כללי

הירקון , 'פתלתל' – רחוב העציצים הנופלים

הירקון
פתלתל או רחוב העציצים הנופלים

מהי הפתעה אמיתית? אם נלך ברחוב וייפול עלינו עציץ זה לא נעים. תאונה בלתי חזויה אך אין זו הפתעה אמיתית. הפתעה אמיתית היא שאני הולך ברחוב ואני שם לב לשמו המוזר. רחוב העציצים הנופלים. אני מהרהר על השם המאיים אך ממשיך ללכת. ואז נופל עלי עציץ. זוהי הפתעה.
מה שחששתי והדחקתי קרה. מה שהתעלמתי ממנו לא התעלם אלא הופיע.
ברנר קרא למפעל הציוני גן פרחים השתול בלוע הר געש. ואנו עד היום מופתעים מהתפרצויותיו, רוגזים עליהם ושוקעים שוב ושוב בגידול הפרחים לא אף על פי כן אלא כדי לשכוח. יש להניח שנזכה בהרבה הפתעות.
בסרט שהופק זה עתה על נחל הירקון 'פתלתל' יצא לי להגיד כמה מילים על ההפתעה הגדולה. הבמאים אבי בלקין ואבי לוי מתארים בו בשיר מצולם איך הירקון עבר את הגלגול מלהיות טבע סוער ומסוכן המכיל הצפות ומחלות, למקום בילוי של המוני תל אביב, לקן נוף ילדות נוסטלגית של רבים , איך היה לחוליה של חזון השקיית הנגב במפעל מדעי חלוצי , ואיך התגלגל לנהר מוות מזוהם וממנו לפארק מלאכותי של עיר המבקשת להסתיר את מצוקת האדם והטבע גם יחד.
התמורות ההיסטוריות המלוות בחצוצרות ובתופים נוטות לא לקחת אחריות על מחירן. הדבר קורה לעיתים מתוך בורות. זה לא מפתיע. היכול היה מהגר כותב לביתו בגעגוע ומצפה למכתב חודשים שפעם יוכל להתכתב ולצלם במהירות ולהתגעגע מתוך אשליה של קירבה? אך לעיתים קרובות לא לוקחים אחריות מתוך הכרה נוחה ומפהקת כי הזירה נמצאת במקום אחר. האם להקים מקלט כשענני קרב בשמים? יש שלא יקימו כי רוצים להביע את רצונם בשלום. יש שמקימים ומאבדים אמונתם במחויבותם לשלום. בשני המקרים הם בוחרים להדחיק ויופתעו הפתעה מרה.
כמה בוחרים להעלות את צעקת הפרח והטבע בימי סערת קליטת עלייה? כמה מוכנים להעלות את אתגר חברה במצוקה כלכלית בזמן צמיחה פרועה? כמה מוכנים בתקופת אנרכיה לחשוב על חינוך מונע אלימות? כמה לוחמים בעד חוק וסדר בעולם יחשבו על מצוקת קהילה או אומה אחת בקצווי תבל?
הירקון הוא אמנם מקום שלא זכה להילת חזית אלא במלחמת העולם הראשונה כשהיה גבול בין הבריטים לטורקים. כבר הרבה שנים שהוא פריפריה שיושבת במרכז, כמו שכונות דרום תל אביב. ולכן הוא רחוב העציצים הנופלים. משל לכל ההפתעות שאסור שיתרחשו. ואולי יהיה מקום בו תתרחש הפתעה אחרת : שמתוך אחריות כוללת הגוררת למעשים של אהבה יפרחו בו פרחים בלתי צפויים שיוכלו להיות למקור השראה.

נכתב לרגל הצגת הכורה של הסרט על נהר הירקון 'פתלתל' של אבי בלקין ואבי לוי

אמונת מחנכים

אמונת מחנכים
אני מחפש מאמינים מחנכים היכולים להלך בחשיכה ולא לשתק את עצמם. גם לא לבוז לעצמם. מחנכים שלא יקראו לאור חושך ולחושך אור. מחנכים המאמינים בדוגמא האישית אך לא כופים אותה ולא הופכים אותה לעריצות. מחנכים המוכנים להיפגש עם חניכיהם אך גם להפגיש אותם עם תרבות, עם תביעה. אני מחפש מחנכים המסוקרנים לדעת את נתוני הסוציולוגיה, המכירים בכוחה של הפוליטיקה, שיקוו ויפעלו לשינויים מבניים מבלי להאמין שהמבנה יכול להחליף את המפגש האנושי. אני מחפש מחנכים היודעים שיש להיאבק על מסגרות, אך יודעים כי מסגרות יכולות רק ליילד ולא ללדת.
כשם שהאומנות לא נולדה בגלריות ובמוזיאונים והתפילה לא בבתי הכנסיות, כך החינוך לא נולד בבתי הספר, במועדונים בתנועות הנוער, שם הוא מוצא לעצמו בית. אך הבתים והכלים אינם תחליף להתייצבות של אדם מול אדם של אדם עם אדם. יש מבנים המאפשרים יותר, יש הבולמים, אך אין הם תחליף לתהליך החינוכי עצמו הצומח מתוך חידת הקשר בין האנשים, יכולתם לברור בין אותות, להעריך מציאות, לחוש נתבעים, לגלות את חירותם, להצמיח רגישויות ולעודד יצירה.
החינוך הוא תמיד בהתחלה. הוא נעוץ לא רק בנתונים אלא באפשרויות הנפתחות, לא רק במה שיש אלא במה שעוד איננו וניצניו כבר נרמזים. לא רק במה שחלף אלא גם בהדיו וגלגוליו התרבותיים.
מוקי צור

טיוטה להפעלת המוזיאון, לוחמי הגיטאות

נייר עמדה כולל, מרץ 2011 – מוקי צור

טיוטא לטיוטא להמשך הדרך

אחרי דיונים של הוועדה המדעית ועבודה של קבוצות עבודה שונות אנו באים להציע בפניכם טיוטא לתכנית כוללת לעיצוב מחודש של מוזיאון לוחמי הגיטאות. להמשך הדרך של בית לוחמי הגיטאות. הטיוטא תוצג בפני הוועד המנהל והוועדה המדעית בפגישה לדיון ואישור . המגמה היא להגיע למסמך שיהיה מדריך לפעילות הפיתוח של הבית לזמן הקרוב. לצערנו הרב אנו צריכים לעשות זאת בקצב מוגבר. כבר הפסדנו מקורות רבים לעשייה ופיתוח בגלל עיכובים מצידנו . אי היכולת לקבל הכרעה לכיוון והצעות לפעולה עקבו את המשך פיתוח הבית ואת גיוס הכספים לכך. עתה עלינו למהר לקבל החלטות. הדיונים המוקדמים שקיימנו בוועדה המדעית לא נעשו כלאחר יד. הושקעה בהם הרבה מחשבה. כנראה שהאנשים היו בשלים לדיון ואנו קוצרים כאן תהליכי מחשבה וחיפושי דרך שלא אנחנו התחלנו. עבודה של שנים, הדרכה מתמשכת של מדריכי הבית וליווי אוהב של שנים מושקעים בטיוטא זו. יחד עם זה היא עומדת בסימן של שינויים רבים שהתרחשו בחילופי הדורות ובזמנים חדשים. רבים מהעדים אינם עמנו, הזמן החולף נותן אותותיו ודרכי העיצוב עברו תמורות מפליגות.
המסמך נוצר תוך דיאלוג ופגישה של גישות שונות. הוא מבטא הסכמה של כל חברי הוועדה.
. מוקי צור

מייסדי בית לוחמי הגטאות חשו מחויבות עמוקה לעם היהודי שנרצח. גם הזיכרון החי של קרוביהם, חבריהם, המקומות בהם חיו אך גם תחושת האחריות שלהם לכלל האלמוני עמו הזדהו ועם אלו ששרדו. הם ביקשו להעיד. העדות היתה התקוממות נגד ההשכחה הפוליטית לה היו שותפים המעצמות המנצחות שהשתתפו במלחמה הקרה והגרמנים ושותפיהם שביקשו לרשת את הנרצחים ולהימלט מהמשפט. מסיבות אחרות לחלוטין היה נראה לאלו ששרדו שעליהם להדחיק את הזיכרון והעדות לצורך שיקומם האישי ובמיוחד מתוך דאגה כנה לבני משפחתם. בחברה הישראלית היו נטיות לראות את ישראל כפיתרון המחייב השכחת השואה. מייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות יחד עם יוצאי תנועות הנוער והתנועה הקיבוצית דווקא האמינו בעדות, בזיכרון, בהתייצבות מול האירועים והתהליכים שפוררו את רקמת החיים המוסרית והביאו לרצח. הם ביקשו כחבורה להימנע מהדחקה והעלמת ראיות . היה נראה להם כי עצם העובדה כי הם חיו במצבים הקשים ביותר של השואה כחבורה צעירה מגיבה, קוראת מצבים, מורדת, שומרת על צלם לא רק כמשפחה אלא כמי שמכוון אל משאת נפש חברתית , מחייבת אותם אחרי השואה למרוד נגד ההשכחה. הם האמינו כי דווקא ההכרה העמוקה של האסון מחייבת אותם להיות חלוצי העדות. הם האמינו כי אחרי המאמץ שלהם לשמור ,לאסוף ולהעיד תגיע העדות של האחרים. בעדותם הם ביקשו לתרום לכך כי בעולם ובארץ ייבנו מבנים חברתיים ותרבותיים שימנעו התמוטטויות מוסריות ואנושיות כפי שאירעו בשואה. הם האמינו כי מה שהתרחש נבע לא רק מתפישות אישיות אלא ממשטר, מדרך כלכלית חברתית, ממנגנונים וקרעים חברתיים. מצד שני הם ביקשו שהזיכרון והמודעות האישית יתמודדו עם האיום על המוסר האישי המתקיים בהרדמת האחריות.
בית לוחמי הגטאות תוכנן על ידי האדריכל ביקלס. המוזיאונים שתכנן היו מיוחדים במיניהם. הוא היה הראשון בעולם שתכנן בניינים עם אור לא ישיר המאיר את המוצגים ואת הקהל בדרך המעניקה למוצג ולמבקר אפשרות להקרין מתוכם ולהעצים את נוכחותם. הוא ביקש להשתחרר מהתאורה המונומנטלית המגמדת את היצירה או את קהל המבקרים. עלינו לשמור את האופי המיוחד של התכנון הזה משום שנראה לנו כי אופי זה מתאים מאד למוזיאון המושתת על דיאלוג בין המבקרים לבין הסיפור. על המפגש המחנך.
התצוגה במוזיאון צריכה לקחת בחשבון את המפגש בין המוצגים, הקהל והמדריכים. כל אלה מתחייבים מתוך תפישת התהליך החינוכי אך מכיוון שהמוזיאון לא מיועד רק לקבוצות הוא צריך להיות מותאם גם לביקור של יחידם שאינם מלווים על ידי מדריכים.
רבים המלווים את המוזיאון שואלים האם מוזיאון לוחמי הגיטאות הוא מוזיאון של המרד או של השואה? מעורבותם של מייסדי המוזיאון במרד אינה צריכה לצמצם את תפישתו, שהיא גם תפישת המורדים ואנשי תנועות הנוער שעיצבו אותו: הם ביקשו לעצב אותו כמוזיאון העם היהודי שלשמו מרדו. בתוך הוויתם המיוחדת הם לא ביקשו ליצור נרטיב פרטי למרות שהכירו בכך שהתקופה וגורלות יחידים, משפחות , חבורות בתוך השואה חוו אותה מנקודות מוצא שונות. הם לא ראו במרד תגובה יחידה אך הם ראו את המרד כחלק מחובת הזיכרון ומההכרעה לשקם את עצמם ואת הכלל. נראה בעיננו היום כי מוזיאון שמנסה לספר את הסיפור הכולל ואת המעורבות והמחויבות של מייסדיו לחבריהם שנרצחו ולדרך בה האמינו הוא האיזון הנכון שצריך לבא לידי ביטוי בתצוגה ובפעילות החינוכית.
המוזיאון נשען על האוסף הגדול של הבית האוצר מוצגים, הספרייה המחקרית הגדולה מערכת התצוגות הקבועה והזמנית ועל הפעילות החינוכית החוצה זמנים ומתאימה עצמה לאתגרי התקופה ולצרכים החינוכיים של מבקריה.
על התצוגה
אחת השאלות המרכזיות העומדות בפני מוזיאון לזכר השואה היא הבורות של הקהל ואי יכולתו להבין מהו שנהרס בשואה. מיהו העם היהודי שנרצח. דאגה זו מעוררת בדרך כלל מוזיאונים להציג את העיירה היהודית במזרח אירופה, את סיפורי כתריאלבקה של שלום עליכם . המציגים תמונות אלו יודעים יפה כי בפרוץ מלחמת העולם השנייה העם היהודי במזרח אירופה לא נראה כך. את העולם היהודי שהיה איננו מבקשים לייצג בעיירה האידילית בנוסח כנר על הגג, העולם החרדי או האפולוגטיקה המשכילית. תפישות כאלה חלקיות ולעתים אפילו פוגעות בעולם היהודי שהיה ערב מלחמת העולם השנייה. הן אינן מאפשרות להשיג את מודעותו למורכבות שבמצבו . היהודי בטרם השואה חי בתחושה של חירום לא של אידיליה, הוא ביקש נתיבות למהפכה ולהגירה, הוא ביקש לשמר בכוח בתוך חורבן את זהותו הדתית , לבנות עולם חדש, לשוב לציון, להעלם במהפכה או להשתלב באורח חיים עירוני בורגני . למרות זאת הוא שמר לא מעט מהתרבות , מהזיכרון והפולחן, מהספרות והמחקר, מחיי הקהילה היהודית הכורעת תחת סימני האובדן המתרבים. למרות התחושות המשבריות והחרדות הרבות שפקדו את היהודים ערב מלחמת העולם השנייה, למרות החורבן הגדול שפקד את העולם היהודי בפולחן ואוקראינה לאחר מלחמת העולם הראשונה, למרות סימני החורבן הקיצוני שהסתמנו בסוף שנות השלושים אחרי שלטון נאצי של כמה שנים בגרמניה איש לא היה יכול לנבא את שהתרחש כפי שהתרחש. המוזיאון אינו מוזיאון לתולדות העם היהודי ובכל זאת הוא חייב לרמוז מהו אותו עולם שנחרב.

מוזיאון לוחמי הגיטאות נקרא על שמו של יצחק קצנלסון. נראה היה לנו כי הצגת עולמו והעולם היהודי על פי יצירתו תציג רבדים רבים ומגוונים של חיי היהודים . בחירתם של מייסדי הבית לקרוא לו בשמו של יצחק קצנלסון מאפשרת לנו להציג רמזים על העולם היהודי שהיה דרך עולמו. המשורר. יצחק קצנלסון בא מן העיירה ופעל בעיר, הוא היה מחנך , מנהל בית הספר, מטפח תרבות גן הילדים העברי, מלווה תנועות הנוער, איש העברית והאידיש, מחזאי בעל ההומור, איש התנ'ך , מתרגם, איש ציבור ציוני המעורב בחיי הקהילה ומשורר העם היהודי שנרצח. המבואה של המוזיאון על הכוכבים הנרמזים בה ביצירת האדריכל ביקלס בכניסה למוזיאון מאפשרת לנו להציג את השמים והארץ בהם האמין. והם שמים פתוחים לעולם היהודי שהיה.

הכניסה למוזיאון תיוחד לכל אלו ותעניק דרך אישיותו מבט פנורמי על העם היהודי לפני פרוץ מלחמת העולם אך גם את הפרק האחרון בחייו של המשורר כמי שהיה עד ושר את שיר התוכחה והאבל.

לאחר הכרות זו עם העולם היהודי כפי שמשתקף בעולמו של יצחק קצנלסון נעסוק במצע הפוליטי שאפשר את השואה כתופעה היסטורית . התצוגה על הפאשיזם והנאציזם כתופעות פוליטיות ואסטטיות תתמודד עם כוחן של תנועות טוטאליטריות לכבוש אליטות והמונים ולהשתלט על דמוקרטיות שאיבדו מסמכותן. נצביע על הקשר בין תופעות אלו לבין הכשרת הרצח השיטתי של אנשים ואומות שאפשרה בסופו של דבר את קיומה והפעלתה של מכונת הרצח השיטתי.

עקרון חשוב של בית לוחמי הגיטאות הוא לנסות להשתחרר מבלעדיות המסמכים הנאצים להצגת האירועים והתהליכים שעברו על היהודים במלחמת העולם השנייה. יש חשיבות להביא את הקול של מי שחי בתקופה ההיא מהצד השני. את הקול והמסמך של הקרבנות ושארית הפליטה . הן מסמכים ומוצגים של התקופה והן עדויות מאוחרות של הניצולים.
פרק מרכזי זה הנותן תמונה כוללת של התקופה אנו מבקשים לבסס על עדויות מצולמות במשפט אייכמן. החזרה של היום לעדות המצולמת לפני חמישים שנים מאפשרת פגישה מחודשת עם הדיוקנאות שבינתיים נעלמו מן הפסיפס האנושי היהודי. עדויות מצולמות אלו מאפשרות להיפגש עם האנשים שהיו, עם העולמות השונים אותם הביאו לשואה, הן מתארות את תגובותיהם של עדים שונים , את יכולתם לגבש את שעבר עליהם כסיפור מכוון להבנה, כעדות בעולם המבקש להבנות מחדש בצדק. כל עדות תאפשר להיפגש עם פורטרט אנושי, עם פרקים ברקע שלו, עם הדילמות בהם פגש בזמן השואה ועם הרקע בעולם היהודי שנחרב. דגש מיוחד בעדויות יהיה למגוון האנושי , לנקודות המוצא לשלבים ומקומות שונים . המפגש עמהם בתקופה שלנו יחבר דורות למרות השוני. דגש מיוחד יושם בו ליוצאי הגטאות ולחברי תנועות הנוער. המרכז בהן לא יהיה משפט אייכמן במסגרתו הן נמסרו. אבא קובנר כתב בימי המשפט כי בעדויות הללו במשפט אייכמן הוא חש כי בפעם הראשונה נשמעו עדויות אותנטיות על השואה בכל בית בישראל. אם עד אז ציבורית היתה מחויבות לזכור את השואה באופן כללי עוד לא היה מקום לספר את הסיפור של האנשים . הניחו כי הסיפורים קיימים וקשים ולעתים אף חששו מלבטא אותם. במשפט אייכמן התייצבו אנשים בפני הציבור וסיפרו את סיפורם. צילומי הקולנוע של העדים שיובאו בתצוגה יתרכזו בהם ובסיפורם. דברי העדים יחוזקו על ידי מוצגים מוזיאליים נוספים שיתנו את הרקע ויחדדו את המסר של כל אחד כמייצג זווית אחרת . בחלק מרכזי זה של התצוגה איננו מתרכזים במשפט או באייכמן אלא בעדויות ובסיפור. תצוגת דמותם של העדים עם הרקע לפעולתם ולזהותם הרעיונית, עם האירועים אותם הם עברו מאפשרת להגביר את האמפטיה ולהעמיק את ההערכה של הדילמות עמן התמודדו ..האולם הזה יוקדש גם לתולדות הזיכרון והעדות שהרי אלו לא התחילו במשפט אייכמן. עוד בימי ההתרחשויות עצמן החלו במפעל עדות היסטורי מסועף, גם של יחידים גם של גופים מאורגנים. באולם יוצגו ניסיונות אלו והעדויות שנרשמו בימים הראשונים אחרי תום הקרבות. יודגש תפקיד אנשי לוחמי הגיטאות במפעל העדות, תפקיד שערכו היה לגורלי בהעמדת העדות בזירה הלאומית ממלכתית במשפט אייכמן.

חדר מיוחד ונפרד ייוחד למשפט אייכמן עצמו. לתא הזכוכית הנמצא במוזיאון , לאקט השיפוטי, לפרובלמטיקה הפוליטית , לאמונה בעדות , לצורך במשפט צדק . כוונתו הראשונית של משפט אייכמן היתה ליצור קשר ברור בין הקמת מדינת ישראל לתקופת השואה , קשר המקבל על עצמו את האחריות לטפל בבעיות שהורישה השואה, להקים בית לפליט היהודי , להבטיח את הקיום היהודי, להתמודד עם האיומים המאיימים עליו ולעשות זאת במסגרת של משפט צדק. לקשר בין הריבונות היהודית אל מול המשפט הבינלאומי ולתבוע בהמשך למשפטי נירמברג שהחלו בתהליך ארוך ומלא סתירות פנימיות המעמיק את התודעה כי פשעים נגד האנושות שפיטים . בתצוגה זו של משפט אייכמן תבחן תרומת משפט אייכמן לתודעה ההיסטורית של העם היהודי ולמשפט הבינלאומי.

