עין גב

קיבוץ עין גב הוא ביתי ומושא חיפושי המתמידים גם כחבר, כבעל תפקיד, וגם כמי שמנסה לעקוב אחרי סיפורו הפתוח.

ברכה לנקלטים

ברכה לנקלטים

קבלנו את השבת , בנרות , בברכת שיר , ביין ובלחם. כך נברך את המצטרפים.

נרותיכם יאירו לכם ולנו את העולם מחדש והרי ידוע כי נר קטן יודע לגרש חושך גדול, וכי נר הוא נשמה. אנו שלעתים נקמטו חלומותינו , זקוקים לנשמה נועזת ומאירה.

השיר יגיע בלחן צעיר ויצרף אתכם אל בני גילכם בקיבוץ, לצעירים שחיכו לבואכם .לשותפות שלכם ביום יום התובעני ובחלום המתקן. יחד תוכלו לחדש , לטפח וליפות , לעשות טוב וליצור.

ברכת היין תמלא אותנו שמחה והעזה גם בשרקיות המדכאות וגם בחום הגדול ותעניק לנו עוז, חסד וצמיחה.

וברכת הלחם הטובה שבאה מסוד חלוקה, שיתוף והודיה תעיד על עבודה מתמשכת ואחווה גדולה.

נכון, הגעתם מאוחר. גם מי שאחר שבועיים ולא היה כאן ביום הקובע בשביעי ליולי 1937, והגיע באוגוסט של אותה שנה אמרו לו אחרת חביבי, חדש תהיה בשבעים השנה הבאים והוא ישיב בחיוך : בסתר לב הכל יודעים כי הכושר להתחיל נדרש בכל גיל, בכל רגע, והמחדש הוא שיכול לחדש ימים נושנים בחיקן של זריחות עתידיות .

שהרי הסיכוי היחידי של ההמשך הוא הכישרון להתחיל.
שבת שלום.

אסתר פיין ומרפאת הקיבוץ שלנו

בויבע מעישס ביקשו ואני הרי סבא אני וכל סיפור שאספר הוא בבחינת סיפורי סבתא .(אני לא יודע למה קיפחו את המין הגברי בסיווג הסיפורים כסיפורי סבתא ,אולי משום שהמין הגברי האוהב לרכל נוטה להכללות ולא מוכן לקרוא למה שהוא אומר סיפור שנשמע לא תכליתי , רכילותי) אך הפעם אספר סיפור כזה.
כידוע לכולם כשאנחנו , חברי גרעין אמירים, הגענו לעין גב מלכו שניים במרפאה. השלטון היה אבסולוטי. אבסולוטי נאור היה שלטונו של הרופא ד'ר מנקו. אסתר לעומתו לא ניחנה בנימוס המופרז של האיש וגם לא השתתפה במסיבות חצרו הקטנה שהיתה העתק מינימאלי לחצרו של הקיסר האוסטרי בוינה. אכלו שם נקניק שלא היה מקובל בקיבוץ , שתו, שמעו מוסיקה קלאסית והשמועה אומרת שאפילו רקדו שם ריקודים סאלוניים. השמצה זו הסתובבה בחצר הקיבוץ אך אני לא ראיתי מימי בקיבוץ את החטאים הללו מתבצעים. אסתר לעומתו ייצגה את רוח התנועה החלוצית ולא השתתפה בחגיגה. היא עמדה על משמר העבודה.

כשהגענו לעין גב חלק מאתנו היו רגילים לעבודה חקלאית והבעייה שלהם היתה מזג האוויר וחלק התגעגע לימי התיכון העליזים. אך כולם סבלו. מהחום ומהשרקייה. כוחה של הרוח הזאת היתה גדולה משלה (צריך תמיד לזכור שהצריף בו קיבלנו את ההחלטה לבנות את חיינו בעין גב הועף על ידי שרקיה) לכולם היו פרונקלים, עייפות כרונית מבילויי לילה ומנדודי שינה, ומהתפריט הדל בחדר האוכל. מרכזי הענפים שלחו אותנו לאסתר. היא הבינה יפה את תפקידה : לא לתת לעצלנות המדבקת לפגוע בכלכלת הקיבוץ המקרטעת. שיפחדו ממנה יותר מהפרונקל.
אז עדיין לא עסקתי בהיסטוריה אך תהיתי מאין שואבת היא כוחות להזריק זריקות, שטיפות, חוקנים. ואני עוד התנשפתי עם אסטמה ואפיסת כוחות.
האויבת מספר אחת שלי היתה השרקיה. רק הייתי שומע את העלים זזים וכבר הייתי מתחיל להתנשף. ההורים המודאגים שלי בשגרירות ישראל בפאריס כתבו לד'ר מנקו שעלי לעזוב את המקום. והוא פגש בעקשנותי והחליט לעשות מעשה. הוא גילה כי יש זריקות מאיימות בגב שיכולות או לטפל באסטמה או להניע אותי לעזוב . אסתר לא הבינה כך את העניין : צריך לתת לו זריקות כדי שלא יתחמק מעבודה ולא ישכב שם בחדרו. התככים של החצר של דוקטור מנקו להדיח אותי מן הקיבוץ לא הצליחו כי אסתר עמדה לצידי והיתה מוכנה להזריק לי את הזריקות בחדווה. רק אז נודע לי כי הביאה עמה מהצבא האדום אתיקה אחרת הנוגעת לכאבים. הכאב הוא חלק מהבראתו של אדם בריא. שם הוא לא יכול לשחק. שם הוא לא יכול להתחמק מהתייצבות מול עצמו. היא האמינה כי מרבה כאבים יהיה לאיש אותנטי. והיא הרי כל ימיה נלחמה על כך שמישהו שעבר מה שהיא עברה יש לו מהיכן לתבוע לעצמו את הזכות להביע דעה. כמו 24 הזריקות בגב היא לא חסכה מאתנו אף פעם את מה שנראה היה בעיניה כאמת.

איה זינגר

למשפחת זינגר

לצערי לא אהיה בלוויה של איה ובכל זאת הייתי רוצה להביע משהו מרגשותיי כחבר למשפחה וכחבר עין גב.
בבית העלמין הזה טמונים רבים מבני משפחת זינגר . דורות מתוך סיפור מתמשך של משפחה שידעה גלות , בית הנבנה בימי מבחן מתמשכים ואסונות כבדים. מימי ילדותה ראינו את איה המתמרדת. לא תמיד פענחנו את סודה אך חשנו כי היא מבקשת את הזכות לבנות חיים שלא בצל. להשתחרר מאבל ולפנות לאהבה ולאישור עצמי. גם כאשר בנתה את חייה והתנסתה בקשייהם לא וויתרה על רצונה להילחם לחיים וכך החלה בדרכה כאחות החותרת להבנה עמוקה ומעורבות בחזית העמידה לצידו של האדם החולה.ראינו אותה לומדת וחוקרת ועובדת מסורה. גם באבל הגדול שעטף אותה לא וויתרה על מאבקה לחיים . ידענו עד כמה ניהלה מאבק נחוש על החיים שלה ועל ערך החיים של סביבתה. עקבנו מלאי הערכה אחרי המשפחה הנאבקת על חייה של איה . לאחרונה ראיתיה בשבילי עין גב עוקבת אחרי הנכדים ביום חג והיא נשארה צרובה בזכרוני על אם הדרך ותובעת לחיות באחריות.
עתה כשאנו רואים את הנכדים בשבילים של הקיבוץ הלב הומה להמשך הקשר של המשפחה לאדמה הזאת, לבית בעין גב.

בלהה

המועד , שמגיע ויגיע כל שנה ,
מעלה את הכאב של בין המועדים.
את הגעגוע המחריף לבלהה שהיתה לנו כקמע של אביב.
מסרבת לשרב האכזרי, לרוח הקרה.
תמיד לא צפויה כפריחה עצמה.
שלא כאביב צעיר ומפונק המאיים לברוח,
בלהה תמיד הבטיחה להישאר.
היא שמרה את הפורח כנערה, כאישה, כאם , כסבתא ולנו כחברה.
מחסניה גלשו חיוכים.
אביבה היה סקרן לבאות, משוטט,
בארץ גילתה עולם ומלואו, בעולם בית חם,
המקרין על הנוף אנושיות ותקווה.
בלהה שבה מטיוליה לשבת בצילו של העץ ליד ביתה, מבצרה.
עם עיתון, ספר וחיוך ,
צמאה ומגלה כל יופי.
אורגת בחוטים משוכי צבע,
תופרת טלאים לעולם קרוע,
גוזרת בדים לכסותו,
מורדת בסבל באצילות פרחונית.

