הולכת לקיבוץ \ אביבה זמיר

ספרה הקטן של אביבה זמיר 'הולכת לקיבוץ' הוא ספר מאיר עיניים.
אביה של אביבה זמיר היה בן של מהגר יהודי מליטא שהגיע ללונדון. הוא התחנך באנגליה , העריץ אותה והרגיש כי גם בשמה הוא עולה ארצה כציוני. בעצת וייצמן הוא הופך לפקיד בממשלת המנדט ומוצא עצמו כראש מחלקת העלייה של ממשלת ארץ ישראל הבריטי בשעותיה המכוערות ביותר. יהודי הממונה על סגירת השערים של ארץ ישראל . הוא התבקש על ידי המוסדות הלאומיים של היישוב להישאר בתפקידו כדי לפרש את הגזרות בדרך מקילה שתאפשר להעלות הכי הרבה עולים במסגרת חוקית . אל מול ביתה של הנערה הפטריוטית מתארגנות הפגנות נגד המחלקה שאביה מנהל. אחיה של אביבה מורד ומבקש להיות איש ההגנה אך נדחק ממנה מטעמים של פוליטיקה גבוהה המבקשת להגן על מעמדו של האבא . הבן שלא יודע את סיבת הרחקתו מפעילויות ההגנה מצטרף לאצ'ל…
אביבה זמיר הולכת בנתיב של תנועת הנוער ומגיעה לחבורה העומדת להקים קיבוץ . גם כשהיא מזדהה עם הרעיון היא לא עושה לעצמה הנחות , מהרהרת ללא קץ על מקומה ועל חייה, מסרבת לכבות את תודעתה ואת אהבתה. שומרת על חירותה. ההליכה לקיבוץ לא מתרחשת בהארה, בקולות וברקים של התגלות אלא בעבודה קשה של האישיות הנתקלת בבעיות רבות . כצעירה היא פועלת בימים דרמטיים במיוחד. מאמינה בלי לחטט תיאולוגית בגילוי שהיא מגלה שעיקרו הוא גילוי של אנשים בדרך, של חבורה.
כאישה צעירה היא מוצאת את עצמה בשליחות באנגליה בתקופת מלחמת העולם השנייה, היא מגיעה להיות אלחוטאית הסודות המעבירה מסרים בין הארץ ללונדון . היא ממלאת את שליחותה בנאמנות.אך כרגיל אצלה במשך כל חייה היא משלבת בשליחותה חינוך. היא מתחילה דרך ארוכה של עבודה כמחנכת הפתוחה לפסיכולוגיה.נוגעת בייעודה בלונדון היא עובדת עבודה בצוות של אנה פרויד חלוצת הפסיכולוגיה לילד . היא פועלת עם 80 ילדים מגילים צעירים בנסיבות המלחמה. כאן יקום מוסד חלוצי לפיתוח טיפול פסיכואנאליטי בילדים. אביבה זמיר מתקבלת כעוזרת לאנה פרויד כי היא חברת קיבוץ. אנה פרויד תבקר בארץ ותהיה בעלת השפעה על החינוך בקיבוץ.
כשאביבה זמיר שבה לקיבוץ הוא נמצא ברחובות נתון למפעל סודי תת קרקעי ליצירת נשק.להגנה. מה שנקרא 'מכון אילון' למרות שהיא יודעת את הסוד הרוחש מתחת לאדמה היא לא מהפועלות במפעל התת קרקעי היא מחנכת בגני הילדים של הקיבוץ על פני האדמה.
חבריה לוחמים במלחמת העצמאות.פצע נפילתם מלווה אותה. היא תישאר אשת החינוך המשותף ונאמנה לשיטתו אך כואבת את כאבה כאם בלינה המשותפת.
האוטוביוגרפיה הקצרה כתובה ללא יומרות, ללא ווידויים מפוצצים, אך לא מסתירה דבר. יודעת את אמנות הרקמה של שאלות ותשובות. מוצאת דרכים בהן ללכת בנתיבי מפעל שלא ינעלו אותה אלא יפתחו לה שערים . יש בו צלילות, צניעות והכרת הערך של הדרך שעברה. כאן ניתן לראות כי לעתים העדר היומרה רק מדגיש את יופי ההרפתקה ואת הפתיחות הנפשית .
היא משרטטת רקמה עדינה של אנשים הערים לדורם, דור של המלחמות הגדולות והעימותים הקטנים, דור בו ערכים שונים מתכתשים זה עם זה ומבקשים לשווא השלמה. טוב להיווכח שיש הפועלים להיענות לקריאותיו של דור קשה אך שומרים באינסטינקט שהמבחנים החשובים לא יטרפו אותם ולא יהפכו אותם לסוגדי קרבן. . .

מוקי צור

כמה מהנחות היסוד של ההדרכה באתרי שימור.

אתרים לשימור נולדו מתוך תחושה שיש לזכור. שיש לעצור את שטף הזמן ולהתבונן בפרטים מסוימים, במקומות מסוימים, באנשים שאינם עמנו. ההנחה היא שגיבוריהם האמינו ברעיונות והקימו מפעל בזמן עבר אך יש ערך בפגישה שלנו אתם היום. שימור אתר והקפאתו בזמן נעשה מתוך אמונה שדברים יכולים להיחלץ מהמסגרת של תקופתם ולהיות בעלי משמעות. ולהעניק משמעות לתקופות ולאנשים החיים בתקופות אחרות. כמו שתחנת הרכבת יכולה להפוך למוזיאון וכנסיה לאתר ביקורים מטעמים אמנותיים . יש ערך לשימור מקום כדי לזכור שערכי תרבות אינם רק בני זמנם וכי הם מקיימים דו שיח מתמיד עם הדורות שבאים אחריהם. אתרים נשמרים מעבר לערכם הנופי או הבנייני כמקומות שאנשיהם חוללו מעשים שהם חלק מהסיפור הרחב או משום שביטאו חלום העומד בשינוי צורה על סדר יומנו. האתר מביא לאור הזרקורים רגעים ומקומות , אנשים ועלילות כה שונים מהחיים אותם אנו חיים היום אך יש בכוח השוני להאיר כמה וכמה פרטים ותהליכים המתרחשים כאן ועכשיו. גם כמה מטרות החיות בסדר יומנו הפנימי נפשי בהווה במיוחד כאלה המכוונות לקראת הימים הבאים.
בהרבה מקרים האנשים ששמרו על האתרים ובחלקם אף הפכו אותם לאתרי שימור חושבים כי המקום והסיפור אותו הם משמרים הם המרכזיים בתולדות הארץ והעם. אך גם מפתחי אתרים אחרים חושבים כמוהם והסיפורים לא תמיד משלימים האחד את השני או תומכים אחד בשני.יש אתרים שנבנו על ידי אנשי העלייה הראשונה ויש על ידי אנשי העלייה השנייה והשלישית לכל אחת מהן סיפור שלא רק אינו מסכים עם סיפור אחר אלא מתנגשים עמו. יש אתרים המייצגים יחידה צבאית או אדם וסיפורם לא רק שונה אלא גם נתון בוויכוח.
אתרים יכולים לייצג אירוע, מקום , קבוצות אנשים , דרכי פעולה או תחום כמו חקלאות, ביטחון, חברה, תרבות. לעתים קרובות האתרים מהווים תגובה למה שהיזמים להקמתם רואים כהשכחה, הדרה, ניסיון לערוך פוטש היסטורי שישכיח את הקול המיוחד או ההשתתפות של האתר והאנשים בסיפור הכללי. הנודד מאתר לאתר יגלה גיבורים שבאים מתקופות שונות , מזרמים שונים, סותרים זה את זה, כועסים זה על זה . המבקר בן ימינו יזדהה עם חלק מהאתרים, יכעס על אחרים, ינסה להעלים חלק מהקולות. האפשרות שביקור באתרים שונים יביא לספקנות ולתפישה של נרטיבים שונים המרוקנים זה את זה היא אפשרות מסוכנת. גם זו שתהפוך את כל הסיפור לפולקלור נוסטלגי מרוקן מהחזון ומהמטרות של האנשים שהיו ופעלו באתר. המדריך צריך להיות מסוגל לשבץ את הסיפור המיוחד של המקום בו הוא מדריך לחלק מסיפור מגוון, עשיר, בעל קולות רבים המייצג רב-קוליות שהיא חלק חיוני של הדמוקרטיה הישראלית. צריך לזכור כי האתרים מטופחים על ידי המדינה מתוך הנחה כי סיפורה של המדינה הוא סיפור רב קולי המאפשר דיון ציבורי רחב. על המדריך להיאבק נגד פולחני הערצה או הוקעה המשתיקים קולות.
ההדרכה צריכה להניח כי גם אם המבקר יבקר בכל אתרי השימור הוא לא יוכל להתוודע לכל הסיפור. יש תקופות שאינן בונות מקום שניתן לשמר. יש תקופות דלות תרבות חומרית ועשירות ביצירתיות ובסיפור. יש תקופות שלא גילו את סיפור האנשים שחוללו תמורות חיוניות ומלאות השראה אולם לא נמצא הכוח והאמצעי לשימורן משום שלא בנו ארמונות וכוח כלכלי מספיק, שלא היו קרובים למנופי השלטון. ההדרכה צריכה להדגיש את אותם חיילים אלמונים כחלק בלתי נפרד מהסיפור שהאתר הוא חלק ממנו.

ההדרכה צריכה להישמר משתי סכנות. האחת הרואה במדריך רשם קול הפולט טקסט שיכול ואולי צריך היה להיקרא על ידי שחקן מקצועי באולפן ולעבור למבקר דרך אוזניות מתוך דאגה לאקוסטיקה נאותה. גם אם אין אזניות ואין שחקן המשדר את הדרכתו דרך אזניות ניתן לבנות את ההדרכה כאילו היתה זו תחלופה זמנית לאזניות כאלה. גם אם הטקסט יהיה המושלם ביותר והקריינות נפלאה אין הם יכולים להחליף את המדריך כנוכחות אנושית. אין הם יכולים לבא במקום הדיאלוג האנושי בין המדריך למבקר. גם אם המבקר היום יכול לשלוף את מחשב הכיס שלו ולקבל את כל האינפורמציה אין הוא יכול למלא את מקומו של המדריך באם המדריך ממלא את תפקידו. על המדריך לראות את קהלו ולא לפלוט באופן סטנדרטי נוסח אחיד ושוחק. הוא צריך לאפשר דיאלוג לא רק בין המוצגים לקהל אלא לשתף את אישיותו ואת דרך חייו.

