המודעות למפעל בניית ארץ ישראל כבית מתחדש לעם היהודי הניבה מאמצים רבים לתכנון. לא תוכנן לבנות בית מקדש אלא יישובים , בתי ספר, בתי חולים, שדות ומפעלי תשתית. ההוויה של הארץ היתה רווית סמלים של ארץ קדושה לדתות, מקום לנדודי שבטים וקרעי אומות וחקלאים החיים בצל אי ביטחון .סבך היחסים האנושיים והמדיניים שהתקיימו בה בין צליינים, מושלים, מהגרים, דיפלומטים, עובדי אדמה, רועי צאן , צבאות ואינטרסים יצרו מרקם אנושי מיוחד. הוא קרא להגיב בתכנון חדש לנופי בראשית ולשרידי היסטוריה הטבועים כה עמוק בסביבה . במאה התשע עשרה החל תהליך מואץ של בניין בארץ למרות סבך המלחמות, שנות הבצורת והשחיתות השלטונית.
ההתיישבות הכפרית היהודית החלה אף היא בסוף המאה התשע עשרה . קבוצות מתיישבים החלו להגיע וקיבלו עזרה מאסיבית מהבארון רוטשילד. הוא ביקש להקים כאן כפרים שמרניים הנושמים את היחסים של אצולה צרפתית עם נתיניה הכפריים . הוא ביקש לתכנן את יישוביו כתכשיט . היה מי שאמר כי היישובים שהקים הבארון היו צריכים להתאים לאוסף האמנותי הגדול שלו בפאריס. תיאודור הרצל כשדיבר על הגשמת ציונות בארץ ישראל חשב אחרת. הוא ביקש להטביע בארץ את רוח הקידמה הליברלית, הפיתוח , התעשייה והדמוקרטיה .אולם שלא כמו הבארון רוטשילד האמצעים שעמדו לרשותו היו מועטים. כל הניסיונות הללו להתיישבות כפרית יהודית נתקלו בקשיים עצומים שנבעו מן העוני, הרעב, העזובה ששררו גם בארץ וגם בעם היהודי בגולה.
תכנון הקיבוץ שהחל אחרי מלחמת העולם הראשונה היה פרק מיוחד ושונה מהניסיונות שקדמו לו . ייחודו היה בכך שהמתיישב היה פעיל ושותף לחזון, לתכנון ולבנייה של היישוב. מייסדי הקיבוץ והמושב היו אנשים ללא הון וללא אמצעים פוליטיים גדולים. הם הביאו עמם נכונות עצומה לעבודה כקודמיהם, אנשי העלייה הראשונה. אך הם הביאו עמם גם רצון ליצור אלטרנטיבה חברתית. הם האמינו כי העבודה והנכונות האישית לחיות חיי ההסתפקות במועט הם מקור סמכות לא פחות מההון, הפילנטרופיה וההשפעה על ממשלות. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה ברור כי העולם כפי שהיה קרס ויש לחפש אלטרנטיבה לדרכי החיים שהתקיימו לפניו. שינוי טוטאלי כזה לא יכול היה להסתמך רק על הון או על כוח מיקוח פוליטי. הוא היה צריך להיות יצירתי וקשוב לצרכיו וחלומותיהם של הפועלים המתיישבים גם אם אין הם בעלי אמצעים.
הברית המורכבת בין החלוצים לבין הנהגת התנועה הציונית, ההשפעה של הסוציאליזם שהעמיד במרכז את הפועל, הלכי רוח מודרניסטיים בקרב ארכיטקטים הכשירו את הקרקע לדיאלוג פורה בין המתיישבים לבין המתכננים. הם ביקשו לא להיכנע לתפישה פילנטרופית ביורוקראטית שבה מתכננים חכמים ,בעלי הון ועוצמה מתכננים את החיים של דיירים נצרכים ללא דעה כיחידים וכקהילה. הם ביקשו להקים יישובים מתוך ראייה כוללת של המתיישבים , המדינאים, המתכננים. הם האמינו שלמרות המחסור הכרוני בהון אפשר על ידי תכנון נכון להתקדם לקראת הבאות מתוך דיאלוג מתמיד עם המתיישבים ונציגיהם.
הם האמינו כי הם יוצרים דפוס חיים חדש, מתקן ויוצר.
המתכננים הראשונים של הקיבוץ לא היו חברי קיבוץ אך הם הפנימו את גישושי האוטופיה של מייסדיו. הם ביקשו לבנות את הקיבוץ באופן שישאיר לדורות את תבנית השיתוף, האחווה, והשוויון. שערך האדם העובד והיחד שהוא יוצר ישתקפו במרקם הפיסי שיבנה. רוח הרעיון צריכה להשתקף בכל אחד מבנייני הקיבוץ ובגנו. במיוחד בתכנית הבסיסית של היישוב.
הקיבוץ כולו תוכנן כבית כולל . בית המכיל את העבודה, המגורים, החינוך, מוסדות הציבור והכיכר המרכזית. לא היו בו דירות אלא חדרים בבית הגדול. שלא כמו כפרים רבים הכביש לא עבר בין בתיו אלא מחוץ למה שנקרא אז המחנה . בכל שלביו היה המחנה הזמני צריך להיות שרטוט ראשוני של צורת החיים החדשה הנבנית. הזיקה לעתיד היתה חלק בלתי נפרד מתהליך התכנון.

השותפות הרעיונית בין המתכננים לבין חלוצי הקיבוץ לא היתה תמיד מקובלת על המוסדות המיישבים. הם חשו שהעידן החלוצי הוא רק שלב מעבר הכרחי אך כל כך מרוחק מהחיים המציבים בפנינו שתי אפשרויות: העיר והכפר. הם ביקשו לראות בכל קיבוץ כפר בדרך, העתק של הכפר האירופי. השותפות נראתה בעיניהם שלב לקראת הבחירה בחיים הכפריים. האדריכלים הבינו יותר את הראש של המתיישבים שביקשו לבנות עצמם כאלטרנטיבה, כמי שלא מוותר על תביעותיה והישגיה התרבותיים של העיר המתקדמת ושל הכפר השורשי.

כבר א.ד. גורדון הגדיר את האתגר: לא עיר מנכרת ומנוכרת היוצאת לשוח אל הכפר כדי לנשום אוויר צח ותיירות מצועצעת ולא כפר המתארח בעיר מפתה בכל מכמניה וזרה לרוח האדם. משהו אחר.

המפגש בין עולם העבודה והקומונה , בין החינוך לשירות הציבורי לווה במודעות גדולה לטבע וגם ברצון לפיתוח. א.ד. גורדון מורה הקיבוץ העמיד על החשיבות הגורלית של היחס לטבע, הקשב, האחריות, הראייה הכוללת ובכך קבע לראשונה תפישה אקולוגית. הוא האמין כי יחס מוסרי לטבע על כל פרטיו הקשורים זה לזה ותפישה שלו כמערכת כוללת צריכים להיות תשתית גם ליחסים המתחדשים בין בני האדם. לתפישתו האנושית היתה השפעה על תכנון הקיבוץ בתגובות של חבריו להצעות שונות של תכנון.
הקיבוץ מראשיתו היה ניסיון לשלב אלמנטים של קומונה עם אלמנטים של קואופרטיב. אמצעי ייצור משותפים של קואופרטיב וצריכה משותפת קומונאלית . חינוך משותף ופעילות לכלל החברה.
התכנון של הקיבוץ התייחס כל הזמן אל אסכולות שונות . הוא הושפע גם מתנועת עיר הגנים וגם למודרניזם . שפת התכנון הגיעה מהזרמים החדשים של הארכיטקטורה. דור המורים של הבאוהאוס היה דורם של המתכננים הראשונים .אחר כך הגיעו גם אנשי הבאוהאוס עצמו.

פרדי כהנא, מחבר ספר זה שייך לדור אחר של מתכנני הקיבוץ. דרך חייו כילד שהיגר מאירופה הנכבשת על ידי הברבריות הנאצית לאנגליה המתגוננת הובילה אותו לרצון ליצירת אלטרנטיבה הפורצת את מגבלותיה של ההיסטוריה הקשה . תחת הרושם הטראומטי של האירועים הוא מגיב בלימודי ארכיטקטורה וברצון לתכנן את האוטופיה היהודית החיונית אך שלא כאוטופיה שהיא שום- מקום הוא מבקש לתכנן אותה במקום קונקרטי. הוא ראה אותה מתגשמת בארץ ישראל אך מפאת התנאים הפוליטיים בתקופה הוא נאלץ לתכנן אותה על אדמת בריטניה, בהכשרה של תנועת הנוער הבונים.

פרדי כהנא לא הסתפק בתכנון בניין האוטופיה, הוא עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ. לדידו הקיבוץ לא היה רק אתגר תכנוני , מודל לאלטרנטיבה חברתית המונח במשרדו של האדריכל. הוא חי כחבר קיבוץ. במסגרת זו יישם לא רק את הידע המקצועי שלו אלא את חוויותיו כמי שגיבש עם חבריו חלום חברתי וכמי שצבר ניסיון קיומי ארוך. לא אדריכל המתכנן בתים לאחרים ובונה לעצמו במקום אחר את בית חלומותיו. הוא תכנן את הבית שלו ושל חבריו כחברה שיתופית כשכל הכרעה על ביתו הופכת להיות הכרעה על כלל בתי הקיבוץ. בחברה בה המגע בין החברים כה הדוק היוצאת מתוך הנחה של שוויון ערך, בחברה בה הזכות לערער מצויה אצל כל אחד, אם הוא מבין או לא מבין במקצוע אין זה דבר פשוט להיות נביא בביתו.

בקורות תכנון הקיבוץ פרדי כהנא שייך לדור המתכננים השני, הדור שפעל מתוך הקיבוץ ובתוכו. הוא אמנם לא היה שייך לחבורה הקטנה של המייסדים שהגיעו דור קודם עם הכשרה מקצועית מחו'ל כמו ביקלס גם לא היה כשמואל מסטצ'קין אדריכל שהגיע מתוך חינוך של תנועת הנוער העובד בארץ לבאוהאוס בגרמניה ושב ארצה העירה אך הקדיש את רוב פעילותו לקיבוץ .

מבחינת גילו הוא היה שייך לקומץ של חברי קיבוץ שאורגנו כקומונה של סטודנטים שגובשה בראשית שנות החמישים ביגור כדי ללמוד ארכיטקטורה בטכניון ולעסוק בתכנון הקיבוץ. הוא אמנם קיבל את השכלתו טרם הגעתו לקיבוץ אך השתלב עם הארכיטקטים הצעירים שעבדו במחלקות לבנייה ותכנון של התנועות הקיבוציות.

משך כל שנות פעילותו האדריכלית האמין פרדי כהנא כי הוא עומד באתגר גדול. לחיות את הבעייתיות של חיי יחד ביישוב קטן מתוך ראייה כוללת יותר של יצירת אלטרנטיבה למה שהתפתח והלך בעיר. הוא לא ראה בקיבוץ כפר המחליף את העיר אלא מודל המאפשר תכנון מחדש של העיר. לדידו הקיבוץ מתמודד עם בעיות של תכנון עירוני. לעומת עיר הגנים שהיתה מעין מפלט מעולם העבודה, מקום מפלט ומרגוע הקיבוץ האמין כי העבודה היא חלק ממרקם החברה . הוא ביקש לתכנן על בסיס של מרקם יחסים אנושיים הנוצרים וצומחים בחברה מגוונת . הפגישה של תרבות העבודה עם תרבות החברה והיצירה האמנותית, הפיכת העיר האנונימית לרשת של קהילות אזוריות קואופרטיביות היתה לדידו אתגר הנחקר ביצירה האדריכלית בקיבוץ. מה שהיה חשוב למנהיגי הקיבוץ שעסקו בפוליטיקה, חינוך ופעולה ציבורית נראה היה למתכננים כצריך את העטיפה של התכנון הפיסי.
האם הדבר צריך להיעשות בדרך סמלית או פונקציונאלית? בקומונות , במיוחד בקומונות הדתיות , היסוד הסמלי בתכנון היה חשוב. התפישה של מתכנני הקיבוץ חששה מאלילות שווא, ביקשה הסתפקות במועט והזדהות עם הפועלים על כן לא הלכה בדרך סימבולית. היא העדיפה לפעול לפי דרכיה של המודרניות: פונקציונאליות ופשטות. אולם פרדי כהנא בתכנונו את קיבוצו לקח בחשבון גם את היצירה המקומית הקודמת. את הנוף שהותירו חקלאי האזור במקום.

משנות הארבעים של המאה העשרים נעשה תכנון הקיבוצים על ידי אדריכלים חברי קיבוץ תחת המטרייה של התנועות הקיבוציות . אולם התכנון התנועתי היה במתח מתמיד עם התכנון שנעשה במוסדות הלאומיים ואחרי הקמת המדינה במשרדי הממשלה. אמנם המוסדות המרכזיים שתכננו את הקיבוץ נועצו והשתמשו בידע שצמח בקיבוץ והמחלקות לתכנון העסיקו אדריכלים ומהנדסים מבחוץ אך המתח נשאר. המוסדות המרכזיים ביקשו עבודות יותר סטנדארטיות המשתלבות עם עבודותיהם במגזרים אחרים.חברי הקיבוץ עמדו על זיקתם לנוף הספיציפי ולחיי היום יום שתבעו שכלולים . אולם לפרדי כהנא היה חשוב לא רק התכנון המיוחד של הבית הקיבוצי מבפנים אלא משמעות התכנון הקיבוצי לחברה שאיננה קיבוץ. כמה מחבריו ניסו לתרגם את הנעשה בעולם התכנון הבינלאומי אל הבית הקיבוצי הוא חשב להיפך. מה יכול להתממש מהתכנון הקיבוצי בעולם.

באמצע שנות השמונים נהרג מוסה חריף מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים וארכיטקט במקצועו שעבד כראש המחלקה לתכנון של האיחוד. כשהיה מזכיר עלתה שאלת התכנון הקיבוצי לרמה חדשה. החלו לשאול על משמעות התכנון וערכו ניסיונות לתכנון מחודש של הקיבוצים. מותו של מוסה חריף והמשבר הגדול של הקיבוצים יצר מצב משונה בו מנהיגות הקיבוץ החלה לחשוב ברצינות על התכנון כשהיה נראה כי אחרו את המועד. .

פרדי כהנא חש מוקדם כי יש ערך היסטורי גדול לשימור הניסיון המיוחד של התכנון הקיבוצי. הזיכרון האדריכלי של הקיבוץ נהג כמו הזיכרון הקיבוצי בכלל. פחד השכחה הוא היוצר את הארכיונים למיניהם. כהנא נוכח במשך השנים עד כמה המטלה קשה. העזובה היתה רבה. היא התגלתה גם באי שמירה על תכניות וגם באי- שמירה על הוויכוחים הפרוגרמאטים שליוו את יצירת התכניות. נעלם המעקב אחרי דמויותיהם של האדריכלים השונים שפעלו בקיבוץ והוויכוחים שליוו את פעולותיהם. כהנא החל לאסוף את החומרים בתקווה שמוסדות ייקחו את האחריות עליהם. בתנאי משבר הקיבוצים החריפה העזובה וחזון שימור הזיכרון האדריכלי של הקיבוץ נראה יותר ויותר רחוק. מפעלו של כהנא נותר יתום. גם הניסיון שלו לשכנע את העולם האדריכלי לדון ברצינות באופציות שהתגלו בתכנון הקיבוץ וגם ניסיונו לשכנע את חברי הקיבוץ לשמר את החומרים לדורות הבאים נותר ללא הד.

פרדי כהנא ביקש לאצור מחדש את הארכיונים של המחלקות לתכנון שהתפזרו דווקא כשהטכניקה של שימור מסמכים השתנתה באופן רדיקלי על ידי התכנון במחשבים . פרדי כהנא הקים ארכיון פרטי ענק בקיבוצו . הוא החל לאסוף אלפי מסמכים ובנה ארכיון לכל סיפור התכנון הקיבוצי. .

הספר שלפנינו הוא ספר מסכם את המצאי הארכיוני שאסף בגבורה פרדי כהנא. הוא גם סיפור חייו כמתכנן, הוא נושא את חזונו של הקיבוץ כתכנית עתידית לתיקון החברה ואת הלבטים המאד מקורקעים של הקיבוץ לתכנן את עצמו לקראת הבאות. כספר הוא פותח פתחים למחקרים נוספים ורבים הן על מה שהיה והן לקראת העתיד.

למרות השינויים המפליגים שעברו על הקיבוצים ובמיוחד על הקיבוצים המתחדשים, למרות הבורות והעשירות החדשה המתפרצים בתהליכי הבנייה בקיבוץ ובשכונות הנבנות לידו כשכונות לווין. למרות שהלווינים לעתים משתלטים על הכוכב הקיבוצי פרדי כהנא מאמין כי חשוב לספר את סיפור התכנון הקיבוצי כדי לעזור בהתמצאות אנשי הקיבוץ במצבים החדשים..

תהליך המשבר והשינוי בקיבוץ מושך את תכנון הקיבוץ לשני כיוונים שנראה שאינם מתלכדים זה עם זה: לחץ לשימור מבנים ואתרים בקיבוץ ההיסטורי ובנייה של שכונות מסביבות הבנויות על תכניות סטאנדארטיות שאינן מתקשרות אל מסורת הבנייה בקיבוץ. בתוך הקיבוץ מתקיים בירור מתמיד על פיתוח על בסיס של הסכמות חדשות של חברי הקיבוץ והממסד המדיני. מבחינה משפטית הם תהליכים קשורים כי למפתחים ובונים יש התנייה לשמר מבנים ישנים. כדי לעשות זאת ניתן לחשוב במושגים של ריקון האותות או של חשיבה מתחדשת. תנאי לה הוא שימור הזיכרון התכנוני של הקיבוץ. אני מקווה כי הספר של פרדי כהנא יהיה תרומה חשובה לתהליך זה כי הוא מציג את התכנון הקיבוצי בפרטיו, בדילמות בפניהן הוא עמד מתוך הבאת אוצר גדול ומגוון של פתרונות שניתנו גם מבחינת הזמן, גם מבחינת התנועות הקיבוציות וגם מן המקומות השונים ואופי הנהגתם. הוא מביא גם את יצירתם של יחידים וגם את הלבטים של מוסדות.

המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי – ערבי בארץ-ישראל
מחבר: יהודה תגר