היא הלכה מאתנו באביב

________________________________________

אבינועם דוברי

נפל הפור ושוב פקד המוות הערמומי את אהובינו. אבינועם שנאבק כל כך בעד החיים וניצח לא פעם נלקח מאתנו . למרות הכאב והתמיהה אנו יודעים כי הלך כמנצח. לא איבד אף לרגע את הכבוד האנושי שבהתמודדות.

היינו ילדי ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות, חיינו בין הפגזות ותורים למים, בין קציצות חוביזה ופגז יומי ששוגר אל האויב מהדוידקה. קינאנו בפלמ'ח וחיינו את הימים הראשונים למדינה בתום ילדי. אבינועם חי בשכונות ירושלים השורשיות ביותר ומשם הגיע לצריף התנועה המאוחדת ברחוב הנרקיס. בין ילדי עדת החורש כבר אפשר היה לראות את שצמח שנים יותר מאוחר: אבינועם המחבר אנשים. היו בחבורה הירושלמית מושחזים , בעלי קונדס וכריזמה, אך כשצריך היה משהו התובע עבודת נמלים ויכולת לעזרה היה אבינועם שם, תמיד דואג , תמיד יודע את הפרטים ומתעניין. הוא היה לרשת ביטחון ידועה לכל ההרפתקאות המוזרות של בני הנעורים. המצפון שלו אף פעם לא נרדם בשמירה.

כשהגענו לעין- גב הוא היה בינינו איש מרכזי. לא ידענו אז עד כמה נתקשר למקום. אבינועם היה בין חלוצי הגרעין ברקימת קשר עם בני המשק. הוא הדריך וכאן פגש את שלומית והתקשר בעבותות משפחה וטבע עם הסיפור של עין גב. כאן בבית הקברות אפשר לראות עד כמה נקשרו סיפור המקום וסיפור המשפחה .

כל השנים שמעתי כי הוא עוסק באריזות. אף פעם לא נודע לי מה היה העיסוק במדויק אך ידעתי שהיה זה עניין גדול. חשבתי אז כי לא מקרה הוא שהגיע לאריזות, הרי הוא תמיד גונן וכיסה, תמיד הבין כי בפרטים ניתן לאפשר לשמור על הטוב והחיוני. כי כל דבר יכול ליפול ולהיפגע, כי יש להגן
ולתת ביטחון.

הרשו לי להגיד משהו אישי. אבינועם היה שכן לי באחת התקופות הקשות בחיי. הייתי מזכיר צעיר מדי בקיבוץ והאסטמה פקדה אותי. חברי הצעירים היו עמי בימים רעים אלו. הוא היה שכני הטוב. דאג לי ונאלץ לא פעם לשאת את הבושות שלי. הוא עשה זאת כמו שידע : ברצינות תהומית וברצון לא מובן. היה בו משהו שנשמר כל השנים : תחושת אבהות. לא פעם שאלתי את עצמי אז מהיכן הסבלנות? אבינועם חש עצמו אבא דואג ורבים חשו כלפיו כי אכן כזה הוא. אני יודע כי במשפחה המורחבת שלו הוא היה אחראי לשבט.

לפני שנים כתב חלוץ מבוגר לחברו : כשאנו צעירים קל לשמור על חברות , זה מתרחש בטבעיות מוחלטת, גם אם אינך זקוק לה אך כשאתה מבוגר ואתה זקוק לחברות יותר מאי פעם היא נעלמת ואתה נשאר לבד. ענה לו חברו : אני מוכן לקבל את דבריך כאמירה כללית ובתנאי כי בין שנינו זה לא יחול. אבינועם לא הסכים כי נאבד את החברות גם אם כל אחד הלך לדרכו. הוא האמין בידידות שלא פוסקת עם הגיל ועל כן ארגן שניפגש . לא תמיד זה היה קל וטבעי אך הוא לא וויתר וכולנו יודעים עד כמה זה היה לנו טוב. ברגעים אלו אנו יודעים את זה יותר מכל.

אנו מלווים אותך אבינועם אל האדמה אליה התגעגעת כל חייך כאן בעין גב. הגרעין לא יכול לסדר את תור המוות, אפילו לא באסיפה הכללית. כל אחד ביומו, כל אחד בדרכו, אך אנו יודעים כי את רגשי האחווה בינינו גם בשעות אלו של כאב, אתה טיפחת וגידלת ברגעים לא צפויים. בפגישתנו האחרונה אמרת לי דומע ונבהלתי : צריך לדעת להיפרד. ולא הבנתי מה אמרת. אני לא יודע אם אתה חשת והבנת. אך הרעד של קולך אז ילווה אותי.

לשלומית ולכל בני המשפחה שידעתם כה יפה להיות עם אבינועם ולהצהיר במעשים את אהבתכם הגדולה אנו בטוחים כי תיקחו אותה עמכם בכל מקום ובכל עת.

מוקי

ראש השנה בעין גב

תחל שנה וברכותיה

ארוחת החג פותחת את השנה. הסועדים מוזמנים לברך בשולחנם את משפחותיהם ואת אורחיהם.

יין

נרים כוס לחיי השנה החדשה. כוס יין

ברוך אתה ב' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן
לחיים

מאכלים

על השולחן מוגשים מאכלי ראש השנה. תוכל לאחל משהו מן הבטן לשנה החדשה. התחלה חדשה עם רמזי אוכל. הזדמנות לברך לאחל, לקרובים למשפחה למשפחת הידידים הגדולה. כל אחד ורמזיו, כל אחד ותקוותיו. הרי ראש השנה הוא חגה של התקווה. יום תחילה וסיכום. יום תקווה ויום זיכרון.

תפוח, עוגית ודבש

התפוח העגול יודע לשדר שהכל מסתובב. שכל התחלה היא גם סוף, שכל סוף הוא גם התחלה. כל גבול הוא גם שער. ראשיתו של העולם שנברא בראש השנה הוא גם הראשית הנמשכת של המקווים לתיקון.
עוגית החיטה המעגלית היא עגולה כתפוח אך קשורה אל האדמה כחיטה. בתוספת הדבש , אותו תבשיל של מטבח הדבורים מסמל גם את המתיקות וגם ידידות שכה נחוצה. נטבול את התפוח בדבש ונאחל

שנה מתוקה שנת תפוח בדבש

דגים

הדגים הם סמל לפריון,כשאוכלים את ראשם בראש השנה אומרים 'נהיה לראש ולא לזנב' אך אנו נאכל את הדג בתקווה של שפע

תהיה השנה הבאה עלינו לטובה שנת שפע ופרנסה

תמרים
עץ התמר זקוק לאש (השמש משמים) ולמים רבים (שישקו את שורשיו) וביניהם גדלה המתיקות.

נברך עצמנו ב

שנת עבודה ויצירה, שנת יחד וצמיחה

שבועות

-אחרי ימים ארוכים של עבודה בשדה ובמטע , הקיץ ממשמש ובא. החיטה נקצרה והפירות הראשונים כבר מוכנים.

– בימי קדם היו חקלאי ארץ ישראל מכניסים לסלים את פרי עבודתם והולכים לירושלים להביא את הביכורים לבית המקדש. שיירות ארוכות וססגוניות היו מתכנסות ועולות. חוגגות ומודות על האדמה שנתנה את פרייה.

– חג השבועות נקרא חג הטנא והנה באים ועולים ילדי הגן ונושאים בסליהם הקטנים את זכר המסעות ההם של בני ישראל, את שפע הפרי, את המחויבות של עובד האדמה.

_____________________________________________________________________

-בפסח אכלנו מצות. פינינו חמץ. היינו מודאגים האם ירשה לנו הזמן לחכות לטפיחת הלחם . האם נוכל לקצור את השדה?

– עברו חמישים הימים ועתה חלפה הדאגה. הגיע זמנו של הלחם. בימי קדם בפסח הביאו לבית המקדש מצות בשבועות לחם.

