  היה לי  אירוע מאכזב. הספינה לא  קפצה ולא  רעדה. נבון הסביר לי כמה  שיעורים בגיאוגרפיה  שלימים היו לדידי  דווקא  שיעורים בהיסטוריה:  אין קופצים כשעוברים מימי הביניים לעת  החדשה.

הגענו לאורוגואי.  שם הפכנו לדיפלומטים. לא  אני. הגדולים. יצחק נבון היה מזכיר  ראשון  של   השגרירות. הוא  שחה  כדג  במים.

יום אחד נסע אבא שלי  ארצה. באמתחתו  היה ספר  של  מלומד יהודי מארגנטינה  דוחובנה. הוא נשלח לבן  גוריון  כי  היה  ידוע  שבן  גוריון מעריץ את  שפינוזה.  אבא  סיפר לבן  גוריון  על  המתנה  אך העיר  כי הספר  כתוב  בספרדית.  בן  גוריון  התלהט וביקש מורה  לספרדית.  כך הגיע  יצחק נבון לבן  גוריון. הוא  היה מואה   כל כך טוב שבן גוריון קרא  את הספר שהביא אבא  שלי ואפילו ציטט את דון  קישוט בספרדית. עכשיו אפשר לתלות  את הדבר לא רק  בתלמיד  אלא  גם במורה.

עברו  שנים ואני כבר  בקיבוץ. פורצת  הפרשה  הידועה ובן  גוריון מזמין  אליו כמה צעירים מהתנועה  הקיבוצית  לשיחת מרתון. אני משתתף בשיחה ויצחק נבון  משקיף  על  השיחה. השיחה  היתה  קשה מאד. היא נמשכה  שעות רבות. אנו שומעים את גרסתו של  בן  גוריון פעם  אחרי פעם.  הוא מוכן להראות לנו את  הפרטיכל  של וועדת השבעה. יצחק  נבון שולף ניירות ואנו מסרבים לקרוא :לדעתנו  סוד הוא ולנו אסור להיחשף.  משום מה לא  הצלחנו לשכנע  זה  את זה אך יצחק נבון ליווה  אותנו בפתיחות.

עננה   עמדה לשבש  את יחסינו. אבא   שלי  היה מועמד להיות נשיא והעדיפו את יצחק נבון.  הכל היה  במחילות מפא'י הסוערות. אמא  שלי נעלבה הרי אבא  גדול מיצחק נבון ! לי זו היתה  בשורה. רק זה היה חסר לי  שאבא יהיה נשיא!  פיתחתי  אלרגיה חמורה לחיים הדיפלומטים.  אך אבא שלי  התגבר מהר  על הקנאה והאהבה  הישנה  שלו ליצחק נבון , והגאווה  שלו עליו  כשותף וותיק  גאתה.

בהיותי שליח בארצות הברית  הייתי נתון לקרב  על  הנפש  היהודית של  הסטודנטים  בקמפוסים. הימים  היו ימי השמאל  החדש . והנה  היתה  הזדמנות  להקים תערוכת צילום  של צלמי הקיבוץ  יצחק נבון ששהה אז  בניו יורק היה צריך לפתוח  את  התערוכה לקראת  האירוע נפגשנו לשיחה שבה הסביר לי  את סוד אהבתו לקיבוץ. הנימוקים שהעלה  היו  לא צפויים.  הוא  אמנם  דיבר  על חשיבותו ההיסטורית של הקיבוץ, על מקומו בהשגת העצמאות, בעבודה, אך הוסיף לכל הסיפור תבלין מיוחד.  הוא  דיבר  על  כך שקיבוץ  הוא  כמו  שכונה  בירושלים. שיש  בו שפע  של  סיפורים, קשרים אינטימיים, שיש לו שפה  פנימית.  הוא  ראה  בקיבוץ שילוב  של  משימתיות  עם  סיפורי  אנוש  בנוסח  יוסי בנאי. עם ריח ושיר: בוסתן  קיבוצי.

לא  הרבינו להיפגש אך כל פגישה היתה  של מורה טוב  עם תלמיד שהיה משוכנע  כי המורה ממש מוכן להקשיב לו… נדמה לי  כי זה  היה  סוד  קסמו הציבורי.

נען המכתבים

ימים  של שקט וסער

 

עמוס  שיפריס הוצאת פורת

 

 

 

מכתבים היום יצאו מן  האופנה.  נדמה  שאפילו  המשטרה מזלזלת  בהם ובודקת מחשבים. אך הנייר לא  הולך לאיבוד והוא מתגלגל  מדור  לדור ותוהה. מה  מעמדו של  מכתב שאינו מסמך רשמי, שלא  נכתב להמון גועש  ולא לציבור מאמינים המצפה  לבשורה?  למכתב  יש  ממוען. הוא התרחשות.  להציץ להתרחשות  האישית של  מכתב ולקרוא את סיפורה  של נען  דרך  מכתבים זוהי  התנסות  מיוחדת.

 

אהרון  דוד  גורדון  כתב  כי  בשבילו לכתוב  מכתב  זה  כמו להיות  בטבע. כנראה  התכוון  למה   שמשתקף מקובץ מכתבים זה מעשר  השנים  הראשונות של נען : ביטוי כן המבקש  אמת. ביטוי אישי. לא  מכופתר. ביטוי של רגע, לא של  ראייה ארוכת טווח מכלילה  הכללות.  אך מתוכו  בוקעת צעקה. למה  המעטתם לכתוב  מכתבים?  יש  המסבירים: לא  היו  בולים. אחד  החברים  כותב  כי  הוא  מקבל  שלושה  בולים  בשבוע מהקיבוץ ואיך יוכל לבחור למי  להקדיש  אותם?  אחר  כותב  כי  הוא  עייף מדי לכתוב  מכתבים והשלישי מאיים  שאם  יכתוב  מה  שהוא מרגיש  משהו  כאן יתמוטט.

 

עורך הספר  הנאמן  עמוס  שיפריס  מביא לנו מכתבים של חברים, הורים,  שותפים.  מתוכם ניבטת  גלריה   מגוונת של סבל בגלל תנאים וקוצר יד. עוני  ולהט מכפר.    רוחות המכתבים  מגיעות מפינות  שונות של  העולם  היהודי: מהנוער  העובד  כאן בארץ ועד עולים מפולין, גרמניה וסוריה. הם קשורים לנען  אך  נשלחים מקצווי ארץ וגלות  רחוקה. בהם יש מכתבי  עולים ומכתבי שליחים, מכתבי אבות ואימהות, מכתבים  קולקטיביים ואישיים.

 

המכתבים משקפים  קיבוץ  עם חלונות פתוחים לעולם רועד, קורא, מצוי בחוסר  אונים לנוכח  אירועים  דרמטיים  בהיסטוריה. אנו מדברים  על  העולם שהיה  בנען  עוד   לפני מלחמת  העולם השנייה.

 

חיים יחד  ולא פעם פוצעים  איש  את רעהו. במכתבים  יש ביטוי לימי  התעלות והשפלה. לרעב ולעבודה. ויכוחים על בעיות מסורת וחירות, בין מרכסיזם אדוק לשירים חסידיים. מכתבים  המבקשים  פרספקטיבה (איך זה  יהיה  כשיהיו  כאן  אלף  אנשים?) ואנשים  שאיבדו  אותה  מרוב  עייפות.  הם מספרים  על רגעים ועל תקופות. על מרק מעורב  בגשם המתמזג עם  שובבות נעורים ועל  ענני מלחמה  הרובצים  ומותחים לבבות.  מכתבים  רעיוניים המבקשים תשובה   במהפכה  הסובייטית  ומכתבי חיזוק  האמונה בדמוקרטיה  הקיבוצית . מכתבי  תביעה מותחת ומכתבי אהבה אנושית.

 

החיים  הפנימיים בקבוצת  צעירים  מעוררים את  שאלת  המשפחה. האם טיפוחה  אינו מסכן  את אופייה  מהפכני של  החברה ? האם השיגרה   המשקית  מרדימה  את  היכולת לעמוד  בשליחות?  דומה  כי  החבורה מותקפת מכל עבר  בקריאות סותרות . הולכים לסמינר  רעיוני של  הקיבוץ המאוחד  שצריך להעניק אופק רחב וכללי  על מנת לשבת  עם   מנהיגי התנועה ולזעוק  את מצוקת הקבוצה המאיימת  על האפשרות  לבנות מקום לבנות בית.  קיבוץ העומד  כל הזמן  בסימן עזיבות  מערערות, תחושות של נטישת שותפים ותביעה לא לגנות אותם , לשמור  על  שפיות עצובה השומרת   על ליברליות ועל דמות אדם.

 

התכתבות  קורעת לב של  כסניה  אותה  מהפכנית רוסיה  שהתחתנה  עם  מהפכן יהודי הרתה לו ונפרדה ממנו בטרם הוצא להורג.  היא,  בת דור  המהפכה הראשונה  ברוסיה,  מגיעה לקיבוץ יחד  עם חברה  לתנועה מרדכי  רוזנבאום בן דורה שיהיה  בין  קוני האדמות של נען. בתה  כסניצ'קה פוגשת את  אנריקו סרני  אחיו של  אנצו סרני והולכת  אחריו  לאיטליה. אנריקו  הופך למנהיג  המפלגה  הקומוניסטית  באיטליה והבת  כותבת לאמא  שלה  היושבת  בנען  כי  היא  אוהבת  אותה  אך  מכיוון שהן חיות בשני  עולמות פוליטיים  היא  חייבת לנתק עמה  מגע  עם  אמה . המהפכה נוגסת באהבה.