לאחרונה עיינתי במאמר, שהתפרסם בשבועון מצרי לפני מספר חודשים, במלואת 40 שנה לפרוץ המרד הערבי בפלשתינה*, ובו עורך הכותב השוואה בין מלחמת יום-הכיפורים לבין המרד. בשני המקרים, קובע המחבר, המטרה היתה שווה – לזעזע את הסטטוס קוו, שנתהווה והתקבל בנושא הפלשתינאים, ולהכריח את כל הנוגעים בדבר ואת העולם כולו לדון מחדש בנושא ולהביא להכרעה לטובת הערבים.
הן בשנים שקדמו למרד והן בשנים שקדמו למלחמת יום-הכיפורים נוצר בבעיה הפלשתינית מעין סטטוס קוו אשר שירת את מטרות הציונות. באמצע שנות השלושים גברה העליה היהודית בקנה-מידה עצום, וקניית אדמות והתיישבות יהודים גדלו אף הן. הערבים ראו את פלשתינה נשמטת מידיהם אט אט והופכת יהודית, בעוד שבריטניה הגדולה, חבר הלאומים והעולם כולו מקבלים תהליך זה, מי פחות ומי יותר, מבלי לנקוט בשום פעולה ממשית למנוע זאת,
מצב דומה אירע בן השנים 1973-1967. המאחז הישראלי בשטחים המוחזקים וההתנחלויות בהם הלכו והתחזקו. הכיבוש הישראלי עצמו הפך לעובדה קיימת, ולמעשה אף מוכרת. אמנם שתי מעצמות-העל, האו"ם והעולם בכללותו גינו כיבוש זה – מי פחות ומי יותר – אך למעשה לא ננקטה אף פעולה ממשית שתשים קץ לכיבוש.
בעל המאמר אף ממשיך וקובע, כי בשני המקרים הושגה המטרה. הסטטוס קוו, ששירת את מטרות הציונים, זועזע, והעולם הוכרח לדון מחדש בבעיה הפלשתינית תוך מגמה אוהדת יותר לצד הערבי. המחבר מציין שני היבטים נוספים, המשותפים למרד 36 ולמלחמת 73, והם : עקרון המאבק המזויין בנושא הפלשתיני ועקרון המעורבות הערבית בו.
ארחיב עתה את הדיבור על עקרונות אלו.
עקרון המאבק המזויין של ערביי פלשתינה
מאבקם הפוליטי של ערביי פלשתינה לווה מתחילתו בגוון אלים, שבא לידי ביטוי בהתפרעויות 1920 ו-1921, ובקנה-מידה גדול יותר במאורעות 1929. בשנים שלאחר מכן, ובעקבות המרד הערבי 1939-1936, כונה גוון זה בשם "המאבק המזויין".
אם מאחורי עיקרון זה היתה אידיאולוגיה כלשהי, הרי שהיא היתה פשוטה מאד וביטאה – בעיקרו של דבר – את הסיסמא העתיקה "דת מוחמד בחרב" (דין מוחמד בלסייף). היא אף שיקפה את העליונות המסורתית של החרב על-פני העט ושאר אמצעי השכנוע בקרב החברות המוסלמית והערבית.
ההנחה היתה שהשיטה הטובה ביותר להבאת בריטניה לשינוי "מדיניותה הציונית" – כפי שנראתה בעיניהם – תהא על-ידי הפעלת לחץ באמצעות שימוש בדרכים אלימות. עיסוקם העיקרי של חסידי עיקרון זה היה אלימות. היו אלו אנשים שנעו, בדרך-כלל, מחוץ למעגלי התנועה הלאומית המקובלת והנהגתה, אותה הנהגה אשר חזרה וטענה שמאבקם של ערביי פלשתינה הינו בעל אופי מדיני והוא מתנהל בדרכי שלום ובמסגרת החוק בלבד.
התפיסה כי "ריבונות מושגת על-ידי שימוש בכח" נשמעה אולי מופשטת למדי לרוב חסידי עקרון "המאבק המזויין", אך הלקח שהם – וכל ערביי פלשתינה – הפיקו ממאורעות 1929 היה שהאלימות משתלמת. המאורעות – הם סברו – הביאו לערבים תמורה מסוימת. מדוע, אם-כן, לא להמשיך באותה שיטה לשם השגת תמורות נוספות.
בעקבות קו מחשבה זה, פשטו בכל הארץ שמועות בדבר ייסוד כנופיות מזוינות שתמשכנה במאבק הלאומי, ונושא הקמת כנופיות אלו והפעלתן נדון בהרחבה. הראשונה שהוקמה היתה 'כנופיית צפת', שפעלה באזור הגליל העליון המזרחי ונודעה, לאחר-מכן, בשם 'כנופיית היד הירוקה'. היתה אף תוכנית, שלאחר שכנופיה זו ופעילותה תוכחנה את הצלחתן, תאורגנה כנופיות נוספות: באזורי שכם, על צירי הכבישים ירושלים-יפו וירושלים-יריחו, וכן בסביבות חברון.
היהודים תיארו את חברי הכנופיה כשודדים. אין ספק שרובם היו פושעים שנמלטו מכלאם וטיפוסים משולי החברה, תושבי האזור בו פעלה הכנופיה, שהצטרפו אליה כדי לשלול ולבוז או כדי לחסל חשבונות פרטיים, או אף כדי להנות מאירוחם – הכפוי לעתים – של כפריי האזור. תהא הסיבה אשר תהא, קנה-המידה להיותה של פעולה כולשהי "לאומית" היה, במידה רבה, קבלתה בתור שכזו על-ידי בני העם או על-ידי אויביהם, ובמקרה הנ"ל – אכן היה הדבר כך. השאלה אם מבצעי הפעולה הונחו על-ידי מניעים אציליים וכנים או על-ידי מניעים אישיים ושפלים, הינה בעלת חשיבות משנית בהקשר זה.
העיתונות הערבית היללה את הכנופיה ובמרומז אף אימצה ועודדה את פעילותה. כפריי האזור בו פעלה הכנופיה אהדוה, בדרך-כלל, וסייעו בידה (אם-כי יש להוסיף שכאשר האהדה התמעטה, הרי שאיומים והפחדה מילאו את מקומה בהצלחה). מטרת הפעולות היתה ליצור אווירה בלתי שקטה שתעודד ותאמץ את הלאומניים-הקיצוניים, תטיל פחד על היהודים ותפגע במעמד השלטון ובאמינותו.
הכנופיה פעלה כחמישה חודשים וביצעה בהצלחה מספר פעולות קטנות, אך בפעולה משותפת של כוחות הצבא והמשטרה הותקפה הכנופיה, פוזרה וחדלה להתקיים.
הצלחתה של כנופיית "היד-הירוקה", אף שהיתה מוגבלת, יכלה לשמש סימן לבאות. ואכן, לכשהתחדשו לאחר-מכן המאורעות, השתמשו הערבים בשיטה זו של לחימה בקנה-מידה הרבה יותר גדול.
כנופיות גדולות אחרות לא הוקמו באותו זמן, אך יחידים וקבוצות קטנות המשיכו במעשי אלימות מזויינים, ואווירה של אי-שקט התפשטה על-פני כל הארץ.
קבוצות קטנות אלו, שאורגנו בעיקרו של דבר באזור חיפה, התרכזו מסביב ל"ארגון הצעירים המוסלמים" ( Y.M.M.A – Young Man’s Moslem Association) וסניפיו בכפרי הצפון. החברים המסורים שבארגון זה, שנמצאו מתאימים, צורפו לארגון טרוריסטי סודי בשם "היד השחורה". מנהיגו ומפעילו של ארגון זה היה פליט מדיני מסוריה, שייח עז אלדין אל קסאם, לאומני ערבי קיצוני שנהנה מפרסום רחב כמטיף ומנהיג דתי. פעילותם הממשית החלה רק לאחר-מכן, אך בפגישותיהם הם תכננו את המרד הבא, דנו בהרג יהודים וחזרו ושיננו את הסיסמא "דת מוחמד בחרב".
נושא אחר, שהעסיק בראשית שנות ה-30 את התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה ואשר השפיע מאוד על גיבוש "עקרון המאבק המזוין", היה שאלת הצטיידות היהודים בנשק. כפי שהוכח במאורעות 1929, השיגו הערבים נצחונות קלים במקומות כחברון וצפת, בהם היו היהודים חסרי נשק. מסקנת היישוב היתה, איפוא, ברורה – להתאמץ ולהשיג נשק. מסקנת הערבים, כנגד זה, היתה לנסות לסכל את מאמצי היהודים בכיוון זה, הן בדרכים ליגליות – קבלת נשק מהממשלה – הן בדרכים בלתי-ליגליות.
בעקבות גילויים של שני מקרי הברחת נשק על-ידי היהודים, התעורר בעיתונות הערבית מסע חריף, שדרש מהמשלה להפסיק את נסיונות היהודים להצטייד ולמנוע בכך את פריצת ה"גל החדש של ההתפרעויות שמתכננים היהודים". מסע זה לווה בזרם מחאות כלפי הממשלה, בהן הביעו הערבים את חששם מכך ש"היהודים עסקו ועוסקים בהברחת נשק לפלשתינה במגמה לצייד את צעיריהם בנשק ולהקים ארגונים צבאיים". מאידך הדגישו מחאות אלו, בדרך-כלל, את רצון הערבים בשלום ואת פעילותם בדרכי שלום.
באותו זמן עצמו המשיכו היסודות הערביים הקיצוניים את הכנותיהם לשימוש בטרור ובאלימות. נוצר, איפוא, מצב שהמדיניות הערבית פעלה באותו זמן בשני מישורים. המנהיגות הערבית המוכרת – העסקנים הערבים וארגוניהם – ריכזה את מאמציה הן במסע נגד ההזדיינות היהודית והן במסע התעוררות בקרב הנוער הערבי להקרבה ומסירות, בעוד שהיסודות הקיצוניים, שמעתה והלאה אתארם כ"קבוצות טרוריסטיות", המשיכו בפעילותם בתנאי מחתרת.
הקשר, שללא ספק היה קיים בין שני מישורים אלו, היה סמוי היטב. ברור, יחד-עם-זאת, שההנהגה הפוליטית הרשמית, נותנת הטון ברחוב הערבי באותה תקופה, צידדה בשימוש באמצעים פוליטיים. זו גם היתה הערכת היהודים, שגרסה שכל עוד יחשבו הערבים שיוכלו לנצח בחזית הפוליטית, הם יימנעו משימוש בטרור ואלימות. אך מצדדי השימוש בכוח המשיכו לפעול אט אט ולהתחזק. בעקבות פרסום איגרת מקדונלד לוייצמן (בה מותנו ובוטלו חלק מ"הישגי" הערבים בעקבות ה'ספר הלבן' של פספילד), הוקמה בסוף מרס 1931 "הועדה הערבית הלאומית הטרוריסטית", שלא פעלה כנראה הרבה. חשוב הרבה יותר היה "כנס שכם", שהתכנס בסוף יולי 1931 כמחאה על הזדיינות היהודים. ייחודו של הכנס היה באופיו הקיצוני רדיקלי. הכנס נשלט על-ידי הצעירים (השבאב), שחלקם בניהול התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה הלך מאז וגדל. רוח הכנס ודיוניו השפיעו במאוד על אופי כל הכנסים והפגישות הפוליטיות הערביות שנערכו אחריו. היתה זו הפעם הראשונה, שלמול העיקרון הבסיסי של ההנהגה הערבית הרשמית – עקרון "המאבק הפוליטי" – הוצג האתגר של התפיסה הנגדית בדבר "המאבק המזוין". הכנס אף קיבל החלטה סודית בדבר הקמת ועדה שתעסוק ברכישת נשק לערבים.
בעקבות זאת התכנסה בשכם באמצע ספטמבר 1931 עצרת לאומית, שאימצה את מסקנות הכנס הקודם ואת החלטותיו. אך בעוד שכנס יולי נשלט, כאמור, על-ידי הצעירים (השבאב), הרי שבעצרת ספטמבר השתתפה מרבית ההנהגה הפוליטית המוכרת של ערביי פלשתינה. על-ידי אימוץ החלטות הכנס הכירה הנהגה זו גם היא בעקרון "המאבק המזוין". העיקרון הנוגד של "המאבק המדיני" שלט עדיין בתפיסה המדינית של כלל התנועה הערבית הלאומית בפלשתינה, אך לא עוד בצורה בלעדית. לצידו נוסף עקרון "המאבק המזוין", שעד אז היה נחלתו של מיעוט קיצוני שולי בלבד.
מקרי רצח, שוד, אלימות וטרור של ערבים נגד יהודים (ולעתים, כתגובה, אף להיפך) נמשכו לסירוגין בכל חלקי הארץ, ובייחוד באזור הצפון, בו פעלה כנופייתו של השייח עז אלדין אלקסאם. הישנותם של מקרים אלו שיקפה את חיזוקה של מגמת השימוש בנשק, שההטפה לה הפכה אף לדבר מקובל בעיתונות ובמישור הפעילות המפלגתית.
ב"אל גאמעה אל ערביה" (עיתון המופתי) פורסם ב-19.10.32 נאומו המפורסם של סאמי שאוכת, מנכ"ל משרד החינוך בעירק, בו הוא קורא לערבים ללמוד את "מלאכת ההריגה" (או מלאכת-המוות – "סינעת אל מות"), היות שאומות שאינן יודעות מלאכה זו סופן מוות באי-כבוד. עורך העיתון, מוניף אל חוסייני, הוסיף : "אם לימוד מלאכת ההריגה הינו חובה על כל ערבי, על אחת כמה וכמה ביחס לערבי הפלשתיני הנלחם בשני אויבים".
להתחזקות המגמה הרדיקלית תרמה גם פעילות המפלגות, שנוסדו אז, התחרו על אהדת הציבור הערבי וניסו להשיגה על-ידי הצגת סיסמאות קיצוניות יותר ויותר. בהקשר זה יש להזכיר את המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (פ.ק.פ.), שלמרות שמשקלה הממשי ברחוב הערבי היה שולי (בגלל מיעוט חבריה, שברובם היו יהודים בלאו הכי), שימשה מקור למחשבות, לרעיונות ולמושגים. סיסמתה, למשל, בדבר "מהפכה מזוינת", פרסמה מושג זה והפכתו בהדרגה לפופולרי ומקובל בשימוש היום-יומי.
מעקב אחרי פרסומים ערביים מאותה תקופה (כנאומים, החלטות, מאמרים וכו') מראה בבירור שימוש הולך וגדל במושגים מלחמתיים, כגון מאבק (קפאח, נידאל), מלחמת קודש (ג'יהאד), מערכה (מערכה) מהפכה (ת'ורה) מלחמה (ח'רב) ועוד. שימוש זה, שהחלו בו המפלגות הרדיקיליות, הפך אט אט לנחלת הכלל.
המפלגה הפעילה ביותר בכיוון זה היתה מפלגת העצמאות (איסתיקלל), שלשורותיה הצטרפו צעירים נלהבים והיא אף פתחה בפעילות מחתרתית למחצה בקרב ארגוני "נוער, צופיות וספורט", שהקימה בכפרי הצפון. כמה מפעילי מפלגה זו אף היו קשורים בצורה הדוקה יותר עם ארגונו של עז אלדין אלקסאם.
ההנהגה הרשמית המשיכה לדגול ב"מאבק פוליטי", אולם גם טענתה הקבועה בדבר "שימוש באמצעי שלום ובמסגרת החוק" עברה שינוי קל אם-כי משמעותי. במניפסט שפרסם הוועד-הפועל הערבי באפריל 1933 נאמר : "אומה זו" (הערבית) נחושה באמונתה, אך היא לחוצה ומדוכאת וחסרה את האמצעים (הכלים) שיאפשרו לה לבלום את הלחץ ולמנוע את העוול שנגרם לה, פרט לאחדותה וכוח עמידתה במאבקה באמצעים חוקיים ובדרכי שלום,… הועה"פ הערבי קורא לכל בני האומה הערבית האצילה לבצע את ההחלטה בדבר אי שיתוף פעולה עם הממשלה". ניתן, איפוא, להסיק שאם יימצאו לאומה אותם המכשירים "שיאפשרו לה לבלום את הלחץ ולמנוע את העוול", היא תפעל ותשתמש בהם, ולאו-דוקא "באמצעים החוקיים ובדרכי שלום".
שלטונות המנדט, שעקבו אחרי ההתפתחויות בקרב הערבים, שמו לב לשינויים אלו. בחוגים ממשלתיים חדלו מלהתדיין בשאלה: "האם יפתחו הערבים במהומות אם לאו ?" והשאלה שהוצגה היתה: "מתי תפרוצנה המהומות ?" ואכן, באוקטובר 1933 פרץ גל מהומות קצר, אך אלים, ובעיקרו – אנטי-בריטי. בכל הדו"חות והתזכירים שהוגשו לאחר זאת לממשלה הבריטית על-ידי הנציב העליון ומפקדי הצבא והמשטרה בארץ, נקבע בצורה פסקנית כי מהומות אלימות נוספות תפרוצנה שנית. מענין לצטט מתזכירו של מוסה אלעלמי (שהיה אז פקיד ערבי בכיר בממשלת המנדט) בדבר הלכי הרוח באוכלוסיה הערבית, שכתב: "תוכנית הנוער הערבי מבוססת רק על השימוש בכוח ובאלימות… הצעירים מעדיפים מלחמה גלויה… ההרגשה הרווחת היא, שאם כל מה שניתן לצפות לו כתוצאה מהמדיניות הנוכחית הינו מוות איטי, הרי שבמקום תהליך גוויעה ארוך וממושך זה מוטב להיהרג בנסיון להשתחרר מאויבינו".
בראייה לאחור משמשים מאורעות 1933, ללא ספק, כהקדמה וכחזרה כללית לקראת מרד 1936, כך שהשינוי האידיאולוגי בנושא השימוש בכוח אינו עוד שינוי איכותי אלא כמותי בלבד. עקרון "המאבק המזויין" חדל להיות מישני לעקרון "המאבק הפוליטי" ונעשה שווה לו בדרגה.
היהודים, בחושם בסכנה הגדֵלה, המשיכו את מאמציהם להשיג נשק והגבירום. משלוח גדול של נשק יהודי, מוברח בתוך חביות מלט, שנתגלה במקרה בנמל יפו ב-16/10/1935, גרם לסערת רוחות ברחוב הערבי. גל מחאות והפגנה נערך בכל חלקי הארץ וארך למעלה מחודש. ב-25/11/1935 קיבל הנציב העליון משלחת, שכללה את מנהיגי כל המפלגות הערביות בארץ והציגה לו שורה של תביעות לאומיות. המנהיגים אף הדגישו, שאם תוך חודש לא תינתנה תשובות חיוביות לתביעותיהם, ייאבדו את השפעתם ברחוב הערבי וייאלצו להתפטר. או-אז יעברו הכוח וההשפעה בקרב הערבים לידי הקיצוניים, והמצב הפוליטי יתדרדר במהירות.
אך המאורע, שגרם לאובדן ההשפעה של המנהיגות הערבית – ואגב כך אף הטיל צל כבד על מסירותה ונכונותה של הנהגה לאומית רשמית זו להקריב קורבנות אישיים במסגרת המאבק הלאומי – התרחש כבר קודם לכן. שייח' עז אלדין אלקסאם ושלושה חברים מכנופייתו נהרגו ב-20.10.1935 בהתנגשות עם כוח משטרתי עדיף בהרבה, לאחר שגילו אומץ אישי רב בסרבם להיכנע. שייח' אלקסאם, שהפסיק את פעילות כנופייתו לאחר שנתגלתה אחריותה ל"רצח נהלל" (של בני משפחת האיכר יעקובי בסוף דצמבר 1932), ארגן בספטמבר 1934 את "אגודת לוחמי הקודש" (עוסבת אל מוגהידון), שמטרתה היתה להילחם עבור הדת והמולדת ולהרוג בכובשי פלשתינה, הבריטים והיהודים. באותה תקופה הוא הצטרף לסניף מפלגת האיסתיקלל בחיפה והתקרב לכמה ממנהיגיה. הוא ניצל את דוכן ההטפה, שבמסגד העצמאות בחיפה, כדי להפיץ את דעותיו ברבים. הוא אף פנה למופתי בבקשה להתמנות כ"מטיף נע" ברחבי הארץ, כך שיוכל להטיף למרד. המופתי השיב בשלילה באומרו: "אנו מטפלים בפתרון בעיותינו על-ידי שימוש באמצעים פוליטיים". בהזדמנות נוספת פנה אלקסאם למופתי שנית, הודיעו שהוא מתכונן להכריז מרד בצפון הארץ וביקש שהמופתי יעשה זאת בדרומה. אך המופתי השיב : "הזמן אינו בשל עדיין לצעד מעין זה, המאמצים הפוליטים יספיקו כדי להשיג את זכויותיהם של ערביי פלשתינה".
באותה תקופה הקים אלקסאם קשר עם האיטלקים, שהבטיחו לו את תמיכתם. [במאמר מוסגר יש להוסיף כי לאתגר, שהציבו איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית לבריטניה, היתה תהודה בקרב ערביי המזרח-התיכון ואף היענות חיובית במידה רבה. לא פה המקום להרחיב בנושא זה אך יש לציין כי האתגר הנאצי פשיסטי והאידיאולוגיה הנאצית פשיסטית בכללותה תרמו רבות לגיבוש עקרון "המאבק המזוין".]
אלקסאם קנה נשק, אימן את אנשיו וחיכה להזדמנות. גילוי הנשק היהודי המוברח בנמל יפו דרבנו לפעילות בזמן מוקדם יותר מכפי שתכנן תחילה.
בשנַים בנובמבר 1935, יום-השנה להצהרת בלפור, יצא בראש כנופייתו לאזור הר הגלבוע. לאחר תקופת פעילות קצרה הוקפה קבוצה בת 9 לוחמים מכנופייתו, וביניהם אלקסאם עצמו, על-ידי יחידת משטרה מובחרת שמנתה 50 איש. לקריאת המשטרה להיכנע ענה אלקסאם שהוא יילחם עד מוות. הוא נהרג בצטטו פסוקים מהקוראן. גבורת מותו הרשימה והרעישה את ההמונים הערביים. העיתונות הערבית תיארה אותו כגיבור אגדי וכקדוש. הלווייתו ההמונית הפכה להפגנה לאומית עצומה, והוא ופעילותו הפכו לסמל שבעקבותיו ובדרכו יש ללכת.
אם כי הישגיו הממשיים היו אפסיים, הרי שאלקסאם, בפעילותו, בדרך חייו ובמותו, נתן ביטוי ממשי לאידיאה ולרעיון, הציב דוגמה לבני עמו במסירות ובהקרבה וכיוונם והעלם על נתיב "המאבק המזויין".
היהודים הבינו התפתחות זו בבירור. מספר ימים בלבד אחר מותו של אלקסאם אמר בן-גוריון : "לראשונה, מצאו הערבים את התל-חי שלהם", ואף משה דיין כותב בזכרונותיו: "המקרה של אלקסאם היתה הפעם הראשונה שהחלתי להעריך את הכנופיות כחלק מתנועה לאומית עם מניעים לאומים. (בצורה אינדיווידואליסטית היו הקסאמים אידיאליסטים ואנשים מסורים לשאיפתם").
ההנהגה הרשמית ניסתה כאילו להמשיך ב"מאבק פוליטי", אך הציבור הערבי זנח אותה. גם במצרים, ובמיוחד בסוריה, החלו אז הערבים במאבק נגד הכובש הזר וחדלו מלהאמין שישיגו את עצמאותם על-ידי "מאבק מדיני". באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול בפלשתינה. עקרון ה"מאבק המזוין" ניצח. המרד עצמו גיבש וחיזק עיקרון זה ואף קידשו במידת-מה. עד היום שולט העיקרון בקרב חלק ניכר מהפלשתינאים ומשמש כאחד מעקרונות היסוד של ה"אמנה הלאומית" של אש"פ. במישור הכלל ערבי, הרי שההבדל היסודי, המפלג את העולם הערבי ביחסו לישראל, הוא עדיין הניגוד בין עקרון "המאבק המזויין", בו דוגלת 'חזית הסירוב', ובין עקרון "המאבק המדיני", בו דוגלות מצרים, ירדן ובמידת-מה גם סוריה. לגבי סוריה, נכון היה הדבר בעת השמעת ההרצאה בקיץ 1977. כיום אין הדברים כך בדיוק.
אעבור עתה להיבט השני, המשותף למרד 1936 ולמלחמת יום-הכיפורים, וכוונתי לעקרון המעורבות הכלל-ערבית בסכסוך היהודי-ערבי.
מאז כינון מדינת ישראל נאלצנו להילחם 4 מלחמות רשמיות בשכנינו הערבים, בתוספת 3-4 מלחמות בלתי-רשמיות. המעורבות הכלל-ערבית בנושא העימות היהודי-ערבי בארץ-ישראל, הנמשכת עד היום, החלה למעשה בשנות ה-30 המאוחרות, נגרמה במידה רבה על-ידי המרד הערבי בשנים 1936- 1939, ואף גובשה מוסדית בעקבותיו.
להוציא את האפיזודה הראשונית של "סוריה הדרומית" (שעוד אתעכב עליה בהמשך, במסגרת הנושא : "הייחוד הפלשתיני מאימתי") ופרט לכמה משלחות, מאמרים והפגנות, חסרי תועלת וחשיבות, הרי שבמהלך שנות ה-20 לא היתה מעורבות כלל-ערבית ממשית בנושא הפלשתיני. הדבר נבע מעיסוק של ארצות ערב במאבקיהן ובענייניהן הן, ולא כאן המקום לפרט בנושא זה.
גורם שני, חשוב לא פחות, נבע ממדיניותה של הממשלה המנדטורית. אחד הקווים, לפיו נהגה, תוּאר וכונה "עקרון ההפרדה". בהתאם לעיקרון זה, הרי שיחסי הממשלה והיישוב היהודי בארץ-ישראל נוהלו בנפרד וכאילו ללא קשר עם מכלול היחסים שבין ממשלת בריטניה והיהדות בעולם, ובצורה מקבילה ולשם איזון נוהלו בנפרד יחסי הממשלה והאוכלוסייה הערבית בפלשתינה ופעלו ללא קשר עם מכלול היחסים שבין בריטניה וארצות ערב. (רבות נכתב על נושא זה ואין טעם להרחיב בו את הדיבור). לסיכום אציין, שבעיקרו-של-דבר עקרון ההפרדה פעל, וכאמור לעיל, המעורבות הכלל-ערבית בנושא הפלשתיני בשנות ה-20 כמעט וכלל לא היתה.
"הפירצה" הראשונה במצב זה, השינוי הראשוני, בא בעקבות פרעות 1929. סכסוך הכותל, וכן דיוני ועדת הכותל (ועדה בינלאומית שהוקמה על-ידי חבר-הלאומים לבדיקת נושא הכותל) והחלטותיה, מסמנים את תחילתה של התעניינות ערבית מוסלמית כֵנה בבעיה הפלשתינית, שהתפתחה בבוא הזמן אף למעורבות ממשית.
חשוב, אולי, לציין, שבעקבות פרעות 1929 החלה אף עלייתו הפוליטית של המופתי הירושלמי, חג' אמין אל חוסייני, והתבלטותו כמנהיג הערבי החשוב ביותר בפלשתינה. היה זה המופתי, שמאז מינויו לנשיא המועצה המוסלמית העליונה בשנת 1922, החל במסע שיפוצים מרשים של שני מסגדיה המפורסמים של ירושלים – אל אקצה וכיפת הסלע – במגמה להגדיל ולטפח את חשיבות ירושלים בעולם המוסלמי. סיסמת ה"הגנה על קודשי האיסלאם והכותל" הפכה קריאת הקרב שלו, בשמה הטיף והביא לפרוץ פרעות 1929. בעקבות דו"ח החקירה של ועדת שאו פורסם "הספר הלבן" של פספילד, שהעניק לערבים הישגים מסויימים. אך בעקבות איגרת מקדונלד לוייצמן, שהזכרתיה כבר קודם, והנסיגה שנגרמה במעמד הערבים, גרס המופתי שרק על-ידי סיוע ותמיכת העולם המוסלמי והערבי יוכלו ערביי פלשתינה להתמודד עם תמיכת יהדות העולם בציונות. הוא ניסה על-כן לנתב ולגבש מוסדית את האהדה לערביי פלשתינה, שעורר סכסוך הכותל ברחבי העולם המוסלמי והערבי.
הקונגרס האיסלאמי, שהתכנס בירושלים בסוף 1931 ביוזמתו ובנשיאותו, נתן לראשונה ביטוי ממשי לעניינם ולתחילת מעורבותם של הערבים והמוסלמים בענייני פלשתינה, אם-כי עדיין לא במישור הממשלתי.
פירצה ראשונה זו בעקרון "אי-המעורבות" הכלל-ערבית לא התרחבה בשנות ה-30 הראשונות, אך מרד 1936 ותוצאותיו ביטלו עיקרון זה לחלוטין וגרמו לתהליך שבתחילתו הפכו שליטי ארצות ערב השכנות לשותפי ההנהגה המקומית בקביעת התנהגותם הפוליטית, וממילא גם בקביעת עתידם וגורלם של הפלשתינאים, ובסופו נהיו המחליטים הבלעדיים כמעט, כאשר לפלשתינים "אין הרבה מה לומר".
תהליך זה בא כתוצאה ממדיניות יזומה של ההנהגה הפלשתינית, שגררה את הממשלות הערביות ועירבה אותן בנושא הפלשתיני. הגורמים למדיניות זו היו אוזלת ידה של ההנהגה הפלשתינית הרשמית, וידיעתה, כי אינה שולטת במצב וכי הכנופיות וחסידי "המאבק המזויין" אינם מצייתים לה וימשיכו לפעול לפי ראות עיניהם, וכי אין בכוחה להתמודד לבד עם הבעיות שלפניה – כל אלה דחפוה להיעזר במדינות ערב ובשליטיהן ולקבל גיבוי מהם בפתרון הבעיות הנ"ל.
הערכתה של מנהיגות זו היתה כי כתוצאה מהמתח ההולך ועולה בעולם ומגידול חשיבותו של אזור המזרח-התיכון, תזדקק בריטניה לאהדת הארצות הערביות ולתמיכתן, וכי ניתן לנצל הזדקקות זו לטובת ערביי פלשתינה, ועל-כן יש לרתום את השליטים ואת הארצות הערביות לנושא הפלשתיני.
ואכן מדיניות זו נשאה פרי, השליטים הערביים הוכנסו בסוד הבעיה, וכתוצאה מתיווכם הסתיים חלקו הראשון של המרד באוקטובר 1936. המעורבות הכלל-ערבית נמשכה ואף קיבלה הכרה פורמלית, כאשר המדינות הערביות הוזמנו כצד רשמי לוועידת השולחן העגול בארמון סנט ג'יימס בלונדון, ועידה אשר הביאה בסופו של דבר למדיניות "הספר הלבן" של 1939. אגב, יש הטוענים כי היו אלו דווקא הבריטים שדחפו לראשונה את הארצות הערביות למעורבות בנושא הפלשתיני. לא אכנס לוויכוח זה, שהייתי מסכמו בפרפראזה על האימרה הידועה בדבר העגל והפרה – הן העגל רצה לינוק והן הפרה – להיניק. את זכות היוזמה הראשונית הייתי בכל-זאת זוקף לזכות המופתי, חג' אמין אל חוסייני, וההנהגה הפלשתינית.
כיום, כאשר המעורבות הכלל-ערבית בנושא הפלשתיני היא כה מוחלטת וכה קובעת, יש המציגים סימני-שאלה ציניים בדבר מעורבות הפלשתינאים בנושא הפלשתיני, והכוונה, כמובן, לא למעורבות פסיבית, כאובייקט ואף כקורבנות, אלא למעורבות אקטיבית בהתוויית קווי המדיניות.
תיארתי לעיל את המצב בשנים האחרונות, כאשר ארצות ערב הפכו למחליטות הבלעדיות בנושא הפלשתיני בעוד שלפלשתינאים עצמם "אין הרבה מה לומר". הפלשתינאים כיום – אש"פ וכמה מארגוניו השונים – מתקוממים מאוד נגד מצב זה של אפוטרופסות כלל-ערבית עליהם ומנסים להשתחרר ממנה במידת-מה. ואכן, לאחרונה מוסכם יותר ויותר שגם הפלשתינאים – אך לא רק הם – ישותפו בקביעת גורלם.
הייחוד הפלשתיני מאימתי
אין להתעלם מן העובדה, כי בקרב ציבור מסויים של אנשים קיימת תחושה של ייחוד לאומי פלשתיני, והכוונה היא לשאיפה לכונן יחידה פוליטית פלשתינית עצמאית, שתהא נפרדת משאר היחידות הפוליטיות הערביות. אנשים אלו, יהיה מספרם אשר יהיה, מאמינים ברעיון הייחוד הזה, פועלים למענו ואף מוכנים להקריב את חייהם כדי להגשימו. בדרך להשגת מטרתם אין הם נרתעים משימוש בטירור רצחני, המכוון גם נגד נשים וילדים חסרי מגן.
אם נחשוף את שורשיה של תנועת ייחוד זו, נמצא כי היא התגבשה רק בשנים האחרונות. המושג פלשתינה – שנזכר לראשונה בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) – היה בתחילת הופעתו כינוי לרצועת החוף בה ישבו בתקופת התנ"ך הפלישתים. אך לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא ברומאים בשנת 135 לספירה, ניתן השם פלשתינה בצורה רשמית לאותם חלקי הארץ, שעד אז היוו את ממלכת יהודה, ושמה של ירושלים הוחלף לאיליה קפיטולינה. היה זה בהתאם למדיניותו של השלטון הרומאי – לטשטש ואף לשרש כל זכר לקיום היהודי הממלכתי והלאומי.
מאז חורבן בית שני וקיצה של ממלכת יהודה, בשנת 70 לספירה, ועד לכינונו של השלטון הבריטי, לאחר מלחמת-העולם הראשונה, לא היתה פלשתינה מדינה בעלת גבולות מדיניים וייחוד פוליטי משלה. כמעט כל התקופה הזו – להוציא את התקופה הקצרה, יחסית, של קיום ממלכת ירושלים הצלבנית כיחידה פוליטית עצמאית – היתה פלשתינה יחידה גיאוגרפית שכללה שני מחוזות, שהיוו יחידות אדמיניסטרטיביות, וגבולותיהם וחלוקתם לאיזורי-מישנה השתנו מפעם לפעם במסגרת ממלכתית רחבה יותר. שני מחוזות אלו היו הפרובינציות 'פלשתינה פרימה' ו'פלשתינה סקונדה' בימי השלטון הרומי והביזנטי, שנקראו לאחר הכיבוש המוסלמי "גונד פלסטין" ו'גונד אלאורדק', וכיום הם תואמים בערך את שטחן של ישראל וירדן.
בכל התקופה הארוכה הזו, שנמשכה קרוב ל-1850 שנה, שלטו בפלשתינה לסרוגין ערי-בירה שונות: רומא, דמשק, בגדד, קאהיר, ושוב איסטנבול (היא ביזנץ קונסטנטינופול) בירת האימפריה העותומנית, שכבשה את פלשתינה ב-1517 ושלטה בה 400 שנה, עד ל-1917. ואם-כי נשלטה פלשתינה להלכה מאיסטנבול, בירתה הרחוקה של האימפריה, הרי היא נוהלה למעשה מדמשק, מקום מושבו של מושל הפרובינציה של סוריה, שבתחומיה נכללו היחידות האדמיניסטרטיביות שהיוו את 'פלשתינה'. פלשתינה נחשבה, אם-כן, חלק מסוריה (בר-א-שאם "יבשת" סוריה) כונתה בשם, 'סוריה אלגנוביה', דהיינו, סוריה הדרומית, ולא היה דבר שייחד את תושביה מבחינה לאומית לעומת שאר ערביי 'סוריה רבתי'. בתקופה זו של השלטון העותומני לא היו קיימים, בדרך כלל, בקרב הערבים קווי אופי לאומיים. נאמנותו הישירה של הפרט היתה נתונה למשפחתו ולשבטו, ומעבר לה שררה נאמנות לעדה הדתית. לגבי רובם המכריע של הערבים היתה זו העדה המוסלמית. נאמנות זו מצאה את ביטויה גם בהזדהות עם הממלכה העותומנית, שהיתה הממלכה המוסלמית המרכזית. במשטר ובמסגרת העותומנית לא יוחסה חשיבות של ממש לשאלת המוצא האתני, וגם ההבדלים הלשוניים לא היו בעלי חשיבות יתירה.
השפה התורכית היתה שגורה בפיהם של בני שכבת העילית המקומית, ואילו השפה הערבית עמדה במרכז ההשכלה האיסלאמית בכל רחבי האימפריה. במסגרת זו לא היה מקום לתנועת התבדלות של ערבים כערבים. אולם לקראת סוף המאה ה-19 החלה התעוררות תרבותית לאומית ערבית, שבמשך הזמן אף הביאה להקמת אגודות פוליטיות שונות, שהחלו לטפח נטיות לאומיות. רבות נכתב על נושא זה ואין זה המקום להרחיב. מוסכם, על-כל-פנים, שמספרם של הדוגלים בזהות ערבית ייחודית, על גווניה השונים, היה מצומצם ביותר, בעוד שבחברה הערבית בכללותה לא ניכר היה שינוי ערכים ושררה עדיין נאמנות רבה לשלטון העותומני, נאמנות הקשורה ברגשי הסולידריות האיסלאמית. בקרב הערבים באימפריה העותומנית התרוצצו, איפוא, ערב מלחמת-העולם הראשונה שתי מגמות: מגמה לאומית ערבית, שדגלה בעצמאות ערבית, בנפרד מהתורכים, ובה תמכו רק מספר מצומצם של אנשים ; ומגמה שניה, שבה תמכו רוב ערביי האימפריה, אשר דגלה ב"לוקאל פטריוטיזם" (לאומיות מקומית) ערבי, במסגרת רחבה יותר של פטריוטיזם עותומני.
בקרב ערביי פלשתינה רווחה באותה תקופה בעיקר "המגמה העותומנית", ותמכו בה הן נכבדי ירושלים, שטופחו על-ידי השלטון העותומני ונהנו ממידה רבה של אוטונומיה והשפעה, והן נכבדי הצפון. מגמה פרו עותומנית זו מצאה אף ביטוי חזק בעיתון הערבי של אותם ימים – 'פלשתין'. אך יש להדגיש, כי למרות שהמגמה הלאומית בכללותה היתה חלשה מאד, הרי שלילת הציונות והמלחמה בה – שהיתה מרכיב עיקרי של המגמה הלאומית, כפי שהתברר מאוחר יותר – תפסה מקום חשוב כבר אז.
בעקבות נצחונותיהן של בעלות-הברית גדלה אט אט התמיכה "במרד השריפי" (על שם משפחת ה"שריף" חוסיין ממכה, מנהיג המרד הערבי נגד התורכים). לאחר כיבושה של דמשק באוקטובר 1918 וכינונה של "הרשות השריפית" – בכפיפות למרותו העליונה של הגנרל אלנבי, מפקד חיל המשלוח הבריטי – נפוץ הרעיון של איחוד פלשתינה עם סוריה או – כפי שהדבר הוצג אז – צירופה של "סוריה הדרומית" למסגרת סוריה רבתי. כדי לממש רעיון זה הוקמו שתי אגודות (קלובים): "הקלוב הספרותי" (אל מונתדא אל אדבי) ו"הקלוב הערבי" (אל נאדי אל ערבי), אשר מטרותיהן המוצהרות היו: "עצמאות ערבית במסגרת איחודה של פלשתינה עם סוריה, מלחמה בציונות, מניעת הגירה יהודית וביטול הקפיטולציות (זכויות היתר) הזרות". אגודות אלו היו מורכבות מצעירי המשכילים המוסלמים, שהשתייכו למשפחות העילית : בני משפחת נאשאשיבי לקלוב הספרותי, והחוסיינים לקלוב הערבי. שתי אגודות נוספות, פחות חשובות ובעלות גוון סודי, שהוקמו כדי לשרת את פעילותם של הקלובים הנ"ל על-ידי אבטחת הפגישות, ארגון הפגנות וכו' – היו אגודות "האחווה והטוהר" (אל אחא ואל עפאפ) ואגודת "המוכנים להקריב עצמם" (אלפידיאיה).
בינואר 1919 התכנס בירושלים הקונגרס הראשון של ערביי פלשתינה, אשר החליט שפלשתינה – "סוריה אלגנוביה" – הינה חלק מסוריה רבתי ושהדרך היחידה לעמוד בפני הסכנה הציונית היא להתאחד עם סוריה. נכון, אומנם, שההנהגה הירושלמית המסורתית, שמאחוריה עמד השלטון הבריטי בארץ, הסתייגה מהחלטה זו והעדיפה מגמה יותר פלשתינית, אך התלהבותם וקיצוניותם של היסודות הצעירים הכריעה את הכף לטובת המגמה הפוליטית של האיחוד עם סוריה, ששלטה באותו פרק זמן בתנועה הערבית הלאומית בפלשתינה. מעידה על כך המלצתה של ועדה מיוחדת לעניין המנדטים בתורכיה ולבדיקת הלכי הרוח בקרב התושבים. חברי הוועדה האמריקניים, קינג וקריין – שנחתו ביפו ב-10/6/1919, סיירו בארץ ונפגשו עם נציגי הערבים, והמשיכו לאחר מכן בדרכם לסוריה ולתורכיה – גיבשו את המלצתם בלשון זו: –
"אנו ממליצים… שאחדותה של סוריה תישמר, וזאת בהיענות לבקשתו הכנה של הרוב המכריע של תושבי סוריה".
יש לציין כי נוסח זה מקבל כעובדה את היותה של פלשתינה חלק מסוריה, ואינו מציין אפילו את שמה הנפרד.
ב-2.7.1919 התכנס בדמשק הקונגרס הסורי. ערביי פלשתינה היו מיוצגים בקונגרס זה על-ידי 18 צירים וביניהם חג' אמין אל חוסייני (שלאחר זאת נתמנה למופתי של ירושלים והפך, כאמור, למנהיגם העליון של ערביי פלשתינה). באחת ההחלטות נאמר : –
"אנו דורשים שלא תהיה הפרדה של החלק הדרומי של סוריה, הידוע בתור פלשתינה… משאר חלקי הארץ הסורית. אנו שואפים לכך שאחדותה של הארץ תישמר ותובטח כנגד חלוקה כלשהי ובכל תנאי שהוא".
בעקבות קונגרס דמשק התכנסו נציגי הגופים הפלשתינאים בחיפה ב-27.11.1919 והקימו את "הוועד העליון לאגודות הפלשתינאיות" (אללוגנה אלעוליה לילגמעיית אלפלסטיניה), שהגיש לשלטונות את דרישותיו אשר הסתכמו בעצמאות מוחלטת של סוריה הגדולה ושלילה קיצונית של הציונות.
ב-7.3.1920 הכתיר הקונגרס הסורי את פייצל למלך סוריה, כולל פלשתינה. הכתרה זו הלהיבה את ערביי פלשתינה והגבירה את שנאתם ליהודים, אשר נראו בעיניהם כמכשול הראשי בדרך להשגת עצמאותם במסגרת סוריה הגדולה. בינתיים דיווח חג' אמין אל חוסייני, שחזר ארצה מדמשק, כי הבריטים אינם מתנגדים ל"העביר" את פלשתינה למלך פייצל. למחרת ההכתרה ב-8.3.1920 פרץ גל הפגנות אהדה להמלכת פייצל על סוריה ופלשתינה. הפגנות אלו, ש"כללו" את פרעות 1920, נמשכו ואף התחזקו במשך חודש אפריל 1920 והיוו את נקודת השיא במסע האיחוד עם סוריה.
אך לאחר נחיתת הצבא הצרפתי, ששם קץ לשלטון השריפי בדמשק ב-24.7.1920, ובריחתו של המלך פייצל, איבד רעיון האיחוד עם סוריה את משמעותו, והחלה להתחזק מגמת הפלשתיניות, דהיינו, ייחוד במסגרת פלשתינית נפרדת. אך יש להדגיש, ששינוי זה בהלכי הרוח של ערביי פלשתינה נכפה כאילו מבחוץ. הוא נגרם על-ידי כך, שוועדת המנדטים העליונה של בעלות-הברית שהתכנסה בסוף אפריל 1920 בסן רמו, העניקה את המנדט על פלשתינה לבריטניה ואת המנדט על סוריה ולבנון לצרפת. השינוי נגרם גם בעקבות חיסול השלטון השריפי בסוריה, כלומר, לא מתוך רצונם ובחירתם החופשית של ערביי פלשתינה.
השינוי הנ"ל בהלכי הרוח ובסדרי העדיפויות של ערביי פלשתינה בא לידי ביטוי בהחלטות הקונגרס הערבי השלישי, שהתכנס בחיפה ב-13.12.1920, בראשותו של המנהיג מוסה קאזם אל חוסייני. הקונגרס הסתמך על זכות ההגדרה העצמית ודרש לכונן ממשלה לאומית בפלשתינה, ממשלה שתהיה אחראית בפניי פרלמנט שייבחר על-ידי תושבי פלשתינה דוברי הערבית, שהתגוררו בארץ בעת פרוץ מלחמת-העולם הראשונה.
זוהי למעשה ההחלטה הראשונה המכירה בייחוד פלשתיני הנפרד מסוריה. רעיון האחדות עם סוריה הוזנח, והמושג "סוריה הדרומית", שעד אז היה השליט בהתייחסויות לפלשתינה, לא הוזכר אפילו בהחלטות הקונגרס. אך למרות התחזקותה של מגמת הייחוד הפלשתיני בקרב ערביי פלשתינה, היא לא נעשתה למגמה הבלעדית.
בשנות העשרים פעלו בקרב ערביי פלשתינה שתי קבוצות-מפלגות עיקריות: מפלגת החוסיינים (אל מגלסיון) ומפלגת הנאשאשיבים (מועארידון). בשנות השלושים קמה מפלגה שלישית, מפלגת העצמאות (איסתיקלל), בהנהגתו של עוני עבד אל האדי, ואליה הצטרפו רבים מבין הצעירים המשכילים. מפלגה זו, שהיתה הפעילה ביותר בזירה הפוליטית בארץ באותה תקופה, המשיכה לדגול ברעיון הפאן-ערבי וקראה לשילובה של פלשתינה במסגרת איחוד ערבי עם סוריה ועירק בראשותו של המלך פייצל. (אגב, חלק מאנשי המפלגה צידד ברעיון הפאן-ערבי בהנהגת המלך אבן-סעוד, מתנגדם החריף של ההָאשֶמים). שאיפות ומאוויים אלו לשילוב במסגרת כל-ערבית באו לכלל ביטוי בקבלת הפנים הסוערת והנלהבת, שערכו כלל ערביי פלשתינה למלך פייצל, בעת ביקורו בארץ ביוני 1933, וכן בהבעת הצער והכאב בעת טקס העברת גווייתו בחיפה, בספטמבר אותה שנה. מפלגת העצמאות המשיכה להטיף לרעיון זה, והחלטה ברוח זו, הקוראת ל"שילובה מחדש של פלשתינה במסגרת סוריה הגדולה", נתקבלה בקונגרס המפלגה, שהתכנס בשכם בראשית 1936.
התפרצות המרד הערבי ב-1936 לוותה, כמובן, בגלים עצומים של התעוררות לאומית חזקה בקרב כלל ערביי פלשתינה, בניגוד למספר המצומצם של פעילי התנועה בימים רגילים. לכן יש משמעות רבה לעמדה, שהמושג "סוריה אלגנוביה" (הדרומית), שנעלם כמעט מהלקסיקון הפוליטי מאז הקונגרס הערבי בחיפה בסוף 1920, חזר לשימוש בצורה נרחבת. בהודעתו הראשונה לציבור, המהווה את "הכרזת המרד", כינה פאוזי אלקאוקג'י את עצמו "המפקד הכללי של המרד בסוריה אלגנוביה-פלשתינה".
אך לא רק קאוקג'י, שהוא עצמו היה ממוצא סורי, אלא אף מפקדים פלשתינאים מובהקים, כעבד אל רחום חאג מוחמד, חסן סלאמה ועארף עבד אל רזאק, נהגו לפרסם את הודעותיהם בשם "משרד המרד הערבי, סוריה הדרומית פלשתינה". אופיו הכלל-ערבי של המרד חוזק אף בהשתתפותן של הפלוגות העירקית, הסורית והדרוזית, שלחמו לצד הפלוגה הפלשתינית.
גם החוגים האופוזיציונים, שהתרכזו בשנות ה-30 סביב מפלגת "ההגנה" הנאשאשיבית, העדיפו השתלבות במסגרת רחבה יותר על-פני ייחוד פלשתיני בלבד. אך בעוד שאנשי מפלגת האיסתיקלאל רצו איחוד עם סוריה או עם סוריה ועירק, תמכו הנאשאשיבים בהתמזגות עם ירדן.
לקראת אפריל 1937 דלפו השמועות הראשונות על הצעת החלוקה של הוועדה המלכותית בראשות הלורד פיל. ב-28.4.37 הפליג האמיר עבדאללה – שליט עבר-הירדן – מחיפה לאנגליה, כדי להשתתף בחגיגות ההכתרה של המלך גורג' השישי. נודע, כי בעת שהותו בלונדון עמד לקיים שיחות פוליטיות בנושא החלוקה ובאפשרות צירוף החלק הערבי של פלשתינה לעבר-הירדן, תחת כתרו. כאשר עבר בארץ, נערך לכבודו מסע אהדה והזדהות המונים, בכלל זה קבלות פנים נרחבות בירושלים, בשכם ובחיפה. הדבר חזר ונשנה בדרכו חזרה לעמאן, מסע אהדה זה אורגן על-ידי הנאשאשיבים, בעוד שלחומיינים לא היה כל יד בכך. הם החרימו בהפגנתיות את קבלות הפנים שנערכו לכבודו בעת שובו ארצה. התמונה היתה ברורה – יסודות האופוזיציה בקרב ערביי פלשתינה הזדהו בבירור עם כוונתו של האמיר עבדאללה לצרף לממלכתו את החלק הערבי של פלשתינה.
אך כאשר פורסמה ביולי 1937 תוכנית החלוקה נאלצה מפלגת "ההגנה" לחזור בה מתמיכתה בחלוקה. הדבר נבע מלחץ הציבור ובייחוד מלחץ תומכיה – ובראשם אסעד שוקיירי – מקרב ערביי עכו והגליל אשר נכללו במדינה היהודית. עם-זאת ידוע, כי מנהיגי המפלגה, ראגב נאשאשיבי ויעקוב פרג', הביעו באוזני הנציב העליון את תמיכתם בחלוקה ובצירוף החלק הערבי של פלשתינה לעבר-הירדן.
הגדולה והחשובה ביותר בין המפלגות הערביות בארץ באותה תקופה היתה מפלגת החוסיינים, בראשותו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, מנהיגם האמיתי של ערביי פלשתינה. החוסיינים, יותר מכל קבוצה אחרת בקרב ערביי פלשתינה, היו נושאי הייחוד הפלשתיני, אולי משום שהעריכו כי בכל מדינה פלשתינית עצמאית שתוקם, יהיה השלטון בידם, אולם במקרה של איחוד עם סוריה או עירק ייאלצו להתחלק בשלטון עם גורמים אחרים, ובמקרה של איחוד עם ירדן אף לא ישותפו כלל בשלטון.
אך גם למופתי עצמו ולתומכיו החוסיינים היו ספיקות, התלבטויות והסתייגויות ביחס לייחוד הפלשתיני. למרות שהיה הסמל העיקרי של ייחוד זה, היה הוא גם האיש אשר גרם לטשטוש הדרגתי ברישומו של ייחוד זה. בפגישותיו הפוליטיות עם זרים, באסיפות סגורות ובפגישות פומביות, נהג המופתי לחזור ולהשתמש במשפט הבא : – "היות וארץ זו שייכת לא רק לערביי פלשתינה אלא לכל העולם הערבי והמוסלמי, מוטלת על מלכי הערבים ומושליהם החובה להדריכנו בעצה ולהחליט עמנו על…" וכו'.
אם נבדוק את פעילותו של המופתי, מאז נטל לידיו את רסן המנהיגות של ערביי פלשתינה, אחרי פרעות 1929, ועד בריחתו מהארץ באוקטובר 1937, ניווכח כי משפט זה, שהיה שגור בפיו, שיקף במידה רבה את פעילותו ואת דרכו המדינית ולא נאמר רק מן הפה ולחוץ. משמעותו הממשית של קו מדיני זה היתה שיתופם של מלכי ונסיכי ערב בקביעת גורלה ועתידה של פלשתינה ונטילת כוח ההחלטה הבלעדי בנושא זה מידי ההנהגה הפלשתינית. במילים אחרות – הפיכת הבעיה לפאן-ערבית ולא לבעיה פלשתינית ייחודית.
המופתי נקט בקו זה הן מתוך הכרתו הפאן-איסלאמית והפאן-ערבית, הן בגלל הערכתו שערביי פלשתינה עצמם הינם חלשים מדי מכדי לעמוד לבדם מול האתגר הציוני, והן בגלל תקוותו כי לקראת המלחמה, הצפויה באזור המזרח-התיכון, תזדקק בריטניה לתמיכת ארצות ערב, ותשנה, על-כן, את מדיניותה הפרו-ציונית בפלשתינה, כדי לרצותן.
ואכן, המופתי היה הראשון שיזם את המעורבות הכלל-ערבית בנושא הסכסוך היהודי-ערבי בפלשתינה ובמשך הזמן אף הצליח ביוזמתו. כל פעילות שנערכה בעולם בשנות ה-30 במישור הפאן-איסלאמי – בקונגרס המוסלמי בירושלים ב-1931, או במישור הפאן-ערבי – בקונגרס בלודן בסוריה ב-1937, היתה פרי יוזמתו הישירה או העקיפה של המופתי, שהצליח לנצל אירועים אלו כדי לקדם את הנושא הפלשתיני.
במשך מלחמת-העולם השניה ניסרו בחלל המזרח-התיכון רעיונות שונים בדבר איחודים אפשריים בעולם הערבי. נורי סעיד, המדינאי העיראקי רב ההשפעה, העלה את "תוכנית הסהר הפורה" בדבר איחודן – בשלב ראשון – של סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר-הירדן, ולאחר זאת גם איחוד עם עיראק. האמיר עבדאללה הציע, לעומת זאת, את תוכנית "סוריה הגדולה" בדבר הקמת ממלכה – בראשותו – שתכלול את סוריה, לבנון, פלשתינה ועבר-הירדן.
ערביי פלשתינה, אשר מסגרותיהם הפוליטיות נחלשו כליל כתוצאה מההתפתחויות שבאו בעקבות המרד הערבי ב–1936- 1939, לא היו מסוגלים לנקוט עמדה, אך מעקב אחרי העיתונות הערבית הפלשתינית ילמדנו כי חלקים ניכרים מציבור ערביי פלשתינה תמך בתוכניות אלו.
מכל האמור לעיל ניווכח, שאכן פעלו בזמן המנדט גורמים שדחפו לתהליך של גיבוש ייחוד פלשתיני, אך בה בשעה התקיימו גם שאיפות וגורמים שפעלו בכיוון ההפוך, כך ששתי המגמות הנוגדות התרוצצו בקרב ערביי פלשתינה, מבלי שאחת מהן תהא חזקה דיה כדי לגבור כליל על האחרת.
כפי שציינתי, החלו המלכים והשליטים הערביים במחצית 1936 להשתתף בעיצובה ובקביעתה של המדיניות הערבית בפלשתינה, אך ניהול העניינים נשאר למעשה בידי המופתי בארץ. כאשר ברח המופתי, הועתקה הנהגת העניינים אל מחוץ לפלשתינה, ולקראת 1948 עברה אף ההנהגה הממשית מידי הפלשתינאים לידי ממשלות ערב במסגרת הליגה הערבית.
התלות של הפלשתינים במלכי ערב, שהלכה וגברה מאז 1937, החלישה ללא ספק את כוח עמידתם ואת רצונם של ערביי פלשתינה והביאה לנסיגת מגמת הייחוד הפלשתיני. מלחמת 1948 היתה ביטוי למאמץ פאן-ערבי הרבה יותר מאשר ביטוי לייחוד הפלשתיני. תוצאות המלחמה היו – השתלטות הארצות הערביות השכנות על אותם חלקי פלשתינה שנשארו בידי הערבים. ירדן השתלטה על הגדה המערבית, מצרים על רצועת עזה וסוריה על מובלעת אלחמא. השתלטות זו סיפקה דחף נוסף לשלוש ממשלות אלו להבליע ולטשטש את מגמת הייחוד הפלשתיני, לבל יצטרכו, בבוא העת, להחזיר חלקים אלו. (יש לציין כי לגבי מצרים הדבר כבר בטל). אך למרות שנראה היה כי מגמת הייחוד גוועה, נשארו הפלשתינים נפרדים ומבודדים מערביי הארצות השכנות. היו לכך שלוש סיבות עיקריות :-
א. דחייתם המחולטת של הפלשתינים על-ידי ממשלות עמי ערב, שהגבילו והקשו על קליטתם והיטמעותם בתוכם, למעט ירדן, שאיפשרה לפלשתינים להשתלב בתוכה.
ב. ההחלטה המגמתית של ממשלות ערב, להחזיק את הפליטים במחנות כדי לנצלם במאבק נגד ישראל, הן במישור התעמולתי והן – בבוא הזמן – במישור הצבאי.
ג. השתמרותה של תחושת הזיקה החזקה בקרב הפליטים למקומות הולדתם : חיפה, יפו וכדומה, מבלי שהדבר יתקשר בתודעתם לתחושת ייחוד לאומי פלשתיני.
לאחר מלחמת 1948 הפכה הבעיה הפלשתינית בעיקרה לבעיית פליטים. המאבק הערבי נגד ישראל היה המשכו של המאמץ הפאן-ערבי, כשמגמת הייחוד הפלשתיני כמעט ולא מילאה בו כל תפקיד שהוא. אך בשנות ה-60 הראשונות שבה והתחזקה מגמת ייחוד זו. בין הגורמים לכך : הינתקותה של סוריה מקע"ם, שקיעת קרנה של הפאן-ערביות בהנהגתו של גמאל עבד אלנאצר, והדוגמה של "מלחמת שחרור לאומי", שערכו אנשי ה-פ.ל.ן. באלג'יר.
ב-1964 הוקם אש"פ. "יש לציין שאם-כי הקמתו נבעה מתחרות בין ארצות ערב השונות ולא מהתחזקות מגמת הייחוד הפלשתיני, הרי שהדינמיקה של עצם קיום הארגון מחזקת ומגבשת מגמה זו. לכיוון זה דחף גם הניצחון הישראלי המוחץ ואכזבת הפלשתינים ממדינות ערב במלחמת ששת הימים. כפי שציינתי בסיום דברי בנושא 'המעורבות הכלל ערבית', הרי שכיום ממורמרים הפלשתינים ומתקוממים נגד המצב הנוכחי, בו קיימת מעין אפוטרופסות כלל-ערבית עליהם, והם משתדלים לקחת את גורלם בידיהם. כיום, אכן מוסכם יותר ויותר, שלא רק מדינות ערב בצד הערבי – אלא גם הפלשתינים, בצורה זו או אחרת, ישותפו בדיונים בדבר עתידם, והייחוד הפלשתיני מוכר ומקובל.
יש עוד מיספר היבטים חשובים, הקשורים לנושאנו, שיש להתעכב עליהם, אף-כי בגלל מגבלות המקום אפרטם בקצרה.
ההיבט הדתי
המימד הדתי מילא, כידוע, תפקיד מרכזי בפרעות 1929 ; לא כך היה הדבר במרד 1936- 1939. אין כוונתי לומר שמוטיבים דתיים שונים לא צצו ועלו מדי פעם בהקשר זה או אחר. (ובמאמר מוסגר, איני מניח כלל אפשרות קיומם של סכסוך או התנגשות ערבית-יהודית כלשהם, אשר יהיו פטורים לחלוטין מהיבט זה). רצוני אך לציין, שבמרד 1936 מילא ההיבט הדתי תפקיד שולי.
החלטה בדבר מדיניות בריטית
בראשית דברי הזכרתי את המאמר בשבועון המצרי, אשר קבע שמטרת מרד 1936 ומטרת מלחמת אוקטובר 1973 היו לזעזע את הסטטוס קוו ולהכריח את הנוגעים בדבר לדון מחדש ולהחליט. והאמת היא כי מטרה זו הושגה בשני המקרים.
המרד, ספיחיו וההתפתחויות בעקבותיו כפו הן על הבריטים והן על היהודים – כל אחד בפני עצמו – את הצורך לבחון את דרכם ואת מדיניותם ולהגיע להחלטה. ובאשר לבריטים, איני מתעתד לסקר פה את מדיניות בריטניה בארץ-ישראל בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, אך אם לתארה בקצרה, הייתי מסכם ואומר שהיא היוותה נסיגה איטית והדרגתית מרוח ההבטחות שניתנו ליהודים בהצהרת בלפור ושולבו בנוסח המנדט הבריטי על הארץ.
הקו המדיני של הערבים באותה תקופה, שגרס "הכל או לא כלום", לא הקל כלל על הבריטים, שלא אצו לשנות את מדיניותם בצורה חד-פעמית וחדה, ואף לא יכלו לעשות זאת ולו רק מטעמי שמירה על יוקרתה של בריטניה הגדולה, הנסוגה כאילו מלחץ הילידים תושבי אחת מארצות המנדט.
אך במהלך שנות המרד 1939-1936 ובלחץ המצב הבינלאומי וענני המלחמה המתקרבת, החלה בריטניה בחיזוק עמדותיה במזרח-התיכון וגרסה – כמתואר לעיל – שעליה לרצות את ערביי פלשתינה המורדים כדי לרכוש אהדה ותמיכה בכלל ארצות ערב. נטישה איטית של מדיניות הצהרת בלפור לא תענה כבר על צרכיה – כפי שנראו לה אז והיא נקראה להחליט ועשתה זאת.
נציגי הפלשתינאים ומדינות ערב השכנות הוזמנו לועידת השולחן העגול בארמון סנט-ג'יימס בלונדון ב-1939. הוועידה אומנם נכשלה, אך בעקבותיה נולד 'הספר הלבן' של מקדונלד מ-1939, שמשמעותו הממשית היתה קץ התהליך, שבו סייעה בריטניה להקמת 'הבית הלאומי' היהודי בארץ-ישראל ותחילת התהליך של הקמת מדינת פלשתינה עצמאית, שתישלט על-ידי הרוב הערבי.
(בעקבות מלחמת-העולם השניה ולאחריה, התפתחו הדברים, אומנם, בצורה שונה, אך זהו כבר נושא אחר.)
במישור הכלל-ערבי החליטו הבריטים בכיוון תמיכה כללית בנושא האחדות הערבית ויוזמה לכינון הליגה הערבית.
החלטה בדבר מדיניות יהודית
גם היהודים אולצו על-ידי המרד וההתפתחויות הקשורות בו לבדוק את דרכם ולקבל החלטות בשני נושאים קשים:
הראשון : נושא הטרור הערבי דרש תשובה מיידית, לטווח קצר ; והשני : נושא תוכנית חלוקת ארץ-ישראל היה מהותי ובסיסי יותר ונוגע לעצם עתידה של הציונות והיישוב היהודי בארץ. בנושא הראשון החליט רובו של היישוב על מדיניות ההבלגה ואף נהג כך. התשובה היהודית לטרור הערבי התבטאה לא בטרור נגדי אלא בהגנה, בהתיישבות ובעליה, כאשר הנשק העברי נועד להגנה, פסיבית בתחילה ובמשך הזמן אף אקטיבית.
ובנושא החלוקה, הרי שבפני היישוב היהודי בארץ ובפני כלל התנועה הציונית הוצגה בכל חריפותה השאלה – הקיימת למעשה עד עצם היום הזה : האם עדיף לקבל מדינה ועצמאות בחלק מארץ-ישראל המערבית או להמשיך להיאבק ולחתור – מבלי להיות בטוח כלל בתוצאה הסופית – לעצמאות בגבולותיה של כל ארץ-ישראל. גם בשאלה זו, ולאחר בירורים נוקבים וכואבים אשר חצו את החלוקה המפלגתית המקובלת, החליט הרוב על קבלת עקרון החלוקה, דהיינו, שעדיפה עצמאות מיידית בחלק מארץ-ישראל המערבית. (וכך למעשה התפתחו הדברים כתוצאה ממלחמת השחרור.)
ההיבט האחרון, שבו אעסוק במסגרת זו, הוא :

