קיבוץ

מרגע הגעתי לקיבוץ אני חושב עליו, חוקר אותו, שואל ומקווה. כאן יובאו חלק מיבול רב שנים של כתיבה וגם עניינים אקטואלים.

אבני דרך, אבני בניין מנחם באר

אבני דרך, אבני בניין

מנחם באר

צבעים יהודים הם כנראה אנשים מיוחדים. כך נודעת משפחתו של מנחם באר. הסבא היה צבע שחי בפולין. במברשתו הוא צבע בוודאי דברים רבים אך כשהחל לצבוע אבני דרך הוא צעד יחד אתן. בעקבותיהם הוא עשה את דרכו מפולין להונגריה. אבן אחרי אבן התקדם וצבע עד שהגיע לביתו החדש . הוא היה פולני בהונגריה. הוא הסתובב במקום בלי תעודת זהות וזה מה שעשה אותו לבעל זהות ברורה : יהודי גולה. יהודי גולה הוא אדם החייב להוכיח לעצמו כי בכל בית הוא בבית למרות הסימנים. יהודי גולה אינו יהודי נודד. הוא צובע את אבני הדרך בצבעים של בית. גם בלי תעודה. סיפור זה של צביעת אבני הדרך הוא סיפור המתגלגל במשפחת באר . מקצוע הצבעות ליווה את המשפחה כנראה כמה דורות.
אחרי שעברה המשפחה את תקופת האגדה, אבא של מנחם עבד היה לצבע בבודפשט.הוא היה צייר ללא פנאי לעסוק בייעודו ועל כן הסתפק במברשת וצבע לצבוע בהם בניינים. את מנחם בנו הוא לקח אתו לבנינים שצבע. הוא הפגיש את בנו עם קבלנים,הראה לו קירות, ברזל ולבנים. אם האבא הפך מצייר לצבע מנחם היה ממלווה צבע לארכיטקט. המעבר לא היה פשוט כי הוא כלל בתוכו סערות עולם . ליווי אביו הצבעי היה לו למקור השראה לעתיד הרחוק כאן נטמנו זרעי הארכיטקטורה.
. הוא היה צייר. הוא צייר תמונות . הגדולה בהן הייתה תלויה בביתו של מני תמונה של טבע פראי. סיפרו כי הצייר הגדול ההונגרי שראה את התמונה שיבח אותה. אולם האבא נאלץ לעזוב את האמנות ולהסתפק בצביעת בתים. הוא היה צריך לפרנס את משפחתו.
סוף הסיפור הצבעות מתרחש בישראל. אנו מוצאים את אבא בישראל גר בעכו . הוא מגיע לקיבוץ געתון לצבוע את חדר האוכל של בנו. שבנו תכנן. כבר אין יכולת ואולי גם אבד החשק לצבוע אבני דרך עכשיו צובעים את מפעל חייו, את הבית הציבורי של מנחם בנו הארכיטקט.

איזה מין יהודי הוא מנחם באר ?
אימו יהודייה אורתודוכסית.אורתודוכסית בנוסח ההונגרי זה לא פשוט כי היהדות ההונגרית האורתודוכסית קרבית . בעזרת פרטי המצוות וחידוד הנימוקים היא לוחמת ביהדות הליברלית הניאולוגית שהגיעה להונגריה בעקבות ההשכלה והרפורמה. האמא לא הגיעה מהגרסה החסידית אלא האשכנזית מתנגדית. היא מקפידה במצוות אלא שבנה ילך לגימנסיה ניאולוגית שהיום היינו קוראים לה רפורמית. הדבר חשוב כי שם יש מקהלה ואפשר בה לעשות מוסיקה. ומוסיקה היא חלק בלתי נפרד מהמשפחה של האבא. כמו השכלה ועבודה.
בבית הספר היהודי הניאולוגי הנער ילמד לימודים יהודיים . בניגוד לרוב חבריו ימצא בהם עניין. שם גם ימצא את השומר הצעיר, תנועת הנוער שעשתה מפנה בחייו.

האבא לא מדבר הרבה אך הוא קובע את גורל בנו : הוא מעניק לו שתי מתנות: כלי שרטוט וכינור. אלו מתנות שנמסרות בשתיקה אך הן תארגנה את המפגש בין משאת חייו לבין הביוגרפיה שלו. אלו יהיו אבני הדרך של הבן. גם מן הבית גם מתנועת הנוער מורשת האמנות, ההכשרה המקצועית היעד היו מהולים בתחושה של אחריות רבה לעבודה. אמנם לא במובן המסורתי של פרנסה בנוסח של יהודי הגולה אלא של עבודה הקושרת את הפעילות והיצירה עם האחריות כלפי האנשים והמפעל .
המתח בין התרבות ליחד, בין המקצוע לבין עיקרון שוויון ערך העבודה נשמר על ידי הקבוצה המייסדת של געתון כמתח חיובי. הם מאמינים שהוא ניתן להיפתר באחריות משותפת. הם מאמינים שיש לתת לאנשים ללמוד, שיחד עם בניית המשק יש לטפח את עשייתם האמנותית של חבריו .
שמואליק כ'ץ הצייר שידע את סוד הפסנתר, לקלאסיקה והאקורדיון לשירה ולריקודים יחד עם מני שבכינורו נוגנה מוסיקה הונגרית עממית, ששולבה כמו במסורת ההונגרית יחד מבראהמס, ליסט ועד קודאי וברטוק. מתארגנת באיזור רביעיית מנגנים. הם מנגנים יחד. מני בונה את חייו כך שיהיה לו עם מי לנגן לטווח ארוך. הוא מכין את בניו לנגן זה בצ'לו, ואלו בכינורות וכך נוצרת רביעיית משפחת באר. כנראה שזו היא האוטופיה האמיתית: למצוא עצמך בקיבוץ, בונה בתים ומנגן רביעיות עם בניך.

הקיבוץ לקראת העתיד – כנס הנהגות התנועה הקיבוצית

מעלה החמישה
בעלון חרדי קראתי שהאדמו'ר מסאטמר הודיע השנה כי הוא לא מוכן להתפלל על אלה שנסחפו עם הזמן והחליפו את שעון הכיס שלהם בשעון יד. כפירה כזו בשמש בגבעון דום שמרני צריך להוקיע. כפי שאתם יודעים הקיבוץ החל את דרכו בויכוח על משמעת הפעמון. משמעת הפעמון היתה מבוססת על העיקרון כי פעמון אחד קורא לארוחות, לשיחות, מגייס לכיבוי שרפות וללידת תינוקות. בבית השיטה היו המצלצל בפעמון מצלצל בחידון מוסיקלי: הוא היה מצלצל בקצב של יצירות והחברים הנזעקים ליום עבודתם היו צריכים לנחש את היצירות. הפעמון עורר וויכוחים מעמיקים על מהות הקיבוץ. האם הוא לא ייראה מצד שני קראתי כי הרבה בני נוער כבר לא יודעים לקרוא שעון. איבדו את המיומנות כמו שהפסיקו לקרוא לא כדי להציל את האמזונס מאובדן עצים אלא כדי להשתתף במסע ההגנה על הפצת הבורות. האם אלו הברירות החברתיות תרבותיות העומדות בפנינו לחזור לשעון הכיס או לאמץ את הדיסלקציה ?
הקיבוץ בן מאה ויותר. בני המאה שבתוכנו רק נולדו כאשר הקיבוץ נולד. הרבה ילדים רעיוניים בעולם מתו בחייו . מהם יש שזכו למיתה יפה רבים מתו כמפלצות של עצמם.והיו אפילו שמתו מאוהבים ברעיונם הרצחני.
רעיונות לא נולדים מן האין אך כן מהתוהו ובוהו. מהשברים , מהתקיעות ומהדממה. הם כוללים לא רק את המקום האגדי עליו חלמו המגשימים אלא גם את המסעות למחוז החפץ הרחוק בו האמינו . מקימי הקיבוץ נאחזו בארץ על סלעיה, חורבותיה, שכבות השרפה וחופי הרחצה שלה אך גם בזיכרון ובתקווה המסתתרים בה. במקרים רבים היו פליטים. במקרים אחרים חיפשו בארץ פתרונות לאו דווקא נאצלים אלא פתרון לבעיות גלגליות, ביטחוניות, ביקשו פתרון לבעיות של משפחה להתגבר על מצוקות שונות. אך בדרך חיפוש האתונות פתחו עיניים ולב לאתגר של מלכות, מצאו בעיות גרעיני הזדמנות לראייה רחבה יותר, לאתגר משמעותי יותר. ולא תמיד הצליחו בכך.
מצד שני היו מוכנים לקבל על עצמם מטלות מבחוץ, מטלות לא צפויות, פתאומיות ללא הכנה מוקדמת. למדו לאלתר ולא להתעלם אך דווקא תכונה נפלאה זו היתה להם למכשול כי למדו להאמין באילתור גם כשאפשר היה לחשוב מחשבה, להעמיק לראות ושילמו על כך מחיר גבוה. כמו שאלה שהבינו כי אי אפשר בלי ניהול והסיקו מזה כי אין צורך לקחת אחריות כמנהיגים ואפשר להסתפק בסדר הטוב של הכאן ועכשיו בשיטת בת היענה הטומנת ראשה בחולות. מנהיגות שזלזלה בניהול ומנהלים שזלזלו בהשראה, בראייה הרחבה והרואה את מה שנמצא מעבר לגדר, מעבר לפופיק.
בתוך הדמוקרטיה יש מתחים בנויים בין זכות השווים לבין יכולתם להפוך להמון חוגג את אדישותו . בין החובה של מדינה לספק את צרכיהם המינימליים של אזרחיה לביטחון, לעבודה, לבריאות לתשתיות לצמיחה לבין אחריותם של האזרחים לצמיחת הון חברתי בתרבות, בטיפוח חברות, יכולת לגילוי של חברות ואהבה לא ממוסדים.
את עולם המערות שנוצר בארץ שנות החמישים אפשר היה לראות כהבטחה לבית או כסמל לניציוחותו של העוני החדש, כדרך לשכונה משגשגת ולמדיניות המנציחה את המצוקה החברתית. פעם ראו ברעיון של פינוי בינוי רעיון שבא לקדם את השוויון בדיור ופעם כנקודת זינוק לפערים בדיור. לבין ידיעה משתכללת של מעטים העלולים להפוך להיררכיה נוקשה. הדמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי העלאת השכלה שמטיבה יכולה להפוך להיררכית ולא דמוקרטית
הקיבוץ חי בתקופה של תמורות. שנתיים אחרי הולדתו היתה כנראה המלחמה הטוטאלית הראשונה שכוונה לא רק נגד צבאות אלא נגד עמים בה השתמשו בטכנולוגיה של המאה העשרים . בפעם הראשונה הופצצו עמים מן האוויר במה שיראה היום כמעט פרימיטיבי, אך בכל זאת קטלני. כשהקיבוץ נולד בארץ עוד לא היתה מכונית אחת . היא הגיעה ארצה כשהקיבוץ היה בן ארבע. הקיבוץ היה שבע עלילות כאשר הומצאה הגלולה למניעת היריון . תקציב מאד דרמטי בחיי הקיבוץ היה תקציב הבולים. הקיבוץ עבר שתי מלחמות עולם ויתמות כובשת . בארץ וסביבתה הסתובבו אימפריות רבות . תנועות לאומיות רבו זו עם זו ועם אלו שהתנגדו עקרונית ללאום וביקשו להיות אימפריה או שבט.
במאורעות של 1929 הובא טלפון אחד לדגניה כשילדיה פונו לכנרת . הילדים המפונים רצו חזרה לדגניה כדי לראות את הפלא הטכנולוגי שהגיע לחצר. במהלך השנים כמה פעמים הקיבוץ דן אם לפנות את ילדיו בשעת חירום. נפרד מחייליו והספיד את נופליו?
כמה פעמים הפעיל הקיבוץ את פעמונו כדי להודיע על לידה או על ארוחת צהריים עד שהפריט עצמו לדעת בשעונים מעוררים?
לפעמים אנו צופים בסרט חייו של הקיבוץ כמו ילדים המודיעים לגיבורים על הבמה שהאויב מאחור או מגישים להם הליקופטרים למילוט. שואלים אותם בתמימות למה לא יכולתם ישר להפוך את חומה ומגדל לכפר שמריהו ? למה הייתם תמימים כאלה לגור באוהל ולא בניתם ישר בניין בהרחבה? למה נשארתם תקועים עם ארגז הספרים ולא הקמתם ספרייה אלקטרונית ?
אולם יש גם תמימות לא פחות מסוכנת הטוענת כי עם השינוי בסביבה אפשר לוותר על טיפול ביושבי אוהלי מחאה, על תיקון חברתי המביא דרור לנפש פת לדל. שאפשר להסתפק באקזיטים גדולים ולוותר על שיחה של בנים עם אבות, טיפול בקשיש והעיקר מבחינתי : חיבוק סבא את נכדיו.
אומרים שהמבקש להגיע למקור חייב לשחות נגד הזרם. אך למה לעשות זאת? אפשר להפליג ישר אל החור השחור של העתיד הלא ידוע. או להחליט להימלט מהסחרחורת ולהודיע לעצמנו על 'במקום דרוך' ולהישאר איפה שאנחנו. להיאבק על שיוך הרעיון או על שיוך הבית. להיאבק על הזכות להוריש ועל החובה לרשת או לבזבז את המטמון ברוחב לב במכירת כל מחרשה למוזיאון במחיר יקר. או לקשט את הגינה הפרטית המגודרת בשלט זהירות כלב נושך גינה מתוחזקת על ידי פליט זר ובמרכזה עץ זית. שאפשר לצאת בהתלהבות למלחמות עם דגלי יונה מצוירת על ידי פיקאסו. שאפשר להתהדר על ספותינו בסיפור קדמוני על חלוץ מחוסר כל היושב על תיבת תפוזים. נוסטלגיה מרוקנת מחשבון נפש , היסטוריה המכירה רק בדגלים ומנצחים או שירת הנפסח על החללים.
שתי גישות גובשו בעולם המסורתי להתמודד עם המבוך של הפגישה עם העתיד הראשונה היא גישת האדמו'ר היא מאמינה בנוכחות של מורה בעל כריזמה המדריך אותך בתקופת מעבר. הוא הממונה על משוטי ספינת הזיכרון. בו אתה בוטח במסע אל עבר הסערות שיובילו אותך לארץ חפץ. הגישה השנייה היא גישת ה'זכרו יגן עלינו' האומרת שחיי המופת של הצדיק שהיה, שנפטר , שאיננו אתנו , הם שיגנו עלינו . אנחנו יכולים לשחזר בדמיוננו ולראות בחלום רק את המורה שהשלים את חייו . הם פרושים בפנינו כמפעל המתקיים רק משום שהסתיים עם מותו. כדברי המשוררת רק אשר אבד קנייני לעד. כוחו נובע דווקא מן העובדה שהוא איננו נוכח, שאין הוא יכול לדבר אתנו ישירות , לחלק לנו דולר של אמון כפי שנהג מנחם שניאורסון בהתוועדויותיו. מותו ההופך אותו לפיסת זיכרון , לספר ולחזון משנה את דרך ההיאחזות בו כמנווט את העתיד. לעתים אנו שוכחים כי משק העבר שאנו משמרים בא לעתים קרובות כדי להתמודד עם עתידנו או על ידי הפיכתו של העבר לחומה מגוננת ולעתים כמכשיר להתמודדות ענווה עם המצפה לנו בעת פחד או שמחה כי אנו מאמינים כי בכספות העבר טמונים אוצרות לעתיד.
כל מלאכת השימור ניזונה לא מעט מן האבל על כל אשר נראה כי חלף.יש בה הרבה רצון חיים וחשש מפני העלמות כמו בכל יסוד של אבל. אך יש בה גם יסוד של מודעות למעבר לפרק הבא. שחרור ממשא אהוב.
יש אבל בשחור המדגיש כי הכאב מחייב ונצחי, כי אין הוא מוכן להעלם שחשוב לו להודיע לסביבתו כי לעולם לא תוכל להיפטר מהאחריות להעלמו. ויש אבל פרחוני בו המתאבל מודיע לעולם כי הוא ידע לגבור על העול. כי הוא רואה עצמו מחויב להיפטר מן העבר כדי להתחיל התחלה חדשה . חשוב לו להודיע לסביבתו כי הוא פוטר אותה מהעול של צערו. יש אבל המטיל מסביבו תחושת אשמה ויש המחייב בכוח את סביבתו למחוק זכר כאילו שהיא מסוגלת. בנוסח של כור היתוך מתאכזר. האם נקים לקיבוץ אנדרטה שתכיר במותו ותהיה לנו לסימן קריעה ואבלות, או נרקוד על הקבר בשמחה לאיד עצמנו כפי שהיה נהוג במה שברל כצנלסון כינה שאננות האמונה ועליזות הכפירה. האמונה המטייחת והכפירה הנשענת על וודאות ושמחת החורבן . אלא הוא בהעדרו נוכח שם למעלה ויכול בזכות צדיקותו שקיבלה כבר את החותמת של ביוגרפיה שנסתיימה ועבר את מבחני הבגרות של המוות יכול להגן עלינו ולייעץ לנו בלי להשתלט עלינו גם במסענו בתקופות אחרות מאלו בהן אנו חיים. אני מרשה לתת לו הכרה הסמלית שלי על ידי זה שאני מצרף לה מנגנון פרשני.דווקא המרחק בזמן או המרחק במקום מגדיל את ההילה של הזיכרון. כך בקהילות היהודיות שבמרוקו הקהילות שעברו העירה קידשו את הקברים הרחוקים שהותירו בעיירות שנעזבו מיהודיהם. המרחק בזמן ובמקום העניק סגולה לסימני הזיכרון שצריכים מעשה של שיחזור של ניחוש מתוך מודעות שאין עבר שלא שול עצמו מה יהיה בעתיד. לפעמים תוך איבוד אמון בעבר ובהווה בו הוא פועל. רק אחרי שנכנסים לטריטוריה של העתיד מחפשים דרך ליצור הרמוניה מחודשת עם מה שניתקנו ממנו. סיפורי חורבן הבית לא סופרו בימי החורבן. רק שנים אחר כך כהאויר נעשה שקוף יותר מאשר היה בעת החורבן. כאשר תהליכי האבל אפשרו לדבר על מה שעבר מן העולם וראיתי אותו בזמן קמילתו. זמן הנראה כזמן של קמילה החיטה צומחת שוב. האם ניתן בזמן הקציר להאמין בקציר ?

