הרצון האנושי הריהו משול כחרס. הוא היה רוצה להיות בעל ערך, אך אין הוא שווה בכוחותיו לעולם שהוא מנסה להדוף מעליו. ריבונותה של המדינה מקיפה את העולם הזה, במדינה הריבונית האזרח יכול סוף כל סוף לרצות, הוא פועל באופן מוחלט. פנאי, ביטחון, דמוקרטיה כל אלה מסמנים מהפך שחל בתנאים ואת ראשיתה של הוויה חופשית.
אך כלום די בחידוש מדינת ישראל ליצירת חיים מדיניים? ויהא שאלו חיי רוח- היוכלו להכיל את היהדות? מדינה קטנה- איזה סתירה! ריבונותה, בשאולה כמו אורם של הירחים- התוכל להעלות את הנפשות אל השליטה העצמית המלאה? ברי שעם ישראל מתפתח בדרך שונה.
ייחוד העבר של עם ישראל כלום אינו מתבטא בכך שהוא גם נצחי וגם שלנו.
לא גאון רוחו הפוליטית, לא גאון רוחו האמנותית ואף לא גאון רוחו המדעית הם היסוד לבגרותו אלא גאון רוחו הדתית.
יהודי המערב שביקשו להיות פטריוטים לעם בו התארחו ערכו חיפוש מחודש לדת. התרבות הדתית היהודית היא משהו אחר לחלוטין מתיאלוגיה ריקה.
דת אינה מתחילה בהתגלות מנצחת, בלתי ניתנת להפרכה כזריחת השמש. יש הסתגרות של כמרים והטפות . בעלי המחשבה החופשית מכנים עצמם בקלות יתרה הוגים.342
יש אירועים השורפים את המושגים המביעים את תוכנם. אחרי השואה.
טקסט המודה לא על מה שאתה מקבל אלא על האפשרות להודות
בזמן ששליח ציבור אומר: מודים, העם מה הם אומרים: אמר: אמר רב: מודים אנחנו לך ה' אלוהינו, על שאנו מודים לך סוטה מ'א עמוד א'
השואה מתוארת על ידי לוינס כפסיון.
השואה, הקמת מדינת ישראל הם אירועים מעבר לכל כנסיה לכל כמורה לכל נס לכל דוגמה ולכל אמונה. אירועים כבדים מהארג שהם עשויים ממנו. האם היהדות עשתה עוול על ששרדה? זוהי חותמה של עמידה בניסיון. ישראל החזירה את התפוצה היהדותית למעמד של חיים. מקום התרחשותה של הקומדיה האלוהית.
לא משום שאדמת הקודש לבשה צורה של מדינה היא מקרבת למלכות של משיח.אלא משום שבני אדם החיים עליה מכוונים עצמם לעמוד בפיתויים של הפוליטיקה אלא משום שמדינה זו מקבלת על עצמה להגשים את החזון הנבואי. וויתור עצמי והקרבה.
למה צונזרו מלחמות המכבים על ידי המסורת? 307
הנרות עולים בקרשנדו מזמינים את העוברים ושבים. נרות חנוכה מאירים את החוץ.
הדמיון העממי נאחז בהתקוממות מול הרבים והחזקים על ידי המעטים הצודקים
החלש המשליך עצמו אל קלחת האלימות של הקרב מסתכן בכך שיתרגל לאלימות שהיה עליו לנקוט לעת מה. כלום יזנח יום אחד את דרכי הפוליטיקה והמלחמה שנבחרו לרגע? הוא מוצא עצמו נדחף אל עולם שביקש להחריב.
לכן חנוכה היא הוא אפוא לדידנו הפלא שבנר, שהנו עשיר יותר מן האנרגיות שמזינות אותו. הפלא שבמרובה שמוצאו במועט. הפלא שבחריגה אל מעבר, שבהתעלות. הרזיסטנס החשמונאי הוא גם אור שיש בו יותר מאשר במקורותיו החומריים. הטקסט התלמודי מחזיר את האופק המתמיד של הפלא. בכוליות ואינסוף הביטוי המרובה במועט מתאר את האופי המיוחד של התשוקה המטפיסית התשוקה אל האחר שאינה באה לעולם על סיפוקה, היות שאין ביכולתו של באני הזהה להכיל את האחרות האינסופית. כך פירש לוינס את אידיאת האינסוף אצל דקרט.