-גם אנחנו כאן בעין גב ידענו לחם מקומי שהשביע את החברים שנים רבות. בימי תחילת הקיבוץ ועד שנות החמישים היה חבר הקיבוץ אוכל בממוצע חצי קילו לחם ליום. עתה נשאר לנו ריקוד הלחם.
_____________________________________________________________________

-חג השבועות היה גם חג מתן תורה. שם רחוק מארץ ישראל, במדבר עלה משה על ההר וניתנה התורה.

-מנהיג החקלאות שלנו עומר עלה כנראה על הר רחוק ולא יכול היה למסור לנו הערב דין וחשבון על מצב החקלאות . על כן נשמע דרישת שלום מקוצרת ממצב הענפים. מגודש הסלים.

_____________________________________________________________________

-חג השבועות היה לנו לחג החלב, לחג הגז, לחג הדיר ,לחג הרועים. ביום אחד, גם חג הפלחה גם חג הכבשים. גם חג הלחם, גם חג החלב. בימים קדומים עמדו זה מול זה בחג שלנו יחד: חג סיום הקציר חג העדר הנודד.

-בימי קדם הוא לא היה. הסרט. המצגת. עכשיו הוירטואליות חוגגת אך היא חוגגת את החג שלנו את חג השבועות. וגם אם היא אור צבע ומנגינה היא מזכירה את האדמה ואת הדרך, את השיר והחלום.

-לא רק פרי נביא, סוף של עבודה קשה אלא נחוג את ההתחלות המבטיחות של המחר. התינוקות שנולדו השנה יעלו עם ההורים לבמה. זה כדי לעשות תמונה וחגיגה בלב. כאן עולה רק הנבחרת. השנה נולדו נכדים רבים לקיבוץ הפזורים בכל הארץ. התינוקות העולים עתה לבמה מצהירים בזאת: בקרוב, בימינו, כל תינוקות עין- גב לפזורותיה ייפגשו כאן על המדרכות, יראו את המקום, יחושו את האהבה ויצטרפו למקום עם חלומותיהם.

-בסוף החגיגה עלינו לברך את אורחינו חברי כפר עזה המתארחים אצלנו במחיאות כפים סוערות. ברכות חמות מתוך תודה על עמידתכם . מי ייתן ותשובו לשקט של בנייה . מי ייתן כי נוכל למלא את הטנא בברכות של שלום. ועד אז : ביתנו הוא ביתכם. ובינתיים נזמין את כל משתתפי הטקס לשיר את שיר הסיום.

עין גב עץ התפוחים היאפאני

כיצד מתחברים אל הנוף?
שני הדברים הבולטים בנוף העין גבי היו הסלעים והסדריות, עצי הדומים או השיזפים. שיחים אלו נפוצו מאד במקום.
היו חברים שחשבו שכדי להתאקלם בנוף נכון להישען על הקיים. הם החליטו להרכיב על השיזפים פירות חדשים ולנסות פירות חדשים ולנסות לטפח אותם כעצים מקומיים. לשם כך הביאו עץ תפוחים יפאני. הרכיבו אותו על הסדריה. ההרכבה הצליחה אך התברר כי עד שהעץ יתרומם יעברו שנים רבות. ומהיכן יבוא הצל? הוחלט לוותר על ההסתגלות לנוף המקומי, לעקור את עצי ושיחי השיזף ולהביא גם לכאן את עץ האיקליפטוס. מהאוסטרליים והניו זילנדים ומאלה כבר היו לארץ ישראלים. אלו התאימו לעולמה של תנועת הנוער: הם גדלו במהירות הבזק.
עץ התפוחים היפאני שלא ברור אם הוא עץ תפוחים או יפאני ממשיך לצמוח כעד לפרויקט הסביבתי שלא התבצע. הפיקוסים הברושים והאיקליפטוסים שצמחו במקום שיחי השיזף הקוצניים זקוקים כל הזמן לגיזום דרמטי. הם אוהבים להישבר בבת אחת.

עין גב

אור הגנוז

1.כישלון מגדל בבל מ.
2.ההר והמפתח גרשום שלום
3.התגלות א. שלונסקי
4.ארץ הצבי אליהו פומפיאנסקי
5. מי חוקר את ארץ ישראל א. בן יהודה
6. מגבעת קובנה להרי יהודה י. פיכמן
7. אהבת ציון הפלא הראשון י. פיכמן
8. נפש בני הכפרים – ונפש בני הקריה א. מאפו
9.הבוצרות והבוצרים א. מאפו
10.בין מרגלים לבין התגלות ש.ש. אפרת
11. הפוגרום, המהפכה והעלייה לארץ ציון -אנשי העלייה השנייה
12. מנת חלקי להתגעגע לאחרים- ש.ה. ברגמן לקפקא
13 איך מתחילים מ.
14. יהודי עם כינור א.ע.ש. ב, 303
15.חזירים בבית ובחוץ א.ע.ש. ב' 25
16. ההעזה להיות מגוחכים לוי שרה יצקר.
17.תירוש הנוער א.א. אורבך
18. חזור הביתה א.ע.ש. ה' 50
19.זיו השכינה לא יגה ב. כצנלסון
20.עוד מעט יבוא הסוציאליסטים
21. ניגונו של יוסף 50 שנות דגניה
22 ד'ר הרצל מת אך תקוות ישראל לא מתה שמריה בראון
23. אבא צנח על הריצפה
24. מה יפים הלילות בכנען יצחק קצנלסון

25. טרם הספקתי לסקל את הגבעה קצאפ מ. עמוד16
26. להתמודד עם האלפים סלוצקין על זלצמן
27.כה רחב וכה צר כאן בנציון ישראלי
28. הורה על סוסים מנדל פורטוגלי
29. הים נשקף בחלונות ר. כצנלסון
30. הלאה ירדן הלאה זול
31. עלייה לרגל לירושלים
32. הפגנה נגד המכנסים הקרועים ס. העלייה השנייה
33. רשמי נוף אשר ברש ספר העלייה השנייה
34.אצלנו הכל תמיד לפני ס. יזהר
35 לנרחבות הזו אין גבול ס. יזהר
36.הטבע באמנות העכשווית ג. עפרת עמוד 23

37 בובות בדגניה ומה עם ההורים שלי
38. מי ידאג להורים
39. שמריה אינו מתנגד לשימוש במילה אלוהים שמריה ברהון
40 על קבלות שבת שמריהו ברהון
41. לא צריך להתחכם מדי
42. בפסח שרו התקווה דגניה

43. אנשי המעדר מ עמוד26.
44. מגלים את חוט הברזל והתלם הארוך
45. בכלי העבודה ראינו את הנשק המחולל מהפכה
46. תנחום משוחח עם הוושינגטוניות
47. הברושים והבארון רוטשילד
48. הגויאבה של חיותה בוסל
49.עץ התפוחים היפאני עין גב

50. רחקה רות מן השדות ד. זכאי
51 . רתוק ככלב למלונתו ד. גלעד
52 תפילת החורש דוד גלעד
53. הללו את אלוהי החיים הגדולים ד. גלעד
54. גינות נהדרות של חיה חיה תנפילוב
55. ירקות מדגניה לדמשק פניה ארצי
56. ילד חקלאי דגניה.
54. הרגשתי שצריך לתת חיים ברקוביץ
55. אם יראוני ששוטף רצפות אני אבוד יוסף פיין
56. העבודה מקור השראה ותנחומים מ. ברץ
57. מתגוללים
58. הבכי והשיר
59. חולבת ושרה מרים ברץ
60. על קצות אצבעותיה מרים זינגר
61. טרדות וחיי יצירה
62. אין חיים חשובים א. שיידלובסקי
63. החלוץ ברל כצנלסון

64. לחפש אדם מ . עמוד 35
65. הקוף
66. חברות לא רק ברעיון אלא גם בחיים מ. פורטוגלי
67. רשימות מיומנו של שלמה קפלן
68.רמזים לנפילה חיים צדיקוב
67. התאבדות על קברו של משה ברסקי גרשון
68 .שיחת רעים גלויה בצל פילוג תנחום תנפילוב
69. געגוע לחווית המכתבים מרים זינגר
70. שנים נופלות לתהום
71. ישנה דגניה פורחת ,אבל אין קבוצה חיה תנפילוב
72. ברית מילה על הר כנרת
73. על הר כנרת חורבן גמור קיפניס
74. ביקשנו מכנרת שתהיה לדגניה מ. על פי הרחול