עולם הגיטאות ייצג את הגיטאות כמקום ריכוזם של היהודים תחת השלטון הנאצי. שלא כמו הגיטאות שהיו באירופה קודם לכן שהתכוונו להפריד את היהודים מהחברה האחרת הגיטאות בתקופת השלטון הנאצי היו חלק ממנגנון ההשמדה. עובדה זו התבהרה והלכה והשפיעה על אופיים של הגיטאות. על דרכי ארגונם, המתחים בתוכם. ההבנה ההולכת ומתפתחת של טבעם הרצחני. התפישות השונות של ארגונם על ידי הנאצים ועל ידי היהודים הכלואים בהם. חיי הכלכלה והמאבק על שרידות כלכלית , חיי התרבות והחינוך למרות ובתוך המסגרת של גיטו. הוויכוחים הפנימיים בתוך ובין החוגים הפועלים בגיטו.מעמד היודנרטים והמשטרה היהודית . הגיטאות בתקופות שונות בעת התארגנותם, בגירושים הראשונים ובעת שמודעות הרצח היתה נחלת הכל.
מהצגת עולם הגיטאות התצוגה תעבור אל תצוגת עולם הנעורים היהודי וחלקה המרכזי של תנועת הנוער בו. מוזיאון לוחמי הגיטאות מבקש להיות גם מוזיאון לשואה אך גם מוזיאון המציין את התופעה המיוחדת של חברי תנועות הנוער הציוני שהשתתפו באופן מאורגן בהתנגדות ובמרד , האמינו בצורך לשמור על זיכרון התקופה ולהקים קיבוץ בארץ ישראל שיהיה גם בית עדות. יש מתח בין שני היסודות הללו. למרות שתנועות הנוער והמרד הן תופעות מיעוט ויוצאות דופן השפעתן היתה מכרעת גם על חיי חניכיהם אך גם הרבה מעבר להם. הן ביקשו להתייחס אל הכלל, לפעול בתוכו , להטוות לו דרך , לסמן לו כיוון. במעשיהן הם ביקשו להשיג פרספקטיבה כוללת .אין זה מקרה כי בוגריה של תנועת הנוער ביקשו לספר את הסיפור כולו ולא רק את הסיפור שלהן. למרות היותן יוצאות דופן תנועות הנוער ביקשו לא להיות בשוליים של האירועים . פעולותיהן נתמכו ונעזרו על ידי חלק מהקהילה היהודית ומהממסד הציוני והמפעל שלו בארץ ישראל. לעתים הן הגיעו למנהיגות מורדת בחלק מהקהילה המאורגנת ולעתים עוררו התנגדות רעיונית אדישות או אי הבנה אך לכל היה ברור כי חברי תנועות הנוער היא מתכוונים לא רק לשרוד.
בחידוש התצוגה של תנועות הנוער ננסה להצביע על עולמן, על פעילותן בנסיבות המשתנות הן מבחינת החינוך שביקשו לקיים בתנאים שהתהוו, הן בחיפושי דרכן ,הן במרד והן בהתארגנות בסוף המלחמה. בנקודת הזמן הנוכחית חשוב מאד להדגיש את עניין תנועת הנוער שחסר ברוב המרכזים החינוכיים העוסקים בשואה.
מרד הגיטאות ומרד גיטו וארשה יוצגו בתצוגה מיוחדת. לכך היה ערוך המוזיאון שנים רבות . המוצגים של בית לוחמי הגיטאות בעניינים אלו ייחודיים.

מוזיאון לוחמי הגטאות הוא מרכז חשוב לתנועות הנוער ולנוער הישראלי בכלל. כל שנה מגיעות משלחות של תנועות הנוער ושוהות בסביבות המוזיאון, זהו גם מקום מפגש של משלחות נוער שביקרו בפולין, חיילים, מדריכים. זהו קטע של מפגש חי של הנעורים לא רק עם השואה אלא עם אחריותם לעולם שייבנה.הפרק שצריך להיבנות במוזיאון אומרים יש נעורים בעולם המציג את תנועות הנוער בגולה כפרק מהעם היהודי חיונית לתצוגת ליבת הבית. מייסדיו ביקשו לתת ביטוי לכך . מעבר לתצוגה הפנימית בבית אנו מציעים כי במרחב מסביב למוזיאון יפוזרו רמזים המזכירים את תנועת הנוער שהיתה, המחנה, הקן,הפעולה, המצעד המשותף, ההכשרה וקיבוצי ההכשרה.. כשם שבמוזיאון יש לפנות חללים להתכנסויות ותערוכות מתחלפות יש לחתור ליצירת שבתוך המוזיאון יהיה חלל הפנוי לפעילות נוער מקום שיתעד יחד עם הצוות החינוכי של המוזיאון את ניסיונם החינוכי והדילמות בפניהן הן עומדים בחינוך , במיוחד בפרק הנוגע לשואה ולהמשכיות תנועת הנוער. מקום זה יהיה פתוח למגוון של דעות ודרכים.
הפרק הנפלא בתצוגת המוזיאון העוסקת במקומו של קיבוץ לוחמי הגיטאות , בעדויות חבריו, בסיפור המאמץ לשמר , לתעד וליצור מערכת חינוכית המעלה את זכר העם היהודי בשואה תחוזק בדימויים ובמוצגים שיאפשרו להרחיב את הפעילות החינוכית במקום.
בהיסטוריה של השואה הפרק של חסידי אומות העולם אינו פרק של הצלת המונים . הוא נחלת מעטים. כמו מרד הגיטאות משמעותו המוסרית חינוכית גדולה מהיקפו. לימוד מעמיק של דרך חייהם של הניצולים והמצילים תורם להבנת חיי המופת שהתגלו בימים של התרסקות האנושיות. זה סיפור של אומץ . הוא מציב מופת ואתגר מוסרי גדול. חשיבותו המוסרית הגדולה של פרק זה מעניקה לו מקום מרכזי בחינוך. את תצוגת חסידי אומות העולם אנו מבקשים להציב כמשקיף על כל התצוגה במוזיאון.
פרק האמנות בתקופת השואה שנאסף במאמץ אדיר של מרים נוביץ' במשך שנותיו הראשונות של המוזיאון מהווה בסיס ליצירת תצוגת קבע המשולבת עם תערוכות זמניות שבאות להדגיש גם את הצורך של אמנים ידועים ואלמוניים להשתמש בכישרונם האמנותי כדי להעיד על שעובר עליהם בימי האימה והרצח למען הדורות הבאים וגם את אי היכולת של הטוטאליטאריות ואובדן הצלם לכבות את האמונה של יחידים ביצירה האמנותית המורדת של האדם. פינה תוקדש בתצוגה לזכרה של מרים נוביץ' ופעילותה.
אנו מציעים לשחרר חלל לצורך ראייה של סרטים וחומר אור קולי מתחלף.
יש לפנות ולעצב חללים לפגישות של קבוצות לדיונים .
יש להכין חומרים במוזיאון באופן מודולארי כדי להתאימם לקבוצות שונות וליחידים.
יש חשיבות גדולה בקשר בין מרכז הילד , המרכז ההומניסטי והמוזיאון. הפעלת המקום באופן סינרגטי תעזור לפתח את הפעילות החינוכית.
למתכנני המוזיאון קבענו הנחייה כללית כי המוזיאון צריך להיות מתוכנן באופן פשוט ולא גדוש מדי שיאפשר אחזקה .

משהו לגבי התהליך של הפיתוח החינוכי

על מדריכי המוזיאון להיות מעורבים בהעמקת התכנים של התצוגה בכל תהליך הפיתוח. הן בלימוד התכנים והן בחיפוש אחרי חומרים שיעזרו לאוצרי התערוכות השונים.

אנו מציעים לשתף בתהליך זה גם חוקרים חיצוניים שיבקשו להתעמק בתכנים שונים שיוצגו בתצוגה או ישמשו כחומר הדרכה. גם אנשי אקדמיה וגם מחנכים, גם מדריכים לשעבר וגם מדריכי תנועות נוער.

חלק מכריע בפיתוח מרכז העדות הוא תהליך של הנגשת הארכיון לכל המחפש חומרים המצויים בו. ארכיון לוחמי הגטאות היה הראשון שעשה מאמצים בכיוון זה. אנו ממליצים להמשיך לחשוף את הארכיון לציבור הרחב בתוך המוזיאון ומחוצה לו. במוזיאון באופן ממוקד לתצוגה ומחוצה לו באופן פתוח.

בשם הצוות
מוקי צור

עין יהב -שער לראיית הנגב

ללכת אל הבאר

מעין דברים בשולי הסיפור

הטייס- סופר הצרפתי סנט אכזופרי מתאר טיסה מעל כפר. בטיסתו הוא רואה באר ועל ידה נערות שואבות מים. הוא מבקש לנחות ולראות אותן, לשמוע ולהתרשם מקרבתן ולא להמשיך לרחף מעל. להיסטוריונים יש לעתים רצון עז לרדת אל הבארות ולגלות את שואבות המים העומדות מאחרי התנועות הגדולות של צבאות וסחורות, של מצביאים ומדינאים, של סטטיסטיקות והכרעות הרות עולם. תמיד הם היו שם הנערות שואבות המים, הבנאים שבנו את הארמון או את הפירמידה, הילדים שחיפשו מחברת לרשום את אותיותיהם הראשונות והשדות הארוכים שציפו לצמיחת החיטה.

שאול דגן הלך לכל הבארות וראיין באופן שיטתי את זקני המושבות של הגליל התחתון. מה המעמד של שיחות אלו עם הוותיקים ? מה ערכן ההיסטורי, המשפחתי, בתולדות המקומות ובתולדות הארץ?

יש מתח בין היסטוריה לבין עדות, בין תורה בכתב ותורה בעל פה. ארכיונים רושמים בדרך מסוימת, אנשים מספרים את סיפורם אחרת. גם אלה וגם אלה משאירים אחריהם שטחים מתים למכביר . אולם בין העדויות למסמכים מתהווה מעין רשת החושפת , צדה , נובעת ומחזקת את האמפטיה האנושית. הקשר הנוצר בין המרואיין לבין המראיין שלא מופיע בספר שלפנינו הוא הסיפור. הסיפור מהווה פרק חשוב במה שקרא וולטר בנימין הזיכרון הרצוני. זהו כרטיס הביקור הבונה זהותו של אדם , המעניק פשר לתהליך של בניין נקודת תצפית. הוא הקושר בין הזמנים, בין האנשים. תמיד רגיש למתח והתרתו.

הראיונות שלפנינו התקיימו בסוף שנות השבעים. בהרבה מובנים הם ראיונות פרידה. גיבוריהם מרגישים כי חיייהם ראויים לסיכום. הסיכום אינו פתיחה לעתיד אלא הצבת עקבות שהיו רוצים שייקבעו בעולמם של ממשיכיהם.

בסוף שנות השבעים נראות מושבות הגליל התחתון בתהליך איטי של צמיחה. חרדת הקיום שרחשה בשנות החמישים והששים הסתיימה. אמנם לא כל המייסדים נשארו בחיים או במקום, אך התמונה של מלחמת הקיום האכזרית נראתה כמסמנת סיכוי לבנות חברה בנקודות התיישבות באזור . אנשים חדשים הגיעו למקום, הגעגועים לימי בראשית היו לגיטימיים. הפרטים המסופרים לא נראו כסימני דרך לאסון מתקרב ובלתי נמנע אלא כמכשול בדרך להתגברות.

לו היו מבצעים את הראיונות הללו לאחר מלחמת העצמאות הם היו מתמלאים בתחושה של השיר לבדי של ביאליק 'כולם נשא הרוח' 'ו'אני לבדי תחת כנפי השכינה' . אולם בסוף שנות השבעים אפשר היה כבר לומר כי הצלחנו לגבור על המכשולים. איימו רק הגיל , זרות השכנים , החשש מפני השכחה הנעימה ואבדן העקבות. שאול דגן גילה רגישות לרגע המיוחד ההוא ושמר על הזיכרון והוא מביא אותם בפנינו עתה בדמות סיפורי חלוצי הגליל התחתון.

שאול דגן אסף את הסיפורים לדור שיבוא. הוא מבטיח כי הם יתגלגלו הלאה. אבני המקום הנשברות, הנסוגות מפני מרכזי הקניות והפולחנים החדשים, הכבישים הרחבים הקוראים לחלוף על פני הנופים בלי להשתהות ייעצרו רק לרגע מפני סקרנות הנצח, מפני הצימאון לסיפור.

יבואו נוברי המסמכים הצועקים וילחשו לחישותיהם האוהבות לקרוע את החוטים הנארגים. החייטים יהלכו ויאזינו לשתיקות מדומות וירקמו רקמות שווא והילד יתבונן בתהלוכה העגומה ירים את אצבעו בשקיקה ויצעק: המלך עירום, רוצה סיפור! אך סיפור שהיה !

מוקי צור

רצח רבין

שבה אלינו הצביטה המרה של רצח ראש ממשלת ישראל. הוא שראה עצמו אחראי על סדר היום ועל ההכרעות שצריכות להתקבל לקראת המחר האפור הפך לאתגר מורשת.

במלאת חמישים שנה לפטירתו של ברל כצנלסון הספיד לו יצחק רבין בכנרת. הוא אמר כי העובדה שבעת הקמת המדינה היה לנו מנהיג אך המורה נעדר היתה הרת אסון. הוקם אז מפעל גדול אך לא הוצבה מורשת . לא חוקה ולא הגות יסוד. יצחק רבין שקונן על כך שבמהפכה המדינית של הקמת מדינת ישראל לא נמצאה מנהיגות כפולה של מורה ושל מנהיג . הוא הביע תקווה שהמורה יתגלה . באותו מעמד הוא עצמו התנדב למלא את חללו של בן גוריון אך לא התיימר למלא את החלל הרוחני שהותיר ברל כצנלסון. והנה אחרי שנרצח עמדה מדינת ישראל בפני הצורך להנחיל דווקא את מורשתו של יצחק רבין . גם נשיא ארצות הברית לינקולן שנרצח לא היה רק משחרר עבדים ואיש הגות אך הרצח שלו אחרי מלחמת האזרחים הפך אותו לנושא מורשת : הרצח הוא שהפך את לינקולן לסמל.לנושא של מסר. המסר של רצח לינקולן לא היה מבוסס על מלחמת הצפון נגד הדרום אלא על השחרור מן העבדות ועל זכויות האדם.

מורשת רבין ? שאלו הרבים משמאל ומימין – האם קיימת ?

רבין אמנם נרצח על ידי איש פרטי אך חומרי הדלק לשריפת הדמוקרטיה נערמו כבר קודם, ולא על ידי אנשים פרטיים. מנהיגים ותנועות לא בחלו בהפצת ניצוצות ואפילו לא בציון מיהו הנידון לאוטו דה פה. אמנם אחרי הרצח הכל הודיעו כי המחלוקת היתה לשם שמיים . אני מאמין כי אף אחד מנואמי העצרת ההיא לא התכוון לארגן רצח פוליטי ובכל זאת את העצים הכין לתבערה ועדיין הם רוחשים . השאלה איך מגלים אותם ואיך מפזרים אותם לא כל כך ברורה. הריאליסטים המדיניים שבינינו יודעים להצביע על הסכנות שיש בהסתה כשהיא מגיעה משידורי אויב, הם ואנחנו יודעים כי כל אמירת תמיכה בטרור מסוכנת עוד בטרם היתה למעשה. אולם כשההסתה מדברת עברית נראה להם כי אין להיבהל. היא לא מתכוונת… עובדות אלו מניעות אנשים להתריע, לגנות, ליצור מחלוקת.

אולם אנו מכירים גם צד שני לסכנות לדמוקרטיה הוא מופיע בייאוש מאינטגרציה חברתית, מיכולת לחפש נתיב משותף לאזרחי המדינה . הוא נובע מאובדן תקווה של רבים להיות מעורבים בהכרעותיה החברתיות, הכלכליות והמדיניות.

רבים הם אלו המודיעים על עייפותם מהמשחק הדמוקרטי. אחרי רצח רבין הותירו הבוגרים לבניהם לבכות בכיכרות ולעצמם ייעדו תפקיד של צופים דוממים המבקשים לחכות עד ש'מישהו' יכריע את הכף בשבילם.

התביעה למורשת משותפת של המתאבלים על הירצחו של ראש הממשלה נוגעת דווקא בנושאים הכי בוערים והמחלקים את הארץ. היא נוגעת לערכה של הדמוקרטיה אל מול מקור סמכות אלטרנטיבי. היא נוגעת לאמונה כי מה שלא ניתן להשיג בתהליכים דמוקרטיים ניתן להשיג באלימות קדושה. היא נוגעת באמונה באופק של שלום כמימד חיוני מוסרי ואקטואלי. באמונה כי לא רק מלחמה יכולה לאחד את החברה . היא נוגעת לאחריות של המדינה למה שהיא עושה והיכן עליה לפנות דרך ליחידים וקבוצות. היא נוגעת באותו תפר עדין שבין דמוקרטיה מדינית וחופש ביטוי דתי, בין הצורך להבטיח רצף תרבותי ובין החשש שדווקא הוא יחתוך אותנו לשבטים הנלחמים זה בזה. המימד המשותף של מורשת רבין נוגע בכל הפצעים המדממים של החברה הישראלית אך הצורך להוכיח כי רצח רבין הוא אירוע שבהוקעתו שותף כל הציבור מביא לכך כי משתדלים דווקא לרכך את התוכחה ולחבק את כולם.

דמוקרטיה יודעת יפה את סוד ההתאבדות. חייה יגעים ומעוררים שאלות גדולות. גדול הפיתוי לראות בה משהו שטחי, צבוע, מתחפש לראציונאלי, תובע מעט ומסתיר את חדלונו. הניסיונות של הדמוקרטיה לארגן מסביבה מועדי תהלוכות נראה לא מתאים . ישיבות הכנסת אינן מבשרות את האביב בפריחתו. יש בדמוקרטיה קושי גדול כמו ביהדות : פרוזאיות המתגלמת באחריות לחברה. הדמוקרטיה נבחנת בנכונות לעמוד על צרכי האזרחים . בחינוך של יומיום. היא עומדת מול ההוד וההדר של רומנטיקה אוניברסלית המתפרקת מאחריות לחברה ומול הכעס הפעיל של לאומנות מתבצרת. על הדמוקרטיה להתגונן בפני חמימות מתגעגעת המדירה את הרבים ומפני דחף תוקפני למהפכה טכנוקרטית המוכנה להקריב את בניה. הדמוקרטיה לא שוללת הכל אך נוצותיה אינן מרהיבות . היא מזן הדרורים ולא מזן הדוכיפתים . היא עומדת מול תביעות דתיות המבקשות להטיל על ההיסטוריה את החובה להתפרק מנשקה ולהיות סוכנת של השגחה נסתרת ומול תביעות לפירוק היחד המדיני והפיכת הרבים לנושאי בדידות מאורגנת . היא עומדת מול הערצת היררכיות סמכותיות ומול התנשאות תרבותית היא תובעת הכרעות משותפות ויצירה של יחידים, חוק מתקדם וראייה של לפנים משורת הדין. היא עומדת תמיד לביקורת ויודעת כי נבחריה יודעים לטעות ,להנות מטעותם ולא תמיד לשלם עליה מחיר.

הדמוקרטיה חייבת לעמוד מול ייאוש פעיל של מי שחש שנדחף לשוליים ונתון למלחמת קיום ללא סיכוי לתיקון חברתי כולל. הוא מעדיף להסתתר בחדרים האטומים של מגזריו. היא חייבת לעמוד מול הייאוש של מי שמתבצר בבועות זוהרות של שובע החושש לרדת מפסגת הישגיו וריחופיו.

מורשתו האישית של יצחק רבין היא מורשת לא פורמאלית של ידידות ורעות. של תפילות ווידויים, של הומור ורצינות של חלוצים ואנשי פלמ'ח . הם לקחו על עצמם לנווט אחריות מדינית בטרם מדינה באורח שיבנה דמוקרטיה. הם הבינו כי עם הקמתה של המדינה הם מחויבים למסור את ההכרעות על גורלה לכל מי שחי פה, לכל מי שיבוא, לכל מי שישתתף. רבין וחבריו הורישו לחברה הישראלית ציפייה שהמדינה שתקום לא תגולם רק ביחסי שליטים ונשלטים. בודאי לא ביחסים של כובשים ונכבשים. מורשת רבין וחבריו היא תביעה לצדק חברתי הנובע לא רק מסדרי שלטון אלא נשען על צמיחה חברתית ,יצרנית ותרבותית העומדת במבחן הזמן . בפני יצחק רבין עמד האתגר להקים חברה משימתית אחראית המנסה לבנות בלי הרף את עתידה. לעצב את תרבותה, לאפשר את מגוון אמונותיה.

מורשת זו שהצמיחו מייסדי המדינה ובהם יצחק רבין קודשה על ידי הרצח שלו. על ידי הקרבן של מי שנשא באחריות הגדולה ביותר והאמין כי יוכל גם לנצח. הניצחון ימדד באפשרות ליצור חברה שלא רק מושפעת מנאומים לוהטים אך יודעת להתפלל לתיקון וליצירה כפי ששרים השירים בעצרת הזיכרון. שיודעת להפוך את המורשת למעשים.