פך השמן קיום החומק מכל מגע מפוקפק עם החוץ, קיום רדום החוצה את המשך, נוזל לו בשולי החיים כתורה משתמרת באיזו ישיבה נידחת, קיום מחתרתי, המבודד במקלטו התת קרקעי מן הזמן ומן האירועים, קיום נצחי, מסר מקודד המופנה מתלמיד חכם לתלמיד חכם.
תנאי והבטחה למחשבה ללא כפייה המסרבת להיות הד גרידא, שאון תקופה.
משיחיות ועולם הבא. המשיחיות מכוונת למלכות של צדק. היא ההתמודדות
עם בעיות של פוליטיקה , של כוח, של מבנה. היא באה לגאול אותנו מאי הסדר, מאובדן החירות כנקודת מוצא. העולם הבא היא ההתמודדות עם היחסים הבינאישיים, האמנות, מה שאין המבנה יכול להעניק. יש שטענו שרק שינוי המשטר יכול לבטא את הממשות וכל ניסיון לדבר ולעסוק בעניינים אחרים הוא למעשה בריחה. כאמירה שיש להבטיח תשתיות ואז לא תהיינה תאונות. ואין טעם להעניש נהג שיכור כי הכביש במילא משובש ותאונות תהיינה. כי אין טעם לעסוק בהתמודדות של מורה מול תלמידיו כל זמן שהחברה ומשרד החינוך לא מעלים את המשכורת של המורים לא יהיה חינוך. קודם צריך להיות שינוי במסגרת ואז יבוא הסיפור המוסרי. העניין הציני היה להיאבק על המסגרת, על האפשרות להתמודד, על הצורך להבטיח מקום.
להבטיח מקום באמצעות מאבק על האין מקום על מה שעוד איננו. על האוטופיה על החזון המוסרי. חזון זה הציב אתגר שהניע את האנשים לעמוד בפני האתגר האישי , להתגבר על מכשולים בלתי צפויים, לפתוח את כל פכי השמן ששומרו בקצווי המחנה ולא נמהלו בחיים היומיומיים של הפוליטיקה והריאליה. הציונות היתה המאבק על היכולת למלא את הבריכה במים אך היא לא היתה הבטחת ההישג של השחיינים שבתוכה. היא הבטיחה לאנשים פרספקטיבה אולימפית אם יתאמצו לבנות את הבריכה אך כאשר נבנתה הבריכה הם סרבו לשחות במים. הם הודיעו כי לבנות בריכות זוהי האמנות שלהם והספורט שלהם. ואם ללמוד לשחות הם ילכו לבריכה אחרת. כששרי התשתיות החדשים שכחו כי אנשים צריכים להשתמש בתשתיות הללו ולראות בהן זירה בה יוכלו להיפגש, לתת האחד לשני. ברגע בה בוני התשתיות יאמרו אין זה באחריותי לקחת בחשבון שאני מאפשר למכונת הרצח להגיע לכל מקום באופן יעיל יותר פסי הרכבת יכלו להפוך למוליכי הפשע. כבר בתחילת המאה העשרים הודיעו הכל כי המצאת הרכבת היא שאיפשרה לייצא את האנטישמיות ולהפיץ את הפוגרום. הבלבול בין שני התחומים מסוכן אך הכרחי. פוליטיקה הפולשת לתחום של היצירה האינטימית, האהבה עלולה להסיט אותן ולהפכן לאמצעי פוליטי לצייר ולעצב את ממלכת הכוונות ולהפכן למכשיר השולט על כל העשייה . פוליטיקה עשוייה להרעיל את בארות העשייה לשמה. את ההכרה באחר את ההכלה שלו, את יכולתו לעמוד במטלה האינסופית של העמידה מול השונה מול היחיד. לחבל ביכולת ההתעלות שלו. היא עלולה להפוך מאתגר לדוגמה. להאכל על ידי הדוגמטיקה. לעומת זאת המוסריות החיה בזכות ההתנזרות שלה מחיי המעשה הפוליטי המפרידה בלי הרף בין הצדק לבין המוסר עלולה להחניק עצמה בבועה. בשימור של התגלות שווא. התגלות שהושחתה.