אידיאולוגיות ניסו ללכת בדרך שונה מדרך האדמורות או מדרך זכות האבות שמתו. הם ביקשו לגלות את המכונה הנסתרת שהניעה את כל התהליכים שהתרחשו. להפוך אותה לגלויה ולמסור אותה ליודעי סוד שיוכלו להשתמש בה בגלוי. העבר נראה היה בעיניהם מלא מבחנות שיכולות לחשוף את סוד הדינמיקה שתחולל את התמורה לה חתרו. אידיאולוגיות נשענו על הזכות לכונן אלטרנטיבות באמצעות מפתח הגנבים שנמצא בדלתו הנעולה של העתיד. בתחילה השם אידיאולוגיה היה שם גנאי למתכרבלים ברוח ולא יודעים כידון ותופי מלחמה ואחר כך הן הפכו עצמן לכידונים בדרך לשלטון או למאבק על השגתו. היה בהן מיתוס משחרר אך לעתים צורף לידו אתוס חמור סבר.
גורדון אמר כי אי אפשר לברוא את הדרך אל העתיד רק על פי התבוננות לעבר וניסיון לנחש על פי סימני הדרך שעברנו את הכיוון או את המטרה. יש בהתכוונות זו משהו רדיקלי ושונה גם אם משקיעים מחשבה בלימוד העבר. יש כאן קפיצת דרך הכרחית. בה הפנייה לעבר היא פנייה גם לחלומותיו העתידיים לעיקרון העתיד שהיה חבוי בתוכו תמיד . לרעיון השחרור מכובדו של ההווה המשתנה עם העונות. המנסה לחלץ את שנותר חי בתוך התמורה. באדמה ללא צל חולמים על צל. בצל ללא אדמה חולמים על אדמה. הנוכחות של העצים שנטעו, של הסיפורים שסופרו , של הירושות שנותרו של הצוואות שהופרו .
המיתוס של אברהם מנתץ את אלילי הוריו מגלה שעוד בטרם התגלות האובדן מנפץ מסורת ותובע האם יכפה את הגיון הברית החדשה או אולי את הברית המתחדשת כלומר המודעת לשינויים מסביב ומחליטה לפעול כפדגוגיה מתקדמת שעיקרה בדברי המחנך באמן יצחק קצנלסון מקצב של מסירה של יצירה ושל אהבה . דרך המתחדשת עם כל ילד שמביא פליאה חדשה לעולם באמצעות הלשון הישנה של אמא . האבות הקדמונים והמורים שנפטרו לא נותנים לנו להלך יתומי שינוי, אבלי שינוי אך גם לא מאפשרים לנו לחגוג את טריקות הדלת שעשינו בחיינו. לקדש אותן. להקים מסביבם מקדשי פולחן. תקופה שבה רבה תודעת המעבר יכולה להיות תקופה בה הבהלה מאפשרת לגסי הברך לזהם וללכלך ולטהורי הנפש לעקוד עצמם באכזריות. ברנר קרא לתקופת המעבר הרפת. תקופה של אובדן תמימות שנראה כי היא תקופה של חירות משכרת ומשקרת גם יחד כי היא מהר מאד מפצלת את הנפש לכוחות של אור ולכוחות של חושך המהלך על פני תהום.לפילוג. אך כאשר אנו מבינים שהאידיליה והפצע שליווה אותה הם סיפור אחד אז מגיע זמן של בין השמשות שבו מתבלבל האור והחושך והשאלה האם נוכל להתמודד מחריפה ביותר. פעם האור הוחזק על ידי הוקעת החושך ופעם הוא תוחזק על ידי ההבנה כי הוא מכיל את החושך. יש המנסים להטביע את האניות בנמל כדי לא להתפתות לשוב עמן הביתה. ויש המשמרים אותן בנמל כהבטחה כי אנו בוחרים לא לשוב הביתה אך כן לקחת מן האנייה ציוד וזיכרון.
בתפישת העבר יכולה להיות תפישה של המושבוץ כלומר שהרעיון היה סידור זמני לשעת חירום. כמו שמזיזים את הריהוט בכיוון לדלת כשהידית של הדלת מאיימת בפלישה עויינת. הרהיטים אז נמדדים לא על פי יופיים ולא על פי תפקודם אלא על פי משקלם. האם כשהאיום נגמר אנו פשוט מחזירים את הריהוט למקומו ושוכחים מהידית הנעה באיום. זו היתה תפישת האורטודוקסיה שכאשר יסתיים האיום הכול יחזור למקומו.כמו שהתפישה החילונית אמרה כי דינה של החרדות לעבור מן העולם. אולם שני הצדדים לא נשארו בחוסר מעש בתקופת הביניים. בתקופת המעבר. צריך להדגיש יש תמורות החלות ללא תודעה של תמורה ויש מצבי המשך שלא מודעים לעובדה שהם ממשיכים. כמה מנוסעי המכוניות הראשונות היו משוכנעים כי הם נעים בכרכרות משוכללות וכמה מאנשי המחשבים ראו עצמם עומדים מול לוח קיר עם שיפורים. כמה מאנשי המחשבים בטוחים כי אין מה שלא יותך בפני הישגי התקשורת וכמה מאנשי הכנסיות בטוחים כי דרך המחשב הם יוכלו להפיץ באופן יעיל ביותר את תורתם השמרנית. כמה מהשפה הקהילתית משפחתית הוא מעשה של נוסטלגיה אקטיבית הקוראת בקהילה מדינה בפוטנציה, טיוטה לשלטון פוליטי אנונימי, המבוסס על מדרג וכמה רואים בה פוטנציאל לשינוי המדינה ולפירוקה ליחידות וולונטריות. כמה מסרבים לקבל את פני הריבונות היהודית המחייבת למשמעת לראייה כוללת לקיחת אחריות ולדאגה למרחב אישי לשותפים לה. וכמה רואים בכל ריבונות של ציבור אסון הראוי לפירוק, מחסום בפני התלכדות חופשית הפתוחה לידידות ואחריות משותפת. כמה מגלים שהכוח המניע שלהם לעמוד בהגנה על מולדתם מורכב מידידות ורעות, מאחווה בסיסית המחייבת אותם גם כאשר הסביבה מתפרקת מעודפי כוחותיה. וכמה מסוגלים לראות עד כמה תחושת המחויבות שלהם כלפי המופשט שנקרא מדינה היא המלכדת את יסודות החברות והידידות של החיילים.
הקיבוץ ניקז לתוכו את הדילמות הללו. על כן היה בו גם היסוד של טריקת הדלת וגם היסוד של הגנה עליה מפני פריצה , גם היסוד שלראות עצמו בדרך אל הקמת מדינה וגם כטיוטה לחברה שצריכה לקום על תשתיותיה של המדינה ואפילו במקומה. היה בו גם היסוד של מעורבות אישית התנדבותית המבוססת על ידידות, על היכרות ומחויבות נעורים אך גם רצון עז לראות בקידום מסגרות אנושיות גדולות שיכולות להעלות את האדם הנופל קרבן לאלימות הפוליטית, כלכלית וחברתית. הוא גם התבסס על הערצה אך ביקש להיות גם ביקורתי. גם להעריך את היחיד את חירותו ואת יצירתו המיוחדת וגם להיות אחראי על הציבור, על היחד השוקל, להתכוון לריבוי האנושי, לדיאלוג בין בני אדם.למנוע התאבדות לתוך המון. גם את השתתפותו בתהליך של הכרעות אך גם זכותו לשמור את דעתו המיוחדת כמיעוט. גם היה גלאי מוקשים וגם גלאי של מתכות יקרות.
הפיתוי להיכנע לחמימות שבאגרוף המלוכד כלפי חוץ אגרוף המחפש תמיד זירות לקרב וגם הפיתוי ליפול למלכודת הדבש של הבועה שבה רק מתנגנות הרמוניות שמדחיקות את הקושי הגדול.האם תמיד הקיבוץ ידע להיזהר משתי הסכנות הללו ? לא. אך תמיד התייחס אליהן.
מדינת ישראל עברה את השלב של כור ההיתוך והגיע לשלב המגזרים המבקשים לסגור עצמם מתוך חשד ותחושת קרבן התובעת פיצוי אינסופי. היא עברה מתקופת האחדות הכפויה עד פלורליזם של בודדים. התקופה הראשונה רצתה להקים דחוף בית אחד ללא רהיטים, התקופה השנייה היתה לערמה של רהיטים שאיבדה אמון בבית משותף . התקופה הראשונה אוימה על ידי מה שברנר קרא בלעג : סוציאליזם האוסר על הגעגוע. היא תפישה הדומה לאיום של אשת לוט : אל תסתכלו אחורה. תהפכו לנציבי מלח. בארץ חיו המון נציבי מלח ששרדו והונצחו בגלל השכחה הכפויה שלקחו על עצמם. הם היו בטוחים כי אם לא יצליחו להדביר את כאב הגעגוע שלהם הם ישחררו את בניהם מעולו. כמהגרים הם ידעו כי שורשם מצוי בבנים שלהם. אך מה שהיה נראה כניצחונם הבטוח היה לכתב ערעור על ניסיונם. גם שלהם גם של בניהם גם של נכדיהם. התברר כי השיכחה שהיתה צריכה לשמש כחומר הרדמה בעת ניתוח הפך לחומר מוחק המותיר אחריו את מצוקת מי שאיבד את הזיכרון ונותר אילם ועיוור פרספקטיבה. גם אלה שראו את תפקידם להתבצר בזיכרונם וחשבו כי ניתן זיכרונם ישחרר אותם מכאבי ההווה גילו את מגבלותיהם. חברת המגזרים תובעת שינוי רדיקאלי : יצירת תשתית לפתיחת חלונות בין הבתים חורים בגדרות, התארגנויות חוצות חומה. המאוים ולהפוך אותו לחדר אטום. אלה סגדו לרוח הפרצים הנושבת מקדימה ואלה לטרפים המשפחתיים שהוסתרו מתחת למיטה. אולם בינתיים החיים עשו את שלהם. מסורות נפגשו, נבנו, משפחות התערבבו, הכלכלה הביאה תמורות , הטכנולוגיה התקדמה ועמה הקשר אל הזמן והמרחב.
הסוציאליזם הביורוקרטי והאנרכי גילו הרבה ממגבלותיהם ובעיותיהם אך הברירה הקאפיטאליזם חשף את ציפורניו הקשות.הקיבוץ גילה בתוכו את היצר היצרני ואת התפישה הפוליטית שנוספו לרצונו לעקוף את התפישה כי פני אדם כבר שורטטו והם מפוענחים לנצח. לגלות את יצריו השיתופיים ואת האמונה כי אלה יקרינו ויעצבו מחדש את הפנים היצרניות והמדיניות של הקיבוץ. השינוי נאחז לא במעט ביסודות אלו בלי לבדוק לעומק את השלכותיו. הנסיגה או ההתקדמות אל מה שנחשב הריאליזם
שהמשיך את המסורת הטובה של הקיבוץ בנכונות לקרוא את ההיסטוריה , להאמין במהפכה ובצווים שמכיל העתיד ורעבנו אליו. מצד שני הוא המשיך את מסורת השטחיות שהחלה להסתמן בקיבוץ אחרי קום המדינה. שטחיות המסומנת על ידי עזיבת הרבים המאיימת ועל ידי הביטחון המדומה של האמונה בהגמוניה הפוליטית שנסדקה זה מכבר. שהיתה במידה רבה מיתוס שקרי. לא הרעיונות היו שקריים אלא האמונה כי הם יפעלו בנחישות ככוחות טבע מדיניים.
ברעב התפישה של הקיבוץ כקהילת מקום וקהילת רעיון, כקהילה של שותפים וקהילה של משפחות , כמערכת פתוחה כלפי אתגרים רחבים של השפעה מדינית וכמקום מבחן ליחד וליחיד.
אאפשר להאחז על רעב המשפחה ועל הגעגוע אל העולם שנעכלם באירופה כדי להטיף לעולם אמיץ חדש בו ההיררכיות שולטות והדחפים לעשות לעצמך ומעצמך פסל ומסיכה. יa לשאול אם דינוי המשק המשפחתי בא לחזק את היסוד הלא פורמאליים , את יסוד האהבה והדברים הנעשים באלתרואיזם החבוי באמהות ואפשר להדגיש בו את יסוד שלטון ההורים בילדים, חברה סמכותית
האם יתרונו של המשק המשפחתי נובע מהיכולת שלו להטביע מערכת המבוססת על אחווה או על עריצות של אב על מרד נשי או על ריבוי הילדים. כל אלו הופכות למטאפורות המחוזקות על ידי רגעי מצוקה של אימהות, על ידי קוצר יכולתו של הילד להזין את עצמו ?
היסוד של הקהילה שנחזה בשנות החמישים כשלב בחיי הקיבוץ ניזה מתוך ידיעה כי השינויים מבפנים מחוללים את המעבר מהעדה, לקהילה כשהרעיון הבסיסי הוא שהמעבר הוא למוסיקה פוליפונית על פי צרכי החברים השונים בגיל ושל הסביבה.
הקהילה המורכבת נולדת מתוך התמורה ההכרחית הנובעת מתוך נצחונה של הקהילה ותהליכי הזמן שלא מאפשרים אלא לוותר בתחומי הזמן לעדה החד גילית והצרה בהיקף המשימות שנובעת מדרמה מלחמתית וחינוכית הפורצות בעת ובעונה אחת מבחינה היסטורית. המערכת החינוכית צריכה להפגין את כוחה מול יומרות של הטוטאליטאריזם לכבוש את העולם מן הימין ומן השמאל. היא צריכה להפגין סמכות מצד שני המערכת הפוליטית צריכה להציג את תעודת זהותה הדמוקרטית. דווקא הפעולה בתוך דרמה . כשהשתנו התנאים בעקב הניצחונות והתבוסות של הציונות התחוללו תמורות מרחיקות לכת הן בתודעה והן בסביבה. חלק החליט לגלות את שהסתיר שנים, את שנראה היה שאסור לבטא : את הלו יהיה שהיה חבוי בלב רבים וטובים ץ לסיים את סיפור המתח הקיבוצי בהם כולם הלכו לשפת הים והיו לבורגנים זעירים. רבים שחיו נכנעים לקונפורמיות חדשה.
למרות שהמודל הקיבוצי ראה צורך לבנות הרמוניה עכשווית, הוא ייבא מוסדות וצורות של התארגנות משותפת בחלקן מן הקהילה היהודית ולקן מהתנועות השיתופיות המהפכניות של דורה את המטבח המשותף עם מועדון התרבות המשותף, את המכבסה ואת החינוך העברי. הוא נתקל במשך השנים בשאלות מעשיות ונטה לפתור אותן על ידי בריאת כלים לשיתוף. על ידי צירופם של מוסדות משותפים. לכלל קהילה שתפנית קואופרטיב וקומונה, בית חינוך משותף ואקטיביזם חברתי ומדיני היו בתוך המבנה הזה סתירות מובנות שהתגלו עם הזמן. כיצד ניתן ליצור חברה בלי ליצור המון, כיצד ניתן לחנך ולא לחנך לבדידות עריצה ומתנשאת ולא לכזו המועכת את היסודות 'לא קולקטע\יביזם ולא אגואיזם ומעבר לשניהם. הנה בתחום הכלכלי פוליטי הדגש היה על החברתי ובתחום החינוכי על בנין האישיות ( המבוססת על גרסה של פרוידיניות המדגישה את בניין האישיות) על עבודה כשבחינוך היתה הדגשה על אמנות, על חילוניות שהיתה מבוססת על הצורך לחידושה של מסורת על ידי חוש ביקורת ועל ידי תביעה ליצירה. כך בימי משבר הקיבוץ נשמר במידה רבה בית החינוך הקיבוצי וכמו מוסדות חינוך רבים היה מסוכן של הקהילה למייצג של חלום חידושה וכינונה בתנאים החדשים. בכינוסים ועצרות היתה מוכנה המקהלה והרקדנים אך הם היו צריכים להאזר בסבלנות : רק א5חרי נאומי המנהיגות הפוליטית היה מותר להם להופיע בפני הקהל. בסדר היום הקיבוצי הם היו פורמלית בקצה סדר העדיפויות : קדמה להם השליחות הפוליטית במובן הרחב של המילה (כללה קליטת נוער, גיוס לצרכי ביטחון, עזרה ליישובים אחרים, שליחות לתנועת הנוער ועשייה פוליטית) קדמה לה גם העבודה המשק שלא נועד רק לפרנס אלא ליצור תשתית משקית לחברה הישראלית שתקום. בתהליך צמיחתו של הקיבוץ ובמיוחד בשברו הסתירות הללו התגלו לא כהרמוניה אידילית אלא כפרשות דרכים. הם עוררו מרבצו את הוירוס הפילוגי במקום את המחלוקת לשם שמיים. הם גילו את הסוד של בפולמוס המחליף את החתירה לאמת, את הצנזורה הפנימית של סתירות ושריטות והפיכתן לכלי משחית במאבק ממוטט ידידויות. כל זה קרה כמובן לא רק בקיבוץ אך בקיבוץ כחברה כפרית קטנה זה היה סם מוות. ובכל זאת קם דור שלא ידע את הפורענות שהוסתרה מפניו והיום לא יודע איזה קיבוץ היה של האיחוד ואיזה של השומר הצעיר, איזה טיהר ואיזה פילג ועל מה.
חלוץ צעיר נטע אקליפטוסים לאורך דרך חדשה. באותו יום עברה מכונית של המוסדות הלאומיים. הם באו לבקר בקיבוץ הצעיר המכונית עברה לידו של החלוץ הנוטע ופיזרה עליו ענן אבק. הוא נעלב ביותר . מי נושא את החזון אני הנוטע את העצים או מכונית ההסתרות הציונית הממלאת אותי באבק. אני מניח כי שלימים , אם האקליפטוס צמח בא הצלם של הארגון וצילם את העץ תקווה לרעיוננו ולנחרצות הרצון הציוני לשקם את הארץ משממונה. . ,
אנו מכונסים כאן האם נציגי השותלים או נציגי האבק החונק אותם.

הימים שחלפו טקסט לחג קיבוצי

הימים שחלפו יכולים עוד לצמוח

יש אומרים
הימים שחלפו הם אשפת זיכרונות מיותרת
יש אומרים
הימים שחלפו הם הזהב
שעדיין לא הושחת

ואנו אומרים:
הימים שחלפו יכולים יכולים עוד לצמוח
במקום אחר, בלבבות צעירים
בזמן שעדיין לא פרח.
על כן אין הם געגועים לנוף שחלף,
ולא רק שמחה על פרידה ממכאובי בוסר.
הם רצון לזנק קדימה תוך התבוננות גם לאחור

כי הארץ הזו עדיין נושמת
למרות שקשה בה לנשום
כי הארץ הזו עודה שרה
למרות שקשה בה לשיר.
אי שם בחולות , בפסגות ההרים,
במישור הרחב
צומחים עדיין צמחי פלא מוזרים
אנשים משונים כמו אלה שיצאו בלילות לאגם
וחזרו עם רשת ריקה.

סיפורים ישנים, צילומים עתיקים וחדשים הם כמו יין ישן, לעתים משמחים,לעתים משכרים
אך תמיד יש בהם טעם מריר מתוק של פרידה
רומזים על פגישה של פלא בעתיד

מתוך ספר הקהילה משנות השבעים

פאצ'י, מורה ומדריך

אני מקווה לא להפריז בדברים אלו על פגישותי עם פצ'י בדיבור על עצמי. אני יודע שזה כמעט הכרחי במשימה שנטלתי על עצמי. אני מקווה שהקורא ידע לקרוא את הדברים באופן ביקורתי ויוכל לנפות את עיקרי הדברים ולסנן את העודף .
אחרי שנים של שהייה עם הורי בדרום אמריקה שבתי לירושלים. הייתי חבר בתנועה המאוחדת וזכיתי אפילו להיות מדריך צעיר בקן. כשהגעתי לכיתה י'ב הגעתי לשלב של פרידה מחניכי. היה מקובל אז כי מי שמגיע לגיל שבע עשרה המופלג צריך להקדיש את זמנו לתעודת בגרות. אני לא אהבתי את מלאכת השינון המוזרה של תעודת הבגרות . האמנתי כי אם יש מקום לבגרות הרי זה כמדריך ולא כתלמיד. אך היה צד שני לעניין והוא היה מעליב יותר : מדריכי טענו כי חניכי בגרו והם זקוקים למדריך בוגר. מדריך קומונה.פצ'י היה מדריך הקומונה הבלתי מוכר שבא להחליף אותי. הייתי מאד מנומס. הבנתי את תפקידי כפנסיונר חינוכי ופיניתי את הבמה. פצ'י כיאה למדריך בוגר כבר לא סיפר לחניכים סיפורים כמוני. הסברתי לחניכי המתגעגעים לסיפור כי עליהם להבין שבגרו. פצ'י הגיע לירושלים עם מטען חורג שלא היה מוכר. לימים התברר לי כי הוא רכש אותו בגימנסיה חוגים בחיפה. שם דיבר יוסף שכטר על דברים שונים מאשר אלו שדובר בהם בתנועה גם ברוך קורצוויל לימד את תלמידיו מהי ביקורת ומהי סמכותה של יהדות. שניהם ידעו להשעו על הרוח ועל יהדות, על הבוז לפוליטיקה. שכטר עסק בצורך בטקסיות רוחנית. אמנם השכטריסטים עדיין לא היו בפעולה . קהילתם הרוחנית טרם התארגנה אך תלמידי שכטר שחו בכמה מילונים שאנחנו לא הכרנו . הם עסקו פחות בבורוכוב וברוסיה הסובייטית אך ידעו משהו על הודו ועל מרטין בובר. אותן שנים הייתי נער שגמגם בשפה העברית . את שנות בית הספר בהן לומדים את הבסיס ביליתי בדרום אמריקה . מצב המטען היה חסר. טרם גיבשתי לעצמי כתב יד קבוע בעברית, היו חסרים לי פרקים בסיסיים בתנ'ך ובמקורות.
פצ'י החל באותה תקופה להגשים חלום נועז להוציא לאור חוברת 'שדמות למדריך'. בעודי מדדה בעברית הגיע אלי פצ'י בתביעה משונה : 'תן לי את מה שכתבת.' מאין ידע שכתבתי לא אדע עד היום. אך הוא נתקל בסירוב עקשני . הסברתי לו שאני לא חושב שדברי ראויים לפרסום . לא הערכתי אותם ביותר ובכל זאת שמרתי אותם. תגובתו של פצ'י היתה לא צפויה. הוא לא ביקש לנחם אותי על אוזלת כתבי אלא טען בתוקף שאני משתחץ. 'משתחץ?' שאלתי אותו ' אני מסביר לך כי אין ערך למה שכתבתי ואתה טוען שאני משתחץ?' אך הוא המשיך בשלו : 'כל זמן שכתביך במגרה אתה יכול לחשוב עליהם מה שבא לך. פרסם וקבל את הביקורת או את השתיקה הם יעמידו אותך על מקומך!' נגד נימוקים אלו לא יכולתי לעמוד במיוחד שהוא הוסיף על כך כי זה למען המולדת, כלומר למען חניכים ומדריכים והוא העריך נכון שהם היו לי למולדת. אני האמנתי אז בבובר. בכך שדברים צריכים להתרחש בשיחה פורחת המחוללת דיאלוג של אמת והנה באה תביעה לכתוב בשם אותה סיסמא. כבר הכרתי את ההבדל העמוק שבין פגישה בה אתה מודרך על ידי עיני השומע , על ידי תמיהותיו ופיהוקיו, בה אתה חש את תנודות רוחו של המשוחח עמך המשנה במילותיו את מיקום הקוטב המושך את מצפנך לבין כתיבה שבה אתה מנחש היכן נמצא הקורא או רואה את עצמך משוחח עם עצמך. אך פצ'י קרא לנו לכתוב. ואם לא לכתוב כי קשה, לדבר ולהעתיק את הדברים הנאמרים בעל פה . הוא החליף את הנשימה של הדוברים בסימני פיסוק . רק הוא ידע היכן צריך לשים אותם.
אומרים לנו כי סוקרטס חש עצמו כמיילד רוחני. הוא היה מעלה אצל זולתו דרך הזיכרון והחשיבה ההגיונית , דרך שיחה והחלפת דעות את האמת. הוא היה מיילד אצל בן שיחו ילדי רוח. אנחנו לא השתתפנו בשיחותיו של סוקרטס , לא שמענו אותן , קראנו אותן. הן היו למילים כתובות שנשמרו במהלך הדורות. . אפלטון שכתב אותן , ששחזר או בדה אותן בסופו של דבר הפסיק להסתתר מאחרי השחזור וכתב כתיבה לא של מיילד אלא של מוליד. פצ'י היה מיילד של כותבים רבים. הוא קיים שיחות דרך התביעה לכתוב, הכלי בו השתמש כדי לשוחח הוא עריכת הכתוב. הוא הכניס את הכתוב לרשת של קווי הגובה והרוחב של התרבות העברית והמסורת היהודית. מצד אחד הוא נמצא תמיד בצד של ההתחלות, מגלה אותן, לוחם עליהן, דואג לפרסומן ודואג ליוצרים אותן, מצד שני הוא ערך אותן. הוא דאג שהמרכאות תהיינה במקום שהפסיקים ייקבעו בזמן, שהמסורת הלשונית תשים עליהם עין . התוצאה הסופית היא שנולד משהו חדש אך מחובר. גם מחדש וגם מחזק את שנכתב לפניו. לא מוסר לעצמו דוחות על החורבות שבדרך – פשוט מתעלם מהן.
פצ'י היה קשור למורים שנשאו על גבם הרבה פרידות. מרטין בובר, גרשום שלום שמואל הוגו ברגמן וארנסט סימון היו מאד מודעים לניתוקים, לאותו תהום רוחני שממנו יש למצוא מוצא. פצ'י בא אליהם כתלמיד יוצר כמי שמניח כי יש לתת לקולם הבונה מקום בהתחלה החינוכית המונעת על ידי תחושה של רצף. בשבילו טקסט היה פגישה . הוא ניחש את צרכי הכותב וחיבר אותו למקורות של כתיבתו, בדרך כלל מקורות שהיוצר לא הכיר.

.
בדרך כלל עורך הוא מי שמקבל כתב יד רותח ועושה בו סדר, עורך כמה ניתוחים קיסריים המאפשרים לתינוק המוכן לצאת לעולם. פצ'י קודם כל דאג לכך שיעיזו להיכנס להריון.

יום אחד הופיעה חוברת צנומה 'שדמות למדריך'. לא ידעתי אז כי השם 'שדמות' הצמחוני נלקח מבית מדרשה של חבר הקבוצות התנועה הקיבוצית הכי צמודה לחזון של הקיבוץ כחברה של חקלאים עבריים . הכי צמודה לרעיון שקיבוץ יהיה כפר ולא ירצה לחיות כמפעל או להתבסס על המשימתיות הפוליטית. 'שדמות למדריך' היתה חוברת צנומה. אך מאד יומרנית ושונה מהטון של פרסומים תנועתיים של ימיה שהתמכרו עדיין לטראומה של הפילוג הפוליטי בין התנועות הקיבוציות , לנושאים הבוערים. פרסומים אלו ראו עצמם כעומדים בשער.למרות שהשערים היו רבים תמיד היתה תחושה כי הם עומדים על הבריקדה הרוחנית והודפים אויב . 'שדמות למדריך' היתה יותר חלון פנימה, לנפש ולחבורה. יותר קרובה לאמנים מאשר למדעי החברה, לווידוי של יחידים ושל יחד. החוברת ועורכה ביקשו ביטוי אישי, ספרותי, דיאלוגי ופדגוגי. מתוכה נשקפה ציפייה לחיות ברמה רוחנית גבוהה. לא להיות עיתון מקיא אירועים אלא מפגש תרבותי. פצ'י שהיה עורך החוברת הפך להיות צייד של כתבי יד. עורך דקדקן אך גם מגלה כישרונות. הוא האמין בכותביו, בדרשניו, במשורריו, ביוצריו. מרגע שמצא יצירה ראה עצמו מחוייב לדאוג ליוצר. אמנם לא חילק שכר אך נתן גיבוי, שמר על קשר, העניק תחושה של שותפות. הוא שיתף אנשי אקדמיה שביקשו לפרוץ את המצור האנושי בו היו נתונים ורצו את הפגישה עם הדור הצעיר מצד שני העורך חיפש כל חניך או מדריך צעיר בתחילת דרכם. הם מצאו אצלו סדן, הדרכה. הוא לא ראה עצמו מסוגר במסדר פוליטי כלשהו גם לא בתנועה הקיבוצית בה היה חבר. כך מצאו אליו דרך צעירים מכל התנועות במיוחד אלו שביקשו להשתחרר ולבטא את עצמם באופן חופשי. לרבים החוברת נראתה כאוייב. הם ראו בה מקלט למשתמטים, למבקשי התרת הקו המתוח של ההגשמה, למפוררי סמכות ומשמעת . לשוברי נוסח ספרותי מקובל. לבוני גשרים שצריכים לשבור ולעתים כמפירים את שלוות הלוחמים.
מסביב לעיתון שהפך מ'שדמות למדריך' ל'שדמות' נוצרה חבורה. אני חשתי אז כקטן החבורה. ההבדל בגיל בינינו, הניסיון הצבאי של חלק מהמשתתפים , הכישרון הגואה של אחרים נתן לי תחושה של שמחה שמותר לי להיות בחבורה. כבר ידעתי : פצ'י מעניק לכולם יחס ואני זוכה ממחויבותו זו. נדמה לי כי מכתבי אליו באותה תקופה לא היו מכתבים שמחים. הם ביטאו את כאבי מי שנטל אחריות מוקדם מדי. מי שגילה בתוכו את כל הבעיות שביקשו ממנו לפתור אצל אחרים. כעסקן המתרחק מהכרעתו להיות פועל. בחדר עבודתו של פצ'י מקוטלגים ומתויקים רבים מכאבי. לעתים אני חולם להגיע לשם למצוא את התיק של מכתבי ולשרוף אותו. הרי הוא תיק המכיל את כל המביך ממנו פחד יוסף חיים ברנר המבקר : בוסר ופראזות. תיק מכתבים זה שאני לא מעיז להציץ בו מכיל מטען של ביקורת נעורים שלי על עצמי, בכתב מסורבל ובשפה מגומגמת . לצערי אני לא שמרתי על מכתביו של פצ'י אלי. מעולם הם לא ענו לי על כאבי נעורי. הם הכילו ציטטה משיר. הערות ספרותיות, רשימת אתגרים וסיפורי הרפתקאותיו כצייד רוחות . אך מאחריהם תמיד עמדה התביעה : צמח וגדל. אל תרפה.
פצ'י הפעיל קשרים תומכים ומגשרים בין השונים. נמנע מפולמוס מרדד. הוא הבין כי עריכה משמעותה גם יצירת אקוסטיקה לנכתב. הוא דאג גם לכלים. מבחינה זו היה תמיד בורא מאין. גייס של מקורות ואנשים שיוכלו לעזור לכותבים.
היום קשה לי להסביר לאנשים צעירים מה היה אז להביא דבר לדפוס. עד כמה העבודה היתה קשה. לעבוד עם העופרת, המסגרות. כל טעות היתה גם עבודת פרך. פצ'י היה מגיה עם הסימנים המקצועיים של מדפיסים שנראו בעיני אז כסימני אמנות עתיקה. גיליונות הדפוס שנשרכו אחריו , העמידה על הדפס שלא יתקן שגיאה על ידי שגיאה אחרת היתה נראית כעבודה סיזיפית. פצ'י עשה זאת במיומנות עם גאווה מקצועית אך עם הערצה גמורה למדפיסים אנשי המקצוע. אנחנו התבוננו בו כמי שעוסק בעבודת קודש.