75. אהבה גורדונית גרשון ז'וקובסקי
76. לחיות שנים בכפרים קטנים בגליל
77. ללוות יורדים – תשעה באב חיותה בוסל
78. לעשות קפיצת הדרך רבקה מייטוס
79. הייתי שיכור ממראה עיני מרדכי וינר
80. להחזיר אנשים מן הרכבת דגניה טעם ראשונים.
81. לפני כל שאלה עמדנו כמו לפני קיר אטום. סלוצקין על תנחום תנפילוב
82.האם חיינו היו חולין תנחום תנפילוב
83. תמיד עסוקים בפוסטה, ברכבת ובטלפון תנחום תנפילוב
84. הכל מתעטף בחומר ולא נראית הנשמה תנחום תנפילוב
85. איפה מרים זו השמחה והרעננה תנחום תנפילוב

86. בנין חברה קהילייתנו הוגו הרגמן
87. השער להיכל המקבים עודנו פתוח לרווחה שלמה הורביץ
88. לא נאהב זה העונש דגניה
89. לא יכולתי למבטים רוזנברג
90 שפת המעשים נתן שחם
91.כוחות נביעה, כוחות השראה מ.
92. חבילת ימי א. אורבך
93. שורשים עמוקים תחת כפות רגליה נחום גוטמן
94. כבשנה נכנס לפרדס
95. חברים מספרים על שלמה קפלן האפט ,רוטברג
96. תחת מנורה אחת דגניה
97. אתה האל קינה לבוסל
98. הכוכב הרחוק והאושר צ. שץ
99. את הנוער נקימה צ. שץ
100. ומה אם יהיה מאוחר? צ. שץ
101 אינני רוצה ללכת בחושך ברקוביץ
102. בת השיר ודרכי רועה הרוח יומן של אלכסנדר הרועה
103. טון גבוה טון עמוק א.ד. גורדון
104 בתור האביב אחזור רחל המשוררת
105. הלך נפש א.ד. גורדון ורחל
106 חבלי שאיפה גדולה א.ד. גורדון
107 בין מאיר יערי לא. ד. גורדון מ.
108. בין בית אלפא למאה שערים
109. ריבה סלוצקין
110. עץ תמר בנציון ישראלי
111. מותר לכתוב מכתבים פרטיים השומר בצעיר ס.ס.ס.ר

112. דגניה- המוטו?

113. לסלול דרך למהפכה מ. עמוד 82
114. אל לך לשכון בהררי ציון זליג טיאר
115. על ברל ,על מהפכה ועל געגוע.
116. התגלות רחל כ. וברל מ.
117. קסם האלימות וגודל המפעל מ.
118. רעים מדגניה לקיבוץ מברית המועצות.
119. מה קרה בוויה נובה מ. אלקינד

120.על ארוחת ציפורים וסרפדים פרומקין עמוד 91
121. רציתי להכות את בריל שידלובסקי
122. יום עבודה במטבח חצר כנרת
123. מחכים לאוכל וקוראים עיתונים דגניה
124. צלחת שלום אנדה יערי
125. יעל גורדון אוכלת , דגניה

126. בארץ היו אומרים לבושים כסולדאטים עמוד 95
127 מכנסים שלמים יש רק לאחד מהם כפר גלעדי
128.בכפר גלעדי היה ארון בגדים משותף שרה חנקין
129. כל אחד כובס לעצמו
130. תלבושת ייצוגית דגניה
131. לחלק באופן שווה.
132. המטפחת האדומה מרים זינגר
133. לבוש צבעוני מרים זינגר

134. צמות עמוד 99
135. מאגרות פסיה אברמסון בלבבי ספוג
136. החברים רעבים ואתן רצות
137. לעוף אליכן
138. אין לנו בעל בית
139. נ.ז. היה לפלח
140.מטאטא דגל 'השומר' ופת במלח קיבלו את פני המשפחה
141. תני לו שם בלעדי מ. פורטוגלי
142. הרבה אומץ ומרץ אבדו לי
143.כלניות ברובה צבי בקר
144. לסדר את הזוג במקום אחד
145. הבה ניקח לכל אחד ארבע בדואיות צבי נדב
146. איך הלב נקרע משמחה חיה תנפילוב
147.חתונה שמואל דיין
148.הפסקתי לרקוד כשהגיע זמן החליבה מרים ברץ
149. התחתנתי שלש פעמים מרים זינגר
150. איך התחדרנו יונה בן יעקב
151. זזו הלבבות לעומתנו יעקב ברקוביץ
152. נעל אחת אבודה מ. על פי רבקה
152א. חתונה וחג נטיעות מ. חדש
153. נולד בן, נולד בן חיה תנפילוב
154. יגדלו ילדים נמוכים, ידיים ורגליים רזות, ראש ובטן גדולים
155. רגש כי ישלוט עליזה פס
156. יום חג עליזה פס
157. אל תתני לקפוא עליזה פס
158. שובה אלי עליזה פס
159. במרעה עליזה פס
160. כביסה
161. משק מעורב יבטיח עבודה לנשים תנחום תנפילוב
162. סיוד בדירות בדגניה על יהודית גלעד
163. האם הרגש שלך כלפי יוסף מחייב שלא לחיות?
164. המשפחה החדשה
165. אופי שונה ומשפחה אסתר מלמד
167.לא הספקתי לראותך שלמה כנרתי
168.פשוט ומסובך גם יחד מאיר ספיר
169. מגילת הקבר רבקה ומאיר עמוד 126
170. השולחן הוא כל יכול
171. מיטה לתינוק

172. מקל ונס מ. עמוד 131
173. בין הקבוצה לקיבוץ ולתנועה
174. על המלחמה א. שידלובסקי
175. כניסה מבוהלת לארץ סכנה יעקב טהון
176. הצער העמוק שאינה לנו הגורל
179. תנחום מבכה את מות בנו
180. כופר היישוב
181. עקיצת עקרב חיה רוטברג

182. סדר פסח חלוצי ערב המלחמה שליח של דגניה עמוד 137
183. נא לבנות במה לתיאטרון הפתוח הבימה
184. הפסנתר

185. פירוק החומות עמוד 139
186. הבאר והמגדל
187. מדרכות יהושע מנוח

188. כעין שיחה נח נפתולסקי

אדם רוצה למצות את כל יכולתו. חרד מבזבוז. מהזנחת הרגע. מכישלון המאמץ. הקשר בין היחיד והציבור הוא דבר מיסטי.הקשר בתוך המשפחה עוד נראה ברורות. חוש פרימיטיבי כאן. אולם הקשר עם הכלל הגדול גם הוא פשוט. זה אינסטינקט של יחד בסכנה. יחד בתקווה. אצל עמים, אצל כל העמים ממשלות מבטאות את האינסטינקט (לא תמיד נראה לנו איך הן מבטאות.) מארגנות אותו. מארגנות ומרכזות את הקורבן. אצלנו אחרת.
ויותר קשה בכל.

את תשוקת האדם לבא בשער, למצות את עצמו אין לראות כדבר למען האחרים. אולי גם כאן האינסטינקט של החיים, האינסטינקט של הוולד המוגן…
אנו והעם זה לא דברים שנים וזה לא זה מול זה אלא מאי? נו. פשוט ומסובך גם יחד. כן רק על זה עוד אחזור לך שוב: כשאת חושבת על הזמן ועל מקומנו ועל עמנו אל תשכחי לרגע את הילדים, את בניך, זה מוכרח משהו לחדש לך.

למה ב'מגילת הקבר', כך כיניתי בחיוך מר את מחרוזת מכתביך נפלו מילים שפוגעים בשלמותה: נשיקה חמה, ידידי יקירי, איחולי הצלחה וגם רחמים. את הרחמים לא הבנתי : הן נראה אני במגילתך כיצור אשר בקלות, בגאווה ותשוקה רוכב על מזלו ודורס ורומס באכזריות את שלוותם וחייהם של אחרים. ההערה הזו היא רק צליל אחד מהאופרה שהשתוללה בי כמה ימים ולילות.
עד שראיתי דבר פשוט, בהיר ומכאיב:
את סבלך וזה העיקר.

אולי יבוא היום, המנגינה לא חדשה ומוכרה לך כבר ודאי ויתגלה שבעצם שני אנשים שאהבו איש את רעהו נתפתלו תקופת זמן ארוכה ושבעו מרור עד שחזרו איש לרעהו והיה זה בערוב יום והרגע יהיה מלא רחמים אל גם מכאיב מאד, מאד על מה שעבר ואולי יכול היה לא להיות כאשר היה.