המרד והשלכתו על מלחמת השחרור
על חלק מסוים מהיבט זה, וכוונתי לנושא "המאבק המזוין" ולהשפעת המרד על ה"מעורבות הכלל-ערבית" בסכסוך, שגררה בעקבותיה את כניסת הארצות הערביות למלחמה נגד ישראל – כבר עמדתי.
אתעכב עתה בקצרה על המישור התוך-פלשתיני עצמו.
בשלביו האחרונים הידרדר המרד למעין מלחמת אחים, כאשר כנופיות החוסיינים לוחמות והורגות בכנופיות "השלום" הנאשאשיביות, ולהיפך. אביא בהקשר זה סצינה המתוארת בספרו של אחמד שוקיירי, היו"ר לשעבר של אש"פ. הוא מתאר כיצד ישב פעם בחדר בביירות, ועימו המופתי חאג' אמין אל חוסייני ומדינאי לבנוני מסוים. לחדר נכנס שליח מהארץ, שהודיעו כי אחיו (של שוקיירי), שהיה רופא בכנופיית "שלום", נהרג על-ידי כנופיות המופתי, השתררה דממה מעיקה, ואז פתח המדינאי הלבנוני ואמר בערך בזו הלשון:
לבריטים, ליהודים ולערבים דבר משותף. בריטים הורגים ערבים, יהודים הורגים ערבים, ואף ערבים הורגים ערבים. למרבית הצער ורוע הגורל, הערבים הורגים ערבים הרבה יותר מאשר הבריטים והיהודים גם יחד.
אמת זו משקפת במידה רבה את הפיצול ואת ההרס הפנימי של הציבור הערבי הפלשתינאי בעקבות המרד, הרס שממנו לא הצליח להשתקם. לקראת מלחמת השחרור ב-1948 היה הציבור הערבי חסר הנהגה וחדל להוות גורם פוליטי וצבאי העומד ברשות עצמו. את המלחמה עבורו עשו בעיקר אחרים – בייחוד בשלביה האחרונים – והם לא עשו זאת היטב.
*המונחים "ארץ-ישראל" ו"פלשתינה" משמשים לחילופין להגדרת ארץ-ישראל המערבית בגבולותיה המנדטוריים. המונח "פלשתינה" יחזור בעיקר כאשר הדברים יתוארו מנקודת הראות הערבית. יש אף לציין שרוב המקורות להרצאתי זו הינם ערביים ומציגים את נקודת הראות הערבית.
ביבליוגרפיה:

כותר: המרד הערבי בשנת 1936 בפרספקטיבה של העימות היהודי – ערבי בארץ-ישראל
מחבר: תגר, יהודה

שם הספר: הציונות והשאלה הערבית : קובץ מאמרים

תאריך: 1996
בעלי זכויות : מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

הוצאה לאור: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל

הערות: 1. קובץ מאמרים זה מקורו בימי עיון שקיים מרכז זלמן שזר.

החלוץ הטיפוס, הדרך

מהי התורה החלוצית? האם קיימת? האם הראשוניות של החלוץ, לקיחת האחריות על הגשמת חזון, פריצתו הקיומית את מה שנראה כגבולות המציאות, מצטרפים לכלל תורה? לכאורה החלוציות היא יותר מצב רוח או נכונות ואין היא קשורה לתוכן מסוים. החלוץ אינו מלך או מנהיג, אינו כהן נביא או חסיד אך נראה לי כי בפרספקטיבה ניתן לומר כי החלוץ הוא טיפוס שייכנס לא רק להיסטוריה של היהודים אלא יהיה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של היהדות. היא דמות מתגלגלת ומשתנה ובכל זאת מקיימת בתוכה תחושה של מסורת, של השראה העוברת ממצב למצב. מצטרפת לעלילותיה רפלקסיה , חשיבה , התבוננות ותרבות. כמו דמותו של הצדיק החסידי או הגאון, כמו הרב והתלמיד חכם החלוץ לומד מדורות קודמים ומוריש לדורות אחריו דרך התייחסות, ביקורת, הערכה. החלוץ היא דמות מופת המועברת מחבורה לחבורה, ממצב היסטורי למצב היסטורי. יש לה סיפור ויש המנסים להתכחש לו או לפורר אותו.
א.
אחד החלוצים בעלייה השנייה סיפר כי הרכילות בדגניה לחשה כי במגדל נודע אדם. החליט המספר לנסוע למגדל לראות אם אכן התגלה בה אדם. כשהגיע למגדל ראה על גג אחד הבתים איש פרוע שיער הנואם כל הזמן על האדם ועל מה שצריך להיעשות והוא מוקף אנשים התוהים על יכולתו. כשחזר מחפש האדם לדגניה שאלו אותו על שמצא והוא השיב : 'האדם הזה שביקשתי למצוא בו אדם- לא אדם.' הוא בחן את האיש לא על פי קנה מידה הומניסטי אוניברסלי או על פי קנה מידה של יהודי מסורתי . הוא התבונן בו כחלוץ המחפש דמות להזדהות . אחרי התבוננות הוא חש כי אין הוא המופת שהוא מחפש. לפני כמה זמן הגיעו לידי פרקי זיכרונותיו של חלוץ אחר. הוא נזכר באנשים בהם פגש בארץ עם עלייתו. והנה הופיעה שוב דמותו של האיש ממגדל.
'הבולט מכולם היה יוסף קיציס. בשנת 1913 הוא עשה על כולם רושם מוזר. כי דבק בתורת טולסטוי שהטיף לחיי טבע. הוא נהג ללבוש בגדי בד כותנה ונעל נעלי בד עם סוליות עץ. היה צמחוני נלהב והטיף לחיים של הינזרות מכל דבר שיש בו שמץ של ניצול הזולת וניצול בעלי חיים. בלכתו ברחוב הסתכל שמא ידרוך חלילה על יצור חי כלשהו. הוא היה מפורסם בכושר הדיבור שלו ובכישרון הוויכוח. עד מהרה התפרסם בכל אזור הגליל ויהודה. היות והוא היה צמחוני מובהק אפשרו לו פינה נפרדת בחדר האוכל שלנו והוא סידר פינת בישול, אך לא הרבה זמן נשאר בודד בשולחנו. נמצאו חברים שדבקו בתורתו ובנוהג אורח החיים שלו. כך נוצרה קבוצה קטנה, שכללה שני בחורים ושתי בחורות, שחיו חיים משותפים בצד המטבח הכללי. הם שימשו מקור משיכה להרבה אנשים שבאו להכיר את יוסף קיציס ואת תורתו וגם להתווכח עמו. (זלמן כץ 53- 54).
יוסף קיציס זה, הצמחוני הטולסטויאני המדבר בלי הרף היה לימים לקומוניסט אדוק ושקל להתיישב בבירוביג'אן אך אשתו בתיה שהיתה עמו במגדל וזכרה כנראה מהיכן החל לא הסכימה בשום אופן ובמקום להתיישב במולדת האדומה הוא הפך לאחד ממנהיגי האיגוד המקצועי של ההסתדרות- מפא'יניק אדוק. בכל גלגוליו אלו נראה כי לא וויתר על הזדהותו עם דמותו של החלוץ. דמות של אדם המחבר אורחות חיים עם משימות הדור, מודע ליחד ומסרב לבטל את יחידותו. איש פוליטי המבין שחזונו לשינוי העולם מחייב אותו בחיי היומיום. אולם במקרה שלו כמו של רבים מחבריו הוא לא התמודד עם אחת התכונות בהם היו החלוצים מאד גאים אך דווקא לא תמיד הצליחו להגיע אליה : היכולת לשתוק. לא לנאום יותר מדי. לעבוד במקום לפטפט. להותיר דברים לא אמורים. לא להיכנע להיבריס של ווידוי .
הגעגוע אל דמות של חלוץ היתה מקור לביקורת מתמדת על החלוצים הקונקרטיים. פעם ביקרו את החלוץ וגילו בו אטימות רוחנית המסתתרת מאחרי פולחן עבודה ושיגרה ופעם ביקרו אותו על התלהבותו הרעיונית המסתירה חוסר יכולת לאחוז במעדר. פעם ביקרו אותו על שהוא מסתיר רגשות ופעם על פתיחותו היתרה. פעם ביקרו את התמכרותו לביצוע משימות שאיבדה את הרגישות האנושית ופעם את רגישותו היתרה ששיתקה את המעשה. אהבו את המשמעת בה ניחן תמיד ואת חתירתו לאותנטיות. לעמידה מאחרי חזון, את העזתו ליצירת אורח חיים ואת פריצתו אל אופקים חדשים. גם בהילה שליוותה את החלוץ וגם באירוניה שליוותה את מעשיו היה ברור כי אין הוא עשוי מקשה אחת. שיש בו הרבה סתירות. עם השנים גם המצבים ההיסטוריים עמם התמודד השתנו ולא היה ברור מתי הוא מתאים את דרכו ומתי הוא נשאר תקוע בנוסטלגיה ובשמרנות. ובכל זאת גלגולם של החלוצים לדורותיהם , הדיאלוג הסמוי והגלוי שקיימו ביניהם, המסורת שהתגבשה מסביבם עשירה ומעוררת השראה.
ב.
ננסה לעקוב אחרי קווים להתפתחות דמותו של החלוץ, אחרי חלק מן ההגות שליוותה את צמיחתו ואת התמורות ההיסטוריות בתוכן הוא פעל. את יצירתו ואת כישלונותיו.
דמות החלוץ הושפעה מן המפגש בין הנוער היהודי ובין המהפכן הרוסי בסוף המאה התשע עשרה . זה הנארודניקי האציל ההולך אל העם. המתחיל לעבוד כדי להיפגש עם העם וכדי לגאול את נפשו שלו מהפרזיטיות של המנצל. הוא המערער על ערכי החברה המקובלת , מתמרד נגד העריצות ומוכן לשם כך להיכלא בבית האסורים ואפילו למות. התמסרות אידיאליסטית זו לרעיון תחייב אותו לעתים קרובות לוותר על הקמת משפחה ולבדוק מוסרית כל צעד שהוא עושה . מסורת זו שהתפתחה בנוער הרוסי, באינטליגנציה הרוסית, הולידה מצד אחד את הקאדרים הפוליטיים של מפלגות המהפכה ומצד שני את אנשי הקומונות המחפשים את דרך היחד. שאבו ממנה הן מרכסיסטיים שהאמינו במהפכה הכלכלית פוליטית הנכפית על ידי התנאים והן האנטי מרכסיסטיים שהאמינו במהפכה הנובעת מהאישיות והרצון.
מהתנועה המהפכנית למד החלוץ את האמון בסוד המקשר את בני החבורה תחת כנפי המשימה המחתרתית. הוא למד את אמנות בניית הסליקים לנשק וכתבי יד. הם למדו להעריך את הפועל ולהזדהות עם הלוחמים בעוול החברתי. הם התנסו כמוהם בעבודת כפיים ובתשוקה הפוליטית להשפיע על החברה. חלוצים ביקרו את המסורת המהפכנית אותה העריכו. למדו מקורות מהפכנים שקדמו להם ושפעלו במקביל להם שחבורות סוד הן מבחן מוסרי קשה. יש בתוכן גרעין של התנשאות, לא דמוקרטי גם אם הן לוחמות למען הדמוקרטיה. הן עשויות לנצל אמון ולכפות פתרונות ללא שיקול דעת משותף. חבורות של חלוצים ביקרו זו את זו בשם הרעיון הדמוקרטי התובע לפתוח סודות ולפזר סמכויות אך הן ביקרו זו את זו גם בשם התפישה של אליטה משרתת שאינה יכולה להכיל את כולם בלי לשקוע . הסוד של קבוצה חלוצית אחת עמד מול הגילוי של השנייה.
הופעת דמותו של החלוץ הציוני היתה קשורה באכזבה מן האופי של המהפכן הרוסי. הנוער היהודי התאכזב מהגילוי כי המהפכנים הרוסים אותם העריץ כל כך לא רק שאינו מגלה הבנה ליהודים הנתונים תחת נגישות של פוגרומים אלא שחלק גדול ממנו רואה בפוגרום התעוררות של סערה עממית שתוביל בסופו של דבר למהפכה אליה חתר. בעת התרחשו ההתנכלויות נגד היהודים משכילים נאורים שתקו והיו שאפילו התלהבו . כתגובה לכך נוצרה תנועה נגדית של צעירים יהודים שבסיסה היה אחריות לעם היהודי. חלק מהם הלכו בדרכים של חובבי ציון ופנו לפעולה למען ארץ ישראל חלק נאבק להתעוררות מהפכנית יהודית המכוונת לשינוי המשטר ברוסיה כדי לזכות באוטונומיה תרבותית יהודית. חלק אחר הפנו מבטם אל האפשרויות האוטופיות הגנוזות בהגירה לארצות הברית.
המפגש של צעירי היהודים עם המסורת המהפכנית היה מפגש טעון גם במסורת יהודית דתית שהעמיקה את מאבקה על נפש הדור הצעיר היהודי וגם ברעיונות שנשאה הטמיעה היהודית. על החלוץ השפיעה תנועת המוסרניקיות שצמחו בקרב המתנגדים לחסידות. ממנה למדו החלוצים להקפיד מאד על הענווה, על מילוי מצוות שבין אדם לחברו מתוך ניתוח עצמי אכזרי . השפעה ניכרת היתה גם לקהילה החסידית המתארגנת מסביב לאישיות וליחד. המקשיבה לכריזמה ומתחברת לעדה באמצעות ריחוף הנפש , הניגונים והריקוד האקסטטי. החלוצים ירשו מההשכלה היהודית שהיתה לאורח חיים את התביעה להגשים אידיאלים מוסריים כלל אנושיים ולהשתחרר מעומס של קונפורמיות חברתית. ממנה הם גם למדו לחפש מקור השראה בספרות חדשה הן הכללית והן העברית.
לראות באמנות ביטוי לשחרור אישי וחברתי. החלוץ צמח בתוך המעבר הדרמטי לחילוניות וההתגוננות הסוערת של הדת המאוימת והקהילה הסדוקה. הוא חי בזעזוע הגדול שעבר על המשפחה היהודית, על הקהילה ועל צעירי הדור.
בחיי הצעירים היהודים של תחילת המאה הדהדו ימי הקאנטוניסטים, הילדים היהודים שנמסרו על ידי הקהילה לחינוך מחדש ולשירות צבאי ממושך בצבא הצאר . החלוצים צמחו בימים בהם הוטל על הצעיר היהודי הגיוס הכללי לצבא הצאר האנטישמי מסוף המאה התשע עשרה . הגיוס לצבא חשף את חולשתו של הדור המבוגר. הוא עקר את הצעיר מסמכות בית ההורים. ההורים לא יכלו לגונן על בניהם מפני איום התלישות וחוסר המטרה. . הצעירים מצאו עצמם מחוייבים לסלול לעצמם דרך עצמאית .
ג.
המילה חלוץ הופיעה בכתבי משכילים יהודים כרמז ראשון לחלוצים שלפני המחנה מתוך מקורות מקראיים . כבר בעלייה הראשונה מייסדי ראשון לציון קראו לעצמם חלוצי יסוד המעלה.
מנחם אוסישקין מצעירי תנועת ביל'ו , סטודנטים שקלטו וביקרו את המסורת המהפכנית, הציע בסוף המאה התשע עשרה שלנוכח המשברים הגדולים שעוברת תנועת חיבת ציון ולנוכח הסיפורים הקשים המגיעים ממתיישבי ארץ ישראל יש להקים תנועת צעירים המתנדבת לשלוש שנות שירות בעבודה לבניית ארץ ישראל . הוא הציע כי משך שנות שירותם הם ישמרו על רווקותם. כך יוכלו לעמוד בעול ולבצע את משימתם ולא להיכנע לעומס שמטילים חיי משפחה. הוא הציע לקרוא לחבורה של היוצאים לשנות השירות 'בני עקיבא'. השם זכה לגלגולים מעניינים בקורות החלוצים על דורותיהם.
הצעיר בר בורוכוב שהיה מושפע מאוסישקין הציע בראשית המאה העשרים תפישה מרכסיסטית מיוחדת לעניין החלוציות. כאשר פרצה המחלוקת על אוגנדה מינה אוסישקין אותו ואת ז'בוטינסקי הצעיר להביא את המסר של התנגדות לאוגנדה בפני הדור הצעיר. הוא היה צריך להסביר למה יש לתמוך ברעיון של ארץ ישראל לקבוצות של אידיאליסטים צעירים לנוכח העובדה שהוא כסוציאליסט מחוייב למצוא דרך להמוני בית ישראל ולא לנבחריו. הוא הבין שהמוני בית ישראל לא יכולים עדיין למצוא את דרכם ארצה מפאת הגבלות על העלייה ועל רכישת האדמות ומפאת המשטר השורר באימפריה העותמאנית. הארץ לא יכולה לקלוט את מי שזקוק לה. הוא האמין כי תנאים אלו ישתנו. הגלות לא יכולה לשאת את העם היהודי העובר תהליך של חורבן כלכלי בצד האיומים הפיסיים להם הוא נתון. בתנאים אלו המוני היהודים יצטרכו לבנות לעצמם כלכלה אלטרנטיבית במסגרת פוליטית שתקום בארץ ישראל. אולם כדי שהארץ תוכל לקלוט את הזרם הסטיכי שיקיף את המוני בית ישראל יש להכין את הכלים ואלו יגובשו על ידי תנועה תיראפויטית של מעטים, על ידי קבוצות של אידיאליסטים הלוקחים על עצמם את העול להיות חלוצים. הם יבנו את היסודות מתוך מודעות כי הם סוללים את הדרך לתנועה העמוקה והרחבה של ההמונים. בורוכוב כבר הכיר את החבורות הראשונות של החלוצים הסוציאליסטים שהגיעו ארצה. הם היו חבריו למפלגת פועלי ציון. הם היו צעירים, רווקים, נודדים ומשימתיים. באותה תקופה גם נולדה תנועה בהשראת המסורת של ביל'ו ה'בילויים החדשים'.