הוא היה צריך להשיג מקורות כספיים לפרסום החוברת . היו גם מתנגדים ותובעי חשבון. למזלנו היו גם כמה תומכים בממסד שהתגעגעו אל מה שהוא עשה. היא מצאה את דרכה אל רבים מחוץ לתנועה הקיבוצית בגלל קולה המיוחד. בגלל שהעלתה עניינים שברוח שהיו חבויים בלבבות רבים.
לקראת מלחמת ששת הימים היתה כבר חבורה. הכוננות, המלחמה היו אירועים מאד משמעותיים לכל אחד מאתנו. גם אישית , גם ציבורית חינוכית. כמונו ראה בהם פצ'י משבר ופרשת דרכים רוחנית . חשנו בדיסוננס עצום שהתגלה במפגש שלנו עם הלוחמים בין הבמות והשופרות לבין האנשים.
אמא אחת בקיבוצי נזעקה אלי כמדריך לשעבר של בנה. הוא חזר עתיר תהילה מהקרבות בירושלים. אך מכונס בעצמו ועצוב. בדרך כלל היה ידוע כשמח, כמארגן, כנתון לקסם של רבים אך הוא שב מן המלחמה לא סיפר, לא ישן , לא עמד בקריטריונים של מנצח. בפגישה של חבורת שדמות התברר שהוא לא היה יחידי. העיתונים וספרי הניצחון, שיכרות הטיולים בשטחים שנכבשו, האופוריה שפרצה אחרי הפחדים העמוקים של האזרחים בימי ההמתנה לא התאימו למה שגילינו . לא שהסכמנו בהערכת המצב , בהסברים ובמסקנות. אך היתה בקרבנו תחושה כללית שדווקא בשעות הללו שנראה שהתמימות מותרת ושאולי אנו נפרדים מחווית המלחמה צריך למצוא ביטוי הולם. פצ'י ניצח על החבורה שהחלה לקיים שיחות ולהקליטן. לא ידענו לאן כל זה יוביל אותנו אך חשנו כי יש כאן פרץ רוחני חשוב שצריך לשמור על הנפש ברגע של מבחן. התהליך של צמיחת הספר 'שיח לוחמים' מתוך הפעילות הזו נשען על מסורת קיבוצית ישנה של הספר הקבוצתי. ספר שהקבוצה כותבת. שאין הוא ספר של סופרים מקצועיים אלא של חברים רגישים ואחראים לסביבתם. אז עוד לא התעמקתי בספרים העתיקים הללו אך ידעתי משהו על קיומם. אלא שכאן לא היה ספר של חברה קיבוצית אחת. גם לא של נציגים מוסמכים. היתה כאן התכנסות של מאמינים בביטוי האישי. בתקופה ההיא עדיין הארץ הכירה את המימד של הסוד, של הצנזורה העצמית והחיצונית. של האפולוגטיקה. המעבר מתקופה זאת לתקופת התקשורת היה איטי. אמנם בספרות הפוליטית המפולגת צפו המון דברים קשים אך אלו היו חלק ממלחמה ולכל היה ברור כי מתחת לכל זה יש עולם חסוי וסודי. 'שיח לוחמים' נכנס לתפר בין התקופות. המשתתפים בשיחות חשו בעוצמתן. פצ'י אז היה ככהן הגדול אך הוא העניק לכולנו תחושה עמוקה של שותפות. הוא גייס אנשי מקצוע ונלהבים למשימה. אני זוכר את גיליונות הדפוס הארוכים, את להט הוויכוחים בינינו אך גם את הידיעה כי אנו נמצאים בידיים של עורך רגיש. הלבה שהתפרצה שמרה על מקצב אנושי . הסולנים המופלאים ידעו לנגן עם תזמורת עשירה. היתה תחושה כי היסודות שנוצקו בימי 'שדמות' היו יכולים לשאת את המפעל . הזדמנות לחיבור מחדש לעריכה מחדש של הרצף התרבותי הנובע מתוך התהום.
המפעל של שיח לוחמים היה צריך להיות חלק משלישיה : ספר זיכרון לנופלי קיבוץ במלחמה, שיח לוחמים וספר שימשיך את השיחות על תחושת הדור השני בקיבוץ לקראת בנייתו של הקיבוץ בעתיד. אני קיבלתי על עצמי לכתוב את ספר הזיכרון. ומה אני יודע ? מאחורי גבי נשבה רוחו של פצ'י: ' אתה לא יודע אך אין ברירה.' יחד עמי עבדה תאיר זבולון חברת רמת יוחנן. היא היתה רשת הביטחון ובעלת השפה יחד אתה יכולתי לעמוד במשימה אך נפשית וספרותית פצ'י נתן לי גיבוי שאינני יודע אם הגיע לי. יריב בן אהרון ואני לקחנו על עצמנו את הוצאת הספר 'בין צעירים' חלק מרכזי ממנו היו שיחות שהתקיימו בקיבוץ עין שמר בעריכתו של אבישי גרוסמן. לא ידעתי אז עד כמה עין שמר תססה רוחנית והייתי מלא פליאה על השיחות שהתקיימו בה. משך הרבה שנים מאז אני חש כי בחבורה של עין שמר ובאבותיה דור המייסדים של הקיבוץ טמון עושר רוחני מיוחד. גם יושר וכנות יוצאי דופן. היה לי ברור כי גורלו של הקובץ 'בין צעירים' יהיה שונה מגורל 'שיח לוחמים' לא רק בגלל ההד הציבורי שהעיסוק במלחמה מביא אלא גם בגלל ש'בין צעירים' לא סיפר סיפור. הוא כלל יסודות של וידוי, של חשבון נפש והגות ראשונית. הוא לא היה מחובר לשום דיסציפלינה ולשום מדף של ספרים ועל כן היו לי הרבה לבטים בקשר אליו. יריב בן אהרון שותפי לעריכה העניק לקובץ עוצמה בלתי רגילה אך הוא כמוני תהה על משמעות הספר וערכו. לפצ'י לא היו ספקות כלל . הוא פשוט לא נתן לנו מקום להתייאש.
פצ'י היה זה שזימן אותי לשני מפגשים מאד חשובים בחיי : המפגש עם מרטין בובר ועם גרשום שלום. הראשון היה המפגש עם מרטין בובר . זה היה מהמפגשים הקשים . שנים לקח לי להבין מה התרחש בו ה באותו זמן פצ'י ביקש לחבר את מרטין בובר עם הנוער הישראלי. בובר חגג אז תהילת עולם ובדידות ישראלית שנבעה מעמדותיו הפוליטיות ומרקעו התרבותי השונה. נחרצותו בענייני שלום ומלחמה, עמדתו החילונית כלפי המסורת המאורגנת מצד אחד והדגש שלו על נוכחות אלוהית מצד שני ניתקו אותו מהמחנות התרבותיים השונים בארץ.מהאורתודוכסיה ומהחילונות האורתודוכסית . התנגדותו לממסד הפוליטי וליריביו שפזלו להערצת ברית המועצות הותירה אותו מנותק . הוא היה איש הדיאלוג שחי בבדידות. פצ'י דאג לו כמו שדאג לחבריו ועל ידי הצליח להביא אותנו , צעירי הקיבוץ לשיחה עמו. אני אז הייתי חסיד של תורתו של בובר למרות הספקות שאבא שלי ניסה כל הזמן לנטוע בי. המפגש עם בובר היה מאכזב בגלל קרירותו של האיש, בגלל פולמוסיו שהותירו משקע מוזר אצל השומעים. העריכה המופלאה של השיחות הללו שעשה פצ'י לא שינתה את המילים ובכל זאת הקור שנשב מהן לא נשאר. היום כשאנו קוראים את השיחות אי אפשר לחוש את האכזבה של רבים מפגישה שלא התקיימה.
שנים לקח לי להחלים מחווית הסתירה בין הציפיות שלי מהדיאלוג לבין מה שהתרחש. היום בזקנותי אני מעריך את יצירתו של בובר כתפילה לדיאלוג . תפילה אמיתית שמצאה נוסח הן בחקירותיו והן בעריכתו את סיפורי החסידים.
לא דומה היתה השיחה שלי עם גרשום שלום.היוזמה היתה של פצ'י לקראת ההוצאה לאור של לקט מכתבי שלום שערך. ידעתי כי שלום חשדן לגבי דיאלוגים. וא הזהיר אותי מפני הדיאלוג ('הדיאלוג הראשון בתנ'ך נגמר ברצח') .דווקא משום כך הפתיע מאד גילוי לבו. פצ'י ששידך בינינו לא רצה להשתתף בשיחה אך הגיע לקראת חצות. שלום ראה אותו דרך החלון. אף פעם לא ראיתי את האיש העצור הזה , עטוף הספרים והרוח כל כך נלהב ושמח. הוא ממש התלהב שראה את פצ'י דרך החלון . היה משהו מאד סמלי במעמד. כמה דקות לפני שהגיע םצ'י דיברנו על ברל כצנלסון. שלום סיפר שברל נוהג היה להגיע אליו מאוחר בלילה . לא היו לו ילדים וחשש להפריע לחבריו לאחר פגישותיו הליליות.
על כן הגיע אל משפחת שלום שגם לה לא היו ילדים. הם היו משוחחים. כך בילה ברל אצל שולם את לילו האחרון לפני שנפטר בחטף. בעוד אנו מדברים על ברל בחצות הגיע פצ'י וכאילו החליף את הפגישות הליליות ההן. באותו לילה לקחה אותי פניה שלום לחדרו של שלום. הוא היה מבהיק כי לא היו בו ספרים. היה בו שולחן ומיטה. על השולחן היתה מונחת תמונתו של ברל כצנלסון. לילה זה נחרט חזק בזיכרוני. רק אחר כך שמתי לב שפצ'י, עורכו המובהק של שלום היה בנעוריו תלמיד של קורצוויל מהמתנגדים הגדולים של גרשום שלום…
את יחסו של פצ'י לשלום סיכמתי לפני המון שנים כשכתבתי 'שלום היה מורה גדול ורבים הם תלמידיו- מעריציו, אך האדם שהבין את האורגניות של מפעלו, את הצורך לחשוף את המפעל כאיש ההיסטוריה והפרטים שקד כל חייו להסוות, להעלים, למסור קרעים קרעים בתקווה שהקורא יגלה רק טפח מהם, האדם שהיה מוכן להקדיש לזה שנים של עבודה מאומצת הוא אברהם.'
פצ'י גורדונאי. עד היום לא למדתי היכן התרחשה הפגישה המיוחדת הזו שלו עם גורדון. אך תמיד שאני חושב על גורדון אני חושב גם על פצ'י. לדידו היה גורדון המשוחח הגדול עם המלומדים עמם עבד. עם מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן, עם ארנסט סימון ואחרים. מול היקיות שלהם שפצ'י הבין עד כמה היא יהדות נשברת ויצירתית הוא מעמיד תמיד את יציבותו של גורדון, את האמפטיה שלו ואת יכולתו להיות מורה בחייו ולא מאחורי קתדרה. גורדון היה מבחינתו איש הרוח שהגשים. שלא בנוי על שברי אמונה אלא על ייאוש יוצר. על אמונה בחיים לא כספירה אינטלקטואלית כפי נהוג אצל סוציולוגים או פילוסופים אלא כמחנך הפותח פתח לטבע ולאדם.
ככל שעסק בא. ד. גורדון היה נבוך כשנפגש עם ברנר. מצד אחד הוא הכיר יפה את תפישתו של מאיר איילי שהאשים את ברנר באחריות לדחיקת היהדות מהמפעל החלוצי, שראה בהתקפותיו של ברנר על היהודים והיהדות בת זמנו כריתת שורש מסוכנת. םצ'י הבין שיחסי אל ברנר שונה בעיקרו. גם הכיר את יצירתו הברנרית המופלאה של יריב בן אהרון שדווקא גילה את מקורותיו היהודיים של יוסף חיים ברנר ועל ידי זה האיר את יצירתו באור מיוחד. פצ'י עמד אחרינו אך על ברנר שתק. או לפחות כך הבנתי את עמדתו . כשנפטר מאיר איילי אמרתי בלוויה שלו כי אני רואה בעיני רוחי את ברנר המצדיק את עמדתו המוכיחה של מאיר איילי כלפיו. פצ'י קיבל את דברי בחיוך של הסכמה. אני רק לא קיבלתי את עמדתי באותה שעה . סערתו של יוסף חיים ברנר לא היתה מכוונת נגד היהודים אלא תבעה מהם לא להסתתר מאחורי אפולוגטיקה משתקת. לא להסתפק בהמיית לב אלא לבחון את יכולתם להתמרד ביצירה. לא להקים פולחן אלטרנטיבי המכבה את אחריותם כלפי הפרצות והחורבן המתרגשים ובאים.
פצ'י היה מאד קשור עם שלמה צמח ויהודה יערי. עם סופר העלייה השנייה וסופר העלייה השלישית.. הוא הפגיש את החבורה עם שניהם וליווה את התרגשותו הבלתי רגילה של החלוץ הזקן עם צמיחתו המופלאה של יריב בן אהרון. מפגשי עם צמח שפתחו לי פתח חשוב עם דרכו ואופקיו הבלתי רגילים בתחום הספרות, הפילוסופיה, האגרונומיה וההיסטוריה התאפשרו רק בזכות מעורבותו הבלתי נלאית של פצ'י. גם את יהודה יערי שהכרתי שנים רבות עוד לפני שהכרתי את פצ'י לא הייתי יכול להעריך אלא באותה עקשנות וידידות שליווה את החלוץ איש העלייה השלישית.בובר שהיה מורה העלייה השלישית ולא עלה עמה ארצה ויהודה יערי חלוץ העלייה השלישית נאחזו בנחמן מברסלב כדי להיענות לנפש דורם החילונית. יהודה יערי שפך מים על ידיו של מרטין בובר ונפגע ממנו אך פצ'י ליווה את שניהם באהבה…
פצ'י הלך ללמוד בארצות הברית. הוא שהה בסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק. אז התחלתי לשמוע ממנו דברים על מקס קדושין. לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני ומיהו אותו מלומד מסתורי העוסק בפירושיו את המדרשים. רק לאט לאט הבנתי מה מצא פצ'י בדברי קדושין ובחבורה הקונסרבטיבית בכלל. כאיש קיבוץ ויורש המסורת הספרותית החדשה בארץ הוא הבין את הסכנה ברומנטיזציה של הדת. באותה רוח שנשבה מהוגים כמו סרן קירקגור ורודולף אוטו שביקשו לשחרר את הדת מהתבונה ומהמוסר. קדושין השיב את המוסר והערך כמדד לעשייה הפולחנית לשיח ההלכתי כמו שהזדהותו של גורדון עם הטבע והעבודה לא שחררו אותו אל אותו געגוע ניטשיאני לשחרור מכבליו המשעבדים של המוסר. גם אם מחדשים ופורצים התהליך צריך להיות מוסרי .הקשר של פצ'י לתנועה הקונסרבטיבית כמורה כתלמיד כחלק מהחבורה נעשה באותו הלהט שרקם את חבורת שדמות. במשך השנים הקשרים התעמקו. הוא ביקש לקשר את שתי החבורות. לנצל את הקשרים האקדמיים כדי להעניק לחברי החוג שלנו ידע ותואר אקדמיים ולחברי האקדמיה קשר אל אנשים המחוברים למעשה הקהילתי התרבותי הישראלי. לחבר את העמק החלוצי אל ההר של האקדמיה היהודית בתפוצות. הוא עשה זאת על ידי העברת כתבי יד, על ידי שיתוף עם מכון שכטר שנתן לכמה חברי חוג 'שדמות' אפשרות ללימודים ויצירה. על ידי מפגשים ועידוד לפרסום יצירות.

פצ'י היה מודע היטב לערך של עבודתו. הוא ערך גדולים והדריך רבים לכתוב. הוא גילה כותבים שלימים היו סופרים משוררים והוגי דעות. לכולם העניק רשת ביטחון. כשחשד שאנשים ומוסדות לא הכירו בעבודתו או לפי דעתו ביקשו להשתמש בו לתועלתם הפוליטית או האקדמית הוא הפך למוכיח בשער.
כשיצאתי לשליחות בארצות הברית הפכתי להיות נציג החבורה שליווה את הוצאת 'שיח לוחמים' במקום. הספר נראה אז ממקום אחר. התקופה היתה תקופת המרד של הסטודנטים והקרב הרעיוני על מלחמת ויטנאם. הספר שם עורר דיון שונה מבארץ אך חשוב דווקא כגשר אל ניסיונות שונים לחידוש חיי היהדות. מכיוון שמערכת 'שיח לוחמים' לא הייתה ממוסדת ומאורגנת לא התמדנו במסירת המסר.
עשר שנים ערך פצ'י את 'שדמות'. החליפה אותו בעריכה שלומית אביאסף. היא פתחה את המפעל לאופקים רחבים של דעת לאו דווקא מתחומי ההגות היהודית. אחרי מלחמת יום הכיפורים ערכתי את חוברת 'שדמות' . פצ'י ליווה את העבודה.
הוא יזם וערך את ספרי 'ללא כתונת פסים' הצורך להוציאו נבע מתוך הזעזוע של מלחמת יום הכיפורים. מצד אחד נשברו בה הרבה מוסכמות והפצע למרות הניצחון חשף את המצב האנושי והיהודי הקשה שבתוכו אנו פועלים. הוא העריך כי ספר כזה נחוץ אך כשראיתי את הגיליונות שערך הבנתי עד כמה המטלה בלתי אפשרית. הייתי מקבל ניירות מתוקנים והתביישתי. גיליתי את בורותי העמוקה, את התלות המיוחדת שלי בעורכים הלשוניים. עוד לא הבנתי כי עם זה אצטרך לחיות. פצ'י היה שולח תיקונים מביכים ומכתבי עידוד. הוא פשוט לא נתן לי להיכנע. בתחילת המכתב היה משבח ואחר כך מראה עד כמה עוורוני גדול.
החוג למקורות ישראל שהקים פצ'י באורנים היה המשך הגיוני לקריאת חוג 'שדמות' להתמודד עם לימוד מקורות היהדות. פצ'י קרא לנו למורים לבא ללמד מכל פינה. לא באנו למקום מתוך אותם המניעים. לא תמיד מתוך שמחת הנתינה אלא גם מהרעב והצמא, מתחושה של חסר. . האחד שבא כבן משק שחש כי התאווה לדעת קופחה על ידי המחויבות לעבודה הגופנית . השני מתוך תחושה כי הוא צריך להדגיש יותר ויותר את פרישתו מהשמאל האורתודוקסי, השלישי מתוך כך שהתעמת עם המנהיגות המסורתית של תנועתו. היו שביקשו להוציא לאור ידע שהיה קבור אצלם שנים רבות ואחרים גילו אפשרויות להגיע אל מעיינות חתומים. היו שביקשו לשחרר מסמכות ולהפיץ תורה בחדווה וברוח שמחה והיו שביקשו עול חדש באווירת הנהנתנות שהוציאה אותם מהכלים. לא היה ברור לשותפים ולא חשבו לברר לעצמם האם הם מבקשים להיאבק על רביזיה של המרד הציוני או להביא להעמקתו. כולם היו מודעים כי צריך לתקן משהו בדרך. על כולם ניצח פצ'י כשהוא מדלג מעל חילוקי הדעות מתוך תפישה מחנכת הטוענת כי יש לפתח שיחה בין שונים המחשיבים את עבודתם כמחנכים. הוא חש כי עליו לנסות לחמש כל אחד בנשק לו היה זקוק. כל אחד קיבל ממנו שיר, קטע הגות, מפגש עם מישהו שלדעתו של פצ'י יכול להעמיק את השראתו. לכל אחד היה מביא מקור ספרותי שמצא, פרק בהיסטוריה, דברי מלומדים ווידויים גם אם אין התאמה בין הכוונות אפשר לערוך את הרבים לכלל יצירה משותפת.. בשיחות בין המורים לא תמיד שררה הרמוניה. הפחדים מאובדן אנרגית הביקורת החברתית פוליטית מצד אחד ומדלדול הרוח מצד שני הביא לא פעם למתח. פצ'י הכיר את אזורי החיכוך אך הביא עוד משורר, עוד סופר, עוד הוגה שגילה והם הכניסו רוח חדשה לדיונים ולכתיבה. אנו לא תמיד ידענו מול איזה רוחות אנו עומדים. אורנים של אותם ימים היתה מבצר חשוב של השכלה שינקה מהרוח הלוחמת של שנות המאבק הסוציאליסטי אל מול הפאשיזם . זו היתה רוח שהכירה יפה את פיתוייה האינטלקטואלים של הרומנטיקה על מקורותיה, שהאמינה שבעזרת המוסיקה הקלאסית והספרות הגדולה בפירושה הסוציאליסטי אפשר יהיה לנהל מערכה על פני החברה והאנושות. כאן התבצרה ההשכלה הלוחמת שביקשה תשובות פוליטיות לשאלות תיאולוגיות. חלק מהמורים באורנים מאד נבהלו מהמהומה שנוצרה על ידי החוג החדש. היתה בהלה במיוחד משום שחשו כי היציאה מן הארון של יהדות יכולה ליצור אורתודוכסיה חדשה ואולי להביא אפילו לחזרה בתשובה או לסדקים באורתודוכסיה החילונית. לפגיעה בליברליזם ובסוציאליזם. הם ביקשו ללמד יהדות ברוח הביקורת ואת הדרשנות לשמור לאירועים מדיניים או לקרבות על מנהיגות. .הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי היו במבוכה ואיחוד הקבוצות והקיבוצים היה ספקני. הברית בין אורנים ,החוג למקורות ישראל והאקדמיה לא היתה פשוטה. היא נרקמה בימי פרשת דרכים וחילופי משמרות. בימי האקדמיזציה בתנועה הקיבוצית והגעגוע להיררכיה וסמכות בעולם האקדמי. על רקע זה נפרד פצ'י מאורנים והגיע לכהן באוניברסיטת תל אביב. לא הייתי קשור אל פעילותו זו אך הגיעו אלי הדים שהוא פועל שם בדרכים שהכיר. בחיפוש האנשים, היצירה, בעידוד ועבודת עריכה לעומק.
הקשר שלי עם פצ'י בעבודתו הספרותית הרחבה היה מוגבל לתחום ייסוד ספריית אופקים בעם עובד. בשלב מסויים הייתי חבר מערכת הספרייה וראיתי אותו בפעולתו. הספרייה עסקה הרבה בתחומים של תרגום והרחבת אופקים תרבותיים. הוא עסק כל אלה במיוחד באותם קטעים שנתנו אפשרות לביטוי עברי. במיוחד זכורה לי מעורבותו הרבה בהוצאת הרצאותיו המדעיות של אהרון קציר. ובעריכת כתביו של גרשום שלום כחלק מהספרייה. בצד חשיבתו על ארון הספרים היהודי והוצאה של מקרא לישראל היה לו חשוב לתת ביטוי עברי ותרומה לתרבות העולם. הדיונים במערכת אז כשאהוביה מלכין מנווט את הספינה היו דיונים מאירי עיניים בתהליך מודע של בנייה תרבותית.
בעבודתו החינוכית הציבורית והספרותית פצ'י נאחז בקשר עם מאיר איילי איש יפעת. הוא היה מנהל בית הספר התיכון בעמק המערבי ועסק הרבה במקורות יהודיים. מאיר איילי היה מדור אחר. מתלמידי האוניברסיטה בירושלים בשנות הארבעים. עולה מגרמניה שלמד אצל מורי הדור באוניברסיטה שהגיעו ממרכז אירופה. הוא הגיע לקיבוץ גבת שהי מעוז של מזרח אירופה, של סוציאליזם עממי חילוני . המשוררת פניה ברגשטיין היא שקלטה אותו ואת אשתו כשבאו כמורים למקום. קשריו העמוקים עם ברל כצנלסון, עם מקורות יהודיים ועם גרשום שלום הרחיקו אותו מהקיבוץ המאוחד. עם הפילוג עבר ליפעת. פצ'י תבע ממנו לחשוף את המימד היהודי שהדחיק. הוא האמין שאם יעיז להוציא את מטענו התרבותי החבוי לאוויר העולם יוכל לעשות מעשה חינוכי גדול. מאיר אילי יזם את תיקוני ליל השבועות הראשונים בתנועה הקיבוצית. אלו היו לילות של לימוד שהיו אחר כך למודל לעשייה המונית בקרב חוגים חילוניים ודתיים.
על רקע של יחסיו של פצ'י אל גורדון, אל בובר ושלום, גם על רקע של היותו חבר קיבוץ אפשר להבין את הערכתו העמוקה את מפעל הבנייה מחדש של ברל כצנלסון
תיקון ליל שבועות אחד שארגן פצ'י בקיבוץ יזרעאל בעזרת חבריו מקיבוץ יזרעאל זכור לכל משתתפיו. זה היה תיקון שהוקדש לאגרות ברל כצנלסון שערך יהודה שרת. שלשה כרכים מלאים וגדושים בהערות שנראו כמעין תלמוד לחרוצים. לי ספרים אלו היו מדריך מיוחד לתולדותיה הרוחניים של העלייה השנייה. יהודה דיבר באירוניה על 'המון שלשת הקוראים' שיקראו בהם. יהודה שרת הקדיש ארבע עשרה שנים מחייו לערוך אותן . הוא ביקש להתרכז באגרות שנכתבו לפני העלייה השלישית. לפני התגלותו של ברל כמנהיג מוכר. יהודה שרת האמין כי בשלב הזה של חייו עד שנת 1918 האגרות יכולות ללמד על האיש בלי הדים מיותרים הנובעים מהיותו מנהיג מוכר. יהודה שהגיע ללילה ההוא כבר לא ראה טוב. הוא לימד את כל החבורה שיר וסיפר על ברל. הוא חצב את מילותיו בכוח עצום. הוא לא היה איש צעיר ועיניו כהו. אך הוא קרא יחד עם בתו את דברי ברל כדברי שירה עם משקל ורמז על כך שברל הקריב את חיי הרוח שלו כאמן למען המנהיגות החברתית מדינית. פצ'י היה מודאג כל הלילה. בתחילת הערב החל יהודה ללמד אותנו שיר שחיבר. בבקר הקים אותנו יהודה שרת מכיסאותינו העמיד אותנו כמקהלה וניהל את שירתנו מקהלה בפני עמק יזרעאל בזריחה. חברי הקיבוץ שלא היו עמנו בלילה יצאו לעבודה נדהמים לשמוע את המקהלה עם שחר.
שוב ניתן יה לחזות בכוחו העורך של פצ'י.

יגאל אלון , הדרך ומקור השראה

פגישה מחודשת עם יגאל אלון

אנו באים להביא בפני הקורא קובץ המנסה לתאר את דרכו של יגאל אלון. לא את הביוגרפיה ולא את הפסיכולוגיה של האיש אלא משהו מדרכו. צידה לדרכם של אלו הפועלים בתנאים אחרים, בזמן אחר אך חשים כי הוא אדם שראוי ללמוד ממנו, לקבל ממנו השראה. ליגאל אלון לא קם אחרי מותו מאוזוליאום אלא מרכז חינוכי. הוא עצמו היה בוחל במאוזוליאום הנוגד את כל דרכו. לאזכרות לזכרו באים המונים, חברים לדרך ולשדות הקרב אך גם צעירים החשים שיש משהו באיש הזה ומורשתו שיכול לדבר אליהם. שלא כמו רעיו של יגאל אלון , הצעירים חשים את דמותו של יגאל אלון ממרחק של זמן ומקום ובכל זאת דרך פגישה עם אישיותו חשים כי היו מוצאים עמו שפה משותפת שעמו ניתן היה לחשוף את הכאב שלהם ואת שאיפתם. הימים הרבים שעברו חדו הרבה חידות, תבעו להקים גשרים ברוח. פרקי עלילות חייו, הכרעותיו ופגישותיו הותירו אחריהם שובל של געגוע ותמיהה. המשנה שכתב כפרוגרמה לקראת פעילות גורלית בעתיד היתה לירושה שהותיר אחרי מותו הפתאומי.
האם בשל העובדה שלא קם לכבודו של יגאל אלון מאוזוליאום, בעידן של פולחנים אישיים וסלבריטאים נידון הזיכרון שלו להימוג? אין אנו יודעים את תעתועיו של הזיכרון ההיסטורי אך אנו חשים כי שכחת יגאל אלון היא סימפטום מסוכן. היא משקפת פילטרים רוחניים המוטלים באמצעים שונים על החברה ומונעים ממנה לקלוט זיכרון מפרה. דווקא משום שחלף זמן רב מאז פטירתו של יגאל אלון ניתן היום לבחון את מורשתו לא רק על פי הקונטקסט בה היא צמחה אלא על פי שאלות המטרידות אותנו היום. למרות שאנחנו מבקשים לדעת מה חשב אז על רקע הנתונים שהיו , פרקים שונים עליהם נתן את דעתו ובתוכם פעל יכולים להיות לנו מקור השראה היום. דווקא על רקע העובדה שחלפו שנים רבות מאז נראה לנו שצמח דור שיכול להבין את הפרובלמאטיקה שבה פעל יגאל אלון וללמוד משהו מדרכו. מתוך הנחה זו יצאנו לערוך לקט ראשון זה על מורשתו.

יצחק רבין לפני הרצחו אמר באזכרה לברל כצנלסון שיש לזכור שהמהפכה האמריקאית החלה בצירוף של שני מנהיגים, אחד פוליטיקאי וגנרל ואחד איש תורה, וושינגטון וג'פרסון . מדינת ישראל ומהפכתה צמחה לאחר מותו של המורה ברל כצנלסון. נותר בן גוריון המצביא, הפוליטיקאי לבדו ולמרות הכרעותיו החשובות העובדה שלא היה לידו ברל כצנלסון גבתה מחירים כבדים.