 

לאט לאט מצטרף הפאזל  של סיפורה  של נען בספרים הנערמים על המדף. אך  הסיפור עדיין מתגלגל בחצרה של נען , בנופה  המרהיב בשיגרתה ובילדים המסתובבים בחצר.

צילום ציוני

צילום ותפקידו  ההיסטורי

 

צילומי  ארץ ישראל  שלא  במקרה  השתתפו  בחגיגת ייסוד  אמנות  הצילום .  הצלמים הראשונים   בעולם מיהרו לארץ הקודש  כדי להביא שלל צילומי  הוכחה  לדרכם כאנשי   אמונה וכאמני  המדיום  החדש.  הארץ  היתה גדושת סמלים. אפילו חורבנה  היה  סמל חשוב לנוצרים  ואחרי דורות לציונים.. הנוצרים   האמינו  כי  חורבנה של הארץ  מסמלת את פינוי הדרך של היהדות   בפני  הנצרות . היא ההוכחה כי אכן  הברית הישנה היתה רק הקדמה . צילומי האתרים בהם התחוללה  הדרמה  של חיי  ישו  היו חלק  בלתי  נפרד  של  מה  שניסתה  המצלמה  הנוצרית להוכיח.  המצלמה  הציונית  שהופיעה  ביקשה כי  חורבנה  של הארץ  מוכיח  כי  נותר  בה   מקום לרנסנס  יהודי. לא חסרו  הוכחות בשטח לאמונות  שהמצלמה הדגישה. לכל היה  ברור  כי המצלמה אינה מתעדת, היא  אמצעי  רטורי  המבטא  אמונה. אחד  היסודות  הקוסמים שבמפעל הצילום של הארץ  הוא  גילוי הפרטים המופיעים  בצילום. מה  היה בשוק, מה  היתה  האופנה, מה  היו מכשירי  העבודה ומה  גידלו. כיצד נעו בדרכים, איך בנו ובמה  האמינו.

 

י.ח. ברנר בסיפורו המתאר  את  עלייתו ארצה  מספר  על חבורת  העולים  המנומרת  שעלתה  לספינה  לארץ ישראל.  היו  שם  אב זקן שנסע  ארצה   כדי להחזיר את בנו שעלה  בניגוד לרצונו, חייט  שגזר  על מספריו ולא   הסכים לגזור  את הקפוטה  של חברו  שביקש לעשות מהפכה  בחייו  עוד  על  האניה. כיוון  שעל  האניה  לא  היה  אוכל  החליטו  הנוסעים לארץ ישראל  להתארגן  כקומונה. הסופר  אפילו  תרם לקומונה  נקניק . עולה  רגל  נוצרי  ששמע  על  הקומונה  של העולים לארץ ישראל וביקש לצלם  אותם. אך כאן לפני  המצלמה  קרסה  הקומונה.  אף  אחד  לא  היה   מוכן להצטלם עם חברו כי משמעות הדבר  היתה  להכיר  במשותף  בין הזרמים  החשובים  שפילגו לא  רק  את הספריות ועצרות  הנואמים אלא  גם את  נבכי  הלב.

 

נתן  אלתרמן  במחזה  שלו  כנרת  כנרת  הלך  בכיוון  אחר.  צייר  אבסטרקטי מתקדם ורעב במערכות הראשונות  הופך להיות צלם נודד. הציור הפרוע  הופך לצילום מדויק  של  החברה וניסיונותיה  שהם מופשטים ומוזרים לא  פחות  מהציור  המודרני.  הוא  מצלם  את  החבורה  המנומרת של  דגניה באותה  נימה  חגיגית של  הרמת  המסך  של  החברה  החדשה בשעה שלדבריו להיסטוריה  נרשמה  כהתחלה ובחייהם של  המצולמים בה  היא לא  היתה  התחלה  אלא  הכל.

 

האם  הצילום מסכם דרך שכבר  הלכו בה  או  הוא  מרמז  על תקווה  לבאות, סדר יום ופרוגרמה.. משהו מכל זה  מתקיים. ניתן לראות זאת  יפה  בצילומי ההכשרות של  החלוצים בחו'ל. הם צילמו נוף של  שם, של הגולה  אך  הוא 'נחטף' להיות פרומו לנוף ישראלי. הדגלים, המדורות,  הלבוש הפשוט, צילומי עבודה, פורטרטים של מנהיגים  הכל בא לומר  אנחנו שייכים לארץ ישראל.  אנחנו נשבעים להיות מישהו  אחר. בן למהפכה   שתתחולל. הצילומים של ההכשרות  משחזרים את חייהם של  אלו שעלו לארץ שהלכו לפנינו, שגאים  בפרידתם מנוף מולדתם. מעטות  התץמונות  המשחזרות את פרידת הבנים מהוריהם. את  הרציף של  הרכבות  בו  נפרדו  קהילות מבניהם  היוצאים לארץ  ישראל.  כל קבוצה  היוצאת לדרך יוצאת  עם תמונה  של  מנהיגה שאיננו אך סימן את הדרך. יש  קבוצות  היוצאות  עם צילום של  בורוכוב, יש  קבוצות  היוצאות  עם  צילום של  גורדון, טרומפלדור, הרצל או זשבוטינסקי. לעתים  מופיע  בצילום  המשלח, אותו שליח שבא מארץ ישראל ומלווה  את  החבורה  כמדריך מורה. כך יופיעו יצחק טבנקין, מאיר  יערי,  חיותה  בוסל, בצילומי ההכשרות תופיע  גיבורת הסיפור, העבודה החקלאית. אך תופיע  גם עבודת מחסן הבגדים והמטבח.  בכל  הצילומים מופיעות נשים  בצד הגברים אך  בצילומים  אלו  אין ילדים ולא זקנים.

 

לציונות   הצילום  היה הבטחה. חריגה  מאותיות הדפוס  ודרך להגיע  אל  היהודים. הצילום  כעיתונות   פרץ   את  גבולות  בית  המדרש ובית הכנסת.  הרצל   כעיתונאי  היה  מאד  מודע לכך וכל הזמן דאג לפרסום צילומים מהארץ ושל  עצמו והקונגרס  הציוני  שניהל.

 

מבחינה מסוימת  היה  הפוטושופ ההיסטורי בו  נראה  הרצל פוגש  את  קיסר  גרמניה  ליד השער  של  מקווה  ישראל סמל חשוב. הפוסט ציונים  אוהבים להצביע  על  צילום זה   כשקר ציוני  שהנציח  מפגש  שלא  התקיים.  הציונים זוכרים  כי  המפגש  אמנם התקיים. שהרצל הכין  את  התלמידים של מקוה ישראל לשיר  לכבוד  הקיסר והקיסר  גילה  את הרצל בקהל  ודיבר  עמו  אלא  שהצילום של  האירוע לא  הצליח ועל  כן באמת  ערכו במעבדה צילום  משחזר  .

 

הצילום קשור  מאד  אל  הרטוריקה  של  התקופה. הוא  המדברר  האמיתי.

אך הצילום  היה  לא  רק אמצעי לתיעוד וכתב   סנגוריה  על  אנשים  שחיי  היומיום שלהם היו כה דלים. הצילום היה  גם     אמצעי  קשר. הפיכת הצילום לאותו  כרטיס  דואר מפורסם, אותן   גלויות שהיו גם  פטישים של  אמונה וגם ערוץ  יידוע . הן היו  חלק  ממיסודו של   הגעגוע. כידוע עד  היום  יש  בצילום משהו פומבי. הוא נועד לקהל. אהרון דוד  גורדון  כתב לרחל  המשוררת  שלא תכתוב לו  גלויות שמסתירות  אלא  מכתבים חתומים  שמגלים.  בכך  גילה כבר  אז כי למרות שהצילום מגלה הוא גם מסתיר.

 

מפעל  ההעלאה לאוויר של  צילומי הקיבוץ שנעשה בבית אלון בגינוסר יחד  עם  אוניברסיטת הרוורד מנגיש  אותנו עם צילומים שנעשו בקיבוץ וביישובים אחרים. הוא מתעד פרק  אחר  בצילום הארץ ישראלי. סוזאן סונטאג כשכתבה  על הצילום חשבה  כי מפעל התיעוד  בצילום של תיירים הנוסעים  ומעידים  על הפנאי לו זכו נובע מתחושת האשמה  שלהם על כך שנפרדו מהעבודה. הם מצלמים כדי לחוש  שהם  בתפקיד, שלמרות שהם  בחופשה הם עדיין עובדים.  מפעל הצילום הקיבוצי איננו מפעל  דומה.  הוא מפעל של אנשים הפועלים  בתוך מעגל העבודה. לעתים עבודתם פורצת  את גבולות הבית ומשרתת  את  הרעיון הציוני. חלק מצילומיהם  הופכים לחלק מהתעמולה הציונית  אך עיקר  עבודתם  מכוון להעניק  ראי  אופטימי לקהילתם. הם  חיים יחד  עם חבריהם שעות של  משבר, של  נטישה,  של כישלון אך גם את המאמצים להתגבר על כך. הם מצלמים כדי להראות לחבריהם ולעצמם כי יהיה טוב.  כי יוכלו לממש את החלום. החלום עצמו  כולל עבודה. צילומי העבודה הם  מסמך  אמוני.( אחד הדברים הסימפטומאטיים שקרו בשנים  האחרונות  הוא  העלמם של צילומי  העבודה  מאלבומי החברים).