בארצות הברית קמה ב1905 קבוצה של צעירים בבית הספר החקלאי של יק'א וודווין.הם השתמשו בשם חלוצים וקראו לעצמם ' האיכר הצעיר' . גרעין החלוצים מאמריקה יהיו לימים בין מקימי מושב העובדים הראשון בנהלל. גרעין של 'הבילויים הצעירים' שראו עצמם יורשי תנועת הצעירים המהפכנים היהודיים ביל'ו יוצאי העיר רומני הקים את דגניה. מסביב לקבוצות החלוצים הללו וחלוצים בודדים שהתארגנו לעלייה מ1904 כבר החלה להתרקם גם הילה וגם ביקורת. בקרב אנשי העלייה הראשונה, המתיישבים במושבות ובעיר היה מקובל לקרוא לצעירי העלייה השנייה
'חולוצים' . זה היה שם גנאי לחלוץ. הוא נראה כרווק מחוסר כל, נווד ובלתי יציב, בעל תביעות רוחניות מיותרות ומסתפק במועט. מי שאינו יודע להסתדר אך יודע להתעמת עם אלה שקדמו לו. לעתים ראו בו אפילו מי שמתיימר לשאת במשימות נעלות בעוד שלמעשה נמלט משירות צבאי בצבא הצאר במיוחד לנוכח מלחמת יפאן רוסיה. ה ' חולוצים' חיו מחוסרי כל אך הביאו עמם ציפיות גבוהות. הם היו ביקורתיים כלפי אלו שקדמו להם. בביקורתם הם איימו על סמכותם של האיכרים הוותיקים ולא תמיד כיבדו את מנת הסבל שהיתה מנת חלקם שנים קודם. זה לא מנע מהם להתאהב בבנותיהן של האיכרים ולפתות אותן לנדודים וחוסר כל. סמכותם המוסרית של החלוצים הצעירים איימה. העולם הרוחני הרדיקלי אותו הביאו ארצה התנגש עם כניעתם של הוותיקים לממסד של הבארון רוטשילד ויק'א.
לימים אנשי העלייה הראשונה נקראו חלוצי החקלאות העברית בארץ ישראל. במידה רבה זו היתה אמירה רטרוספקטיבית. בתקופה שכבר התקבל על דעת הרבים כי חלוץ הוא דמות מופת הם גילו שהם דיברו פרוזה ולא ידעו זאת. שהם כבר היו חלוצים לפני שאלה הקוראים לעצמם חלוצים הגיעו ארצה.
הגעגוע של צעירי העלייה השנייה לחידוש דמותו של האדם, נטייתם להביא כל שאלה לרמה עקרונית, האינטנסיביות של קריאתם את ספרות התקופה, הן היפה והן הספרות הפוליטית מהפכנית והשאלות הרדיקליות שהביאו אל חייהם חייבו לבנות דמות על , מופת אישי.
ד.
נקודה ארכימדית חשובה להבנת צמיחתו של דמותו של החלוץ היתה טמונה בשאלת הנשים. הנשים לא שוחררו בתקופת העלייה השנייה. החלוקה המגדרית היתה ברורה, גם חלוקת העבודה נשמרה בסך הכל אולם השאלה של שחרור הנשים צפה באוויר. היו נשים שהעלו אותה בגדול והיו גברים שהבינו ששחרור היהודי ושחרור הנשים קשורים זה בזה. נשים עמדו במרכז התנועות שהאמינו בגיבושו של דמות החלוץ . ניסיונותיה של מניה שוחט להקים קומונה וקומונות של נשים. הקמת חוות העלמות בכנרת בניהולה של חנה מייזל, ניסיונותיהן של נשים לעבוד כפועלות בשדה , חיפושי הדרך של המשפחה השוויונית בדרכם של חיותה ויוסף בוסל, הקמת הכלים לפגישת הנשים הפועלות והקמת קבוצות של נשים בסיום מלחמת העולם הראשונה הם רק כמה תחנות בדרכן של נשות העלייה השנייה לעורר את שאלת הנשים כשאלה עקרונית בבניית דמותו של החלוץ בארץ ישראל. לימים בעלת התפילה של תנועת הפועלים תהיה המשוררת רחל. בשיריה שנכתבו בימי העלייה הרביעית וראשית העלייה החמישית היא תשרטט את דמות החלוץ , את לבטיו ואת דרכו. שירתה תהיה מקור השראה חשוב לדורות של חלוצים : היא ביטאה את האתוס של החלוץ. החלוץ הוא איש של יחד, איש אוהב וכואב, איש עבודה המודע לנוף, מודע לעול המוטל על מי שחותר לחיות חיים אחראיים, הוא איש יצירה וביטוי עצמי. אל לו להתרומם אל השמים התולשים מן המציאות , אל לו להסתגל אל המקובל והמסורתי ואל לו להיכנע לשיגרה.
ה.
דמות מופת לחלוצים מתקופת העלייה השנייה היתה דמותו של אהרון דוד גורדון שהקדיש את חייו בארץ לעבודה חקלאית, להגות, לליווי והזדהות נפשית עם החלוצים הצעירים . דמותו והגותו השפיעו על חלוצי דורו אך גם על אנשים שהיו רחוקים עדיין מן המפעל הציוני. רשימותיו החתומות כ'פועל זקן' בעיתון הפועל הצעיר (הן נכתבו כשהיה גורדון בשנות החמישים הראשונות לחייו) הגיעו לגרמניה ובגרמניה תורגמו לגרמנית. הוא קרא ואתגר נוער יהודי שחיפש את דרכו. הוא קרא לחידוש בחייו של הנוער היהודי, לשיבה לטבע מתוך תחושת אחריות לעם היהודי באשר הוא וכבוד למסורתו.
ההוגה והמנהיג הציוני מרטין בובר שהיה עורך העיתון של ציוני גרמניה ראה באהרון דוד גורדון את האיש שהגשים את החזון של הנוער היהודי. באותה תקופה היה מרטין בובר מיסטיקן שביקש להפוך את המיסטיקה על פיה ולכונן כאן על פני אדמה חיים של התנסות על ידי דו שיח. הוא היה לציוני המחויב לעולם הזה, לחברותה, לדיאלוג הבין אנושי. למרות שלא היה חלוץ הוא הצליח לבטא את הזדהותו עם החלוצים במיוחד מתוך קריאת דמותו של א.ד. גורדון. כמוהו הוא כפר בבניה מכנית של ממסדים. הוא האמין כי יש לכונן דמות של יחיד אך לא של בודד המנותק מזיקה לחברו. דמות אנושית המתנתקת מאגואיזם המתנער מאחריות מוסרית ומקולקטיביזם המבטל את היחיד. כא. ד. גורדון הוא האמין כי יש להפוך את הפעילות בעולם למרכז החיים. שיש להגן על האדם מפני ניוון ממסדי, מפני יצרי שלטון וניכור. מרטין בובר היה המורה של צעירי היהודים בגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה מראשית המאה העשרים. הוא הדריך את הנוער היהודי והיה להם מקור השראה. הוא עצמו לא היה חלוץ. הוא לא עבד בשדה ולא רקד כגורדון עם חבריו. הוא לא חי בחבורה ואפילו לא הצטרף לחניכיו בעלייה ארצה עד שחרב לא היתה על צווארו ערב מלחמת העולם השנייה. אך הוא היה האיש שמהרבה בחינות נתן לחלוציות פירושים והפך אותה לרעיון מגובש. הוא היה האיש שניסח את הרעיון כי החלוץ הוא איש ההגשמה . אחרי מלחמת העולם הראשונה התכנס כינוס של אנשי הפועל הצעיר עם צעירי ציון ובו נפגשו פגישה יחידה א. ד. גורדון ומרטין בובר. פגישה זו היתה חשובה מאד למרטין בובר. גורדון נפטר ב1922 .
ה.
ב1927 כותבת החלוצה עליזה פאס השוהה במקום הכשרה בגרמניה מכתב לחבר שלה. היא חברה בקבוצת חלוצים הקוראת לעצמה 'חירות' על שם מאמר של בובר הנקרא חירות .
'אמש גם קראנו בכתבי בובר- ב'חירות'. אני חפצתי לקרוא את דבריו ואתי הסכימו כל האחרים. הדברים זעזעוני עד היסוד בי; נוכחתי, כולי תימהון, ע'ד כמה מרובה על הקורא השפעתו של בובר ומה עמוקה ההזדעזעות הנגרמת לאדם מהרצאת הדברים של הוגה דעות זה. תוך כדי קריאה הרהרתי בך ופתאום ראיתיך לפני בבהירות כה גדולה. זה קורה לי תמיד אחרי כל פגישה אתך. מרגישה אני אז את הרצון להתעוררות , צורך עמוק לתרבות, ועלי נושבת רוח של רליגיוזיות. לזה מתכוון בובר באומרו, ש'הסמל האלוהי טבוע עמוק עמוק בלב האדם מזה אלפי שנים, והוא נראה לאדם תמיד בהסתכלו ישר לעיני הרע.' ועוד : 'התגלותו של האלוהים היא שלמה, בשעה שאדם מושיט ידו לחברו'.
עליזה פאס ביטאה כאן את התביעה המתמדת מן החלוץ לא רק לעמוד במשימות, לפרוץ אל הראשוני, לחולל שינוי מבני עתידי אלא להעיז לחוות את היחד, להיות מוכן לזיקה עם חברים. זוהי החברותה לה הטיף בובר ואותה לא חווה. עליזה פאס התנסתה ביחד אך גם הכירה את גבולותיו של. היא כותבת במכתב 'אמרתי להם כי היותנו יחד בתמידות העירה בי כיסופים להתייחדות, ויש שההמולה הבלתי פוסקת של הסביבה מכריחה אותך להיזקק לאותה תחושה של נים ולא-נים, בשכבך במיטה, כשאתה שרוי בחשכה, שוכב אפרקדן ונפשך מתחמקת מתחת ידיך ומפליגה למרחקים…
ו.
האדם שהשפיע מאד על החלוצים אנשי העלייה השנייה בנוסף על גורדון היה יוסף חיים ברנר. כמו גורדון הוא לא ראה בהיסטוריה הפוליטית על נפתוליה תהליך הכרחי להגשמה של מה שהוא האמין. הוא לא האמין כסוציאליסטים אדוקים בני זמנו כי ההיסטוריה מובילה בהכרח אל החזון הסוציאליסטי. לדעתו תהליכים הכלכליים אינם מובילים בהכרח אל המהפכה המיוחלת. הוא חשד כי הטוענים טענות כאלה למעשה משקרים את עצמם . אמנם יש לשאוף לצדק, יש להיאבק על שוויון ערכו של האדם, על הערכת עבודתו, על צדק חברתי, אך המאבק הזה לא יכול לצאת מתוך הנחה כי אנו יודעים מה יקרה. המפגש שלנו עם הסבל, קוצר ההשגה , המוות לא יכול להתנהל על פי מאוויינו אלא למרוד בנסיבות שנראות כל כך ברורות. הקיום האנושי הזמני כה סותר את היומרה לנצחיות שמבטיחות הדתות והתנועות הסוציאליות. 'נצח נצח קר, אני מושיט אל מולך את לשוני החמה' אומר ברנר באחד מסיפוריו. ובכך קובע כי העיקר הוא היכולת האנושית למרוד בגורל , במה שנראה כי הוא בלתי נמנע. את דמותו של החלוץ יש לראות כמי שיוצא נגד מה שנראה הכרחי, כמרד נגד הקונפורמי, נגד חגיגתם של אנשי השררה וקהות החושים אך גם נגד חוסר אונם של החלשים המפנימים את חולשתם ונכנעים לרוע . לדעתו עדיפה חולשתם המודעת והמורדת של החלשים מאטימותם ובריאותם המדומה של בעלי הכוח. יש לחתור לחיים בריאים ומודעים של שוחרי עבודה ואנשי אמנות כנה . יש ללמוד לקרוא את ההיסטוריה ולפעול בה אך בלי לקוות כי נוכל לקבל ממנה השראה. אין בה הבטחה לשחרור. החלוץ הוא מי שמודע, מי שנאבק מי שמורד. ברנר הזדהה מאד עם תפישת החלוצים בני דורו שראו בחיי היומיום, בעבודה החקלאית, בהושטת היד לעזרה, הוא האמין כי הספרות בשפה העברית היא חלק מהמרד בו האמין, גם כי בה יש מאבק קיומי גדול על חיי משמעות וגם משום שאין ביטחון כי היא תתקיים בעתיד. וזאת בתנאי שלא תסתתר בפראזות ולא תתקע בבוסר. ביקורתו על העם היהודי היא גדולה מאד אך הוא מאמין כי בתרבות היהודית התגלתה גם הרבה אותנטיות . לדעתו יומרתם של המתבוללים היהודים להיות תרבותיים יותר, יפים יותר היא יומרה ללא כיסוי. הם המייצגים את הביטול העצמי ואת השררה המתרחקת מהמציאות האנושית בה מצויים היהודים. שני המורים של התנועה החלוצית גורדון וברנר לא היו פוליטיקאים במובן המקובל. הם נאבקו לא באמצעות הכרעות פוליטיות ואמונה במפלגות פוליטיות. האם בכך תרמו לתנועות החלוציות שראו בהם מקור השראה ? מצד אחד נראה כי בכך חילצו את הפועלים מראייה מצמצמת ומ'אמיתות שבדיסקוסיה' כמו שקרא לכך בר בורוכוב , אמיתות שנובעות מכוח הרטוריקה ועוצמתה ולא מתוך התבוננות או נחישות אופי המבקש להוציא אל הכוח רעיונות וחלומות חברתיים. מצד שני נראה היה כי תלמידיהם דווקא היו חסידים מושבעים של מפלגות. האם השאיפה לחרוג ממסגרות מפלגתיות טיהרה את החלוץ מהשטחיות ויצרי השלטון שהתגלו בחיים הפוליטיים או שעשתה את החלוץ למי שנתלש מאחריותו לכוחות פוליטיים ? האם החלוץ באמת שוחרר מאינטרסים של כוח או שלמרות פעילותו הרבה הפך ליפה נפש המשוחרר משיקולי 'מרתפי הפוליטיקה' ובכך השאיר אותם לידי שיכורי שלטון ?
ז.
האיש שלו אנו חייבים את הפיכת החלוציות מרעיון היולי של יחידים וחבורות זמניות של צעירים לאורח חיים לרבים היה יוסף טרומפלדור. גלגולי חייו של יוסף טרומפלדור והכרעותיו המוסריות גלגלו אותו למלחמת רוסיה יפאן, לשבי במחנה שבויים ביפאן בו עיצב תכנית להקמה של מושבה סוציאליסטית בארץ ישראל. הוא היה גיבור רוסיה וזכה להיות מן היהודים היחידים שהיו קצינים בצבא הצאר האנטישמי . עלה ארצה , בנה קבוצה שיתופית במגדל ועם עזיבתו את הקבוצה חי בדגניה כפועל בודד. במלחמת העולם הראשונה עבר למצרים והתנדב לגדוד נהגי הפרידות האנגלי שלחם בגליפולי ונקרא ללונדון כדי לנסות לארגן גיוס לגדודים העבריים בסיום מלחמת העולם הראשונה. המועמדים לגדוד היו צעירים יהודים מרוסיה שישבו באנגליה. הם לא נענו לתביעתו של טרומפלדור להתגייס לצבא הבריטי והוא העדיף לשוב לרוסיה המהפכנית. שם פגש את הנוער היהודי מוכה על ידי המלחמה והפוגרומים. ברוסיה הוא עמד בראש וועד החיילים היהודים שבצבא הרוסי שייצג 430.000 צעירים. כשנוכח כי לא יוכל לארגן גדוד בצבא האדום להגנת היהודים החליט לעמוד בראש אגודת הצעירים הארצית שנקראה החלוץ. החלוץ היה לתנועה . בכל עיירה ועיר בה חיו צעירים יהודים החלה להתארגן קבוצה של חלוצים כדי להכשיר עצמם לעלות ארצה. הם עבדו בחוות , הכשירו עצמם כפועלים והתגבשו כקבוצות. החלוץ היתה תנועת רבים. מקור השראתם היו החלוצים מהעלייה השנייה וסיפור המתיישבים מהעלייה הראשונה.
בנפילתו של טרומפלדור בתל חי היתה קריאה עזה לחלוצים שארגן לעלות ארצה. הם גנבו גבולות, פרצו לארץ והחלו לרקום חלום מחודש של הגשמה חלוצית.
ז'בוטינסקי שהעריך את טרומפלדור עד כדי כך שקרא לתנועת הנוער של התנועה שהקים בשם ביתר , ברית טרומפלדור, הגדיר את טרומפלדור כחייל. כמי שמוכן לקבל על עצמו כל תפקיד, כמי שמשרת את האומה בלי להרהר, בלי לערער. הוא חייל המקריב עצמו. למרות שז'בוטינסקי לא היה בעד עמידת גבורה וקרבן בתל חי כי האמין כי אחרי מלחמת העולם הראשונה בורסת הדם בעולם היא כזו שאין ערך לדם הנשפך היה לו ברור כי טרומפלדור האיש שצוואתו היתה 'טוב למות בעד ארצנו' (ז'בוטינסקי וברנר היו אלו שניסחו כך את המשפטים הפחות ברורים שטרומפלדור אמר לרופאו באותה רוח בדרכו האחרונה). לדעתו של ז'בוטינסקי הקרבניות למען המטרה הנעלה היא העיקר . החלוצים תפשו את טרומפלדור אחרת. לדידם העיקר בטרומפלדור החייל היא אנושיותו, אחריותו האנושית והיהודית הכוללת. הוא מקור השראה כי גילה יכולת נדירה לעצב את החברה עליה חלם ולמענה נאבק. לדידם הוא היה האיש החופשי, הבונה, החי מתוך תחושת שוויון ערך עם חייליו והמתכנן של המושבה הסוציאליסטית בארץ ישראל. הוא המעורר לעלייה לצורך בניית חברה ומשק. הוא לא מקבל מרות הוא יוצר סמכות פנימית על פי המפעל שהוא בונה עבור חבריו הרבים. אין הוא איש המאמין בקרבן אלא בעבודה בהגנה ובשלום . אנשי הנוער העובד שבאים לתל חי כל שנה פוגשים שם את אנשי ביתר שהכריזו על עצמם שהם אינם רוצים לראות עצמם כחלוצים אלא כ'חיילים אלמונים' בשירות המדינה היהודית שתקום.
ח.
שאלת הקשר בין הקרבניות והחלוציות היתה שאלה קריטית. מסביב לתביעה להפוך לחלוץ היה תמיד טעם לוואי של תביעה לקרבנות. א.ד. גורדון נאבק מול נטייה זו בתוקף. הוא חשש מנזירות, מהסתתרות מאחרי ייאוש 'קטן' , מאלימות והסתר פנים מחברים, ממתח הנכפה על האנשים לא כדי להגן על יצירתם אלא כדי לכבות חלק מכוחם היוצר כדי להיות אנשים ממושמעים.
י.
יצחק טבנקין היה מחשובי מעצבי דמותו של החלוץ. הוא עצמו איש העלייה השנייה , ממייסדי קיבוץ עין חרוד בתקופת העלייה השלישית ושליח לחלוצים בתקופת העלייה הרביעית והחמישית. הוא היה למדריך רעיוני, למנהיג החבורה כשהוא מייצג גם את דור החלוצים הראשונים וגם מייצג את הצעירים חברי ההכשרות הפזורות באירופה. השפעתו היתה מאד גדולה. לדידו זירת פעולתו של החלוץ היא ההיסטוריה. החלוץ קורא את ההיסטוריה והיא קוראת לו למעשים. מבחינה חינוכית דרכו של טבנקין נוסחה אמנם באופן מרקסיסטי . היא הדגישה את הצורך ליצור משטר כלכלי חדש, ללכת עם המהפכה של הפועלים, לשחרר את העבודה מן הכורח ולהעמיק את היסוד היצירתי אך הוא תבע כל הזמן לחיות במתח שבין החזון למציאות. המתח מחייב להיות מרוכז תמיד בחזון, להפעיל תמיד את האמונה ולצורך שמירה על המתח להסתמך על הרומנטיקה שבמהפכה הרוסית גם כשידע מה אופיו של המשטר. בניגוד לגורדון שהדגיש כי לא צריך להטיל על אנשים לחרוג מאמונתם הכוללת בחיים. לא להביא קרבנות אלא למצוא אורח חיים מאוזן פתוח אל הטבע והעבודה טבנקין האמין באידיאלים חברתיים שצריכים להתממש בזירת ההיסטוריה. הוא האמין במהפכה הכרחית בעוד גורדון האמין בבניית רצף המבוסס על חידוש מתמיד של החיים היהודיים ולא באמצעים היסטוריים מקובלים של אירגון של כוח, טכנולוגיה, והתארגנות חברתית אלא באמצעות של טיפוח יחס מתחדש אל הטבע, טיפוח היצירה והאחריות הבינאנושית. אך שניהם האמינו בצירוף שבין חתירה לצדק, עבודת כפיים, וחברות. בהתחדשות הקשורה ביציאה מן הגלות. שניהם האמינו בחלוץ המחוייב להמוני הצועדים אחריו. הרואה עצמו אחראי על העם שיבוא אחריו. הוא מבקש לסלול דרך למאווי בני העם היהודי כפי שהוא מבין אותם . הוא ביקורתי כלפי המנהיגים והמפלגות הפועלות בו. הוא מבקש להיות דוגמא אך גם לעזור. יצחק טבנקין חשש מאובדן המתח בין הרעיון למעשה. ירידה של מתח תוביל לקונפורמיות ולעיוורון נוכח המצבים הדרמטיים בפניהם עומדים החלוצים.
י'א.
במלאת עשרים וחמש שנים לעלייה השנייה כתב משה בילינסון רשימה המהללת את חלוצי העלייה השנייה שסבלו והקריבו למען האומה . על רשימתו הגיבה המשוררת רחל . היא כפרה בכך שעליית החלוצים ארצה היתה קרבן . כך כתבה: 'לעזוב ארצות גדולות' (כתב משה בילינסון) … לא ארץ גדולה, כי אם אותה העיירה האחת, או אותה עיר מחוז אחת ( שהרי 90 אחוז מן האנשים שובקים חייהם במקום שראו בו את אור העולם ), אותה עיר עלובה, שאוירה אפרו מאבק ומשעמום דורות, שבדבר אין לה ול'ארצות הגדולות בעלות תרבות עצומה'.ואשר ספרות האומות מלאה וגדולה תיאורים על כוחות צעירים המתלבטים בין חומותיה ויורדים לטמיון' 'לא השגתי על הנחתו העיקרית של מ'ב אכן רוח גבורה היתה זו, רוח של העלייה השנייה, אלא בשעה שהוא רואה את גבורתם בוויתור על שפע הטוב בגולה ובהכנעה מרצון למרי החיים במולדת השוממה, רואה אני אותה בהעזה להיות מאושרים, ובנכונות לשלם במחיר חייהם בעד האושר הזה במולדת השבה לתחייה. ' לדעתה לא קרבנות היו החלוצים אלא פורצים אל ביטוי עצמי וחברותי. אולם ברשימה אחרת שכתבה רחל בעת עלייתה השנייה ארצה בימי העלייה השלישית ברוסית שתורגמה על ידי ברל כצנלסון כתבה 'ככל אשר הארוחה היתה דלה, כך עלזו כוחות העלומים, מני רווחה יגורנו, נכספנו לקרבן, לעינוי, לכבלי אסיר, בהם נקדש ברמה את שם המולדת'…שתי הרשימות של רחל נכתבו לא בזמן היותה חלוצה בכנרת אלא יותר מאוחר בחייה. כשהייתה חולה וציפתה לעלות ארצה ולהחלים ולשוב לחייה כחלוצה וכאשר כתבה את שיריה לעיתון 'דבר' ערב מותה. מה חשה בימי כנרת? עד עתה היו ידועים לנו רק זיכרונותיה. אלה החיוביים ואלה המפקפקים. אלו שתבעו ממנה לשכוח ואלה שתבעו ממנה לזכור. מבחינת קוראיה הדבר נשאר בגדר 'ואולי לא היו הדברים בעולם' כפי שכתבה בשירה הידוע כל כך. אולם זה לא מכבר התגלה קובץ ממכתבים שלא היו ידועים עד כה. הם נכתבו לחברתה שולמית קלוגאי . בהם היה מכתב שנכתב בתקופת כנרת ברוסית .
'שולמית, יונתי, שמחתי למסר שלך מאוד מאוד. לעתים קרובות אני נזכרת בך. כאן אין אנשים כמוך, המסוגלים להבין את הקימור הדק ביותר של המחשבה האנושית, לראות ולחוש את כל אלפי הגוונים של רגשות הנפש של בן אדם.
ולעתים קרובות, קרובות עד אינסוף מתחשק לי להיות אתך ו'נושא אחר נושא להעלות' זוכרת ? האם מוכר לך כזה, נו אקרא לזה מצב רוח : המוח עובד ממש בקדחתנות, מחשבות חדשות עצומות, משולהבות, כמו הרים בשעת שקיעה. ואילו בנשמה שקט, לא שקט מת, לא שקט טקסי, כמעט כמו תפילה. אוחז אותי מצב רוח כזה כשבערב אני חוזרת מהעבודה בשדה הרחוק. אאח ! הייתי רוצה לספר, יקירה שלי על היופי הקורן של הכנרת שלי בשעת ערב. עולה מעצמו בזיכרוני 'נשימתו של האל' והמשפט הזה: המחשבות שלי ריחפו בחיי העולם'
במסגרת הרים זוהרים מי התכלת ללא תזוזה האם את מדמיינת את זה לעצמך? אני אוהבת את הכנרת, ללא סוף, ללא סוף אוהבת אני את הכנרת!'
מתוך המכתב ברור כי לא קרבניות היא המנווטת את החלוצה הצעירה אלא תחושה של ביטוי עצמי ואקסטזה אישית.
י'ב
השאלה הקלאסית שהתגלגלה במשך השנים היתה האם כל מי שעולה ארצה הוא חלוץ ? ברור היה כי בחיי העולים ארצה התחוללה מהפכה אך השאלה של החלוץ היתה האם הוא מסתפק במהפכה של ההגירה? האם צריך עוד משהו כדי שהעולה ייחשב חלוץ?
פעם שאלנו את הפרופסור גרשום שלום האם חסידים היו טיפוסים מסויימים שהתגלו בקהילה היהודית או שהתואר חסיד היה חלק משמות תואר מקובלים הנרכשים בקלות. הוא הסביר שאין מקום שבו משקרים יותר מאשר בבית קברות, ואם נסתכל על המצבות נוכל לראות כי החסידים בתחילת דרך תנועתם היו מועטים כי התואר לא היה פשוט להשגה אולם כעבור שני דורות כבר על כל מצבה היה רשום החסיד. זה לא התרחש בגלל ניצחון חינוכי של התנועה אלא מפאת תהליך ההשגרה שעברו הקהילות החסידיות. שם התואר חולק לכול …תהליך דומה קרה לשם התואר חלוץ : הוא חולק לכולם…לעתים כמחמאה זולה , לעתים כביקורת על לא יוצלחות ואי מקצועיות. בשנות הששים כתב אלתרמן את מחזהו המוכיח ומלא ההומור 'כנרת כנרת' . זה היה מחזה שביקש להביא בפני הקהל בפרספקטיבה מה קרה בעידן החדש. כיצד ערכי רחוב דיזנגוף בתל אביב כרסמו את התרבות החלוצית. במחזה ה'משחזר' את חיי דגניה וכנרת בימי ראשיתם הוא מביא שיחה של בעלת אכסניה בתל אביב שמאד דואגת לחלוצים עם חלוץ
אליעזר : לא, גם אתם
בעצם חלוצים. אתם מרת זלטינה, חלוצי
ענף המסעדות וההוטלים.