השבוע הוא כולו מוצלח. יש איזה מצב רוח מרומם… היום היה גיוס להוצאת תפוחי אדמה. לו היית רואה איזה גיוס! השתתפו 110 איש מבוגרים. יחד עם הילדים התנפלו על עשרים דונם שדה ובלעו אותם בבת אחת. העבודה התנהלה בהתרוממות רוח כזו שלא ראו בכנרת. זה היה ממש חג.

אנחנו בחורות יש לנו לב שנולד לאהבה. ומפני זה אנחנו משלמים על כך ביוקר. זאת הסיבה שלך כל כך הרבה בחורות שאהבו אותך ויאהבו אותך. מי שיודע לדרוש סוף סוף מקבל את שלו. מי שלא יודע לקחת לא הכנס לו ליד. אבל אם זה צדק זאת היא שאלה.

חבל לי על כל הילדים הקטנטנים שאנחנו מביאים בחוזקה לעולמינו המושחת בלי שהם יבקשו אותנו. מביאים אותם בשביל להשאיר אותם לנפשם ולגורלם המר להמשיך בכל אותן השגיאות שאנחנו התנסינו כבר בהן.

לו יכולתי למחק את חיי שלא יישאר סימן מהם… אארוז את זה בחבילה ונמשיך לסחוב את השנים כמו שהן…

יורשי הייתי רוצה לראות בכם התגלמות ביתר שאת של גרעינים שנשאתי ואני נושא בקרבי והם לא הגיעו לגילויים המלא והמאיר כאשר חלמתי.

אמא חומר מיוחד, נושא מטען חיים כביר ורוח עזה. אינני יודע עדיין לקבוע איך זה השפיע על חיי ולכנות את הדברים בשם.

עין גב במערכה- הקדמה

עין גב במערכה

ששים שנה עברו מאז מלחמת העצמאות. שבעים מהקמתו של קיבוץ עין-גב. אנו מגישים לקוראים החדשים את הספר 'עין-גב במערכה'. מהדורתו הראשונה של הספר יצאה בתש'י 1950 בהוצאת 'מערכות'. השנייה הודפסה בתשכ'ב -1962.
עין גב במערכה הוא ספר שצלקות המלחמה בו טריות מאד. הוא נכתב סמוך מאד למאורעות. העדות שלו מן הימים הגורליים ההם חתומה בצורך לבטא את האבל על נפילתם של החברים, את החששות שעוד ליוו ואת הנחרצות לפתוח פרק חדש.

עין-גב היתה הקיבוץ העברי היחידי במזרח הכנרת. גבולות ארץ ישראל שנקבעו בחלוקה בין המנדט הצרפתי לבריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכו לגבולות מדינת- ישראל הצעירה בזכות עמידתו של הקיבוץ במערכה הכבדה .
מדינת ישראל בימיה נשענה לא רק על צבאה אלא על הכוח הצבאי של היישובים על הגבול. סיפורה של עין-גב היה סיפור על עמידת חברי היישוב לבדם בקרבות קשים. חברי עין-גב היו מודעים לכך שעליהם לנסות לרקום יחסי שלום עם שכניהם אך להתכונן לרע ביותר. היישוב ערך הכנות מדוקדקות לעמידה לבדו במערכה.

כשפרצה המערכה בעמק- הירדן היתה עין-גב מכותרת על ידי הצבא הסורי הפולש. המוצא היחידי שלה היה הכנרת.הצבא שתקף אותה היה גדול פי עשר ממספר הלוחמים שהגן עליה. עין- גב עמדה בקרב הקשה והיא אולי הקיבוץ היחיד בארץ שלא הסתפק בהגנה ויצא להתקפה כדי להשתלט על הר סוסיתא השכן.

הספר שלפנינו הוא ספר של קולות רבים. לא של מפקד עטור תהילה אלא של קיבוץ. מפקדים, לוחמות ולוחמים, אמהות בפינוי וילדים. יש בו עדות מצולמת ומצוירת.

עדות קרובה זו לא ידעה לאן יתגלגל הסיפור. מה יהיה עתידו של הקיבוץ, המדינה , הגבולות, המלחמות, מה יהיה דיוקנה של החברה. דווקא משום כך נראה היה לנו חיוני להיפגש מחדש עם אותה עדות ראשונה ולמוסרה לדורות הצעירים.

קיבוץ עין-גב

זיווה

את עין גב תלווה תמיד תמונתה של זיווה עם הלחמים. גם כשעבדה בגן הירק , גם כשעבדה בבתי ילדים, בטיפול בחולים. במועדון או במחסן הבגדים קראו אותה תמיד בתמונה אחת : עומדת זוהרת ונלהבת עם ככרות הלחם ומגבירה את ריח הלחם בעולם. מול החול והאש, מול המחסור והקרע היא מחייכת ויודעת כי יש בשביל מה ולמה.

אפשר לנחש כיצד נראתה זיווה ביום העלייה על הקרקע של עין גב. מסביבה מהומה גדולה והיא מתרוצצת כדי שכולם ידעו כי פה עושים משהו ענק, שייכתב לא רק בהיסטוריה הפרטית שלה.
בכ-92 שנותיה, גם כאשר הרוח עזבה אותה, היא ידעה כי היא חיילת בצבא הציוני. לא חשוב באיזה עמדה היא עומדת היא מייצגת את בן גוריון האגדי ואת טדי קולק הרמטכ'ל של צבא הציונות. לא סתם חיילת . היא חלק מהמשפחה הלוחמת. הפרימוס של משפחת קולק בימים ראשונים נקראה למשימה לעזרה והיתה למטפלת ילדיו וילדי תמר : חברה נאמנה לכל החיים. כל שבוע היה הטלפון המקודש לבית משפחת קולק כטלפון למי שהיה עבור זיווה גם מקור של גאוות שותפות וגם של אהבת אמת .

זיווה היתה תמיד דרוכה כמי שיכולה כל יום להיקרא לעוד מצווה. היא התהלכה ביננו כממונה על מורל היחידה. צריכה להוכיח כל יום את דבקותה במחנה הלחם והיחד. להתחפש בפורים או לעמוד במפקד ביום העצמאות. כשגילתה שמישהו אינו נלהב מספיק היתה תמהה או תובעת.

את המאפייה של עין גב בנו מאבני בניין שהורידו מן ההרים על מגררת שהומצאה על ידי צבי גרינהוט. היא היתה בנין מיוחד. אבני הבזלת רק הוכיחו כי זהו בית שצמח מתוך הנוף המקומי. בבית הזה נאגרה האנרגיה של החברים בימי קושי : כשהיה לחם בבית כל המחסור וכל הסיפור נראה אחרת. זיווה היתה שם. אם נזכור שעד שנות החמישים חבר קיבוץ אכל בממוצע כחצי קילו לחם ליום אפשר להבין עד כמה מבניין האבן הקטן יכולה היתה לצמוח התקווה.

זיווה נולדה בווינה היתה חברה בתנועת תכלת- לבן .את תנועת הנוער לא עזבה כנראה גם כשיתה בת שמונים. בכל מצב היא הניפה את הדגל למרות מצבי רוחה המתחלפים. היא דיברה כמי שהולך בשורה , חי מסביב למדורה רוקד הורה לתוך הלילה. אך גם כמי שיודע לתבוע ולתמוה למה לא קורים דברים.

כשעבדה במחסן הבגדים גילתה לתדהמתה כי הרבה בגדים מתווספים לארון הבגדים הלא מסומנים. שחברים אינם הופכים עולמות למצוא בגדים שזרקו לכביסה.מייד התריעה : האם אין זה סימן כי תקציב הבגדים גבוה מדי? האם זה סימן שמשהו לא בסדר בקיבוץ? ואולי מה שהוא לא בסדר עם החברים?
כך גם היה כשעבדה במועדון.. המועדון היה מקלט לרוח בקיבוץ. לשם כך עמד בו המאוורר הגדול הבלתי קונבנציונלי שנשלח מהשליח של עין-גב בברזיל. אך היה במועדון גם עיתון 'דבר' שהזין את הרוח. זיווה ביקשה שריח הלחם יפוץ גם משם. דאגה לאוכל ולסדר. וכרגיל אצלה הכל במתח גבוה. בסימני שאלה לגבי האנרגיות הציבוריות.