 

צילומי החברים האמנים מעידים על  כך   שתפישתם לא  היתה  רק תיעודית ובוודאי לא  היתה  רק אסתטית.  הם  האמינו  במפגש. הנוף, האנשים, החברה, התרבות . הצילומים  באו לחזק את הגשרים בין האנשים ומפעלם. אך  הם באו להעניק  גם תחושה  של חירות ויופי. הם  אמנם  שומרים  כי  הדיוקן האנושי לא  יהפוך למוקד פולחן (הם מודעים היטב לתרבות הפאשיסטית  המדגישה  את  הסמכות ותובעת את ההערצה של ההמונים). הם מבקשים  צילום  הומניסטי, צילום המעניק לאדם לכל אדם כבוד ולא הערצה.  הם מודעים לסכנה  כי הם יודעים  שהם פועלים בתקופה  שההומניזם מצוי בסכנת  מוות. הם מבקשים להעניק תחושת גבורה  כי  רק היא מסוגלת לעמוד מול  החורבן של התקופה. אך גבורה  זו צריכה לעמוד  בסימן  החברות, השותפות האנושית.  יש לזכור  כי רבים מהצלמים חברי הקיבוץ  הם פליטים של  המשטר הנאצי שכידוע הרעיל את  אמנות הצילום.

 

 

 

פריחה  מיוחדת  לאמנות הצילום היתה  בשנות מלחמת  העולם השנייה . גיוסם של המוני חברי  קיבוץ   לצבא  יצרה  מוטיבציה גדולה לצלם. חברי הקיבוץ שנותרו ביישובים  חשו כי הם מחוייבים להודיע לחיילים כי הקשר לא  נותק.  החיילים  היו רעבים  לקשר  עם הבית הקיבוצי  במיוחד לנוכח העובדה שברב  המקרים לא  היה להם בית משפחה בקשר.  הקיבוצים שלחו לחבריהם תמונות מהבית.  גם אלו  הסתפקו בבשורות.

 

גם בימי מלחמת העצמאות  רבו הצילומים. הם היו גם ראי לתחושה  שחיים בתקופה  גורלית שתיכנס להיסטוריה. אך גם היתה תחושה  של פרידה  מאנשים ומעולם, פרידה  המחייבת ציון.

 

האלבום של פטר מירום חבר חולתה  שירת האגם הגווע מסמן  קו פרשת מים .  הצילום  מבקש  לקונן לא רק  להתפלל בתום.  הוא מביע תחושה  כי  'הכושי עשה  את שלו, הכושי  יכול ללכת'  הוא מתפלל לא למהפכה  אלא   לשימור, לא  ניפוץ עולם האתמול אלא להפיכתו לפרק  ממורשת.

 

בהיסטוריה  של  הקיבוץ יש  פרק  הנוגע לשאלות ותשובות של חברי  קיבוץ  החיים בשותפות  ובשוויון. בין השאלות  הגדולות השאלה  בדבר מתנות שהחברים מקבלים מבחוץ.  אחת מהשאלות  הללו  נוגעת למה  עושים  עם מצלמה  שהתקבלה  כמתנה לחבר.  יש גם פסק הלכה : תוכל להשתמש  במצלמה  בתנאי שאם  אחד  מהחברים ירצה  לצלם  עליך להעניק לו את האפשרות לעשות זאת.  כמה  רחוקים הימים ההם מהזמן הזה  המצולם  בלי הרף ללא חדרי חושך ופיתוח. ללא עבודה. כנראה  שהשעון כיוון במיוחד לשעה זו כשהעלה את  הצילומים של  היישובים לאוויר.  עתה כאשר  צילומי ההתיישבות יעלו לאוויר ונוכל להתבונן בהם באופן  סימולטאני יתבררו הרבה פרטים לחוקרי העבר. גם יתפרשו הרבה מהתקוות הגנוזות שטרם היו למציאות.  בעת מעבר לתרבות החדשה נקבל מפעל של  כינוס דרמטי המציין תחילתה  של דרך חדשה שאת קווי  המתאר שלה  עוד  איננו יודעים.  האם הצילום שהחליף את המיקרופונים השתולים כדי לפקח על הפשע ועל  הרצון הטוב יצוף באוקיינוס של  אינפורמציה יביא את האנשים לשאול  שאלות, לחלום חלומות לדחוף לניסיונות  או הוא ישמש  כחומר הרדמה יעיל בעקירת חושים המעוררים למעשים של תיקון.

 

צילום : לדעת מה  רצה  הצלם  להביע ומה  נודע למרות  רצונו  או ללא קשר  עם  רצונו

להימנע מהעלאה של   שאלות שלא  היו קיימות.

 

כמה  דוגמאות

מערכת הצילומים  שנעשתה  בארצות הברית  בתקופת המשבר  הכלכלי הגדול שבאה להדגיש  את מסכנותם של הקרבנות מצד  אחד ומצד  שני את האתוס שהחקלאים  האמריקאים מבטאים.

בשלב  מסויים היו צלמים שצילמו  קודר ואחרים שצילמו פטריוטי.

 

הצילום כראי : חווית זיהוי  עצמי, זיהוי מכירים ואי זיהוי. הסוציולוגיה  וההיסטוריה.

הצילום של  כולם  על  אותו הכיסא  עם נוף של תמר

 

צילום  אחרי  המוות עם אקליפטוסים על  גופת  הנפטרת

 

 

לדוגמה של  גילוי פרט לא מכוון צילום של בתי  מושבי  העובדים לפני פינוי  בינוי  המוני. האם בגלל הצילומים?

 

או צילומים הנותנים אפשרויות  שיחזור מבנים.

 

מיומנה  ל  אתי מהשואה

 

ספינותיי טבעו  בים ואני מבקשת   לשלות אותם אך אין לי הכלים לעשות זאת להפנות לפיהן את הזיכרון שימשה  אותן מן  הים.

 

חלוץ  הצלמים  שהותקף בגליל ב1913

 

הצילום כאוטופיה מעובדת.

 

הצילום  של מרדכי  בן צבי קצאפ

 

האם  המדיה  היא  המסר

הסרת האורה על ידי  השכפול  המהיר.

הצד  הדמוקרטי והצד  הפיקוחי שלה.

 

הראי נע – ניפוח  כושר  הראייה.

הקולנוע – יצירת הגיבורים  מן  החיים

הטלוויזיה  הביות של הגיבור הקולנועי

מה  יקרה  באינטרנט _ הקשר  ההמוני.

הצילום של הרגע

הצילום של הקהילה – לנצח

האופי  הפיקוחי  האח הגדול. האופי המשטרתי- להגן על הרגישים.

הנגישות

מה  עושים  מעודף נגישות. האדישות.

 

הצילום כהשהיה  הצילום  כנגד ההשהיה.

עיתונאות ופורטרט.

 

 

 

מכתב לתנועת הבוגרים

מדי פעם יוצאות  כתבות  מוזרות אם לא  מרושעות  על תנועתכם. לעתים  הן  נובעות מבורות, לפעמים ישר  מרוח התקופה, לפעמים מכאב  של הורים מודאגים באמת ותמיד  עם הרבה הרבה רצון למחוק  כל  ניסיון חברתי נועז ומאתגר.

כאב ההורים  המודאגים הוא מורשת  עתיקה ועצובה של  חיץ  בין  הורי  חלוצים ובניהם. בכל דור  ודור  הרימו גבה לגבי דרכיהם  המיוחדות של  צעירים שלא מסכימים להנאה הנגרמת מהתעלמות מהחלומות.  העוצמים  עיניים.

אינני יכול להגיד  למישהו בגילכם מה לעשות. הרי לא מדובר בילדים ואני  בוודאי מדור קדום יותר  ובור למרות  רצוני העז להאזין לפעמוני התקופה  הנוכחית . אך אני  מתפלל שתוכלו להרים ולו חלק ממפעל  חייכם הנוגע  לביקורת  החברה  על ידי  בניין של אלטרנטיבות, הנוגעות  לעמידה על זכותם של  כל  אלו שנדחו  לשוליים להיות שותפים ומעצבים של מרכז   החברה. הנוגעות  ליצירה של דרך לימוד  חדשה , של אקדמיה  עם פחות בדידות, עם חיפושי דרך משותפים,  עם יד  על הדופק של  המתרחש סביב. אין זו השתקעות פנימה  הבונה חומות של  סמכות אלא בניית  חלונות פתוחים ולעתים  נכווים לסביבה. לא מפלגתיות מסתגרת   אלא חיפושי דרך למעורבות פוליטית  דמוקרטית בה  החירות   היא  מרכז, בה השוויון  הוא אתגר, בה האחווה מאגדת אנשים אף על פי כן ולמרות הכל.