האם יכול היה יגאל אלון להיות מורה כזה? יש מה ללמוד מהאיש מהתבטאויותיו והכרעותיו אך שלא כמו ברל כצנלסון אליו היה קשור לא הסתפק בעמדה של מדריך, מתלבט, כותב. כיון שהיה מצביא ומדינאי רק ימים יגידו האם תעבור מורשתו לדורות הבאים. יגאל אלון היה איש שמילא תפקידים אך איש חושב , מפקד צבא אך מחנך, איש תנועה אך גם איש מדינה. רבין באותה אזכרה לזכרו של ברל כצנלסון התנדב להיות הבן-גוריון של דורו ,לגלות נחישות ולהיות מצביא כמו בהקמת המדינה . אך הוא חש כי כמו שבן גוריון נותר לבד גם הוא נותר לבד ויגאל אלון שאולי היה עשוי להיות המורה איננו עמו. למרות החברים הרבים שהקיפו את יצחק רבין למעשה הוא היה די בודד.
אנשים הפועלים בשטח הציבורי פועלים במעגלים שונים . לעתים הם מוצאים עצמם בעמדות סותרות הנובעות מתוך השקפת עולמם והערכים להם נשארו נאמנים . המצבים השונים מביאים אותם לסתירות. דוד בן- גוריון למשל החל את דרכו המדינית בניסיון לכרות ברית עם מעצמה כדי לקדם את מטרות הציונות. הוא ניסה להקים יחד עם ישראל שוחט יחידת צבא עברית בשירות הטורקים והגרמנים כשליטי הארץ. כתוצאה מכך הוגלה מן הארץ והשתלב במסגרת צבאית של הגדודים העבריים שהגיעו דווקא מאויבתם של טורקיה, מאנגליה ואמריקה. אז האמין כי שיתוף פעולה עם אימפריות שונות חיוני . כמה עשרות שנים אחר כך ביקש עצמאות לאומית והתנגד חריפות להשאר תחת כנפיה השבורות של האימפריה הבריטית. הוא ביקש להשתחרר מכל מנדט ולהקים מדינה ריבונית. לעומתו מרטין בובר שבסוף מלחמת העולם הראשונה התנגד להצהרת בלפור כביטוי לשיטה קולוניאלית כוחנית ביקש ב1948 דווקא להמשיך לחסות תחת השלטון של המנדט הבריטי. למרות עמדותיהם הסותרות הם היו עקיבים ברגישותם ובתפישת ייעודם. בן- גוריון האמין באקטיביזם פוליטי ובעשייה משקית הרואית , בובר בהבניה חברתית. בן- גוריון אהב כירורגיה באמצעות הפוליטיקה , מרטין בובר ביקש בריאות חברתית הצומחת מתהליכים אורגניים פנימיים.
אם בוחנים זרמים רוחניים ומדיניים שונים בארץ רואים כי פועלים בתוכם זרמים שונים וסותרים. מחלות מיוחדות פוקדות כל זרם. השמאל הארץ ישראלי שחש את הקושי הגדול שבהגשמת אידיאלים חברתיים בחבורות קטנות ואנרכיות, נמשך במחלתו לברית המועצות הלא וולונטארית והענקית . הוא ביקש לגלות בה עוצמה וחזון שיוכלו להבטיח את השינוי הגדול בעולם ברוח דטרמיניסטית שתביא את השלטת הצדק והשוויון . אך מחלות אלה התבררו כשקר וכניעה. הימין, בשם ליברליות וחירות העלה דווקא את עוצמתה של תפישה אוטוריטארית של מנהיגות ומלחמה. מה שמכונה הליברליות הישראלית היתה מכוונת לעמוד מול המסורת הסוציאליסטית של בניין הארץ שמשנות השלושים היתה הזרם ההגמוני בציונות. המסורת הליברלית שעמדה מול תנועת הפועלים תמכה דווקא בחיזוק משק המלחמה. בחברה פורצת מוסכמות דמוקרטיות ונאחזת במנהיגות כריזמאטית ובאתוס של מלחמה וקורבן. גם מחלה זו התגלתה בתהומותיה ובשקריה. בתוך תנועת הפועלים הבלתי מרקסיסטית שדברה בשם הריאליות והפעולה הגמישה התגלו מחלות שעיקרן היתה אופורטוניזם עקר, כניעה לתביעה לשליטה באמצעות פער חברתי ואמונה נלהבת במרות של מנגנונים. סתירות אלו שהתגלו בין מצבים והשקפות עולם , בתוך תנועות חברתיות ומפלגות פוליטיות תרמו למחשבה מקובלת כי פרגמאטיות באשר היא חלולה מאידיאל והאידיאל תלוש מהמציאות.
בכל אלה יגאל אלון הוא בבחינת יוצא דופן . הוא מבקש את הכלים השלובים. יש בהם קריאה מדוקדקת של הזירה מצד אחד וחזון מכוון ומאזן מצד שני. בכלים השלובים נקודת המוצא היא כמו שאמר חלוץ וותיק : המצפון הוא המצפן. תפישה מוסרית זו המבקרת ובוחנת את חיי הציבור מעוררת את השאלה היסודית של החיים הדמוקרטיים. האם הנאמנות לא הופכת לדוגמטיקה, האם הפעולה על פי המצפון לא צופנת בתוכה תחושת של ריבונות מסולפת של שליטים העומדת מעל לחוק, מעל לרגישות למצפונו של הזולת. כיצד התודעה המוסרית תשתלב בהמולת החיים הציבוריים , כיצד תגלה סובלנות, יחס למשפט, מורכבות הנובעת מסבך הנתונים. אלון לא עושה לעצמו חיים קלים. הוא מבקש גם מצפן ברור אך גם קריאה מדוקדקת של מקבילית הכוחות הפועלים והתחשבות עם מגוון השפות והקודים המצפוניים של הזולת. כל אלה מביאים אותו אל תפישה פרלמנטארית. הוא יודע כי הפרלמנט אינו משאת נפש רומנטית שיש בו יצרים חשופים וקטנוניות, חישובי כוח וחולשות רבות. הוא אמנם האמין במהפכת רצון של יחידים ובקבוצות היוצרים בחייהם נורמות נעלות אך לדעתו דווקא הן צריכות לגלות מחויבות מקסימלית לכל האזרחים ולמגוון דעותיהם. דווקא הן צריכות לשכנע ולקבל על עצמן את שלטון הרוב הדמוקרטי ואת מחויבותו לכל מיעוט ולכל אדם.
לידתה של דמוקרטיה במדינות שעברו מהפכות והאמינו במהפכה ובתנועות מהפכניות אינה דבר פשוט. שנות החמישים והששים הצביעו על כך שהרבה מדינות ששוחררו מעול זרים והאמינו במהפכה לא יכלו למעבר לחיים דמוקרטיים של ממש והיו לקרבן של אינטרסים של מדינות ששעבדו אותן קודם . בלהט המהפכה של שחרור מעול זרים היה טמון לעתים זרע של מלחמות אזרחים ותוהו ובוהו חברתי. גם יגאל אלון ידע את קסם המהפכה הן כחבר קיבוץ, הן כחניך של חלוצי העליות השונות, הן כחבר מחתרת וכמי שפיקד על הפלמ'ח. דווקא הוא הבין את הצורך בקפיצה המגשימה את ההתמודדות המצפונית והדמוקרטית הזו במסגרת המדינה הריבונית. הוא ידע ללמוד מהמסורת של הלייבור האנגלי כיצד לחיות במתחים הגדולים הללו. הדמוקרטיה אינה תיאולוגיה חובקת כל. היא מתודה, רגישות, היא ענווה ככלי אך לגבי אלון אין היא רק משטר של חלוקת הכוח. החירות שהיא צריכה לקדם עמוקה ורחבה. בשבילו חירות צריכה להתבטא בחירות מעוני, כמניעת עושק, כחירות מבערות, כחירות מקיפוח על בסיס כלכלי או מגדרי. הדמוקרטיה היא אתגר הנבנה כל פעם מחדש ונשען על מסורת מצטברת ועל כוחות משתחררים . היא זקוקה לטיפוח מתמיד כי אין היא מובנת מאליה. יגאל אלון האמין כי היא יכולה למצוא לעצמה שורשים במסורת היהודית העמוקה ובאמנציפציה היהודית הצעירה..

למרות שנראה על פניו כי במאמרו של יגאל אלון כלים השלובים מצוי המפתח לייחודו של יגאל אלון ולדרכו אין זה פשוט לעקוב אחרי עקבותיהם . בביוגרפיה של יגאל אלון הרבה סימני דרך המנבאים כי דרכו תהיה ייחודית. הוא בן הארץ אך לא חוגג את ילידיותו כזכות בלעדית. הוא בן לאיש העלייה הראשונה, בן איכרים חלוצים דור שני שהתיישבו בכפר תבור. יגאל אלון לא היה בן של חלוצים סוציאליסטים אך חניך בית הספר החקלאי כדורי. בו הוא התחנך עם בנים של חלוצים מהעלייה השנייה והשלישית . רוחנית הוא חונך על ידי אנשי העלייה השנייה . בן איכרים אך חניך לאחד מגדולי העלייה השנייה שלמה צמח. שלמה צמח היה איש אשכולות, פילוסוף, אגרונום וחלוץ, בן לעיירתו של בן- גוריון . כל השנים עמד מול בן עיירתו אך בלי הזרקורים. הוא כפר באמונתו של בן- גוריון באקטיביזם הפוליטי המתעלם מחזיונות של אמנות ,עשייה חקלאית ארוכת טווח, בעיות נפש וחברה הנחשפות בהגות ובספרות החדשה . יגאל אלון הושפע מאד ממורו זה שפתח בפניו אופקים רחבים. הוא המשיך את אמונתו במפעל הציוני ובניתוח החברתי כלכלי שלו . למרות שיגאל אלון הוא תלמידו של צמח , בסופו של דבר מרד בו על רקע אמונתו בהגנה אקטיבית על היישוב. הקריאה שדיברה אליו כה עמוקות הביאה אותו למרוד במורה שלו אך גם עקרה אותו ממושבת הולדתו . היא הדריכה אותו לחייו כאיש פלמ'ח וכחבר קיבוץ. אולם בחייו אלה מימש את השורשים שקלט מבית אביו במושבה ואת הרוח הפתוחה שקיבל משלמה צמח.
בראשית שנות הארבעים נקרא אלון על ידי ברל כצנלסון להשתתף בסמינר הרעיוני שארגן ברל כצנלסון. כצנלסון האמין כי חבורת הצעירים אותם קרא ללימודים יעצבו את פני עתידו של העם בתוך השבר הגדול של החורבן במלחמת העולם השנייה. הוא בחר בקפידה את משתתפי הקורס ולא הסכים להשתתפות נציגים על פי מפתח של קבוצות ומפלגות. הסמינר נמשך חדשים וברל רתם אליו את מיטב המרצים בארץ. כל המשתתפים הבינו את חשיבות המפעל. הופעתו של יגאל בקורס היתה מיוחדת במינה . כל אחד מהמשתתפים בסמינר כולל ברל כצנלסון עצמו סיפר על דרכו לארץ. היחידי שסיפר על דרכו בארץ ולא בדרך אל הארץ היה בן הארץ יגאל פייקוביץ' הוא יגאל אלון. הוא היה הצבר היחידי בקורס שסיפר. לברל כצנלסון היתה הופעתו של יגאל אלון התגלות של ממש. הוא ראה בבן הארץ שאינו הופך את ילידיותו לעיקרון מכונן, שקשוב לעם היהודי ולדרך החברה האנושית איש שיוכל להיות מנהיג אמיתי. אך יגאל אלון גילה במשך השנים נאמנות גם ליריבו הגדול של ברל כצנלסון בן דודו יצחק טבנקין. בו הוא מגלה את מנהיג הקיבוץ עמו כרת ברית חיים. גם כשהוא יחלוק עליו פוליטית רוחנית, גם אם יקבע לעצמו דרך אלטרנטיבית ראה עצמו יגאל אלון מחויב אנושית לכבד את האיש ולקבל את סמכותו. הדאגה לחבורת המגשימים היתה לו חשובה למרות תפישתו כי יש להגיע מחבורת המגשימים אל החברה כולה.
את פעלו בפלמ'ח החל כאיש מודיעין. סייר לצבא שפלש לסוריה ולבנון בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא פעל למען הצבא הבריטי. אולם כשהחל להרגיש כי אין הוא פועל למען אותו צבא שעמד מול הגרמנים ווישי הצרפתית, כשחש כי יותר ויותר פעילות זו באה לשרת אינטרסים אימפריאלים ישנים התפטר מתפקידו. חלק בלתי נפרד מאישיותו היה בקריאה זהירה של זירת ההתרחשות יחד עם פתרונות נועזים של מי שאינו שיכור כוח.
אחרי שהיה לדעת בני דורו החשוב ממפקדי מלחמת העצמאות הוא יצא ללימודים בלונדון ,בירת אותה האימפריה נגדה התקומם כאיש הפלמ'ח. כששב מהשתלמותו בלונדון היו חבריו תוהים האם לא איבד משהו מהסממנים שלו כאיש פלמ'ח , כאיש התיישבות. מתברר כי לגבי תלמידי אוקספורד הוא היה איש בוגר שהכיר את החיים ואת ההכרעות הדרמטיות של החיים . חבריו בפלמ'ח חשו כי הוא שב משם כאיש העולם הגדול אך מה שברור שהוא שמר על ייחודו כמקשר בין העולמות. איש המנסה לקרוא כל פעם את המפה כשהוא מתמודד בגבורה עם העובדה כי לא היה לו זמן ללמוד ולהתפתח. הוא תמיד הופרע על ידי הקריאות שקראו לו מן הבית מן החזית המדינית ועשה הכל כדי לגבור על המגבלות שהוטלו עליו בחייו ולהפוך אותן לאתגר.

כיצד ללמוד על דרכו של יגאל אלון על פי דברים שהותיר אחריו בכתב? הדבר קשה במיוחד לנוכח העובדה שיגאל אלון לא גילה לנו את מעבדתו. איננו מכירים כמעט מה היו השאלות ששאל את עצמו כשקיבל הכרעה מסוימת או דיבר על עמדה מסוימת. הביטוי שלו נעשה לרוב אחרי ששקל, אחרי שהכריע. יתכן מאד כי ההכרעה היתה פרי לבטיו, אך מכיוון שגנז את לבטיו קשה לתאר את תהליכי קבלת הכרעותיו . לעתים עלינו לדמיין מה עבר בראשו , לשחזר תהליכים. אנו יכולים לקבוע מה החליט, מה ביצע אך איננו יכולים תמיד לתאר על איזה מתח ענה בהחלטתו או בפעולותיו.

בארכיונו מצוי מכתב ממי שהיה אז אלמוני בשם אורי אבנרי המציע לו לארגן אחרי מלחמת העצמאות את מרד הלוחמים נגד המנהיגות המזדקנת והבלתי רלוונטית של המדינה. כבוגר אצ'ל אורי אבנרי קורא לברית בין הפלמ'ח אצ'ל ולח'י כדי לעשות פוטש , תפישת 'שלושת המחתרות' כפי שהבין אותן אורי אבנרי לא התאימו לתפישת יגאל אלון. הוא ראה בפלמ'ח זרוע של המערכת הדמוקרטית הפרה מדינית בה הכיר לא כצלו של השלטון הבריטי אלא כמערכת של מדינה ריבונית מתהווה : הסוכנות היהודית וההגנה. הוא לא הכיר במחתרות הפורשות מסמכות ציבורית למרות שהעריך רבים מחבריהן. למרות שהעריך את אומץ הלב של אנשי לח'י ואצ'ל ואת עמידתם הנחרצת הוא תפש בחדות רבה את הסכנות הכרוכות בפרישתם מן הציבור ובמלחמתם הנפרדת . שלא כמוהם הוא האמין כי המדינה בדרך צריכה להיות בעלת סמכות של מדינה, אחרת ייחרץ גורלה של המדינה שתקום. אצ'ל ולח'י חשבו את הרוב לממסד נכנע להוראות השליטים. כמי שאינם רואים עין בעין את האויב הערבי. הוא חשב כי בקבלת סמכות המוסדות הלאומיים של המדינה בדרך, למרות שאין עדיין ריבונות , נבנית תשתית דמוקרטית. תשתית זו מחייבת לכבד את האדם, כל אדם . כבוד זה אינו מותיר לנו לוותר על חזון של שלום עם הערבים. הוא האמין כי רק כך תבנה אחריות שתחייב לבאות . רק על ידי קבלת מרות של דמוקרטיה לפני קבלת המדינה תוכל לקום מדינה דמוקרטית . הוא ידע כי העם היהודי בעידן המודרני לא יכול לןהתקיים אלא במשטר דמוקרטי. הפאשיזם והקומוניזם הטוטאליטרים אינם יכולים להכיל את היהודי המבקש קומת אדם חופשי ומעורב.

אחרי מלחמת העצמאות יגאל אלון הבין עד כמה מסוכנת התפישה של לוחמים החוזרים מן החזית . הם מצפים לשלוט על חייהם ולהכתיב מהלכים בזכות נכונותם לצאת למלחמה בה יכלו לאבד את חייהם. התהומות בהם פגשו והאכזבה המלווה את האבל יוצרות ציפייה עזה. ציפייה כזו יכולה לקבוע גורלות ולהשליט נורמות אוטוריטאריות. . מי כמוהו היה יכול להזדהות עם רגשות של לוחם כואב. 'הפלמחניק מחפש את המחר' היתה עבורו לא רק כותרת של שיר. הרי הוא עצמו היה חייל .בן שלושים סך הכל . הוא חש בעוצמה גדולה גם את הניצחונות , גם את המחירים הנוראים וגם את סטירת הלחי שקיבל הפלמ'ח וחבריו עם פרוקו והדחת מפקדיו. הוא ידע היטב את הרגשתו של מפקד שקיבל הוראה לסגת מזירת נצחונו מטעמים של מדיניות וסדר דמוקרטי. הוא ידע מהי הדחה פוליטית. יגאל אלון ידע עד כמה שמו נישא בפי לוחמים. למרות שהכיר את מצוקתו של החייל השב מהמלחמה הוא הכיר גם את סכנותיה של הדמוקרטיה הנתונה לחסדי חייליה. הוא הבין כי המלחמה לה היה נתון עלולה להפוך ראייה טוטאלית וראייה כזו היא הדבר שמאיים על עצם היכולת לרקום חיי יחד אנושיים שלשמם נבנתה המדינה. הגנה על דמוקרטיה במצב של מלחמה ואיום מלחמה הוא אתגר בלתי רגיל. על מכתבו של אורי אבנרי הוא לא ענה. אך גם לא הסביר את שתיקתו. אנו המעיינים במסמכיו נשארנו תוהים . מה עבר במוחו בזמן הדרמטי ההוא? על כך לא כתב. מסדרת החלטות שקיבל ולא נימק במהלך חייו אפשר להסיק מה העסיק אותו במעבדתו הרוחנית רגשית. אנו יכולים למתוח קו ולומר כי ההגנה על הדמוקרטיה היתה לו חיונית . הוא דיבר על כך הרבה פעמים אך תמיד במישור המופשט. בלי לקשור את דבריו להכרעותיו האישיות. כאן התגלתה אחת מחידות אישיותו של יגאל אלון . הוא שהיה ידוע ביחסיו החמים עם סביבתו, עם רעיו, שראה עצמו אחראי על אנשים עמם פגש, שלא וויתר על פגישות עם שדרות שונות של הציבור, לא הרבה לגלות את עולמו הפנימי.
כך גם אין אנו יודעים בדיוק מדוע לא חזר אלון ארצה לכינוס הפלמ'ח שהתקיים באצטדיון ברמת גן ב1949. זה היה כינוס מאד דרמטי כי הוא עמד בסוד שיא האמון בפלמ'ח בציבוריות הישראלית אחרי המלחמה ושיא העלבון הצורב של פירוקו. בכנס השתתפו אלפים, גם כאלו שהזדהו עם היחידה ולא היו בה. הכל ידעו עד כמה היתה חשובה תרומתו של הפלמ'ח במלחמת העצמאות. בן- גוריון שר הביטחון אסר על אנשי הצבא להשתתף בכנס מיוחד זה. הוא חשש מפוטש. איש הפלמ'ח שנותר במטכ'ל היה יצחק רבין. בן גוריון קרא לו לשיחה שנמשכה שעות עד אשר רבין הבין כי מטרת השיחה היתה למנוע את הליכתו לכנס. הוא קם והלך. הוא בא לכנס. בכך ביטא את נאמנותו לחייליו . הכל ציפו לבואו של יגאל אלון שהיה אז בצרפת. יגאל אלון לא בא לכנס. לחבריו היה נדמה כי לא הגיע משום שביקש להמשיך את הקריירה הצבאית שלו ולא רצה להתעמת עם שר הביטחון. לי נראה בפרספקטיבה כי יגאל אלון לא בא כי ביקש להגן על הדמוקרטיה הישראלית הצעירה והשבירה. הוא חש כי בואו לכנס היה יכול להביא לתסיסה כה גדולה שהיתה מזעזעת את המבנה הדמוקרטי השביר כל כך של ימי ראשית המדינה . החברים ששידלו אותו לבא רמזו על כך . הם רצו לחולל תפנית. לדעתי יגאל אלון העריך אחרת. הפירות של זעזוע כזה יכולים להיות לא מה שמצפים אנשי הפלמ'ח אותם כה אהב. ההתנגשות יכולה להיות מסוכנת. גם כאן יגאל אלון לא הותיר אחריו מסמכים המסבירים את שיקולי הכרעתו. מתפקידנו לשחזר ולפענח את דרכו על בסיס ניתוח הכרעותיו בתקופות השונות . כמי שהעיד על הכרעתו האישית חברית במעשיו ולא בווידויו. דומה כי בפני הכרעה דומה עמד ערב מלחמת ששת הימים כשאשכול מינה את משה דיין כשר ביטחון כתוצאה מתחושת עלבון צורב על אי האמון בו ערב המלחמה על ידי חבריו למפלגה. הוא ידע כי חבריו העדיפו את דיין כדי להשיב את רפ'י מפלגתם של פרס, דיין, ובן גוריון הביתה. הוא כאב את מה שחש כטעות אך חשב שאל לו להציב את תחושותיו מול מה שנראה אז כעמידה של שעת חירום. האם אפשר היה לחזות כי ניצחון מלחמת ששת הימים היה הופך למשהו אחר בהמשך לו על ההגה היה עומד יגאל אלון? אין לנו כלים מדויקים לבחון זאת . אנו רק יכולים לאמר כי היתה לו השקפה הן גיאוגראפית והיסטורית על מה שצריך לעשות אך במיוחד כפר באמות המידה החברתיות שהופעלו על ידי דיין בבניית היחסים עם הפלשתינאים לאחר המלחמה שנשענו על הכרה במנהיגות הלאומנית של הפלשתינאים מצד אחד ועל יצירת קשר של עובדים ומעבידים בין ערבים ליהודים. עמדתו של דיין היתה אז אמביוולנטית וויתרה על קביעת השלום והפשרה כמטרה ועמדתו של יגאל אלון היתה עמדה של הכרה הדדית ופשרה כואבת לשני הצדדים.
כל ההחלטות הללו של יגאל אלון מסמנות קו מתמשך . אלא שלא היו לו ביטוי אישי רגשי של יגאל אלון. אין זה אומר כי האיש היה אילם מהסברים ומתגובות . הוא דיבר על עמדותיו כמי שמנתח את המצב באופן מנותק משיקולים אישיים. הוא חשב כי כך צריך מנהיג לשקול . היצרים האישיים פעלו כמובן כמו בכל עשייה אך הנורמה לא היתה של כניעה להם, לא של התגנדרות בהם אלא של הפיכתם לאנרגיה יוצרת , לפעילות .
היכולת של יגאל אלון שלא להיסחף רגשית אחרי יצריו השלטוניים ניכרת מאד בכבוד שהוא רכש לאלה שהחליף אותם כבעל תפקיד . תמונת יחסיו עם יצחק שדה המפקד שלו שהיה לפיקודו יכולה להצביע על האישיות של שניהם. סיטואציה בין אנושית בה מפקד הופך לפיקוד יכולה להיות הרת אסון לשניהם אך לא במקרה הזה.יצחק שדה מסר את הפיקוד של הפלמ'ח לחניכו יגאל אלון. לימים היה יגאל אלון למפקדו של יצחק שדה. יגאל אלון ויצחק שדה שחלקו איש על רעהו בהרבה נושאים הן פוליטיים והן צבאיים אהבו וכיבדו איש את רעהו. הכבוד לשונה ולבעל הניסיון מסביר את הכבוד שנתן אלון לחיים ויצמן הנשיא הראשון . למרות שבפרקים מסוימים של חייו לא העריך את החלטותיו של וייצמן לא היה מוכן לעבור לסדר היום על האווירה המזלזלת שטיפח מסביב לנשיא עתיר הזכויות בן גוריון ראש הממשלה. ברור לי כי אלון לא עשה זאת רק משיקולים פוליטיים הנובעים מעמידתו מול בן גוריון.
לרבים חידת חייו של יגאל אלון היתה ביטוי לתחושתם כי היה איש נטול כוח הכרעה. הוא נתפש כאיש שלא יודע להפיק הנאה אחרונה מניצחונו כמי שמשוחרר מיצרי שלטון ההכרחיים למנהיגים. חברו ווילסון, ראש ממשלת בריטניה, אמר לאלון שאין לו היצר להרוג את יריביו. מאיר פעיל קרא לכך אי רצון הדב לתת את המכה האחרונה , הממיתה את היריב.
תכונות אלו של יגאל אלון הביאו לתפישה כי אין הוא יודע להחליט. היורד לפרטים בחייו של יגאל אלון מגלה תמונה אחרת . בימי נעוריו כשיצא ללילות השמירה הראשונים גילה נחישות בוגרת .כשמכר את אחוזת אביו בכפר- תבור בלי להתייעץ עמו או עם אחיו הבוגרים שהיו מפוזרים בארץ התברר כי הוא יכול לקבל החלטות קשות לבד. כשגויס להגנה וכשקיבל על עצמו תפקידים כמפקד ובמיוחד כשעוקבים אחרי דרכו במלחמת העצמאות ניתן לגלות איש נחוש הדבק במטרה ואינו נכנע למוסכמות או ללחץ גם של אנשים בהם הוא מאמין. דומה כי חלק מהכרעותיו היותר דרמטיות היו הכרעותיו לוותר על מימדי אגו למען דברים חשובים יותר.
יגאל אלון היה איש שמצא עצמו בעמדות הכרעה, כחייל, כמצביא , כמדינאי .הוא היה מודע לקסם שנוכחותו משפיעה על סביבתו. אך הוא הבין יפה כי כריזמה היא חרב פיפיות. דומה כי ביתו החקלאי , בית המאמין בעבודה קשה , היודע שאינך יכול לרמות את האדמה, לא נתן לו להיכנע לקסם של עצמו. הוא אמנם השתמש בכוח קסמו אך ליווה אותה כל הזמן בניסיון ללמוד, להבין, לנתח. לשדר אמון לזולת לגייס את הקסם החבוי בפקודיו. מבחינה זו היה האיש לא כנוע ליצרים נרקיסיים ולא לצד השני של יצרים אלו : פולחן קיומי של מוות. הוא לא שיחק עם מותו כמו כמה וכמה מן המפקדים והמדינאים עמם עבד. נראה היה לו כי תפקידו של המצביא והמנהיג הוא דווקא להגן על החיים. תפקידו כאיש צבא, כמדינאי, היה לא להקריב אלא למצוא מוצא לטווח ארוך. נדמה כי מבחינה זו הוכיח אומץ לב נדיר אם כי לא פעם ראייתו כחייל בחזית הביא אותו לעימות עם מי שהיה אחראי על הזירה הכוללת והיה מעליו בעמדות הכרעה. מה שראה הוא בזירת הקרב לא היה זהה עם מה שגילה כמדינאי אך אחרי לבטים עם עצמו הכריע בסופו של דבר לקבל את השיקול המורכב, הקשה הלוקח בחשבון את הזירה הכוללת.
הוא היה אמפאטי לתחושות החיילים אך ידע לגבור על פולחני כוח ועל יצרי הדה- הומניזציה של האויב. כמפקד צבאי הוא הכיר את יצר ההרס והחורבן המלווים את המלחמה אך למרות שידע את המלחמה ואולי בגלל שידע אותה לא היה מוכן להיכנע לה ולהגיונה. הוא לא נכנע להלכי הרוח שראו במדיניות אמצעי, נשק במלחמת הכל בכל הנמשכת לנצח. הוא ראה בהתרחשותה של מלחמה עובדה קשה אך ביקש להפוך אותה לעוד אמצעי להשגת התקדמות לשלום. הוא הבין כי כניעה עיוורת מסוכנת ולא מביאה שלום אך כפר בתפישה שיש לפעול מתוך הנחה כי לעולם לא נתקדם לשלום . מבחינתו זו השקפה המבטאת יצרי מוות . היסחפות אחרי רומנטיקה קרבנית מסוכנת. אל מול תפיסה של קיר ברזל גורלית הקובעת עימות נצחי העמיד הוא את מסך החול המסמן דרך לא ברורה ועתירת מכשולים שיש להתאמץ לגלות בתוכה אופק של שלום מבלי להתעלם מכך שיש במסך החול הרבה סיכונים ושיבושי ראייה. יש מסך והוא מחייב לא להיסחף אחרי אשליות ותפישה כי הכל תלוי רק בהכרעה שלך. יגאל אלון הבין לעומק את הסכנה הגלומה בתפישה המערבבת את יצר המוות ותאוות השלטון מצד אחד ואת האשליה שאתה יכול להכתיב מה יקרה. מול אלו הוא האמין בגילוי של אנשים המבקשים להכיר זה בזה וביצר החיים המובילים יחד לפעולה של שותפות.
כמפקד עברי הוא ראה צורך לבקר באירופה מיד לאחר השואה, הוא ביקש להיפגש עם פליטים ולוחמים. היה לו ברור כי מה שראה שם יקבע לא במעט את מטרת עשייתו הציבורית. כציוני הוא ביקש לדאוג לשיקום העם היהודי אך לא ראה את המטרה בהכרזת מלחמת תגמול על מה שקרה, גם לא ביצירת פולחן של קורבניות. הוא ביקש ליצור לעם היהודי בית מחודש בו יוכל ליצור ולהגן על יצר החיים, לבנות בית המגן על בניו אך לא רואה בגיבוש הכוח מטרה אחרונה אלא אמצעי מניעה חיוני. לא תירוץ לפולחן של היררכיה וכוחניות אלא תנאי הכרחי לאפשרות לטפח חברה המעודדת את האנשים להקים לעצמם בית ודרך בעולם הזוכה לתיקון מתמיד. בארץ היו רבים שחששו מפני אלו המגיעים מן השואה. היו שציפו כי עם המפגש עם הארץ תעבור על העולים מהפכה אדירה שהם יהפכו מאבק אדם כפי שניסח הסופר פרישמן כשביקש לתאר את דור המדבר של יוצאי מצרים ויוצאי הגלות. היו שהציעו שלפני שפליטים יעלו ארצה הם יקבלו הכשרה שתחלץ אותם מהפציעה בנפש שנגרמה על ידי השואה. יגאל אלון חשב אחרת. הוא חשב שיש לתת אמון במי שעבר את התופת. לראות בהם לא פליטים אלא אנשים היכולים לשאת בתוקף רגישותם ונחישותם את חזון כינון החברה הישראלית. הוא העריץ את הפרטיזנים היהודים שמרדו והעריך את ההתנגדות הגדולה שהתגלתה בחייהם של קהילות ויחידים לנוכח התהום . הוא האמין כי הם יבנו את עולמם כאן אם יינתן בהם אמון ואוזן קשבת. בכך גילה את עמדתו כי העובדה שנולד בארץ איננה מחסום בפני יהדותו ובפני אפשרות יצירת הקשר עם יהודי העולם. ומורשתם . הוא חש בעומק יהדותו והאמין ביהודי העולם, אלו העניקו לו אנטנה גבוהה בה יוכל לקלוט ולהעפיל אל ערכים אוניברסאליים ואל אחריות על אוצרות הרוח שצבר היהודי במסעותיו ההיסטוריים.