הסכנה ההפוכה נעוצה ברצונו של המדריך לקיים דיאלוג עם המבקר בלי לשים לב כי הוא מציג מקום, תצוגה, סיפור מיוחד. במקרה כזה הסיפור של הביקור באתר למעשה מיותר. המבקר יחוש כי האתר מהווה רק תירוץ לביטויו העצמי של המדריך.
הצורך במדריך אינו כמו הצורך בקופאי הסופרמרקט וגם לא במרצה באוניברסיטה. הוא החלוץ הפותח דרך למבקר , מעשיר את חוויתו ולעתים מהווה חלק בלתי נפרד ממנה.
על המדריך הנמצא באתר עשיר פעלולים וחוויות לנווט לחשיבה ובאתר דל פעלולים להעמיק את החוויה של המבקר.
כדי לקיים הדרכה עשירה על המדריך ללמוד תוך כדי הדרכתו. לעתים קרובות הקהל המגיע יכול להיות מקור להעשרת הידע של המדריך כי חלק מהמבקרים הם גם עדים לאירועים הקשורים באתר או שהם יכולים לייצג משפחה שמישהו מתוכה היה ופעל במקום.
כל תקופה ותקופה משאירה בחלל סיפורים ידועים ומשכיחה אחרים. עבודתו של המדריך מבוססת על ההנחה כי יש סיפורים הידועים חלקית שהמדריך יכול לנצל על מנת להעלות דילמות המחייבות את המבקר לנקוט עמדה, לחשוב. אולם במקומות אחרים ובזמנים אחרים הסיפורים נשכחים ואי אפשר לבנות על כך שיודעים אותם כדי להעלות שאלות ופרשות דרכים. במקרה הזה על המדריך והאתר לספר סיפור לפני שמשחזרים ומעלים דילמות המחדדות את השיפוט המוסרי של המבקר.
הצורך של האתר לקיים עבודת העשרה חינוכית מחייב את מדריכיו להזדקק לאמצעים נוספים להדרכתם. הם יכולים לקיים תיאטרון משחזר תמונות ודילמות, פעילות אמנותית, לשיר שירים , לפתח צילום.לשחק משחקים. חשוב שהמבקר יחוש שהמדריך פועל בראש גדול. שהוא מתייחס אל המבקר ברצינות גם אם המבקר הוא אורח לרגע.
יש חשיבות לכך שיהיו גם מדריכים שיכולים להעיד על ניסיונם הם בפרקי חיים המקבילים למוצג באתר בו הם מדריכים. להעשיר את עבודת ההדרכה שלהם גם מחוץ למסגרת האתר.
פרק מיוחד הוא ההדרכה לילדים. כאן חשובה במיוחד הפעלת הילדים, המשחק, השיר, העבודה. כאן עיקר המאמץ הוא במסירה פעילה של הסיפור הכולל בתוכו אמנם שאלות חברה ויחיד, דילמות מוסריות ותחושת ערך לרגעי הכרעה אולם בעולמם של הילדים אלו צריכים להיות יותר סמויים מן העין. עליהם להתגלם בעלילה ובמשחק.
כדי לקיים את התשתית החינוכית הדמוקרטית של מפעל שימור האתרים יש להעשיר את השפה של מדריכי האתרים על ידי מפגשים של מדריכי אתרים שונים, מפגשים שיעשירו את הידע, יפתחו את הדיאלוג ביניהם , יוכלו לראות את המפעל בפרספקטיבה של חברה הנבנית מתוך התמודדות עם צמיחה תרבותית ורגישות מתמדת לתיקון .במפגשים הללו יוכלו המדריכים גם להעשיר את עצמם בכלים חינוכיים להדרכה במוזיאונים אך גם להיווכח בגיוון הרב ובמתח בין הסיפורים השונים. זוהי תוכנה של דמוקרטיה אמיתית המכבדת את ערכן של דרכים מגוונות , המחדדת הבדלים ומעניקה ערך להתמודדות ביניהן. המודעת לפרובלמטיקה המלווה את חיי היחיד והקהילות בתוכה.

בדגניות התעוררה שאלה גדולה : איך גזבר צריך להודיע לחבר שלא יסתפר ? המצב בקופה היה קשה אך החבר חש כי גם מצב השיער קשה ויש ללכת לטבריה על מנת לערוך שיפוצים דחופים. .
המסורת שעברה בין הגזברים היתה כי יש שלוש דרכים להגיב על פנייתו הפרועה של החבר.

דרך ראשונה :
בא נראה את מצב השיער שלך. (התבוננות עמוקה )…לא. השיער שלך לא זקוק לתספורת . (מסר סמוי: מה אתה מביא את שערך אל הסבך של בעיות קיומנו ? ) . רגע של שתיקה נוקבת. כשבאמת תצטרך נבוא לעזור לך ולעת עתה…
דרך שנייה :
אין כסף. אני במצוקה כל כך קשה ואתה מבקש להסתפר ? האינך מבין את מצב ההתיישבות העובדת הנאבקת על קיומה ?
דרך שלישית :
שמע אתה ממש צודק. מצב שערך ממש שערוריה !איך התאפקת עד הלום ? הרי לשם כך נולדה הקופה של הקומונה! שם בקומה השנייה במשרד יש שולחן עם מגרות. במגרה השנייה נמצאת הקופה המשותפת. עלה לשם וקח את אשר נחוץ לך.

החבר עולה פותח את המגירה ואין בה כסף.

איך שומרים על כבודו של החבר במצב של מצוקה ? ואיך שומרים על כבודו במצב של רווחה ? ואיך שומרים על כוחו של הגזבר לנשום ?

היו בקיבוץ שיטות שונות .
הנועזת שבהן היתה שיטת הקופה הפתוחה. הכסף של הכלל היה מוכן לשירות הכלל. כל אחד היה צריך להחליט מה הם צרכיו ועד כמה הוא יספק אותם מקופת הכלל.
ומי מחליט מה הוא צורך לגיטימי בתקופה מסוימת ? האם כל חבר, האם כולם יחד? האם הצרכים שונים לכל אחד או משותפים לכולם או שחלק משותפים וחלק מחולקים לכל אחד ?

אוכל יש לתת לכולם..האם לכולם אותו תפריט ? ומה עם הילדים? מה עם החולים והעובדים עבודה גופנית קשה? ומה עם האורחים? ואולי הפטנט הוא הגשה עצמית שכל אחד יוכל לקחת מה שהוא רוצה? ייקח הרבה וימלא את הכלבויניק על גדותיו.
ומה עם מי שמתגעגע לאוכל של אמא שבאה מהאימפריה האוסטרו הונגרית או מתימן ?
"לכל אחד לפי צרכיו' כשמרקס הזקן כתב על כך הוא ניסח את הדברים קצת באירוניה. 'לפי צרכיו' לדעתו זה יהיה בזמן האוטופי. אך מה עושים עכשיו ? הנה הגיעה עת ההגשמה ואיך מגשימים ? לעתים קרובות הדבר נראה כל כך מסובך שגסות הרוח מנצחת. היא משרתת כל שיטה. היא אוהבת להציף בכאבים אך לא בכאבים לשם ריפוי אלא בכאבים מתוך ייאוש מריפוי. והפשרות האלימות שהולכות על פי הרוב או על פי הממוצע אינן תמיד טובות . לפעמים דרך אמירת 'אנו לא יכולים' או 'בקופה אין כסף' מחזקת ולעתים מחלישה. לעתים היא מוסיפה בטונים שלה אמירת משנה שאליה מאזינים באמת (- אתה ננס וקטנוני. -אתה גדול ומתחשב).

מסורת זו הסבוכה כל כך עוברת מדור לדור. זה הדור הצורך חצילים וזה הדור הרוכש בתשלומים מסכי טלוויזיה ענקיים. זה הנזקק לסירי לילה וזה המודד את גודל גינתו. זה המתנדב לשליחות נעלמה וזה הרוכש רכב מנהלים קדורני.
לא מגיע לך !
אין. פשוט אין !!
לך למגרה ותיקח את מה שאין.
ובינתיים. אין מקום להתייאש. רק לחגוג את היופי האנושי בריבוי גילוייו.

עין גב בת שבעים וחמש מבקשת לספר לנכדיה סיפור אגדה מתמשך ובו סיוטי מלחמה וחלומות של שלום. בו עבודה קשה של מי שהעז לצאת ממצרים . של מי שמצא עצמו בעבודה ולא משועבד. של מי שלא חדל לשאול קושיות ולא קיבל תשובות מן המוכן. של מי שטבל יותר מפעם אחת באגם הנקרא ים.והלך וטולטל על ידי השרקיות הזועפות. של מי שהקשיב לקולות הרועמים של חזון ואתגרים ונרדם על שפת התקנון. של מי שירד למקלטים וישב בחפירות ובנה לו בית. של אהבה גדולה העומדת על הר נבו ולא שוכחת כי עליה להמשיך במסע המתמשך ולחצות את הירדן אל ארץ חדשה הקוראת ליצירה ואחווה צעירה. פעם חושפת ציפורניה אך לא שוכחת את שירתה. שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ברכת פסח : אביב נצחי היודע את שטפונות החורף ואת חום הקיץ. אביב נצחי ברוך גשם המעלה את הכנרת ומברך את הטל המשקה את השורשים.
שבעים וחמש שנים וסבתא עין גב תקבל ותעניק את ברכת הפסח : אביב נצחי היודע את שיטפונות החורף המעלים את הכנרת ואת חום הקיץ. אביב נצחי הפותח בברכת הטל המשקה את השורשים.

שרה ומרדכי טמקין

מגדות הנהר הגדול שט אל ערב המשך הפרת והחידקל אשר בקרבת המפרץ הפרסי, אני כותב לכם כעת .האין זה תמוה ? חיה ואנכי קיבלנו בהוקרה את תשובתכם זמן לא רב לפני נסיעתי אני הנה.
הייתי טרוד בהכנות ולא חסרו תלאות של חבלי נסיעה כזאת ולא כתבתי לכם אין זה מחוסר הד ראוי. בעוברי בדרכי במדבריות נזכרתי לא אחת בכם ועכשיו אני יושב ומהרהר בכם ובפגישה הפתאומית שהייתה לי אתך שרה בגן רחל.
כן בשל גן רחל ! באתי הנה לקחת שתילי תמרים לגן רחל יותר נכון באתי להחזיר נידחי בני ארצנו אלו למולדתם. זה שיבת ציון של התמרים.
פה בעיר תמרים זו מוחמארה שמעתי על אשר כתוב בספר אחד, שאת התמרים לבבל הביא נבוכדנצאר.. על כל פנים הוגלו התמרים מן הארץ כמונו והיא נופה וכלכלתה חסרה אותם. ככה הולןכתי באביב תרצ'ג לבגדד הבירה והבאתי משם שתילי תמרים, את אלו שראית, שרה צומחים בגן רחל ובאביב תרצ'ד שוב מעט שתילים מבצרה שבארם נהרים הקרובה למוחמארה והם עודם במשתלה בכנרת. בינתיים אישרה ממשלת הארץ להוציא שתילים מארצה. (איזה דמיון היא גם אוסרת על יהודיה את עלייתם ציונה).
והנה עברתי את הארץ הזאת , בדרך לאורך הפרת, סרתי אל הריסות בבל העתיקה ופניתי לפרס הדרומית לעבר הפרסי של הנהר שט אל ערב, בקרבת מקום הושפכו למפרץ הים הפרסי להשיג אלו מכאן. זב כמה ימים אני עושה כאן ומצפה לרישיון להוציא שתילים. העניין הלך לטהרן הבירה ואני יושב חרד ונקלע בין תקווה ובין…' אל תפתח פה לשטן.'. גם בני- עמי פה, המעטים והנידחים משתתפים אתי בציפייה ועוזרים בדבר והם רוצים, רוצים לראות בשוב התמרים לארץ. גם הם במסתרים שואפים ומתגעגעים אליה… ההייתם אתם בחו'ל בתקופת הארץ ישראליות שלכם ? כמה יקרים געגועים אלו לארץ. הם ממלאים את הלב על גדותיו ומאמצים את הידיים.
אני מוגה לכם בעד תשובתכם ושולח לכם מרחוק ברכת שלום מגשרת גשרים. שלום לדורכם אתם החדש ושלום רב שלום ועוצמה לארץ כולה.
מרחוק לארץ ישראל אוצרות עשירים של הטבע אני רואה עוד יותר את עונייה של ארצנו. רק אוויר הארץ, נופה ועמה אלה עשוה ואלה עושים ויעשוה לפורחת ועשירה. זה דבר קשה ומופלא- לא כן ?