המשורר יצחק  קצנלסון  כתב בשנות השלושים תשובה לעיתונאי חשוב בפולין שהוקיע  את ההכשרות של  החלוצים על ההזנחה, על העבודה  הקשה , על  המחלות. הוא  כתב  כי למשה  רבנו לא  היו סרטיפיקאטים ליוצאי מצריים.  הוא  הוביל  אותם למדבר.  ובכל זאת  למצריים לא  רצו לחזור.

לא   לגושן אנו שואפים אלא  לחברה מתוקנת . ואתם נאבקים למענה.

 

שלכם

מוקי צור

מכתב שפורסם ב"ידיעות הקיבוץ"

דרור ישראל

נלבישך שלמת בטון ומלט

הפנייה  של  הפקולטה לחקלאות  לדבר  באירוע זה של הענקת תארים   הפתיעה  אותי  אך גם  ריגשה  אותי. חברי בקיבוץ  יודעים עד  כמה  סיפורי  הוא  סיפור  של  חקלאי  נכשל. עד  כמה  החינוך,  העסקנות והמחקר ההיסטורי  סחפו  אותי  ממה שראיתי  כייעוד וכשאיפה אישית שלי:  להיות  חקלאי.  דווקא משום כך  היתה לי  היוהרה לקבל  בשמחה  את ההזמנה הזו לדבר בפניכם בוגרים יקרים. לא  יכולתי לוותר . אני משוכנע   כי  כל מי  שיושב  פה ולמד חקלאות  הצליח יותר ממני לממש  את חלומו.  ובמה  אני מצדיק  את  עצמי? בכך   שבעולם    רבים הם  העוסקים  בחקר לא  כביטוי להישגיהם  אלא  כתפילה  אישית ואולי גם כאתגר לעתיד.

 

קבלו איפוא את  דברי  ברוח זאת.

 

נתן  אלתרמן כתב  את השיר  הפטריוטי 'שיר בקר' ובו השורה 'נלבישך שלמת  בטון ומלט.' לרבים  זהו סיוט המבטא חוסר רגישות . זוהי  קריאה  הסותרת שורה  אחרת של השיר 'ונפרוש לך  מרבדי גנים'.  המתח האקטואלי הזה  בין שורות השיר מזכיר לנו את  המתח בין אלו המתגעגעים לקצת  בטון שייתן להם בית  לבין אלו  החוששים לשטחים  הירוקים הנכבשים ללא  הרף. אין זה  הזוי כלל למצוא שתי קבוצות מפגינים יחד  בעד שיכון  להמונים ובעד  הבטחת  שטחים ירוקים ופתוחים.

 

בתולדות המחשבה  האנושית  היתה חבורה  שקראה לעצמה בשם   'הכלכלנים'. לחבורה  זו  היתה הזכות (או  אולי היומרה)  לשחרר  את הכלכלה   מהדיסציפלינה  של  ההגות הפילוסופית ולבקש  מודלים  משלה.   קראו לה הפיסיוקרטיים. הם פעלו  במאה  השמונה עשרה בצרפת. הם  האמינו  כי  החקלאות ולא  הכסף מהווה את  המרכז לפעילות  האנושית. שעל פיה  נמדד העושר  האמיתי. היא  ביקשה להעמיד  את המיסוי והשיטה  הכספית    על בסיס העבודה  והקרקע. מהניתוח  שלה  שבפעם הראשונה  השתמש  במודלים  מתמטיים החל המחקר  הכלכלי המודרני. מאדם  סמית  עד  קארל מרכס.

 

לתיאוריות  כלכליות  יש תכונה  להפוך  מהר  מאד  לאתוס ולמיתוס. שימו לב  איך בשנים  האחרונות  הפכה  הכלכלה של התעשייה  הדיגיטאלית לפולחן ולדוגמה המארגנת   מאמינים ותוכלו להבין  כיצד היה המרכסיזם ממדע לפולחן . גורל  דומה  פקד  את  הפיסיוקרטיים. התיאוריה  על השפעתה  של  החקלאות ועבודת השדה השפיעה  על משוררים , על מטיפי מוסר, על פוליטיקאים  ועל חבורות  לראות  בעיסוק  החקלאי יותר  מאשר מאמצעי  קיום. יש  אומרים שאפילו השפיעה  על תחייתו של החליל.

 

כך קרה גם בעם  היהודי. רבים  מבניו  החלו לקרוא את התנ'ך כספר  בעל אופי אגררי. הכפר  היה למושא  הערצה. התקווה  לשיקומו של  העם  היהודי היה  קשור  ביכולת שלו לפנות  לעבודה  החקלאית. מסביב  רעיונות  הללו  גם צמחה  הביקורת  על היהודים שאינם  עוסקים  בחקלאות ולכן הם נדחפים לעסקי רוח תלושים ולעסקי פיננסים מפוקפקים.  אקרא  בפניכם  כמה  שורות  משירו של  מנשה  בן  סלימאן מנשה מעתוק  שהרבאני ממנהיגי יהדות עיראק  שפעל בסוף המאה  התשע  עשרה ובראשית  המאה  העשרים . הוא  כותב

 

 

 

מה  טוב הוא מנת הרועים

האיכרים והזורעים

גם אם הם  נדים ונעים

בכל זאת  לבם שמח.

 

… הם עובדים אדמתם ברון

ורועים צאנם בשרון

ומשוררים הם בגרון

לאל  ולבם שמח…

 

 

מה  רע מנת יושבי  ערים

כי בכבלי צר סגורים

יחד  עשירים וחורים

תמיד  אין לבם שמח.

 

חיים הם חיי הבל

אשר הם חיים  בתבל

וכינור  נעים עם  נבל

את לבם לא ישמח.

 

שירה  זאת  מבטאת  את  הניסיון  היהודי בכל העולם לטפח חקלאות  מקומית.  לאו דווקא בארץ ישראל.  אלא ברוסיה ובעיראק, בבסרביה ובלוב בארצות הברית ומרוקו. החקלאות  היהודית היא  סיפור גדול  שחשוב  לזכור  אותו.  ראשיתה  של  החקלאות העברית בארץ קשור  עם מסורות חקלאיות ערביות שצמחו בארץ, בפלאח וברועה ובחקלאות  הטמפלרית אך הוא  גם קשור בתהליך  קיבוץ הגלויות של  המסורת  החקלאית  היהודית בעולם.

 

בחזון  הציוני, גם זה  שהתרכז ביפו ובחיפה, שעמד על חידושה  של ירושלים עמדה  החקלאות  במרכז רעיון הקידמה.. גם  תהליך האורבניזציה  של  הכפרים הערבים לפני  מלחמת 1948 לא חזה אפשרות של ריכוז  אורבני כה גדול כפי שאנו  רואים שמתהווה  בימים אלה.. לא רבים  יכולים היו  לתאר לעצמם כי  הארץ  מתקדמת  ליצירת עיר ענק בין נהריה אשקלון וירושלים.לא חשבנו  שנגיע לימים בהם שיווי  המשקל  בין העיר  לכפר יהיה  לאתגר  כל כך דרמטי.

 

ב1913 הוצע להקים  אוניברסיטה  עברית בארץ ישראל. היא  היתה  מיועדת  במיוחד  לסטודנטים שהודחו מהאוניברסיטאות  בעולם בגלל  יהדותם. בארץ  התפתח  וויכוח  האם הלימודים באוניברסיטה  לא יחבלו  במאמץ המהפכני לשוב  אל העבודה ולעבודה  החקלאית  במיוחד.  מי שהפתיע היה אהרון דוד  גורדון האיש  שהעמיד  את העבודה  החקלאית  במרכז החזון  לתיקון האדם.  הכל ציפו  שהוא  יתנגד  לרעיון  הלימודים  האוניברסיטאים אך  הוא הפתיע.  הוא  היה   בעד  הקמת

האוניברסיטה . הוא  כתב  שאינו  אוהב את העירונים שהולכים  לכפר כדי לנוח ואת הכפריים המתבטלים בדלותם בפני העיר.  הוא מבקש ליצור  מציאות שונה. לא  עיר ולא  כפר.  כפר שלא מושתת על בורות ועיר  שלא מבוססת  על  ניתוק  מהטבע.  הוא  העמיד  בתורתו  אתגר חשוב כיצד לבנות חברה  אנושית חכמה אך מחוברת לטבע.  כיצד להפוך את  החקלאות לא  רק למקור  של מזון ושרידות  אנושית  אלא לאורח חיים  המקדם את העולם  אקולוגית.  אתגר זה  עומד   היום  בפנינו.  הוא  מחייב  שיתוף של מדע  עם חזון, לימוד והתנסות.  העמקת הקשר  בין  החקלאות לבין  התיקון  החברתי.  אין זה  סוד  שבכפר  המתגונן  על חייו נוצרה מסורת  ארוכת  שנים של  שמרנות  והתנגדות  לניסוי החברתי.  היה  בו משהו המתבצר ובונה  מסביבו חומה  של  שקיעה   ורכילות.  כאן בארץ נוצרה  גם מסורת  אלטרנטיבית. של חשיבה המבוססת  על  הצורך  העמוק  בחידוש  חברתי ותיקון הנעזר בצימאון  לעבודה החקלאית ואחריות לטבע.