בתוך הצונאמי החברתי

לשלומית שלום רב

אני כותב מכתב זה בתחושה של דאגה חמורה ותקווה כנה. אנו חיים בתוך צונאמי תרבותי- רוחני. הוא מציף אותנו כאן בגלי סערה הנובעים מרעידת אדמה רחוקה. תקוות לקשר אנושי הופכות לאיום בחלל. ים של מילים וקצבים מסתירים אלם וייאוש, גרעין פנימי נכנע לכל רוח פרצים.
הסחת הדעת, תחושה של אין מוצא ובלבול יוצרים מהומה גדולה שלא מוצאת עוגן ומיפרש. תקוותי נובעת מידיעה עמוקה כי מודעות ומחויבות , ראייה רחבה ומוקד ברור בימי הראשית של החברה הישראלית הניבו דרכים שבהן ניתן היה ליצור גם בתוך חילוקי דעות עמוקים . היום , בימי קידמה ושובע לחלק גדול מהאוכלוסייה, בתוך קידמה טכנית ענקית, ואולי בגללם, נפל ערפל כבד על התרבות והחברה. הרגישות אמנם היתה לנורמה אך ירד פלאים האמון ביכולת שלנו לגבור על מכשולים , לגלות עוצמה באחריות ואחריות בעוצמה. הבערות הפכה לנורמה מקובלת המלווה את התביעה למקצוענות צרה ורווחית. התוצאה של תהליכים אלו היא איום של תרדמת חברתית ותרבותית .
הסתכלות אובייקטיבית על שורשי החברה הישראלית מגלה ימים בהם היתה העזה גדולה להשיג מטרות שנבעו משורשים עמוקים אך אלה נחשפו דווקא בחתירה אל השמים הגבוהים ביותר. גם בימי הראשית של היישוב העברי היו מחלות ומחדלים, גילויי רצון רע וקוצר רוח, אך בתוך סופת ההתחלה כל אלו התגמדו.
בחברה הישראלית הגדולה של היום מתגברת תחושה של אובדן, של כל ד'אלים משתק את היוצר והמחפש, את החרד לצדק חברתי ולחירות הרוח. גם מקומות וחברות אחרים סובלים ממחלות דומות, אך הן אינן עומדות בפני מטלות כה דרמטיות כמטלות העומדות בפנינו. אין כמו החברה הישראלית קשר בין התרבות, החברה והקיום.
הכוחות שהתגלו בעבר לא היו מקריים, הם התגלו מתוך מפגש של מעיינות רוחניים עם פרספקטיבה עתידית ועם חרדות קיומיות. נוער לקח על עצמו מטלה קשה ביותר: לבנות חברה, קהילה , משימה ותרבות.
לא יש מאין צומחת המודעות כי יש לתת לנוער סיכוי. שהנוער יכול לאגד יחד את היכולת להיות אוצר ויוצר גם יחד.. בתולדות הארץ והחברה הישראלית הנוער ביקש לבנות בניין מתכניות שנרקמו בלב . כך היה בין מעצביה הלא תמיד שמחים או צודקים של ניסיונות חברתיים מקיפים. הנוער הישראלי לא רק הצמיח גיבורי תרבות, יצירות אמנות , אופנה, כמו באומות אחרות . ניסיונות של נוער לעצב דפוסים לחברה הודברו בכוח והוכשלו על ידי החולמים עצמם. כאן בארץ ישראל היה חלום הנעורים אחראי לחלקים גדולים של התכנון החברתי של הארץ . בכך רקם חלקים חשובים של הסיפור של החברה הישראלית. תכנית זו היתה ענווה ואנושית כשם שהיתה נועזת. אחראית ומודעת למגבלותיה. היא תבעה מנושאיה לשאת את עולה של התקווה בעיניים פקוחות לרווחה. לרשת ולעצב מחדש. ליזום ולקחת אחריות . ללמוד ולשאת תרבות דורות ובו בזמן לחפש חיפוש אישי וחברותי של אופקים חדשים. בפרטי העלילה ההיסטורית- תרבותית שנרקמה בארץ יש הרבה סתירות , חילוקי דעות . מעשה הבנייה לווה בפס קול ובו נמצאו קשרים לא צפויים, חיבורים שהצביעו על מקורות משותפים, על דיאלוג נסתר בין החלוקים בדעתם, על קשרי מקום ולבטי יחד, על ביטוי של היחיד ועל רצונו להיענות לקריאה , למלא את תפקידו. פס הקול נרקם כמעשה פסיפס מסיפורן של קבוצות ויחידים רבים ושונים. אך מאחוריו של הפסיפס יש מצע מארגן. החלקים שלו מונחים בזיקה עמוקה זה לזה . המרקם המיוחד ניתן לחשיפה דווקא במקצב, במנגינה, בזמר הנארגים ומקיימים שיחה בין-דורית.
כולנו מהגרים בזמן, חשים כי נוסעים מתחנה לתחנה . כדי לנסוע צריך גם ידע וגם חגורות הצלה, גם תפישת מטרה וגם מנוע. עלינו למסור את כל אלה לדור שבא אחרינו מתוך אמון כי הוא ינווט את מסעו במצפון ובידיעה. בעצם פעולת המסירה, בסיפור הסיפור אנו מבקשים לתת תחושה כי העולם זקוק לאחריותו של המקבל וכי הוא יוכל לעמוד במטלה. מי שנתון בתהליך החינוכי צריך להבין גם את המסרים הסמויים הנמסרים לו ולעתים ההבנה הזו נמסרת בסיפור. האם אין אנו יודעים כי סיפור יציאת מצרים לדוגמא יכול להיות סיפור המדבר אל דורות רבים ? האם אין בו חידה העוברת מעידן לעידן ותביעה לכאן ולעכשיו? סיפור העובר מדור אל דור הוא פעולה מורדת בשכחה ובאטימות. הוא יכול לעודד חשבון לב ואמונה, לכלול אהבה ופיכחון, לקרוא להתייצב מול האסון ולא להיכנע לגזר דין. יש לו תרומה ליצירת הקהילה ולחיזוק המחויבות ההדדית. כל זאת אם ימנע עצמו מפולחני שווא של יצירת מיתולוגיה ריקה ומשעבדת.
לא רק בסיפור מצויה ההבטחה כי אם גם בשירים שחיברו את הלמות הלב החי והפועם בכל הדורות. הם העבירו את הכמיהה והחדווה מתקופה לתקופה והם מתפענחים בחלומותיהם של אנשים כאן ועכשיו.
האמנות והיצירה הספרותית, הזמר והשירה שאצרו את עלילותיהן של תקופות קודמות העזו להעיד ולהתפלל, להעניק קצב לעלילה , להרעיד מיתרי לב סודיים . אך לא פעם הם נפלו קורבן להבנת השווא שהצורך להתחיל מחייב לשכוח ולשרוף את נמלי היציאה להפלגה הרחוקה. הם נטו לחשוב שכדי לטעום את מטעמי העתיד יש להשכיח את המנגינה שהוענקה להם ולרמוס את הזיכרון החי. כך מצאו עצמם חולמי החידוש והיוצרים משרתים ומתפללים לחורבן במקום להתחלה חדשה. מן העבר השני נמצאו חרדי השימור שדחקו עצמם ללחום במתקני העולם ובמבקשים לחדש בו. העימות בין מהפכני סרק וחרדי שימור רק חיזק את הבערות והאדישות. עלינו ללכת אל מעבר לדפוסים אלה וליצור מתוך יניקה מתמדת מתרבות עבר ולעשות זאת מתוך אחריות מתמדת אל העתיד ונושאיו הצעירים.
האמונה כי יש להתחיל התחלה חדשה עמדה ביסוד תפישתו של מרטין בובר ש'הנוער הוא הסיכוי הנצחי של האנושות' אך הוא קרא לנוער לבנות תרבות שורשית ועמוקה. הוא לא האמין בכוחו של הגרזן להצמיח, אלא בכושר של קריאה מתחדשת לעורר שותפות מתמשכת לדורות. לכך אנו נקראים בשעה זו.

עלינו לאצור וליצור, להעביר את הסיפור מתוך תקווה שהוא יעורר לעשייה מחודשת. תופעה דומה התגלתה בפניו של הדור שהיה בין הפצועים ביותר בהיסטוריה היהודית החדשה, הדור של השואה ומלחמת העצמאות . קבוצת נערי הפלמ'ח ובני דורם עברו את הזעזוע העמוק של עולם שאיבד את מצפונו והתגלגל לתהום. למרות זאת קבוצה קטנה זו סימנה דרך לרבים במאבקם וביצירתם התרבותית, ביחד עליו נלחמו במצבים של אובדן וחורבן. דומה כי היום עומד הנוער בפני מטלה דומה. כמו אז הוא תלוי לא במעט באמון ובעומק של המחנך וחבריו שיעזו למסור לו את הסיפור מתוך אמון כי העלילות והלחנים אותם יירש ואותם יעביר הלאה מבטאים את הסיכוי לברוא כלים שיתמודדו עם האתגרים החדשים. לא נבוא אל ילדים ונוער כמורמים 'היודעים' את התורה המנחילים את הידע לבורים. לא ננחיל מתוך רצון לשלוט ולקעקע את יוזמתם. נבוא כמופקדים על אוצרות המבקשים למסור אותם לדור הבא. כמאמינים כי ימצאו את דרכם בתוך ההמולה.
אנו צריכים להקדיש לעניין התרבותי מהפכה של ממש. לא מתוך תאווה לחורבן וסגידה להריסות, לא מתוך סגירות ופולחנים רומנטיים הנועלים כל אחד בקונכיתו. יש לספר את הסיפור המגוון , לשוב אל השיר, להביא מחדש את הלחן . הם יעניקו כוח להתייצב בפני ההתחלה החדשה ולתת אמון במפגש שבין הדורות, לתרבות הקורעת את חוטי המלכודת . יש להעביר את המקל במרוץ השליחים של הדורות, לתת אמון באנשים הצעירים שיצאו אל משימות חייהם כאשר הם לוקחים תחת אחריותם לקדם את שנוצר לפניהם דווקא משום שהם מבקשים לפתוח שער אל הדורות הבאים. אנו יודעים
שלמרות המציאות הקשה של היום רבים מבני הנוער מבקשים למצוא דרך בעולם, לבנות בו בית פתוח, ליצור ולגלות אחריות כלפי המייחד את החברה והתרבות מסביבם. הם מבקשים פתח למפעל בו יוכלו להשקיע את דמיונם ואהבתם. לא להתאבד תרבותית בגלובאליזם משעבד אלא לבנות דיוקן עצמי הנותן מקום ושפה בתוך אנושות המודעת לאחריותה לעולם.

מפעל זה צריך להיפתח במפעל משתף תלמידים, מחנכים, אמנים. הוא צריך להיות רחב היקף. להחיל מקומות, קהילות, לחן וסיפור. פתיחה שתתן כיוון, שתעניק תחושה של יחד גדול אך גם ביטוי עצמי ברמה גבוהה. בית הספר צריך להיות מרכז העשייה. מפגש של תיאטרון, זמר, סיפור השאוב מאוצר הדורות המתקיים כהצגה הנוצרת בפירוש מיוחד של כל בית ספר . הטקסט הרעיון והלחן הניתן על ידי מיטב האמנים בארץ משוררים, מחזאים וסופרים יוגש לבתי הספר כמיזם. מבוצע על ידי בתי הספר בכל הארץ. בית הספר יקיים מופע פנימי ומופע בפני הקהילה בה הוא פועל. כך יבנה ראשית המפעל כתהליך תרבותי המלווה את הפעילות הרגילה של בית הספר ונותן לה מימד מיוחד.

אני שולח לך את המכתב מתוך ידיעה כי את כמי שעמדה בראש המערכת החינוכית בארץ יודעת היטב את כל הקשיים שמין מפעל כזה יכול לעורר. אין לי ספק כי כדי להקימו אנו זקוקים ליכולת גדולה מכל הבחינות. לרתום את מיטב האנשים בארץ ואת רוח היזמות היודעת את סוד בריאת יש מאין ובתוך האין. . לכן הפנייה באה אליך ואני משוכנע כי את תוכלי לתרגם את הדברים לשפה של המעשה החי שהוא לב לבו של המעשה החינוכי.

בברכה
מוקי

המרד הערבי – לא שלי

המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי – ערבי בארץ-ישראל
מחבר: יהודה תגר