אתכם ידידות
בנציון ישראלי מחמארה 13.935

בלוויה של ויטקה קובנר

כשהחלו להתכנס האנשים ללוויה של ויטקה קובנר בעין החורש חשתי בזרזיף ראשון. ידעתי : אצל ויטקה לא יהיו הנחות. כעבור זמן קצר החל גשם עז והסערה התחוללה. מאות המלווים מכורבלים תחת מטריותיהם המתקפלות ברוח החלו להתלחש עד כמה אנו מפונקים: חצי שעה של קור בבית העלמין מול הימים הרבים הקופאים של הפרטיזנים. ימי הדם בהיסטוריה וביער…
בתם של אבא קובנר וויטקה ,שלומית, נפרדה מאמה במילים מדויקות בדיוק קובנרי: החוד של אבא, הקיצור של אמא. היא אומרת לאמה כי הגיעה השלווה, הקץ למלחמות חייה. זו השלווה שויטקה סירבה לה כל ימיה.
הביוגרפיה של ויטקה היא ביוגרפיה של מי שבימים בהם משל המוות אחזה בענווה גאה בכל כוחה במטלת שמירת ערך החיים . שנים אחר כך , בימים של שלטון השגרה, האמינה ולחמה למען חיים של ערך.
ויטקה קובנר היתה ידועה בכך שעצרה לשנייה את ביטחון מכונת הרצח והטירוף: היא היתה הפרטיזנית הראשונה שהורידה רכבת גרמנית מן הפסים. היא עמדה מול הכוח האדיר ללא פחד בצירוף נדיר של חכמה ונועזות. הפרטיזנית שהיתה לפסיכולוגית הקדישה שנים להחזיר לפסים נשמות צעירות , לא לפסים של תפקוד בלבד אלא לדרכים של יצירה, פעילות ואמון.
רוז'קה קורצ'אק, אבא קובנר וויטקה קמפנר היו אנשי השומר הצעיר צעירים ונלהבים. הם עברו מבחנים קשים יחד בארגון המרד ובפרטיזנים, התבגרו יחד וגובשו לתא של קרבת נפש וגורל . 'המולקולה' קראו להם. שתי המשפחות שהקימו חיו באחוות מופת בעין החורש. כמה טבעי שבבית העלמין את סיפור חייה של ויטקה סיפרה יונת הבת של רוז'קה. אבא ורוז'קה היו אנשי המילה. ויטקה לעומתם הכירה יפה את הרווח המשמעותי בין המילים. היא ידעה להעריך את אבא , האיש עמו הקימה בית . למרות שבנתה לה ערוץ אחר , היא הזדהתה גם עם מפעליו הרוחניים של אבא, גם עם שליחותו הציבורית , גם עם אחריותו לתרבות היהודית. אבא האמין בחכמתה התמציתית, הזדהה עם שאיפתה לחירות יוצרת ועם צימאונה הבלתי מתכלה לחיים שהתגלה באחריותה לבני אדם בחיי המעשה.
בחדר האוכל של עין החורש ספרו ותיקי חבריה סיפורים על מבחנים חורצי זיכרון. מיכאל קובנר הבן ליווה את דבריהם בתודה והוסיף שיר אהבה של אבא לויטקה.
בראשית דרכו הספרותית כתב אבא קובנר פואימה המתארת את חיי הפרטיזנים ביער ' המפתח צלל'. בלוויה של ויטקה חשתי ששוב צלל המפתח וסגר מעגל. הפעם צלילתו הותירה תחושה כי נסגר מעגל של אצולה חשאית, אצולה יוצרת ומחוייבת, אצולה המאמינה בשוויון ערך אמיתי. אך ייתכן ששגיתי: על ידי ראיתי דמעות נרגשות של אנשים צעירים שכמעט לא הכירו את ויטקה . על פניהם ראיתי כיצד יכול סיפור להתגלגל בין דורות ולמצוא חברים הצמאים להשראה. לא מקרה כי לאורך כל חייה מצאה ויטקה שותפים צעירים המוכנים לצמיחה חדשה, למחויבות מורדת בדיכאון המשתק. שהרי מי כויטקה ידע את ההבדל בין אשליה מכזבת לבין עיקרון התקווה.

באתי להיפרד מאלי בשם שותפיו למעשה התנועתי, בשם חבריו לדרך החינוכית, בשם חבריו, תלמידיו ואוהביו הרבים. לא קל היה להגיד לו בחייו את שהרגשנו. הודף אמן היה של אותות החיבה. הוא ידע לתעל אותם מיד למסלולים של בנייה אותם כה אהב.
לכאורה נאלם היום הדואט הקיומי המופלא שבין אלי ואביבה. הרצוא ושוב בין הפתיחות הרגשית, ההקשבה והתמיכה ללא תנאי מצד אחד, לבין התביעה המתמדת למעשה האחראי , לפעולה בעלת המשמעות מצד שני. אך רצוא ושוב זה של אהבה עמד בכל כך הרבה מבחנים שעתה , אחרי פטירתו,נשאר עמנו. הוא היה לקריאה פנימית נמשכת . שני קולות שהיו לאחד.
אלי היה מעורב במעשה ההיסטורי של הלידה המחודשת אחרי התוהו ובוהו והאסון שפקד את העם היהודי ואת האנושות. כבחור בשנות העשרים הוא פעל וליווה את אנשי אקסודוס לאחר גלותם המחודשת לגרמניה. למרות גילו הצעיר הם נתנו בו אמונם גם במסע הנשים בהריון על פני אירופה בדרכן ארצה . זה היה מעשה של סירוב לקבל את גזר הדין .
הוא עצמו היה נער שעלה ארצה במסגרת עליית הנוער לעין גב. תמיד זכר את איש עליית הנוער בווינה אהרון מנצ'ר שהאמין בו ואפשר את הגעתו ארצה .אלי ידע כי מנצ'ר בא ארצה עם חניכיו אך שב לווינה כשחש שנסגרות האפשרויות , שהנוער לו הוא אחראי בסכנה. על משמרתו נשאר ונרצח יחד עם חניכיו. הוא היה לאלי למופת. אלי האמין בעם היהודי ובאנושות ועל כן היה לציוני הבונה מפעל. הוא מרד דרך המעשה . לא היה איש של נחמות שווא , ולא היה נביא שקר אלא איש המחפש מוצא במעשה.
אלי האמין בפוליטיקה ובכלכלה. הוא האמין כי יש להעמיד אותן לשירות האדם והחברה. בחייו הוכיח כי האגואיזם איננו הכח המניע בעולם. שלטון האדם באדם כמטרות הפוליטיקה והכלכלה היה נראה בעיניו רעיון מבחיל.
בשבילו הקיבוץ היה מרכז של ניסוי אנושי הצומח לבית.
הוא האמין בחזון התעשייה הקיבוצית כיצירה חברתית נאורה ודמוקרטית. להצלחתה הוא הקדיש את כל מרצו, דמיונו, ואת כל הריאליזם היוצר שפיתח. הוא ידע יפה את הפרובלמאטיות אך שש לאתגר .
כריאליסט וכמנהיג התנועה הקיבוצית בעת משברה הגדול הוא לקח על עצמו אחריות גדולה ונהג באצילות. אני מאמין כי ההיסטוריונים יוכיחו ברבות הימים כי האצבע שלו היתה טמונה בסכר בזמן הסערה ולפניה. הוא כאב את השבר.
תלמידיו ותלמידי תלמידיו ימשיכו לשאת בלבם את חזונו לחברה ישראלית שונה, ליצירה שיתופית מתחדשת, להעמקת תרבות קהילתית יהודית, לאותו שיר המעלות שהיה שר ומדביק את כולנו בעליית נשמתו.

טושק

מהרבה בחינות הקדמה זו מיותרת. הייתי מציע לקורא פשוט לטבול בכתיבתו השופעת של טושק אברהם אמרנט. אך אם בכל זאת ירצה להסתבך בניתוחים היסטוריים, להבין רקע, לתמוה קצת על הכתוב מזווית הראייה של מי שערך כתבים אלו ואפילו אם ירצה להצביע על כך שהעריכה מגמתית הוא מוזמן לעשות זאת אך בתנאי שלא יוותר על קריאת החומר עצמו.
כרך קטן זה בא להשלים את האלבום הצנוע והמעמיק שיצא בזמנו לזכרו של האמן. הכרך ההוא שהוקדש במיוחד לאמנותו של טושק הוקדם בהקדמות מאירות עיניים של גדעון אפרת ואברהם קנטור. הן לוו על ידי טקסטים של טושק המופיעים גם בכרך זה. אלא שכאן המרכז אינו הקו והצבע אלא המילה. זיכרונות וחשבונות עולם. כאן אין קהל, לא תיאטרון ולא תפאורת חג אלא כבשון לב בעל אופי מיוחד. מסירת דו'ח לאוהדים , לאוהבים ובמיוחד לאמן עצמו.

הקורא את זיכרונותיו של טושק לא יכול שלא לעמוד על הקשר בין הביוגרפיה לבין עשייתו האמנותית. זוהי ביוגרפיה עם שותפים, עם אוהבים. גיבורה של הביוגרפיה אמנם עומד מול מכשולים אך יחד עמו עומדים חברים. המכשולים הם תמיד כוחות אובייקטיבים. הפורע או הנאצי הקורעים את העולם הם כוחות טבע לא אנושיים. אין להם פרצוף.גם במחזות שטושק יוצר על חיי הקיבוץ האויב יהיה צפרדע, עכבר, רכוש וכלי נשק. לעומתם עומדים הגיבורים אנשים האוהבים , בעלי דיוקן אנושי. חברים, ילדים , שותפים.

בסוף ימיו חש טושק עייפות . הוא הטיל ספק ביצירת חייו. שאל עצמו שאלות קשות. האם פעילותו הרב גונית לא נבעה מהעדר נתיב מקצועי ברור. האם היא לא הביאה אותו למבוי סתום. הוא חש את השבר הקיבוצי של סוף שנות השמונים כשבר אוטוביוגרפי המבטא את מדרון הזקנה . לפתע נופץ עולם האגדה אותו בנה בעבודה קשה ובאמונה משך שנים. הוא תהה על ערכו של הפרוייקט שהעסיק אותו רוב ימיו. הוא חש שנעלם ההד ליצירתו ותהה אם תחושתו המוקדמת כי הוא יוצר יצירות לרגעים גדולים לא מחקו את ערכם בחלוף הימים. הוא היה אז בן שמונים. זו הפעם השלישית שהוא סיכם את חייו. הפעם אין זה סיפור אלא ווידוי. כמה שונה סיכום זה מהכתיבה האוטוביוגרפית בגרסותיה הקודמות !המשווה את הגרסאות יודע להעריך עד כמה במהלך חייו של אדם משתנה ראייתו את חייו.