זלטינה : שמע בחור,
זה אמנם כבוד גדול אבל אני מוחלת…
וחוץ מזה אתה וחבריך רגילים וודאי
לתת חינם כל מה שיש לכם
אך את השם חלוץ
אל תחלקו סתם כך. לשם הזה יש טבע
שהוא דורש מחיר- ואחדים שילמו
בעדו כל כך הרבה שכבר אסור לכם
לזרוק אותו לשוק, כן מה אמרתי?
אני וחיים ברוך, אנחנו בעלי עסק,
ולא יותר אותנו מעניין הרווח
-שתוק- אל תפסיק אותי- שאנו מקבלים
מכם, החלוצים כך בדיוק. ובכל זאת
כשאני שומעת לפעמים- אתה יודע,
כך לפעמים בלילה- איך אתם שרים
את השירים החדשים האלה, איך זה שם? 'כנרת,
ההיית או חלמתי חלום' ואחר כך יוצא אחד מכם לאמצע, ומנגן, ומסביבו
אתם מסתובבים בשקט ובלי סוף, עד שאתם נהיים
חוורים כסיד, וזה אשר באמצע
הוא כבר לבן כמו הקיר וקצף על שפתיו, אך מנגן
עוד
ומנגן ומנגן—אז נדמה לי
כאילו מישהו… כאילו אמא שלכם
בוכה במרחקים… כאילו מתעוררת
בלילה ובוכה. אמור, אתם אינכם
שומעים זאת לפעמים ?
י'ג.
הכשרות החלוצים בדרך ארצה גיבשו גיבוש נוסף את דמותו של החלוץ. נוצרו מסורות תרבותיות עמוקות יותר. האינטנסיביות של החיים הרעיוניים עלתה מאד.
פניה ברגשטיין היתה אחת מן החלוצות הצעירות שנשבתה לרעיון החלוצי. אביה היה מורה לעברית והיא הצטרפה להכשרות כמשוררת עבריה שקראה לעצמה 'בת אור'. היא מתארת מה עשה לה סמינר רעיוני של החלוץ בפולין. טבנקין היה בו השליח והמחנך. פניה ברגשטיין מצאה עצמה במרכז של חלום אישי. היא הדריכה חלוצים ולימדה עברית. היא חשה כי היא חיה, עבדה ומצאה חיים של משמעות. אלא שערב עלייתה ארצה התגלה לה מום בלב. היא עמדה על פרשת דרכים. השליחים השפיעו עליה לעלות בכל זאת . הם ראו בעלייתה עיקרון רוחני חשוב. החלוץ לדעתם איננו רק איש עובד אלא איש תרבות צומחת. הוא זקוק לרוח ולא רק למעשה העבודה. פניה עלתה לקיבוץ גבת והחלה בדרכה כסופרת ומחנכת. בשיר פרידה שכתבה ערב עלייתה ארצה סיכמה משהו מדרכה כחלוצה. היא כתבה לאביה כי הוא ובני דורו לא פרעו את חובם, גם דור הסבאים והסבתות נשארו כבעלי חוב והיא החלוצה הולכת לפרוע את החוב. היא המתנתקת מביתה בגולה חלוצה ההולכת להגשים את שדורות קודמים לא עשו. לשיר נתק זה של חלוצה נתנה פניה ברגשטיין תשובה שנים מאוחר יותר בכתיבה של השיר ' שתלתם ניגונים ' שהיה לאחד השירים הקלאסיים של הזמר העברי. בשיר הזה היא דווקא מדגישה את הקשר בין הדורות. במתח שבין שני השירים הללו ניתן לראות עד כמה דמותו של החלוץ דמות מורכבת. הוא הגשר והוא תודעת התהום.
באמצע שנות העשרים החלו להתגבש הכשרות רבות לחלוצים. החלוצים היו בחלקם בוגרי תנועות נוער.הם התארגנו במחתרת הציונית בברית המועצות, נאסרו, הוגלו לסיביר ועלו למרות הכל ארצה. הם התארגנו בארצות מזרח אירופה ובמרכזה. כתנועות של מתנדבים לעתים הן גדלו לעתים התכווצו. אלא שהנעילה של שערי ארץ ישראל האריכה מאד את הזמן בו חלוצים חיו כחלוצים בגולה.נולד טיפוס של חלוץ החי בגולה.. מצד אחד הוא כבר לא פה כי הוא בדרך לארץ ישראל מצד שני הוא משפיע, מחנך, לוחם פוליטית, יוצר מסגרות חיים ותרבות בקהילות היהודיות בגולה. לא תמיד החלוצים יכלו לקבל את ההכשרה החקלאית בה חפצו כמי שמתכוונים להיות חקלאים בארץ ישראל. לא תמיד היה ברור מהי ההכשרה הנכונה שצריך לקבל החלוץ. האם הכשרה מקצועית או הכשרה חברתית. מיעוט האמצעים גרר את הצעירים החלוצים לחיות יחד במקומות שלא העניקו כל הכשרה מקצועית לחיי ארץ ישראל. הם עבדו ככובסים, כעוזרות בית, במחצבה, כפועלים זמניים בחקלאות ובתעשייה. הצפיפות וחוסר תנאי יסוד עוררו שאלות רבות. האם החלוץ החי בגולה צריך להגיע אל ההכשרה מוכן נפשית וחברתית? האם יוכל לעצב את ההכשרה שלו בגולה ללא חיים אינטנסיביים שיכשירו אותו לכך בתנועת הנוער ? לעומת תפישה זו התפתחה תפישה האומרת כי הנוער היהודי בהמוניו, הפועל, הדחוי כלכלית וחברתית זקוקים להכשרה ולעלייה ארצה לא פחות מהמאורגן והמחונך בתנועת הנוער החלוצית . הציונות נועדה לכל מי שמוכן לחיות אותה. גם למי שזקוק לארץ ישראל כארץ הגירה וגם למי שמוכן לקבל על עצמו מרצון את העול הגדול שהיא מטילה על מאמיניה. ההפיכה של ארץ ישראל למוצא למהגר היהודי בעקב חוקי ההגירה שהטילה על עצמה ארצות הברית העמידה את החלוצים במצב חדש.
חלק מההכשרות של החלוצים היו של בוגרי תנועת הנוער וחלק היו מורכבות מאותם 'חלוצים סתם' שלא קיבלו לכך חינוך מוקדם. האמונה בעלייה מאסיבית ובלתי סלקטיבית של עולים ארצה נתקלה בעובדה הקשה שלא קיבלו רישיונות עלייה והיו צריכים לבחור קבוצות קטנות ביותר של עולים מתוך ההכשרות. חלוצים ישבו בגולה וחיכו ובינתיים גיבשו תרבות, דרכי חינוך, נוהגי עבודה וחברה. שהותם המשותפת של אנשים צעירים בהכשרה גם יצרו בעיות מיניות גדולות. בשלב מסוים החליטו להפוך את חוות ההכשרה לקיבוצי הכשרה. משמעות הדבר היתה כי החלוצים הבינו כי יחכו לעלייתם שנים. משום כך החליטו להקים בהכשרות משפחות . דמות החלוץ שהחלה להתגבש היתה של צעירים יהודים החיים בגולה כפרוזדור ארוך בדרך ארצה. עצירת העלייה החלוצית והגידול של החלוצים בהכשרות הביאה לארגון העלייה הלא חוקית.

י'ד
במאמרו על החלוץ כותב ברל כצנלסון ב1928 על תופעה מעניינת. דווקא התנועה החלוצית שחינכה על עזיבת הגולה השפיעה על הגולה באופן מיוחד. היא הביאה עמה הערכה לעבודה והביאה אנשים צעירים לעבודה יותר מתנועות שחייבו את הגולה וביקרו את העלייה ארצה כהתחמקות מאחריות כלפי סביבתם. תנועת הפועלים היהודית בגולה ובמיוחד הבונד הביאה אמנם להערכה מחודשת של הפועל אך לא של העבודה. היא ארגנה את הפועלים אך לא טיפחה את אתוס העבודה. בעולם היהודי אורגנו בתי ספר מקצועיים לרוב כדי להכשיר פועלים כדי לעודד יהודים לעבור לחיי עבודה יצרנית. אך כל בתי הספר הללו לא הצליחו להעלות את כבוד העבודה ולא הצליחו להניע אנשים לעשות מאמץ אישי והכרעה מוסרית לצאת לעבודת כפיים. דווקא התנועה החלוצית שחינכה לעזוב את הגולה ולעלייה ארצה רשמה לעצמה הרבה הישגים בתחום זה. לדעת ברל כצנלסון הציונים לא יודעים להעריך את היכולת שלהם לרתום את צעירי העם היהודי לעבודה.

ברל כצנלסון כתב את המאמר הזה בראשית העלייה החמישית. זו העלייה שבאה לאחר קריסת העלייה הרביעית, במלאת עשור לתנועת החלוץ. הימים היו ימי נסיגה לרעיון החלוץ.. העלייה הרביעית היתה עלייה ראשונה לעליית המונים. זו היתה העלייה הראשונה לאחר סגירת הגבולות של ארצות הברית בתוקף חוקי הגירה חדשים. אמנם עלו בה גם חלוצים אך אלו שתפשו כותרות היו דווקא אלו שעלו ממניעים כלכליים. הדגל החלוצי התקיים אמנם אך הוא טושטש . בסוף ימי השפע הגיע משבר כלכלי והגישה אל התנועה החלוצית היתה מהולה בציניות עמוקה. המתח בין החלוצים לשאר העולים ארצה הגיע לשיאים חדשים.
ברל כצנלסון סיכם את המצב באומרו
'חוגגים אצלנו את ה'ניצחון' על תנועת החלוץ המדוקרת. נושאי כליהם המנצחים, האפוסטולים של הרוחות המנשבות, הרצים להנאתם אחרי כל מרכבת- אדונים מקושטת- לתומם ושלא לתומם. על מנת שלא על מנת לקבל פרס- וכל מי שנכווה פעם מגחלתה של התנועה החלוצית, כולם מודיעים ומכריזים בקול תרועה : ספו, תמו ימי החלוץ. חלפה שעתו. ומבשרי התקופות מבשרים ואומרים : התקופה החדשה הנה באה. והראיה- ובראיות אין מחסור, שעה שעה וראיה שלה. מר סאקר הדובר לשעה של ההסתדרות הציונית העולמית מכריז על 'האופטימיזם לעתיד' שלו ומגלה למעשה- עד כדי פסימיות אדירה- אפס כל דרך ואפס בקשת דרך בהווה. מכריז בשערים, כי בטרם עבור שלוש שנים אין לדבר על עלייה . זהו פרצופה של הציונות השלטת, הרשמית אשר עייפה נפשה למפעל החלוצי והכיבושי. ועל גבי נחשול עייפותה, ודלדול רצונה והתמוטטות אמונתה הורם מר סאקר אל על.
ובמחנה עצמו- מצוקת נפש, והתחבטות בכלוב, ומוצא לכוחות אין, והנחשלים רבו, והאויב אורב, וקטני האמונה נשמטים ונודדים, והשורות מתכווצות והשמיים קודרים.
ובשעה זו בא 'החלוץ' ומטיל עלינו את חגו חגנו, היוחג ?'
בסוף שנות העשרים היה ברור כי רעיון החלוץ נתקע פעמיים : הוא נתקע על ידי עליית ההמונים מ1924. בעלי הון יהודים עלו ארצה. לכאורה כבר לא היו זקוקים לאידיאלים של החלוץ ולרצונו. האמירה של חיים וייצמן ש'חלק מהתקציב הציוני הוא ברעב של החלוצים' נראה כבלתי מתקבל על הדעת. העלייה ארצה נעשתה בתוקף אינטרסים של יהודים שחיי הכלכלה הקורסת איימו עליהם. החלוץ נתקע עם משבר עליית ההמונים . עמו בא זעזוע באפשרויות של חלוצים לעבוד בארץ. הדבר התחולל דווקא בתקופה שמבחינה מושגית חינוכית הצליחה להקים כבר אסכולה שידעה לנסח בבהירות רבה יותר מיהו החלוץ, כיצד מחנכים אותו ובמה הוא בוחן את עצמו ודווקא אז היו החלוצים במשבר קשה. היו שגילו שאין הם מקריבים כבר את עצמם והשתלבו עם הבורגנים והיו שהדגישו כי הם לא מסתדרים ומסתגלים לתרבות הבורגנית המשתלטת. בכל העולם היהודי נבטו באותה תקופה הכשרות לחלוצים הצעירים אולם הגבולות ננעלו יותר ויותר ובארץ ישראל האפשרויות נראו כמוגבלות.
ט'ו
שאלה גדולה שהחלה להישאל היתה שאלתו של הדור הצעיר הגדל בארץ. האם בקרבו יכולים לקום חלוצים. האם מי שגדל בארץ יכול לאגור חלומות , להתקומם נגד מצבים, לבנות תשתיות האם מי שהעברית שלו היא שפת אם ושפת אב, שתבנית נוף מולדתו היא ארץ ישראל יוכל להטיל על עצמו לחרוג מהמקובל , לקבל על עצמו לחרוג מן הקיים. האם גם כאן יצמחו קבוצות של חלוצים, הכשרות, האם יוקמו קיבוצים לבני הארץ. החלוצים שהגיעו מן הגולה ראו בשאלה זו שאלת מפתח. בסוף שנות העשרים החלו לקום בארץ תנועות נוער בהשראת התנועה החלוצית . הם החלו לבנות לעצמן מסורת חינוכית, מפעלי התיישבות . הן התארגנו למשימות של עבודה והגנה והתנסו בחיי קבוצות. את הכשרתן קיבלו בקיבוצים. הן יצרו קשר עם בוגרי תנועות הנוער בחו'ל ועם בוגרי עליית הנוער שהיו לחלוצים.
ט'ז
עם עליית הנאצים לשלטון עברה התנועה החלוצית תמורות רבות. החלוץ עבר ראדיקאליזציה גדולה מבחינה פוליטית. החריפה העמידה מול הפאשיזם והנאציזם בארצות אירופה. הזדהותו של החלוץ עם הסוציאליזם גברה . רעידת האדמה שהורגשה בכל הקהילות היהודיות בעולם ובמיוחד באירופה האיצה את הצורך בהרחבת תנועת החלוץ והגדלת כמות ההכשרות של החלוצים. היה צורך ליצור כלים שיעניקו אפשרויות להרחבת המפעל בעוד שהשערים לארץ היו נעולים יחסית. הורחבה העלייה של העשירים שהיתה עלייה ללא הגבלות . ממשלות פאשיסטיות המושפעות מהמשטר הנאצי בגרמניה דווקא עודדו את מפעל ההכשרות בתקווה כי הן מסמנות דרך לשחרור ארצותיהם מהיהודים. (הממשלה הפולנית אפילו היתה מוכנה להכשיר את החלוצים בהפעלת נשק כדי שיוכלו לפרוץ דרכם ארצה) הקבוצות החלוציות גדלו. מנהיגי התנועות החלוציות היו עתה שותפות מלאות במעשה המדיני בארץ ישראל. המפעל החלוצי של ההתיישבות פרש כנפיים. אך השער הנעול של הארץ הורגש במלוא כובדו. עלו יותר חלוצים אך עוד יותר נשארו נצורים. החוקרים נוקבים במספר של כ70.000 חלוצים שהיו על אדמת אירופה בין שתי מלחמות העולם. עליית הנאצים לשלטון הביאה ליצירת סוג חדש של חלוצים : נערים. אלפים הגיעו ארצה במסגרת של עליית הנוער. קבוצות של נערים התחנכו בקיבוצים, במושבים ובפנימיות. ההכשרה החלוצית קרמה עור וגידים בארץ. הם חיו ליד חלוצים וותיקים. התחנכו על ידם ובעקבותיהם יצאו להקים את היישובים שלהם. זו היתה תקופת הסער והפרץ החלוצית שנודעה בחיי ארץ ישראל כתקופת חומה ומגדל. הימים היו ימי השיא להתפשטות הלאומנות האירופית ערב מלחמת העולם השנייה. הקהילות היהודיות כבר הבינו עד כמה הסיפור של ארץ ישראל יהפוך מרכזי בגורל של העם היהודי הן תמכו יותר בתנועות הנוער הציוניות ועזרו להכשרת החלוצים. הם חכרו חוות ופיתחו אמצעי ייצור בגולה בשביל החלוצים.
בימים ההם אחד מהעיתונאים הבכירים היהודיים בפולין קרא להפסיק את מפעל הכשרות החלוצים. הוא טען כי שולחים נערים לחיי סיגוף ומחלות ואין מעלים את החלוצים ארצה. לשם מה להביא צעירים למצב כזה ? התנאים איומים ותוצאות לפעילות אין.
יצחק קצנלסון המחנך, המשורר שליווה באהבה גדולה את החלוצים ענה לעיתונאי וטען שהנוער היהודי האמיד יחסית שמצטרף לחלוצים עושה זאת משום שהוא חש שצריך לעשות זאת כדי לחיות חיים בעלי משמעות. מתוך רצון. להיות חלוץ זה לבחור להעמיס עליך עול. יצחק קצנלסון כתב כי משה רבנו הוציא את עם ישראל למדבר בלי שהיו לו סרטיפיקאטים לעלייה לארץ ישראל, אפילו לא לו לעצמו…דור שלם הסתובב במדבר ולא הצליח לעלות העובדה היא שגדול הנביאים לא עלה ארצה. אולם מי שמנסה לפרק את ההכשרות החלוציות הוא כמי שמבקש להשיב את עם ישראל מצרימה. לגושן אין לחזור. בתודעה החלוץ כבר נמצא במקום אחר.
י'ז.
רעיון החלוץ פגש שוב את הנוער היהודי בזמן מלחמת העולם השנייה. פה התגלה משהו מפתיע. לכאורה היו החלוצים הצעירים כמורדים נגד ההשארות בגולה צריכים לפנות עורף לצרכי הקהילה במצוקה. בקרב החלוצים צמחה תנועה לקבלת אחריות על הקהילות היהודיות שאיבדו את מנהיגותן המסורתית. החלוצים הצעירים שכוונו בעבר להכשיר עצמם לעלייה ארצה ולנתק עצמם מהיהדות הגולה היו מרכזיים בהנהגה הלא פורמאלית של יהודים בשלב הנורא של הרצח הטוטאלי.. הם היו בין המחנכים , הפועלים לעזרה הדדית, לשמירת הזיכרון ההיסטורי, למרות התנאים ללא מוצא הם חיפשו דרך לגלות התנגדות בשמירה על כבוד האדם והיהודי בנסיבות הנוראות הם היו בין מארגני המרידות בגיטאות . עצמאותם כאנשים צעירים החיים חיי יחד הקלה על יכולתם להתארגן , למרוד, לשמור על צלם אנוש. לעזור איש לרעהו בזמן המצוקה הנוראה. הם עשו הכל לשמור על האחווה ביניהם. דווקא הפרספקטיבה שבנו במשך השנים לחיות לקראת הניתוק ממקום הולדתם כדי לבנות להם מולדת אחרת חיזקה בהם את יסוד האחריות לקהילתם ההולכת ונרצחת.
החלוצים הצעירים שהתיישבו בארץ ישראל או שצמחו בה היו בה לגורמים משפיעים הן כמתיישבים הן כמתנדבים למשימות הגנה וביטחון. את כל זה עשו מתוך תפיסה של קשר בין הצד החינוכי והרצון לתקן את עצמם כאנשים, בין תפישתם כאחראים לכלל העם ולמפעלי ההתיישבות שצריכים לקום בשבילו. בצד גאוותם כאנשי עבודה והקשר העמוק שלהם לבניית חברה של חקלאים הם חשו אחריות מיוחדת למצב הביטחון של העם היהודי בארץ ישראל. הם גויסו להגנה וכמתנדבים לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה . הם היו המתנדבים לפלמ'ח כשילוב בין התיישבות לבין הגנה. אין זה מקרה כי בקרב יחידותיו של הפלמ'ח שריכז המוני חלוצים ילידי הארץ וחניכיה התארגנה הקבוצה שלקחה על אחריותה יחד עם שרידי השואה מקרב התנועות החלוציות את ההעפלה של אלפי יהודים מאירופה למרות האיסור על ההגירה לארץ על ידי המנדט הבריטי. לא רק עליית חלוצים אלא של פליטים , של צעירים מארצות שבהם לא פגע הרצח הטוטאלי.
י'ח.
החלוצים היו מאד פעילים בהקמת המדינה. הם היו מגויסים למשימותיה. אולם העלייה הגדולה שבאה בעקבות פתיחת השערים, עיצוב הכלים הממלכתיים, הגיוס לצבא, הפעולה המאורגנת על ידי המדינה שינו את האופי של פעולתו של החלוץ ואת המושג של חלוציות. את רצון המעטים החליפה תנועה גדולה של הגירה, גויסו משאבים, נחקקו חוקי מדינה המשדרים תכנים רבים שגובשו על ידי החלוציות בגלגוליה. קבוצות של חלוצים צעירים יצאו להקים מפעלים התיישבותיים, חינוכיים והשתלבו כפרטים במבנה המדיני החדש. אולם התחושה היתה כי אין צורך בכוחות מתנדבים, בהתארגנות של חבורות על בסיס של יחד.מערכות, חוקים, כוחות מדיניים מסוגלים וחייבים לפתור את כל הבעיות בהן עסק החלוץ. אולם גם התברר והלך כי המדינה שהוקמה מוגבלת ביכולתה לתקן חברתית , לחנך, לקדם חברות ויחידים.
י'ט
דורות של חלוצים היו חלק בלתי נפרד של המסכת המורכבת והעמוקה של הבנייה של החברה היהודית בארץ ישראל. גלגוליה של המסורת החלוצית היו עתירי סתירות פנימיות ומתח רב.
מה היו היסודות שהתגלו בגלגולו של רעיון החלוץ?
מבחינת האישיות טמון היה ברעיון ההגשמה החלוצית תביעה למימוש הפוטנציאל האנושי של היחיד והחברה. החלוץ מבקש לסלול דרך למימוש כזה. להוציא מן הכוח אל הפועל כישורים שהורדמו על ידי התנאים החברתיים והתרבותיים שהכתיבה המציאות של הגלות. של הניכור . החלוץ הוא המשחרר של הכוחות והמודחקים והמצונזרים על ידי הקונפורמיות המשמרת. החלוץ בורא עולם אנושי בו האמנות, העבודה החקלאית, יסודות מוסר ואהבה נפגשים בצירוף חדש. ההסתפקות במועט בה הוא חי לא באה כדי להדחיק צרכים ומאוויים, היא מאפשרת להתרכז בעיקר, לא לברוח קיומית מהאתגר. אלא שהאתגר אינו דוגמה אמונית ואף לא משימה חד פעמית.
המימוש העצמי של הפוטנציאל של היחידים שנמנע על ידי תנאים היסטוריים איננו היסוד היחידי של החלוציות. בו טמון שורש לנרקיסיות מבודדת ולתחושת נבחרות מתנשאת. חייו של החלוץ מסורים גם לקריאת העולם, לפריצת האני לאחריות למתרחש מחוצה לו. רעיון החלוץ תובע להיענות לצרכי הזולת ולצרכי השעה. הוא תובע אחריות לטבע באמצעות העבודה, לזולת באמצעות החבורה, לתרבות באמצעות האמנות. תביעות כגון אלו זו אינן יכולות להיות מתורגמות למצוות פולחניות של קבע . תשומת הלב לסביבה איננו מתגלם רק בהתרשמות או בהתבוננות בלבד הוא מחייב עשייה שמשנה אותה בלי הרף. הדבר מחייב אחריות רבה לטבע . החלוץ נקרא לבניין של חברה אנושית המסוגלת להתבונן על האינטרסים שלה באופן רחב . להיות מודעת לסתירות ולסדקים המתגלים. בשפע האינפורמציה והטכניקה שברשותה עליה לגלות את יסוד הבחירה והדו-שיח. עליה לטפח תרבות המסוגלת לעורר את האדם להיות מוכן לחיות לפני זמנו ולפני חברתו לא בהתנשאות ולא בהתבטלות מסתגלת. על החלוץ לחיות לפני אך גם לחיות פנים אל פנים. עם חברים. עם קבוצות. באחריות לכאן ועכשיו.
הפעילות המכוונת לבריאת תשתית למה שעוד איננו, מודעת לכך כי אין היא יכולה לדעת מראש מה תהיה צורתה המדויקת של החברה והתרבות העתידית. היא מכוונת להתחלת תהליכים ולא לסיכומם. מבחינה זו מצוי החלוץ תמיד בבעיה : הוא מתעמת הן עם מנחשי עתידות והן עם מעריצי מורשת. גם אלה וגם אלה חושבים כי הם יודעים בברור מה עומד מולן ולאן יגיעו. לא כן החלוץ שמבין כי הוא פועל לעצב יסודות חדשים מתוך קריאת השורשים התרבותיים של חברתו. עליו להיות זהיר בציור התוצאות להן הוא מצפה. תחושות אלו העלו שאלות רבות. האם באמת יש מי שהולך בעקבותיך ? האם הימים שיבואו באמת יגשימו את חלומותיך ? החלוץ חש לעתים קרובות נתק מההולכים אחריו ואכזבה מהמציאות המתהווה .
ברל כצנלסון מתאר שתי תקופות בקורות החלוציות תקופות שנראה בבירור האופק של הימים שיבואו, ותקופות בהן האופק מטשטש. הוא מספר שב1912 היה לו ולחבריו ברור כי הציונות והסוציאליזם עומדים להתגשם . הם לא ראו את פני המלחמה הגדולה המתקרבת. גם התקופה של ראשית העלייה השלישית עם תום מלחמת העולם הראשונה היתה תקופה בה ניתן היה לשרטט את המצפה לחברה. אז כתב את מאמרו ' לקראת הימים הבאים' שקבע את סדר היום של החלוצים לשנים. . אך לדעתו של ברל כצנלסון לא כל תקופה היא תקופה של וודאות. יש גם תקופות בהן אסור להשלות כי אנו יודעים למה לצפות. כאן עדיפה המבוכה על הטיח.
החלוץ הפועל בעולם המעשים בוחן עצמו על ידי ערכים. הם מהווים לו קנה מידה . הם מבקרים את מעשיו ומהווים מטרה רחוקה אליה הוא שואף להתקרב. גורדון קרא לכך ניווט על פי חופים ועל פי כוכבים. בחופים של המעשים יש לנווט על פי כוכבים כדי לא לאבד כיוון אך לא לשכוח כי ניתן לטבוע בשרטוני היומיום.
כ.
גלגולי הרעיון והתנועה החלוצית רבים . אולם נראה בעיני כי לא תמו פלאותיה. גם לאחר הקמת כלי הממלכה וגם אחרי המהפכה הטכנולוגית המתמשכת מתברר כי יש צורך בדמות ובניסיון של החלוצים. בטיפוח של הנכונות ללכת לפני הרבים ולפני הזמן מתוך טיפוח פנים אל פנים של יחד. יש חשיבות ברצון ובניסיון העקיב להמשיך את רעיון החלוציות במקום שהמערכות הפוליטיות והכלכליות שנוצרו לא עונות על האתגרים החברתיים, על התיקון הנדרש, על התביעות התרבותיות והקהילתיות ואינן עומדות בביקורת המוסרית החיונית. יש הנמשכים למסורת החלוצית עד כדי כך שהם מרשים לעצמם להתעלם מכך שנוצרו כלים ממלכתיים, שבחברה דמוקרטית אין צורך ואפילו מסוכן לחיות במחתרת, שפעילות שנועדה לכאורה רק לקידום מטרותיך הקהילתיות יכולה להשפיע על תזוזת תותחים וצבאות. יש הנמשכים לאתוס החלוצי עד כדי אובדן אמונתם בחשיבות משטר פוליטי המבוסס על ריבונות מדינית. מבחינות אלו יש לראות את המסורת החלוצית בעין ביקורתית. אולם עובדות אלו לא יכולות להסתיר את המצב כי היררכיות פוליטיות ומשטר אינן יכולות לבנות חברה. להקמת מדינת ישראל קדמו יצירות חברתיות עמוקות שורשים . הקמתה פתרה הרבה מן האתגרים שהיצירה החברתית שקדמה לה לא היתה מסוגלת להתמודד עמם. אולם היא החריפה אתגרים נוספים . עתה המדינה נבחנת ביכולתה לאפשר יצירה חברתית מתוך רצון. יצירה שכיצירה החלוצית לפני הקמת המדינה חיזקה את התשתיות לדמוקרטיה אמיתית ולחברה יהודית בארץ ישראל. המאבק על צדק חברתי, ההכרה בגיוון תרבותי מתוך שוויון ערך של האנשים עדיין נותרו כאופק רחוק שאליו יש להתקדם. כך גם האתגר גדול של טיפוח היחידים לא על בסיס של בידוד ושל פיתוח חבורות לא על בסיס של מחיקת ערכו של היחיד.
בשנים האחרונות אכן נולדו ניסיונות להמשיך את החלוציות. הם הד לסיפור המסורת החלוצית אך עיקר חשיבותם היא בכך שאולי הם יהיו פתח לימים שיבואו.