לאחרונה עיינתי במאמר, שהתפרסם בשבועון מצרי לפני מספר חודשים, במלואת 40 שנה לפרוץ המרד הערבי בפלשתינה*, ובו עורך הכותב השוואה בין מלחמת יום-הכיפורים לבין המרד. בשני המקרים, קובע המחבר, המטרה היתה שווה – לזעזע את הסטטוס קוו, שנתהווה והתקבל בנושא הפלשתינאים, ולהכריח את כל הנוגעים בדבר ואת העולם כולו לדון מחדש בנושא ולהביא להכרעה לטובת הערבים.
הן בשנים שקדמו למרד והן בשנים שקדמו למלחמת יום-הכיפורים נוצר בבעיה הפלשתינית מעין סטטוס קוו אשר שירת את מטרות הציונות. באמצע שנות השלושים גברה העליה היהודית בקנה-מידה עצום, וקניית אדמות והתיישבות יהודים גדלו אף הן. הערבים ראו את פלשתינה נשמטת מידיהם אט אט והופכת יהודית, בעוד שבריטניה הגדולה, חבר הלאומים והעולם כולו מקבלים תהליך זה, מי פחות ומי יותר, מבלי לנקוט בשום פעולה ממשית למנוע זאת,
מצב דומה אירע בן השנים 1973-1967. המאחז הישראלי בשטחים המוחזקים וההתנחלויות בהם הלכו והתחזקו. הכיבוש הישראלי עצמו הפך לעובדה קיימת, ולמעשה אף מוכרת. אמנם שתי מעצמות-העל, האו"ם והעולם בכללותו גינו כיבוש זה – מי פחות ומי יותר – אך למעשה לא ננקטה אף פעולה ממשית שתשים קץ לכיבוש.
בעל המאמר אף ממשיך וקובע, כי בשני המקרים הושגה המטרה. הסטטוס קוו, ששירת את מטרות הציונים, זועזע, והעולם הוכרח לדון מחדש בבעיה הפלשתינית תוך מגמה אוהדת יותר לצד הערבי. המחבר מציין שני היבטים נוספים, המשותפים למרד 36 ולמלחמת 73, והם : עקרון המאבק המזויין בנושא הפלשתיני ועקרון המעורבות הערבית בו.
ארחיב עתה את הדיבור על עקרונות אלו.
עקרון המאבק המזויין של ערביי פלשתינה
מאבקם הפוליטי של ערביי פלשתינה לווה מתחילתו בגוון אלים, שבא לידי ביטוי בהתפרעויות 1920 ו-1921, ובקנה-מידה גדול יותר במאורעות 1929. בשנים שלאחר מכן, ובעקבות המרד הערבי 1939-1936, כונה גוון זה בשם "המאבק המזויין".
אם מאחורי עיקרון זה היתה אידיאולוגיה כלשהי, הרי שהיא היתה פשוטה מאד וביטאה – בעיקרו של דבר – את הסיסמא העתיקה "דת מוחמד בחרב" (דין מוחמד בלסייף). היא אף שיקפה את העליונות המסורתית של החרב על-פני העט ושאר אמצעי השכנוע בקרב החברות המוסלמית והערבית.
ההנחה היתה שהשיטה הטובה ביותר להבאת בריטניה לשינוי "מדיניותה הציונית" – כפי שנראתה בעיניהם – תהא על-ידי הפעלת לחץ באמצעות שימוש בדרכים אלימות. עיסוקם העיקרי של חסידי עיקרון זה היה אלימות. היו אלו אנשים שנעו, בדרך-כלל, מחוץ למעגלי התנועה הלאומית המקובלת והנהגתה, אותה הנהגה אשר חזרה וטענה שמאבקם של ערביי פלשתינה הינו בעל אופי מדיני והוא מתנהל בדרכי שלום ובמסגרת החוק בלבד.
התפיסה כי "ריבונות מושגת על-ידי שימוש בכח" נשמעה אולי מופשטת למדי לרוב חסידי עקרון "המאבק המזויין", אך הלקח שהם – וכל ערביי פלשתינה – הפיקו ממאורעות 1929 היה שהאלימות משתלמת. המאורעות – הם סברו – הביאו לערבים תמורה מסוימת. מדוע, אם-כן, לא להמשיך באותה שיטה לשם השגת תמורות נוספות.
בעקבות קו מחשבה זה, פשטו בכל הארץ שמועות בדבר ייסוד כנופיות מזוינות שתמשכנה במאבק הלאומי, ונושא הקמת כנופיות אלו והפעלתן נדון בהרחבה. הראשונה שהוקמה היתה 'כנופיית צפת', שפעלה באזור הגליל העליון המזרחי ונודעה, לאחר-מכן, בשם 'כנופיית היד הירוקה'. היתה אף תוכנית, שלאחר שכנופיה זו ופעילותה תוכחנה את הצלחתן, תאורגנה כנופיות נוספות: באזורי שכם, על צירי הכבישים ירושלים-יפו וירושלים-יריחו, וכן בסביבות חברון.
היהודים תיארו את חברי הכנופיה כשודדים. אין ספק שרובם היו פושעים שנמלטו מכלאם וטיפוסים משולי החברה, תושבי האזור בו פעלה הכנופיה, שהצטרפו אליה כדי לשלול ולבוז או כדי לחסל חשבונות פרטיים, או אף כדי להנות מאירוחם – הכפוי לעתים – של כפריי האזור. תהא הסיבה אשר תהא, קנה-המידה להיותה של פעולה כולשהי "לאומית" היה, במידה רבה, קבלתה בתור שכזו על-ידי בני העם או על-ידי אויביהם, ובמקרה הנ"ל – אכן היה הדבר כך. השאלה אם מבצעי הפעולה הונחו על-ידי מניעים אציליים וכנים או על-ידי מניעים אישיים ושפלים, הינה בעלת חשיבות משנית בהקשר זה.
העיתונות הערבית היללה את הכנופיה ובמרומז אף אימצה ועודדה את פעילותה. כפריי האזור בו פעלה הכנופיה אהדוה, בדרך-כלל, וסייעו בידה (אם-כי יש להוסיף שכאשר האהדה התמעטה, הרי שאיומים והפחדה מילאו את מקומה בהצלחה). מטרת הפעולות היתה ליצור אווירה בלתי שקטה שתעודד ותאמץ את הלאומניים-הקיצוניים, תטיל פחד על היהודים ותפגע במעמד השלטון ובאמינותו.
הכנופיה פעלה כחמישה חודשים וביצעה בהצלחה מספר פעולות קטנות, אך בפעולה משותפת של כוחות הצבא והמשטרה הותקפה הכנופיה, פוזרה וחדלה להתקיים.
הצלחתה של כנופיית "היד-הירוקה", אף שהיתה מוגבלת, יכלה לשמש סימן לבאות. ואכן, לכשהתחדשו לאחר-מכן המאורעות, השתמשו הערבים בשיטה זו של לחימה בקנה-מידה הרבה יותר גדול.
כנופיות גדולות אחרות לא הוקמו באותו זמן, אך יחידים וקבוצות קטנות המשיכו במעשי אלימות מזויינים, ואווירה של אי-שקט התפשטה על-פני כל הארץ.
קבוצות קטנות אלו, שאורגנו בעיקרו של דבר באזור חיפה, התרכזו מסביב ל"ארגון הצעירים המוסלמים" ( Y.M.M.A – Young Man’s Moslem Association) וסניפיו בכפרי הצפון. החברים המסורים שבארגון זה, שנמצאו מתאימים, צורפו לארגון טרוריסטי סודי בשם "היד השחורה". מנהיגו ומפעילו של ארגון זה היה פליט מדיני מסוריה, שייח עז אלדין אל קסאם, לאומני ערבי קיצוני שנהנה מפרסום רחב כמטיף ומנהיג דתי. פעילותם הממשית החלה רק לאחר-מכן, אך בפגישותיהם הם תכננו את המרד הבא, דנו בהרג יהודים וחזרו ושיננו את הסיסמא "דת מוחמד בחרב".
נושא אחר, שהעסיק בראשית שנות ה-30 את התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה ואשר השפיע מאוד על גיבוש "עקרון המאבק המזוין", היה שאלת הצטיידות היהודים בנשק. כפי שהוכח במאורעות 1929, השיגו הערבים נצחונות קלים במקומות כחברון וצפת, בהם היו היהודים חסרי נשק. מסקנת היישוב היתה, איפוא, ברורה – להתאמץ ולהשיג נשק. מסקנת הערבים, כנגד זה, היתה לנסות לסכל את מאמצי היהודים בכיוון זה, הן בדרכים ליגליות – קבלת נשק מהממשלה – הן בדרכים בלתי-ליגליות.
בעקבות גילויים של שני מקרי הברחת נשק על-ידי היהודים, התעורר בעיתונות הערבית מסע חריף, שדרש מהמשלה להפסיק את נסיונות היהודים להצטייד ולמנוע בכך את פריצת ה"גל החדש של ההתפרעויות שמתכננים היהודים". מסע זה לווה בזרם מחאות כלפי הממשלה, בהן הביעו הערבים את חששם מכך ש"היהודים עסקו ועוסקים בהברחת נשק לפלשתינה במגמה לצייד את צעיריהם בנשק ולהקים ארגונים צבאיים". מאידך הדגישו מחאות אלו, בדרך-כלל, את רצון הערבים בשלום ואת פעילותם בדרכי שלום.
באותו זמן עצמו המשיכו היסודות הערביים הקיצוניים את הכנותיהם לשימוש בטרור ובאלימות. נוצר, איפוא, מצב שהמדיניות הערבית פעלה באותו זמן בשני מישורים. המנהיגות הערבית המוכרת – העסקנים הערבים וארגוניהם – ריכזה את מאמציה הן במסע נגד ההזדיינות היהודית והן במסע התעוררות בקרב הנוער הערבי להקרבה ומסירות, בעוד שהיסודות הקיצוניים, שמעתה והלאה אתארם כ"קבוצות טרוריסטיות", המשיכו בפעילותם בתנאי מחתרת.
הקשר, שללא ספק היה קיים בין שני מישורים אלו, היה סמוי היטב. ברור, יחד-עם-זאת, שההנהגה הפוליטית הרשמית, נותנת הטון ברחוב הערבי באותה תקופה, צידדה בשימוש באמצעים פוליטיים. זו גם היתה הערכת היהודים, שגרסה שכל עוד יחשבו הערבים שיוכלו לנצח בחזית הפוליטית, הם יימנעו משימוש בטרור ואלימות. אך מצדדי השימוש בכוח המשיכו לפעול אט אט ולהתחזק. בעקבות פרסום איגרת מקדונלד לוייצמן (בה מותנו ובוטלו חלק מ"הישגי" הערבים בעקבות ה'ספר הלבן' של פספילד), הוקמה בסוף מרס 1931 "הועדה הערבית הלאומית הטרוריסטית", שלא פעלה כנראה הרבה. חשוב הרבה יותר היה "כנס שכם", שהתכנס בסוף יולי 1931 כמחאה על הזדיינות היהודים. ייחודו של הכנס היה באופיו הקיצוני רדיקלי. הכנס נשלט על-ידי הצעירים (השבאב), שחלקם בניהול התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה הלך מאז וגדל. רוח הכנס ודיוניו השפיעו במאוד על אופי כל הכנסים והפגישות הפוליטיות הערביות שנערכו אחריו. היתה זו הפעם הראשונה, שלמול העיקרון הבסיסי של ההנהגה הערבית הרשמית – עקרון "המאבק הפוליטי" – הוצג האתגר של התפיסה הנגדית בדבר "המאבק המזוין". הכנס אף קיבל החלטה סודית בדבר הקמת ועדה שתעסוק ברכישת נשק לערבים.
בעקבות זאת התכנסה בשכם באמצע ספטמבר 1931 עצרת לאומית, שאימצה את מסקנות הכנס הקודם ואת החלטותיו. אך בעוד שכנס יולי נשלט, כאמור, על-ידי הצעירים (השבאב), הרי שבעצרת ספטמבר השתתפה מרבית ההנהגה הפוליטית המוכרת של ערביי פלשתינה. על-ידי אימוץ החלטות הכנס הכירה הנהגה זו גם היא בעקרון "המאבק המזוין". העיקרון הנוגד של "המאבק המדיני" שלט עדיין בתפיסה המדינית של כלל התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה, אך לא עוד בצורה בלעדית. לצידו נוסף עקרון "המאבק המזוין", שעד אז היה נחלתו של מיעוט קיצוני שולי בלבד.
מקרי רצח, שוד, אלימות וטרור של ערבים נגד יהודים (ולעתים, כתגובה, אף להיפך) נמשכו לסירוגין בכל חלקי הארץ, ובייחוד באזור הצפון, בו פעלה כנופייתו של השייח עז אלדין אלקסאם. הישנותם של מקרים אלו שיקפה את חיזוקה של מגמת השימוש בנשק, שההטפה לה הפכה אף לדבר מקובל בעיתונות ובמישור הפעילות המפלגתית.
ב"אל גאמעה אל ערביה" (עיתון המופתי) פורסם ב-19.10.32 נאומו המפורסם של סאמי שאוכת, מנכ"ל משרד החינוך בעירק, בו הוא קורא לערבים ללמוד את "מלאכת ההריגה" (או מלאכת-המוות – "סינעת אל מות"), היות שאומות שאינן יודעות מלאכה זו סופן מוות באי-כבוד. עורך העיתון, מוניף אל חוסייני, הוסיף : "אם לימוד מלאכת ההריגה הינו חובה על כל ערבי, על אחת כמה וכמה ביחס לערבי הפלשתיני הנלחם בשני אויבים".
להתחזקות המגמה הרדיקלית תרמה גם פעילות המפלגות, שנוסדו אז, התחרו על אהדת הציבור הערבי וניסו להשיגה על-ידי הצגת סיסמאות קיצוניות יותר ויותר. בהקשר זה יש להזכיר את המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פ.ק.פ.), שלמרות שמשקלה הממשי ברחוב הערבי היה שולי (בגלל מיעוט חבריה, שברובם היו יהודים בלאו הכי), שימשה מקור למחשבות, לרעיונות ולמושגים. סיסמתה, למשל, בדבר "מהפכה מזוינת", פרסמה מושג זה והפכתו בהדרגה לפופולרי ומקובל בשימוש היום-יומי.
מעקב אחרי פרסומים ערביים מאותה תקופה (כנאומים, החלטות, מאמרים וכו') מראה בבירור שימוש הולך וגדל במושגים מלחמתיים, כגון מאבק (קפאח, נידאל), מלחמת קודש (ג'יהאד), מערכה (מערכה) מהפכה (ת'ורה) מלחמה (ח'רב) ועוד. שימוש זה, שהחלו בו המפלגות הרדיקיליות, הפך אט אט לנחלת הכלל.
המפלגה הפעילה ביותר בכיוון זה היתה מפלגת העצמאות (איסתיקלל), שלשורותיה הצטרפו צעירים נלהבים והיא אף פתחה בפעילות מחתרתית למחצה בקרב ארגוני "נוער, צופיות וספורט", שהקימה בכפרי הצפון. כמה מפעילי מפלגה זו אף היו קשורים בצורה הדוקה יותר עם ארגונו של עז אלדין אלקסאם.
ההנהגה הרשמית המשיכה לדגול ב"מאבק פוליטי", אולם גם טענתה הקבועה בדבר "שימוש באמצעי שלום ובמסגרת החוק" עברה שינוי קל אם-כי משמעותי. במניפסט שפרסם הוועד-הפועל הערבי באפריל 1933 נאמר : "אומה זו" (הערבית) נחושה באמונתה, אך היא לחוצה ומדוכאת וחסרה את האמצעים (הכלים) שיאפשרו לה לבלום את הלחץ ולמנוע את העוול שנגרם לה, פרט לאחדותה וכוח עמידתה במאבקה באמצעים חוקיים ובדרכי שלום,… הועה"פ הערבי קורא לכל בני האומה הערבית האצילה לבצע את ההחלטה בדבר אי שיתוף פעולה עם הממשלה". ניתן, איפוא, להסיק שאם יימצאו לאומה אותם המכשירים "שיאפשרו לה לבלום את הלחץ ולמנוע את העוול", היא תפעל ותשתמש בהם, ולאו-דוקא "באמצעים החוקיים ובדרכי שלום".
שלטונות המנדט, שעקבו אחרי ההתפתחויות בקרב הערבים, שמו לב לשינויים אלו. בחוגים ממשלתיים חדלו מלהתדיין בשאלה: "האם יפתחו הערבים במהומות אם לאו ?" והשאלה שהוצגה היתה: "מתי תפרוצנה המהומות ?" ואכן, באוקטובר 1933 פרץ גל מהומות קצר, אך אלים, ובעיקרו – אנטי-בריטי. בכל הדו"חות והתזכירים שהוגשו לאחר זאת לממשלה הבריטית על-ידי הנציב העליון ומפקדי הצבא והמשטרה בארץ, נקבע בצורה פסקנית כי מהומות אלימות נוספות תפרוצנה שנית. מענין לצטט מתזכירו של מוסה אלעלמי (שהיה אז פקיד ערבי בכיר בממשלת המנדט) בדבר הלכי הרוח באוכלוסיה הערבית, שכתב: "תוכנית הנוער הערבי מבוססת רק על השימוש בכוח ובאלימות… הצעירים מעדיפים מלחמה גלויה… ההרגשה הרווחת היא, שאם כל מה שניתן לצפות לו כתוצאה מהמדיניות הנוכחית הינו מוות איטי, הרי שבמקום תהליך גוויעה ארוך וממושך זה מוטב להיהרג בנסיון להשתחרר מאויבינו".
בראייה לאחור משמשים מאורעות 1933, ללא ספק, כהקדמה וכחזרה כללית לקראת מרד 1936, כך שהשינוי האידיאולוגי בנושא השימוש בכוח אינו עוד שינוי איכותי אלא כמותי בלבד. עקרון "המאבק המזויין" חדל להיות מישני לעקרון "המאבק הפוליטי" ונעשה שווה לו בדרגה.
היהודים, בחושם בסכנה הגדֵלה, המשיכו את מאמציהם להשיג נשק והגבירום. משלוח גדול של נשק יהודי, מוברח בתוך חביות מלט, שנתגלה במקרה בנמל יפו ב-16/10/1935, גרם לסערת רוחות ברחוב הערבי. גל מחאות והפגנה נערך בכל חלקי הארץ וארך למעלה מחודש. ב-25/11/1935 קיבל הנציב העליון משלחת, שכללה את מנהיגי כל המפלגות הערביות בארץ והציגה לו שורה של תביעות לאומיות. המנהיגים אף הדגישו, שאם תוך חודש לא תינתנה תשובות חיוביות לתביעותיהם, ייאבדו את השפעתם ברחוב הערבי וייאלצו להתפטר. או-אז יעברו הכוח וההשפעה בקרב הערבים לידי הקיצוניים, והמצב הפוליטי יתדרדר במהירות.
אך המאורע, שגרם לאובדן ההשפעה של המנהיגות הערבית – ואגב כך אף הטיל צל כבד על מסירותה ונכונותה של הנהגה לאומית רשמית זו להקריב קורבנות אישיים במסגרת המאבק הלאומי – התרחש כבר קודם לכן. שייח' עז אלדין אלקסאם ושלושה חברים מכנופייתו נהרגו ב-20.10.1935 בהתנגשות עם כוח משטרתי עדיף בהרבה, לאחר שגילו אומץ אישי רב בסרבם להיכנע. שייח' אלקסאם, שהפסיק את פעילות כנופייתו לאחר שנתגלתה אחריותה ל"רצח נהלל" (של בני משפחת האיכר יעקובי בסוף דצמבר 1932), ארגן בספטמבר 1934 את "אגודת לוחמי הקודש" (עוסבת אל מוגהידון), שמטרתה היתה להילחם עבור הדת והמולדת ולהרוג בכובשי פלשתינה, הבריטים והיהודים. באותה תקופה הוא הצטרף לסניף מפלגת האיסתיקלל בחיפה והתקרב לכמה ממנהיגיה. הוא ניצל את דוכן ההטפה, שבמסגד העצמאות בחיפה, כדי להפיץ את דעותיו ברבים. הוא אף פנה למופתי בבקשה להתמנות כ"מטיף נע" ברחבי הארץ, כך שיוכל להטיף למרד. המופתי השיב בשלילה באומרו: "אנו מטפלים בפתרון בעיותינו על-ידי שימוש באמצעים פוליטיים". בהזדמנות נוספת פנה אלקסאם למופתי שנית, הודיעו שהוא מתכונן להכריז מרד בצפון הארץ וביקש שהמופתי יעשה זאת בדרומה. אך המופתי השיב : "הזמן אינו בשל עדיין לצעד מעין זה, המאמצים הפוליטים יספיקו כדי להשיג את זכויותיהם של ערביי פלשתינה".
באותה תקופה הקים אלקסאם קשר עם האיטלקים, שהבטיחו לו את תמיכתם. [במאמר מוסגר יש להוסיף כי לאתגר, שהציבו איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית לבריטניה, היתה תהודה בקרב ערביי המזרח-התיכון ואף היענות חיובית במידה רבה. לא פה המקום להרחיב בנושא זה אך יש לציין כי האתגר הנאצי פשיסטי והאידיאולוגיה הנאצית פשיסטית בכללותה תרמו רבות לגיבוש עקרון "המאבק המזוין".]
אלקסאם קנה נשק, אימן את אנשיו וחיכה להזדמנות. גילוי הנשק היהודי המוברח בנמל יפו דרבנו לפעילות בזמן מוקדם יותר מכפי שתכנן תחילה.
בשנַים בנובמבר 1935, יום-השנה להצהרת בלפור, יצא בראש כנופייתו לאזור הר הגלבוע. לאחר תקופת פעילות קצרה הוקפה קבוצה בת 9 לוחמים מכנופייתו, וביניהם אלקסאם עצמו, על-ידי יחידת משטרה מובחרת שמנתה 50 איש. לקריאת המשטרה להיכנע ענה אלקסאם שהוא יילחם עד מוות. הוא נהרג בצטטו פסוקים מהקוראן. גבורת מותו הרשימה והרעישה את ההמונים הערביים. העיתונות הערבית תיארה אותו כגיבור אגדי וכקדוש. הלווייתו ההמונית הפכה להפגנה לאומית עצומה, והוא ופעילותו הפכו לסמל שבעקבותיו ובדרכו יש ללכת.
אם כי הישגיו הממשיים היו אפסיים, הרי שאלקסאם, בפעילותו, בדרך חייו ובמותו, נתן ביטוי ממשי לאידיאה ולרעיון, הציב דוגמה לבני עמו במסירות ובהקרבה וכיוונם והעלם על נתיב "המאבק המזויין".
היהודים הבינו התפתחות זו בבירור. מספר ימים בלבד אחר מותו של אלקסאם אמר בן-גוריון : "לראשונה, מצאו הערבים את התל-חי שלהם", ואף משה דיין כותב בזכרונותיו: "המקרה של אלקסאם היתה הפעם הראשונה שהחלתי להעריך את הכנופיות כחלק מתנועה לאומית עם מניעים לאומים. (בצורה אינדיווידואליסטית היו הקסאמים אידיאליסטים ואנשים מסורים לשאיפתם").
ההנהגה הרשמית ניסתה כאילו להמשיך ב"מאבק פוליטי", אך הציבור הערבי זנח אותה. גם במצרים, ובמיוחד בסוריה, החלו אז הערבים במאבק נגד הכובש הזר וחדלו מלהאמין שישיגו את עצמאותם על-ידי "מאבק מדיני". באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול בפלשתינה. עקרון ה"מאבק המזוין" ניצח. המרד עצמו גיבש וחיזק עיקרון זה ואף קידשו במידת-מה. עד היום שולט העיקרון בקרב חלק ניכר מהפלשתינאים ומשמש כאחד מעקרונות היסוד של ה"אמנה הלאומית" של אש"פ. במישור הכלל ערבי, הרי שההבדל היסודי, המפלג את העולם הערבי ביחסו לישראל, הוא עדיין הניגוד בין עקרון "המאבק המזויין", בו דוגלת 'חזית הסירוב', ובין עקרון "המאבק המדיני", בו דוגלות מצרים, ירדן ובמידת-מה גם סוריה. לגבי סוריה, נכון היה הדבר בעת השמעת ההרצאה בקיץ 1977. כיום אין הדברים כך בדיוק.
אעבור עתה להיבט השני, המשותף למרד 1936 ולמלחמת יום-הכיפורים, וכוונתי לעקרון המעורבות הכלל-ערבית בסכסוך היהודי-ערבי.
מאז כינון מדינת ישראל נאלצנו להילחם 4 מלחמות רשמיות בשכנינו הערבים, בתוספת 3-4 מלחמות בלתי-רשמיות. המעורבות הכלל-ערבית בנושא העימות היהודי-ערבי בארץ-ישראל, הנמשכת עד היום, החלה למעשה בשנות ה-30 המאוחרות, נגרמה במידה רבה על-ידי המרד הערבי בשנים 1936- 1939, ואף גובשה מוסדית בעקבותיו.
להוציא את האפיזודה הראשונית של "סוריה הדרומית" (שעוד אתעכב עליה בהמשך, במסגרת הנושא : "הייחוד הפלשתיני מאימתי") ופרט לכמה משלחות, מאמרים והפגנות, חסרי תועלת וחשיבות, הרי שבמהלך שנות ה-20 לא היתה מעורבות כלל-ערבית ממשית בנושא הפלשתיני. הדבר נבע מעיסוק של ארצות ערב במאבקיהן ובענייניהן הן, ולא כאן המקום לפרט בנושא זה.
גורם שני, חשוב לא פחות, נבע ממדיניותה של הממשלה המנדטורית. אחד הקווים, לפיו נהגה, תוּאר וכונה "עקרון ההפרדה". בהתאם לעיקרון זה, הרי שיחסי הממשלה והיישוב היהודי בארץ-ישראל נוהלו בנפרד וכאילו ללא קשר עם מכלול היחסים שבין ממשלת בריטניה והיהדות בעולם, ובצורה מקבילה ולשם איזון נוהלו בנפרד יחסי הממשלה והאוכלוסייה הערבית בפלשתינה ופעלו ללא קשר עם מכלול היחסים שבין בריטניה וארצות ערב. (רבות נכתב על נושא זה ואין טעם להרחיב בו את הדיבור). לסיכום אציין, שבעיקרו-של-דבר עקרון ההפרדה פעל, וכאמור לעיל, המעורבות הכלל-ערבית בנושא הפלשתיני בשנות ה-20 כמעט וכלל לא היתה.
"הפירצה" הראשונה במצב זה, השינוי הראשוני, בא בעקבות פרעות 1929. סכסוך הכותל, וכן דיוני ועדת הכותל (ועדה בינלאומית שהוקמה על-ידי חבר-הלאומים לבדיקת נושא הכותל) והחלטותיה, מסמנים את תחילתה של התעניינות ערבית מוסלמית כֵנה בבעיה הפלשתינית, שהתפתחה בבוא הזמן אף למעורבות ממשית.
חשוב, אולי, לציין, שבעקבות פרעות 1929 החלה אף עלייתו הפוליטית של המופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני, והתבלטותו כמנהיג הערבי החשוב ביותר בפלשתינה. היה זה המופתי, שמאז מינויו לנשיא המועצה המוסלמית העליונה בשנת 1922, החל במסע שיפוצים מרשים של שני מסגדיה המפורסמים של ירושלים – אל אקצה וכיפת הסלע – במגמה להגדיל ולטפח את חשיבות ירושלים בעולם המוסלמי. סיסמת ה"הגנה על קודשי האיסלאם והכותל" הפכה קריאת הקרב שלו, בשמה הטיף והביא לפרוץ פרעות 1929. בעקבות דו"ח החקירה של ועדת שאו פורסם "הספר הלבן" של פספילד, שהעניק לערבים הישגים מסויימים. אך בעקבות איגרת מקדונלד לוייצמן, שהזכרתיה כבר קודם, והנסיגה שנגרמה במעמד הערבים, גרס המופתי שרק על-ידי סיוע ותמיכת העולם המוסלמי והערבי יוכלו ערביי פלשתינה להתמודד עם תמיכת יהדות העולם בציונות. הוא ניסה על-כן לנתב ולגבש מוסדית את האהדה לערביי פלשתינה, שעורר סכסוך הכותל ברחבי העולם המוסלמי והערבי.
הקונגרס האיסלאמי, שהתכנס בירושלים בסוף 1931 ביוזמתו ובנשיאותו, נתן לראשונה ביטוי ממשי לעניינם ולתחילת מעורבותם של הערבים והמוסלמים בענייני פלשתינה, אם-כי עדיין לא במישור הממשלתי.
פירצה ראשונה זו בעקרון "אי-המעורבות" הכלל-ערבית לא התרחבה בשנות ה-30 הראשונות, אך מרד 1936 ותוצאותיו ביטלו עיקרון זה לחלוטין וגרמו לתהליך שבתחילתו הפכו שליטי ארצות ערב השכנות לשותפי ההנהגה המקומית בקביעת התנהגותם הפוליטית, וממילא גם בקביעת עתידם וגורלם של הפלשתינאים, ובסופו נהיו המחליטים הבלעדיים כמעט, כאשר לפלשתינים "אין הרבה מה לומר".
תהליך זה בא כתוצאה ממדיניות יזומה של ההנהגה הפלשתינית, שגררה את הממשלות הערביות ועירבה אותן בנושא הפלשתיני. הגורמים למדיניות זו היו אוזלת ידה של ההנהגה הפלשתינית הרשמית, וידיעתה, כי אינה שולטת במצב וכי הכנופיות וחסידי "המאבק המזויין" אינם מצייתים לה וימשיכו לפעול לפי ראות עיניהם, וכי אין בכוחה להתמודד לבד עם הבעיות שלפניה – כל אלה דחפוה להיעזר במדינות ערב ובשליטיהן ולקבל גיבוי מהם בפתרון הבעיות הנ"ל.
הערכתה של מנהיגות זו היתה כי כתוצאה מהמתח ההולך ועולה בעולם ומגידול חשיבותו של אזור המזרח-התיכון, תזדקק בריטניה לאהדת הארצות הערביות ולתמיכתן, וכי ניתן לנצל הזדקקות זו לטובת ערביי פלשתינה, ועל-כן יש לרתום את השליטים ואת הארצות הערביות לנושא הפלשתיני.
ואכן מדיניות זו נשאה פרי, השליטים הערביים הוכנסו בסוד הבעיה, וכתוצאה מתיווכם הסתיים חלקו הראשון של המרד באוקטובר 1936. המעורבות הכלל-ערבית נמשכה ואף קיבלה הכרה פורמלית, כאשר המדינות הערביות הוזמנו כצד רשמי לוועידת השולחן העגול בארמון סנט ג'יימס בלונדון, ועידה אשר הביאה בסופו של דבר למדיניות "הספר הלבן" של 1939. אגב, יש הטוענים כי היו אלו דווקא הבריטים שדחפו לראשונה את הארצות הערביות למעורבות בנושא הפלשתיני. לא אכנס לוויכוח זה, שהייתי מסכמו בפרפראזה על האימרה הידועה בדבר העגל והפרה – הן העגל רצה לינוק והן הפרה – להיניק. את זכות היוזמה הראשונית הייתי בכל-זאת זוקף לזכות המופתי, חג' אמין אל חוסייני, וההנהגה הפלשתינית.
כיום, כאשר המעורבות הכלל-ערבית בנושא הפלשתיני היא כה מוחלטת וכה קובעת, יש המציגים סימני-שאלה ציניים בדבר מעורבות הפלשתינאים בנושא הפלשתיני, והכוונה, כמובן, לא למעורבות פסיבית, כאובייקט ואף כקורבנות, אלא למעורבות אקטיבית בהתוויית קווי המדיניות.
תיארתי לעיל את המצב בשנים האחרונות, כאשר ארצות ערב הפכו למחליטות הבלעדיות בנושא הפלשתיני בעוד שלפלשתינאים עצמם "אין הרבה מה לומר". הפלשתינאים כיום – אש"פ וכמה מארגוניו השונים – מתקוממים מאוד נגד מצב זה של אפוטרופסות כלל-ערבית עליהם ומנסים להשתחרר ממנה במידת-מה. ואכן, לאחרונה מוסכם יותר ויותר שגם הפלשתינאים – אך לא רק הם – ישותפו בקביעת גורלם.
הייחוד הפלשתיני מאימתי
אין להתעלם מן העובדה, כי בקרב ציבור מסויים של אנשים קיימת תחושה של ייחוד לאומי פלשתיני, והכוונה היא לשאיפה לכונן יחידה פוליטית פלשתינית עצמאית, שתהא נפרדת משאר היחידות הפוליטיות הערביות. אנשים אלו, יהיה מספרם אשר יהיה, מאמינים ברעיון הייחוד הזה, פועלים למענו ואף מוכנים להקריב את חייהם כדי להגשימו. בדרך להשגת מטרתם אין הם נרתעים משימוש בטירור רצחני, המכוון גם נגד נשים וילדים חסרי מגן.
אם נחשוף את שורשיה של תנועת ייחוד זו, נמצא כי היא התגבשה רק בשנים האחרונות. המושג פלשתינה – שנזכר לראשונה בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) – היה בתחילת הופעתו כינוי לרצועת החוף בה ישבו בתקופת התנ"ך הפלישתים. אך לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא ברומאים בשנת 135 לספירה, ניתן השם פלשתינה בצורה רשמית לאותם חלקי הארץ, שעד אז היוו את ממלכת יהודה, ושמה של ירושלים הוחלף לאיליה קפיטולינה. היה זה בהתאם למדיניותו של השלטון הרומאי – לטשטש ואף לשרש כל זכר לקיום היהודי הממלכתי והלאומי.
מאז חורבן בית שני וקיצה של ממלכת יהודה, בשנת 70 לספירה, ועד לכינונו של השלטון הבריטי, לאחר מלחמת-העולם הראשונה, לא היתה פלשתינה מדינה בעלת גבולות מדיניים וייחוד פוליטי משלה. כמעט כל התקופה הזו – להוציא את התקופה הקצרה, יחסית, של קיום ממלכת ירושלים הצלבנית כיחידה פוליטית עצמאית – היתה פלשתינה יחידה גיאוגרפית שכללה שני מחוזות, שהיוו יחידות אדמיניסטרטיביות, וגבולותיהם וחלוקתם לאיזורי-מישנה השתנו מפעם לפעם במסגרת ממלכתית רחבה יותר. שני מחוזות אלו היו הפרובינציות 'פלשתינה פרימה' ו'פלשתינה סקונדה' בימי השלטון הרומי והביזנטי, שנקראו לאחר הכיבוש המוסלמי "גונד פלסטין" ו'גונד אלאורדק', וכיום הם תואמים בערך את שטחן של ישראל וירדן.
בכל התקופה הארוכה הזו, שנמשכה קרוב ל-1850 שנה, שלטו בפלשתינה לסרוגין ערי-בירה שונות: רומא, דמשק, בגדד, קאהיר, ושוב איסטנבול (היא ביזנץ קונסטנטינופול) בירת האימפריה העותומנית, שכבשה את פלשתינה ב-1517 ושלטה בה 400 שנה, עד ל-1917. ואם-כי נשלטה פלשתינה להלכה מאיסטנבול, בירתה הרחוקה של האימפריה, הרי היא נוהלה למעשה מדמשק, מקום מושבו של מושל הפרובינציה של סוריה, שבתחומיה נכללו היחידות האדמיניסטרטיביות שהיוו את 'פלשתינה'. פלשתינה נחשבה, אם-כן, חלק מסוריה (בר-א-שאם "יבשת" סוריה) כונתה בשם, 'סוריה אלגנוביה', דהיינו, סוריה הדרומית, ולא היה דבר שייחד את תושביה מבחינה לאומית לעומת שאר ערביי 'סוריה רבתי'. בתקופה זו של השלטון העותומני לא היו קיימים, בדרך כלל, בקרב הערבים קווי אופי לאומיים. נאמנותו הישירה של הפרט היתה נתונה למשפחתו ולשבטו, ומעבר לה שררה נאמנות לעדה הדתית. לגבי רובם המכריע של הערבים היתה זו העדה המוסלמית. נאמנות זו מצאה את ביטויה גם בהזדהות עם הממלכה העותומנית, שהיתה הממלכה המוסלמית המרכזית. במשטר ובמסגרת העותומנית לא יוחסה חשיבות של ממש לשאלת המוצא האתני, וגם ההבדלים הלשוניים לא היו בעלי חשיבות יתירה.
השפה התורכית היתה שגורה בפיהם של בני שכבת העילית המקומית, ואילו השפה הערבית עמדה במרכז ההשכלה האיסלאמית בכל רחבי האימפריה. במסגרת זו לא היה מקום לתנועת התבדלות של ערבים כערבים. אולם לקראת סוף המאה ה-19 החלה התעוררות תרבותית לאומית ערבית, שבמשך הזמן אף הביאה להקמת אגודות פוליטיות שונות, שהחלו לטפח נטיות לאומיות. רבות נכתב על נושא זה ואין זה המקום להרחיב. מוסכם, על-כל-פנים, שמספרם של הדוגלים בזהות ערבית ייחודית, על גווניה השונים, היה מצומצם ביותר, בעוד שבחברה הערבית בכללותה לא ניכר היה שינוי ערכים ושררה עדיין נאמנות רבה לשלטון העותומני, נאמנות הקשורה ברגשי הסולידריות האיסלאמית. בקרב הערבים באימפריה העותומנית התרוצצו, איפוא, ערב מלחמת-העולם הראשונה שתי מגמות: מגמה לאומית ערבית, שדגלה בעצמאות ערבית, בנפרד מהתורכים, ובה תמכו רק מספר מצומצם של אנשים ; ומגמה שניה, שבה תמכו רוב ערביי האימפריה, אשר דגלה ב"לוקאל פטריוטיזם" (לאומיות מקומית) ערבי, במסגרת רחבה יותר של פטריוטיזם עותומני.
בקרב ערביי פלשתינה רווחה באותה תקופה בעיקר "המגמה העותומנית", ותמכו בה הן נכבדי ירושלים, שטופחו על-ידי השלטון העותומני ונהנו ממידה רבה של אוטונומיה והשפעה, והן נכבדי הצפון. מגמה פרו עותומנית זו מצאה אף ביטוי חזק בעיתון הערבי של אותם ימים – 'פלשתין'. אך יש להדגיש, כי למרות שהמגמה הלאומית בכללותה היתה חלשה מאד, הרי שלילת הציונות והמלחמה בה – שהיתה מרכיב עיקרי של המגמה הלאומית, כפי שהתברר מאוחר יותר – תפסה מקום חשוב כבר אז.
בעקבות נצחונותיהן של בעלות-הברית גדלה אט אט התמיכה "במרד השריפי" (על שם משפחת ה"שריף" חוסיין ממכה, מנהיג המרד הערבי נגד התורכים). לאחר כיבושה של דמשק באוקטובר 1918 וכינונה של "הרשות השריפית" – בכפיפות למרותו העליונה של הגנרל אלנבי, מפקד חיל המשלוח הבריטי – נפוץ הרעיון של איחוד פלשתינה עם סוריה או – כפי שהדבר הוצג אז – צירופה של "סוריה הדרומית" למסגרת סוריה רבתי. כדי לממש רעיון זה הוקמו שתי אגודות (קלובים): "הקלוב הספרותי" (אל מונתדא אל אדבי) ו"הקלוב הערבי" (אל נאדי אל ערבי), אשר מטרותיהן המוצהרות היו: "עצמאות ערבית במסגרת איחודה של פלשתינה עם סוריה, מלחמה בציונות, מניעת הגירה יהודית וביטול הקפיטולציות (זכויות היתר) הזרות". אגודות אלו היו מורכבות מצעירי המשכילים המוסלמים, שהשתייכו למשפחות העילית : בני משפחת נאשאשיבי לקלוב הספרותי, והחוסיינים לקלוב הערבי. שתי אגודות נוספות, פחות חשובות ובעלות גוון סודי, שהוקמו כדי לשרת את פעילותם של הקלובים הנ"ל על-ידי אבטחת הפגישות, ארגון הפגנות וכו' – היו אגודות "האחווה והטוהר" (אל אחא ואל עפאפ) ואגודת "המוכנים להקריב עצמם" (אלפידיאיה).
בינואר 1919 התכנס בירושלים הקונגרס הראשון של ערביי פלשתינה, אשר החליט שפלשתינה – "סוריה אלגנוביה" – הינה חלק מסוריה רבתי ושהדרך היחידה לעמוד בפני הסכנה הציונית היא להתאחד עם סוריה. נכון, אומנם, שההנהגה הירושלמית המסורתית, שמאחוריה עמד השלטון הבריטי בארץ, הסתייגה מהחלטה זו והעדיפה מגמה יותר פלשתינית, אך התלהבותם וקיצוניותם של היסודות הצעירים הכריעה את הכף לטובת המגמה הפוליטית של האיחוד עם סוריה, ששלטה באותו פרק זמן בתנועה הערבית הלאומית בפלשתינה. מעידה על כך המלצתה של ועדה מיוחדת לעניין המנדטים בתורכיה ולבדיקת הלכי הרוח בקרב התושבים. חברי הוועדה האמריקניים, קינג וקריין – שנחתו ביפו ב-10/6/1919, סיירו בארץ ונפגשו עם נציגי הערבים, והמשיכו לאחר מכן בדרכם לסוריה ולתורכיה – גיבשו את המלצתם בלשון זו: –
"אנו ממליצים… שאחדותה של סוריה תישמר, וזאת בהיענות לבקשתו הכנה של הרוב המכריע של תושבי סוריה".
יש לציין כי נוסח זה מקבל כעובדה את היותה של פלשתינה חלק מסוריה, ואינו מציין אפילו את שמה הנפרד.
ב-2.7.1919 התכנס בדמשק הקונגרס הסורי. ערביי פלשתינה היו מיוצגים בקונגרס זה על-ידי 18 צירים וביניהם חג' אמין אל חוסייני (שלאחר זאת נתמנה למופתי של ירושלים והפך, כאמור, למנהיגם העליון של ערביי פלשתינה). באחת ההחלטות נאמר : –
"אנו דורשים שלא תהיה הפרדה של החלק הדרומי של סוריה, הידוע בתור פלשתינה… משאר חלקי הארץ הסורית. אנו שואפים לכך שאחדותה של הארץ תישמר ותובטח כנגד חלוקה כלשהי ובכל תנאי שהוא".
בעקבות קונגרס דמשק התכנסו נציגי הגופים הפלשתינאים בחיפה ב-27.11.1919 והקימו את "הוועד העליון לאגודות הפלשתינאיות" (אללוגנה אלעוליה לילגמעיית אלפלסטיניה), שהגיש לשלטונות את דרישותיו אשר הסתכמו בעצמאות מוחלטת של סוריה הגדולה ושלילה קיצונית של הציונות.
ב-7.3.1920 הכתיר הקונגרס הסורי את פייצל למלך סוריה, כולל פלשתינה. הכתרה זו הלהיבה את ערביי פלשתינה והגבירה את שנאתם ליהודים, אשר נראו בעיניהם כמכשול הראשי בדרך להשגת עצמאותם במסגרת סוריה הגדולה. בינתיים דיווח חג' אמין אל חוסייני, שחזר ארצה מדמשק, כי הבריטים אינם מתנגדים ל"העביר" את פלשתינה למלך פייצל. למחרת ההכתרה ב-8.3.1920 פרץ גל הפגנות אהדה להמלכת פייצל על סוריה ופלשתינה. הפגנות אלו, ש"כללו" את פרעות 1920, נמשכו ואף התחזקו במשך חודש אפריל 1920 והיוו את נקודת השיא במסע האיחוד עם סוריה.
אך לאחר נחיתת הצבא הצרפתי, ששם קץ לשלטון השריפי בדמשק ב-24.7.1920, ובריחתו של המלך פייצל, איבד רעיון האיחוד עם סוריה את משמעותו, והחלה להתחזק מגמת הפלשתיניות, דהיינו, ייחוד במסגרת פלשתינית נפרדת. אך יש להדגיש, ששינוי זה בהלכי הרוח של ערביי פלשתינה נכפה כאילו מבחוץ. הוא נגרם על-ידי כך, שוועדת המנדטים העליונה של בעלות-הברית שהתכנסה בסוף אפריל 1920 בסן רמו, העניקה את המנדט על פלשתינה לבריטניה ואת המנדט על סוריה ולבנון לצרפת. השינוי נגרם גם בעקבות חיסול השלטון השריפי בסוריה, כלומר, לא מתוך רצונם ובחירתם החופשית של ערביי פלשתינה.
השינוי הנ"ל בהלכי הרוח ובסדרי העדיפויות של ערביי פלשתינה בא לידי ביטוי בהחלטות הקונגרס הערבי השלישי, שהתכנס בחיפה ב-13.12.1920, בראשותו של המנהיג מוסה קאזם אל חוסייני. הקונגרס הסתמך על זכות ההגדרה העצמית ודרש לכונן ממשלה לאומית בפלשתינה, ממשלה שתהיה אחראית בפניי פרלמנט שייבחר על-ידי תושבי פלשתינה דוברי הערבית, שהתגוררו בארץ בעת פרוץ מלחמת-העולם הראשונה.
זוהי למעשה ההחלטה הראשונה המכירה בייחוד פלשתיני הנפרד מסוריה. רעיון האחדות עם סוריה הוזנח, והמושג "סוריה הדרומית", שעד אז היה השליט בהתייחסויות לפלשתינה, לא הוזכר אפילו בהחלטות הקונגרס. אך למרות התחזקותה של מגמת הייחוד הפלשתיני בקרב ערביי פלשתינה, היא לא נעשתה למגמה הבלעדית.
בשנות העשרים פעלו בקרב ערביי פלשתינה שתי קבוצות-מפלגות עיקריות: מפלגת החוסיינים (אל מגלסיון) ומפלגת הנאשאשיבים (מועארידון). בשנות השלושים קמה מפלגה שלישית, מפלגת העצמאות (איסתיקלל), בהנהגתו של עוני עבד אל האדי, ואליה הצטרפו רבים מבין הצעירים המשכילים. מפלגה זו, שהיתה הפעילה ביותר בזירה הפוליטית בארץ באותה תקופה, המשיכה לדגול ברעיון הפאן-ערבי וקראה לשילובה של פלשתינה במסגרת איחוד ערבי עם סוריה ועירק בראשותו של המלך פייצל. (אגב, חלק מאנשי המפלגה צידד ברעיון הפאן-ערבי בהנהגת המלך אבן-סעוד, מתנגדם החריף של ההָאשֶמים). שאיפות ומאוויים אלו לשילוב במסגרת כל-ערבית באו לכלל ביטוי בקבלת הפנים הסוערת והנלהבת, שערכו כלל ערביי פלשתינה למלך פייצל, בעת ביקורו בארץ ביוני 1933, וכן בהבעת הצער והכאב בעת טקס העברת גווייתו בחיפה, בספטמבר אותה שנה. מפלגת העצמאות המשיכה להטיף לרעיון זה, והחלטה ברוח זו, הקוראת ל"שילובה מחדש של פלשתינה במסגרת סוריה הגדולה", נתקבלה בקונגרס המפלגה, שהתכנס בשכם בראשית 1936.
התפרצות המרד הערבי ב-1936 לוותה, כמובן, בגלים עצומים של התעוררות לאומית חזקה בקרב כלל ערביי פלשתינה, בניגוד למספר המצומצם של פעילי התנועה בימים רגילים. לכן יש משמעות רבה לעמדה, שהמושג "סוריה אלגנוביה" (הדרומית), שנעלם כמעט מהלקסיקון הפוליטי מאז הקונגרס הערבי בחיפה בסוף 1920, חזר לשימוש בצורה נרחבת. בהודעתו הראשונה לציבור, המהווה את "הכרזת המרד", כינה פאוזי אלקאוקג'י את עצמו "המפקד הכללי של המרד בסוריה אלגנוביה-פלשתינה".
אך לא רק קאוקג'י, שהוא עצמו היה ממוצא סורי, אלא אף מפקדים פלשתינאים מובהקים, כעבד אל רחום חאג מוחמד, חסן סלאמה ועארף עבד אל רזאק, נהגו לפרסם את הודעותיהם בשם "משרד המרד הערבי, סוריה הדרומית פלשתינה". אופיו הכלל-ערבי של המרד חוזק אף בהשתתפותן של הפלוגות העירקית, הסורית והדרוזית, שלחמו לצד הפלוגה הפלשתינית.
גם החוגים האופוזיציונים, שהתרכזו בשנות ה-30 סביב מפלגת "ההגנה" הנאשאשיבית, העדיפו השתלבות במסגרת רחבה יותר על-פני ייחוד פלשתיני בלבד. אך בעוד שאנשי מפלגת האיסתיקלאל רצו איחוד עם סוריה או עם סוריה ועירק, תמכו הנאשאשיבים בהתמזגות עם ירדן.
לקראת אפריל 1937 דלפו השמועות הראשונות על הצעת החלוקה של הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל. ב-28.4.37 הפליג האמיר עבדאללה – שליט עבר-הירדן – מחיפה לאנגליה, כדי להשתתף בחגיגות ההכתרה של המלך גורג' השישי. נודע, כי בעת שהותו בלונדון עמד לקיים שיחות פוליטיות בנושא החלוקה ובאפשרות צירוף החלק הערבי של פלשתינה לעבר-הירדן, תחת כתרו. כאשר עבר בארץ, נערך לכבודו מסע אהדה והזדהות המונים, בכלל זה קבלות פנים נרחבות בירושלים, בשכם ובחיפה. הדבר חזר ונשנה בדרכו חזרה לעמאן, מסע אהדה זה אורגן על-ידי הנאשאשיבים, בעוד שלחומיינים לא היה כל יד בכך. הם החרימו בהפגנתיות את קבלות הפנים שנערכו לכבודו בעת שובו ארצה. התמונה היתה ברורה – יסודות האופוזיציה בקרב ערביי פלשתינה הזדהו בבירור עם כוונתו של האמיר עבדאללה לצרף לממלכתו את החלק הערבי של פלשתינה.
אך כאשר פורסמה ביולי 1937 תוכנית החלוקה נאלצה מפלגת "ההגנה" לחזור בה מתמיכתה בחלוקה. הדבר נבע מלחץ הציבור ובייחוד מלחץ תומכיה – ובראשם אסעד שוקיירי – מקרב ערביי עכו והגליל אשר נכללו במדינה היהודית. עם-זאת ידוע, כי מנהיגי המפלגה, ראגב נאשאשיבי ויעקוב פרג', הביעו באוזני הנציב העליון את תמיכתם בחלוקה ובצירוף החלק הערבי של פלשתינה לעבר-הירדן.
הגדולה והחשובה ביותר בין המפלגות הערביות בארץ באותה תקופה היתה מפלגת החוסיינים, בראשותו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם האמיתי של ערביי פלשתינה. החוסיינים, יותר מכל קבוצה אחרת בקרב ערביי פלשתינה, היו נושאי הייחוד הפלשתיני, אולי משום שהעריכו כי בכל מדינה פלשתינית עצמאית שתוקם, יהיה השלטון בידם, אולם במקרה של איחוד עם סוריה או עירק ייאלצו להתחלק בשלטון עם גורמים אחרים, ובמקרה של איחוד עם ירדן אף לא ישותפו כלל בשלטון.
אך גם למופתי עצמו ולתומכיו החוסיינים היו ספיקות, התלבטויות והסתייגויות ביחס לייחוד הפלשתיני. למרות שהיה הסמל העיקרי של ייחוד זה, היה הוא גם האיש אשר גרם לטשטוש הדרגתי ברישומו של ייחוד זה. בפגישותיו הפוליטיות עם זרים, באסיפות סגורות ובפגישות פומביות, נהג המופתי לחזור ולהשתמש במשפט הבא : – "היות וארץ זו שייכת לא רק לערביי פלשתינה אלא לכל העולם הערבי והמוסלמי, מוטלת על מלכי הערבים ומושליהם החובה להדריכנו בעצה ולהחליט עמנו על…" וכו'.
אם נבדוק את פעילותו של המופתי, מאז נטל לידיו את רסן המנהיגות של ערביי פלשתינה, אחרי פרעות 1929, ועד בריחתו מהארץ באוקטובר 1937, ניווכח כי משפט זה, שהיה שגור בפיו, שיקף במידה רבה את פעילותו ואת דרכו המדינית ולא נאמר רק מן הפה ולחוץ. משמעותו הממשית של קו מדיני זה היתה שיתופם של מלכי ונסיכי ערב בקביעת גורלה ועתידה של פלשתינה ונטילת כוח ההחלטה הבלעדי בנושא זה מידי ההנהגה הפלשתינית. במילים אחרות – הפיכת הבעיה לפאן-ערבית ולא לבעיה פלשתינית ייחודית.
המופתי נקט בקו זה הן מתוך הכרתו הפאן-איסלאמית והפאן-ערבית, הן בגלל הערכתו שערביי פלשתינה עצמם הינם חלשים מדי מכדי לעמוד לבדם מול האתגר הציוני, והן בגלל תקוותו כי לקראת המלחמה, הצפויה באזור המזרח-התיכון, תזדקק בריטניה לתמיכת ארצות ערב, ותשנה, על-כן, את מדיניותה הפרו-ציונית בפלשתינה, כדי לרצותן.
ואכן, המופתי היה הראשון שיזם את המעורבות הכלל-ערבית בנושא הסכסוך היהודי-ערבי בפלשתינה ובמשך הזמן אף הצליח ביוזמתו. כל פעילות שנערכה בעולם בשנות ה-30 במישור הפאן-איסלאמי – בקונגרס המוסלמי בירושלים ב-1931, או במישור הפאן-ערבי – בקונגרס בלודן בסוריה ב-1937, היתה פרי יוזמתו הישירה או העקיפה של המופתי, שהצליח לנצל אירועים אלו כדי לקדם את הנושא הפלשתיני.
במשך מלחמת-העולם השניה ניסרו בחלל המזרח-התיכון רעיונות שונים בדבר איחודים אפשריים בעולם הערבי. נורי סעיד, המדינאי העיראקי רב ההשפעה, העלה את "תוכנית הסהר הפורה" בדבר איחודן – בשלב ראשון – של סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר-הירדן, ולאחר זאת גם איחוד עם עיראק. האמיר עבדאללה הציע, לעומת זאת, את תוכנית "סוריה הגדולה" בדבר הקמת ממלכה – בראשותו – שתכלול את סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר-הירדן.
ערביי פלשתינה, אשר מסגרותיהם הפוליטיות נחלשו כליל כתוצאה מההתפתחויות שבאו בעקבות המרד הערבי ב–1936- 1939, לא היו מסוגלים לנקוט עמדה, אך מעקב אחרי העיתונות הערבית הפלשתינית ילמדנו כי חלקים ניכרים מציבור ערביי פלשתינה תמך בתוכניות אלו.
מכל האמור לעיל ניווכח, שאכן פעלו בזמן המנדט גורמים שדחפו לתהליך של גיבוש ייחוד פלשתיני, אך בה בשעה התקיימו גם שאיפות וגורמים שפעלו בכיוון ההפוך, כך ששתי המגמות הנוגדות התרוצצו בקרב ערביי פלשתינה, מבלי שאחת מהן תהא חזקה דיה כדי לגבור כליל על האחרת.
כפי שציינתי, החלו המלכים והשליטים הערביים במחצית 1936 להשתתף בעיצובה ובקביעתה של המדיניות הערבית בפלשתינה, אך ניהול העניינים נשאר למעשה בידי המופתי בארץ. כאשר ברח המופתי, הועתקה הנהגת העניינים אל מחוץ לפלשתינה, ולקראת 1948 עברה אף ההנהגה הממשית מידי הפלשתינאים לידי ממשלות ערב במסגרת הליגה הערבית.
התלות של הפלשתינים במלכי ערב, שהלכה וגברה מאז 1937, החלישה ללא ספק את כוח עמידתם ואת רצונם של ערביי פלשתינה והביאה לנסיגת מגמת הייחוד הפלשתיני. מלחמת 1948 היתה ביטוי למאמץ פאן-ערבי הרבה יותר מאשר ביטוי לייחוד הפלשתיני. תוצאות המלחמה היו – השתלטות הארצות הערביות השכנות על אותם חלקי פלשתינה שנשארו בידי הערבים. ירדן השתלטה על הגדה המערבית, מצרים על רצועת עזה וסוריה על מובלעת אלחמא. השתלטות זו סיפקה דחף נוסף לשלוש ממשלות אלו להבליע ולטשטש את מגמת הייחוד הפלשתיני, לבל יצטרכו, בבוא העת, להחזיר חלקים אלו. (יש לציין כי לגבי מצרים הדבר כבר בטל). אך למרות שנראה היה כי מגמת הייחוד גוועה, נשארו הפלשתינים נפרדים ומבודדים מערביי הארצות השכנות. היו לכך שלוש סיבות עיקריות :-
א. דחייתם המחולטת של הפלשתינים על-ידי ממשלות עמי ערב, שהגבילו והקשו על קליטתם והיטמעותם בתוכם, למעט ירדן, שאיפשרה לפלשתינים להשתלב בתוכה.
ב. ההחלטה המגמתית של ממשלות ערב, להחזיק את הפליטים במחנות כדי לנצלם במאבק נגד ישראל, הן במישור התעמולתי והן – בבוא הזמן – במישור הצבאי.
ג. השתמרותה של תחושת הזיקה החזקה בקרב הפליטים למקומות הולדתם : חיפה, יפו וכדומה, מבלי שהדבר יתקשר בתודעתם לתחושת ייחוד לאומי פלשתיני.
לאחר מלחמת 1948 הפכה הבעיה הפלשתינית בעיקרה לבעיית פליטים. המאבק הערבי נגד ישראל היה המשכו של המאמץ הפאן-ערבי, כשמגמת הייחוד הפלשתיני כמעט ולא מילאה בו כל תפקיד שהוא. אך בשנות ה-60 הראשונות שבה והתחזקה מגמת ייחוד זו. בין הגורמים לכך : הינתקותה של סוריה מקע"ם, שקיעת קרנה של הפאן-ערביות בהנהגתו של גמאל עבד אלנאצר, והדוגמה של "מלחמת שחרור לאומי", שערכו אנשי ה-פ.ל.ן. באלג'יר.
ב-1964 הוקם אש"פ. "יש לציין שאם-כי הקמתו נבעה מתחרות בין ארצות ערב השונות ולא מהתחזקות מגמת הייחוד הפלשתיני, הרי שהדינמיקה של עצם קיום הארגון מחזקת ומגבשת מגמה זו. לכיוון זה דחף גם הניצחון הישראלי המוחץ ואכזבת הפלשתינים ממדינות ערב במלחמת ששת הימים. כפי שציינתי בסיום דברי בנושא 'המעורבות הכלל ערבית', הרי שכיום ממורמרים הפלשתינים ומתקוממים נגד המצב הנוכחי, בו קיימת מעין אפוטרופסות כלל-ערבית עליהם, והם משתדלים לקחת את גורלם בידיהם. כיום, אכן מוסכם יותר ויותר, שלא רק מדינות ערב בצד הערבי – אלא גם הפלשתינים, בצורה זו או אחרת, ישותפו בדיונים בדבר עתידם, והייחוד הפלשתיני מוכר ומקובל.
יש עוד מיספר היבטים חשובים, הקשורים לנושאנו, שיש להתעכב עליהם, אף-כי בגלל מגבלות המקום אפרטם בקצרה.
ההיבט הדתי
המימד הדתי מילא, כידוע, תפקיד מרכזי בפרעות 1929 ; לא כך היה הדבר במרד 1936- 1939. אין כוונתי לומר שמוטיבים דתיים שונים לא צצו ועלו מדי פעם בהקשר זה או אחר. (ובמאמר מוסגר, איני מניח כלל אפשרות קיומם של סכסוך או התנגשות ערבית-יהודית כלשהם, אשר יהיו פטורים לחלוטין מהיבט זה). רצוני אך לציין, שבמרד 1936 מילא ההיבט הדתי תפקיד שולי.
החלטה בדבר מדיניות בריטית
בראשית דברי הזכרתי את המאמר בשבועון המצרי, אשר קבע שמטרת מרד 1936 ומטרת מלחמת אוקטובר 1973 היו לזעזע את הסטטוס קוו ולהכריח את הנוגעים בדבר לדון מחדש ולהחליט. והאמת היא כי מטרה זו הושגה בשני המקרים.
המרד, ספיחיו וההתפתחויות בעקבותיו כפו הן על הבריטים והן על היהודים – כל אחד בפני עצמו – את הצורך לבחון את דרכם ואת מדיניותם ולהגיע להחלטה. ובאשר לבריטים, איני מתעתד לסקר פה את מדיניות בריטניה בארץ-ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, אך אם לתארה בקצרה, הייתי מסכם ואומר שהיא היוותה נסיגה איטית והדרגתית מרוח ההבטחות שניתנו ליהודים בהצהרת בלפור ושולבו בנוסח המנדט הבריטי על הארץ.
הקו המדיני של הערבים באותה תקופה, שגרס "הכל או לא כלום", לא הקל כלל על הבריטים, שלא אצו לשנות את מדיניותם בצורה חד-פעמית וחדה, ואף לא יכלו לעשות זאת ולו רק מטעמי שמירה על יוקרתה של בריטניה הגדולה, הנסוגה כאילו מלחץ הילידים תושבי אחת מארצות המנדט.
אך במהלך שנות המרד 1939-1936 ובלחץ המצב הבינלאומי וענני המלחמה המתקרבת, החלה בריטניה בחיזוק עמדותיה במזרח-התיכון וגרסה – כמתואר לעיל – שעליה לרצות את ערביי פלשתינה המורדים כדי לרכוש אהדה ותמיכה בכלל ארצות ערב. נטישה איטית של מדיניות הצהרת בלפור לא תענה כבר על צרכיה – כפי שנראו לה אז והיא נקראה להחליט ועשתה זאת.
נציגי הפלשתינאים ומדינות ערב השכנות הוזמנו לועידת השולחן העגול בארמון סנט-ג'יימס בלונדון ב-1939. הוועידה אומנם נכשלה, אך בעקבותיה נולד 'הספר הלבן' של מקדונלד מ-1939, שמשמעותו הממשית היתה קץ התהליך, שבו סייעה בריטניה להקמת 'הבית הלאומי' היהודי בארץ-ישראל ותחילת התהליך של הקמת מדינת פלשתינה עצמאית, שתישלט על-ידי הרוב הערבי.
(בעקבות מלחמת-העולם השניה ולאחריה, התפתחו הדברים, אומנם, בצורה שונה, אך זהו כבר נושא אחר.)
במישור הכלל-ערבי החליטו הבריטים בכיוון תמיכה כללית בנושא האחדות הערבית ויוזמה לכינון הליגה הערבית.
החלטה בדבר מדיניות יהודית
גם היהודים אולצו על-ידי המרד וההתפתחויות הקשורות בו לבדוק את דרכם ולקבל החלטות בשני נושאים קשים:
הראשון : נושא הטרור הערבי דרש תשובה מיידית, לטווח קצר ; והשני : נושא תוכנית חלוקת ארץ-ישראל היה מהותי ובסיסי יותר ונוגע לעצם עתידה של הציונות והיישוב היהודי בארץ. בנושא הראשון החליט רובו של היישוב על מדיניות ההבלגה ואף נהג כך. התשובה היהודית לטרור הערבי התבטאה לא בטרור נגדי אלא בהגנה, בהתיישבות ובעליה, כאשר הנשק העברי נועד להגנה, פסיבית בתחילה ובמשך הזמן אף אקטיבית.
ובנושא החלוקה, הרי שבפני היישוב היהודי בארץ ובפני כלל התנועה הציונית הוצגה בכל חריפותה השאלה – הקיימת למעשה עד עצם היום הזה : האם עדיף לקבל מדינה ועצמאות בחלק מארץ-ישראל המערבית או להמשיך להיאבק ולחתור – מבלי להיות בטוח כלל בתוצאה הסופית – לעצמאות בגבולותיה של כל ארץ-ישראל. גם בשאלה זו, ולאחר בירורים נוקבים וכואבים אשר חצו את החלוקה המפלגתית המקובלת, החליט הרוב על קבלת עקרון החלוקה, דהיינו, שעדיפה עצמאות מיידית בחלק מארץ-ישראל המערבית. (וכך למעשה התפתחו הדברים כתוצאה ממלחמת השחרור.)
ההיבט האחרון, שבו אעסוק במסגרת זו, הוא :