הילד היתום מאביו החל את חייו בהתעוררות פנימית. הוא היה אז ילד, אנקור בקן. ילד בתנועת הנוער השומר הצעיר. הקן החם של תנועת הנוער היה מרופד הוא עמד אל מול עולם תוקפני הנתון במלחמה. היחד של הילדות השתלב עם רעיון בשל של צעירים . הוא הקנה לילד ביטחון ואתגר. טושק כרת עמו ברית של חיים. כבר אז התגלה לראשונה מה ששב וחזר כל חייו : הוא נקרא למשימה התובעת ממנו גילוי של כישרון. יצירתיותו וכושר ביטויו פורצים כהיענות לכלל. הוא מחנך ומייצג. הוא בונה תשתיות בתום ובנחישות. שליח צעיר של חבורה ורעיון. נודד על פני גליציה כנציג , כמדריך כמייסד והוא עודנו נער.

ערב עלייתו של טושק ארצה פרץ וויכוח רווי מתח בתוך ההסתדרות הציונית ותנועות הנוער על השומר הצעיר. הנוער התפלג. השומר הצעיר נתפש בעיני רבים כמכור למהפכה הסובייטית. בעיני חברי השומר הצעיר התמיכה באופק המהפכה מהווה גשר ציוני חשוב לחלקים של הנוער היהודי הלומד. התביעה למהפכה היא מכשיר חשוב בעיצוב האתוס החלוצי. הוויכוח סוער וטושק משתתף בו כחבר צעיר של הנהגת התנועה. הוא צריך להוכיח כי השומר הצעיר במפעליה מגשימה את חלומות הציונות גם כאשר היא מניפה את חזון הסוציאליזם ואחוות העמים. הד לוויכוח מופיע בזיכרונות שלו.

קבוצתו עלתה ב1931 ומתיישבת במחנה של החלוצים בנס ציונה מאותם מחנות שהיו פזורים במושבות , שהו בהן ועבדו כפועלי המושבה היחידים עד שהגיעו אל מקום התיישבותם.

עם עליית הקבוצה ארצה יחסו של טושק לקומוניזם עמד במבחן חדש. הרקע לעימות מתחדש זה במציאות של התקופה. העימות בין השלטון הבריטי והקומוניזם הסובייטי הגיע לשיא ב1928. התפרסם אז מסמך מזוייף ש'חשף' תכנית סובייטית לערער את השלטון באירופה כדי לקרב את המהפכה העולמית.'מסמך זינובייב' העלה את החשד העמוק של המערב. הבריטים לא היססו לגרש מן הארץ חשודים בקומוניזם . אך דווקא אז רעיונות קומוניסטים השפיעו יותר ויותר . אחד מהגורמים לצמיחתו של הקומוניזם היהודי בארץ ישראל היה הייאוש. בשנים ההן היו סיבות מיוחדות לצמיחתו.

שנת העלייה של טושק ארצה עם חבורתו 1931 היתה זמן של ליקוי מאורות מתמשך הציונות. משבר זה נמשך כמה שנים. הוא בא אחרי ניצחון גדול גם לניתוח וגם למעשה הציוני ב1924 . בשנה זו הארץ היתה לארץ הגירה יהודית . בקונגרס האמריקאי נחקקו חוקים המגבילים את ההגירה. שערי ארצות הברית ננעלו. משבר כלכלי גדול בפולין פגע ביהודים , במיוחד בבורגנות היהודית. רבים הגיעו ארצה והיה נראה כי הארץ תבנה עתה מהון ולא ממאמץ של חלוצים. אולם אחרי הניצחון הגיע משבר כלכלי גדול בארץ. הוא עורר סימני שאלה. העלייה נעצרה והמצב של החלוצים התערער עוד יותר. גם סמכותם. הניסיון לערב את היהדות המאורגנת והלא ציונית בהצלת המפעל הביא להקמת וועדות לבחינת המפעל הציוני חלוצי וזה זכה לביקורת בוטה. הקמת הסוכנות היהודית המשותפת לציונים וא- ציונים הותנתה ברפורמה חסלנית של ההתיישבות החלוצית. תחושת הפועלים הצעירים היתה קשה ביותר. גדוד העבודה התחלק בין שמאל וימין כשמנהיגו אלקינד ויותר משמונים חברים ירדו לרוסיה להקים שם את חזונם להתיישבות יהודית סוציאליסטית. אורי צבי גרינברג שהיה אז איש שמאל לוהט קרא לשבירת הגדוד 'נשבר צנתר הזהב'. בשעה שסוף סוף הוקמה הסוכנות היהודית ב1929 משבר הכלכלה העולמית הביא לכך שלא הגיעו הכספים המצופים. התהווה משבר כלכלי ומדיני שהעמיד בספק את כל המפעל הציוני.ב1929 פרצו המאורעות בהם פוגרומים ביישוב היהודי הישן ועשר נקודות התיישבות פונו. בכל מקום הורגשה אוזלת היד. הכל חיפשו מנהיגות אלטרנטיבית שתדע לנווט . וזו אכן קמה בדמותה של תנועת הפועלים כשבמרכזה עומדת המפלגה שקמה מפא'י. תנועתו של טושק השומר הצעיר אמנם לא הצטרפה למפא'י אך מפעליה ותודעתה החינוכית והחלוצית מהווה חלק בלתי נפרד מתנועת הפועלים וההסתדרות.
גם לחבורה של טושק חדר הייאוש ועמו רעיונות קומוניסטים. הדבר נעשה בחשאי כי הקומוניזם נאסר בארץ על ידי הממשלה. היה חשש לחיי הקבוצה כולה. טושק הגיב לגילוי הקומוניזם הנסתר בקבוצתו בסערה חרדית. הוא משתתף בסילוק חבריו מהקבוצה.

המשבר מזרז את איחוד קבוצתו עם קבוצת צריפין בעמק יזרעאל היא מזרע.
קבוצה זו לא היתה של השומר הצעיר . היא באה בעלייה השלישית וכללה אנשים ממרכז אירופה. היו בה הרבה אנשים רדיקלים שלא נפרדו מרעיונות המהפכה של סוף מלחמת העולם הראשונה. ביניהם דורה ומנחם באדר היא באירופה מהפכנית פעילה והוא נושא דגל המהפכה מבחינה אמנותית. המפגש בין הקבוצות השונות במזרע לא היה נטול מתח אך בסך הכל הפגישה פגישה טובה, יוצרת. דומה שטושק הוא אחד מהגשרים החשובים.

תמונת סטאלין הנערץ שצוירה על ידי טושק הרבה שנים אחר כך מעוררת את השאלה של הקשר המתמשך בין חברי השומר הצעיר לבין מיתוס המהפכה הסובייטית. בזיכרונותיו הוא משרטט כמה מן הרגעים הללו. שנים רבות התלבטה תנועת השומר הצעיר בין אידיאליזם פוליטי המבקש את חברת הביטוח שלו בעוצמת הסובייטית לבין הציונות והווי תנועת הנוער שלא היה יכול לקבל את הניתוחים המרקסיסטים האדוקים שתבעו ממנו לחכות ולהימנע מנטיותיו האוטופיסטיות רצוניים. נדמה היה למחנכי התנועה כי הוויתור על ההערצה לברית המועצות תביא לסתגלנות וויתור על היסודות השתפניים.למרות השוני הגדול בין המדינה הסובייטית ולמרות סירובה להכיר בתנועה הציונית חברי השומר הצעיר חשבו כי נאמנות לה חיונית כדי לשמור על היכולת לגייס נוער יהודי למהפכה הציונית ולהבטיח את אופייה החלוצי. ללא הזדהות עם מפעל מתגשם רחב ידיים הניסיון לתיקון עולם בציונות עלול להתנוון. גם כאשר הגיעו ידיעות על הקולקטיביזציה הכפוייה ורצח ההמוני של איכרים, גם כאשר הגיעו הידיעות על משפטי הראווה והרציחות של מהפכנים וותיקים הלב סרב להאמין. בעניינים אלו נסחף לא רק השמאל הציוני. הסגידה של המהפכה הסובייטית רווחה באינטליגנציה של כל העולם המערבי . היא התבססה על ביקורת החברה שהתפתחה וחוסר יכולתה לעמוד מול הפאשיזם המתעצם. בארץ הוויכוח ניטש האם הערצת רוסיה הסובייטית אין משמעותה חיסול העם היהודי, התבוללות אדומה? סיביר היתה מלאה בציונים שהוגלו כעונש על אמונתם. במזרע פעלו חברי השמאל בתנועת השומר הצעיר. את ההיסוס הראשון של טושק אל מול פולחן ברית המועצות אפשר יהיה לראות בסיפור המחזה שכתב בעקבות חוזה ריבנטרופ מולוטוב ב1939.כיצד זה כרתו ברית המועצות וגרמניה חוזה? מעניין תיאורו של טושק על קבלת המחזה בתוך מזרע. מתוכו ברור עד כמה היו חבריה חרדי שמאל. עם פלישת הצבא הגרמני לרוסיה ב1941 נעלמו הספקות וגברה האהדה לברית המועצות. התברר כי עמידתה של רוסיה במלחמה תרמה יותר להצלת שרידי העם היהודי יותר מכל גורם אחר. תמיכתה של ברית המועצות בהקמת מדינת ישראל קיבלה פירושים אידיאליסטים. בין נושאי הנאמנות למהפכה הסובייטית בשומר הצעיר שהיו חברים של טושק היה אורן שמאסרו בידי הסובייטים בעת ביקורו בצ'כוסלובקיה חולל רעידת אדמה חינוכית בקרב השומר הצעיר שנמשכה כמה שנים . היא הביאה לגירושם של הנוטים לשמאל בשנות החמישים.
אבא קובנר אמר שהוא לא יכול לסלוח להנהגת תנועתו שלא האמינו למה שהוא וחבריו סיפרו על המשטר הסובייטי וההנהגה חיכתה עד שבא השיכור חרושצ'וב וגילה בוועידה העשרים של המפלגה הקומוניסטי את אופיו של המשטר לו הם סגדו. אופיו של טושק וחבריו נגד באופן מוחלט את העולם אותו נקראו להעריץ. גם הכרעותיהם וגם יצירתם החברתית תרבותית עמדה בסתירה למתהווה בברית המועצות אך מורכבות דרכי האמונה והקריאה של מצבים . הניגוד מתגלה בבירור ביצירתו של טושק.
טושק אהב לראות עצמו תמיד עם אנשים. הם קראו לו, חילצו ממנו כוחות ויכולות. אילולי נקרא היה אולי נאלם. אך הוא יכול לסמוך על חבריו שיקראו לו כי הוא קרא להם. הוא האמין כי יחד הם בונים לעצמם את מגרש המשחקים המאפשר להם חיים של משמעות.
הוא חש עצמו שותף למעשה גדול. בונה קהילת מקום המאפשרת להיות אזרחי עולם אנושי רחב. יחד עם חבריו ביקש להיות מעורב ומגויס לתיקון ובנייה של אלטרנטיבה. הוא הכיר אמנם בחורבות האנושיות , את קרבנות הסתם, הוא חי את ההרס הטוטאלי של רקמות החברה במלחמת העולם הראשונה . הוא חי את הפוגרומים והמשברים הכלכליים שגזרו מצוקה ודלות. כל אלה הוטלו עליו ביצירתו המתחדשת. את האמונה בניווט האלטרנטיבי רכש בתנועת הנוער. זה היה אתגר מוסרי אך גם אסתטי. כיצד תצמח מהווי הנעורים של תנועת הנוער השומר הצעיר ההוויה לה הוא שאף? בהיותו בפולין בטרם העלייה המרחק מן הארץ הוא שיצר את המאגר הרגשי, את המתח לחדש. הוא הוזן על ידי מצוקת העם היהודי וצרכיו. בהיותו בארץ מה שהצית את אמונתו היה היחד החי בעבודה בטבע וגיבש את עצמו למשימות