אמריקה כמובן התקיימה גם בלי קולומבוס אך היא השתנתה עקב גילוייה , היא היום קשורה גם באניות שהפליגו אליה ומסעות הכיבושים שצבעו את נופה ואת אנשיה.

המוג דמעה על לחיו של העולם נוצקה ב1960. הנה אקרא לכם מה כתב אלתרמן על אותו נוף בשנות השלושים המאוחרות. אני רוצה להזכיר כי בשנים ההן היתה ההיסטוריה בעיסוק מלא ולא רק של דברים נעימים. הנה מה שכתב אלתרמן אז.
בשנות הששים כשכתב אלתרמן מה שכתב על כנרת כנרת ביקש משהו להגיד לתל אביב לרחוב דיזנגוף של אותם הימים שאימץ את כסית שלו ואת השינוי התרבותי שהתרחש בארץ.

למטה אחא, הכנרת נחה,
ולמעלה מה ? רקיע של דממה.
וזה כשתי עלוקות גם יחד
ממש מוצץ ממך את הנשמה.
ומרחוק הרים שקטים הכחילו
ותן רחוק בוכה מאיזה גיא.
כן כל אותה תפאורה שאפילו
הקיטש עצמו מתבייש ודאי.
כן, כשאתה מה תעשה לה?-
בתוך זה קמעה קמעה,
זה כבר לא אקוארלה או פסטלה,
זה כבר- אתה יודע מה זה? שמע:
כל הסביבה הזאת אשר מנגד
היא כדמעה נוצצת וגדולה,
דמעה בוכה, שותקת ושותקת,
קפואה על לחיו של העולם.

הרבה שנים קודם בבא החלוצים לעמק כתב בנציון ישראלי לאהובתו חיה זלצר את התיאור הבא של העמק.

יוסקה זלצמן שהגיע לעמק בתקופת ראשית התיישבותה של קבוצת כנרת היה חבר של יצחק טבנקין. אך כשהוא עלה ארצה טבנקין נסע לשוויצריה שהרי שם למדו איך עושים מהפכות. מהפכני כל אירופה באו ללמוד בשוויצריה ולתכנן תכניות לא למהפכה בשוויצריה כי אם בארצות שלהם. כשעלה סוף סוף לכנרת בא לקראתו יוסף זלצמן ללוות אותו מיבניאל. כשהתקרבו לביתניה עילית ביקש זלצמן מיצחק טבנקין לעצום את עיניו והרשה לו לפתוח אותן רק כאשר התגלתה כל הכנרת.
-למה ביקשת ממני לעצום את עיני שאל טבנקין.
כדי הנוף יוכל לעמוד בתחרות עם האלפים הסביר לו זלצמן שקסם הכנרת צריך לעמוד באתגר הקשה.

המורה הגדול שלנו להיסטוריה יהודית פרופסור גרשום שלום אמר ביומנו כי כדי להגיע אל ההר יש תמיד לעבור את ערפילי ההיסטוריה. כהיסטוריון הוא תמיד פחד 'למות בפרופסורה' כלומר להיתקע בערפל ולא להגיע אל ההר אליו ביקש להגיע. אני לא אמות בפרופסורה אך אין לי סיכוי גם לגעת בהר. רק אולי אוכל להצביע באמצעות מילים אלו על האתגר. לא כל המטמונים שהניחו לנו אלו שקדמו לנו הונחו בספרים או בזיכרון העלילות . הם הונחו כפיקדון בנוף. בתלמים ובגלים, בבניינים ובדרכים.

בדרך לטבריה עמד סלע השדים . זה היה סלע הנראה כשיניים . המסורת אמרה כי שם מחכה הדבע, מהפנט את העוברים ושבים לוקח אותם למאורתו וטורף אותם. העגלות היו צריכות להקיף אותם וכל הרוכבים אמרו להם שכדאי לעשות עיקוף ארוך יותר אך בטוח. חיכו השודדים כך שבלילה אסור היה לעבור דרכו. שני איכרים ממלחמיה היו צריכים לשוב מקניות בטבריה. . הם ביקשו לעבור וראו כי לא יוכלו הם הורידו טוריות ופשוט פתחו פתח בסלע והעגלה עברה דרך הסלע בכך לא רק שינו את הדרך אלא גם משהו בתפישה האנושית של העמק. זה היה המרד נגד ארץ האבנים והנחשים שלחכה את האידיליה של הכנרת ושיגעה את החלוצים. בסתירה המשוועת.

. העמק קיים לפני היותו מולדת לחלוצים. לפני שהחלוץ הצעיר חלה ושב בריא אחרי משבר בריאותי חריף שב אל העמק היה זה עמק שלא שר את 'שדות שבעמק'. אחרי שלוי בן אמיתי שר את שדות שבעמק העמק אינו אותו עמק.

גם כשתנחום בא בטענות אל עצי הוושינגטוניות ששתל שהן צומחות מהר מדי והשורשים מתרחקים במהירות מהצמרת הוא שינה את ההסתכלות שלנו על הזמן ועל העמק. אמרו פעם כי אין שירי נוף רק שירי אנוש אך אנו נגיד כי אין מצב רוח אנושי שלא מוצא לו דרך להיות מצוייר בנוף כמו באותיות. ואולי ניתן להגיד את זה אחרת: לא הכל ניתן להיאמר במילים אלא בתגליות בהן אנו יכולים להצביע על פרט או כלל בנוף. מי יוכל להסביר מה בדיוק קורה לאנשים להם נגלה העמק שהוא ביתם או אפילו שער הקיבוץ כי הקיבוץ יש לו דלת ואם יש לו דלת הוא בית. אך האם לא יהיה זה בית שנרצה לפרוץ את כתליו ? האם נרצה ממנו להגיח אל העולמות הרחוקים של הרוח או הקרובים של בני האדם הקוראים לנו לתקן את העולם ?
האם זה יהיה הטנק הקטן המבויית שהיה למוקד של אימה.?

אחת מחברות דגניה שפונתה בימי מלחמת העצמאות עם הילדים נסעה יחד עם מרים ברץ. והיא חושבת עליה : הנה אישה זו שהקדישה 38 שנות חייה לבניית דגניה רואה עתה את דגניה בחורבנה. מה היא צריכה לחשוב ?
ולפתע אומרת מרים : אנחנו נחזור ! אנחנו נבנה את דגניה מחדש.
כי אין דרך אחרת להגיע אל העיקר המשמעותי בלי לעבור דרך מה שאירע לאנשים, בקונטקסט של זמן ושינוי. לעבור אותם אין זו המטרה אלא תנאי הכרחי. ואת כל זה יש לראות דרך הנוף המתגלה.

דומה כי יש לומר כי הרוצה להגיע אל אותו עיקר יש להוסיף את הנוף הכולל בתוכו שריטות של ההרפתקה האנושית. כאן בצבעים, ובתחושות החום, בשברי לוחות הגיאולוגיה , בחורבות ובשחזורים ההיסטוריים מצוי הסיכוי לחדור אל כמה מהסודות העמוקים של הקיום האנושי. לקרוא את הרמזים הקוראים לנו לפעולה ולחיפוש. הנוף המקומי הזה הכולל עתה את כל העצים שנשתלו, האבנים שטלטלו וטולטלו. כאן מצויים רמזים לאהבות שקמלו, לרשע שפרץ והתגלה, לתכניות שנותרו כחלום ולעשייה שפרצה בדרך מקרה.

אמריקה שונה עם גילוי אמריקה

ההר והערפל- גרשום שלום
הנופים על שריטותיהם ההיסטוריות
רחל על דגניה לפני עזיבתה

שני נופי דגניה של אלתרמן
בנציון ישראלי והכנרת
סלוצקין וסיזיפוס מים
משהו השתנה עם מזגני האוויר.
סלע השדים לפעמים המכושים יעזרו

רחל המשוררת האירה לנו הערה חשובה : פגישה מקרית יכולה לעורר הארה של הערות מרבצן בזיכרון. פגישה מקרית יכולה לעורר סערה במחסן ההערות שלנו, לטלטל אותנו על ידי שתזכיר לנו הארה שהיתה ממזמן. גם פגישה עם חפץ השמור כהערה בזיכרון יכול לחולל התרגשות גדולה של פגישה או זכר פגישה. כידוע הארה שוברת שיגרה. בדרך פגשת אדם. לא אלמוני, לא פרצוף ריק אלא אדם שאתה מכיר ששמחת לראות אחרי ימים והוא פונה אליך. הוא מחלץ אותך משגרת הליכתך, הוא קורע את כורי הרהוריך המדדים בקריאה של זיכרונות, תשוקות ותקוות. הוא נוכח לידך וקורא לך. קורע אותך מהשטף הרגיל של האירועים והמחשבות. הוא במלואו כאן. אך לאט לאט אתה חוזר אל עצמך (עצמך?) הרי אתה צריך לטלפן, לסדר, להודיע היכן אתה נמצא לכל הדואגים, לתפקד בין האנשים בין הזמנים. אתה לא יכול להיתקע בהארת פתע. אתה מכניס אותה לספר הזיכרונות המטושטש והכבוי כעוד הערה.שם הוא יחכה עד שניפגש שוב.
הארה שהפכה להערה יושבת עליך ותוהה. היא אבלה על כך שמרגע חוצה זמנים ועובדות היא הופכת לעוד אחת מאלו ההערות המציקות בכובדה.
הרומנטיקנים יקראו לך להיות פתוח לרגעים כאלה. הם בטוחים כי אלו רגעים משמעותיים. הם יקראו לך אפילו לשמר אותם כהערות שוליים במסכת הזיכרון שיעודדו אותך לרוץ אל הפגישה הבאה. שומרי הדינים והחומות יזהירו אותך לבל תסמוך על הערות והארות מסוג זה. לדידם יש רק כמה אנשים שלקחו על עצמם לנסח את ההתגלויות והם לא אתה.אתה יכול רק להתחבר אליהם דרך החוקים והטקסטים שהם כתבו. שם אם תמצא את ההארה שלהם שהיתה לדידך להערה הם כתבו את עצמם ללימוד מאוחר.
כשאתה מנסה לקבוע לאן ללכת, היכן לסטות, להיכן לשוב , להיכן להפליג אינך חי את מה שיהיה . אתה מנחש שלשם אתה מתכוון להגיע בלי שאתה היית שם, בלי שאתה יודע מה יהיו המחירים וכיצד תרגיש אז. אתה מאחה זכר הארות אליהן אתה מנסה לשוב והערות המבקשות להזהיר אותך מפני תהומות ומצוקים בהם לא היית. כדי ללכת אל העתיד אתה גונז לא מעט מההארות והערות העבר כדי לגייס כוחות לחצות את נהר הזמן בשלום. אתה פתוח אל העוד לא וכבר לא המכבידים כל כך. ובכל זאת אתה מצפה למצוא שם , בעתיד הרחוק כמה מידידיך הישנים ההארות וההערות. לא היית רוצה למצוא עצמך במדבר הריק והסמכותי . ארזת אותם במזוודה נעולה כדי לפתוח אותה שם. כשראו אותך מהלך לעבר מטרתך היתה המזוודה נעולה אך אתה הלכת אתה נעולה כדי לפותחה ברגע המתאים. האם בפתיחת המזוודה תזכה להערה או למפולת של הערות?
בקביעת מטרותינו אנו קובעים לעצמנו קודים להתנהגות שמתעלמים מההארות ומההערות. אך דווקא בהליכה אלו גחים מבלי משים וקוראים לנו להרהר מחדש ולערער אפילו על כיוון ההליכה ולמטרתה.
הרומנטיקנים יבקשו מאתנו לחסל את אוסף ההערות שאספנו. הם היו רוצים בהתגלויות חדשות, בהארות המתחילות תמיד מן ההתחלה

איחוד של חמש קבוצות על טריטוריה של 200 דונם של הקרן הקיימת
סמילנסקי ביקש ליישב עליה תימנים שלו
ההכרעה היתה של ברל, בן גוריון, הרצפלד אחרי שכינה את חברי גבעת ברנר שמנדריקים
התנגדות של מחלקת ההתיישבות שביקשה להעלותלמקום התישבות של פרטיים על בסיס של חמישה דונם למשפחה .אין להקים קיבוצים הם לא יציבים
הקבוצות רחובות, נס ציונה, חדרה (ליטאים) נען של הנוער העובד הצטרפו אליהם הגרמנים מחירות.
אז נפתחה האפשרות של רכישת 1000 דונם בתיווכו של חנקין. סרני לחנקין : אני אחראי יש לי ילדה. חנקין : אני וכר שהייתי צעיר ! אני מאמין לאיש ! משפחת סרני מלווה 500 לירות.
השם גבעת ברנר הוצע על ידי טבנקין הוצעו שמות רבים כולל שער הנגב.

אנצו סרני הגזבר של גבעת ברנר וממייסדיה. הוא היה איש שיכול היה לגייס כספים וכך גם גוייס למפעלים שונים לסוכנות היהודית. יצא לשליחויות ומונה גזבר.
מאמין גדול בשלום עם הערבים. היה לוקח את ילדי גבעת ברנר לטייל בין הבדואים. קרא לבתו הגר. שמר רק במקל ומשרוקית.
יהודה דישון

איש בלאו וייס באוסטריה . בלאו וייס. גויס על ידי רוזנר להגיע להכשרה בגרמניה . הביא את השם של בובר חירות שהיה שם קבוצתו שהתפרקה לחבורת חירות בגרמניה. עלה ארצה לגבעת ברנר יחד עם חבורת חירות. חדר האוכל של גבעת ברנר הובא מגדוד העבודה שבתל אביב.

יהודה יצא לפלוגת עבודה בנהרים כחבר גבעת ברנר ומשם שלח כסף לגבעה שלא היה לה כסף. עם שובו יחד עם החבורה לגבעת ברנר הגיע הרצפלד וקרא לגיוס לכיבוש העבודה בגדרה. כל החברים התלהבו אך אף אחד לא התנדב. יהודה נידב את כל אלה שהגיעו מנהריים. 'עוד לא התגלחתם' אמר אורי רוזנבלט ניפגש על יד הבאר. הנה כל החבורה שהספיקה כבר להתגלח'
בגדרה הוקמה חבורת שער הנגב ואחר כך נקראה כפר סאלד ליום הולדתה של הנרייטה סולד.
קמה אופוזיציה ליהודה קודם כל של נחמיה גינזבורג וחבורתו שלא רצו את הצהוב ואולי את קרבת היתר של היקים של גבעת ברנר. הוא חשד ביהודה דישון על עסקיו המפוקפקים. ורצה גם ירוק.
יהודה דישון שהצליח להשיג כסף משטרסבורג ממי שהיה ממונה על משק הנפט בצרפת והעריץ את הקיבוץ.
בכסף הזה נרכשו אדמות נששיבי שהם אדמות חפץ חיים. אני אשתמש בכסף הזה כדי להרוס אתכם נפרד מהם נששיבי.
אליעזר רגב
איש הבחרות הסוציאליסטית. מורה לעברית וככזה הגיע לגבעת ברנר. איש הקיבוץ המאוחד. יחד עם גאולה שרת ביקר אצל רחל המשוררת בימיה האחרונים. היא ביקשה ממנה לנגן לה את התווים לשי של יהודה שרת שהיה אז בשליחות אך לא הספיקו. שליח בפולין איש עממי. היה מבקר בפאבים של יהודים בעלי מלאכה וחסידים ויצר אצלם אמון. אומרים כי זה היה חלק מהאמון שרכשו ורשאים לחלוצים אמון שהשפיע על המרד בורשא. למרות הפילוג קרא לו חיים גבתי לרכז את החינוך ההתיישבותי שהיה שייך למשרד החקלאות.

ישע סטמפר משוררת אמריקאית. ביקשה להקים בית הבראה צמחוני התקבלה לחברות בגבעת ברנר והקימה את בית ההבראה במקום . עם לאה ברלין. בזמן מלחמת העצמאות היה לבית הבראה לחיילים ואיבד את צמחוניותו. בית ההבראה הראשון בקיבוץ.

אריה חצור מאירהוף
נולד במצרים כבן לקהילה וגורש במלחמת העולם הראשונה לגרמניה שם למד אמנות בתקופת החיפוש הקשר בין עבודה סדנאית ואמנות. היה איש האמנות של גבעת ברנר. ביקש לנסוע למצרים ולממן את שהותו על ידי ציורים שיצייר את הנוסעים באניות על פני הנילוס. ביקשו לצרף אליו עוד חבר אך המועמד לא הורשה לצאת כי לא ידע ;מספיק עברית…
בשנות הארבעים היה חבר פלמ'ח והמאפר של של חברי הפלמ'ח שהסתתרו בפני המשטרה הבריטית.טייל לחבש ב1936 – צורך נפשי. איש העיצוב של אריזת רימון ואשד. נקרא לצייר את הציפורים שאבדו באגם החולה.

תרבות – תיאטרון מוסיקה.
לכבוד בר מצווה של הילדים נזכרו כי מוצארט חיבר את האופרה בסטיין ובסטיינה כשהיה בן 13- ועל כן הוחלט לחגוג את הבר מצווה על ידי הצגת האופרה ב1967
אחי גיבורי התהילה אחרי קיבוץ שריד שולמית בת דורי השירים נתן יונתן נועה אשכול 40.000 צופים. בלילות בהן אין ירח שינוי בתחבורה כולל בתל נוף
גאולה שרתוק- חברת הקבוצה בנס ציונה. בעלת עברית ונגנית בפסנתר קשורה ליהודה שרתוק במיוחד. לחמה להשתתפות נשים בשמירה 'מתעבת את הצחוק שעושה חלש לחלש ממנו.' אני רוצה עם ילד על זרועי. אם חד הורית שנייה בגבעת ברנר. נפטרה בסיבוכים לאחר לידה. הילד אומץ על ידי משפחת גולומב.