המרד והשלכתו על מלחמת השחרור
על חלק מסוים מהיבט זה, וכוונתי לנושא "המאבק המזוין" ולהשפעת המרד על ה"מעורבות הכלל-ערבית" בסכסוך, שגררה בעקבותיה את כניסת הארצות הערביות למלחמה נגד ישראל – כבר עמדתי.
אתעכב עתה בקצרה על המישור התוך-פלשתיני עצמו.
בשלביו האחרונים הידרדר המרד למעין מלחמת אחים, כאשר כנופיות החוסיינים לוחמות והורגות בכנופיות "השלום" הנאשאשיביות, ולהיפך. אביא בהקשר זה סצינה המתוארת בספרו של אחמד שוקיירי, היו"ר לשעבר של אש"פ. הוא מתאר כיצד ישב פעם בחדר בביירות, ועימו המופתי חאג' אמין אל חוסייני ומדינאי לבנוני מסוים. לחדר נכנס שליח מהארץ, שהודיעו כי אחיו (של שוקיירי), שהיה רופא בכנופיית "שלום", נהרג על-ידי כנופיות המופתי, השתררה דממה מעיקה, ואז פתח המדינאי הלבנוני ואמר בערך בזו הלשון:
לבריטים, ליהודים ולערבים דבר משותף. בריטים הורגים ערבים, יהודים הורגים ערבים, ואף ערבים הורגים ערבים. למרבית הצער ורוע הגורל, הערבים הורגים ערבים הרבה יותר מאשר הבריטים והיהודים גם יחד.
אמת זו משקפת במידה רבה את הפיצול ואת ההרס הפנימי של הציבור הערבי הפלשתינאי בעקבות המרד, הרס שממנו לא הצליח להשתקם. לקראת מלחמת השחרור ב-1948 היה הציבור הערבי חסר הנהגה וחדל להוות גורם פוליטי וצבאי העומד ברשות עצמו. את המלחמה עבורו עשו בעיקר אחרים – בייחוד בשלביה האחרונים – והם לא עשו זאת היטב.
*המונחים "ארץ-ישראל" ו"פלשתינה" משמשים לחילופין להגדרת ארץ-ישראל המערבית בגבולותיה המנדטוריים. המונח "פלשתינה" יחזור בעיקר כאשר הדברים יתוארו מנקודת הראות הערבית. יש אף לציין שרוב המקורות להרצאתי זו הינם ערביים ומציגים את נקודת הראות הערבית.
ביבליוגרפיה:

כותר: המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי – ערבי בארץ-ישראל
מחבר: תגר, יהודה

שם הספר: הציונות והשאלה הערבית : קובץ מאמרים

תאריך: 1996
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

הערות: 1. קובץ מאמרים זה מקורו בימי עיון שקיים מרכז זלמן שזר.

גבעת ברנר ראשי פרקים

איחוד של חמש קבוצות על טריטוריה של 200 דונם של הקרן הקיימת
סמילנסקי ביקש ליישב עליה תימנים שלו
ההכרעה היתה של ברל, בן גוריון, הרצפלד אחרי שכינה את חברי גבעת ברנר שמנדריקים
התנגדות של מחלקת ההתיישבות שביקשה להעלותלמקום התישבות של פרטיים על בסיס של חמישה דונם למשפחה .אין להקים קיבוצים הם לא יציבים
הקבוצות רחובות, נס ציונה, חדרה (ליטאים) נען של הנוער העובד הצטרפו אליהם הגרמנים מחירות.
אז נפתחה האפשרות של רכישת 1000 דונם בתיווכו של חנקין. סרני לחנקין : אני אחראי יש לי ילדה. חנקין : אני וכר שהייתי צעיר ! אני מאמין לאיש ! משפחת סרני מלווה 500 לירות.
השם גבעת ברנר הוצע על ידי טבנקין הוצעו שמות רבים כולל שער הנגב.

אנצו סרני הגזבר של גבעת ברנר וממייסדיה. הוא היה איש שיכול היה לגייס כספים וכך גם גוייס למפעלים שונים לסוכנות היהודית. יצא לשליחויות ומונה גזבר.
מאמין גדול בשלום עם הערבים. היה לוקח את ילדי גבעת ברנר לטייל בין הבדואים. קרא לבתו הגר. שמר רק במקל ומשרוקית.
יהודה דישון

איש בלאו וייס באוסטריה . בלאו וייס. גויס על ידי רוזנר להגיע להכשרה בגרמניה . הביא את השם של בובר חירות שהיה שם קבוצתו שהתפרקה לחבורת חירות בגרמניה. עלה ארצה לגבעת ברנר יחד עם חבורת חירות. חדר האוכל של גבעת ברנר הובא מגדוד העבודה שבתל אביב.

יהודה יצא לפלוגת עבודה בנהרים כחבר גבעת ברנר ומשם שלח כסף לגבעה שלא היה לה כסף. עם שובו יחד עם החבורה לגבעת ברנר הגיע הרצפלד וקרא לגיוס לכיבוש העבודה בגדרה. כל החברים התלהבו אך אף אחד לא התנדב. יהודה נידב את כל אלה שהגיעו מנהריים. 'עוד לא התגלחתם' אמר אורי רוזנבלט ניפגש על יד הבאר. הנה כל החבורה שהספיקה כבר להתגלח'
בגדרה הוקמה חבורת שער הנגב ואחר כך נקראה כפר סאלד ליום הולדתה של הנרייטה סולד.
קמה אופוזיציה ליהודה קודם כל של נחמיה גינזבורג וחבורתו שלא רצו את הצהוב ואולי את קרבת היתר של היקים של גבעת ברנר. הוא חשד ביהודה דישון על עסקיו המפוקפקים. ורצה גם ירוק.
יהודה דישון שהצליח להשיג כסף משטרסבורג ממי שהיה ממונה על משק הנפט בצרפת והעריץ את הקיבוץ.
בכסף הזה נרכשו אדמות נששיבי שהם אדמות חפץ חיים. אני אשתמש בכסף הזה כדי להרוס אתכם נפרד מהם נששיבי.
אליעזר רגב
איש הבחרות הסוציאליסטית. מורה לעברית וככזה הגיע לגבעת ברנר. איש הקיבוץ המאוחד. יחד עם גאולה שרת ביקר אצל רחל המשוררת בימיה האחרונים. היא ביקשה ממנה לנגן לה את התווים לשי של יהודה שרת שהיה אז בשליחות אך לא הספיקו. שליח בפולין איש עממי. היה מבקר בפאבים של יהודים בעלי מלאכה וחסידים ויצר אצלם אמון. אומרים כי זה היה חלק מהאמון שרכשו ורשאים לחלוצים אמון שהשפיע על המרד בורשא. למרות הפילוג קרא לו חיים גבתי לרכז את החינוך ההתיישבותי שהיה שייך למשרד החקלאות.

ישע סטמפר משוררת אמריקאית. ביקשה להקים בית הבראה צמחוני התקבלה לחברות בגבעת ברנר והקימה את בית ההבראה במקום . עם לאה ברלין. בזמן מלחמת העצמאות היה לבית הבראה לחיילים ואיבד את צמחוניותו. בית ההבראה הראשון בקיבוץ.