בחברות רבות הפנאי היה תנאי להשתתפות בהכרעות חברתיות ומדיניות. לא כן בחברה הקיבוצית. כרטיס הכניסה למעגלי ההחלטה היה קשור בנשיאה בעול העבודה. הפועלים היו צריכים להיות נושאי האחריות. האמנים בקיבוץ עוררו שאלה מאד מיוחדת. הם ידעו כי פנאי ליצירה הוא תנאי ליצירתם. לא פעם קרסו מתחת ללחץ החברתי והפסיקו ליצור. אמנם לא נתנה להם הזכות להיות רעבים וליצור אך הם עצמם חשו מחויבים לעולם העבודה. החברה העלתה תמיד את הפרדוקס שלמרות האחריות המוחלטת להקים חברה המבוססת על עבודה, בלי תרבות משותפת היחד יתפורר . היא זקוקה ליצירה ולא יכולה להתיר אותה. עמידתו של אמן הקיבוץ כבטלן , כאיש עם זמן, ערערה את פרימאט העבודה.
'מה אתה עושה?' שאל סדרן העבודה בדגניה את הצייר המקומי 'אני מחפש את הצבע' טען הצייר . סדרן העבודה שבא לבדוק מה עושה הצייר בשעה שהכל עובדים בשדה פשוט לא הבין 'הרי הוא כאן על הרצפה' טען כלפי הצייר הנאלם דום. יהודה שרת היה מנגן בלילות בכינורו בחדר האוכל של יגור – אחרי העבודה. כמה אמנים התנדבו להיות מנקי השירותים והמקלחות, עבודה קשה המשאירה פנאי לאמנות. גלעדי היה מהלך לסטודיו שלו כשהוא נושא על גבו לבנים לבניין. היו שיצאו עם הצאן למרעה. טושק כמו חיים אתר איש האמנות הוותיק של עין חרוד עבד כאופה. המאפייה הייתה עבודה שהותירה זמן . גם בה הוא מצא פורקן ליצר האמנותי שלו ופיסל בובות מבצק לילדים, המאפייה היתה למרכז תרבות. את הזמן לגיוס המוזות מצא כשומר לילה. הוא היה איש אמנות. דאג לציירים, עסק בתיאטרון אך הקפיד שלא להגדיר עצמו כאמן רגיל. הוא היה אמן באוהלו וחלוץ בצאתו.

טושק היה איש של אגדה. יצירתו עומדת בסימן של אגדה ההולכת ונרקמת ומורדת באותות הזמן. זו לא אגדת הילדים העוברת מדור לדור. הוא הבין כי עולם האגדה מהלך תמיד ודולה מעמקי האימה והחרדה, ממצוקת היחיד והילד אך טווה אותם באופן אחר בעלילה ובפיתרון . האגדה היא נשק מגבש חברה, היא תובעת התגברות והתבגרות. לא רק הילד זקוק לכך אלא גם החברה נזקקת לאותה שיבה אל שמחת הלידה המתחדשת. טושק קיים דו שיח עם קהילתו שיהיה מובן לכל , מהילד עד למבוגר. לילד פיתרון למבוגר חיזוק או לפחות חיוך מבין. שפת העלילה היא שפה רב גילית ומאחדת בברית של מאזינים שיכולה להיות ברית בין מבצעים ולהתפרש כאות לשותפות אמת ברמות אחרות.

כוחו של טקס, טקסט מבוצע בפומבי, תפאורה, הצגה בריפוי של פצעים חברתיים.
המבחן לאגדה בנוסח שלו היה לשמור על יסוד אנונימי של מחברה. טושק אמנם חיבר את המקום והזמן בהם הוא המציא את הסיפור אך הקפיד שהיא תהיה מעשה של רבים: לדידו האגדה חייבת להפוך להתרחשות תיאטרונית. בתחילת דרכו הסתמך טושק על יצירות אפיות מהפכניות בנוסח ברכט הגרמני . מנחם באדר חברו הוותיק כתב חלק מהטקסטים אותן מבצע טושק כבמאי, כתפאורן וכמפיק. יותר מאוחר הצטרף אליהם איש התיאטרון חנוך פז. החבורה האמינה כי הקיבוץ מתאים לתיאטרון ואולי הוא תיאטרון.
במסתו המבריקה של גדעון עפרת על טושק הוא הצביע על הקירבה בין יצירתו לבין התיאטרון האפי של ברכט ופיסקטור . אולם בתהליך התרגום של הנוסח ההוא לקיבוץ התחוללו תמורות. בצד יצירת תיאטרון לעומתי פוליטי שהיה בראשית דרכו של טושק עם חבורת הפועלים בנס ציונה, לאחר הצורך לבטא את הנחישות במאבק הסוציאליסטי לנוכח נפילתם של חבורות הלוחמים הסוציאליסטים על ידי הצבא הפאשיסטי באוסטריה ב1934 והמעקב אחרי נצחונו המזעזע של הפאשיזם באירופה התגלו גם צרכים אחרים. היסודות הלעומתיים, הלוחמניים, המגייסים, האירוניים בהם השתמש התיאטרון המהפכני באירופה לא היו דומים למצבו של התיאטרון בקיבוץ. טושק היה צריך עוד משהו. תיאטרונו היה צריך להיות תיאטרון של קהילה צומחת. משותף לכל חבריה ולא עומד מול אויביה. לא אמנים נגד קהל או תיאטרון מנוכר העומד כחוד חנית נגד אויביו אלא ביטוי משותף של יחד במצוקה מתמדת הנבנה בתפילה של שותפות ואהבה. לא תיאטרון קטרטי כתיאטרון יווני המתקיים בצד פעילות דמוקרטית של הפוליס. מפעל משותף לכל משפחת הקיבוץ על דורותיה. תיאטרון המביע אמונה ביכולת לבנות בית, גן , תרבות על ידי עבודה, משימתיות ופעילות חינוכית . השגב והפראזות נמסרו לוויכוחים האידיאולוגיים , להתכנסויות הפוליטיות , לאירועי העולם. היה צריך לתרגם אותם לשפת הווי, צבע, סיפור. ההצגה היתה צריכה לחייך ולהבטיח סוף טוב למרות שעלילתה יכולה וצריכה גם להאיר נקודות אפלות.
התיאור השבלוני של חלוץ ספוג יהדות שמתפקר על ידי הציונות וגונז את מה שלמד בילדותו לא התאים לטושק. תפישת היהדות הנרדמת המחכה לנשיקה מעירה על ידי משבר, געגוע, או על ידי רצון למסור מדור אל דור לא יפה לו. אמנם בחייו ומנעוריו הוא נושא בלבו את גורלם של היהודים, חי ברתחת גורלם אך תרבותית הוא לא בא מהיהדות הדתית. ייעודה של היהדות נודע לו דווקא מתוך הזדהותו עם אסונם ותוגתם של יהודים בני זמנו. זו שעשתה אותו ציוני. הסוציאליזם האמפאטי לקרבנות ההיסטוריה והציונות המורדת הם שחדדו את רגישותו ליהדות . עיצוב החברה הקיבוצית כוון אותו ללמוד את יהדותו.
אינני חושב שטושק הכיר את הגותו של בורוכוב. הוא ידע עליה כרבים מבני זמנו. הרי בורוכוב היה גם מרכסיסט וגם ציוני. כבני דורו ידע טושק שבורוכוב ההוגה הצעיר הוא הכתובת ההגותית לכל מי שמבקש לשלב ראדיקליזם סוציאליסטי עם ניתוח ציוני. אולם טושק לא הכיר את כתביו הפילוסופיים של בורוכוב אך דווקא בורוכוב בהגותו נגע באחת השאלות שהעסיקו את טושק : שאלת התרבות הפרולטארית ויחסה לדת.
בתחילת המאה העשרים פרסם לונאצ'רסקי שלימים היה שר החינוך הסובייטי ספר כמהפכן צעיר ואיש תרבות. (לונאצ'רסקי היה אחד המהפכנים היחידים שחוללו את המהפכה הסובייטית שלא נרצח על ידי סטאלין. ) לונאצ'רסקי הציע לייסד אלטרנטיבה לדת והיא הדת הסוציאליסטית . דת זו צריכה היתה להחליף את הדת המסורתית. לדעתו הדת הממוסדת מחפה על מחדלי הכלכלה והחברה היא מעניקה צידוק לעוול ולפיגור הטכנולוגי. הפולחן הדתי לדעתו מעכב את המהפכה וחוסמת את הדרך לתיקון החברה. לונאצ'רסקי כרבים אחרים לקח ממארקס את המחשבה שאם הדת מבטאת את מצוקת האדם הסוציאליזם צריך לפתור את המצוקה. הדת שנותנת ביטוי לבעיות האדם מצדיקה את העוול . אסור לתת לה להיות אופיום משכר להמונים. בעקבות רעיון זה לונאצ'רסקי הציע ליצור דת חדשה. דת הנותנת ביטוי לתהליך המהפכני. לדעתו יש לראות בסוציאליזם דת אלטרנטיבית. יש לבנות אותו ככזה. רעיונותיו של לונאצ'רסקי הוגשמו בתנועה לאמנות פרולטרית בברית המועצות.
בורוכוב המארקסיסט התייחס להצעתו של לונאצ'רסקי אך התנגד למסקנותיו. הוא לא כפר בביקורת הדת הממוסדת שלא מלמדת את החברה כיצד נחלצים מהמצוקה האנושית אך הוא חשש שהדת הסוציאליסטית תעשה אותו הדבר. דת סוציאליסטית לא תשחרר מהדוגמאטיות אלא תבסס דוגמאטיות חדשה. היא תצדיק שררה של סוציאליזם מדומה. היא גם תצליח לנתק אנשים ופועלים מסורתיים מהחזון הסוציאליסטי. דת סוציאליסטית תהיה מנוף לעקירת הסוציאליזם מהמונים ומתרבותם. תפקידה של התנועה המהפכנית לא לתת פיתרון מדומה חדש אלא להתרכז בתהליך של בנין כלכלה , חברה, פוליטיקה אלטרנטיבית. אל לה ליצור מקור לאיסורים חדשים או ערבויות .אל לו לקדש מהלכים, לעסוק בפולחני אדם. היסוד המשיחי בו היא מאמינה צריך לא לאסור ולא לתת ערבויות אלא לשחרר כוחות יצירתיים. להפנות לאידיאל , להיות תשתית להצמחה של תרבות במובן העמוק של המילה . תרבות זו כוללת עבודה וייצור, התארגנות חברתית , תמיכה פסיכולוגית והצמחה של ריבוי אנושי פורה. מבחינה זו הסוציאליזם חייב להישאר הימור. לא לקדש מהלכים, לא לבנות פולחני אדם להיות מוכנים לשינויים אך לשמור על האידיאל. האם הרקע לתפישתו של בורוכוב היתה היכרותו את פולחן התבונה שהוצע כפולחן חילוני במהפכה הצרפתית ? עד כמה שלי ידוע הוא לא הזכיר את הפרשה העצובה ההיא .פולחן התבונה ההוא מצא בסופו של דבר מקום מיוחד בעצרות ההוצאה להורג על ידי הגיליוטינה . נראה לי יותר שבורוכוב חשש שהסוציאליזם כפולחן דתי יהווה תירוץ לעוד תנועת התבוללות יהודית בה ימצאו עשירי היהודים ובניהם דרך להיפרד מהמוני היהודים .
הרבה מהפעילות התרבותית שנערכה על ידי טושק נוצר בהשראת רעיון התרבות הפרולטרית. אך לוח השנה היה יהודי. טקסי היחד קיבלו השראה גוברת והולכת של התרבות היהודית. טושק הוא מיוצרי הגדת הפסח של הקיבוץ הארצי. הוא מלווה אותה מתחילתה. היא מדריכה אותו בלימודים של מקורות יהודיים. נדמה לי כי אין זה מקרה כי התהליך בקיבוצו ובקיבוץ הארצי כולו מתחיל ב1941. הגורל היהודי התדפק בדלת. האיום הנאצי על ארץ ישראל ויהדות העולם היה גדול. אי אפשר היה להסתפק בהגדת פסח היתולית.
בשנים האחרונות לפעילותו עבר טושק לפעילות אזורית בתחום התרבות. הוא הפך בית הספר למבוגרים למכללה אזורית צומחת . לדידו זה היה מעבר מתאים . מכאן הוא היה יכול ללוות ברגישות את התמורות שחלו בקיבוץ. הוא ביקש לנצל את השינויים שהתחוללו כדי לפתח את מה שהוא האמין שגנוז בקיבוץ : הומניזם. הוא האמין כי השכלה תורמת לכך. אוניברסיטה לפועלים עם מינימום של היררכיה, דעת המדריכה שותפות בין מורים לתלמידים. הוא ביקש לבנות מכללה שתהיה קיבוץ אידיאלי. עם השנים גילה כי הציפיות ממקום הדעת שונות משלו. שדרכי הניהול שלו נראות מיושנות. שהמכללה אינה אלטרנטיבה אלא מוסד המותאם לכללי משחק אחרים.הוא לא טרק דלתות או ביקש מחאה. גילו נתן לו חסות . היה עם עצמו וחידש את פעילותו כאומן. הפעם לא להצגה חדשה או קישוט. גם לא רקם סיפור אגדה חינוכי.טושק לא חרג מתפישתו העקרונית כי הוא לא אמן של תערוכות ויחסי ציבור. הוא יוצר של קהילה וכשאין לו קהל נותר הוא ושירתו תוטבע בחומר. הבובות שאפה לילדים במאפיה בשנים הראשונות הסתירו את הטמפרמנט הגועש עתה כשהיה לבדו מול החימר יכול היה להשקיע בו בגלוי את שאלותיו . פיסול תוהה , מחפש ומתוודה בזיקנתו הפורה. אוהב את החיים.