כחבר קיבוץ פעיל היה לו חשוב לעצב את הקיבוץ לא כחונק את חבריו ולא כהופך אותם למכשירים למשימות לא להם. בזמן הפילוג הגדול של שנות החמישים בתנועה הקיבוצית הוא ביקש מחברי קיבוצו שהשתייכו למפלגה היריבה להישאר במקום ולא לעזוב את ביתם. הוא האמין כי יש חיים אחרי הפילוג. אמונתו בדרכו של ברל כצנלסון היתה אמונה באיחוד והוא התמיד בה למרות גלגולי תנועתו. כך גם תפש את חייו כחבר קיבוץ. בקיבוץ הוא ראה מקום בו האדם יוכל להתפתח תוך חירות וערבות הדדית, בו הוא יוכל לפתח תרבות ועשייה למען הסביבה.

יגאל אלון היה שייך לרביעייה של המנהיגים הפוליטיים של הקיבוץ המאוחד : טבנקין, בן אהרון, גלילי ואלון. הם היו אנשים שונים זה מזה ויחסיהם ההדדיים היו מורכבים. טבנקין היה המורה שהאמין מצד אחד בהתיישבות שצריכה לבנות רשת חברתית וולונטארית שאינה חייבת להיות מדינה היררכית , שאינה חייבת להיכנע לעיוותים חברתיים הנובעים מן המדרג ומן הסמכות ומצד שני האמין כי ביחסי המדינות הכוח הוא השולט והיהודים אחרי מצב של חוסר כוח מפאת חולשה מוותרים על שימוש בכוח מפאת עייפות ואי אמונה ולא בגלל נאמנותם לשלום. בית מדרשו הפוליטי של טבנקין הגיע מהתנועה המהפכנית הרוסית שתבעה את הגיוס הטוטאלי לרעיון וזה מה שנדרש עתה מהעם היהודי. טבנקין דיבר לפעמים באופן אנרכי, קרא ליחידים ולכוח הרצון ולפעמים לכוח היחד והדטרמיניזם המרכסיסטי. המודל בשבילו היה המודל של התנועה החלוצית בפולין אותה טיפח . זו עמדה על כוחה הלא רציונאלי של האמונה והלהט החלוצי. היה לו קשה לקבל את צוויונה של מדינת ישראל כמדינת חוק היודעת לפלס דרך המפרידה בין חלוצים נלהבים ואזרחים התובעים זכויות. כמדינה שהרוב בה עירוני ובה מהגרים חשים שותפות מלאה ואחריות המתבטאת בשפה שונה מזו שגובשה והלכה על ידי המסורת החלוצית.
בן אהרון האמין במחויבות לפוליטיקה כמקדמת חברה . הוא האמין כי מפלגה היא המשך ישיר של אתיקה של תנועת פועלים מהפכנית , תנועה הכופרת בתהליכים של בנייה מדודה , הדוחה את תהליכי הבינוי החברתי הרדיקלי בדיונים פרלמנטאריים החושפים לא מעט את חולשתה של הדמוקרטיה. הפועלים והמקופחים הם שצריכים להכתיב סדר יום חברתי שוויוני וחופשי אך צריכים גם לשאת על עצמם את העול שהוטל על החלוץ. להיות נושאי בשורת הכבוד האנושי המתגלה בעבודה. למרות שבימי נעוריו הוביל יצחק בן אהרון לפרישה מתנועת השומר הצעיר משום שהאמין כי בוגרי תנועת נוער חייבים לבנות את החברה הבוגרת באמצעים פוליטיים של מפלגת פועלים רחבה הוא מצא עצמו חושב במושגים של אחוות תנועת נוער, קסם התרבות וחיי היצירה, האמונה בחירות המתגלה בקרב הצעירים לקראת גילוי הרצון והיכולת לבנות עתיד מבטיח ההולך ומתגלה בהוויתם וביצירתם. הוא נותר איש תנועת הנוער, איש השומר הצעיר.
האיש השלישי היה ישראל גלילי. הוא היה איש מחתרת שגדל בקרב הנוער העובד ושורות ההגנה. הוא שמר בקנאות על ענווה ובחכמה ניסה לקשר בין דעות שונות בתוך המערכת גם כשהיו אלה דעות של אנשים שלא העריך. הוא היה איש שביקש להבין לעומק את הכוחות הפועלים ולמצוא בעזרת שכל ישר ולימוד מעמיק פשרות המובילות לעשייה. הוא היה איש מורכב והאמין בכך שהמציאות תובעת מאתנו אחריות עד הסוף. האחריות מחייבת למצוא נתיבות עשייה שלא מבטיחה אך מקיימת החלטות קשות. לעתים קרובות מצא עצמו משלם מחירים קשים על פשרותיו.
ארבעת המנהיגים של הקיבוץ המאוחד האמינו בפוליטיקה כזירת המימוש של ערכים אנושיים אך קריאתם את המציאות היתה שונה. בן אהרון וטבנקין היו קיצוניים בתפישתם את האתוס הסוציאליסטי שחייב להעדיף את החברה על כוחה של המדינה המשקפת לא פעם יחסי כוח של בעלי הון. לעומתם יגאל אלון וגלילי ראו במדינה את המכשיר החשוב ביותר להשפעה, את הזירה הגורלית. בן אהרון וטבנקין היו חלוקים ביותר על הנושא של התוצאות של מלחמת ששת הימים. בן אהרון ראה בכיבוש מקור לחורבן חברתי, לניצול ולהנצחת הפער הכלכלי בין יהודים וערבים, לעליית גורמים משיחיים בציונות הדתית ולאובדן פרספקטיבה של שלום. יגאל אלון ביקש להשיג באמצעות הניצחון את
השלום בפשרה טריטוריאלית ובכך מצא שותף בבן אהרון. גלילי חשב כי דרכם של בן אהרון ואלון לא תתקבל על הציבור ובמיוחד על הממסד הפוליטי המאורגן במפלגות. כי צריך להגשים את פרטי תכנית אלון בהתיישבות באזורים בהם תתממש הפשרה הטריטוריאלית. הוא היה איש שלא האמין בתנועות פוליטיות שהתפתחו אז מתוך אי אמון במפלגות הפוליטיות , תנועות מחאה שיש להן סדר יום של נושא אחד כמו גוש אמונים או שלום עכשיו. הוא חשב במושגים של תנועת חיים שיש לה דעה על כל עניין . עיקרה היה צריך להתגבש בנאמנות לכל החלטת מפלגה . החלטותיה צריכות להתקבל לדעתו בשיחה מעמיקה וסודית . הוא האמין בתהליכי חשיבה הנשענים על חברות ושותפות. הוא הסתכל בבעתה על העובדה שהחיים הפוליטיים החלו לאבד את התביעה לשיח של חברים , להאזין לפרי של חשיבה מעמיקה . הוא חש כי הפוליטיקה נעשית מכורה לתקשורת, לצוותים המטפחים פולחני כוח ומעודדת פולחני אישיות המתגלמות בשעבוד לתקשורת ולפיתוייה.
בן אהרון הכיר את השלטון ומגבלותיו ולמעשה החליט לוותר על מילוי תפקיד בתוכו. הוא חש כי דווקא הסירוב שלו למלא תפקיד הופך אותו לאיש חפשי . הוא ביקש להישאר שלם עם עצמו בממסד שחש שמאבד במהירות את הדרך . הוא היה לסמל של מי שעומד על עקרונותיו אך הרבה פעמים חלפו במוחו ערעורים על תוצאות התפטרותו מהזירה האחרונה לתפקידיו הפוליטיים : הנהגת הסתדרות העובדים. יצחק טבנקין לא כיהן מעולם בממשלה וראה עצמו חופשי בהבעת עמדותיו.הוא האמין כי גיבוש חבורה רעיונית היא התפקיד החשוב של חייו. להשיב לקיבוץ המאוחד את תפקידו במרכז העשייה. אחרי מלחמת ששת הימים חש כי הגיע השעה שלו לערוך תפנית רדיקאלית על ידי הקמת נקודות ארכימדיות של יישוב כל הארץ.
יגאל אלון האמין כי ניתן לארגן כוח וסמכות שיוכלו לקבל על עצמם אחריות למדינה ולהביא אותה לתיקון מדיני וחברתי. לרביעיית המנהיגים של הקיבוץ המאוחד היתה אחריות משותפת לחברי מפלגתם – סיעתם. הם חשו כי אסור להם לשבור את הכלים ביניהם. חניכיהם ותומכיהם ידעו עד כמה סבוך המרקם אך לא הרשו לעצמם לחזור לדפוסים של פילוג. כך למרות השוני היתה ביניהם נאמנות גדולה.
המשבר של החברה הישראלית גדל מאד אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יגאל אלון היה מוכן לקבל את מנהיגותו של תלמידו יצחק רבין. אחרי המהפך התייצב יגאל אלון והציע עצמו למנהיגות מפלגת העבודה מתוך תקווה לרנסנס חברתי מדיני. חבריו לא היו בטוחים בהצלחתו . הם חשדו כי הציבור ובמיוחד המערכות הפוליטיות החורקות והמגינות על שרידותן לא יקבלו את יגאל אלון כמנהיג. הם היו מודעים לכך כי המערכת הפוליטית נמצאת בשקיעה אך לא היו בטוחים כי ניסיונו של יגאל אלון ליצור לה אלטרנטיבה יכול להצליח ולמנוע ממנו אישית תחושת כישלון. איננו יודעים את התשובה לשאלה הזאת בגלל מותו המוקדם של יגאל אלון. הרוצה להבין את דרכו של יגאל אלון חייב להתייחס לפעילותו החברתית. פעילותו כשר עבודה וכשר חינוך הם שחושפים יותר מכל את תפישתו הכוללת גם בשטח המדיני אסטרטגי.

בממשלת ישראל יגאל אלון יזם פעילויות לפיתוח הגליל על ידי קידום מושבות הגליל שהיו אז במשבר דמוגרפי קשה. הוא עודד פיתוחן של עיירות והתיישבות חדשות במקום. הוא לא ראה בפעולות הללו פעולות המכוונות נגד ערביי הגליל . לדידו הן דווקא מקרבות ברית של צמיחה . תהליך של עיור ופיתוח. הגליל עבורו איננה רק מולדת פרטית אלא זירה לה יש לו מחויבות אישית מתוך תפישה יישובית המעלה את האדם. כל השנים הוא עשה צעדים חשובים להעמקת הקשרים עם היישוב הערבי ולפיתוחו. צעדים אלו שלו חושפים את ראייתו את החברה כמכלול הנמדד ביכולתו לתת לאדם ולחברה אפשרויות ביטוי ואחריות.

הוא האמין כי תנאי לדמוקרטיה היא השכלה רחבה לכל האזרחים. למרות שהעריך את האוניברסיטה כמערכת חופשית לחקירה מדעית , כמערכת ביקורתית חיונית , כקוטב אינטלקטואלי הכרחי לשלטון דמוקרטי, הוא הבחין בצד האליטיסטי שיכול לנבוע ממנה, בהיררכיה הקשוחה שלעתים היא מציבה. כדי שלא תדרדר לנטיות אלה , כדי לא לפגוע בזכות של כל אחד להתחבר אל מקורות ידע ולהתפתח מקצועית , כדי לעשות את הידע נגיש ומשפיע לא רק על המרכז של המדינה , כדי לא לחסום את דרכם של ערבים, כדי להגביר את חופש הביטוי הוא חשב כי יש להוסיף על המערכת האוניברסיטאית מערכות הפצה וחינוך גבוה נוספים. על כן הוא עודד פיתוח אקדמיות בפריפריה, חנך את האוניברסיטה של באר שבע ופתח במהלך של הקמת מכללות אקדמיות אזוריות והעלאת סמינרים והפיכתן למכללות לחינוך. הוא ביקש לראות בהן מכשיר לחינוך מקצועי גבוה. מכללות לחינוך היו לו מסלול חשוב להעלאת רמתו ומעמדו של המורה . מהפכת החינוך בה האמין הביאה אותו ליוזמה לכונן אוניברסיטה פתוחה וטלוויזיה חינוכית.
הוא טיפח את החינוך בגני הילדים לפני החינוך של בית הספר ואת הקמת בתי ספר אינטגרטיביים על בסיס הצורך במפגש בין ילדים שונים . הוא ביקש טיפוח יחד המעלה את היחיד. בשטחים אלו של פעולתו לא פעל כאסטרטג המחפש את נקודת ההבקעה, כמי שאוהב את הניתוח הכירורגי ואינו רואה לנגד עיניו את האדם הכואב כשלם. החינוך הוא פעילות בה יש להפעיל את כל החושים, את כל מימדי הזמן והאופי, בה יש צורך לראות כל מתחנך, לתת אמון בכל אחד ולהתייחס לכל מחסום. היחיד המתחנך העומד במרכז הפעילות החינוכית הוא אישיות בעלת חומר ורוח, מחובר למבני על ולקריאות עומק.
יגאל אלון האמין כי לנוער המתחנך יש זכות לשאול אך הוא האמין לא פחות כי הנוער מצווה לענות ביצירה עצמית משלו . עוד בזמן הקמת הפלמ'ח , כשחילוקי הדעות על הצורך בו הגיעו לשיא, כאשר התברר כי קשה לגייס הוא לא היסס לפנות לנוער בשכונות העוני, לחוגים שהיה נראה שהם רחוקים משפת הנוער הלומד המאורגן בתנועות. הוא פנה אליהם מתוך אמונה בהם. בכך קיבל את דעתו ורוחו של יצחק טבנקין שחיפש תמיד את 'החלוץ סתם' מי שלא קיבל חינוך בתנועת הנוער ומבקש לבנות את עולמו בתוך חלום ההתיישבות בארץ ישראל. יגאל אלון עד סוף ימיו, גם כשמילא תפקידים בכירים בממשלה נפגש כל הזמן פגישות פורמאליות ולא פורמאליות עם נוער. הוא האמין כי על החברה הבוגרת להתמודד עם השאלות והתשובות אותן מעלים המתחנכים הצעירים.
באמצע שנות החמישים הודחו תנועות הנוער מבתי הספר בשם הכלליות והחינוך הממלכתי. המערכת החינוכית של בית הספר הממלכתי האמינה כי עליה להשתחרר מפוליטיקה מפלגתית המשודרת על ידי תנועות נוער. . כשר החינוך יגאל אלון הזדהה עם רעיון החזרת תנועות הנוער לבית הספר .לדידו שיבה זו הכרחית לתהליך צמיחתה של החברה כולה. חברה מתעוררת לפעולה לא רק כתוצאה של פעולות של היררכיה מדינית הנובעת מהחלטות ממשל אלא על ידי התארגנות חופשית של שותפויות הצומחות מהדיאלוג החופשי של אנשים. במיוחד הדבר נכון לגבי אנשים צעירים.

יגאל אלון היה כל ימיו במצב מיוחד של עמידה על סף עתיד שאת תמונתו לא הכיר. הוא היה איש צעיר שהבין כי עליו להתאמץ ביותר כדי להשלים את הידע והבשלות הנחוצים לעמוד במצבים שיהיו. תלמיד שלא היה לו זמן להשיג את הציוד שאחרים הביאו אתם. אך הוא השיג את הכלים ולא היה מוכן לשחק את הצעיר המתהדר בכך שאינו זקוק לבשלות , שספונטניות צעירה משחררת מידע ומצווי מוסר. אך לא היה מוכן לארגן את ידיעותיו כך שישתקו אותו מרוב הסברים. הוא התנגד בכל תוקף למה שהוא גילה בפוליטיקה הישראלית וכינה כ'פוליטיקה ביולוגית' העורכת פולחן לצעירים שבמרכזו רעב לכוח. הוא לא קיבל אדיפליות בגרוש המשחררת יצרי שלטון מצמצמי אופק . דווקא משום כך נתן אמון בצעירים המבקשים לסלול לעצמם ולדורם דרך, תרבות, חיים בעלי משמעות בתקווה שניסיונם זה יחולל גם תפנית בעשייה המדינית.

יבואו עוד חוקרים וימצאו טעויות בתיאורים שניסיתי להביא כאן. יבואו עוד בעלי השראה ויתנו ביטוי להזדהותם עם האיש ודרכו. יבואו עוד יריבים שיגלו עד כמה טעויות שעשה טשטשו את מורשתו. אנו נסתפק בדברי אותו פסל שעבר את השואה והגיע לקיבוץ בית הערבה שאמר שבשבילו כל פסל הוא מפגש בין אבן אור ואדם. כל פסל הוא כאסיר החופר תעלה אל האור ואם לא יחפור לא יוכל לדעת את האור גם כשיצא אליו. יגאל אלון היה איש שהאמין באור שיש לחתור אליו בחפירה עקשנית גם בתוך החשכה. לחפור בלי הרף ובכל מצב. זו הסיבה שלרבים הוא היה דמות עליה ניתן היה לסמוך דווקא משום שהיא עוררה את תחושת האחריות של כל מי שבא עמה במגע.

מוקי צור

כביש טבריה צמח, פרקי חלוצים

לאורך 100 שנים מדבר הקיבוץ על הדרך והבית. זה היה מונח שגור בפעולות האידיאולוגיות ובמכתבים הפרטיים. בקינים של התנועה ובטיולים הארוכים במדבר דיברו המדריכים על הבית והדרך וחניכיהם לא תמיד הבינו על מה מדובר עד שהיו למדריכים והעבירו את התורה לחניכיהם. לא ברור מי המציא את צמד המילים וכל הצעה שלי תמצא בוודאי טועה.
אז אני מבקש לספר משהו על דרכים. על דרך מסוימת שתבקש סליחה מכל הדרכים החשובות ממנה. הפרק הראשון שייך לפרהיסטוריה של הקיבוץ. בראשית המאה העשרים .היתה הדרך מצמח לטבריה דרך עפר ענווה . רוכלים שהיו יוצאים מטבריה למסעות על גבי חמורים , כפתורים, סיכות ובדים ,היו עולים דרכה עם מרכולתם לגולן ויורדים חזרה עם חמורם ריק מסחורה. הולכי רגל שוטטו בדרך , בדרכם לעיר הבירה של הגליל טבריה . בטבריה ניתן היה לקנות בגדים או להתאשפז בבית החולים
( החולים היהודים והמוסלמים הסכימו בשתיקה תמורת טיפול נאות לשמוע קצת הטפות נוצריות של המיסיונרים).
בטבריה היה הבנק המקומי של גרוס ,פעלו בה כוללי חרדים חסידים ופרושים שרבו ללא הרף, פעלה במקום עדה ספרדית ענפה שתחזקה את זיכרונות מלכות היהודים האבודה של דונה גרציה. בדרך לצמח הוקם מפעל הצדקה הגדול של רבי מאיר הבעל הנס . הוא לא החמיץ לתרום לקופת הקהילה המקומית הצמוקה סכומי כסף שנשארו בכיסי העולים לרגל למערתו של שמעון בר יוחאי במירון בל'ג בעומר . חמי טבריה ארחו חולים שהחליפו ידיעות על מחלותיהם ועל אסונם של יהודי העולם שהתרגשו באנחות כבדות. בטבריה היה מעוז המשטרה טורקית על כאיליה, החיילים של האימפריה העות'מאנית . הם כנראה הורישו לנו את הכינוי העברי חייל. מי שעבר את כל הדרך והגיע לצמח פגש בתחנת רכבת העמק שהובילה מסעות לכרך הגדול חיפה ולתחנת הרכבת הקטנה בדרך, פולה, היא העיר עפולה של היום. מצמח הרכבת התפתלה ועלתה לדמשק. זו היתה רכבת צנועה אך קדושה, איטית ביותר אך הנופים אותם עברה היו מקסימים. הדרך מטבריה לתחנת הדרך בצמח היתה דרך עפר.

בשולי הדרך הסתובבו בדוים רכובים שזרעו את אהליהם בסביבה. ביטחון לא היה כאן. לא תמיד היו לכך טעמים פוליטיים עמוקים . הבדוים פשטו על השדות ועל הדרכים ושדדו מה שיכלו. הם חיו בעוני גדול ובאדמה שחיפשה קצת סדר.

בלב הדרך מצמח לטבריה עמד סלע גדול. שני גושי אבן שביניהם עברה הדרך . המעבר היה צר ומפחיד כי מאחורי האבן עמדו לפי המסורת המקומית הרבה שדים , רוחות וגזלנים שהצדיקו את כל האמונות התפלות. חשש מיוחד עורר הצבוע המקומי שלא ברור אם היה אך הוא היה מעורב בסדרי הפחדים שתקפו את ההולכים ברגל. ברווח בין שיני הסלע עברו חמורים וסוסים אך לפי מה שהיה מקובל בעמק עגלות לא עברו. הרווח בין הסלעים היה צר מדי.

 

בתחילת המאה פרצה מגיפה גדולה בארץ ישראל. כל הערים נסגרו הרמטית. הפחד לא דילג על אף אחד והמוות נעשה אורח קבע. אסור היה להיכנס העירה והדרך שובשה. גם אם כל הנכנס העירה רוסס מכף רגל ועד ראש לא רבים היו יכולים לבקר בעיר והדרך מצמח לטבריה היתה רוויה סכנות. רק המצוקה והדלות לא הפסידו אף רגע והמשיכו להעמיד את העיר וסביבותיה בשבר קשה.

בין סיפוריה של המושבה היהודית הראשונה בעמק הירדן מושבת יק'א מלחמיה שהוקמה בראשית המאה מצא שאול דגן סיפור על שניים שהחליטו לנסוע בעגלה ממלחמיה לטבריה. הם הגיעו לסלע המסוכן בערב ואמרו להם כי אל להם לנסוע בגלל השדים הרוחות, השודדים ושאר הסיבות שרחשו בשמועות המקומיות. לפי עדותם הם היו חלוצים של אמת: הם לקחו עמם מכושים שברו את הסלע עד כדי כך שהעגלה יכולה היתה לעבור בתוכו . בעגלה ובזמן קרוב הם הגיעו לטבריה וזכו למחיאות כפים של כל שוכני הדרך. פתרון כזה בלתי מתקבל על הדעת נגד השדים והרוחות לא היה ידוע עד אז בעמק הירדן.

מדוגמא זו למדו הכל : לעתים דרך זקוקה לפורצים. האם הכל ?

כביש צמח טבריה וכביש טבריה מגדל היו לשני מוקדים מיוחדים בתקופת העלייה השלישית בראשיתה. האם אין ערך סמלי לעובדה כי דרך היתה עניין כה חשוב לעולים החדשים? באופן מוזר אנשי העלייה השלישית שלא החלו במפעל הכפר אלא החלו במפעל של תשתיות, כלומר בהכשרת קרקע , סלילת דרכים נטיעת יערות עשו זאת מפני שעוד לא היו להם אמצעים רבים להתיישבות קבע. אולם התביעה לעבודה מהסוג המיוחד הזה קבעה במידה רבה את המצב רוח המיוחד של העלייה הזו. היום אומרים לאנשים שמבקשים להזיז אותם ממקומם בנו בית. הם לא בונים אותו אך הם משקיעים בו את חלומם ואת כספם והם הולכים בעקבות ביתם. אנשי העלייה השלישית היו סוללי דרך, הוציאו עיתון שקראו לו הסולל אולם כשמישהו הציע להם להקים איגוד מקצועי של סוללי דרכים הם השיבו בשלילה. לא על רעיון הקמת איגוד מקצועי. את הרעיון הזה דווקא אהבו . הוא הלא מעיד על חלום המהפכה החברתית, על היחד ועל העמידה מול הכוחות החברתיים העוסקים במדידת המרווח הכלכלי ביניהם לבין אחרים. הם לא אהבו את הרעיון כי ראו עצמם כפועלים חקלאיים ולא כסוללי דרך. הם ידעו כי חייבים לס

 

 

 

 

נוף מיוחד  היה  תמיד לחופי הכנרת. למרות שהיו כאן ערים קדמוניות  שהיו לתלים אוגרי סוד, הכנרת  לא פונקה על ידי  התנ'ך כמו שפונקה על ידי  כותבי הברית החדשה. אולם על הדרך מטבריה אל הירדן הדרומי  הסתובבו לא מעט תנאים , עסקו בתורה,  הקימו בתי כנסת ובתי עלמין . יש להניח  שגם טבלו  במים, התפללו לגשם. ימים אחרי כן  הלכו כאן  מדקדקים ופייטנים עבריים.