אריה חצור מאירהוף
נולד במצרים כבן לקהילה וגורש במלחמת העולם הראשונה לגרמניה שם למד אמנות בתקופת החיפוש הקשר בין עבודה סדנאית ואמנות. היה איש האמנות של גבעת ברנר. ביקש לנסוע למצרים ולממן את שהותו על ידי ציורים שיצייר את הנוסעים באניות על פני הנילוס. ביקשו לצרף אליו עוד חבר אך המועמד לא הורשה לצאת כי לא ידע ;מספיק עברית…
בשנות הארבעים היה חבר פלמ'ח והמאפר של של חברי הפלמ'ח שהסתתרו בפני המשטרה הבריטית.טייל לחבש ב1936 – צורך נפשי. איש העיצוב של אריזת רימון ואשד. נקרא לצייר את הציפורים שאבדו באגם החולה.

תרבות – תיאטרון מוסיקה.
לכבוד בר מצווה של הילדים נזכרו כי מוצארט חיבר את האופרה בסטיין ובסטיינה כשהיה בן 13- ועל כן הוחלט לחגוג את הבר מצווה על ידי הצגת האופרה ב1967
אחי גיבורי התהילה אחרי קיבוץ שריד שולמית בת דורי השירים נתן יונתן נועה אשכול 40.000 צופים. בלילות בהן אין ירח שינוי בתחבורה כולל בתל נוף
גאולה שרתוק- חברת הקבוצה בנס ציונה. בעלת עברית ונגנית בפסנתר קשורה ליהודה שרתוק במיוחד. לחמה להשתתפות נשים בשמירה 'מתעבת את הצחוק שעושה חלש לחלש ממנו.' אני רוצה עם ילד על זרועי. אם חד הורית שנייה בגבעת ברנר. נפטרה בסיבוכים לאחר לידה. הילד אומץ על ידי משפחת גולומב.

ברכה למכינה פגישה בין ברנר ומירה מינצר יערי

זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי-הויתי
וזוהי צואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
לגעת במילים ולראות

אולי מפני שירד הלילה,
שמעתי את הבית נושם,
ואת העץ מחכה בחצר וישן בעמידה.

אבל הלילה הוא כמו ים-
אף פעם לא ישן, תמיד רק נח.
ותופש המון מקום.

ובלילה אני יכולה לגעת במלים
מפני שבחושך רואים אותן
וכשרואים- אז יודעים היכן לגעת.

וכך מדי לילה
אני רואה ונוגעת במלים בשקט ולאט,
ולא בכולן, רק באלו שאני אוהבת במיוחד,
ויכולה לראות בהן מה שהלב מבקש.

ואני נוגעת במלה :
תכלת!
ומיד רואה שמים כמו שמלה מבד רך ומאיר.

ואני נוגעת במלה:
עדין!
ורואה פעמונים קטנים ואת אמא.

ואני נוגעת במלה:
נביא!
ורואה איש זקן, וחשוב, וחכם חכם.

ואני נוגעת במלה :
לב!
ומיד רואה רגשות של אנשים, ומה שהם חושבים.

ואני נוגעת במלה:
נחל!
ורואה חיים מלאים ביופי ובשמחה.

ואני נוגעת במלה:
אופק!
ורואה דבר שלא רואים, רק חושבים עליו בקצה בקצה.

ואני נוגעת במלה :
פעמון!
ומיד רואה ילד קטן נוגע במילים שהוא אוהב,
ונרדם ושמח, כי ראה בהן מה שלבו מבקש.

להיפרד זה כמו לשלוח לדרך ארוכה. אינך רוצה . זה כואב כי אתה נפרד מאיזה פינה של עצמך. הבאתי לכם את שני הקטעים הכל כך שונים זה מזה. האחד של י.ח. ברנר קטע קשה שאינו נותן לעצום עין מהנעשה בסביבה ובתוך מהומת הלב. קטע הקורא לאחריות. להתעוררות מחלומות שווא. למפגש עם הסתירות. לאי מנוחה מתמדת. הקטע השני של המשוררת מירה מינצר יערי הנראה הפוך. הוא נותן מקום לילדי, לחלום ולאמונה בשפה כשער . אך כפי שלימדתי אתכם ברנר היה איש שהאמין בילדי. בפתיחה המתמדת והרעננה אל העולם. זה היה ה'קצה ' בו הוא האמין האופק שצריך לנהל את המאבק המתמיד עם הפטפוט והשקר, האופק אליו צריך האדם לחתור : עולם ללא יתמות. עולם שבו תהיה אחריות לכל יתום, סיכוי לאהבה, אך מתוך אמונה שלמען התום, למען הושטת יד ולמען דיאלוג אמיתי בין שותפים צריך לעבוד.

את המפגש בין ברנר ומירה מינצר יערי אני מאחל לכם. בארץ השרפות והקוצים מיצאו אחד את השני, חפשו את שמחת המפגש לה זכיתם במכינה. מפגש עם האדם , עם שפתו ומחשבתו לא כדי לברוח אלא כדי למצוא ביטוי מועיל לכם כיחידים , בחבורות.

וגם כשאתם הולכים לצבא אל תשכחו את אמרתו של ברנר 'אדם לבוש כחייל'. לעולם לא 'חייל הנראה כאדם'.

כמה טוב לי שמבחנים אלו אינם לפני ואני כחוני המעגל שנרדם שבעים שנה דורכם אינו דורי, אלא שאני נרדם עם עיניים פקוחות ורואה אתכם נאבקים על דרככם בחן נעורים בסימן האף על פי כן.

דרך צלחה
מהשמח אתכם

מוקי

מדי שנה אנו עומדים ליד קברו של יגאל ומתבוננים בדרך שעשינו. כל תקופה מגלה לנו דברים שלא יכולנו לראות על האיש ומשנתו. מפתיעה אותי העובדה כי גם בחלוף כל כך הרבה שנים יש לנו צורך לשוחח.
השנה, בפעם הראשונה בקורות מדינת ישראל , לא נבחר לבית הנבחרים אף נציג של ההתיישבות העובדת או של ציבור הפועלים המאורגן . נראה במבט ראשון כי ההבטחה שביקש יגאל לממש שהמורשת הקיבוצית תהיה מקור השראה לפוליטיקה הישראלית , קיבלה השנה מכה סמלית עמוקה.
האם העובדה שלא נבחר אף נציג קיבוץ לכנסת מהווה מכה סופית למה שהמורשת הזו הנחילה? מה היא מורשת זו ? נדמה לי, כי התשובה לשתי השאלות מורכבת .
האם ניתן לומר כי הצונאמי החברתי הפוקד אותנו שנים ניצח ? . אותו צונאמי החברתי, כלכלי ותרבותי שהאמין בבועות חברתיות ובאגרופים מפוררים . אותו צונאמי המפיץ ייאוש מחופש המעלה את הצירוף שבין אופורטוניזם ודוגמטיקה למרכז החיים המדיניים. צירוף כזה בין אופורטוניזם לדוגמאטיקה היה ידוע בארץ בצידו השמאלי בדרכי הפולחן הפוליטי הקומוניסטי . עתה הוא הגיח בניאוליברליזם כמעצב חברה , כלכלה ותרבות את האמון בעבודה ובאדם העובד. הוא החליף בפולחן של פערים, את תבונת הכפיים בפולחן הטכנוקרטיה, את היצירה התרבותית בתעשיית געגועים סמכותית ובאמונה בחלל הריק. הוא הפך את החירות לקניין הפרטי של העשירות החדשה. את המאמץ לביטוי עצמי הוא גלגל לסמכותיות ולאמונה בקרבנות המתרצת אטימות. יגאל אלון קרא יפה את הסימפטומים לצונאמי שהתחולל אחרי מותו. הוא ביקש בדרך העקיפה של הפוליטיקה לגבור על התהליך שהסתמן כבר אז גם בתנועתו שלו. הוא ביקש אז לערוך הסתערות נגדית שהתבררה כצוואתו.
מה הביא יגאל אלון להסתערות זו ? הוא ניגש לעשייה החברתית בכלים שרכש במעבדה של הקיבוץ בצירוף מה שיכול היה ללמוד בשנים הסוערות ההן ממוריו בעולם הגדול. הוא האמין כי הרעות הקונקרטית והמחויבות הביקורתית לצדק חברתי הם כלים שלובים. כי הפיתוח של כלים כלכליים והחינוך לכל הם כלים שלובים, כי הקריאה המפוכחת של הכוחות הפוליטיים אפשרית רק אם היא מכוונת גם ליצירת כלים אלטרנטיביים למלחמה . הקיבוץ לימד אותו את האמנות הקשה של חיים בחבורה של רעים ההופכת לחברה רב גילית של יחד . הוא האמין שהלימוד המתמיד של חברה קטנה המחויבת לכלל יכול להעניק השראה לבניין חברתי רחב ואחראי החייב להתבסס גם על חוקים, הסדרים, על מערכות כוח והיררכיות שלטוניות.
דווקא בשנים האחרונות כאשר נראה היה כי חזונו של יגאל אלון התאייד חברתית ומדינית החלו לנבוט זרעי ההתנגדות לצונאמי . קסמו הועם. קבוצות רבות ויחידים החלו לחשוב מחדש על החומה שנבנתה וכלאה את החזון. התברר להם עד כמה הפתרון המקדש את המגזריות מוביל למבוי סתום . עד כמה נדרשת רעות של השונים עד כמה נתבעת יצירה קהילתית לומדת ופתוחה . התברר להן עד כמה החדרים האטומים והסמכותיים שנבנו ומיסדו את הבידוד של היחידים, שהבטיחו לרפא את החברה למעשה קידשו את מחלותיה.

ההתנגדות התגלתה בתנועות של מחנכים, בחבורות של פעילים חברתיים, בין בוגרי תנועות הנוער, בין אנשי תרבות אך גם בין אנשי משק וכלכלה. זו לא היתה התנגדות בשלה, הרבה מהסער והפרץ שבה יכולים להגיע בקלות לתהומות אולם יש לקוות שהיא תבשיל לניסיונות פוליטיים , חברתיים, כלכליים ותרבותיים שישפיעו על כיוון דרכה של החברה הישראלית. שהרי ברור כי את הצונאמי ניתן יהיה לעצור רק אם החברה תבנה יסודות כלכליים וחברתיים שיוכלו להיות מנוף לחידוש.
אולי יתברר אז כי נקודת השפל הנוכחית בנציגות הקיבוץ התרחשה דווקא בעת זינוק מחדש של רעיונותיו.

השנה אנו מציינים שבעים שנה למרד גיטו וארשה. יגאל אלון הושפע מאד מהמרד הזה וממחולליו. הוא לא ראה בסיפור המרד דרך להסתיר את האסון הנורא ולא כלי ניגוח ופולמוס. הוא ראה בערכים שנשאו המורדים בתוך הוודאות הנוראה בשורה ואות למה שמחייב אותו ואת חבריו במציאות החדשה בה ניתן לעצב ולקחת אחריות לחיים. הוא קרא במרד נורמות של אחווה של מתקוממים בתוך אסון, של מחויבות חינוכית שלא אבדה גם בתוך החלל הריק שנראה ללא מוצא.
בשורתם של המורדים היה לו צוואה מחייבת את הבונים.
גם בכך היה מוצא הד בלב רבים בשנים האחרונות.

כבשנה הפרדסן מהמושבה כנרת סיפר: פעם הזעיקו אותי להציל פרדס שהיה נטוע על גבעה ובעמק. מצאתי את העצים על הגבעה גוועים הם היו צרובי שמש חשופי שורש העצים בעמק גוועו גם הם . הם היו חנוקי סחף, לשורשיהם לא היה אוויר. מה צריך היה לעשות שאלתי אותו והוא ענה : לחרוש אחרת.
ואכן צריך לחרוש אחרת. בלי הסחף החושף והחונק. לכישרון הזה של יגאל אלון אנו זקוקים.

אדמה כיבוש וגאולה

אנו בט'ו באב, חג האהבה , חג השמחה. לפי המדרש זהו חג היציאה מן האסון. לפיו היו העברים במדבר שוכבים בקברים שכרו , מחכים לעונש כדור המדבר והיום של ט'ו באב אחרי ששכנו קבר וראו כי נותרו בחיים הבינו כי עברו הארבעים שנה של עונש המוות והם קיבלו היתר חיים ואות לכניסה אל הארץ המובטחת . כך יצאו מן הקברים שכרו לעצמם והחלו לחיות . אך ט'ו באב במסורת הוא גם החג שציין את ההיתר להעביר נחלה משבט אחד לשני, כלומר להכיר בעובדה כי הארץ היא אחת ולא ניתנת לחלוקה שבטית. חג האהבה הוא חג האדמה של הכל. יש הקוראים את ספר יהושע כמסמך האידיאליזציה של הכיבוש. אחרים קוראים אותו כמגילת העברת הסמכויות הפוליטית ומפגש הדורות אך יש הקוראים בחלוקה של הארץ לנחלות דווקא רעיון אחר והוא רעיון חלוקת הארץ על פי קריטריון של שוויון. גודל נחלה על פי מספר הגרים עליה. צדק חלוקת האדמה.

בשנת 1940 מלאו 50 שנים למושבה חדרה הטילו על אהרון אשמן לכתוב מחזה. הוא קרא למחזה 'האדמה הזאת' . השנה היתה שנת מתח גבוה. החששות על המפעל בארץ גברו. אהרון אשמן תיאר את מאבקם של חלוצי חדרה בקדחת, בתמותה ובמחדל ההתיישבותי הגדול של יהושע חנקין שלא הצליח להשיג רישיון בנייה על האדמות שקנה והותיר את כל המתיישבים להידבק זה מזה ולמות בחאן של חדרה. (אינני יודע אם שמתם לב לעובדה שבחדרה הרחוב הראשי נקרא רחוב הגיבורים ולא אלו שנפלו במלחמה אלא אלו שנפטרו בקדחת ) בימים שהוצג המחזה החלו כמה מעשירי הארץ לחשוב על אלטרנטיבה. שמועות קשות הסתובבו בארץ. המחזה האדמה הזאת היה מחזה על שורשי המושבה אך ניסה להגיד משהו אחר : זו הארץ. זו האדמה. המחויבות שלנו אליה בלתי מותנית. ואכן בשנתיים ההם היו הרבה פחדים בארץ וסיפור האדמה היה צריך להיות קוטב נגדי לכל הכוחות שקראו לאנשים להיקרע ולשוב ולהתקפל תחת דגלים אחרים ולשוב אל האתוס הנוודי של היהודי ששכח כי הגלות היא מקום שצריך לצאת ממנו וכי הבית יכול להיות למקום גלות מחופש.

רפורמה קרקעית איננה סיפור חדש. אחרי שנים של אי צדק , שימוש לרעה בכוח השענות על חוזק יד של צבאות ושלטונות מגיע רגע של רפורמה. האדמות מחולקות מחדש. אחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו מחדש את אדמת אירופה. רפורמה קרקעית למאתים ושבעים מיליון נפש (דרך אגב היא לא החזיקה הרבה שנים בגלל מלחמת העולם השנייה. כוח תעשיית הנשק והטירוף הקולקטיבי, כוחות השטן היו חזקים ממה שהיה אחד המעשים הפוליטיים בעלי המשמעות העמוקה ביותר שנעשו בהיסטוריה. )
ב1858 התחוללה מהפכה בניהול האדמות העותמאניות. היא היתה עוד צד בתהליך הריכוז המדיני של האימפריה. עד אז היו האיכרים מאורגנים בכפרים שניהלו את עצמם. בראשם עמד מוכתאר. הוא היה בקשר עם השלטונות והכפר זכה למידה גבוהה של שלטון עצמי. התמורה הגדולה היתה כי השלטון הפך להיות מרכזי ומוחלט. הפיקוח נמסר לידי פקידי השלטון המרכזי. אלה קיבלו תמורת הניהול אדמות.בדרכי כפייה ושוחד התרכזו אדמות בידיים של יחידים. כפריים הפכו להיות אריסים כי לא היתה להם יכולות להתארגן מול פלישות רועים, מול בצורת ומצוקה מול גיוס לצבא. כפרים עברו ממצב של איכרים עצמאיים לחכירה בתנאים קשים וגוברים.על רקע זה היתה אדמה זמינה לרכישה אך העניין חייב אומנות רבה. יחד עם תהליך העיור היה סיפור הכפרים סיפור משברי.

האמנות לרכוש אדמות היתה נחלת מעטים. היו מעורבים בה המון אינטרסים של מעצמות ומדינות שכנות, מוסדות דת וצרכי משפחות המנהלים אותם. היתה הרבה שחיתות. אך גם ניסיונות לעשות סדר.
בעלייה הראשונה ניסו אגודות של מתיישבים לרכוש אדמות כדי להקים את מושבותיהם. מה שהרג אותן היה הספסרות בקרקע והמבוך הביורוקרטי. כל ההון שאגרו למען המבצע של הקמת היישוב הלך על קניית האדמות והמושבות נשארו עניות עד רעב. כאן נכנס רוטשילד לתמונה ורכש מהם את האדמות ואת השליטה על היישוב. הוא עשה זאת בהלך נפש פילנטרופי ואוטוריטארי. אם יש דבר שלא רצה אלו מתיישבים שהזכירו לו את המפחיד בנגעי החברה הסמכותית : אנרכיה. למתמרדים נגדו לא היסס לשלוח צבא . לימים החל לרכוש אדמות למתיישבים שיגיעו תחת חסותו.
בעלייה הראשונה ניסו אגודות של מתיישבים לרכוש אדמות כדי להקים את מושבותיהם. מה שהרג אותן היה הספסרות בקרקע והמבוך הביורוקרטי. כל ההון שאגרו למען המבצע של הקמת היישוב הלך על קניית האדמות והמושבות נשארו עניות עד רעב. כאן נכנס רוטשילד לתמונה ורכש מהם את האדמות ואת השליטה על היישוב. הוא עשה זאת בהלך נפש פילנטרופי ואוטוריטארי. אם יש דבר שלא רצה אלו מתיישבים שהזכירו לו את המפחיד בנגעי החברה הסמכותית : אנרכיה. למתמרדים נגדו לא היסס לשלוח צבא . לימים החל לרכוש אדמות למתיישבים שיגיעו תחת חסותו.

ב1900 מכר הבארון רוטשילד את כל אדמותיו לחברת יק'א. לחברה זו היה חזון שאין היא פילנטרופית. היא תחכיר את האדמות תמורת דמי החכירה היא תוכל להשקיע את הכסף בהתיישבות נוספת. לאט לאט כל חוכר ירכוש את עצמאותו אם הוא יהיה חופשי מחובות. המשק של יק'א נוהל בעריצות לא קטנה. פקידיה של החברה לא שחררו מן האריסות ואולם כסף להשקעות לא סיפקה, במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב1914 בא לביקור הבארון רוטשילד ארצה. הוא עמד בראש הוועדה שניהלה את מפעל יקא בפאריס. כשהגיע לכפר תבור הציעו האיכרים להקים לו ריקשה ולטפס לתבור כשבריקשה ישב הבארון והמתיישבים ישאו אותו. לשם כך פנו לאחד המתיישבים שיבנה את העגלה המיוחדת. בתחילה הוא סרב. יק'א לא נוהגת עמו כפי שצריך וממשיכה לנהוג בו כאריס. ובכל זאת שכנעו אותו כי יבנה את העגלה. הוא בנה והובילו את הבארון אל גבהי התבור. בשובו החזירו אותו והבארון התרגש מהעגלה ' כשיקום מוזיאון במושבה אמר הבארון יש להראות את העגלה היפהפיה. הלכו לנגר לקנות את יצירתו אך מצאו אותו מנפץ אותה עם גרזן. הוא לא סלח ליק'א על שלא שחררה אותו מאריסותו. המתח בין האיכרים של יק'א לבין החברה היה כה גדול שהמחאה היתה גדולה. יק'א נתנה פחות ופחות לחוכריה, השקיעה פחות ופחות בנחלותיה ותבעה מאריסיה יותר ויותר. הסיפור נגמר פחות או יותר ב1941 כאשר משרדי פיק'א בפאריס נכבשו על ידי הנאצים וגוטליב הפקיד הבכיר שלהם בארץ נשאר ללא עורף . אז סדרו את רב האריסויות והאדמות היו לפרטיות. האדמה הפרטית בחדרה איפשרה לגן שמואל לקנות חלקה אחרי חלקה אדמות של איכרים בחדרה אלו האדמות הכל כך מוכרות לכם במרכז הקנייה ובמפעלי גרנות. לא פלא שכאן במפעלים האזוריים הללו נטמע כל כך טוב רעיון שיש לו חשיבות רבה בימים אלו : הפיכת הקרקעות לנכס משוחרר ומניב.או אובדן האדמה הלאומית.