פעם אחת הגיעה למתח עם הקיבוץ. עין גב חיה על עבודה שכירה. אז קראו 'עבודה שכירה' לעבודת החברים כשכירים . עבודה שכירה נועדה להביא קצת מזומנים לקופת הקיבוץ המדולדלת. זיווה לא בחלה בעבודות כאלה כעוזרת בית בטבריה ועבודות אחרות. אך כשהקיבוץ ביקש לשלוח אותה לפלוגה המגוייסת בסדום היא התנגדה. השאלה הכי מרה אז בקיבוץ היתה שאלת עזרת הורים . זיווה היתה צריכה להעלות ארצה את אמא שלה. באסיפה היה וויכוח רבתי והחברים קיבלו, לא בלי וויכוח, את טענתה כי הפעם צריך לוותר לה. לא כולם הסכימו. הביקורת לא נחסכה. אך ההחלטה נפלה לטובתה . עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה : הקיבוץ החליט לוותר אך בסופו של דבר זיווה הגיעה לסדום…

המשפחה היתה לה עיקר חשוב. אחיותיה ,אחייניה, כל מצעד הדורות היה לה חשוב. היא ביקשה להקים מפלגה של הגלאנצים בעולם והקפידה לשמור עליה מכל משמר. המשפחה דאגה לזיווה כל השנים מפני הבדידות. גם ברגעיה הקשים.
זה הזמן להודות למשפחה למשפחת קולק ולצוות של הבית הסיעודי על שיתוף הפעולה, על העזרה ועל החמלה שגילו בשנים האחרונות לחייה. זהו מסמך חשוב לכבוד האנושי.

הרשו לי לסיים בנימה אישית. זיווה לא היתה בקיבוץ כמה שנים. כשהייתי מזכיר בן עשרים לפתע היא הופיעה בחדרי. שכבתי במיטה בהתקפת אסטמה. היא הופיעה כרוח סערה. לא הכרתי אותה ואמרה לי : אני באה לקיבוץ שלי. אני לא ידעתי מה לעשות . מזכיר צעיר ובלתי מנוסה. האם להשיב לה בחיוב או לא. להתייעץ לא היה עם מי. שמעתי את קולה הנחרץ והייתי נבוך. לפתע ראיתי את פניה. אלו היו הפנים שביו מוכרים לי כבר אז מתמונת הלחם. אמרתי לעצמי מי אני מול האשה הזו המגלמת את הסמל של הקיבוץ?

אושפיזין

אושפיזין

כאן אל מול קסם ים כנרת תבנה שלומית סוכת שלום. בימים שנדדו מדי שנה להיכל, לבית המקדש, הקפידו אבותינו דווקא לגור בסוכות . הם לא שכחו כי בית המקדש המהודר היה פעם אוהל של נודדים. מיתרי הנודדים ליוו את ההליכה השמחה והקלה.וגם אנו נשיר לסוכה ולקסם המקום.

חג הסוכות הוא חג האורחים. כמי שנודד במדבר התחייבו הנודדים לתת בית לכל מי שלא הכירו. לכל אורח הזקוק למים צלולים , לסעודה מחזקת את הלב, למנוחה במסעו ולביטחון מרודפיו. עוד לפני יציאת מצרים היו אבותינו הרועים הנודדים מחויבים להכנסת אורחים . המבחן הגדול היה קבלת הזרים, הלא ידועים. הנודד שלא ידוע מיהו ומאין בא. הסיפורים מספרים כי לעתים הזר, העייף אינו מי שהוא נראה: הוא יכול להיות מלאך אלוהים, להיות איש בשורה ולהתגלות כאחד מאבותינו. מכאן התגלגל אלינו רעיון האושפיזין. כל סוכה היא סוכה מארחת.

ומי תארח הסוכה על הדשא? הסוכה העין גבית, מתחת לדקלים מול ים כנרת ? את אורחינו היקרים, את תושבינו , את ילדינו ואת החברים שלעתים זקוקים להתארח כדי ליצור קשר וחום בין הקרובים והרחוקים בחצר הקיבוצית.

מה ראוי לעשות עם אורחים? לתת הרגשה טובה ולספר סיפורים. כל אחד מניסיונו, ממסעותיו, במדבר וביבשות הרחוקות והקרובות. כל מי שנוסע לארצות רחוקות יודע כי הוא יחזור לספר את סיפורו בסוכה הפרוצה אל הכוכבים והים הקרובים אל ביתו.לפעמים עם צילומים דיגיטלים , לעתים במילים בוערות.

ובערב הזה לא נשב מול במה ונחכה להופעה הגדולה מן החיים.אורחינו ילדינו וחברינו יתארחו בסוכות, ישמעו וישמיעו מסיפוריהם ויקבלו מזכרות למסעם הבא.וכאשר נחזור לבתי הבטון, לא נשכח להשאיר את הדלת פתוחה לאורחים קרובים ורחוקים.

לבינה יום הולדת 90

לבינה לחג של תשעים

מגליציה המקיאה את יהודיה לווינה הרוקדת וחושבת, עטורת הארמונות והדנובה. אותה וינה המקבלת בתרועות את הרוצחים. מווינה לתלפיות ילדה קטנה שנשבתה על ידי ההיסטוריה והתמרדה.
בשורת מות יורו אחיך בעין גב קראה לקיבוץ הצעיר לאמץ אותך ואת חבריך ואותך לאמץ את המפעל.
חייך נקשרו לאפוס השובב, לאחראי להלחמות , למלחמות ולסיפורים, לסוסים ולפטישים. לים וליופי. ואת אלחוטאית אגדית בזמן קרבות. מטפלת לילדים שכבר לא טמנו מכתבים אבודים במזוודות סגורות. עושה ודואגת, מאמינה וחוששת ומקדישה למשפחתך המנצחת לדורותיה.
כבר לא ילדה ועדיין בלב רוחשים רגעים רחוקים ותקוות נעורים. עתה הכל לאט- הזמן לפניך. מורגש נטל הזמן אך הנוף והאהבה עוד קוראים.

הרבה ברכות
מאמי ומוקי

יושקו – קטע

ביתו של יושקו היה מבצרו.
הבית הצנוע על שפת ים כנרת הכיל פרטי פרטים מכונסים ומאורגנים למופת.
צינור דיבר אל צינור, חשמל לחשמל. בולי הדואר מרחבי העולם היו מכונסים
בסדר מופתי. בודאי שכחו כי הודבקו על מעטפות דומעות ובישרו בשורות מעוררות שמחה. כבר לא ידעו כי נשאו פחדים מארץ לארץ, מיבשת ליבשת. כאן אצל יושקו הגיעו אל המנוחה הנכונה אל הסדר הטוב והבית.גם המטבעות שידעו הרפתקאות ושחיתות, עצב עניים וחמדת קבצנים סודרו בביתו של יושקו על פי קטלוגים ועל פי מהלכה המסודר של ההיסטוריה. מוסיקת מופת סודרה במדפים כך שהכינור והתזמורת ידעו בדיוק מתי לומר את שיש להם לומר. האור בשירותים נדלק בפקודה מסתורית והשולחן היה נכון לכל אורח. אילזה כרעה ליד הבית ימים ולילות כדי לנקש עשבים שוטים ולהצמיח תלתן רך במקום העשב הקשה. ומסביבה הוקפדו סדרי השקייה מיוחדים שכל טיפה תגיע ליעודה.
ביתו של יושקו היה מבצרו והוא היה בו המלך . כל פרט חייב היה לשדר :כאן בית.
המבצר הזה עמד אל מול ימי הבראשית והנעורים של יושקו כפי שהוא מספר.