 

כך נולד חינוך  המלמד  את  התלמידים לקרוא  את השדה. כבר בכיתה א' למדו תלמידי  ארץ ישראל  לא  רק את האותיות  אלא  את  קריאת השמות  לצמחים בשדה  הקרוב. התחנכו לא  רק על המתמיד בקריאת  הספרים אלא  על עובד  האדמה.

 

אחת  התכונות  שליוו את   העשייה  החקלאית  החדשה  בארץ  היתה   שיתוף  הפעולה  בין המדע והעבודה.  אין זה  דבר מובן מאליו.  לעתים קרובות  המדע  בונה  עצמו  כניתוק מגע והתנשאות  מהעבודה. מצד  אחר  היה  הפועל  החקלאי שרוי בעולם שמרן. הוא לא  ביקש  ללמוד ואפילו כעס  על  המרחק  בינו לבין הדעת המתנשאת.  מצד  שני  רבים היו  אנשי  המדע  החקלאי בארץ שחשו מחויבות לעולם העבודה,  בערך  כמו שאני  חש ברגעים אלו.  הם הרגישו  כי חבריהם עובדים בשדה והם  חיים במעבדה ובחלקה  הניסיונית  . הם חשו  מחויבות  כלפי  הפועל  החקלאי.

חנה מייזל מנהיגת מהפכת הנשים בחקלאות, המורה  של חוות העלמות  בכנרת הגיעה  ארצה  עם  דוקטורט בחקלאות משויצריה. היא  הגיעה  ארצה  כמהפכנית ועל  כן לא  גילתה שהיא דוקטור. אך כשהכינה ארגז לגידול ירקות  הכל ידעו שהיא  דוקטור. חשוב להדגיש כי המהפכה  הפמיניסטית בארץ החלה  בחקלאות וזה  לא  אופייני בכלל לתולדות  הפמיניזם בעולם.

 

אני מבקש לספר לכם  על חבר דגניה א'.  הוא עלה  כילד   קטן מסוריה ומצא  עצמו מתנתק  מלימודים  כי נחשף  לשמחת מעורבותו  בעולם  העבודה  בקיבוץ. בשלב  מסויים הוא נשלח ללמוד למדוד  קרקע בטכניון.  המורה  שלו הבין מיד  כי אין לו רקע מספיק כדי לעמוד  באתגר. שיכולתו ללמוד את מדידת הקרקע  בכיתה  תהיה  מוגבלת. על כן  הוא מסר  פתק לסדרן העבודה  בדגניה  כי  הוא לא  חושב  שהצעיר יוכל ללמוד     למדוד  קרקע בכיתה. אך בגלל מחויבותו של הפרופסור לעבודה   החקלאית  בקבוצה  הוא  הציע   להגיע לדגניה  וללמד את תלמידו חינם כיצד מודדים קרקע בשדה  הפתוח וכך גם עשה.  הוא ביטא  את  מחויבותו  המוסרית.

מחויבותו של  איש  המדע כלפי הפועל החקלאי היתה צד  אחד  של  המטבע  הצד  השני  היתה  הבנתו של  הפועל  החקלאי שעליו להיות פתוח אל ממצאי המדע. להיות שותף בעבודת  המחקר. לכתוב יומני הסתכלות , לדווח למומחה, להקשיב לו אך לא  להיכנע לו. להתבונן לא רק בספרי  המדע אלא  גם בהתנסותו של  החקלאי השכן. ברל כצנלסון  מנהיג  הפועלים בארץ  היה  ידוע בסיוריו  בשדותיהם של  החקלאים  הערבים ובמיוחד  בחלקות  גן הירק שלהם. הוא  היה  האיש  שהמציא  את המושג הכל כך חשוב ואקטואלי 'תבונת  כפיים' שתוכנו  היה  האתגר  לשלב ידע עם עבודה. דומה  כי ברית זו בין המדע לעבודה   היתה  התשתית לפיתוחה  של  החקלאות בארץ.

 

ברית זו    הכרחית  כדי  לאפשר  התמודדות   אמיתית  עם  אתגרי הזמן הזה. כיצד להבטיח אוכל לרעבים, שרידות  במצבים היסטוריים קריטיים, כיצד לטפח  אחריות  אקולוגית,  כיצד  לעצב צורות  חיים שיבטיחו  אנושיות ענווה ואחראית. כיצד החקלאות יכולה  לטפח שורשיות במקום ופתיחות לאופקים רחבים.

כיצד  נבטיח כי שלמת  הבטון לא תחנוק  אותנו ומרבד  הפרחים לא  יותיר  אותנו  יתומים מבית זהו אתגר גדול.

 

אתם היוצאים  להרפתקאה זו אולי תוכלו למשימה הזו יותר  טוב  מאשר  בני דורי.

דברים בטקס  הענקת  תעודות לבוגרי הפקולטה לחקלאות ברחובות.

לעכב את הקריעה

 

לעכב את הקריעה לקראת פתיחת חדר אבא קובנר בגבעת חביבה

 

בימי ילדותו של ברל כצנלסון היתה שביתת קצבים בבוברויסק עירו.  הם ביקשו למחות על כך  שנתנו  לקצבים מהעיר השכנה  להביא בשר ולמנוע מהם פרנסה. נוהג היה  קיים כי מי שרוצה  למחות נגד  משהו  המתרחש  בקהילה עליו להפסיק  את  קריאת התורה  בשבת, לעלות לבמה ולומר את דברו. הקצבים אכן עכבו את הקריאה אך בית הכנסת היה  ערוך כך שהפרנסים ישבו ליד  ארון הקודש אולי כדי לחבל ביכולת המחאה . הם ביקשו  לזרוק  את הקצבים מהבמה  אך אז קם ברל כצנלסון בן הארבע עשרה היסה  את הקהל ודיבר אל הקהילה . הקהילה קיבלה  את  טענתם של  הקצבים.

זהו נוהג של עיכוב  הקריאה  הוא  מעביר  את תשומת הלב  מן האותיות  הכתובות לאנשים  החיים. הוא מחייב  עצירת פתאום במסלול החיים .  לנוהג זה  התכוון אבא  קובנר  כשכתב  בשירו  לעכב את הקריעה. אלא  שהוא  כתב  את הקריעה בעין. והקריעה בעין היא  קריעת אבל, קריאת מקונן. אבא קובנר  ביקש  להשהות את האבל, האם כדי להדחיקו? או אולי  דווקא  כדי  להפוך אותו למקור  אנרגיה   למרד אקטיבי? מרד  שלא מסתיים, מרד  שהוא  מעשה  רוחני, לא טינה  כלפי העולם אלא מעשה של לקיחת מנהיגות. כמוהו חשו רבים מהאנשים שנקרעו מהמרקם האנושי בתקופת השואה וסרבו להיכנע נפשית לסיוטיהם. .  היו לא מעט כאלה ולא על כולם אנו יודעים. הם היו בכל הרמות בכל  המישורים. מרידתם  התממשה בבניית משפחותיהם, קהילותיהם, עבודתם. כמו  שאמר  פרויד הזקן המבחן הוא באהבה ובעבודה ובשתיהן  הם עמדו. אך היו מעטים  שיכלו לבטא את המרד ולהפוך אותו  למילים היכולות  לעבור מדור  אל דור. דרכן  להתחבר  אל תרבות קודמת, דרכן להתחבר אל התרבות שתבוא אחר כך.  אין זה תהליך   פשוט והוא מלווה  בסכנות רבות.  כיצד  יתקשר  עם הגבורה  האילמת שהתגלתה  בימים האפלים, עם הגבורה  שלא  מודעת ממעשיה, עם הגבורה  החשאית והפרטית של חסידי אומות העולם, של חסידי היהודים שהגנו איש  על רעהו, שעזרו במחווה חד פעמית, שאהבו בזמן השואה, שפרסו לחם  שפרצו בתפילה, שעודדו בזמן משבר. כיצד יתקשרו המילים  עם אלו שלא  היו בשואה, בני הדורות  שבאו אחריה . האם יוכל מפעלם המנהיגותי תרבותי  להתחבר  וליצור עם אחרים?

לא פשוטה  היתה  דרכם של  מנהיגי תנועת הנוער והמרד במדינת ישראל אליה  חתרו  ואליה באו כבעלי הניסיון הקשה  ביותר. גם בדרך אל המדינה, גם במדינה עצמה חשו  כי  נמשכת  אי ההבנה, גדלה  המחיצה בה התנסו עוד שם. הרי בניגוד  לרבים רבים  בתקופה  הנוראה ההיא הם  כל הזמן מסרו לעצמם  דין וחשבון כחבורה. דין וחשבון  שרק הדגיש  את בדידותם. גם האחרים היו בודדים  במאבקם אך הם היו  בודדים יחד. מודעים לכך שימסרו דו'ח,  שהזיכרון יתבע מהם, שהעתיד יבקש פתרון לסיוטיהם.