הנביא יכול היה להתנבא באקוסטיקה המדינית שבחנה את הצדק ואת המוסר בעין המורכבת של המלך ,הכהונה, הצבא והמוסר האישי משפחתי. היה בו משהו שידע שהוא מדבר אל רבדים שונים של עשייה אנושית ומטפיסית, אל תקופתו ואל כל התקופות שיבואו. שגם אחרי העלמות תנאיה של התקופה מילותיו יישארו ויבחנו בעתיד. בכך הוא נבחן ומכאן זיקתו לעתיד. לא כושר החיזוי שלו אלא כושרו לדבר עם העתיד שמוכרח לכלול גם משהו מהחיזוי שהרי אם לא מילותיו יהפכו לחסרות משמעות. הלימוד התלמודי בנוי על חורבות המלכות והעשייה המתערבת בפוליטיקה. על הפורום הקטן של תלמידי החכמים. על הפרשנות ועל ערעורה. היא תמיד מתעצבת תוך כדי וויכוח וסיור הגבולות המתמיד עם מה שנעלם. הפוליטיקה כשליטה על העוצמה ועל החוק שהעוצמה באה להשליט. הנביא לא היה יכול להתקיים כי לא היה יכול לדבר עם המלך ועם המלכות השולטת על המבנה הכוחני של החברה. זו היתה בידיים שלא הבינו או שללו בתוקף את סמכותו של הנביא. במקרה הטוב ראו בו מבשר של החלפת הסמכות ובמקרה הגרוע מעכב ועוין את הסמכות שבידו.
הציונות ביקשה להפעיל את כל האמצעים שהיו לה בתחום המוסרי, את כל כוחות הנפש ואת כל סיורי הגבול שלה על מנת לרכוש מחדש שליטה על תשתיות של פוליטיקה, של עבודה של יחס למקום ולזמן ולא להתבצר בנצח מדומה של בועה.
ולדימיר ינקלביץ אמר על הנס שבגורל היהודי המתרחש בשעה האחרונה, ברגע האחרון, באותו כמעט שכל שיעורו כחוד סיכה, ועם זאת הוא רחב דיו להותיר זמן לקול הנשלח לאחוז בזרוע המושטת אל הבל יתוקן עוד.
הגישה האחת רואה בטקסט מקור הוראה, בעוד הגישה האחרת רואה בו דבר, חפץ. ההיסטוריה הביקורתית על אף שיטותיה וענוותה למראית עין, מתיימרת להיות מי שעברה כבר את שלב השכיות הארכיאולוגיות שהועלו מן החפירות; היא מזמינה אותנו להשתמש באמיתות העתיקות הללו לא יותר מכפי שהיא מזמינה אותנו לחטוב עצים בגרזן מתקופת האבן, כל התחבולות לכאורה וכל משאבי החוכמה של התקופה האחרת מכוונים, לעומת זאת, להציל את הטקסט ממזלו הרע של החפץ, ולהרטיט בו מחדש את קולה הגדול והחי של התורה.
ההנחה הבסיסית של יצירת חברה ומשק המסוגלים להניע באופן בלתי סביר את ההיסטוריה לעבר מחוזות חדשים. שהקציר בשדה יכול להשפיע על תגובת במעצמות , שמחווה בינאנושית יכולה להקרין על הפסקת סכסוך פוליטי. ולהיפך שחגיגת ריבונות יכולה לעצב מהלכי רוח ומוסר. שהעם היהודי שביקש להתחפר מפני אימת ההיסטוריה יוכל לחץ אותה מהניכור ומהניצול. התחושה המלווה כל הזמן את המפעל הציוני עד כמה ניסיון כזה הוא פרובלמאטי דווקא משום שאין הוא מבקש לשוב אל הקרבניות כמתודה להשפעה על העולם ומערכת הכוח השוררת בו. לא מהלכי הדיפלומטיה ולא תזוזת הכוחות והטילים תשנה את מהלכם של הדברים. הן רק יכולות לחשוף את מהות הסיכון. לא הן המטרה של המפעל אלא הן צריכות לעת עתה למנוע את הרצון של אומות אחרות למחוק את האחריות כלפי העם היהודי.