 

עברו במקום  צבאות בעלי תרבושים שונים.  הרבה שנים אחר  כך הסתובבה כאן  דונה גרציה בניסיונה להקים  ריבונות יהודית .  על הדרך הלכו  כאן  מקובלים הזוכרים את גירוש  ספרד ואחריהם   פרושים וחסידים. כאן דיברו ערבית , לאדינו , אידיש וכל בליל השפות  שהסתובבו  במזרח התיכון.

 

בדרך  מטבריה  לירדן  הבריאו דורות על דורות  בחמי  טבריה . הם אצרו בזיכרונם לא רק  את כאב הדורות אלא  את כאב האנשים.

 

אחרי  שהמוני יהודים עלו מידי שנה  לקברו של  שמעון בר יוחאי במערה  במירון   החליט הרב חיים אבולעפיה, מנהיגה  הכריזמאטי של יהדות טבריה , להנהיג יום לחגיגות  רבי מאיר בעל הנס . כל היורדים מן ההר  הוזמנו לטבול  במי בריאות  ולתרום  כמה מעות גם ליהודי טבריה ולקהילתה. הם התפללו  לרבי מאיר בעל הנס שגרסאות שונות ליוו את זהותו. גם את מקום קודשו שיכנו בדרך מטבריה לירדן.

 

במאה  התשע עשרה הגיעו לארץ ישראל  פליטי לוחמי אלג'יריה נגד ההשתלטות של צרפת על ארצם. בראשם היה  המורד  הגדול האמיר ראזק עבדול קאדר.  הוא התגורר בדמשק ומאמיניו התיישבו בסוריה ובארץ ישראל. אחד  מיישוביהם נקרא סמח. הוא הוקם מזרחה לירדן. כפר  זעיר של כמה  בקתות.

ב1903 הוקמה  בו תחנת רכבת , סניף של רכבת העמק מחיפה, בדרך לדמשק ומכה. מאז הפכה הדרך הדרומית מטבריה  לדרך טבריה צמח.

 

כדי להגיע מטבריה לצמח היה צריך לחצות  את הירדן . גשר לא היה. הגשרים  העתיקים נהרסו. את הירדן הרדוד היו עוברים  ברגל כשמישהו הולך עם מקל ומודד את גובה  המים.

 

בדרך שהתפתלה  על גדות הכנרת ניצב  סלע גדול   שנקרא סלע השודדים.  כדי  להגיע לטבריה  היה צריך לעקוף אותו. בעיקוף  חיכו  שודדים  שתקפו  את ההולכים ובאים.

 

 

 

תמורות חלו  בעמק הירדן . מעל הדרך הוקמה ב1908 חצר כנרת , ולידה  המושבה  כנרת.  מעבר לירדן הוקמה דגניה. צמח היתה לעיירה קטנה עם נמל.  הספינות החלו להפליג מצמח  לטבריה.

 

רחל, שלימים תהיה  רחל המשוררת,  היתה מלווה  בריקוד מן החוף את הסירות  השטות  במקביל לדרך. ילדי דגניה החלו  לטבול  בירדן. החלוצים שירדו מן החצר לאגם רחצו בו  והסכימו : כיוון שאין בגדי  רחצה  הבחורים יפנו מבטם  לחרמון הבחורות לירדן .

 

ילד על הדרך

במשפחה  שהפליגה מצפון אפריקה לארץ ישראל היה אסון : האמא   מתה ממחלה על סיפונה של האוניה . היא נקברה בים. המשפחה  הגיעה לטבריה. הילד  היתום נשלח לחדר בו למדו תורה בתרגום ערבי. האבא היה  סוחר  סדקית . הוא היה יוצא מן העיר עם חמור עמוס בבדים כפתורים וחוטים, עולה  לגולן, מוכר סחורתו, ושב  עם חמורו המרוקן ממטען לטבריה. עם הימים צמחו העסקים.   שני חמורים הלכו בדרך . המוכר הנודד לקח לו עוזר. פעם, כשחזרו מן הגולן, בדרך מצמח לטבריה, התיישב  המוכר הנוסע על אחד הסלעים בדרך וביקש מעוזרו להגיד יחד עמו את שמע ישראל.   כשגמר לברך עם עוזרו נפל הסוחר נוסע ומת. נשאר בנו היתום לבדו בטבריה . לימודי החדר שיעממו אותו והוא פיתה את חברו ללכת בדרך לצמח לראות מה  יש  שם. הם גילו את חצר כנרת  על הגבעה. בשערה  של החצר עמד זקן אחד . הוא קיבל אותם  במאור פנים מיוחד. זה  היה אהרון דוד  גורדון. חלוץ צעיר הגיח מהחצר עם סיר מלא דייסה כיבד אותם. כשהסיר  התרוקן החלוץ חבש  אותו לראשו של הילד  בשובבות יתרה. אך היה קשה  להשתחרר מהכובע. גורדון הסתובב  מסביבו מודאג.  כשהזקן הזמין את הילדים  ללון  בחצר הם חששו  קצת משובבות היתר  של הגרים בה. הם  העדיפו לישון בחוץ,  על הגורן שעמדה מול השער  של החצר. למחרת באו הוריו של הילד שליווה את היתום והחזירו אותו  לטבריה. היתום נשאר בחצר כמה שנים. אחרי הרבה  שנים  מצאתי אותו בבית  בנו  במושב  כפר הס. הוא זכר את הדרך והחצר. הוא  ראה אותן בעיניים של ילד , עיניים שהיו כה חסרות  במחקר הקר על המקום.  שאלתי אותו איך חש בין החלוצים.  הוא  התלהב. רק  על דבר אחד הצטער: שלא  נתנו לו לרעות את הפרות של החצר.

  • כשאגיע לגן העדן אפתח את השער, אכניס את ראשי פנימה ואשאל : יש כאן פרות למרעה ? אם  לא יהיו, לא אכנס.

חלוצים מתימן

ב1912 הגיעו לאזור  עשר משפחות של  חלוצים מתימן.  הם התיישבו על יד  בית המוטורים הקטן  בו  שכנה  משאבת מים שהשקתה  את האדמה  מסביב.  הרב , המורי  שלהם , גר בבית המנוע ומסביבו התגוררו בסוכות   משפחות  הפועלים יוצאי תימן שעבדו בחוות  שבסביבה.   הם לימדו את ילדיהם תורה בנוסח המיוחד להם.

 

במלחמת העולם הראשונה  היתה הדרך  מטבריה לצמח  , כמו כל הארץ, אזור של  מצוקה גדולה.  רעב , מחלות. כשגורשו יהודי  יהודה ותל אביב לגליל  הם התיישבו  בחלקם הגדול  בחמי טבריה. דרומית משם, ליד קברים  ספורים בצד הדרך  ,

 

ליד גן הירקות של בית הספר  לחקלאות לנשים, חוות העלמות, הוקם מחנה קטן של פליטים. היום נמצא שם בית הקברות וגן רחל.  הם ,יחד עם  הפועלים מהחצר ותימני כנרת   השתתפו בפרוייקט יזום לייבוש  ביצת כנרת  שבמקום ולבניית חושות  לקהילה התימנים. העבודה היתה יוזמה  של וועד המהגרים שניסה לעזור במצוקה  הגדולה.  הביצה לא יובשה אך הניסיון לעזרה הדדית נלמד.

 

עובדי  כפייה  שגייס  הצבא הטורקי כדי לכרות  עצים בצפון הכנרת הובאו לתחנת הרכבת  בצמח. העצים נועדו  להחליף  את  הפחם   ולהבעיר  את האש בקטרי הרכבת. העובדים  גרו  בחושות בוץ . הן  היו  מלאות  פשפשים וזוהמה .המתגוררים בהן היו חשופים  למחלות ולמוות.

רבים מהפליטים ומעובדי הכפייה נפטרו .

באותן שנים נוראות נפטרו מהקהילה  של חלוצי יהודי תימן  המונים. ילדים והורים. הם נקברו על הגבעה ובכך קבעו עובדה: לא רק מקום קבורה מקרי   לכמה  מאנשי  החצר יהיה  פה  אלא  בית קברות לכל הפועלים  בדרך מטבריה לצמח.

 

עם כיבוש  הגליל  על ידי הצבא  הבריטי עידן חדש הגיע  לדרך  טבריה צמח.

חצי שנה לאחר  נפילתו של טרומפלדור  התכנסו באם הדרך, תלמידיו ממשיכיו עם אנשי השומר הזקנים שכבר היו בשנות השלושים לחייהם . בטקס מרגש  הוקם  על הדרך  גדוד  העבודה וההגנה  על שם יוסף טרומפלדור. הפעם כבר לא חלוצים בודדים אלא  תנועה של חלוצים. לא  במקרה  הוקם הגדוד  שם כי הוחלט להפוך את הדרך מטבריה לצמח  לכביש  שיסלל על ידי  החלוצים.

 

זה היה  חלק מפרוייקט גדול. היה ברור  כי הגיע  הזמן להעלות ארצה עולים רבים.  בחלקם מאלו שגורשו מן הארץ בתקופת  המלחמה כי היו אזרחי אויב ובחלקם צעירים שחלמו לבנות חיים חדשים בתוקף  החורבן הקשה  שפקד את העם היהודי  כחלק מהמלחמה הגדולה וכשעיר  לעזאזל של פרכוסי המהפכה והשיבה מן  המלחמה.  המושבות היהודיות בארץ  היו הרוסות ולא יכלו לקלוט את העולים החדשים ולכן  סוכם עם השלטונות הבריטים שתגיע  הלוואה מיהודי התפוצות לסלול כבישים   בארץ ישראל. חלק  מהכבישים יסללו  על ידי ערבים חלק על ידי יהודים.  כביש יריחו ירו/שלים ועפולה נצרת ייסללו על ידי  ערבים וכביש טבריה  צמח, טבריה מגדל וג'דה היא  רמת ישי  של היום ייסללו על ידי פועלים יהודים.

 

חמש מאות חלוצים הגיעו למקום לסלול את הכביש. הם היו מאורגנים בקבוצות שונות, של צעירים ושל וותיקים יותר, קבוצות  קבלניות וקבוצות שכבר חיו בשותפות ימים רבים. הם אכלו בחדר אוכל , אוהל גדול עם סירי בישול ענקיים. הם רקדו הרבה הורה וריסקו  סלעים לחצץ, הם עסקו  בחפירת התוואי לכביש וכבשו  אותו לאט לאט.  אך את כל זה  עשו   תוך כדי לימוד עברית  וכתיבת מאמרים ורשימות. במחנה  סוללי הדרך. יחד הם פרסמו   עיתון  לסוללי הדרכים  הסולל. כששאלו אותם האם הם מוכנים להקים איגוד מקצועי של  סוללי דרכים הם סרבו.  הם ראו את  סלילת הדרך  כהקדמה  לעיקר. הם ביקשו להיות פועלים חקלאיים. אם  יסללו דרכים אפשר יהיה להקים נקודות התיישבות.  בשכר  שיקבלו על הדרך יוכלו  לאגור  אמצעים להקים את הבית. כל קבוצה  קיבלה  גיזרה לסלילה.

 

המטבעות שהיו לתקציב התיישבותי

אחת הקבוצות הללו היתה קבוצה  שנקראה על שם  מנהיגה  קבוצת טרטקוב.  הקבוצה הזאת  גילתה תוך  כדי  סימון התוואי והחפירות בו כד מלא מטבעות.  בדרכה להתיישבות היא ביקשה  להמשיך את חייה  כקבוצה  קטנה  ולעלות להתיישבות ככזו.  אלא שאז  הוחלט לא להקים יותר  קבוצות קטנות חדשות.  הציעו לקבוצה להיכנס למושב  שעמד לקום  בעין טבעון  בעמק יזרעאל.  כשעלו להתיישב  בעין טבעון, כפר יחזקאל  של היום הקבוצה  הקטנה תפשה גבעה משלה, גבעה  אחרת. אוהלים בודדים הועלו לגבעה והקבוצה  נקראה  קבוצת גבע.  הכל חשבו שהם ירדו מהגבעה  כי לא היה להם תקציב. לא ידעו כי יש  להם כד מטבעות  שנחפרו ונמצאו בכביש טבריה צמח.

גשר

לימים הוקם גשר על פני הירדן.  העגלות לא  היו צריכות  לחצות  את הנהר הקטן והשוצף. הגשר רמז  לאוטופיה שכללה  הקמת רשת של יישובים עבריים על יד  הירדן.

מפעלי כביש טבריה צמח היו קשורים למפעל  הגדול שעמד בראשית  דרכו. מפעל החשמל. מפעל זה חרץ  גורלות רבים. הוא השפיע על עיצוב גבולות הארץ בין הבריטים לצרפתים. הוא רכש אדמות. הוא הביא להעמקת הירדן במפעל  גדול של חפירה והוא הוביל לעיצוב הדרך או הכביש שנסלל  בין דגניה לכנרת.  עיצוב תוואי זה  היה תוצאה של וויכוח נוקב והוא נסלל כעשר שנים אחרי  סלילת כביש טבריה  צמח.

סיפור  כביש טבריה צמח  הוא  הרקע  לסיפור הבא.

 

לפוצץ את האבן או לחלץ אותה?

 

חבורת הסוללים שבנתה  את הכביש טבריה צמח היתה מחולקת  לקבוצות עבודה. באחת מהן היה  הפועל שרירא. תפקידה  של הקבוצה  היה  לפתוח  את הדרך.

יום אחד בחפירת התוואי  נתגלה קצה של אבן מסותתת.  שרירא היה  בטוח כי טמון בה משהו מיוחד.

  • בואו נחפור עוד ונגלה מה  באבן .
  • אין זמן. צריך לסלול. האבן היא מכשול. יש לפוצץ אותה.

פרץ ויכוח סוער. בסופו  סוכם : שתים עשרה  שעות ינסו לחלץ את האבן . ואם לא יצליחו לא יעכבו את סלילת הכביש ויפוצצו אותה.

שרירא וחבריו עבדו  במתח רב ואכן נמצאה אבן מיוחדת : מנורת  קנים. חלק מבית הכנסת של חמת טבריה. ההתרגשות היתה  גדולה  הזמינו את הארכיאולוגים לבא מיד. שונה התוואי של הכביש טבריה צמח.

אבן המנורה שוכנת  במוזיאון הבריטי בלונדון ויש אומרים כי היא  בירושלים.

 הוויכוח האם היה צריך  לעצור בסלילת הכביש למען האבן ולא לפוצץ אותה לא הסתיים.

המהפכנים התעקשו כי  העיכוב על יד  כל שריד מוביל  לאובדן התאוצה. שהוא מחבל  ביכולת  להתקדם למען  המטרה.  התומכים בעיכוב טוענים כי  המטרה אליה חותרים כוללת את כל האוצרות שמן העבר חצבו חלומות  לעתיד הרחוק. 

 

 

סיפור נוסף אירע באותו איזור  שנים יותר  מאוחר אך עוסק  באותו עניין.

 

 

הצינור הישר והעץ נטוע

 

כשביקשו  להעביר מים מן הירדן  לעמק בית שאן  סימנו דרך  לצינור הגדול. היא היתה צריכה  להיות ישרה.  מניחי הצינור סימנו קו ישר החוצה את העמק. אך כשבאו למקום   מצאו את חיותה  בוסל חברת דגניה  יושבת  בצילו של עץ וחוסמת את דרכו של הצינור.

  • אין עוקרים עץ כדי להניח צינור. את העץ הזה נטענו במו ידינו.
  • אך הצינור צריך להשקות את עמק בית שאן השיבו לה המתכננים.

גולדה  מאיר היתה מנהיגה  בעלת השפעה  גורלית . היא   היתה  אשה עקשנית ואמיצה. אך היה גבול לאומץ שלה: הגבול היה  חיותה בוסל. חיותה דיברה  עם גולדה  בטלפון.  הצינור  לבית שאן  סובב ועוקף   את העץ  מתחתיו ישבה חיותה.

 

שתי המפלגות נותרו בעינן : זו הטוענת כי את הצינור צריך להניח ישר כדי להגיע  לבית שאן עם מים וזו הטוענת שהצינור יתפתל ויכבד  כל עץ  השתול בדרך גם  אם בסיבוביו לא יגיעו המים לבית שאן…   

 

לול דרך כדי להתקיים, כדי להגיע, אך לא הדרך היתה מטרתם אלא השדה.

הפיוט והזמר העברי לא רק נתק אלא המשך

אני שומע לא מעט הטוענים שהשיר העברי הציוני הוא שהדיח את הפיוט. במשך הזמן יתברר לדעתי כי האמת יותר מורכבת. שיכחת הפיוט לא התרחשה רק בין הציונים, ולא הציונות היא שהשכיחה אותו. הזמר העברי גם ירש לא מעט מהפיוט.כמוהו הוא נולד בבחירה. לא בצוו . לא לבטא חובה אלא השראה שהחובה מעניקה לשיר וללחן. אמנם לא היו חייבים לשיר אותו. אך בלעדיו העולם נראה ריק ומחוסר פרספקטיבה. הפיוט כמו הזמר ליווה ציבורים שראו עצמם מחוייבים . לא לו אלא למשמעות חייהם בעולם. הפיוט והזמר לא נישאו על זמרי אופרה או אנשי מוסיקה מכופתרים המאגדים קהל שהתארגן לכבודם הם היו ביטוי הכרחי של מצבי רוח בימי חול ובימי חג. מכוונים לקהל מאמינים שהכירו זה את זה. . הזמר והפיוט לא כוונו לחיי מדף קצרים של כוכבים אלא למסורת מתגבשת של שרים. הזמר לא הושר בבית הכנסת אלא מסביב למדורות , במועדונים שכוחי אל , בשדות של כפר ובחצר של בית ספר ובחוצות ערים עבריות. כמו הרבה פיוטים הזמר איבד את המילים והפך לניגון. כל התכונות הללו יתבררו כמשותפות לזמר העברי ולפיוט המסורתי. תהליך השיכחה של הפיוט ושל שובו כשהוא עצמאי מקהילה והוא עצמו מארגן לו קהילה המתמחה בו עוד יסופר אך עתה מוקדם מדי לעשות זאת שהרי השיבה לפיוט היא כשיבה לשפה העברית המדוברת: מבחנו באישה השרה שירי קודש, ביכולת של כוהני וכוהנות השירה להביא את הפיוט לקהילות רחבות וביכולת של השירה לגבש קהילה. ייתכן כי נראה בקרוב כיצד הזמר העברי הישן משתלב עם תחיית הפיוט ולא עומד בצד אחר של המתרס.

ההגדה של פסח בקיבוץ היא עניין החי עמנו משנות השלושים של המאה העשרים. היא ניסיון לרשת את החירות הטקסטואלית שקדמה לה בהגדות היתוליות שהיו רציניות כוונה. היא ביקשה נוסח מתגבש פחות מצביע אל התהום האנרכיה והשתיקה. לא הגדת מהפכנים שמסתפקים בהרס אלא סיפור של אבות , אמהות וילדים.
בגלגוליה של הגדת הפסח המסורתית אופייני שאפילו אחד העם איש חכם ובעל השכלה רחבה המודע היטב לבעיית היהדות היה משוכנע כי בהגדת פסח המסורתית הגיבור הוא משה רבנו למרות שמשה והנוסח התנכ'י של יציאת מצרים הודח מההגדה המסורתית ונותר כמעט רק באיוריה. לאחד העם היה ברור כי הדיבור על יציאת מצרים מכוון לאמת שתתגלה בתקופתו : יציאת מצרים החדשה. גם ההגדה של פסח בקיבוץ יצאה מההנחה הזו.
מאות נוסחים שונים באו לידי ביטוי בהגדות הקיבוציות והנה לאט לאט החל להופיע בתוכן הפיוט הקלאסי והעתיק של הקליר טל.

תפילת טל / אלעזר הקליר

טל- תן לרצות ארצך, שיתנו ברכה בדיצך,
רב דגן ותירוש בהפריצך, קומם עיר בה חפצך בטל.

טל- צוה שנה ומעוטרת, פרי הארץ לגאון ולתפארת,
עיר כסוכה נותרת, שימה בידך עטרת בטל.

טל נופף עלי ארץ ברוכה, ממגד שמים שבענו ברכה,
להאיר מוך החשכה, כנה אחריך משוכה בטל.

טל- יעסיס צוף הרים, טעם במאדיך מבחרים,
חנוניך חלץ ממסגרים, זימרה ננעים וקול נרים בטל.

טל ושובע מלא אסמינו, הכעת תחדש את ימינו,
דור כערכך העמד שמינו, גן רוה שימנו בטל.

טל- בו תברך מזון, במשמנינו אל יהי רזון,
איומה אשר הסעת כצאן, אנא תפק לה רצון בטל.

איך קרה הדבר שדווקא פיוט זה הוכנס להגדה הקיבוצית? אנו יודעים כי המעצבים את ההגדה הקיבוצית היו מודעים לעבודת העריכה. הם היו מודעים למקורות וחיפשו אחרי מקורות השראה מיוחדים. גם כשהחליטו שלא להשתמש בנוסח המסורתי הם עשו זאת בהכרת הנוסח, הכרת הקהל ועולמו הרוחני המורכב. מתוך כבוד למרד וכבוד לגעגועים הביתה. גם כששתקו ידעו מה הם שותקים. בשנות השלושים גברה ההכרה כי ההגדה לא יכולה להיות הגדת הפולמוס. לא הגדת הנגד שעיצבו מהפכנים יהודים . מעצבי הסדר הקיבוצי הבינו כי הם לא על בריקדות אלא מתייצבים בפני הילד, בפני המשפחה , בפני החבורה הדלה אך המנסה לבנות בניין של קבע.זו היתה חבורה של קוראי ספרים ושירה, של אנשים הרחוקים מן הבית אך שואפת לבית. קהל כזה מחייב רמה ספרותית גבוהה. יכולת של קומוניקציה והתעלות. צריך היה למצוא טקסטים שיהיו אתגר ויוכלו לדבר אל הרגש כמו פיוט. אך על הטקסט היה לעמוד בעיקרון הפשוט שעליו ללוות את מעשה בניין הארץ והחברה בארץ כמו שהפיוט מלווה את המצוות.

הפיוט 'טל' לא מופיע בהגדות פסח המסורתיות אך הוא מופיע כפיוט המלווה את תפילת הטל המתחדשת בראשית חג הפסח. פיוט זה התאים להגדה הקיבוצית לא משום שחברי הקיבוץ הקפידו על התפילה לגשם או לטל. הוא היה שזור בתביעה לחזור לחיים בטבע, לקבל את רגישותו של החקלאי לאקלים ולאדמה. מעצבי ההגדה הקיבוצית ידעו כי פיוט זה של הקליר מקורו בארץ ישראל והעובדה שהוא נכנס להגדתם העידה על החקלאים החדשים ועל קהילתם המאמינה בדרך. יש בפיוט עברית עתיקה המעידה על שורשיה העתיקים של השפה העברית המתחדשת.

הנוסח של הפיוט מופיע בהרבה הגדות קיבוציות ואף הולחן אך בדרך כלל הוא מופיע בנוסח פשוט יותר. עם טעם ארכאי אך בלי מילים המסגירות את השנים הרבות שבהן העברית היתה לטקסט השואב מטקסטים אחרים ומדקדוק קפדני.

בפיוט 'טל' נפגשו המסורת של הפיוט והמסורת של הזמר העברי ונקווה לעוד ועוד פגישות מעין אלו.

מוקי צור, עין- גב

מאה שנים לקיבוץ

מאה שנים והלאה

כשהגיע קדיש לוז לקיבוץ דגניה ב' הוא לא ידע כי ברבות השנים יהיה ליושב ראש הכנסת ויתפרסם כמי שמסוגל להוכיח כי פוליטיקה ומוסר יכולים לדור בלב אחד. ב1921הוא היה פועל צעיר שהגיע זה לא מכבר מן הגולה ויצא ליום העבודה הראשון שלו בעמק הירדן. דגניה כבר היתה בת עשר. קדיש יצא לשדה והעמיס בהתלהבות מרובה חיטה. לפתע חש יד רכה על כתפו. זו היתה ידו של תנחום תנפילוב מראשוני דגניה. תנחום אמר לחלוץ הצעיר : 'לא הכל היום. יש עוד ארבעים שנה.' כאילו אמר לשמור על הכוחות . התלם ארוך ויש לשמור על נשימה שתספיק לכל השנים. לכל הנסיבות.
דגניה עומדת להיות בת מאה ועמה הקיבוץ. דורות רבים מאתים ושבעים יישובים. משימות שחלפו, משברים בגלים, חלומות ואכזבות . בספר חגיגי זה אי אפשר לספר את כל הסיפור.
בקיצור תולדות זמן הקיבוץ אפשר לתאר את הראשית העלומה, את הסביבה המשתנה, את האירועים ההיסטוריים שטלטלו את הארץ, סיפור הקיבוץ הוא סיפור דרכם של צעירים שביקשו מקום להגשמת החלום או מפלט מרתחת הימים . הם נשבעו להיות מעורבים בהיסטוריה ולהקדיש חייהם לפתוח בה פרק חדש שינסה לתקן את הפרקים הקודמים. ' החלטתי להפסיק ללמוד היסטוריה ולעשות אותה' אמר אחד ממייסדי הקיבוץ שידע היטב כי הוא מצהיר הצהרה מסוכנת ומחייבת.
בקיצור תולדות הזמן הקיבוצי אפשר לתאר את שלבי צמיחתה של חקלאות שיתופית חדשה בישראל את גיבוש תרגום שפת התעשייה לשפה של יישוב וחברה. אפשר לעקוב אחרי עקבות הקיבוץ באמנות , בתרבות ובחיי הנוער הישראלי. אפשר גם לספר את סיפור הדרמה הפדגוגית הגדולה של תנועת הנוער, ההכשרות , והמשכן בניסיונות הנעורים בקיבוץ. אפשר לספר על הפואמה המתחדשת של קליטת ילדים ונוער במסגרת של עליית הנוער בימי טרם שואה, בתקופת השואה ואחריה, בחברות נוער לנוער ישראלי לאחר הקמת המדינה. אפשר לדון על תרומת הקיבוץ ליצירת הכלים החברתיים שקדמו להקמת המדינה, מהעזרה ההדדית ועד הביטחון. אפשר לדון על לבטיה של החברה הקיבוצית ועל תרבותה. אולם הנקודה החשובה בכל אלו היא הכלים השלובים בהם חברה, משימה , עבודה תרבות וחינוך נקשרו זה עם זה.