אנו יודעים כי אנשים כמו  אנטק וציביה וגם אנשים כמו אבא ורבים מחבריהם חשו אחריות עצומה  כלפי העבר שהעמידה  אותם בסימני שאלה בעיני אלו שראו עצמם אחראים להווה ולעתיד.   מנהיגי  המרד ואנשי תנועות הנוער לא  ראו עצמם כאנשי העבר, ככבולים יותר  מאחרים  בעברם.  הם ראו את  עצמם אחראים  על  שימורו של העבר מתוך תפישתם את ההווה, מתוך חזון עתידם. הם חשו כי  שיכחת העולם  שנרצח יהיה מחדל  נורא לגבי תרבות העתיד.  הם האמינו כי נקודות  המבט  שרכשו שם,  בסיטואציות הקיצוניות שם חיוניות לבניית  האידיליה  כאן. האידיליה  היחסית. אך לא  כך ראו אותם חבריהם כאן.  הם חשבו כי  עליהם לשחק  את תפקיד העד לנצח לא את תפקיד היוצר.  לאבא  היה כוח להתגבר על כך אך חלק מההתגברות היתה  בויתור  על מנהיגותו. הכוונתה לערוץ תרבותי חברתי. אלטרנטיבה  זו נפתחה  בפניו בגלל קישוריו כאמן, כמחנך, כאיש  של שפה. אנטק וציביה  מצאו את עצמם פועלים דרך  בניית הקיבוץ והמוזיאון אך היו גם  שלא מצאו את דרכם בסבך הזה. לפעמים באופן טראגי. אנשי רוח ידועים בחו'ל  התאבדו אך גם בארץ היו שלא יכלו להתגבר  על כך.

 

חדר זה הוא  המעבדה  בה נשקף המאמץ הגדול  של האיש להיות איש של רוח עם אדמה מתחתיו.  עם אנטנות חזקות העומדות בטלטלת הרוח בגלל הבית ובגלל יסודותיו.

קראת  פתיחת חדר  אבא קובנר  בגבעת חביבה

מחפשים אדם

גרסאות שונות  שמעתי לסיפור שאספר. זוהי נחרתה  בזיכרוני.

דוד ירמנוביץ היה חלוץ שהגיע  מסיביר וחיפש  אדם. כאיש בעליה  השנייה  התגלו געגועיו  לאדם מוקדם ולא   זנחו אותו.  זוהי כנראה  הסיבה  שבגללה הגיע לדגניה. אך הקירבה היתרה   עם חבריה  הוותיקים ממנו בשנה שנתיים לא סיפקה את געגועיו. הם היו קרובים מדי.

בלה  היתה  חברה בקבוצה אחרת קבוצת מגדל. זוהי הקבוצה שבראשה  עמדו יוסף טרומפלדור הבוגר האחראי למשימות ולבהירות המחשבה, לעבודה כמירוץ מכשולים בגלל ידו האחת ולהשכלה מתרחבת  של חבריו בתביעתו שילמדו   כיצד  יש לבנות את חברת העתיד. לידו פעל צבי ש'ץ הרגיש, המתוודה, הכותב שירים והמבין כי בלי אהבה זה לא ילך.

בלה  היתה אחת מ'שלושת הגראציות'  של מגדל, שלוש  הנשים שמסביבן  הסתובבו  חיי הקבוצה. היא שבתה  את לבו של דוד והתעניינותו  במגדל גאתה.

יום אחד נודע לו כי  במגדל יש אדם.

יש אדם ? צריך לראות.  יצא בסירה הקטנה מדגניה והגיע למגדל.

על אחד הגגות  ישב הוא י. ק.  הוא היה  לבוש בחולצה רוסית רקומה ונאם. נאם על האדם המתחדש ועל הדחיפות למצוא  אותו. מדי פעם נאנח.  היה לו רובה ומסביבו דאגו הגראציות  שלא  יתייאש. דוד התבונן ארוכות  בי. ק. הוא רצה לפענח את החידה.

דוד  שב לדגניה הפעם על סוס.

שאלו אותו חבריו הקרובים : נו?

זה האדם, סיכם, לא אדם.

והמשיך להתגעגע.

 

כדורי בית קשת רשימות

אליס  גדורי ואחיו אליעזר כדורי היו  בעלי הון יהודים מעיראק.  הם עשו עסקים בהודו והגיעו לשנחאי ולהונג קונג. עשו עסקי גומי ובנקאות, פתחו בתי מלון בהונג קונג.  הם היו פילנטרופיים גדולים. אליס כדורי פתח בית ספר בהינדית ליושבי הודו ולאנגלית לילדי סין.  כדורי היה  ציוני ושיתף עצמו באותו חוג יהודים עשירים  שהאמינו בארץ ישראל כמקום בו יצמח  המפעל היהודי  גדול.

הוא  קיבל ב1917 אותץ הצטיינות של האימפריה הבריטית.  בצוואתו הקדיש 140.000 לירות  להקמת בית ספר  בארץ ישראל לכבוד הצהרת בלפור וחוזה  סן רמו. הוא נפטר ערירי ב1922  ושאלת הירושה היתה קש. ממשלת פלשתינה אי בראשות  הלורד סמואל קימה וועד אך ממשלת בריטניה  הודיעה  שיא  קיבלה  את הכסף ולא ממשלת  ארץ ישראל. אחרי דיונים רבים וחלט להקים שני בתי ספר  אחד לערבים אחד ליהודים.  בטול כרם הוקם בית ספר כדורי ב1930. היום האוניברסיטה  הטכנולוגית של פלשתינה.

 

בית  ספר  כדורי הוא בית ספר  שנוסד ל50 תלמידים.  כבית ספר בריטי הוא היה צריך להכין  דורות של ג'נטלמנים.  אלא שהוא  נוסד בפלשתינה ועוד נועד  ליהודים ציונים  רובם בנים של חלוצים סוציאליסטים . איך נוצרה מעבדה מיוחדת זו ומה  הכשיר אותה לדורות של  צעירים  שלקחו על עצמם  אחריות  ומנהיגות.  אנו באים לסיור זה בעקבותיו של  יצחק רבין  תלמיד של אחד  המחזורים הראשונים של  כדורי ונראה  כי נשאר  נאמן למסורתו  בכל  גלגוליו.

 

 

בחירת המקום בין  מסחה  היא  כפר  תבור  לבין סג'רה נועדה לשמור  על אדמות המדינה   אליהן פלשו בלי הרף הבדווים  מערב אל זביח. אלו היו אדמות טובות למרעה.  בדווים  אלו היו היחידים  שנותרו בשטח מהבדווים שהיו בו  בתקופה  העות'מאנית. רצון זה  של השלטון הבריטי להקצות  דווקא  את האדמה הזאת לא היה  נראה על ידי  כולם.  שקולניק  הוא אשכול מחא בכל תוקף.  בית ספר  חקלאי  כזה צריך לקום במרכז  היישוב  היהודי ולא  במקום  שבו אין התיישבות  יהודית  צפופה.  טענה  אחרת היתה  כי  התנאים אינם  תנאים האדמה לא טובה , מקורות של מים אין. אך  המושל האנגלי  קיבל החלטה  ובית הספר  היה  צריך לקום במקום הזה.

 

לתכנון הבית הביאו את  האדריכל של פלשתינה  הריסון.  בתחילה היה  אמור  בית הספר  הערבי והיהודי  להיות אחיד.  אחר  כך סוכם כי  צריך להראות  אחרת.  מעניין  להשוות בין הבניינים. אך  לא היו בידי  האמצעים לעשות  זאת. אולי הדבר  היה מגלה  שמץ מתפישתם של הבריטים את 'הילידים' היהודים והערבים . הסגנון של הבית היה  כסגנון שבנה  אותו אדריכל ארמון הנציב, מוזיאון  רוקפלר. מודרני מצד אחד אך עם ציטוטים של  אדריכלות מזרחית. קשתות. בתים עושי רושם. אך בית הספר  בפנימיותו  היה ערוך  באופן ספרטני למדי.

 

כמנהל לית הספר נבחר שלמה  צמח  איש  העלייה  השנייה. ממנהיגי  הפועל הצעיר. שלמד  צרפת אגרונומיה, פילוסופיה וספרות. בן גוריון, שלמה לביא והוא הגיעו מפלונסק.  הם  ייצגו  שלשה  קטבים שהסתמנו בתוך תנועת העבודה. בן גוריון את  הפרימט של הפוליטיקה, שלמה צמח את   הרוח והחקלאות ושלמה לביא את הלהט המוסרי בבניית חברה  חדשה.  צמח עלה  ארצה לפני בן גוריון ולא  כל  כך הכיר בזכותם של אלו שלא  הגיעו בשנה  הראשונה. בן גוריון הגיע ב1906 ולא  סלח לאשכול שהצליח אף  הוא להיות  בן העלייה השנייה. צמח היה  הומניסט מעמיק.  הוא יהיה  הראשון שיתרגם את ברגסון והיידיגר לעברית. סופר ואיש רוח אך גם מפתח של  זן העגבניות המוכרות  לנו כעגבניות הארץ  ישראליות. כשהביא משה  דיין את  העגבנייה שנקראה  מונימייקר כתב שלמה צמח משא פילוסופי המפגיש  את הגותו של  האנתרופולוג לוי שטראוס עם  זן  העגבניות החדש.  הוא הסביר  כי כל  התרבות האנושית  בנוייה  על השהייה. על אי סיפוק מיידי של הצרכים, עם הצורך לבשל , להשהות את האכילה . לעבד.  כמו  הקשית המודיעה לעולם כי איננו הולכים  לגמוע אלא  במקצב תרבותי.  העגבניות של דיין  אינן תרבותיות… יש להניח כי  שלמה צמח  ביקש להגיד עוד משהו לדיין…

שלמה צמח  הגיע לכדורי לראות את האדמות. . הוא הבין כי הוא   במלכודת.  כאגרונום הוא  הבין כי הסיכויים להקים  בית ספר חקלאי  המאפשר  התנסות ביצירה  חקלאית הוא  קטן.  האדמה  היתה  סלעית ומים לא  היו. אך האחריות היתה  רבה.