אני מציע כי זאת תהיה מצגת עם פסקול שייפתח על ידי שני קריינים. התמונות ילוו בכותרות עם תרגום עברי.

צילום של כנסי קומונות, קיבוצים וקומונות בדורות שונים. נקלענו לכנס חוקרי קומונות, כנס עולמי. אולי זאת ההזדמנות שלנו לשאול את החוקרים כמה שאלות מטרידות. הרי הם רואים את הדברים בפרספקטיבה. יש להם דפים מההיסטוריה, מחקרים סוציולוגיים ותצפיות אנתרופולוגיות. אני מניחה כי יש בקהל הזה גם פילוסופים ממריאים וגם מנחיתי ספקות רציניים, גם אנשי קומונות מהשדה וגם חוקרים מנוסי ספריות. אולי כל אלה יוכלו לעזור לנו ולומר לנו דבר משמעותי על מה שאנו עושים היום.

תמונות מקיבוצים עירוניים וחינוכיים אני באתי הנה מרחוק לחיות בקבוצה. לעסוק בחינוך ולהביא לחברה כמה משאיפותיי היותר פנימיות.
הרי ברור לכל קורא עיתון, צרכן חדשות המציפות את האוויר, לכל משוטט ברחוב ומתכנן בתים, לכל אמן יוצר כי יש מה לתקן מסביב . אני מבקשת לעשות זאת על ידי מציאת עצמי בקבוצה של מחנכים.

תמונות של קיבוץ עתיק , הכשרה וחבורות של היום אני לא יודע אם כנס כזה יוכל לעזור לנו. באתי לחיות את חיי היחד כאן לאו דווקא בעצת מומחים ואולי נגד מה שקראתי בספרי מדעי החברה.

אני רוצה להניח שכל האורחים הללו לא היו באים הנה אם לא האמינו בנו , אם לא היו חרדים למפעל הקיבוצי, אני מניח שהם עוקבים אחרי ניסיונותיהם של רבים בעולם לבנות חברה על בסיס שונה מאשר זו הנראית כה מנצחת. .

הליכה, טיולים, שערים ומגדלים מורה זקן אמר לי שהיו כל כך הרבה אנשים טובים שטעו, שמעדו, שבגדו שיש להזהיר ולהיזהר. אני אני רוצה בכל זאת לדעת משהו על מעברי החצייה, על הרמזורים וסימני הדרך דווקא משום שהחלטתי לנסוע.

תמונות היסטוריות של הקיבוץ וסביבתו מתקופות שונות. החצרות, המחנות, חומה ומגדל, הפלמח והעפלה
אני מציעה לנו שלא לשכוח כי עברו 100 שנים. הכבישים החליפו את דרכי העפר, המסך האלקטרוני את לוח הגיר, עגלות בעלות גלגלי ברזל המונעות על ידי פרדות וחמורים היו לטרקטורים עם שרשראות ולגלגלים ומנועים הממהרים וגומאים במהירות מרחקים.

הקיבוץ נולד בתקופה העות'מאנית, עבר את השלטון הבריטי וחי במדינת ישראל. עבר שתי מלחמות עולם והרבה קרבות. פעל במשטרים שונים אך חלם כל הזמן להיות חלוץ המזדהה עם סביבתו ומנסה לחיות כאלטרנטיבה.
בכל תחנה, בכל רגע שאלו חברי הקיבוץ מה השתנה? והוכיחו את עצמם :בכל דור ודור.
בכל נקודת זמן שאלו וערערו על האפשרות ועל האופי.
100 שנים חלפו עברו . בכל רגע ורגע אהבו את עברו של הקיבוץ ושאלו על אפשרות קיומו בהווה.

תמונות מן ההרחבות-אתה אומר כי הסיפור נגמר ואני בעיני ראיתי מסיבת שבועות קיבוצית מסורתית שאורגנה על ידי תושבי השכונה שהוקמה ליד הקיבוץ, אותה שכונה שלרבים היא סמל להיעלמותו של הקיבוץ כפי שהוטבע בדמיון של כמה דורות. שבילי הקיבוץ מלאו לפתע עגלות אופטימיות של תינוקות שרוקמים חיי קהילה בלי לחיות בתוך הקומונה הישנה. בכל הטקס שמעתי את המסורת הקיבוצית , את הגעגוע אל היחד. את פס הקול של התקווה.

כותרות על העימות בין הקיבוץ השיתופיים והמופרטים
-ואני דווקא קראתי מסמכים שנכתבים היום בקיבוץ ונראה בהם הייאוש המסודר משוויון, את האמונה בהסדרים בירוקרטים שיבטיחו קיום ליישוב ולא לקיבוץ. שיקנו ביטחון אך יבטלו חברות.

קיבוצים צעירים לומדים וחוגגים- ראיתי כיצד צומחות היום גם בעיר קומונות הלומדות וחיות את מורשת הקיבוץ. הן נעזרות במסורת הקיבוצית שהאמינה בכוחו של החינוך ליצור תשתית לחברה שיתופית יוצרת.

תמונות מתמורות בקיבוץ
ואני ראיתי את העיר בולעת את הקיבוץ גיאוגרפית ובלהט האופנה של מבצרי צרכנות חדשים המחליפים ופוצעים את תכנית הקיבוץ כגן וכבית משותף.

תמונות מהתעשייה הקיבוצית
ראיתי ניצחונות כלכליים גדולים שעשו את היחד הקיבוצי לאחד מכוחות הייצור הגדולים במדינת ישראל בחקלאות ובתעשייה וראיתי את שיבת הבנים אל הקיבוץ אחרי רבע מאה של שנות משבר כלכלי וחברתי גדול.

אשבל, רביד, פלך, נערן, בתי סםר קומונות
כדי להקים את חיי הקומונה החינוכית שהקמתי העדפתי שלא לחסות בצל סיפורו ונופו של הקיבוץ . שהיה . רציתי לבנות אותו בעיר הגדולה שתהיה לי לזירה של מעשים ותאפשר לי לבנות קהילה שיתופית. האמנתי שדווקא בגלל המהומה הגדולה יותר והמצוקה החברתית המגלה כל יום את הצורך ביצירה חברתית נוכל להקים קיבוץ מחדש. חבורה שלא תשכח לרגע את אחריותה לחלק הנשכח בחברה.

אני יודע שלא העזנו לקחת על עצמנו את עבודת האדמה כמו בקיבוץ של הדורות הראשונים. ביקשנו אתגר אחר. לעסוק בחינוך. זהו אתגר לא פחות תובעני ובלתי מבטיח . הרי את יודעת כי במשטר במדינת ישראל המחנך מודע לכך שהכנסתו הכלכלית תהיה נמוכה יחסית.

תרבות וחקלאות בקיבוץ הראשוני
ובכל זאת החקלאים ההם שחיו ברמת חיים כה נמוכה בשנים הראשונות לקיבוץ לא וויתרו על חיי תרבות עשירים. התעקשו למלא משימות. בנו משק במקומות שהיו לספר של המדינה .
היום נקראים המקומות הללו בשם מפורש יותר: פריפריה.

מחזור החיים בקיבוץ, דורות שונים, מפעלים חצר וגן כל הרעיון של בני הקיבוץ היה להצליח לבנות קהילה לדורות, להתאים למחזור החיים מתינוקות עד זקנה, לעבור את העונות ואת האופנות את האירועים והתהליכים תוך הקשבה לצרכים ואחריות לסביבה. האם זה היה ריאלי? האם היה הקיבוץ לחברה של מהפכה או של מסורת ? או אולי מצאה דרך בין שתיהן?