כיצד מגיעים מן הבדידות של ימי הנעורים אל הבית ? על ידי התעקשות ומאמץ. יש ליצור תשתיות והן לא מתחילות בדשא ובצינור אלא במילוי משימות, בגיוס, במלחמה. בתחילה נרתם יושקו לקיבוץ ולמשימותיו . עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חש כי עליו להתנדב. כך הוא מספר :

ששה מפגשים על קורות עין גב

ראשית קשרי עם גורדון היו מעשה של ילדות. הייתי בן אחת עשרה, בן של דיפלומט של מדינת ישראל, מדינה בצנע, שטולטל בעקבות הוריו, מראשוני משרד החוץ הישראלי, לארץ שופעת בשרים. הילד, כלומר אני, חשתי אי נחת מ'מעמדי' המשונה כנציגה הקטן של מדינת ישראל. החלטתי כי תשובתי למצב המוזר היא להצטרף לתנועת נוער חלוצית שקראו לה גורדוניה. והנה אני עומד מול תמונת גורדון הזקן ומעיין בכתביו. תגובתי המיידית כבן אחת עשרה היתה הזדהות. היום אני לא כל כך מבין איך יכול ילד לחוש קרבה לבעל זקן לבן , לישיש שמת לפני המון שנים. אך אז חשתי כי אני מבין מה הוא רוצה ממני, מה הוא חושב. כילד חשבתי כי לגורדון כל הפתרונות . היום לעומת אז אני חש שהוא הוא חד את כל החידות. מאז ועד היום הוא לא עזב אותי ואני מגלה בו כל פעם מימדים חדשים.
מסעי בזמן עושה אותו כל פעם יותר אקטואלי ואותי יותר מלא פליאה.

היום איננו יכולים לדבר עם גורדון כפי שהוא רצה. בחייו היה הפוגש בו צריך לשיר אתו. לרקוד אתו, לדבר אתו, לקבל ממנו מכתב אישי. אך אולי דווקא הניתוק שנכפה עלינו על ידי הזמן מחריף את זיקתנו לשאלותיו, לכנותו העמוקה.
גורדון הקדיש את חייו הבוגרים לצעירים. הוא היה מודע לכך שהוא זקן בין צעירים. היום אולי לא היינו קוראים לאדם בן חמישים – ששים זקן אך אז , בין החלוצים הצעירים הוא היה נראה כסבא טוב שהיה כה חסר להם. אך בניגוד לסבא רגיל הוא לא נכנע לנסיבות, לא התכופף בפני המצבים. הוא היה אדם המחובר לקרקע ולשמים ויודע כי יש ללמוד לסלוח אך גם לתבוע. מעצמו ומחבריו.
.
ראייתו של גורדון חורגת מהגות פוליטית המגיבה לתהליכים ,למאורעות, להיסטוריה, הוא מבקש לשוב לזמן הרגיש ביותר לקיום : לרגע ולנצח, לטבע ולתיקון האדם .

גורדון היה לדעתי האקולוג הראשון בעם היהודי. זיקתו לטבע בפרטיו היתה קשורה לזיקתו ליקום – לקוסמוס . הוא ביקש להשתחרר מאינטרסים של יצרן המשתמש בטבע ומקיומיות אנושית הקורעת את האדם מהמכלול הגדול. הוא העמיד מול מדרון החיים החבוי בזמן הקיומי את הביטוי האנושי של החיים. חיפושו של העם היהודי לקרקע תחת רגליו היתה בעיני גורדון הזדמנות לגלות בעבודה בטבע דרך להשיב לאדם את היכולת להשתלב בטבע. הוא חשב שהיהודי השב מגלותו יכול בקשריו המחודשים לטבע לתרום לשיקום הפצעים שפגעו באנושות בעקב הפיתוח של טכנולוגיה שאוהבת להפוך לטכנוקרטיה, לשלטון הטכניקה על הטבע ועל חיי האדם. כאקולוג גורדון ביקש לא להשתמש בטבע , לא לנצל אותו, לא לראות בו משלט או מקלט אלא לחוש אחריות לכוליותו. . כשם שכל אדם המתייחס לחברו מציין ביחסו את מחויבותו לאנושות כולה , כל אדם העובד בחלקת שדהו צריך לראות את היקום כולו. זוהי פעולה גופנית החושפת עניין רוחני מוסרי. בניגוד לציונים רבים שביקשו לעצב דמות של פועל חקלאי המשוחרר מכל פעילות רוחנית שעלולה להדיח אותו מאורח חייו כפועל חקלאי , גורדון ראה בעבודה בטבע עניין רוחני. איננו זקוקים לפועלים נעדרי רוח שיוכלו לחיות ככאלה בלי לשאוף אל הדעת, בלי להתחייב אל המוסר. צריך לעבוד בטבע כבני אדם החיים חיי רוח ופורצים אל אוצרות הדעת.

השמירה על הטבע לא נעשית מתוך זעם על הציביליזציה אלא מתוך מודעות לאינסופיות הגנוזה באדם, במשפחה, בחבורה, באנושות. אינסופיות זו שכה הודגשה בתורות הסוד היהודיות ובהגות דתית רחבה היתה לגורדון למחויבות מוסרית אישית בעולם הנגלה. הוא היה מודע לכאב, לייאוש הגדול המתלווה לתהליך בו מתגלה המחויבות לטבע ולאדם.

גורדון האמין כי מעבר ליצרים שהציוויליזציה המנותקת מהטבע פיתחה וזיקקה באופן מלאכותי, אלה יצרי השלטון והמין, יש סיכוי להתנסות מוסרית הלוקחת בחשבון את האינסופי שבחיים האנושיים. את האופק הפתוח של הטבע . הוא לא היה רומנטיקן המבקש את הפרא האציל ששועט ללא חוק ומקסים את החברות האנושיות השבויות בבית הכלא האורבני. געגוע זה נראה היה בעיניו פרי של מצוקת המונים שאיבדו את תחושת החיים, שנתלשו ממקור , שגלו מביתם.

הוא חיפש את היחיד ואת העולם, את הקשרים בין האנשים. הוא האמין שבפגישה שבין האדמה והמילה העברית, בזיקה שבין השיבה מגלות לבניין הארץ בעבודה יוכל העם היהודי לקדם את האנושיות, את האחריות ליחיד, את קשריו של האדם אל הטבע. פגישה כזו לא יכולה להתקיים בחברה שהכוח הצבאי לה הוא עיקר. שהריבונות הפוליטית היא לה סם מרדים את החוש המוסרי.
גורדון האמין כיהודי מסורתי כי העיקר נעוץ ביכולת של האדם לחנך את עצמו. לגלות בתוכו את היכולת לחתור אל המעשה המחדש, לא זה השובר, המהפך אלא זה המסוגל לשוב אל יסודות קיומו ואל פסגת יצירתו.

ארנון

אנו מלווים את ארנון בדרכו האחרונה.על הדרך עזב אותנו. ואנו עדיין מקשיבים להמיית קולו.

פעם פעמיים ביום הגיע טלפון. לא בהול. שואל. מהסס. ותמיד הסתיים בשאלה : יהיה בסדר? ולא ידענו מה להשיב . לנחם או להשתתף בדאגה. מה יהיה עם כל הצער הזה? עם כל הלבה הרותחת שכובתה על ידי כדורים?
בנעוריו צולח הכנרת היה. אלוף . פעיל . אתלט. אך אחוז חלומות.

הוא היה נער של מאחורי הקלעים .ההכנות לפסטיבל המוסיקה תמיד הקסימו אותו. כשפסח התקרב היה אבא שלו , יעקב , היוזם והמארגן של הפסטיבל נכנס למתח ולבו היה מזהיר אותו. אך ארנון הנער היה מהלך מאחרי הבמה תמיד מתאהב באמנים . כורת עמם ברית של הערצה. כאביו ואמו האמין באמנות. בשיר היפה, בדקלום הוירטואוזי. שעות היה יושב ומתבונן באמנים שאבא הביא לקיבוץ. אמא שוויתרה על הפסנתר בגלל אצבע ששותקה תמיד שידרה: הייתי. ניגנתי והוא חלם על היום שבו יופיע. יהיה כמוהם.

את שיריו היה מגיש כפרחים לאנשים שהכיר , שדמיין, שביקש שינצחו בשבילו. הוא כתב לכל מי שהאמין בו מכתבים והם היו רבים. לא פעם הם חשו את הערצתו וענו לו בהתרגשות. את שיריו שלח לכל , קרא אותם טלפונית לקרובים לו ואף איגד אותם בחוברות .לכל העולם איחל טוב אך כל הזמן סער מבפנים. כוסס בו פחד נורא מפני החיים. האמין כי במחוזות המוות נמצאים הוריו ודווקא שם הם זוכים בשלווה.