לא להיות השמן על גלגלי המהפכה ולא להסתפק בעמדה של גלאי הצביעות המהפכנית בגלגוליה ובסתירותיה.לנסות לבנות מקלטים ומחסני חירום לעת שבר, לנסות לחיות מתוך רצון להגיע למדרגות צדק מתקדמות הן בשטח התשתיות והן במיצוי של היכולת לנצל אותן. הן במאבק לקידום המדינה הריבונית כמדינה המפעילה פחות כוח אך לא מתחמקת מהאתגר להביא לכך שלא יקרוס ויחרב המקום והזמנים יתערערו עד כדי כך שיאבד האמון ביכולת להשפיע והמדינה תהיה לזירת מלחמת הכל וכל. האופי המצטבר של ההיסטוריה היהודית של הדורות האחרונים דוחף את היהודי לשתי העמדות הללו. עד כדי כך שהוא שב אל האורתודוקסיה מתוך ייאוש ותוך כדי וויתור מלא על אחריותו ההיסטוריה העולמית להלכה אך למעשה מקבל על עצמו עול של אפוקליפטיקה פשטנית. ישנה התעלמות מכך שהמאמץ אפוקליפסה היסטורית כהנחה רוחנית דוחף למען מימושה של האפוקליפסה תוך וויתור על יסודותיה האוטופיים. אך המתעלם ממנה ברציונליזם יבש למעשה מפנה את הזירה והופך את מאמציו ההירואים למען צדק חברתי לפחות ופחות אפשריים לביצוע בגלל שהוא מעצים את המערכות הפוליטיות ההיררכיות האלמוניים לשוק חופשי של הפעלת כוח. הצורך בעיצוב חיים המערכות הקטנות , האינטימיות יחד עם הרצון לקחת אחריות על המאקרו יוצרות מתח מסוכן שבו הבוסר והפראזה מחליפות את הבשלות וההבנה העמוקה והבשלות מצמצמת את החזית עד כדי פינוי רבתי של חלל ריק אל אי ההבנה וחוסר בניית הסמכות שתחליף את הפעלת הכוח ללא שכנוע , באלימות. הנטייה להכתיב קצב של התפתחות איטית כדי למנוע כניבתו של קצב מהפכני עתיר אלימות שיהפוך מנקודת זינוק למשטר של קבע. הידעה העמוקה כי המלחמה והמהפכה המאבק למען שרידות אינם יכולים שלא להפוך למסע התאבדותי או נכנע לרוע אלא בידיעה מתמדת כי אין הם תכלית המעשים ולא בסיס למה שצריך לקרות. דגניה כנקודת ניסוי שאסור לה להיות נקודת ניסוי כי אם לא תבנה עצמה כבית קבע לא תוכל לשמור על היותה עמדת ניסוי. אך באותה מידה עליה להיזהר מבועתיות המתרכזת ברכילות על הנעשה בחצר. השומרת מכל משמר מהרחבת האחריות האנושית הסובבת. ההופכת מתהליך שיפוטי מתמיד לאורך שנים לשרשרת של פסיקות דין במשתנות עם הזמן בגלל התמורות והחלפה מתמדת של פרספקטיבות.
רוזנצוויג הוא אחד הפילוסופים היהודים הנדירים שלא רק הכיר במקומה הבכיר של הנצרות בעתידה הרוחני של האנושות, אלא גם הכיר בו מתוך סירובו להיות נוצרי. לחיות את חייו של יהודי אותנטי הרי זה להעיד על האמת המוחלטת: האמת האנושית היא תמיד האמת שלי. האמת חד וחלק שבה מתאחדות היהדות והנצרות היא האלוהים.. מה שמאפיין את האופן שבו אדם מחזיק באמת אינו ההתבוננות באמת זו (כמציאותה באלוהים. האמת הנוצרית והיהודית, אלא אימותה בחייו. האמת האנושית נוצרית כיהודית היא אימות. היא בסיכון החיים מתוך שחיים אותתה כמענה להתגלות, כלומר כמענה לאהבתו של אלוהים. אך אין ביד האדם להיענות אלא בחיי הנצח, כיהודי, או בנתיב הנצח, כנוצרי שהרי שני האופנים הם הכרחיים, וישנם רק שני אופנים. על כל אחד לחיות אך ורק בדרכו שלו באופן אותנטי. האמת האנושית היא עדות שהחיים נותנים על האמת האלוהית של אחרית הימים. רוזנצוויג מכנה את תורת האמת הזו ' תורת ההכרה המשיחית'.