 

מנהל בית ספר בריטי המשרת ציונים צעירים, הומניזם עברי בשדות קשים ומיוחד עם  ציפיות אדירות של  ממסדים יוצרים מתח  גדול. עם כל המטען התרבותי שהיה לו הוא לא ידע מספיק אנגלית. המתח היה גבוה. אך וא היה  האיש שהכניס לכדורי נורמות גוהות של מצפון, תרבות, מסורת עברית עמוקה, חדות של ביקורת.  התלמידים הרגישו בו פדגוג גדול . מצד שני הוא לא  התאים  לתקופה הסוערת, למתח בין  בעיות ביטחון ומוסר. בתו היתה חברה  ל  בחיר תלמידי  המחזור הראשון  יגאל אלון. המפגש בין בן האיכרים  למנהל לא היה פשוט. יגאל אלון מאד העריך  אותו אך את בתו לא המין מעולם אל ביתו שבכפר תבור לדעתה לא עשה זאת כי התבייש  בעוני ששרר בית אבא שלו. הוא העריץ את אביו החלוץ, הנחוש, האיכר  המושרש אך רצה  גם  לעוף מהקן אל עולמות אחרים.

 

כשצמח ביקש לפטר את אחד מהמורים מורה לחש לתלמידים כי הדבר  נובע מיחסו העוין של המנהל להגנה. התלמידים ובתוכם  יגאל אלון  כתבו נגד  המנהל מכתב השמצה דבר שפגע מאד ברוחו של  שלמה צמח.  הוא חש  שנכשל בתפקידו והתפטר. אולם זרע זרע חשוב  ביותר  מסורת של  בית ספר  דמוקרטי , נאמן לערכי תרבות גבוהים ומחויבות עליונה. תרבות עברית  ומחויבות אנושית  לשלום.

 

רוח הביקורתיות לא עזבה את שלמה  צמח עד יומו האחרון. הוא  לא האמין שבכוח הציונות לבנות מדינה. הוא חש כי  צריך לעבור זמן הכשרה  ארוך כדי להיות מוכשרים גם לשאת אחריות פוליטית וגם לא לאבד  את המצפן  מוסרית.  היתה לו רתיעה עמוקה  מפיתויי  טקסי שווא של מדינאים. הוא  העדיף שיימשך המנדט הבריטי על הארץ  ושבכל זאת נגיע להבנה  עם הערבים תחת חסותה  של בריטניה. הוא  עמד  בעמדה  הנגדית לחברו מהעיר פינסק.

 

את שלמה  צמח  החליף נתן   הוא הגיע  מעיירה קטנה מפולין ליטא ביילורוס. איש פועלי ציון שנסע לברקלי ללמוד חקלאות והצטרף לישראלים שלמדו בחוות דייויס של האוניברסיטה. מומחה  לתרנגולות ודבורים עלה ארצה ללמד  במקווה ישראל  וקיבל את המינוי ללמד  ולנהל את כדורי משך שנים רבות.

 

המפגש עם מנהל החדש היה מיוחד  במינו. הוא התגלה כפדגוג מעולה שאינו  מוכן להגדיר  עצמו כפדגוג.אב של היתומים  בהכרתם, חלוצים בטמפרמנט שלהם, שוחרי מפעל. הוא האמין  בתלמידיו ויצר משטר של אמון ומסירת אחריות.  בנקודה זאת  וא  השתלב  יפה  באתוס  הלאומי של  העלאת הנעורים.  בהמשך לצמח כל  בבית ספר  היה  בנוי על אמון.

 

מנהל  היה  קשור לשני עולמות :  השלטון הבריטי ממנו קיבל את הסיוע והמשכורת והסוכנות  היהודית שניווטה את היישוב  העברי.  הוא ניהל את  הדיאלוג  המוזר הזה כשהוא למשל  דואג להגנה, לנשק להגן על המקום. מצד שני  ממלא את הדוחות ומארח את השלטונות ונשען עליהם  בפיתוח המשק.

 

כדורי הוא  בית  ספר לבנים . לא  מקרה  הוא מקיים קשרים מיוחדים עם בית הספר לבנות בנהלל.  מדי פעם מתקיימים מפגשים  בין אלו לאלו.  כך מתרקמות אהבות וקשרים חברתיים מעמיקים והולכים.

השנים הם מתחיל  בית הספר  את דרכו הן שנים דרמטיות ובהן המרד הערבי.  תלמידי כדורי מאד  מעורבים בצד של הגנה וכך מגיע יגאל אלון הבכיר ויצחק רבין לפעילותם הביטחונית.

 

במלחמת העצמאות נהרגו 47 מבוגרי בית הספר. זהו פצע נורא.

 

עלי בן צבי היה  הילד הראשון  בשכונת רחביה. בניגוד לרבים ממשפחות השכונה  משפחת בן צבי גרה בצריף. הסבתא גרה עם הנכדים. ההורים יו בדרך כלל עסוקים בענייני  יישוב וההגנה  כך שרבה  הילדים היו עם הסבתא לישנסקי.  בסיפורי משפחה   היה הילד יוצא עם מקל להגן על הסבתא שלו. לימים למד בגימנסיה .ער לכדורי והיה ממנהיגי  התלמידים במקום. הוא  התגייס לפלמ'ח כמו רבים מן החניכים.  היו לו כמו לרוב  הפלמחניקים  הרהורים אם לא להתגייס לצבא הבריטי. הוא  הי שייך לפלוגה שיצאה מכדורי לנגב כדי לעמוד מול  צבא רומל עם מקלות. פרק זה  היה לרבים מן הפלמחניקים פרק שעורר מחש  בדר  מעמדו של הפלמ'ח אל מול הגיוס לצבא הבריטי. בכל זאת נשאר עלי בפלמ'ח. אחרי  הרבה פניות של  פיאט הוחלט להקים יישוב  ליד כדורי. האדמות התקבלו מפיק'א.  פיאט ראה אותם כבני טיפוחו אך הודיע כי לא יהיה להם אפוטרופוס. היו הרבה שמועות  שווא עוזר להם והוא עשה  זאת בגלוי אך נעזר  גם בהם. היו אומרים כי פיאט מוסיף לתרנגולות  שהעניק להם ביצים בהסתננות למקום.

 

במרץ 1948 עלה ערבי על השדות  עלי ארגן חבורה  שיצאה להגן על השדות והתברר כי היה זה מארב.  שבעה נהרגו ואחד  הצליח להימלט.  האירוע קרה ערב החתונה של עלי  שעמדה להיערך בנהלל. פיאט חזר אז מנסיעה ונעצר בעקב  הקרב על ידי המשטרה  הבריטית.  יחסיו עם ראש השבט איפשר לו לנהל משא ומתן על החזרת הגופות. הם נקברו  בבית קשת. ההורים  הגיעו אל בית הכלה  בנהלל פנינה דרומי היום פנינה גרי האב קרא  מהתנ'ך איך נפלו גיבורים.  האמא קוננה וכל ימיה לא הלכה לשמחות  ולבשה שחור.

כשהיה  בן צבי לנשיא  ועבר מצריפו לבית ולירו הועבר צריף המגורים שלהם לבית קשת  כדי לשמש  בית תרבות. בית התרבות וזנח ורק  בשנים האחרונות שופץ והיה  לצריף זיכרון .