הוא זכר תמיד את ימי האקטיביות שלו כשהיה טרקטוריסט בתמנע. כשלמד תיאטרון. כשהיה על הבמה בתפקיד קטנטן. האמין במשפחתו. אך לא האמין כי יכול להביא ילדים לעולם כי ידע את נפשו. על כן לא פסק לאהוב ולא היה יכול לממש את אהבתו. ליווה את הילדים שגדלו בסביבתו התומכת בהערצה ואהבה עצומה.אך חשש להיות להם למעמסה.

הוא עקב תמיד אחרי המוות והחיים. תמיד ידע לומר בת כמה אמא ואבא היו צריכים להיות . באיזה גיל בדיוק מת דיין ומה עשה בן גוריון. היה שומע מוסיקה מושבע במיוחד שירים עבריים. הכל היה צבוע בצבעים עזים של תהילה למרות שהמוות והמחלה איימו בלי הרף.

הנחמה העיקרית שלו היתה השגרה.העולם היה עליו קשה כל פעם יותר ותמיד תהה על אלו השטים בו עם דגל מורם.בפשטות. היה משוכנע כי המוצלחים אינם יודעים כאב לב מהו. רק מחלות. הוא ידע כי הוא במדרון אך תהה על הקצב. על הסוף , על המחיר. קשה היה לנחם אותו. מה יהיה אתי? שאל ונאחז בכל אמירה שהבטיחה לו טוב. אך כאשר היה מקבל הבטחה ולו המהוססת ביותר העז לשאול מתי יקרה הנס וארגיש שחרור מן הכאב התוסס? אך אם היה מישהו מודיע לו כי הוא בעצמו לא בטוח אם יהיה טוב, או אם נודע לו על כאביו של חבר ומחלתו דאגתו לעצמו היתה מתפזרת איך שהוא והוא היה מחייך כאומר. אל תדאג. יהיה בסדר, למרות הכל. על החולים ביקש לדעת כל פרט כאילו על ידי דאגתו הוא מרפא . על כן היה נהג בריאות הנאמן ומזדהה עם כל חוליו.

בדרכו הוא האמין בעין גב , גאה היה בהישגי דור הוריו. נאחז בכל פרט מן העבר וחייך על כל חדש . ובלבד שלא יעמיד אותו במבחנים של שבירת שיגרה. הוא ידע דור ההורים עשו זאת. הם בנו פינה חמה עבורו. היה לו ברור כי הם ניצחו. על ניצחון זה היתה גאוותו הגדולה.
הוא ראה עצמו תמיד חלק מבית הילדים בו גדל. קבוצת 'זית' היתה לו פינת אושר חבוי. בקבוצה היו לון האנשים אחים, גם אם לעתים אחים רחוקים. אחים לחוויות גדולות ולפכים קטנים. עמם למד להגדיר צמחים, לגלות במלחמה, לעמוד בחפירות ולשבת במקלטים, להתפלג, לשחק ולשיר. 'זית' היתה הרפתקאה ואחריות טוטאלית. דרכה בונים מולדת והזייה, אתה מלחינים לחלנים והיא חבורת שחקנים בתיאטרון העולמי. הרי יש בה את שושנה המטפלת, וגיטה המורה לטבע, אליעזר מתקן העולמות ולאה בן יוסף שמקשטת אותם. כל אלה ורבים אחרים הם הפלמ'ח החינוכי שביחד ובמתח עם ההורים בנו את סוכת נעוריו החמימה.

ניצחונו היה ברור. עין גב תחבק אותו בכל מצב. תדאג לו בזכות הוריו ובזכות משפחתו שדואגים לו מלמטה ומלמעלה.
באמצע הדרך שבת ליבו . האם דאג לעתיד? לדבריו רופאו אמר לו: אתה יציב. והוא ביקש להיות מאושר. עתה הוא יודע את הסוד אותו רצה לדעת כל ימי חייו. מה קורה אז. ואולי שם למעלה ידקלם את השיר של אלתרמן שאהב לדקלם ביננו

עוד חוזר הניגון.
מוקי צור

ארנון אהבת חיי,

בשדות חייך הלכת כהלך ללא דרך, ללא מוצא.
ידענו מעט אושר, עד השבר הגדול.
סעדתי ותמכתי בך בכל מאודי. ראיתי צל אדם
מהלך לפני אחרי טיפולים קשים מנשוא.

אהבתי אליך הגיעה לדרך ללא מוצא.
ידעתי שכך ימשיכו גם חייך אתה – ללא מוצא.

שמרנו כ-40 שנה על קשר תמידי.
איתי יכולת להיות אתה, תמיד.
ברגעי התרגשות קטנים ובנפילות תהומיות מטה.

היינו מין משפחה שכזו. משפחה שחלמנו לבנות
ביחד בנעורינו הרחוקים.
זכית לחוות את מאיה כביתך ואת נכדיי אהבת
ללא גבול.

ילד עם לב גדול ורגיש עד לכאב.
רק נשמה אבסטראקטית יכולה לכתוב כך:

השיר

תנוח בשלום, אהבת חיי, ברגבי אדמתך, ביתך,
עין גב, שהיה כמקלט והגנה לכל ייסוריך.

כרמלה

ארנון יקירי,

חיית חיים מלאי כאב, בדידות וקושי.
אך בתוך כל אלה יצרת סביבך הרבה חוטים עדינים של קשר.
קשר למקום ולנוף.
קשר לאנשים דרך התעניינות של מה שלום הילדים, מה חדש.
קשר מכתבים וטלפונים עם אנשים מחוץ לעין גב, מתוך ביתך, מבצרך, שבו הרגשת בטוח, שומע מוסיקה, כותב ומנסה למצוא טעם למרות הקושי.
חיית חיי צניעות והסתפקת במועט.
ידעת כל כך להודות וליהנות מכל מחווה קטנה שקיבלת ומכל תשומת לב ועזרה.
כתבת שירים ודרכם ביטאת את רגשותיך ומחשבותייך והיית כל כך גאה בהם.
ארנוני – נכנסת לליבם של אנשים רבים רבים, במקום הזה שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה ושחיים בעין גם ובמקומות אחרים.
תנוח על משכבך בשלום – אבל באמת תנוח. מגיע לך לנוח…

רותי בריל

את ארנון אני זוכר כמעט מאז שאני זוכר את עצמי. זה לא רק שבתור ילד הוא היה מהדמויות הציוריות בגלרית הטיפוסים שאיכלסו את עין גב בשנות השבעים. אלא שגם מכיוון שבאותם ימים משפחתנו היתה נטולת רשיון ונבחר הוא על ידינו להיות הנהג המוביל כנראה עקב היותו בן כתה של אמי. כך המונה צבר הרבה שעות ארנון כבר מילדות ולמדתי לחבב את האיש על ייחודו.
לימים שגדלתי ומפלס מצוקותיו עלה הרבה למעלה מהבנתנו ומעבר ליכולתנו לסייע , שמחנו לפחות שאנו יכולים לעשות עבורו את הדבר הקטן וזה לשבת לידו בחדר האוכל בשעת הארוחות ולהוות לו לאוזן .
לארנון כמו אצלנו חדר האוכל היה הרבה יותר מסעד פיזי זה היה קודם כל סעד חברתי. ולא נראה לי שהיתה נפש אחת בעין–גב שלא היתה זוכה שם אצלו לשלום ממנו ,לפעמים מלווה בסדרת תחקירים. גם אם רב הטקסטים שיצאו מפיו היו מונוטונים כבר ספוגים במצוקותיו בכל זאת עדיין היה לנו קל להעלות אצלו חיוך. מספיק והיית מזכיר לו חומרים מעברו:את ימיו כטורפדו בנבחרת השחיה של עמק הירדן עת השאיר מאחור שחיין כמו עמי איילון או כשחצה את הכנרת לטבריה בצליחה המפורסמת אחרי הרגלים של עליזה שגריר, את השורה בתור ניצב בתיאטרון האוהל ,את קופסת העוגיות בחדר השומרים , את הבית ההפוך, את השיר שלו שהקריא שלמה ארצי בשידור, את המכתב שקיבל מפוליטיקאי כתגובה לספר שיריו, או סתם לבקש ממנו דקלום בע"פ של איזה שיר של חלפי. אלה רגעים שהרגשנו שלו לרגע היה מאושר ובזה היה שכרנו.
אין ספק שהנוף שלנו בחדר האוכל השתנה עם היעלמותו של אביר השולחן שלנו הנאמן .
א.צ