פורטרטים, בתי קברות, משפחה ובתי ילדים הם הלכו למלחמות, בנו משפחות, עבדו המון שנים והזדקנו. רבים רבים מהמייסדים כבר אינם עמנו. ואלה הממשיכים מצאו כי הם כבר אינם חברים בתנועת נוער . קשה להם. האם הם מתפללים שנכדיהם לא יחזרו על השגיאות ואולי דווקא שיגשימו את שהוריהם וסביהם השליכו . שיהיו יותר נאמנים לרעיון או שיהיו יותר נאמנים לחיי רווחה ועושר.

בשביל בני הקיבוץ, ממשיכיו ופזוריו מהדור השלישי הרביעי והחמישי הקיבוץ אינו משימה או דגל, הוא נוף ילדות, שבילים בגן, פרצופים אנושיים, סיפורי אגדות רחוקים ורכילות קרובה, מעשים נפלאים ותחושות החמצה. בשביל בני הקיבוץ הקיבוץ הוא חברת ילדים . בנים שגדלו יחד עם הקיבוץ. את דרכם החלו מהסתובבות הפעוטים מתחת לשולחנות בחדר האוכל שהיה למייסדים מקום התכנסות ותפילה ציבורית . אך הם בעצמם יחד עם חברי הדור הצעיר נעלו רבים מחדרי האוכל . היכל ילדותם נסגר והתחלף במטבחי משפחה מהודרים.
שוב שיחה בין המנחים
-את צריכה לראות את השותפות כארוכת טווח ומשתנה בלי הרף

-ואתה כממשיך את הדרך הארוכה והנאמנה.

-את צריכה להתאים את הקיבוץ לטכנולוגיות מתקדמות.

-ואתה לזכור ולחיות את שורשיו

-את צריכה להתאים לקצב

-ואתה לשיר את השיר המתמשך

-את לא מרגישה איך הסביבה שותקת בהתייחסותה אל הקיבוץ למרות רצון רבים מחבריו להיות מעורבים בה?

אנחנו מבקשים חינוך עצמי , חיי קבוצה, תלם ארוך לחיי יחד ולמילוי משימות משתנות.

אנחנו מבקשים לשמור על היישוב הקיבוצי לדורותיו ולהעניק לחבריו אפשרות לצמוח ולחוש ביטחון בשותפות.
-אתה לא מרגיש שהסיפור מתחיל מחדש?

-האם יוכלו החוקרים להציב בפנינו סימני דרך ?
-האם יוכלו לחזות האם האופק המסתמן למפעל רצוי?
-האם יוכלו להכריע האם בנוף החברתי בעולם ובארץ ראוי למצוא בקיבוץ גרעינים לאלטרנטיבה ?

בשלושת ימים לחודש סיוון שנת התשע"ב למניין שאנו מונים כאן ובעשרים וארבע לחודש החמישי שנת אלפיים ושתיים עשרה למניינם באום ג'וני בעמק הירדן, אשר בארץ ישראל.
אנו מעידים כי:

עשר שנים ועשרה חודשים חלפו בקשר בינינו. הוא התחיל פעם בקיץ, נמשך בפגישות בעת חג, היה לקשר בסופי שבוע עד שהיה לקשר של יום ולילה.
מקשר של שני ילדים הוא היה לקשר בין אנשים בוגרים. מקשר של אהבת נעורים מלאה בלבול והורמונים, הוא היה לקשר של אהבה עם ניסיון וביטחון.

עתה , לאחר עשר שנים ועשרה חודשים החליטו החתן____ בן________ והכלה____ בת________ לבוא בברית הנישואין.

על כן, במעמד זה, בנוכחות משפחותינו וחברינו,
זוהי השבועה אותה הם נשבעים היום זה לזאת וזאת לזה :

נבנה את ביתנו המשותף על יסודות האהבה תוך גילוי לב הדדי, פתיחות ורגישות. בית שיספק לנו שמחה, כוח, תמיכה ונחמה. נחלק בינינו את מלאכת החיים כפי יכולותינו, בשוויון, בהגינות ומתוך רצון כן. נתמוך בשאיפות המשותפות והנפרדות של כל אחד מאתנו, למען הגשמת יכולתנו החומרית והרוחנית.

בימים קשים כמו טובים, נעמוד זה לצד זה. תמיד נשאף למצוא את הכוח להבין ולסלוח זה לזה על המגרעות, החולשות ומצבי הרוח. כאשר נפגע נדע לבקש סליחה וכשניפגע נדע למחול.

נחנך את ילדינו לסקרנות, צניעות וכבוד האדם באשר הוא אדם.

את כל זאת אנו מקבלים על עצמינו באהבה וברצון. .
והכל שריר וקיים

חתימות

למערכת הזמן הירוק

קראתי בצער רב את דברי ידידי אודי מנור. אינני יודע מה היה בדיוק בבית ברל ועל כן אינני יכול לשפוט מי פיטר, מי התפטר, מה היה אחרי הקלעים או על הבמה הפתוחה. קשה לנהל קרן חינוכית השייכת לתנועה פוליטית . מי שמכיר מרכזים רעיוניים יודע על מה אני מדבר. אך ברשימה קטנה זו של אודי אני קורא את אחד הסימפטומים המלווים את התנועה החלוצית שנים רבות. עליה שילמנו עם ריבית ד'ריבית : אי יכולת להערכה הדדית של תנועות יקרות. השתלחות אישית המביאה לעיוורון הדדי. מהיכן נובעת המחלה הזו שכרסמה בתשתיות , הביאה לפילוגים, ליצירת תדמיות , מילאה את החלל בחרמות ובהשמצות? אנשים עם רעיונות וחברים שלא רואים ניצחונות קלים שנתקלים במשימות ללא כלים להגשמתם, שמתבוננים בסביבתם ומפרשים אותה בפירושים שלא תמיד מובנים לזולתם מפנים את זעמם על הקרובים אליהם ברוח. הופכים כל דבר למלחמת אחים, להאשמות על התנשאות, על התעלמות, מזלזלים איש ברעהו. גם כשהוויכוחים הם אמיתיים תולים אותם באנשים, מגלים מניעים זרים. לא שאין גרעיני אמת בכל הוויכוחים על סטאלין ויערי, על בן גוריון ושמעון פרס אך כמה לבבות הושחתו ונקרעו בויכוחים אלה בין אנשים שעסקו בחינוך, באמנות, שבנו בתים ועשו מפעלים חשובים.
לתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד הרבה זכויות בדיוקנה המתקן של החברה הצעירה בארץ. מדריכיה ומפעליה הם מהבולטים שהעזו להפר את התרדמת החברתית על ידי מעשים וחשיבה על ידי חינוך וביקורת. בעקבותיה קמו תנועות בוגרים, קבוצות שיתופיות מפעלי תרבות ושיתוף של גורמים שנדחו על ידי החברה הישראלית. לפסח האוספטר היה תפקיד מכריע בכל אלה.אף פעם לא היה לבד.
החשש של אודי על התנשאות הוא חשש ישן כלפי ציונים, כלפי סוציאליסטים, כלפי קיבוצניקים, כלפי יהודים . מי שיש לו רעיונות צריך תמיד להיזהר מפני תחושות כאלה של סביבתו. אך מי שאין לו או לא עושה צריך היה אמנם להיזהר כפליים אך בדרך כלל לא חושש להתנשא.
התברכנו שיש בארץ תנועות חלוציות של צעירים. שיש מורדים בקיים ובונים. תנועות הבוגרים מגיעות כל פעם לשלב חדש התובע התחדשות מתמדת , פעולה בתוך סביבה ומצבים לא צפויים. והעולם לא תמיד מחייך אל משאת נפשן.
לפני כמה זמן יצא לי להיות במחזה שהציגו חניכים ומדריכים של הנוער העובד והלומד על מרד גיטו ורשה. עם כל הכבוד להרבה פעולות חינוכיות בארץ לא ראיתי כדבר הזה. מחקר היסטורי, המחזה ובעיקר שותפות של חניכים צעירים משכבות חברתיות שנדחו על ידי החברה הישראלית קיבלו כאן גם תפקיד, גם דרך ,גם חום אנושי , גם אמון ביכולתם היצירתית.
אל ניידה אבן בדברים היקרים לכולנו.

מוקי צור, עין גב

אסיפה שנתית בימים נוראים

כשהיה שמואל זנדברג שהחליף את שמו להרחול מריח שמתקרב סוף אלול היו געגועיו לבית הכנסת פורחים. יום אחד החליט להגיע לימים נוראים לבית הכנסת בטבריה. הוא יצא מחצר כנרת עם שמיכה וספר , הניח את השמיכה מתחת לעץ בשפת הים והלך לבית הכנסת האשכנזי שבעיר.
הימים הנוראים הם כידוע הימים בהם כיסאות בית הכנסת מתמלאים באנשים. אלו הימים בהם הגבאים גובים חובות ובית הכנסת יודע פריחה. כשראו באי בית הכנסת חלוץ צעיר מגיע שאלו אם שילם לכיסא. הוא היה חולוץ, זה כינוי הגנאי של החלוצים בעיני המיושבים בדעתם ,חולוץ הוא מי שאין לו. כיון שהיה שמואל חולוץ לא נמצא לו מקום בבית הכנסת. כואב הוא שב אל העץ והשמיכה על שפת ים כנרת וקרא בספר. למחרת החליט ללכת לבית הכנסת הספרדי כדי לטעום את טעם הבית הרחוק. למרות שהיה סוציאליסט אדוק רצה בית כנסת. מכיוון שכל הכיסאות נמכרו לא הכיר בית הכנסת הספרדי בגעגועיו .
חזר שמואל זנדברג לכנרת.
הקבוצה של אותם הימים רחשה. היו עזיבות לילה ועזיבות יום. ביום עזבו הכופרים ברעיון, בלילה עזבו אלו שלא יכלו יותר ולא רצו לעמוד מול חבריהם. החליט שמואל זנדברג שבמקום ללכת לבית הכנסת של טבריה הוא ינהיג יום דין אחר: אסיפה שנתית. ביום הזה יכונסו כל חברי הקבוצה וידונו על הקבוצה. כל אחד יגיד האם הוא נשאר לשנה. כולם יחד יחשבו על עצמם, על העם היהודי , על מצב העולם. הרי הימים הנוראים ימי דין הם ואולי גם יהיו ימי רחמים.
מאז בימים הנוראים היתה אסיפה שנתית והחברים ידעו עם מי ולמה יחיו יחד בשנה הקרובה.
למרות עדותו זאת של שמואל הרחול אין לדעת אם הוא המציא את הרעיון או אם לקח אותו מקבוצות אחרות. שנים ארוכות התקיימו בחגי ראשית השנה האסיפות השנתיות.