בסוף המאה התשע עשרה קמה ההסתדרות הציונית. היא נמנעה מלרכוש אדמות. בדו'ח שנמסר להסתדרות הציונית ב1898 מ נמסר כי הצליחו להעלות על הקרקע כ5000 איש. ב17 שנים. מי שמכיר את הסיפור של כל המושבות וגורל מתיישביהן יגיד מבצע גדול אך בשביל מי שהארץ צריכה לשמש מפעל לאומי, מקלט לילה וחלום בהקיץ ההצלחה היא מעטה. כמה זמן ייקח ליישב את המיליון
הראשון ? בניצוח הם טענו כי המצב הוא כל כך חמור שכל רמז או התחלה של רכישת אדמות מוביל להפקעות מחירים ולנעילת שערים של הארץ. בעלי האדמות מעוניינים לעלות את המחירים. גם לעשות זאת על חשבון אריסיהן. הרצל הבין אז את המצב באופן שביקש להשיג את האדמות של הממשל הטורקי בצ'ארטר בינלאומי. להפוך אותן לאדמות הלאום שיאפשרו התיישבות המונית זולה ואחראית. זו הסיבה שהקים את הקרן בלונדון ולא נתן לה לעסוק ברכישת קרקעות. לקנות את האדמות של השלטון תמורת הצלתה של הקופה האימפריאלית הריקה. אך הטורקים לא הסכימו החל הוויכוח הגדול על אוגנדה. הרצל מת וערכו פשרה בין אלו שהמשיכו את מסורת חיבת ציון לבין הציונים המדיניים והחלו לרכוש אדמות לאומיות לקרן הקיימת. זה לא היה פשוט כי הממשל לא הכיר ברכישה של גוף פוליטיי על כן רוב האדמות שנרכשו המשיכו להירשם כאדמות של אזרחים יחידים. כמו נרסיס לוון. ראש האליאנס הצרפתי ידע של מי האדמות שהיה חתום עליהן : אדמות העם היהודי.

הקרן הקיימת בתקנותיה קבעה כי אין למכור אדמות. ומאין תשיג כסף? כיצד תפעיל גם את היהודים הפרטיים לקנות אדמה ליהודים? רופין הפרגמאטי ניסה לשכנע את הקרן הקיימת למכור אדמה כדי להשיג הון לרכישת אדמות נוספות. אך הנהלת הקרן סירבה. אנו לא מוכנים שהקרן הקיימת תמכור אדמות. לכן הוקמה קרן אחרת בפיקוחה של ההסתדרות הציונית שהיתה צריכה למכור אדמות ולקנות באופן חופשי. זו היתה הכשרת היישוב. אך הבעיה היתה שלקרן לא היה מקור כספי והיא הלוותה כסף מהקרן הקיימת כדי לרכוש אדמות שאחר כך נמכרו לקרן הקיימת או לאנשים פרטיים. שני הגופים עבדו תוך שיתוף פעולה אך לא תמיד. בראש הכשרת היישוב עמד מי שהאמין בהתיישבות במישור יהושע חנקין התיישבות צריכה להיות דומה לאוקראינה : אדמת מישור היודעת לכלכל את יושביה האיש המשפיע ביותר על הקרן הקיימת היה יוסף וייץ שעמד בראש תפישת ההר הגיבורית יותר והמסתפקת במועט.. אם תנסו לעקוב אחרי פרשת יוקנעם ועין השופט תראו קרב בין יקנעם המישורית ועין השופט של הקרן הקיימת.
ב1937 כשהוכרזה תוכנית פיל לחלוקת הארץ נכתב על ידי מנהל הקרן הקיימת כי המדינה החדשה לא תפתור את בעיית האדמות כי במדינה החדשה לפי הקווים הידועים אז רק 100.000 דונם אדמה יהיו של המדינה החדשה והשאר יצטרכו לערוך משא ומתן עם בעלי אדמה ערבים. תכנית החלוקה היונית של אז כללה טרנספר…והחלפת אוכלוסיות. אך כידוע לא בוצעה תכנית החלוקה ועלייה חופשית למדינה החדשה לא היתה . .. דילמה נוראה שפצעה לב רבים.

לקראת פרסום הספר הלבן כשהוגבלו כל רכישות הקרקע היהודיות על פי חוק הוחלט על הקמת שולחן משותף של הכשרת היישוב ,הקרן הקיימת, פיק'א ורכישות פרטיות. היה צריך למצוא דרכי עקיפין ולהמשיך לרכוש אדמות. בתקופת הספר הלבן נרכשו הכי הרבה אדמות.יש משהו סמלי בתקופה הזו שהיתה תקופת הזוהר של רכישת הנגב הצפוני. את הצינור שהביא את המים ל11 הנקודות שקמו בניגוד ובהפתעה לשלטונות הבריטים הביאו מלונדון. אלו היו הצינורות ששמשו לכיבוי האש של לונדון הבוערת תחת ההפצצה הגרמנית.

כשעמדה הקרן הקיימת לרכוש את אדמות שרונה בקרייה העמדו האדמות בנגב בסכנה בגלל התקפות על המתיישבים והצינור. הקרן הקיימת נתבעה להעביר את כל הכספים שייעדה לרכישת אדמות לפרוייקט הגנה על הנגב.

המדינה היתה חייבת לקרן הקיימת סכומים גדולים ואותם היא שלמה באדמות. מיליון דונם הועברו לקרן הקיימת אחרי המלחמה.

בשנות השלושים כתב אביגדור המאירי רומאן שנושאו הוא קיבוץ תנובה שמנהיגתו קוראים לה תנובה. . מאוהב בה עשיר שמנסה להביא מפעל ושליטה על המוני פועלים. היא עומדת מול אשתו הבורגנית וזו מגלה לה כי בעלה קונה נחלה בקבוצה של חבר מיואש מהדרך. עתה מתבררת לה הקנוניה והיא מחליטה לעמוד מולו בנחישות רבה . הקיבוץ באבל. הוא חש כי הכסף הכריע אותו אך תנובה עומדת במריה .בחג העשור לקיבוץ פורשת תנובה מ'חנובה' אל בעל ההון וזוכה חזרה באדמתה. הרומאן לא זכה להדים מרובים ואביגדור המאירי היה מאיש כועס לאיש צוחק. את זעמו הוא הוציא במערכונים היתוליים ובשירים של המטאטא ולי לה לו. והנה שבנו אל תנובה… אולם שורותיו האחרונות של הרומן עשויים לקבל את הדן היום.

לא פעם משתער עלינו כחתף מטר מיטיאורי ענק, שבכוחם להשמידנו בן רגע- אך אטמוספרת אדמתנו שריון פלא רחום זה מטה את שכמה הרך והגמיש וזורקתם חזרה אל חלל היקום הריק והשומם- ובינתיים אנו ישנים במנוחה את שנת הילדים בחיק אמותיהם.

רמת רחל תרצ'ד

גבורה והתנגדות

ההכנה : ציונים, דתיים, סוציאליסטים קוראים מעבר למצב הקיים. לגלות התנגדות למצב הקיים.
הציונים עשר שנים קודם מקיימים כנס בכפר גרמני טיפוסי עם כתובת קלאסית על כל בית ' העולם הוא ביתי' על ידו כתובת מרוחה יהודים החוצה.

קריאה מתנגדת יצירת מערכת החינוך. העפלה. הגירה. מילוט ילדים. תנועת נוער. נוער סוציאליסטי מחפש דרך לברוח מן האירועים. אי התנגדות בדרך של הזדהות עם האידיאולוגיה. הכוח המניפולטיבי של המיתוס.
הגירה לארץ ולעולם המערבי עם שרידים של תרבות אירופה. אימפריאליזם במהופך. רוצים לשמור על תרבות שהולכת ונחרבת. וולטר בנימין בפאריס. עם התרבות הגרמנית. כוחו של הרגל.

ההבנה כי אויבי הנאציזם אינם דווקא משוחררים מאימת הדין. משפטי הטיהור ברוסיה. מגבלות ואירופה הנשבית על ידי פאציפיזם הומניסטי שהוא העלמת עיין.

חילוקי דעות בקרב הציונים. ז'בוטינסקי וארלוזורוב. האם אפשר להיאבק למען פתיחת שערים. הוויכוח על החלוקה כברירה נוראה בין שער ללא בית לבין בית ללא שער.

תחושה כללית של הומניזם במצור. ינוש קורצ'אק מבקר בארץ. סטפה חוזרת מעין חרוד לוורשה.
תנועת הנוער מתארגנת יותר. בוגרי התנועה וההכשרות. היחס המיוחד של הקהילות לתנועת הנוער: אנחנו נשארים אתם הולכים לסלול לנו דרך. הכשרות וקיבוצי הכשרה. ההכנה : צריך ללמוד איך לא להיות עם הורים, להסתפק במועט, לחיות למען משימה.

רגע פרוץ המלחמה. מה עושים הציונים מה עושים הקומוניסטים. מבוכת הסכם סטאלין היטלר.

ההבנה האיטית כי אין זמן או יש זמן. הבעיה: אין פתרון. רק בכוח מעצמתי ניתן להכריע את הכף אך כוח זה לא מסוגל לשים דגש על הבעיה היהודית הצומחת והולכת. הסמל הצנחנים: פעולה סמלית לשלוח 1000 צנחנים. הוויכוח בין הבריטים והסוכנות על הגיוס. 26000 מתנדבים מול 1.300.000 חיילים יהודים מתוכם 300.000 נפלו במלחמה. האם יכול להיות דגל יהודי.

אחרי הכיבוש הנאצי דעיכת המנהיגות היהודית. חנה ארנדט : הארגון יכול היה להיות מכשיר של השלטון. דעיכתה של המנהיגות היהודית . הוכחות לשיתוף פעולה של מנהיגות יהודית עם הנאצים וירידת רמת המנהיגות.

חסידי אומות העלם ותנועות המרד. ההבדל:
לתנועות הנוער עמדה פומבית. השקפת עולם. ניסיון להשפיע על הקהילה הבוגרת. חסידי אומות העולם להם ולמצפונם. שניהם יוצאים ממסגרת החברה הקיימת. גילוי בנוסח הפרטי של בגידתו של העולם. המיוחד לשתי ההתנהגויות זיקה עמוקה לזיכרון. אנו זורעים מעשים למופת. קרבנות הרשע. מאמינים שמישהו ירשום מעשינו או בספר ההיסטוריה או בסידור, בתורת המידות העולמית או ישמר את ההוקעה העולמית.
ההבנה של משפחות שיש חובה אלמנטרית להתקיים כמרד.
להתרכז בעיקר.
גילוי הפיתרון הסופי. הפיתרון הסופי האם צריך להודיע עליו. איך להבין את שקורה. אבא קובנר ואנטק צוקרמן : התגלות האסון. להתחייב לחיים.
הקשר בין יצחק כצנלסון לבין המורדים.
תרבות היא מרי או הסחת דעת. הוויכוח בווילנה סוצקובר וקלמנובסקי.נגד המרד. בעד המרד.
מה אומרת הגבורה ומה אומרת ההתנגדות. ההמלטות האקטיבית .
כיצד אנו תלויים במערכת ומתי יש להשתחרר ממנה.
ארץ ישראל והשואה. הצנחנים
אחרי השואה. הנקם. הבריחה. עמידת הפליטים
היכולת להעיד והיכולת לשתוק
מלחמת ההעפלה ומלחמת העצמאות. 247 הנשים בהריון: ההתנגדות בעיצומה.
אין צורך להיות בר הכי בתורת מארקס ובורוכוב ולהתעמק במיוחד בבעיות המורכבות והמסובכות המטרידות את לבם ומחשבותיהם של טובי צעירינו כדי למצוא בימי אין חפץ אלה נחמה פורתא במחנה החלוצים. בימים אלה של דלות ועזובה ימי תוהו של כחש ועריקות. מבליח אורם של נחשונים נלהבים וצעירים, זכים כבדולח המאמינים בעתיד טוב יותר והולכים לקראתו באומץ ובמסירות נפש… הם מבקשים להציל עצמם מגוויעה, הבית גווע, שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין . ואילו בילדים לוחשת גחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות… משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים במדבר קיבוץ ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ יישראל. מן הסתם היה מעניק להם זאת אלא שהוא עצמו, לא עלינו חיסר אותם אפילו לעצמו… תורה כן! הסובר אתה הנך מר יאושזון כי בני ישראל היו צריכים לחזור הביתה, למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדש מחזיקים בה … שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף, עדיפה על סרטיפיקאט. תוןרה שנכבשים לה נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל.

54

תפקידם של המתכוננים למות הוא לצוות את החיים לשארית באשר היא אותה שליחות שממנה ברח המשורר במודע כל ימי חייו שוב לא יתכן לברוח ממנה כשאין כבר אפשרות להמשיך את חוט החיים
' עת לומר : תחי נפשי עם פלשתים ועת למות נפשי עמהם!'

אנו נכונים למות… ואם גם היום הלילה. ברגע זה אם תדפוק יד רוצח על דלתנו. יש שהם באים יחד הרוצח ואליהו הנביא. הרי כך, נכונים אנו! הרי כך נכונים כך, נכונים אנו! ובמותנו – נצווה את החיים לקיבוצי עמנו באשר הם שם. דעו, ו
תהי זאת נחמתכם : אנו מפרים אותם יותר במותנו על קידוש השם, על קידוש העם מאשר בחיינו… 55

את אשר ראיתי ביום מילא לא אגיד… אני ירא שאשתגע. את אשר ראיתי לא העליתי גרה זה קרוב לשנה הלא זה קבור עמוק בנפשי מבלי העבר זאת לנגד עיני אני. הרי זה קבור אתי עם שגעוני. אני לא אעלה זאת. אם אחריד את הצרור הקבור במעמקי ועלה גם השיגעון והקדיר את מוחי ואת לבבי יכה.

בר יחזקאל המחבר השתגע תוך כדי כתיבת יומן ספרותי בימי מלחמת העולם השנייה. עניינו המרכזי של היומן הוא חשבון נוקב של מחברו, חייל בבריגדה היהודית ותושב ארץ ישראל., עם המציאות הסובבת אותו על רקע רצח העם היהודי באירופה ההולך ומתבצע ואין מושיע ומגיב לא בין יהודים ולא בעולם. דעו של המחבר נטרפה עליו כאמור תוך כתיבת היומן תוך כדי כתיבת היומן. 84

מפעם לפעם היינו נפגשים בחדרי, הוא היה סר בלווית צביה , יצחק צ ועוד חברים ממפקדת הארגון הלוחם. הוא היה מתרפק ונצמד אליהם כאל הנחמה האחרונה, כאל התקווה האחרונה. הודות להם ימותו היהודים מהיום והלאה אחרת משמתו.'

הלוואי ולא היו! לא נולדו על פני האדמה הזאת! ואם כבר נולדו הלוואי והיו באים קודם לכן לקבר ישראל. במקום להגיע אליו בחיים אליו לרחוב מילא… רחוב כזה בוורשא. שמעו הכל. שמעו: עוד טוב לנו שאין בנמצא אלוהים… אכן רע בלעדיו. הו רע מאד בלעדיו. הו רע מאד מאד. אך אם תאמרו ישנו זה רע עוד יותר! גם אלוהים וגם רחוב מילא… צמד שכזה! הו הוציאו ילדיכם המוצפנים במזוודות, השליכו, נפצו אותם אל הקיר! מדורות ענק וקיפצו שם לתוכן בידיים רפויות, שערות ראשיכם תלשו: אלוהים ישנו! אי צדק שכזה! שנינה כזאת! וכלימה כזאת גדולה ! 350

ב1937 כותב יצחק קצנלסון
אכן מצאני אלוהי, בשעת חירום זו, בקלקלתי במעשה זמרה… אכן אין קהה הנפש ומטומטם הלב אלא בעל השיר! עוד ישאלני הקדוש ברוך הוא… הוא שואל על מעשי ידיו על המצרים, על הרודפים, כשהם טובעים בים, אתה הנרדפים אין הוא אוהב, לנעלבים ואינם עולבים לא ישים לב. וכאילו לא בניו אנחנו, שהוא מתנכר לנו… לדידיה – אשב אחרוז את שירי לאור האש, ששולחים במושבותינו, ואטבול את העט בדם אחי השחוטים לעיני… לא ייגב הקדוש ברוך הוא על שום אז ישיר משלנו, לא יקשה לא יבוא בסימן שאלה, לא אלוהי ולא עמי… לא יעמדו על זה גם בני עמו: לשירה זו מה היא עושה שני עמי אוהבים לשיר… בחיי שלווה וישיבה לבטח- לאו דווקא, בחיי שלווה – יש ויסתובב עליהם ראשם, והם מתכחשים לעצמם… לא נאה עשירותא לישראל! אמנם לא נסינו בחיי שלווה והשקט אולם למות מתוך שיר אנו אוהבים. אנו אוהבים ללכת לקראת המוות, כלומר, היותם מובלים לגרדום ולשיר… גם בשעה שאנו מעמדים אלי קיר, אנו רגילים לשמוע אל ההרינה ואל התפילה. הרגל זה כבר נעשה אצלנו טבע, אנו שרים ועולים בדם ואש ותמרות עשן. אנו שרים ועולים מאז ומעולם ועד ימי הביניים של שנת 1937'

מתוך הקדמתו לשלת כרכי שירתו העברית יצא לאור 1937 אחרי פוגרומים של 1935 1937 בשלוש ערים ערים בהם נפלו יהודים חללים ונפצעו רבים

עוטף עזה

לבא כמוסר סיפורי עבר לא על מנת להשוות אלא על מנת שידעו כי יש הד בקורה להם לבין העבר. ארץ המציבה חידות.
ההבדל בין הספר לפריפריה. פריפריה ללא מלחמה. השועל… של קישון: מושבים על גבול הלבנון שהוזנחו, יחסית. אז טענו כי לא הצליחו לפרוץ אל החדשות משום ריחוקם ממוקדי השליטה.
מצד שני היתה תפישה מאד ברורה של ספר. הידיעה כי נוכחותו של מישהו שם מחייבת אותי כאן , הוא המאפשר לי לחיות בתנאי שלום. הפריפריה היא השוליים המכבידים. קיומה סוחט את המרכז פריפריה שמפריעה למרכז. אם היה שם שקט לא היו מפריעים את מנוחתי…
מדינה יכולה לחיות בכמה קטגוריות הדבר היה ניכר בשטחים. גם כשהמדינה איבדה את המחויבות שלה לסולידריות שם היא המשיכה להתקיים. בעבר לסולידריות היו מחירים עתה מבקשים שהיא תהיה אדמיניסטרטיבית. לא הלך רוח המחייב להינתק מהמערכת הקיומית של חיי לערוך חשבון חדש להיחלץ אלא חוק המקיים סולידריות בנוהל, בחוק, בסדרי שלטון. אל מול חוק זה עומדת הפילנטרופיה ותורמת במקום שהחוק אינו יודע לפעול, במקום שהחוק עוצר תהליכי פעולה. היחסים בין הפילנטרופיה, השלטון וההתנדבות מורכבים. האם ההתנדבות מסוגלת לעורר את הפילנטרופיה ואת החוק? האם היא יכולה להצביע על ערעור המשטר הכלכלי חברתי?
התביעה של ישובי עוטף עזה היא תביעה להתעוררות הסולידריות כשיטה מדינית. ככזו היא חשובה לא רק ליישובי עזה. לצערנו הרב היא מסוגלת להטריד את אמצעי התקשורת להשאיר את הבעייה חיה ואקטואלית. אך דווקא היא הוחרפה בשעה שהשטר השתנה ומתחת לאתוס פרודוקטיבי המדגיש את הייצור הוא קידש את חוסר הרגישות כלפי הצרכים המינימאליים. כאילו דרך מהלכים של צמצום ההכנסות של העני והגדלת ההכנסות של אלו שיש להם כדי להניע את העניים לעבוד יותר בלי לקחת בחשבון כי רבים התייאשו וקבעו עצמם בעמדה פריפריאלית המבקשת חסד ולא צדק.ללא ייצור אלא סמכות של בעלי רכוש על מי שאין להם. הם קבעו את אתוס הפיס והשיתוק כהד מתאים לחברה המיואשת מרצונה לערוך עצמה עם ספר חברתי התובע תיקון.

ההפתעה הגדולה של יישובי עוטף עזה ושדרות לא היתה נפילתם הנמשכת שנים.

תקדימים
פינוי הילדים בית הערבה, הקיבוצים ב1948
תפישת הפליטות של המתפנים. מכתבי לאה שחם ואברהם. משפחת פיין. אסתר בעלייתה.
הפינוי ב1920 מאורעות תל-חי
אי הפינוי של ירושלים וצפת.
פינוי במלחמת העולם הראשונה פינוי ראשון למצרים בכוח ופינוי תל אביב בגלל הקרבות על עזה.
הפינוי והאי צדק בשנים ההם.
1942פינוי הילדים ומטולה מפני הצבא של וישי.
התחושה של אין כלים לטפל במצב 'כבר לא צבא חכם' 'המקלות במקום רובים' לפני צבא רומל ופילוג בשורות הפלמ'ח ומצד שני הכושי עשה את שלו. יש נושאים אחרים על סדר היום המשברי.