ושוב: אהבתו של האל לאדם, המעוררת את אהבת האדם לרעו, היא התגלות, כלומר ביטוי של האמת. ההכרה שהאדם מכיר את האמת הזאת היא אהבתו הגואלת.אך באהבה יכול לחוש רק יש יחידי, כלומר בן תמותה. דווקא כבן תמותה היש הזה לוקח בנצחיות האל. העובדה שכל רגע עשוי להיות הרגע האחרון, היא ההופכת אותי לנצחי. האהבה העזה ממוות היא הנוסחה המקראית שרוזנצווייג נוטל כדי להתמודד עם חוק במוות כדי להתמודד עם חוק המוות, שבו נפתח ספרו המוביל אל החיים.
רוזנצוויג היה ליברל מנקודת הראות של החיים המעשיים הוא טען שלא ניתן להבחין בין מה שהוא אלוהי ובין מה שהוא אנושי, אף שעל אף ההסברים שנותנים להם סוציולוגים ואתנוגרפים הסברים תקפים מבחינת ראותם- יש להם, מבחינת אלה המקיימים אותם, אמת בל תתוקשר ועם זה אמיתות לא פחות מן האמיתות הסוציולוגיות. האינטגרליות של המסורת, שנראתה לו הכרחית לחיים היהודיים ושעשתה אותה להטרמה של של הנצחיות, אינה נדרשת מכל יהודי, אלא מכלל ישראל ולאו דווקא ממר ישראל. היחיד יכול לבחור מתוך כלל המסורת. אלא שלפי א. סימון רוזנצוויג בחר לקיים הכל.
270,271
נצחיות זו של עם ישראל איננה עצם הנס של הישרדותו. לא משום שהוא שרד בדרך נס הוא נוטל לעצמו חירות ביחס להיסטוריה. נהפוך הוא: משום שלכתחילה הוא ידע לסרב למשפטם של אירועי ההיסטוריה הוא התמיד בתוך ההיסטוריה כאחדות של תודעה.
כזו היא התביעה העתיקה שבלעדיה לא תוכל היהדות אפילו לחזור למעמד של אומה בין האומות, משופם שהיא קשורה מדיי לאומות העולם הגדולות והיא בשלה מדיי, אפילו בשכבותיה העממיות, מכדי לרצות בכנות ליצור לוקסמבורג חדשה, לבנון חדשה, כנען חדשה. מה שמסתער לקעקע את התביעה הזאת להיות עם הנצח היא האדרת משפטה של ההיסטוריה, כאילו הייתה בית משפט עליון על כל יש; זוהי הטענה כי ההיסטוריה היא היא מידת כל הדברים, משפטה של התודעה לגבי האירועים המצליחים, היעילים, לגבי מה שיש בו בולטות אובייקטיבית, איננו , לפי תפישה המרוממת את ההיסטוריה , אלא אשליה סובייקטיבית העתידה להימוג כעשן מול משפטה של ההיסטוריה.
כל אחד מאתנו חווה את היוקרה הזאת של ההיסטוריה מתוך חשש שמא ימצא עצמו בניגוד למגמה ההיסטוריה גישה שמשמעותה היא בסופו של גבר חיפוש חיינו כאירועים.(כיוון, משמעות ,וטעם היא אותה מילה. בצרפתית).
מטרת ההיסטוריה היא אינטגרציה של כל הרצונות האינדיבידואלים לכוליות אחת המובנת על ידי התבונה. אינטגרציה של רצונות אישיים וקולקטיביים. הרצונות הסובייקטיביים מיוצגים על ידי עשיות פרטיות ההופכות לכוליות מעבר למניעיהם.
הייחודיות של עם מתעלה מעל המציאות המתכלה של יחיד ושל ציבור. מחזוריות החיים בחגים היא סמל לפריצת החולף ומשתנה.
מדרש על ישמעאל שמלאכים אומרים לריבונו של עולם הרי עתיד הוא להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר. הקב'ה שואל ועכשיו מהו אמר להם: איני דן את האדם אלא בשעתו.
לצד החיים האלה, שהם חיצוניים למוסריות במובן העמוק של המונח, לצד חיים אלה המופנים כלפי חוץ, קיימים חיים יהודיים כלפי פנים, כל מה שמשמש לשמירה על העם הזה ועל חייו: צורות חיים אלה אינן משתבצות בצורות הגלויות של העולם; אך שמירה זאת על המקוריות ועל הפנימיות היהודיות היא פעולתו העילאית של היהודי בתוך הכלל- עולמיות.
… התביעה העתיקה ביותר היא התביעה לקיום נפרד בהיסטוריה המדינית של העולם.