קביעת תאריך הלידה של הקיבוץ לא עניין פשוט. יש לזהות את הרך הנולד ולקבוע כי אכן הוא קיבוץ. אפילו השם קיבוץ כשם ייחודי לא נקבע כשם מדויק בעת לידתה של קבוצת העבודה השיתופית בסג'רה או בלידתה של קבוצת דגניה בתקופת העלייה השנייה. השם קיבוץ נקבע ולא לכל היישובים השיתופיים בשנות העשרים. חברות שקראו לעצמן קיבוץ בימים ההם לא היו דומות לקיבוץ כפי שהוא מוכר היום. מצד אחד היו קבוצות שלא היו מאורגנות כתנועה מצד שני היו תנועות שיתופיות שלא חיו ביישובים. קבוצות וקיבוצים נדדו שנים עד שהקימו יישובים. הציפייה הארוכה למקום התיישבות לא פעם פיזרה את החבורה. היישוב השיתופי עצמו שהחל כחבורה לא פעם התפרק והחל להבנות מחדש מיחידים וקבוצות שהצטרפו.
אנו נוהגים לקבוע את ראשית הקיבוץ לפי תאריך לידתה של דגניה שהחליטה להפוך מקומונה נודדת של פועלים הצורכים יחד וערבים זה לזה ליישוב האחראי כשותפות על ייצור. מיזוג בין קומונה הצורכת במשותף לבין קואופרטיב יצרני. ההחלטה על כך לא נפלה בבת אחת ולא בלי היסוסים וחיפושי דרך. היו שראו את האופק הזה מהתחלה כמו מנהיגה המוסרי של דגניה יוסף בוסל והיו שהתנגדו לו ועל רקע זה פרשו. תהליך זה שעבר על דגניה הוא שעשה אותה לאם הקבוצות. השראתה היא שהביאה לצמיחת ניסיונות מקיפים יותר ורדיקליים יותר בדורות שהגיעו אחרי דגניה.
הקיבוץ נולד בעלייה השנייה (1918-1904) פעל בימי העלייה השלישית (1923-1919) הרביעית (1939-1929) החמישית (1939-1920) פעל גם בתקופות שחדלו לדבר בלשון עליות אלא בלשון מלחמות, מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים וכו' (המעבר מספירה על פי העליות לספירה על פי המלחמות היא חלק מהתפישות ההיסטוריוגרפיות שנוצרו משנות הארבעים עד ימינו ).אכן הקיבוץ עבר שתי מלחמות עולם , עבר מהשלטון העות'מאני לשלטון המנדט הבריטי ומדינת ישראל. הוא פעל במסגרת של שלוש מערכות שלטוניות, עבר אופנות אינטלקטואליות רבות, התאכזב מדגלים מתקפלים וחזה בעלייתם ובנפילתם של הרבה גיבורי שווא.

בחצי המאה הראשונה לקיום הקיבוצים הם היו עסוקים ביצירת שותפות בתנאים של מצוקה , של דלות נוראה. 'חלק ניכר מהתקציב הציוני הוא הרעב של החלוצים' אמר חיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית. אך האוהלים והבינוי האיטי שלא השיג את גידול האוכלוסיה, רמת השירותים והמזון הירודה לא מנעו מהראשונים לראות עצמם כמשתתפים בדרמה גדולה של משימה המחוללת תיקון אנושי חשוב.
הם היו מודעים למחירים. הם ידעו כי חברה משימתית הקוראת לגיוס מתמיד במטלות חיצוניות ,עלולה להתעלם מצרכים בסיסיים , להקריב את האחריות לבית , לאדמה, למשפחה, למשק היצרני , לנוף המקום ולייעודו התרבותי. הם ידעו לא פחות כי שותפות ואינטימיות עלולים להתגלגל באגואיזם קולקטיבי שאינו לוקח אחריות למתרחש סביבו . הם ביקרו עצמם כל הזמן וגילו את שתי הסכנות בחדות מפליאה. כשרמת החיים במדינה ובקיבוצים החלה לעלות שאל אחד החלוצים 'למצוקה יכולנו- האם נוכל לרווחה?' . שנים טענו לקיבוץ אין עתיד כי אין לו תנאים חומריים מינימליים אחר כך התחלפה הטענה ונאמר כי לקיבוץ אין עתיד כי הוא נועד רק לחברת עוני והסתפקות במועט.
מפת מדינת ישראל נקבעה לא מעט על ידי המחרשות והבתים, השדות והגדרות של הקיבוצים בארץ. תהליך זה התעצם מאד בתקופת חומה ומגדל מ1936 ועד 1939 . אז התגלה כוחה הגדול של התנועה הקיבוצית לפתח התיישבות רבת היקף למרות האמצעים הדלים ותנאי הביטחון הקשים.
בהגנה על המפעל הציוני בארץ היו חברי הקיבוצים מרכז חשוב. הן כשהגנו על יישוביהם הפזורים והן כשגויסו לכל יחידה מתנדבת וסודית בהגנה. הם היו מייסדי 'השומר', משתתפים פעילים בעיצוב ההגנה, הם טיפחו את הפלמ'ח ששילב עבודה בקיבוצים עם אימונים וגיוס מלא. גם בהתנדבות לצבא הבריטי ובמרד ההעפלה מילא הקיבוץ תפקיד גורלי. רוב רובם של הצנחנים שצנחו באירופה היו חברי קיבוצים. הם מילאו תפקיד גורלי בצבא ההגנה לישראל .הקיבוצים היו תאי ריבונות יהודית בדרך.

דווקא משום כך הניצחון הגדול של הקמת מדינת ישראל היה נקודת תפנית ומשבר לקיבוץ. נפתחו לחבריהם אפשרויות במנגנון המדינה הצעירה, בחיי האקדמיה בארץ ובעולם, בצבא ובאמנות. רבים עזבו את הקיבוץ דווקא בתקופה שנפתחו בפני התנועה הקיבוצית אפשרויות התיישבותיות גדולות. במקום חגיגות ניצחון על הקמת המדינה מצאו עצמם הקיבוצים אבלים על קרבנות המלחמה ועל צל הפילוג ששבר חברות וקיבוצים ללא רחמים.

הקיבוץ תבע מחבריו מהפכה אישית שהעמידה במרכז את עבודת האדמה ואת עבודת הכפיים בכלל. הוא ראה בפעילויות אלו מהפכה רוחנית. במעבר לחיי עבודה ראו חברי הקיבוץ תביעה לתיקון המידות של היחיד, טיפוח היצירתיות מול הקונפורמיות התרבותית, וצמיחת האחריות החברתית. אם בחיי הקהילה היהודית המסורתית היה בית הכנסת ובית המדרש עיקר ולידם טופח פולחן המשפחה , אם ההלכה היהודית סימנה זמן אלטרנטיבי, שאי פעם באחרית הימים יכון יישוב המבוסס על הצדק החברתי, אל חוקי האדמה, אל החיים הפוליטיים אל היצירתיות בשפה ובאמנות , הקיבוץ תבע להיכנס להתמודדות ישירה עם החלומות הללו : ליצור משק לחברה, להירתם לעשייה החברתית מדינית, לטפח חיי תרבות ואמנות. כך היתה העבודה להלכה והתרבות לאגדה.
על רקע זה קשה להאמין כמה עשו הקיבוצים בשטח התרבותי חברתי אחרי העבודה. למרות השאלות והביקורת טופחה האמנות הפלסטית והתיאטרון, הטיול בטבע והחפירה הארכיאולוגית, טופחו החגים ,נכתבו מאות הגדות פסח חדשות, היתה מוסיקה וזמר שליוו את הקיבוץ בכל תחנותיו והעניקו לו מימדים ליטורגיים חשובים. שירים מן הקיבוץ הגיעו לקצווי ארץ והיו לחלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי.
אנשי התרבות בארץ ישראל העירונית ראו עצמם קשורים בניסיונות הקיבוציים. בחלקם הם שהו תקופה חשובה מחייהם בקיבוץ או היו קשורים לחברי הקיבוץ בקשרי רעות ואמונה. הם מבקרים את הניסיון התרבותי הצומח בקיבוץ. תומכים ומלמדים את האמנים בקיבוץ , מביאים לחברי הקיבוץ את ביכוריהם האמנותיים כי מאמינים כי בחצר הקיבוץ יימצא הקהל שהם מחפשים. חדרי האוכל, מחצבות, שדות פתוחים היו לבמה פתוחה לאמנות הקשורה לחברה ולמקום.

קיבוץ חולתה החליט להקים בית על שפת החולה. הוא ביקש לבנות לעצמו אקולוגיה מיוחדת, משימותיו המיוחדות היו קשורות לדייג באגם , לחקר המקום ולבניית בית המעורב בסביבה. בשנות החמישים הוחלט לייבש את החולה. בהחלטה זו איבד הקיבוץ את משימת הבראשית שלו. אלבום הצילומים של חברו פטר מירום 'שירת האגם הגווע' ביטא לא רק את מצב החולה אלא חבורה שהיתה צריכה לשנות כיוון.
קיבוץ אלונים ביקש להיות קיבוץ של רועים. הוא ביקש להגשים חלום ציוני עתיק : לשוב אל העיסוק של אבות האומה אברהם יצחק ויעקב שהיו רועים. כעבור שנים חיסל את העדר והיה צריך לארגן את סיפור חייו אחרת. קיבוץ סער כעוד קיבוצים שנולדו על שפת ים תיכון ביקש לחיות מן הים. הים והנגב נחשבו לאזורים שפעולת ההתיישבות בהם תוכיח לעולם ולעצמנו כי ניתן לקלוט המונים בארץ הקטנה. אולם כל הקיבוצים הללו סגרו את ענף הדיג.
מאה שנים מביאים עמן שינויים המטלטלים את החברה הקיבוצית.איך קרה שקיבוצים שנולדו מתוך אמונה באתוס חקלאי מצאו עצמם בתוך שטח אורבני צפוף ובפריפריה ה'מתקרבת' ללא הרף למרכז בכבישים רחבים ומתרחקת מהם בהוויתה החברתית? איך קרה הדבר שמשקים שהאמינו בניהול עצמי ובשיוויון ערך העבודה השתחררו מהרעיון ומעסיקים מנהלים מבחוץ ופועלים מארצות שונות בעולם?
איבוד המשימה הוביל רבים לחשוב כי הקיבוץ כרעיון, כחברה שסיימה את משימותיה צריך ללמוד לחיות ללא משימה. לדעתם סיום הפרק המשימתי חייב להביא עמו גם התפכחות מחלומות חברתיים ואנושיים המבקשים לקדם אלטרנטיבה חברתית. הם חושבים כי הקיבוץ צריך להתרכז באיכות החיים של חבריו, בהצלחה כלכלית ובהרחבת המרחק בין חבריו. כמו שבעבר הקיבוץ ביקש לצנזר קרייריזם כך היום הוא צריך לטפח אותו.

אולם גם בתוך המשבר הארוך שפקד את הקיבוצים התברר כי השינוי במשימות איננו מבטל את הצורך במשימתיות. זוהי מחויבות מוסרית ולא רק תגובה למצבים מתחלפים. אך פירותיה של המשימתיות הם תנאי להשגת מטרות אחרות של הקיבוץ: הדאגה לאיכות חייהם של חברי הקיבוץ מחייבת מעורבות ועשייה מעבר לקיבוץ . מעורבות כזו מביאה איכות אחרת למנהיגות הקיבוץ , פתיחות לתרבות ביקורתית ולקידום מערכות חינוך וכלכלה. בלי התנסות כזו הקיבוץ עלול למצוא עצמו בשקיעה כפרית או בניכור ואובדן הדיוקן האנושי שבאורבניות הפרועה.
בשנים האחרונות התחוללו שינויים פוליטיים וטכנולוגיים, שינויים בתרבות ובתקשורת שהדגישו תהליכים צנטריפוגליים בחברה. שינויים אלו עוררו פתיחות וביקורת עצמית, הם העמיקו צרכי תרבות ומדע, פתחו עיניים לאחריות לטבע ולזכויות האדם . אך דווקא תהליכים אלו המסוגלים לעורר ביקורת והעמקת התרבות מגלים גם צד אפל : אובדן החתירה לשפה המשותפת, למשא ומתן על התרבות המשותפת והמחויבות ההדדית.שמחה לאיד לסיירים של התיקון החברתי.
הקיבוץ כמערכות אחרות יכול וצריך לרתום עצמו לבנייה חברתית וחינוכית של אלטרנטיבות מתקנות. בסיפורם ובנוף ההיסטורי שבנו חברי הקיבוץ אפשר למצוא עידוד והעמקה , עקבות המוליכים לקריאה ליצירה חברתית מתחדשת.

מייסדי הגלים הראשונים של הקיבוץ כבר לא עמנו. משה קיפניס איש דגניה הגיע לגיל המופלג של 106. הוא חי את גלגולי הדורות בקיבוץ . העדרם של המייסדים וכניסתם של הדורות הצעירים רק חושפים את גלגלי הרוח שלך הקיבוץ. תנחום תנפילוב ממייסדי דגניה היה עומד מול עצי הוושינגטוניות ששתל והיתמרו אל על ושואל : מדוע זה הנוף המתרומם על מתרחק ללא הרף מן השורשים? השינויים שהתחוללו בקיבוץ במהלך השנים מעלים שאלה גדולה : האם עדות הם לעייפות, האם הם תיקון הנובע מגילוי חסרונות של השיטה, האם הם ביטוי לעזיבה פנימית או של פיתוח הכרחי.

האם הם התאמה לנסיבות או כניעה עיוורת למה שהחברה משדרת שהן הנסיבות. במשך השנים השינויים פעלו לכמה כיוונים. בשנות העשרים השינוי היה הזדמנות להעמיק את היחד לבנות מוסדות שיעצימו אותו. לכל בעיה שהתגלתה נמצא פתרון המעמיק את השותפות והופך אותה למוסד מאורגן.
בשנות השלושים הוחרף תהליך זה אך גם נגלו בו פרצות. חדר האוכל היה מאורגן יותר אך החלה ארוחת הארבע באוהלים ובחדרים. מחסן הבגדים התארגן וכל חבר שהגיע לקיבוץ מסר בטקס את מזוודתו למחסן הבגדים הקולקטיבי אך באותו זמן עצמו גם החלו לסמן במספרים את הבגדים לחברים. בשנות החמישים והששים העלייה האיטית ברמת החיים, השילומים מגרמניה, הטכנולוגיה המתפתחת יצרו מגוון צרכים גדול יותר והעלו הרבה שאלות . הן הביאו לפתרונות תקנוניים מאד מתוחכמים אך פחות נלהבים. החינוך התפתח מאד והישגיו גברו אך עלה הערעור על שיטת הלינה המשותפת והיה לאחת מנקודות המפנה שהביאו לשינויים בשנות השבעים והשמונים.

באמצע שנות השמונים החל תהליך עמוק של משבר הקיבוץ. שלא כמו המשק ההסתדרותי שהתחסל הקיבוצים החלו להתמודד עם המשבר. הפעם ההצעות לשינוי לוו בתפנית אידיאית ברורה. השינויים שהתחוללו כבר לא נעשו בשם ההתאמה אלא בשם האכזבה הערכית , הרצון לערוך תפנית דרמטית. אולם גם שינויים אלו מצאו עצמם עומדים בפני ניסיון חייהם של הוותיקים ובפני חלומם של צעירים ביקורתיים כלפי מה שהוצג כהכרח היסטורי. העמדות הוחרפו גם על ידי חברים שביקשו לגלות את ניצחונה של השגרה הקודמת או ביקשו לסגל את הקיבוץ לדרכי הניהול של החברה הסובבת. כל קיבוץ וקיבוץ ניסה להתמודד עם המצב בדרך שונה, נשבר תהליך ההאחדה של המבנה הקיבוצי ועתה הוא נמצא בשלב של חיפושי דרך ראשוניים. המחלוקת שפרצה בו עוברת בתוך לבם של כל משתתפיה. הקיבוץ רוצה להתפתח כיישוב, כדרך, כאלטרנטיבה וכאופציה. כחברה מושכת לבנים וכקריאה למגשימים.

בשנת המאה לחייה התנועה הקיבוצית לא רק מסכמת דרך ארוכה אלא צופה לעתיד. א.ד. גורדון המורה של הקיבוץ בתקופת הראשית שלו אמר כי הוא חושש כי העם היהודי לא יוכל לעמוד בתביעות הנתבעות ממנו מתהומות אסונו וגובה ראשיתו. הוא לא אמר זאת כמי שהרים ידיים , כמי שכבר יודע לאן נושבת הרוח אלא כמי שתובע מעצמו ומחבריו. כמי שבשבילו התקווה אינה מצב אלא עיקרון פעולה הכרחי. כך עומד הקיבוץ כעבור מאה שנים.

יגאל תיבון מעניק סמל בוגרים למוסד החינוכי

ליגאל תיבון

ישבתי על הכורסא הנוחה וצפיתי בסרטך הנפלא.
הקו הנמשך ומתעכל , הפורץ דרך ונפתל של אנשי השומר הצעיר מביתניה ועד הרי אפרים הזכיר לי כי בשומר הצעיר היה טקס מיוחד של קבלת סמל בוגרים שנעשה לפני הכניסה לחיים האקטיביים . בסרט הענקת סמל בוגרים למי שצופה על חייו כבוגר, כסבא שראה כבר ראה, או נדמה לו שראה. סבים וסבתות שספרו לעצמם את הסיפור הרבה פעמים ועתה קיבלו אפשרות לקבל מסאז' משחרר ולפרוק את אשר אגרו. מעניין לראות עד כמה היו בשלים לספר. אני תמיד הבחנתי בין מי שיש לו סיפור ובין מי שאין לו למרות שהשתתף בעלילות גבורה. מי שיש לו סיפור הוא מי שיש לו קהל, מצפון, כתובת. יודע מה היה חשבון חייו. היכן הם רימו אותו, החיים והיכן הם רימו אותו, ההורים, המדריכים, המורים, המנהיגים. מתי הנסיבות הוציאו לו לשון ומתי האנשים מתוך פחד, אהבה, חוסר אונים או גבורה ענקית.
נבחרו כאן גיבורים עשירי ביטוי, צמאי קומוניקציה, משוכנעים כי יש בית דין לעולם ולחיים, שלעדות טובה יש ערך והיא עשויה להציל אדם מכבשונו הוא. שהזמן יכול לתת הזדמנות לחיבוק ולא רק להפעיל את מקל העונש. מעניין כמה עוסקים באמנות של מגע בקבוצה, מאמינים בבריאות הנפש בדרך של קשר. האם יש לכך קשר להתהוות קבוצת הנעורים במוסד? לא נדע. רק נוכל להעיר כי לא כל מגע וביטוי מביאים גאולה לעולם. גם מלחמה ואונס הם מגע ושניהם ביטוי לא רק להדחקת האהבה אלא גם לשחרור תהומות הנפש.
באחד ממחזותיו של ברנר הוא אומר באירוניה כי סוציאל דמוקרט אינו מתגעגע. הוא עסוק כנראה יותר מדי בבניין העתיד. נוסטלגיה היא בעיני דבר רע כי היא מסתירה געגועים של אמת והופכת אותם לסנטימנטליות מזויפת. זה לא קרה בסרט שלך. יש בו התמודדות תרבותית אנושית של אמת, קבלת אחריות על הזיכרון מתוך רצון להתייצב מול הנוף, מול האנשים מול הבנים. אחותי תמיד אומרת כי הורות ורגשות אשמה קשורים זה בזה. גם בהאשמה וגם באשמה . מסענו הוא לעתים מסע של חיפוש אלטרנטיבה לאשמה לא על ידי הערצה ולא על ידי השפלה. אך זה קשה. הסרט, נופיו ואנשיו מתמודד עם האתגר.
בשומר הצעיר הפוליטיקה היא חלק מהנוף. הנויניקים של הפוליטיקה תמיד בפעולה כי התפישה ההומניסטית מובילה לשם. שיחי הצבר של רגשות האשמה תמיד פועלים. קשה לאבחן מתי הם באים להגן על קוסמוס תמים שניטע בקבוצות נערים כדי שלא יוכלו לראות את הנוף האמיתי ומתי הוא הופך לתביעה סרבנית לעצב נוף אלטרנטיבי. מתי הוא אגדה לאחרית הימים ומתי קריאה זהירה של הלכה ריאלית. אורבות לו סכנות רבות גם של צביעות אך היא שוכנת תמיד לידה של הבושה, ועל הבושה אי אפשר לוותר בכל אופן לעת עתה.
הסרט עושה מעשה חשוב שהוא לא נכנס לנתיב הערצה עיוורת וגם לא לכעס אדיפלי המלווה את החינוך המשותף מתחילת דרכו. האנשים אוהבים מספיק ופתוחים מספיק כדי לעשות התעמלות בוקר עם מפוחית פה, ולגלות במסאז' את רגלה של אמא הנסתרת והחולה.

בתודה.

מוקי צור

הבית בקיבוץ , הקיבוץ כבית

לפי המדרש לאבות ציון מיוחד : ההר- אברהם, השדה יצחק ויעקב הוא הבית. אברהם מבטא את הוד ההתגלות והפסגות, יצחק נאמנות לארץ , לשדותיה ולבארותיה ויעקב איש תם בביתו את החלומות והאהבה. המדרשים סותמים פיהם לגבי האמהות וחבל. נעניק לנשים את הזכות לכתוב את מדרשן הן. מדרשים חדשים המגלים תמונות ותכונות המבוססים על שתיקות של קודמיהם, מציירים בדרך כלל נופים חדשים שטרם התגלו.
כפי שידוע לכם בודאי, בקיבוץ לא היינו קוראים לחדר המשפחה בית. הוא היה חדר. לא קראנו לו בית לא רק בגלל גודלו (שלשה מטר על ארבע בימים ראשונים וזה במקרה הטוב, אוהל דולף וליפט במקרה הטוב פחות) . קראנו לו חדר כי הקיבוץ היה הבית . אבל מה בקיבוץ הוא בית? על כן שנים אני לוקח על עצמי להקשות ושאלתי רבים להיכן היית לוקח אורח כדי להראות לו את הבית הקיבוצי כפי שאתה מבין אותו? היו שענו לי לחדר האוכל כי הוא חלל ההתכנסות של הקיבוץ, האם ניתן לומר בית הכנסת? היו שהציעו לקחת את האורח לדשא הגדול או לפרדס השכן. על המשקל של 'מקדש מעט' אלה חיפשו כנראה את ה'גן עדן מעט'. היו שאמרו ניקח את האורח אל פינת סתרים מחוץ לקיבוץ שממנה ניתן לראות את הקיבוץ מרחוק. בלי מהומת אדם. בלי לחץ של נורמות ועודף קריאות . בזכות המראה וקול הדממה הדקה. שם, לבד, מצוי הבית. פעם הבית הקיבוצי היה כה פרוץ שחיפשו אותו לא בין קירות , לא בתבניות יצוקות של בטון אלא בפעילות מסוימת. אני אהבתי את אמרתה של רחל כצנלסון שז'ר שאמרה : את הבית הקיבוצי אני מגלה יותר בזמרת המקהלה מאשר בישיבת המזכירות. בפירוש שלי לדבריה ישיבת המזכירות הרי היא שדה המערכה ולא הבית.
אך עתה, משאני כותב את ספר דגניה, התחלתי לשאול על הבית את חברי דגניה. לאן היית לוקח אורח להראות את הבית. אמר לי בחור צעיר. הייתי לוקח אותי למסע במדרכות הקיבוץ. מילדותי הייתי מוקסם מהמדרכות. כל פעם שיצקו מדרכה הייתי מגיע לשם יחף וטובע בהן את עקבות רגלי הקטנות. אתה רוצה? אעשה לך סיור במדרכות דגניה ואראה לך את המדרכות בהן הטבעתי את עקבות יחפותי.
חשבתי לעצמי לא הוא הטביע את עקבות רגליו המדרכות הן שהטביעו את רגליו, ואת זהותו .. הוא הולך במדרכות היצוקות, בין העצים הגדלים וסוככים על הכל, רואה את האנשים החולפים על פניו בדרך ומשהו אומר לו: כאן הבית. כאן חולפים מחזורי החיים, כאן שרות עונות השנה, כאן שורט הזמן שריטותיו וצל העצים מנווט את עקבות רוחותיו.
אך הבדל גדול יש בין עקבות לבין שרידים. עקבות הן סיפור המציין דרך, שרידים מציינים את גזר דינה.
עקבות מציינים את שעוד לא בא.את שעדיין לא התגלה. לא כפתיחת שמים פתאומית אלא כמה שצומח ונובל, נשבר ומתקן, מה שמתחולל בין אסון לתקווה. מה שיכול להכיל את המציאות האנושית כמבקשת הד, כקוראת ליצירת שייכות, כפותחות חלונות אל הנוף הפתוח.בית אינו בית כלא.הוא מדרכה. הולכים בו. בית אינו מרתף אטום שמשקיפים ממנו רק על עצמנו, לא פסגה מאיימת עם אוויר דליל , לא שדה מתיש כוחות בסיקול אינסופי. בית הוא בית אם הוא פתוח לגובה ההר, למרחב העשייה , לאהבה האנושית היודעת לחייך..בית הוא שלשת האבות יחד, הר שדה ובית .יחד עם שרה, רבקה, לאה ורחל.

שיחה עם דני קרוון ויובל דניאלי

יובל: אחד הדברים המשמעותיים ביצירה הוא לרתום את המסתכל למעורבות, לעשות אותו לפעיל, למשפיע, , למושפע על ידי היצירה בעצם נוכחותו במקום ובזמן.

דני : אני מסכים אתך. בביאנלה בונציה רציתי לעשות את היצירה בחול. בסופו של דבר עשיתי אותה בבטון לבן. בטון שכאילו מקבע את החול. ביקשתי מהמבקרים ללכת יחפים כמו אני הייתי יחף להרגיש כמוני בכפות הרגליים את הצורות. התחושה היתה של מקדש בודהיסטי או מסגד. יום אחד הופיע מבקר ואמר : אני לא מוריד את הנעליים. אמרתי לו 'אתה לא חייב להוריד את הנעליים. אין כאן משטרה. אבל לא תחוש את התחושה של הרגל הרי היא נמצאת תמיד בנעל. לא חשה את החום ואת הקור. כשאתה הולך למוזיאון וכתוב על הקיר שאסור לגעת בתמונות אתה נוגע בהן ?' הוא התיישב וחלץ את נעליו. אך אני בעצם חזרתי לילדותי. הרי אני עצמי התהלכתי יחף על חולות העיר.
הרעיון של חליצת הנעליים היה מאד חשוב כי מבקרי הביאנלה הולכים בה כל כך הרבה והיה להם טוב לשחרר את הרגליים.