 

פיאט ניהל את בית הספר עד אמצע  שנות החמישים. הוא  הקים בית ספר שהיה צריך להיות בית ספר המשך לכדורי בעכו. הקשרים שלו עם ברקלי שנמשכו כל השנים ואפשרו  שליחת תלמידים  לבית הספר  הגבוה לחקלאות בקליפורניה השפיעו על  הקמת בית הספר  החדש. אולם פיאט נפטר ב1959 . בית פר בעכו נקרא על שמו יד נתן אך הפרוייקט לא  הצליח  ובמקומו  קם מנו'ף בית  ספר לילדים

סיירים ומאסף משהו על מנהיגות חברתית

סיירים ומאסף

 

בימי הטיולים הארוכים בנגב למדתי משהו על  מנהיגות. קבוצה אחת היתה  הולכת קדימה, קבוצת הסיירים. היא  היתה ממונה על האופק, על המפה, על הדרך. זו היתה  קבוצה ראשונה ונועזת אך לעיתים גם נבוכה כשאיבדה את דרכה או לא מצאה מים  שהיו אמורים  להתגלות. קבוצה  אחרת היתה בסוף הטור. זו היתה  קבוצת המאסף. הלכו בה חובשים וחזקים המוכנים לקחת אחריות על  כל אלה שנחלשו , חלו, התעצלו. המאסף הלך אחריהם עודד אותם, דאג להם, חבש אותם ובמקרים מסויימים חילץ אותם  ממצבים קשים. את הקבוצה  הזאת הכרתי יותר טוב מאשר  את קבוצת הסיירים כי אני הייתי  קליינט קבוע של המאסף.  הייתי נושף חזק מדי ורגלי לא התאימו לרצוני והמאסף היה עמי לאורך כל הדרך.  לקח לי הרבה זמן להבין את הקשר  בין הקבוצות הללו. אם הסיירים  היו בטוחים יותר מדי או פחות מדי הם זינקו קדימה  והתירו את הטור מאחור ולאט לאט הוא התפורר  כי איבד  מגע  עיניים עם  היודעים דרך אם לא  את הדרך.  אם הסיירים הלכו לאט  מדי ויותר מדי רצו להיבלע בטור שוב  המהומה  היתה  פוקדת את הטור  כולו. . המאסף היה  צריך למסור לסיירים מה הקצב הדרוש. לעתים הסיירים לחצו על המאסף לאסוף  בחריצות גדולה יותר את הטור כי אחרת  לא נגיע בזמן, לא נמצא משאיות המחכות לנו בדרך, החושך יתפוש אותנו ונלך לאיבוד.

אולם אם המאסף נתקע  מאחור כל הסיפור יכול להיגמר ברע.

כיון שהייתי עם המאסף והלכנו  לאט  הקדשתי לעניין זה הרבה מחשבה. בגעתי למסקנה  שחוזקם של הסיירים וחוזקו של המאסף   תלוי  במה  שהתרחש ביניהם , במה  שמתרחש בטור עצמו. המורל של הטיילים, אחוותם ותחושת האחריות שלהם כלפי  הסיירים והמאסף גם יחד היא שקבעה באמת את מה שהתרחש בשתי הקבוצות הללו ביחד. . ראיתי מאספים שאיבדו שליטה  וכל הטור היה  אתם במהומה , ראיתי  חלק מהטור  רץ קדימה והשאר  קופאים  ליד המאסף והגעתי למסקנה שזוהי בעייתה של המנהיגות והמונהגים גם יחד. שניתן  להתקדם רק בעזרת   הכרת האחריות של המובילים בדרך כלפי אלו הדואגים  להולכים בה בקושי גם בגלל חולשתם וגם בגלל שהתעכבו על יד פרח, נשאו נפשם לציפורים, מדדו את  שברי האבנים.

בחיי החברה  ראיתי המשך של המסע הארוך במדבר. יש השואטים קדימה ומאבדים את הטור הארוך, את החברות שלא הגיעו אל  הטכנולוגיה החדישה ולא חשים  שבגללם  משהו התפספס  והטור נתקע.  הם חושבים כי אם הטכנולוגיה תתקדם אחריה יסחבו כולם קדימה ולא יפגשו בדרך את תוצאות הנתק ממה שמתרחש  בטבע, ובחברות אנושיות ויחידים  שנואשו מהשתתפות בנשף  החמדנות בעולם לא משום שלא  רצו להתקדם  אלא מפני שמשהו השתבש בטור.  המאספים המיואשים איבדו תקווה שהטיול יגיע לאן שהוא.   הנהגה  בנוסח של עובדים  סוציאליים זקוקה לפוליטיקאים שידאגו לסדרים  ויכריעו הכרעות  גורל בעזרת יכולת ניווט מוסרית וראייה לטווח ארוך.  גנרלים החושבים רק אסטרטגית ומדינאית  ואינם מבינים כי משהו צריך להתרחש בטור מעבר לפוליטיקה יפילו את עצמם ואת הטור כולו  לפולחני מוות.

ואיך עוברים לדיאלוג נכון בין אלו האוהבים תמיד להיות בין מקבלי ההחלטות  לבין אלו  היכולים לפעול רק כקרבנות? אפילו נשיאי ארצות הברית התנסו כמה  קשה המעבר מעולם הסיירים לעולם המאספים. אובמה יכול ללמד אותנו לקח בעניין.  מי שרצה להיות סייר וחשב  שעל ידי עיוורון חברתי הספינה  תפליג מהר יותר למים ארוכים ומי שטיפל  בעולם כעובד סוציאלי במקום להביא שוטר למקום תוצאותיו לא  תהיינה טובות יותר ממי  שביקש להסתפק בטיפול פסיכולוגי במי שהמשטרה  עודדה אותו להיות פושע דווקא.   המנהיג שמבקש להשליט עבודה  סוציאלית כשהתשתית הכלכלית והחינוכית מרוסקת בסדקי אי צדק יצטרך לפנות מהר  למשטרה. והשוטרים שירצו להכיל את הסופה  החברתית יצטרכו לעסוק בחינוך, בתרבות, בכלכלה נאורה יותר. צריך מפה טובה, אופק רחוק ודרך מובילה אך צריך גם תחבושת טובה אם לא  קביים, וצריך שאלו המהלכים ביניהם יוכלו  להכיל את שתי הקצוות, יוכלו לבקר אותם ולדחוף אותם קדימה. רוב  המנהיגים לא מתחילים מבראשית, אפילו לא אנשים שערכו תפנית מהפכנית קשה להם לקרוא מפות להתקדם אל אופק רחוק  נפלו בגלל שלא דאגו לטור שהמאסף בו יהיה  מקושר נותן אמון והולך בקצב ראוי.

רשימה זו   נכתבה לטור זה שאין בו סיירים ואין בו מאסף

הירקון , 'פתלתל' – רחוב העציצים הנופלים

הירקון
פתלתל או רחוב העציצים הנופלים

מהי הפתעה אמיתית? אם נלך ברחוב וייפול עלינו עציץ זה לא נעים. תאונה בלתי חזויה אך אין זו הפתעה אמיתית. הפתעה אמיתית היא שאני הולך ברחוב ואני שם לב לשמו המוזר. רחוב העציצים הנופלים. אני מהרהר על השם המאיים אך ממשיך ללכת. ואז נופל עלי עציץ. זוהי הפתעה.
מה שחששתי והדחקתי קרה. מה שהתעלמתי ממנו לא התעלם אלא הופיע.
ברנר קרא למפעל הציוני גן פרחים השתול בלוע הר געש. ואנו עד היום מופתעים מהתפרצויותיו, רוגזים עליהם ושוקעים שוב ושוב בגידול הפרחים לא אף על פי כן אלא כדי לשכוח. יש להניח שנזכה בהרבה הפתעות.
בסרט שהופק זה עתה על נחל הירקון 'פתלתל' יצא לי להגיד כמה מילים על ההפתעה הגדולה. הבמאים אבי בלקין ואבי לוי מתארים בו בשיר מצולם איך הירקון עבר את הגלגול מלהיות טבע סוער ומסוכן המכיל הצפות ומחלות, למקום בילוי של המוני תל אביב, לקן נוף ילדות נוסטלגית של רבים , איך היה לחוליה של חזון השקיית הנגב במפעל מדעי חלוצי , ואיך התגלגל לנהר מוות מזוהם וממנו לפארק מלאכותי של עיר המבקשת להסתיר את מצוקת האדם והטבע גם יחד.
התמורות ההיסטוריות המלוות בחצוצרות ובתופים נוטות לא לקחת אחריות על מחירן. הדבר קורה לעיתים מתוך בורות. זה לא מפתיע. היכול היה מהגר כותב לביתו בגעגוע ומצפה למכתב חודשים שפעם יוכל להתכתב ולצלם במהירות ולהתגעגע מתוך אשליה של קירבה? אך לעיתים קרובות לא לוקחים אחריות מתוך הכרה נוחה ומפהקת כי הזירה נמצאת במקום אחר. האם להקים מקלט כשענני קרב בשמים? יש שלא יקימו כי רוצים להביע את רצונם בשלום. יש שמקימים ומאבדים אמונתם במחויבותם לשלום. בשני המקרים הם בוחרים להדחיק ויופתעו הפתעה מרה.
כמה בוחרים להעלות את צעקת הפרח והטבע בימי סערת קליטת עלייה? כמה מוכנים להעלות את אתגר חברה במצוקה כלכלית בזמן צמיחה פרועה? כמה מוכנים בתקופת אנרכיה לחשוב על חינוך מונע אלימות? כמה לוחמים בעד חוק וסדר בעולם יחשבו על מצוקת קהילה או אומה אחת בקצווי תבל?
הירקון הוא אמנם מקום שלא זכה להילת חזית אלא במלחמת העולם הראשונה כשהיה גבול בין הבריטים לטורקים. כבר הרבה שנים שהוא פריפריה שיושבת במרכז, כמו שכונות דרום תל אביב. ולכן הוא רחוב העציצים הנופלים. משל לכל ההפתעות שאסור שיתרחשו. ואולי יהיה מקום בו תתרחש הפתעה אחרת : שמתוך אחריות כוללת הגוררת למעשים של אהבה יפרחו בו פרחים בלתי צפויים שיוכלו להיות למקור השראה.

נכתב לרגל הצגת הכורה של הסרט על נהר הירקון 'פתלתל' של אבי בלקין ואבי לוי