מוקי צור

מוזיאון גדוד העבודה ויוסף טרומפלדור

גדוד העבודה היה פרק קצר בקורותיה של הציונות וארץ ישראל. הוא נוסד ב1920 ופורק רשמית ב1929. גדוד העבודה היה הניסיון הנועז ובעל ההיקף הגדול ביותר ליצור בארץ ישראל מולדת חלוצית. זירה פתוחה לצעירים שעברו את אחד המשברים הגדולים ביותר בקורות עם ישראל.
התאגדו בו מאות רבות של חלוצי העלייה השלישית עם כמה מוותיקי העלייה השנייה כדי ליצור רשת של קבוצות גדולות וקטנות בעיר ובכפר שיוכלו להכשיר פועלים לעבודה, לבצע עבודה גדולה של יצירת תשתיות לחברה היהודית דמוקרטית בארץ ישראל על בסיס של שוויון ואחווה גדולה.
תל יוסף היה מעוזם החשוב של אנשי גדוד העבודה ומרכז של תיעוד על דרכם.
אחרי נפילתו של יוסף טרומפלדור בי'א באדר תר'פ 1920 התכנסו חניכי החלוץ בארץ יחד עם אנשי השומר והקימו את גדוד העבודה וההגנה לזכרו. הם שלחו שליח לרוסיה לאסוף חפצים של הגיבור שנפל והחלו לארגן את עצמם בקריאה דחופה לחלוצים בדרכי אירופה ההרוסה ממלחמת העולם הראשונה לעלות ארצה. הם התארגנו בקבוצות על פי המקומות מהם הגיעו ועל פי המשימות שעליהם לבצע.
טרומפלדור לא היה רק גיבור תל חי אלא האיש שעמד במרכז הפעילויות לארגון מחדש של צעירי העם היהודי להקים את מפעלו הגדול בארץ ישראל. חולם ההתיישבות הקומונלית, מפקד צבאי, מארגן החלוץ ברוסיה, מחנך, הומניסט, מציב התשתית לארגון פועלי ארץ ישראל הוא היה אחד ממנהיגיה הבולטים של צעירים במפעל הציוני.

מוזיאון גדוד העבודה יוקם בבית גדוד העבודה בתל יוסף. בניין גדול זה הוקם על מנת להיות בית זיכרון ומקום התכנסות והתוועדות , מרכז תרבותי וארכיון.
אחרי הרבה שנים של הזנחה ועזובה אנו מציעים להקים בו מחדש את מוזיאון טרומפלדור וגדוד העבודה. אנו מציעים להפוך למרכז של פעילות של חלוצים בני זמננו העוסקים בחינוך. בחלק מן הבניין אנו מציעים להקים לקבוצה חינוכית את ביתם ובבית כולו זירה לעבודתם כמדריכי הבית וכאנשי חינוך באזור.

המוזיאון יציג את דמותו של טרומפלדור ייתן תמונה של מצבו של העם היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה. יש להזכיר מחדש את הפרק האפל והגורלי של ההרג השיטתי של יהודים אחרי המלחמה, הרג שלא היה כמוהו עד השואה. הוא שהביא לעולם את המינוח שואה לרצח השיטתי של היהודים.
המוזיאון יציג את עולמה של העלייה השלישית על האניות שהביאו אותה , על הקבוצות שהתארגנו בה , על הטיפוסים השונים שהגיעו עמה. הוא יציג את דמותם של אלברט ענתבי המחולל הגדול והנשכח של העלייה השלישית ואת דמותו הציורית של יצחק שדה מנהיגו של הגדוד ומפקד הפלמ'ח.
הוא יציג את מפעלותיו של גדוד העבודה בסלילת כבישים, בחציבה, בבניין, בקידוח בארות וביצירת יישובים חקלאיים. הוא יציג את ההווי שנוצר בין הצעירים ,את חלומותיהם החברתיים ואת פעילותם התרבותית.
גדוד העבודה היה קשור בקשר אמיץ עם מפעלי הגנה סודיים, המוזיאון ידגיש את הדילמות של בעיות ההגנה במסגרת של תנועה יוצרת תשתיות לבניית אומה.
פינה עצובה במוזיאון תוקדש לקיבוץ שנוצר בברית המועצות על ידי מתייאשי גדוד העבודה, וויה נובה שגורלו העצוב מסמן פרקי שכול וכישלון בגדוד העבודה.
פינת שיחה למבקרי המוזיאון תאיר את המפעל החינוכי של קבוצות חלוצים מחנכים של היום המקבלות השראה מגדוד העבודה ברוחב מבטן, בגיוון של ארגונן, בנדודיהן על פני הארץ ובחיפושן אחרי סדן ואתגר לפעילותן ואחרי גיבוש דמות אדם יוצר ואחראי, יחיד ואיש היחד.

היצירה התרבותית צומחת בעידן טכנולוגי המשתנה ללא הרף, הוא עלול להציב אידיאל של צרכנות במקום יצירה. הגלובליזציה אמנם מקשרת תרבויות ומעלה בעיות אך גם מפתה לאובדן עצמיות ולנסיגה מאחריות. עידן כזה מציב אתגר בפני יוצרים, מחנכים מנהיגי קהילות ואנשי מדיניות. על הקיבוץ לפתח כלים להתמודדות עם אתגר קשה זה באמצעות פיתוח סולידאריות וחיי יצירה ורוח המבטאים שורשיות תרבותית ואופק של צמיחה קהילתית. עליו לעודד באמצעות תרבותו העמקה של ביקורת מוסרית ומחויבות להעלאת האדם .

המועצה קוראת לתנועה הקיבוצית, למועצות האזוריות, לגופים הכלכליים הקשורים לקיבוצים להקצות אמצעים לעידוד היצירה התרבותית בישראל ובקיבוץ. לשמירת האוצר התרבותי שהתפתח בקיבוץ בתחומי האמנויות, בתחומי עיצוב חיי הקהילה וטקסי המעבר, בתחום הביקורת החברתית והיצירה העצמית. יש לעודד גופים אמנותיים מרמת הקיבוץ היחיד, האיזור והארץ, לעודד ולתעד את התרבות לדורותיה ולקשר אותה עם עם ישראל ועם תרבות ישראל.

יש להמשיך לפתח כלים ללימוד עצמי וקבוצתי בכל הגילאים בו ילמדו את היצירה התרבותית בקיבוץ ויביאו אותה למחוזות חדשים. זהו חלק בלתי נפרד מהניסיונות לפיתוח קהילתי עברי ויהודי תוך קבלת השראה מאידיאלים של אנושות אחראית . פיתוח הנובע מן המסורת היהודית ומן המורשת התרבותית העולמית.

המועצה קוראת לשיתוף פעולה עם קהילות שיתופיות הצומחות בארץ במיוחד אלו הנוסדות על ידי בוגרי תנועות הנוער ואלו הקשורות למערכות שנוסדו בהשראת התנועה הקיבוצית אך גם עם קהילות של מחנכים השואפות לחולל מפנה חברתי המכוון להגברת צדק חברתי. התנועה הקיבוצית תשתף פעולה עם ניסיונותיהן בשטח התרבותי אמנותי, בפיתוח כלים לימודיים ובניסיונותיהם לעצב טקסים כשם שתשתף עמן פעולה בניסיונותיהן להעמקת היסודות החינוכיים שלהם באמצעות המסורת והיצירה התרבותית.

המועצה קוראת לאנשי החינוך ולמוסדות החינוכיים של הקיבוצים לפתח פעולות מתוך מקורות התרבות היהודית, הישראלית והקיבוצית. לוועדת התרבות של התנועה הקיבוצית יחד עם בוגרי תנועת הנוער , מכון החגים , הארכיונים, מוסדות המחקר, המוזיאונים, המדרשה, בינה , והמוסדות לעדות ולחקר השואה לשתף פעולה בהתווית דרכי חינוך מגוונות ומעמיקות

כיצד לשמר
לאצור
לתכנן
לבצע
האם אפשר לתכנן תרבות: סיפור האמנות הציונית
ההבדל בין התרבות החילונית הציונית ותרבות הכפירה חילול מקדשים ולןהיות בני הזמן
הענווה המסוכנת של תרבות הקיבוץ והתרבות החילונית.

ציור מוסיקה, תיאטרון קהילתי מימוש עצמי ליוצרים.
תיעוד של הנעשה.
עידוד אמנים בעידן המסחרי.
היצירה הקהילתית הקיבוצית : להתוות דרך למסור דבר. מסירה מחייבת יצירה.
בוגרי תנועות הנוער, מכינות קדם צבאיות.

ברל המצוקה התרבותית תופיע.
אולי מירה מינצר יערי
הפצת התרבות הקיבוצית כאופציה לשיקום השורשים: ניתוק לצורך התחברות מחדש. לא התחברות מתוך כניעה. הורים וילדים.
קשר לעם היהודי על תפוצותיו.

המעגל של היחיד, המשפחה, הקהילה המדינה
הקול המקשר עם חילוקי הדעות.
להכניס את הספר שלך לכוננית – להאמין כי יש בו אלמנטים בהם אתה מאמין כי מישהו ימשיך ללכת

כשהגיע מנדל נון ארצה הוא הכיר את ארץ ישאל של החלום. נער יהודי ממשפחה ענייה אך גאה, חבר תנועת נוער שכבשה את חבריה לרעיון ולקשר בינאישי עמוק, בן לקהילה ציונית. הכל היה אפוף בארץ החום הרחוקה.היא צוירה במכחול תנכ'י, משנאי תלמודי, בסיפורי הגבורה של יוסף בן מתתיהו, באהבת ציון של מאפו ,בשירי ביאליק, בסיפורי חלוצים וברשמי חברים שעלו לפניו.
הקשר של מנדל נון לכנרת היה פרי מאמץ גדול לחיות את ארץ ישראל הקונקרטית. להיות שייך אליה, מחוייב לה , להפוך את העבודה למקור של השראה. הוא הגיע על סרטיפיקט של סטודנט וזכה ללמוד זמן קצר באוניברסיטה העברית בירושלים. אחיו בעין גב כבר סימן דרך: שילוב בין נאמנות למקום, לרעיון ובין כתיבה עברית רהוטה. סקרנות אינטלקטואלית ובמיוחד התמסרות טוטאלית לעבודה ולרעיון.
מנדל נון הגיע לכנרת כדייג מתלמד , משתתף ואחר כך מורה לדייגים. אך תמיד התמונה היתה רחבה. לעבודתו הוא הביא את הסקרנות האינטלקטואלית, את המעט שלמד ואת הנחרצות. הוא הפך את ראשית לימודיו הכלליים למתודה שתעזור לו בחיפושיו אחרי הריאליה שבסביבה. הוא הזדהה עמוקות עם המקצוע הציוני ביותר : ידיעת הארץ. לגביו נכון היה המושג שהיה מקובל בבתי הספר בעממיים בארץ, 'שיעורי מולדת'. הוא לא הסכים להפוך את לימודי המקום לפרובינציאליות פולקלורית. הכנרת הובילה אותו לרומא, לדייג בעולם, לנצרות, ליהדות הגלילית , למשנה , לתלמוד, ולסיפור של החלוצים.
הספר שלפנינו אותו אנו מוציאים לזכרו משקף את כל אלו. אפשר לחוש בו את הליכתו האינסופית לחופה של הכנרת, את לילות הדיג הסוערים, את החפירות הארכיאולוגית ואת הנאמנות שלו לרוח המדע והמקום.