דני : סיפור הפסל של ולטר בנימין התחיל יום אחד כשקיבלתי טלפון לסטודיו שלי בפאריס. המטלפן הציג עצמו כמנהל מוסד העוסק בזיכרון, בבתי קברות, בארכיונים הוא אמר לי שקיבל פנייה מוייזציגר, נשיא גרמניה לעשות פרוייקט לזיכרו של ואלטר בנימין בעיירת הגבול בה התאבד כדי לשכנע את הרשויות לתת לעבור לקבוצת הפליטים שברחה יחד עמו מצרפת הכבושה לספרד. הפונה אלי אמר לי כי קיבל סכום כסף מאד קטן לפרוייקט אך מכיוון שהכיר אותי מהדוקומנטה פנה אלי. אמרתי: ואלטר בנימין? להגיד שאני לא מוכן זה בלתי אפשרי. צצו כל הזיכרונות שידעתי עליו במיוחד מפי המורה האגדית שלנו בתיכון חדש טוני האלה. טוני הלה ביקשה לנסוע לברר על גורלו של בנימין . כיוון שאחיה של אשתו הראשונה של ואלטר בנימין היה נשוי לדודתה של לאה רבין. היא ידעה משהו על הקשרים.טוני היתה קשורה עם בנימין כי שניהם היו מעורבים בתנועת הנוער ובביקורת עליה . לאה רבין היתה משוכנעת שטוני הלה היתה מעורבת בעניין רגשית. בכל אופן אני הייתי מודע לאישיותו של בנימין. כשפנו אלי הסכמתי מייד. נסעתי לעיירת הגבול פורט בו. אמרו לי כי עלי לבחור את המקום לעבודה. בדרך כלל בעבודות שלי לא אני בוחר את המקום אלא הוא בוחר בי. לי תמיד אומרים מקום מחפש אמן ולא אמן מחפש מקום. כשהמקום קורא לי אני בא לשוחח עמו (וגם לבדוק כמה כסף עומד לרשותי) . בפורט בו הביאו אותי בתחילה לבית המכס המקומי והוא לא היה מעניין. אחר כך הביאו אותי למקום המשקיף על פורט בו. הנוף היה מדהים.
שם גיליתי את כל הסיפור. ראיתי שם שמסביב לאבנים שבולטות מהמים נוצרים מעגלים, כמעגלים שעושים בגני הזן. אך אמרתי לעצמי הרי ואלטר בנימין לא בא הנה לראות את הנוף. הוא גם לא בא הנה למות . היתה שם גדר קטנה וזה הפריע לי. רציתי לא להרוס אותה. יום אחד באתי לשם וראיתי מערבולת מדהימה . בתוך המים היה בור ממנו יצא זרם של קצף, הלובן שלו התפזר בעוצמה והים מסביב היה שקט. וזה חזר וחזר על עצמו. תמונה כזו לא נגלתה לי שוב במקום אך היתה לי הרגשה שהטבע עשה ז'סטה כשי לשכנע אותי. שאלו אותי מה אתה עושה שם? אמרתי להם : 'בואו ותראו איך הטבע מספר את הטרגדיה של ואלטר בנימין. צריך רק להוביל את האנשים שיוכלו לראות בטבע את סיפורו של האיש.
גיליתי במקום זית שחי בסלע מול הים ואמרתי הנה הזית הזה נלחם על חייו ואם יש פה שביל שקשה לעלות עליו, אל תרסקו אותו, תשאירו אותו שיהיה קשה להגיע. הנה רחבה גדולה אפשר לשבת בה ולהשקיף אל האופק , אל החופש, אבל יש גדר שלא נותנת . מה יותר בנאלי?הגדר ובית הקברות שלידה בנוף המיוחד הזה שיכנעו אותי. התחלתי לעבוד.
המכשולים היו רבים. היו שהרימו גבה 'מי הבטיח לכם ממון לפרויקט? למה ואלטר בנימין? הרי הוא איזה קומוניסט מרכסיסט מקצה העולם'. מסיב לפרוייקט היה הרבה רעש והשמצות. אך בסופו של דבר הוא יצא לפועל.
למרות שבית הקברות היה לבן וגם הוילות הגרמניות והצרפתיים שנשקפו מן המקום החלטתי לא להשתמש בבטון לבן אלא בברזל חלוד. ברזל שהחלודה מגינה עליו. לא ידעתי אז שכשירדו מן המדרגות יהיה פחד מהידרדרות. לא מדדתי ולא ידעתי שההולכים במקום עוברים תחילה דרך מנהרה ממנה רואים רק מים ורק לאט לאט מתגלה הנוף. חווית ההליכה שם היא ממש חוויה מוסיקלית. בפתיחת המקום השתתפו לוחמי מחתרות, רפובליקנים ספרדים לשעבר , שני נשיאים של רפובליקות בגרמניה . באה גם האשה העבירה את ואלטר בנימין את הגבול. אחד מהאורחים הלך לפני. נתתי לו ללכת לפני. לפתע ראיתי שכתפיו רועדות. שאלתי אותו מה קרה והוא ענה לי שהחוויה מזכירה לו את הפחד שהיה לו אז, כשעבר את הגבול.

מוקי : אני הייתי תלמיד של גרשום שלום שהיה חברו הטוב של ואלטר בנימין. לכן כשנודע לי על עבודתך נסעתי לפורט בו. מאד התרגשתי. כשהגענו לפורט בו האיחוד האירופי ביטל את אשרות הכניסה. צעדנו בפורט בו ולא הסתכלו לנו על הדרכון. חשתי אז כי ואלטר בנימין עומד ומחייך את חיוכו החידתי. הרי כל הסיפור לא היה מתרחש אז אם היו אז בודקים כך את הדרכונים. בנימין לא היה מתאבד כדי להבטיח שייתנו לשיירה לעבור. טרם בואנו למקום, כשביטלו את אשרות הכניסה, משטרת הגבולות של פורט בו פוטרה. לפתע נותרו חלק מאנשי העיירה בלי פרנסה. חלק עשה מה שרק ואלטר בנימין היה מבין : הם החלו למכור גלויות של עבודתו של דני קרוון לזכרו של ואלטר בנימין…

אף על פי כן – שיתוף

שיתוף אף על פיכן

מאמר מערכת כן ומרגש התפרסם בעיתון 'קיבוץ' ושמץ של שמחה לאיד משוח בו : הסוסים של השיתוף הרי ברחו מן האורווה ואלה באים להתברבר בכנסים על שיתוף? כואב המאמר ובוכה על פריחתו של רעיון ועל קמילתה של תנועה. טון זה מוכר והוא משקף הלכי רוח שאינם קשורים עם הקיבוץ בלבד. לחן זה מופיע לעתים קרובות עם קריצה. בהזדמנות זו שבוכים ויורים נותנים היתר מה לגסי ברך שיקצרו מהר את קצירם ויפעלו על פי מה שמוכרח להיות : הטבע האנושי הידוע והזקן. והוא הרי בלתי שיתופי בעליל. אנחנו הרי מכירים אותו אלפי שנים: אגואיסט וניתן לפיתוי על ידי המון, רוחני על מנת לעצום עיניים ממצוקה כלכלית, כלכלי כדי להתרחק מתביעה מוסרית, מיתולוגי כדי להסתיר תאווה של כוח. פועל בשיתוף פעולה עם טכניקות חדשות כדי לברוח ממשמעויות אנושיות. הזובחים לטבע 'הנצחי' נהנים מן העיקר: להעלות רעיונות על המוקד. לבנות אינקוויזיציה של דבש.
אהבת השיתוף הרטרוספקטיבית, כנוסטלגיה בכלל, בנויה על מחיקת הזיכרון. על החשש מפני המחויבות לעיקרון הבסיסי המלווה את המעבדה המיוחדת שפותחה כאן בארץ : האף על פי כן. שורשים עמוקים לה בתרבות היהודית ובמסורת ההומניסטית המסרבים להכיר בכך שהטבע האנושי כבר נודע לפני אלפי שנים, שאנו יודעים אותו ויודעים להתאים את חיינו הציבוריים על פיו. האף על פי כן משמעותו שאין לקבל את גזר הדין של היודעים כי אין סיכוי לחירות האנושית, לשותפות בין בני אדם לגילוי המוסרי של שוויון הערך של בני האדם. האף על פי כן בנוי לא רק על מה שכבר התגלה בהיסטוריה של האדם ביצירות רוחו ובהתארגנותו הכלכלית אלא גם על הסמוי מן העין, אל האופק הפתוח , על קריאת השברים האנושיים , על אמונה באינסוף האפשרויות הטמונות באדם. אף על פי כן רומז על האתגר לשחרר את האישה, הילד, את האומות והמעמדות הכלכליים, הוא מבקש לגלות את המוקשים של החידוש ואת אוצרות התרבות שנגנזו.
אף על פי כן זה לא בא לידי ביטוי הכרחי במדעי הניהול או באסטרטגיה הפוליטית והמלחמתית. הוא לא מחייב שבירת מכונות, בורות חוגגת , נזירות מתודעה קיומית או כליאה מרצון במעגלי תרבות המבקשות לברוח אל המדבר. הוא מחייב לקבל אחריות על נסיגות ומשברים. להיאבק בבועתיות ובאגרוף, בפולחן הקורבן ובנהנתנות הנוקמת .
זוהי זכותה של כל חברה וכל יחיד להודיע על מצוקתו, על שגיאותיו, על כאבו ועל ייאושו. אינני בעד צנזורה של תחושות ורגשות. אך איני מוכן להסתפק בהצהרות אהבה מאוחרות.
כאן ועכשיו פורצת לעצמה דרך תרבות שיתופית בעולם כולו וגם בארץ. יש בה ביקורת על הסטטוס קוו המחניק והמגביל. האם ניסיונות אלו צריכים לפרוץ רק מחוץ לרחם של תנועה שנשאה אותה מאה שנים? האם השיתוף חייב לגלות מן המקום הגיאוגרפי יישובי, מן הזמן הפוליטי, מן האמנות היוצרת ומן הכלכלה המייצרת? האם הוא חייב להיות תרבות נגד ולא תרבות בונה עצמה לאפשרויות האנושיות והיהודיות שיתפתחו בעתיד? אני מקווה שהתשובה לכך היא שלילית. אמנם לא עושים אף על פי כן רק בטריקות דלת לריבוי הדרכים ולכאב של אנשים שהחליטו אחרת .
דרכים כאלה לא נסללות בכנסים ובעצרות. אך אם תתרחש בהן פגישה של שותפים, שיחה של פותחי דרך, נוכל לדעת כי לא הכל קינה, המנון ופולמוס . נוכל לצפות כי שיתוף אף על פי כן.

אבן לשיחות מן היסוד, חצר כנרת

האבן והחצר

במאה השנים שעברו על חצר כנרת היו הרבה שנים של עזובה. החצר המיותמת ציפתה ליום שהחלומות ישובו אליה ,שהאנשים ישובו אליה, שהבניינים ישובו אליה. לפני המון שנים הביא מרדכי חדש איש קבוצת כנרת, אבני בזלת מבית שנחרב בטבריה בהם ניתן יהיה לשחזר את הבניינים של החצר . הן חיכו שנים על שנים בערמה ליד השער והשחזור התמהמה. בתקופה ארוכה זו המון אנשים צעירים עברו בחצר. היא נראתה בעיניהם כסמל לזמנים שהותירו אחריהם חורבות.
'חצר סגורה פרוצה לכל רוח' קרא למקום סלוצקין הזקן שהגיע עם חברי עין- חרוד לביקור מחודש בחצר אותה עזב. ואכן נראה היה כי יפיפיית הבזלת הנמה לא תפגוש את הנסיך. אך בכל השנים בהן רוחות חדשות סחפו, היה הזיכרון הבוער של החצר טמון ומחכה.
לא הכסף עצר את שיחזור החצר, אם כי לא תמיד הוא נמצא. מה שעצר היו קרבות בין חלומות וזיכרונות, מתחים שנשמרו והוקפאו בין מי שחי בחצר ולידה . חילוקי דעות בין תמונות לבין אירועים שנשמרו וידיעה כי אין הם שלמים. הערכים העולים ויורדים בבורסת תשומת הלב הציבורית הותירו את החצר בשיממונה. את תכניות השחזור ליוו המון רצון טוב ועקשנות אך הזמן המשיך לרוץ בלי התחשבות. כל כמה שנים היה מתכנס כנס, יוצאת חוברת, והיינו נשבעים נאמנות לחצר המתפרקת. אך העובדה נשארה : החצר נבנתה משך כשלש שנים ושוחזרה משך יותר משלושים .

בימים בהם הוחלט לתכנן את שיקום החצר יצאתי לראיין כמה מן התושבים בה מימיה הראשונים. מלאכת הראיון היתה לא פשוטה. אני שאלתי על אבנים והם ענו לי ברעיונות. היכן היו המדרגות שאלתי והם ענו לי על העימותים על שאלת האישה. אני שאלתי על הרפת, הם ענו לי על הוויכוחים בין אנשי השומר ומתנגדיהם.

יום אחד קיבלתי פתק מרבקה ספיר האמא של נעמי שמר. היא הודיעה לי כי חולה אחד במחלקה בה שכבה בבית החולים פוריה סיפר לה שהיה ילד בחצר. ילד בחצר? היה ילד בחצר?היו ילדים בחצר ואפילו נכתב עליהם ספר יפהפה, אך כולם נולדו או הגיעו מהשנה האחרונה למלחמת העולם הראשונה. והילד הזה חי בה קודם . היא נתנה לי את שמו ואת שם משפחתו בטבריה. יצאתי מצויד בטייפ ענקי כדי למצוא אותו והגעתי לחנות מכולת קטנה. שאלתי עליו. בעל המכולת הודיע לי כי הוא איננו. חזרתי הביתה אבל וחפוי והתקשרתי עם בנו במושב כפר הס. שאלתי אותו האם אבא השאיר אחריו איזה סיפורים. – אתה רוצה לדבר אתו? הוא פה על ידי. למדתי בדרך הקשה משהו על סוציולוגיה של בעלי חנויות מכולת, וגם על סוציולוגיה של היסטוריונים חדשים וישנים : אם לא באים לקנות אצלך לחם הם לא קיימים.
רצתי אליו ומצאתי איש מבוגר שלא יודע מתי נולד, עם שסע בשפתיו ואור מיוחד בעיניים. הוא סיפר שעלה עם משפחתו מצפון אפריקה. שאמא שלו מתה בספינה בדרך לארץ ישראל. היא נקברה בעומק הים. המשפחה השתקעה בטבריה. האבא היה מוכר סדקית בגולן. היה מעמיס את חמורו בבדים, סיכות, מחטים וכפתורים ויוצא עם עוזר למכור את סחורתו. כשהיה החמור נשאר ללא סחורה היו שבים לטבריה. יום אחד, בדרכו לטבריה, ישב על אחד הסלעים בחוף הכנרת , שאל את העוזר שלו על קריאת שמע, קרא את הקריאה ומת. נשאר הילד יתום. משפחתו הכניסה אותו לחדר. הוא למד פרקי מסורת עם תרגום בערבית. יום אחד הדיח את חברו לדבר עבירה:
נצא את העיר ונראה מה יש שם בדרום. שני הילדים הגיעו לחצר כנרת. פגש אותם איש עם זקן, 'כמו באגדות' אמר. זה היה א. ד. גורדון. הוא קיבל את פניהם במאור פנים ונתן להם לאכול דייסה . כששאל אם הם רוצים לישון בחצר, הילדים סרבו. המקום היה נראה להם סגור ופרוע מדי. הם לנו על הגורן שעל יד השער של החצר . למחרת באה המשפחה של הילד השני והחזירה אותו לטבריה. הילד שלנו נשאר בחצר. שנים חי בין ראשוני חצר כנרת. הוא ידע לספר לי איפה היו המדרגות , איך הביאו מים. ואיך נראו המשקפיים של חנה מייזל. הוא סיפר שלחלוצים היה חבל בו התעופפו כמו טרזן. פרט זה שלא נכתב בספרים הדגיש עד כמה הם היו צעירים. הזקן שנסמך על ימי ילדותו היה מכוון לפרטים. מפיו יכולתי לשרטט לעצמי המון תמונות , מחוות, צבעים וטעמים של החצר.
באחד מסיפורי החווה הופיעה אבן עם שם מיוחד:' אבן לשיחות מן היסוד'. על האבן הזו לא ריכלו. דיברו בה רק על עניינים חשובים. היא היתה שולחן השרטוט של העתיד. החלוצים היו אמורים להתמודד עם הספקות הגדולים של העכשיו בעזרת שרטוטו הקודח של העתיד. הם היו אמני אי הכניעה לתבוסה. בתקופתם כל מחדל הוליד מוסד שיקומי ומפעל זיכרון כדי שהמחדל לא ישוב. קשה היה להקים בבת אחת כל כך הרבה מוסדות ולהנציח כל כך הרבה מאורעות ואנשים. תקופות של בריאה אנושית, לא ניסית, מחייבות אבן כבדה, נחישות ודמיון. זה הנס החבוי בהן. על 'אבן השיחות מן היסוד' ערכו שיחות בין אנשים שהעמיקו את התודעה ואת הדבקות .האבן ארחה את יוסף חיים ברנר ששחזר באזני חלוצים צעירים, אנשי העלייה השלישית, פרקים מהסיוט שעבר על אנשים בחצר, פרקים שהסבירו מדוע רעיונותיהם רק נבטו ולא הבשילו. מדוע המטרה נראית עדיין כל כך רחוקה. מדוע ההווה שלהם היה עדיין כה דל. ברנר עשה זאת כדי להעביר לאנשים הצעירים את התחושה שאין ללעוג לעילגותם של החלוצים שביקשו להעמיק שורש ולהקים מפעל בתנאים של עוני ומצוקה. רווקות ארוכה, עבודה קשה, דיכאון עד התאבדות . באופק התקיים ניסיון עקשני וער לגול את האבן . אך לא את אבן השיחות מן היסוד. עליה נרקם חלום עז לתיקון כללי ופרטי בחיי העם היהודי.

החצר היתה חצר של התחלות. ניסיון ראשון של ההסתדרות הציונית לעבור מקונגרסים וגיוס דעת קהל לחיי המעשה. ברחמה של החצר נולדו בדיאלוג רגיש וכמעט בלתי אפשרי בין מוסדות , יחידים וקבוצות רעיונות רבים : הקבוצה והמושב, הקיבוץ, הקואופרטיב הצרכני וביטוח הבריאות .

האסם שנבנה בחצר , היה צריך לרכז את גרעיני החיטה והשעורה של העמק. הוא תוכנן כאולם גדול. הגרעינים לא מלאו אותו אך הוא היה המקום בו ניתן היה לכנס את הארכיטקטים העצובים של העלייה השנייה והשלישית לתכנן את העתיד: באסם התקיימו וועידות . בהן הוקמו בנק הפועלים וההגנה. באחת מהן הופיעה חיותה בוסל במקום בעלה יוסף שנשאר עם ילדתם בדגניה. באי הוועידה הרימו גבה : איך זה המנהיג לא מופיע ושולח את האישה? חיותה נשבעה: אעמוד בפני הלעג, אחרת לא תשוחרר האישה לעולם.
החצר היתה בסיס רעיון ההכשרה של החלוצים. הכשרות אלו שקמו גם בגולה היו לבתי המדרש החדש לתורה הציונית :היו בהן עבודה, לימוד, התנסות חברתית , הכנה לעמידה במשימות.

לפני כמה שנים באו לשחזר את החצר בנאים מבוגרים, עולים מהעלייה החדשה מברית המועצות לשעבר..שוב אפשר היה לשמוע בין חומותיה וכתליה את שפתם של דוסטוייבקי וטולסטוי הסופרים שעינו והלהיבו את החלוצים לפני מאה שנים. מקלט הרדיו של הפועלים המשחזרים דיבר רוסית והידיים עבדו בעברית. הרדיו בוודאי לא זכר כי בחצר הזו, בעת גרו בה אנשי השומר הצעיר שבאו מברית המועצות, מייסדי אפיקים, הופיע מקלט הרדיו הראשון שהיה בהתיישבות העובדת. חלוצים באו להקשיב לצליליו רוכבים על סוסיהם . והנה עולי שנות התשעים , הקשיבו לרדיו מושלך בחצר .

שיחזורה של החצר היה תוצאה של החלטת המוסדות שהתעשתו. השותפים לזיכרונות, בעלי הנוסטלגיה ומחפשי האלטרנטיבה סוף סוף מצאו דרך משותפת.
השיבה אל הזיכרונות של מושבת כנרת , של הקיבוצים כמו כנרת, דגניה א', גבע, דגניה ב', עין- חרוד ,אפיקים, עין- גב ומעגן של המושבים כפר יחזקאל ונהלל, לא היתה אפשרית לולא שבה האבן של שיחות מן היסוד. אמנם זו לא נמצאה פיסית ואיננו יודעים איך נראתה, אך השיחות שהתקיימו עליה התחדשו. קיימו אותן אנשים צעירים חברי המחנות העולים וקבוצות הבחירה שהחלו לרקום את חלומם להדריך במקום וליצור לעצמם במקום מעין מקור השראה. קבוצות שיתופיות ביקשו גם הן למצוא כאן את שרשיהן . לעבור את שלב הנביטה. לספר זה לזה את סיפור נס הרצון. לעמוד על השילוב המופלא בין הרצון לבנות חברה על שלילת הקרבניות ועל אחריות מוסרית ערה. מפוכחים לאותות הזמן ,שמחים להתגלות אנושית , מתעלים מעבר למה שנראה כמגבלות המצב.
החצר עדיין מחכה למוצגים היסטוריים אך הצעירים המשוטטים בה, הקרובים ואוהבים את חלומה, שבים בחייהם אל הסיפור המתהווה. זו היתה כוונת ראשוניה.

שיחה בדרך העולה נוח נפתולסקי

כעין שיחה.

בדרך העולה למחוז חפצם חמישה אנשים ישבו לנוח. ויפתחו בשיחה.

השתקן והחולם פתח ראשון: "לו להרדם לשבעים שנה, כחוני המעגל ולהתעורר בסוף שבעים שנה, לו לשעה אחת בלבד ולראות מה היו חלומותינו. הייתי נותן בעד שעה זו כל שבעים שנה: 'יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה'."

השני לאחר הרהורים פקח את עיניו למרחב בעצב:"תישן שבעים שנה או שבע פעמים שבעים שנה לא תראה כלום מלבד החלום. גם כשתתעורר, הנפש ריקה, ובידך אין מאומה. אבל פ ע ל שבעים שנה או שנה אחת, כמה שניתן לך להועיל, יבוא הגמול לפועל."

אם נדחוק את הקץ או נתאזר בסבלנות, נחישנו או בעתו. אם נזכה בו אנחנו או הבאים אחרינו. בוא יבוא.

השלישי רצה לאמר, אין חלום שאין בו דברים בטלים אולם התאפק.

"האין כל פעלינו חלום יפה? האם יספיקו טיפות המים שהשנים הביאו לכבות את שריפת בית המקדש ?"

השני אמר : "כל החלומות הולכים אחרי הפה."

הרביעי, כמי שנתעורר פתאום בתוקף: "כל החלומות הולכים אחרי היד, אחרי היד הפועלת. היד הפועלת הופכת חלום לממש. אם מימשת חלום, אשריך. אף לו גם לא הפכת חלום למציאות, גדולה היא זכות עצם הפעולה, זכות היא לה."

אמר השלישי : "אין החלום נפתר כרצון החולם. הפה קל פתרונות, על היד נדרשים מכשירים. האם ישנם?"

והשני:"יש מעמד הר סיני ויש מעמד הר נבו. סיני הוא צו. נבו- חזון. בכדי להגשים את צו סיני באים ארבעים שנות נדודים תוהו, ילל ישימון. רק אחרי שנות נדודים בא מעמד הר נבו. מעמד הר נבו הוא גמול לנדודים. סוף סוף רואים את הנכסף מרחוק. גם אם אין בא לשם."

חמישה אנשים נפגשו בדרך העולה למחוז חפצם האחד וישבו לנוח. ישבו ושתקו. האחד הפנה מבטו לאחור, לדרך שעבר, השני נשא עיניו קדימה, לדרך שעליו עדיין לעבור. השלישי נשא עיניו קדימה לדרך שעליו עדיין לעבור. השלישי תלה עיניו למרום, הרביעי הקיף במבט את המרחב, החמישי העמיק לתוך נפשו.

כתב יד של איש העלייה השנייה, נוח נפתולסקי. משורר . בוטניקאי. פועל . ידיד של המשוררת רחל.

ילדי החצר של שמואליק חדש

ילדי החצר / שמואל חדש

לארכיון ההיסטורי של המפעל הציוני נוסף עוד כרך צנוע ועבה. הוא דוגמא להיסטוריה של מקום וזמן קצר יחסית הנוגעים בעצבים ובנפש של תופעה רחבה ובעלת משמעות ארוכת טווח. הקובץ 'ילדי החצר' מספר על כמה עשרות ילדים שנולדו בחצר כנרת מאז הוקמה החווה , לפני מאה שנים ועד מעברה של קבוצת כנרת מן החצר לגבעה שהיתה לה למקום הקבע בשנת 1929 .

האם יש אפשרות להפוך את ההיסטוריה לביוגרפיה של אנשים? זוהי שאלה גדולה. הרי מעבר לביוגרפיות יש המונים ויש רעידות אדמה, יש ארגונים ושליטים, יש כלכלה ומלחמת מעמדות, יש תולדות הפלדה והחידקים. מי שמתעלם מן הקווים הבלתי אישיים החוצים את הביוגרפיות ומשפיעים עליהן מתעלם מן השריטות העמוקות והחלומות העוברים על כל סיפור של אנשים. בכל זאת האוטופיה של ההיסטוריה כהיסטוריה של אנשים, ביוגרפיות המצטרפות מרצונן למפעל משותף, היא אוטופיה חשובה. היא עשויה להיות קנה מידה וביקורת,היא ביטוי למאוויים עמוקים לדמוקרטיה שהיא הכרה בסיפור של כל אחד ואחד וזכותו להשתתף בעיצוב הגורל הציבורי.אין זו הסטוריה מופרטת אלא אמונה בהיסטוריה כשיח משותף של ביוגרפיות המעצבות את עתידן.

ילדי החצר של שמואל, שמואליק חדש הוא ספר משפחתי כמעט, נראה כאלבום דיגיטלי שעושה משפחה לעצמה אך הוא עוסק בכל הילדים שנולדו בחצר כנרת. המעבר של קבוצת כנרת לגבעה סמוך למאורעות של 1929 שינה את גורלה של החצר והגדיר את הילדים. יש בכוחו של שמואליק לספר את הסיפור של כל הילדים הללו לא רק כנובר בתיקים ובוחר תצלומים אלא כעד רגיש, כמי ששייך לחבורה. למרות שהספר הוא ביוגרפיה של כל ילד בחצר הוא גם ראי קבוצתי, סיפור של חבורה בעלת תודעה של יחד. כל אחד מהילדים מוצא את פינתו בספר אך התמונה הכללית חשובה גם היא. זוהי היסטוריה משפחתית אך יותר מזה. זו היסטוריה מודעת של ילדות משותפת. ההיסטוריה של הציונות היתה תמיד גם ההיסטוריה של הילדות. של נוף רוחני המתגלה וחשוב שיתגלה בחייו הבוגרים של האדם. בספרות הציונית סיפור הילדים היה כרך חשוב ומקורי בכתיבה ההיסטורית היהודית . הדגשת הילדות והנאמנות לה היתה לה ערך חשוב.

בסיפור ילדי החצר ניתן למצוא את עקבותיהם של מאורעות גדולים , היא היתה כקולט את הברקים, מנווטת עצמה בסערות ומגיבה עליהן.הילדים נרתמים לעגלה המרופטת של ההיסטוריה שכל הזמן מערערת על הערכים בהם חיו בבית הספר: עבודה, מחויבות מוסרית לחברה, פיתוח של יצירה והשכלה. הם מתגייסים למלחמות מתוך תחושה של מחויבות עליונה אך מגלים בהן את החורבן הגדול.

הרוצה לפענח חלק מהסוד של האופי המיוחד של החברה הכנרתית לדורותיה, את מתחיה ומלחמותיה הפנימיות, את יסודות השבטיות המשפחתית הכמעט איכרית, את הקושי בה והחמימות, את הגאווה , את שיריה של נעמי שמר הילדה שכבר נולדה על הגבעה ולא תהיה ילדת החצר. את הלחן וההומור ילך לספר ילדי החצר, ספר שלא מתבייש לאהוב.