מה היה אומר ברל
אנכרוניזם ונוסטלגיה חיידקים המלווים את העבודה ההיסטורית השולחת מן ההווה שאלות אל מעבדת העבר שלא חוזרת אף פעם על ממצאי ניסיונותיה בעבר.
ההזדהות העמוקה עם האנשים דווקא משום שניסיונם לא יכול לחזור.הקשר עמם הוא קשר של ירושה ולא של צוואה. מאמצים אבות. מלאכה זהירה אם רוצים לקחת ברצינות את הסיפור.

ישראל ואליעזר שוחט שני חברי העלייה השנייה
המנהיג הכריזמטי המנסה להתערב בהיסטוריה והצדיק הכפרי המנסה לחיות בטבע ובמוסר.
דב סדן : איך יכול להיות שהם אחים?
האחד עם נטייה להיות מטורף דתי והשני עם כוח התפרצות געשי.
ברל : לא רק שהם יכולים להיות אחים : הם יכולים לשכון בלב של איש אחד. דב סדן כבר מבין שברל מדבר על עצמו : ומה קורה במוחו של האיש בזה שואל דב סדן ?
גיהינום משיב ברל כצנלסון.

תקופת העלייה השנייה התקופה של הרצל וביאליק
מפנה הדורות הצנטריפוגה המעצבת : גורדון, הרב קוק , שלמה צמח, ישראל שוחט בימי תסיסה ומהפכה מתקרבת
תקופת משבר המהפכה והייאוש.
לקראת שואת
ברל איש מורכב. בוערת בקרבו אש היהדות והעם היהודי ומחויבות אנושית גדולה. שתיהן מזינות אחת את השנייה. בספריית אביו ספרי מסורת וספרי השכלה וכשהחלה להתפשט תנועת הספריות העבריות ברוסיה וברל ארגן תנועת נוער שהיתה מאורגנת מסביב לספרייה הוא היה מדריך את חניכיו לקרוא תמיד משתי הקצוות. על רקע זה הוא היה מעורב בתנועות רבות כדי להגיע אל העולם שבו יכול היה להאמין. המבוכה הרעיונית של סוף המהפכה הרוסית הראשונה לא גרמה לו לשיתוק אלא לחיפושי דרך. היה מאזין להבטחותיהן הנלהבות של הקבוצות הציוניות והסוציאליסטיות השונות ולא היה יכול שלא לראות את התפרים הפתוחים של כל אחת מהדרכים. של האורטודוקסיה המתבצרת באשליית הכאן, של המהפכנות המבקשת לפתור את בעיית היהודים על ידי יצירה של תשתית פוליטית אלטרנטיבית כולל תפישת ההתבוללות אל חיק העתיד. של הבורגנות היהודית החדשה המתאמצת לחדור אל החברה הגבוהה הרוסית אפופת האנטישמיות כמיתוס מארגן סמכות לבעלי הסמכות והכוח. של הציונות התרבותית המבקשת לפתור את הבעיה בשיטה פילנטרופית . הוא מגלה אנשים טובים בכל המחנות אך את המבוי הסתום. הוא מנסה לעבור לחיי עבודה ונכשל ואז הוא חולה. משבר רגשי ובריאותי שמחולל אצלו מחלה פיסית ונפשית שמביאה אותו להכרעה. לעלות ארצה כאל חוף אחרון. ההגשמה עצמה בה הכרעות הופכות לנקודת מוצא אכסיסטנציאלית אישית המקשיבה לאני כיוצר, כמחוייב כיחיד הפונה אל ציבור המבקש נתיבות לקבוצה.

החיפוש אחר הניסיון של העובד הערבי

תבונת כפיים

איננו רוצים להיות נושא לקטרזיס

המרד הערבי כפלישת הפאשיזם העולמי

'לא להשתעבד ולהתמכר לעוול שעשו לך
1937

עם אדם של גורדון מול התפישה של טבנקין כי ביחסים בין האומות רק הכוח הוא שמכריע.

מדינה צומחת מלמטה

ההתנדבות ונימוקים נגדה. מה ייעשה הסיפור של הצבא לאדם

לא רק צבא, ודחיפת האימפריה הבריטית כנושאת אחריות

מדינת ישראל לא תוקם על ידי הצהרות לא פחות מפתרון לעם היהודי
ולא פחות ממרכז רוחני

דיאלוג עם העולם המטורף

קידוש השם או משיחיות השקר

לא פולחן מוות ולא הונאת הבורגנות

200 ימי החרדה

אל מול הערבים : פיתוח מדינת הרווחה.

לעמוד מול הפאשיזם הערבי ולהאמין בתהליכים חברתיים

אל מול תנועות פרוגרסיביות שמעלימות עיין מהגורל היהודי ואפילו מוכנות להקריב אותו על מזבח הקידמה : זהו סימפטום לשקר

בעיית השואה: מעמידה מול קידוש השם ומשיחיות השקר

הניצחון. מה קנה המידה של הניצחון

הציונות אינה חיבור מכני לאחר ניתוק : אנו אוד מוצל מאש כיצד הופכים את האוד לצמח לא על ידי הפיכת הפחמיות להשקפת עולם. כיצד שותלים אותו בקרקע ומשקים ומעדרים עד שיחיה ויינק ויעשה שורש וענף?

לנוכח ריב אחים איבה יוקדת בין השבים לבין שארית הפליטה בארץ אשר לא הלכה בגוןלה ופירודים בקרב השבים עצמם ומחלוקת בין ראשיהם
'אש המריבה יום ולילה דולקת ולבות האוהבים חולקת' 'יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך הבוחר בירושלים, הלא זה אוד מוצל מאש' זכריה ג' ב'

זכריה

אל מול תנועות שמרניות הקושרות את פיתוח הלאומיות היהודית עם השמרנות בעולם

ליצור את הכלים שידגישו את הצד ההתנדבותי שלאחר הקמת המסגרת המחייבת

200 ימי חרדה : האם להתנדב כדי להדגיש את אי ההתנדבות של הרוב או חלוציות לאחר יצירת מסגרת כוללת.

מקום המדינה אל מול קואליציות משונות של ארץ ישראל השלמה עם אי הקמת המדינה

ברל כצנלסון לנהל משא ומתן.

איך מבחינים בין אחריות לבין שררה
איך מבחינים בין אמונה לקנאות
איך מבחינים בין הגשמה לאופורטוניזם
איך מבחינים בין שורשים לבין נוסטלגיה
איך מבחינים בין תפישה במרכזה עומד היחיד לבין אגואיזם
איך מבחינים בין תפישה חברתית לבין קולקטיביזם
איך מבחינים בין חובת קריאת אותות הזמן לבין עריצותם של סימפטומים
איך מבחינים בין ביקורת לבין חשדנות מתרצת וקלה
איך מבחינים בין אהבת ישראל לבין אפולוגטיקה מסתירה איבון ומחלוקות
איך מגשרים בין שורשים לבין אנטנה
איך מגשרים בין תרבות והזכות לחידוש ותיקון
איך מגשרים בין חלוצים לבין עם
איך מגשרים בין אומות לבין אחריות אנושית

אין קיום יהודי מודרני ללא דמוקרטיה
דמוקרטיה היא המתודה לחיי יהודים היא מאפשרת ביטוי ליחידים וקבוצות, היא מחייבת אחריות הדדית.
היא מתנזרת מקביעות תיאולוגיות ובשל כך מאפשרת אמונות שונות בתחום התיאולוגי והדתי.
סובלנות וקידמה מקיימים ביניהם יחסים מורכבים בהם אין האחד יכול באף רגע להתעלם מתביעת השני.

זה אשר הוצאתי מנסיונות ימי-הויתי
וזוהי צואתי האישית:
החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המות רע.
העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה.
האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר.
לעם-ישראל, מצד חוקי ההגיון, אין עתיד.
צריך, בכל זאת, לעבוד.
כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים
ויש רגעים מרוממים.
תחי העבודה העברית האנושית!
לגעת במילים ולראות

אולי מפני שירד הלילה,
שמעתי את הבית נושם,
ואת העץ מחכה בחצר וישן בעמידה.

אבל הלילה הוא כמו ים-
אף פעם לא ישן, תמיד רק נח.
ותופש המון מקום.

ובלילה אני יכולה לגעת במלים
מפני שבחושך רואים אותן
וכשרואים- אז יודעים היכן לגעת.

וכך מדי לילה
אני רואה ונוגעת במלים בשקט ולאט,
ולא בכולן, רק באלו שאני אוהבת במיוחד,
ויכולה לראות בהן מה שהלב מבקש.

ואני נוגעת במלה :
תכלת!
ומיד רואה שמים כמו שמלה מבד רך ומאיר.

ואני נוגעת במלה:
עדין!
ורואה פעמונים קטנים ואת אמא.

ואני נוגעת במלה:
נביא!
ורואה איש זקן, וחשוב, וחכם חכם.

ואני נוגעת במלה :
לב!
ומיד רואה רגשות של אנשים, ומה שהם חושבים.

ואני נוגעת במלה:
נחל!
ורואה חיים מלאים ביופי ובשמחה.

ואני נוגעת במלה:
אופק!
ורואה דבר שלא רואים, רק חושבים עליו בקצה בקצה.

ואני נוגעת במלה :
פעמון!
ומיד רואה ילד קטן נוגע במילים שהוא אוהב,
ונרדם ושמח, כי ראה בהן מה שלבו מבקש.

להיפרד זה כמו לשלוח לדרך ארוכה. אינך רוצה . זה כואב כי אתה נפרד מאיזה פינה של עצמך. הבאתי לכם את שני הקטעים הכל כך שונים זה מזה. האחד של י.ח. ברנר קטע קשה שאינו נותן לעצום עין מהנעשה בסביבה ובתוך מהומת הלב. קטע הקורא לאחריות. להתעוררות מחלומות שווא. למפגש עם הסתירות. לאי מנוחה מתמדת. הקטע השני של המשוררת מירה מינצר יערי הנראה הפוך. הוא נותן מקום לילדי, לחלום ולאמונה בשפה כשער . אך כפי שלימדתי אתכם ברנר היה איש שהאמין בילדי. בפתיחה המתמדת והרעננה אל העולם. זה היה ה'קצה ' בו הוא האמין האופק שצריך לנהל את המאבק המתמיד עם הפטפוט והשקר, האופק אליו צריך האדם לחתור : עולם ללא יתמות. עולם שבו תהיה אחריות לכל יתום, סיכוי לאהבה, אך מתוך אמונה שלמען התום, למען הושטת יד ולמען דיאלוג אמיתי בין שותפים צריך לעבוד.

את המפגש בין ברנר ומירה מינצר יערי אני מאחל לכם. בארץ השרפות והקוצים מיצאו אחד את השני, חפשו את שמחת המפגש לה זכיתם במכינה. מפגש עם האדם , עם שפתו ומחשבתו לא כדי לברוח אלא כדי למצוא ביטוי מועיל לכם כיחידים , בחבורות.

וגם כשאתם הולכים לצבא אל תשכחו את אמרתו של ברנר 'אדם לבוש כחייל'. לעולם לא 'חייל הנראה כאדם'.

כמה טוב לי שמבחנים אלו אינם לפני ואני כחוני המעגל שנרדם שבעים שנה דורכם אינו דורי, אלא שאני נרדם עם עיניים פקוחות ורואה אתכם נאבקים על דרככם בחן נעורים בסימן האף על פי כן.

דרך צלחה
מהשמח אתכם

מוקי

הספר של אסף ענברי 'הביתה' הוא פרוייקט ראשון של סופר המנסה לכתוב את סיפורו של מקום כחלק מפרוייקט גדול : השיבה אל הסיפור. לא הסיפור הבדיוני, גם לא הפסיכולוגי, לא האגדה ולא הסיפור ההיסטורי. סיפור ש'היה באמת' ומרכזו עלילת ימיו של מקום ושל חברה. סיפורו של קיבוץ אפיקים. למרות שזה סיפור של סופר , כלומר לא מסמך ולא מחקר הוא מבוסס על מה שהיה. השמות בו אמיתיים, העלילות נרשמו כפי שנרשמו בדמיונם של ילדי אפיקים , העלילה כפי שהיתה יכולה להיות לפני הבדיקה המעמיקה בכל הפרטים של ההיסטוריה . זה גורלה באותו רגע עצמו שהיא מתגלגלת לסיפור הפירוש של הסופר. אך בעלילה זו העיקר תמיהה על גורלו של מקום, על גלגוליהם שלח אנשים. זהו סיפור המסופר לחברה של היום, רזת הביטוי ואוהבת הפרדוקסים . סיפור שניתן לספר לקהל מאזינים המוסיף תמיהה לסיפור העלילה. הוא לא בא להסביר אלא בא לספר. כיוון חשיבתו של אסף ענברי מבקש לחזור אל אותו פלג של הספרות העברית המחזיר למילה את שהיה בה במדרש, בסיפורי המוסר, בתורה שבעל פה: סיפור המכוון לאמת ושופט . יש בו עלילה מותחת שאיננה מעוגנת במוחו הקודח של הסופר אלא בקהילה הזוכרת וצוברת לקחים , איחולים, פחדים, חלומות. סיפורים מעין אלו מרובי גרסאות ומתח . לא מבקשים רק חיי מדף אלא חיי לב המתגלגל ומכיון שהקיבוץ חברה חיה ולא גיבור שמת עוד לא נכתב הפרק האחרון.

מן המיצר. סיפורו של יוסף חיים ברנר מתקופת לונדון בפירושו של יריב בן- אהרון. ברנר היה איש ספוג מקורות יהודיים ובעל עיניים חדות שחייב אותו לשבור ביטויים , לחלץ מתוכם צירופים שיוכלו להימנע מן הבוסר ומן הפראזה ולתאר את המציאות האנושית המורכבת של יהודים המבקשים מוצא. הנכנעים למצור, הנתונים במיצר. מהפכנים ומהפכני כיס, בעלי שררה וקדושים. יריב בן- אהרון מביא בפירושו את כל המקורות בהם השתמש ברנר בסיפוריו ומאפשר לנו לחזור אל התהליך המיוחד של היתוך לקריאת אזעקה מוסרית הנשמעת בין חוגים צעירים המבקשים דרך במקום שנראה ללא מוצא. כבר שנים שיריב בן אהרון נכנס לפרדס יצירתו של ברנר על מנת שיוכל ללמוד וללמד אנשים צעירים במדינת ישראל המבקשים דרך לא להיכנע לבשמיה של הגדולה במפלגות הארץ בכל התקופות מפלגת ה'זה לא ילך' . הספר של פירושי 'מן המיצר' לא נקרא כספר ליחידים השוכבים במיטה ומתבשמים מקסם הלשון וממהפכי עלילה קוסמים גם לא בלשון העיון האקדמי בספריות שקטות . הוא נלמד במעגלים של קבוצות צעירים המבקשים דרך אל אישיותו המופתית של י. ח. ברנר ואל נבכי עצמם כאן במציאות הכואבת של מדינת ישראל ובחברתה ששבה אל פרשת הדרכים התרבותית מצוידת במיטב הטכנולוגיה, מקבצת גלויות אך ממשיכה בייסוריו של ברנר ושואלת את שאלותיו.

מאה שנים לקיבוץ ובו סיפור , האם סיפור משנה? של חיי האמנות היהודית ישראלית.

האם קיימת אמנות כזו ? דומה כי יש להדגיש כי זהו אתגר ולא עובדה. עם כל עושרה של האמנות הולך ומתברר כי הפעילות האמנותית כולה למרות הישגיה ומוצגיה נותרה אתגר המענה עצמו לדעת על זהותו ודרכו. השאלה הגדולה היא האם האתגר הזה פורה ובאיזה מידה הוא פורה.

בדור מייסדי הקיבוץ היה וויכוח שבא מן הספרות הרוסית. מצד אחד חשדנות כלפי אמנות תלושה מן המאבק החברתי, המסתופפת בהררי אל, לפי אימרת אחד החלוצים. היה הבוז של התנועה המהפכנית הרוסית בשלב הניהיליסטי שלה נגד הליברליזם המתנשא מצד אחד והתלוש מצד שני.

מצד שני היתה סיסמתו של דוסטוייבסקי שהיופי יציל את העולם.תפישה שהניסיון האמנותי יוכל לקדם גאולה מוסרית. מצד אחד רבים מהחלוצים נאחזו באמונתו המאוחרת של טולסטוי כי במדף יצירתו ישכנו גם הספרים שכתב וגם המגפיים שבנה. מה שהוקם בעבודה יאתגר את כל יצירתו האמנותית . על יד מגפיו עמדה דמותן של נטשה ואנה קרנינה שתפשו את הדמיון הרומנטי של חלוצים רבים באי כניעתן לקונפורמיות האצילה ( שתורגמה אחר כך כצביעות הבורגנית).

המתח הזה בין המגפיים ונטשה , בין סונטת קרויצר למוסר הועתק אל האתוס החלוצי והוא הידוע מכל סיפורי המתח בין האמנים לבין הקיבוץ.

דמותו של האמן הקיבוצי עוצב על פי אותו אמן הסוחב על גבו את הלבנים לבניין כשהוא הולך למעשה לצייר בחשאי. זו הדילמה הידועה של הכינורות בתנועה הקיבוצית. מי שהיה מנגן על כינורו בהפסקות מהעבודה ועמד בפני הדילמה הקלאסית מה לרפא קודם את יבלות החוצב בשרשי האצבעות או את יבלות של קצות האצבעות בהן ניגן בכינור.

חיים אתר מייסד המשכן לאמנות בעין חרוד הביא את דוגמתו של ואן גוך שהתנגש עם כל העולם כדי לזכות בזכות ליצור. לדידו הוא היה המופת לחלוץ האמן.

ההתייחסות לאמן בצד הארגוני חברתי התמקדה בכמה עניינים : במה יעסוק האמן האם בקישוט חדר האוכל ובעיטור הגדות של פסח, יצייר על המדרכות והמקלטים בקיבוץ , יקים פסלים בכיכרות וליד חדר האוכל או יתמקד ביצירתו האישית שתנוד בתערוכות בקצווי עולם.

חיים אתר ודוד נבות אמני עין חרוד , עבדו במאפייה של עין חרוד , עבודה שאפשרה להם פנאי ליצירה . הם הונצחו בזיכרון בריקוד לילה פרוע במאפייה שביטא את צימאונם הגדול.

דוד נבות שהתגלגל לדגניה חמורת הסבר עבד בסטודיו שלו בשנות החמישים. אחד מהחברים התבקש לברר 'מה הוא עושה שם בסטודיו'. שהרי בטוח שהוא מתבטל מעבודה.
החבר הצעיר מצא אותו בצריף לא חורש ולא זורע ושאל
-אז מה אתה עושה ?
-אני מחפש את הצבעים ענה לו הצייר
– הם פה על הריצפה ענה לו בנימת ניצחון נציגו של סדרן העבודה וסיכם במילים אלו את דעת הקהל.
אחרי הרבה שנים סיפר את הסיפור והוא נבוך ואשם. אך הצייר בדגניה כבר לא היה.

אולם שאלת האמנות בקיבוץ איננה רק השאלה של סידור עבודה, ימי יצירה, מי משלם את החומרים ומי מקבל את התגמולים. יש שאלות של מה אומרים האמנים . מהו יחס הקהל. האם יש בכלל אמנות מיוחדת לקיבוץ. כיצד משתנים הנושאים, האם הקיבוץ הוא שדה המראה או שדה נחיתה . איזה מין עבודות נוצרות ובאיזה תקופה.

אנסה לעמוד קצת על המתחים והמגמות כשכמובן אבחר כמה מהן והרי אני עצמי אינני איש אמנות אלא יותר איש של תולדות ועל כן הנוכחים כאן יוכלו להוסיף, לתקן, למחות.

נתחיל בפרט חשוב. את בתי הספר של משכילי ארץ ישראל עיצבו בדרך כלל כמקדשים. אנשי התרבות האמינו כי ההשכלה היא האור ועל כן היא המקדש התרבותי הראוי. סמל לקשר בין ההשכלה לבניין היו החלונות הגדולים. חלונות גדולים היו בבתי הספר המשכיליים : הם היו לסמל האור. תאורת השמש היתה משהו סמלי וחשוב כדי להודיע כי את שמש התבונה יקבלו כל תלמידינו. אמונה זו באור הביאה עמה המון חום לכיתות הלא ממוזגות של ארץ ישראל. ההשכלה הביאה לטיגונם של המשכילים.

ארץ ישראל היתה סמל של אור נכסף. כמו שאמני צפון אירופה חלמו על השמש הים תיכונית כך חלוצי אירופה הקרה חיפשו בארץ את השמש. אך אריה אלוואיל ראש קבוצת ביתניה עילית שלימים היה צייר ידוע בארץ ומורה לציירים עזב את הקיבוץ אך שמר על ארץ ישראליות קנאית. והוא סיפר כי הוא מצייר בארץ רק בשעות המוקדמות של הבוקר. 'כשהשמש עולה אי אפשר לצייר -= הבדים נשרפים.' ובזה אמר ארץ ישראל והשמש שבה שורפות. מסוכנות. אור התבונה יכול להיות מסוכן. חיים אתר הצייר של עין חרוד ומייסד המשכן לאמנות טען כי הוא לא זקוק לשמש הישראלית הוא מעדיף את השמש הסלאבית ובכך אמר כנעני אני לא. משהו מאור ילדותי בגולה אני רוצה לשמר גם בהוויה של הקיבוץ המהפכני. הוא קרא להבאת משהו מהעבר הבלתי כנעני והייעוד האוניברסאלי : אמנות קיבוצית צריכה להיפגש עם האמנות האוניברסאלית מצד אחד ועם האמנות של היהודים. כך בנוי היה האוסף הראשוני של עין חרוד. מי שיכול לבא בכלל אמנינו הוא מי ששואב משני המקורות הללו.

אל מול תפישת האור הדחוי היתה התפישה המקומית של האמנות. המעיזה לאור. הם הדגישו את חזיונות המקום כמאירים את תאורת התבונה הנכספת כשהיא מתמזגת עם מהפכת המקום ועם סיפור חידוש האדם. האמנות כמשדרת את המסר העולמי גרידא נתפשה כתלושה, כבלתי מתמודדת עם העצמיות של הקהל. היא פרי של תפישה אוניברסאלית שלמעשה איננה אלא כניעה לכל הבלתי אותנטי המיובא מבחוץ. התפישה של המרד הארץ ישראלי המבקש ליצור קשר בין האמנים החדשים לבין השחרור מהעול המעונן של אירופה האפורה. לקרוא לשמים הכחולים של המזרח התיכון, אוריינטאליזם של עובדים ולא של מתגעגעים או כובשים. אולם תפישה זאת העלתה את רוח הרפאים של הוויכוח על החשיבות של צל המציאות ומה עושים עמה . האם ניתן להפעיל מולה מנורת ריפוי מלאכותית כפי שהיתה נהוגה בימים ההם שתשפיע אור כחול משוחרר מכוויות ועיוורון חושים לגבי המתרחש.

בעיה נוספת עמה התמודדה האמנות בקיבוץ היתה השאלה של הקהל. מי הוא הקהל שלה. האם הוא קהל שוחרי האמנות בעולם ואז היא תיאסר בתוך מעגל של יחסי ציבור, תאורת יתר, הרבה מגאפונים וקשרים עולמיים. תפישה זו הרואה בקהל שוחרי האמנות בעולם קהל אליו יש לדבר למרות שאיננו מכירים אותו והוא איננו מהווה קהל של פנים אל פנים.

כששאלו את שמואל מסטצ'קין אחד מגדולי המתכננים של הקיבוץ מה צריך להיות הגודל של הדשא הגדול המתוכנן על יד כל חדר האוכל השיב : הוא צריך להיות בגודל שכזה שהעומדים בקצוותיו יוכלו לזהות איש את רעהו. בדיוק להיפך מכיכרות המושתתים על עיקרון של המונים צובאים הזרים איש לרעהו. כך השאלה של האמן בקיבוץ היא השאלה של קהלו. האם האמנות מהקיבוץ זרה לחבריו ומבחנו בגלריה בעיר זרה. האם הוא נבחן ביכולתו להגיע ללבבות מבקרי האמנות בקוסטה ריקה או ניו יורק או לחברים בבית. מה הם מעשי הכניעה שהוא ייאלץ לעשות כדי להגיע למטרתו. היו אמנים קיצוניים כמו טושק שבחן את אמנותו רק דרך הדיאלוג שלו עם חבריו בקיבוץ ולא ביקש להופיע בתערוכות. את אמנותו הקדיש למפעלי תרבות וקישוט בקרב קהילתו. מתוך תפישה שהיכולת והרצון שלו להשפיע על פני העולם הרחב עובר דרך הקטדרלה המוקמת בידי הרבים שאינם מבקשים לעצמם כבוד או תואר של גאון רומנטי אלא יצירה שתשפיע דרך האינטגרציה של תחומי העבודה, החברה והאמנות. אמני קיבוץ אחרים ביקשו דווקא את האוניברסאליזם את הראייה הרחבה מתוך תפישה כי היא צריכה להשפיע ולהגיע אל ציבור החברים דווקא משום שהיא לא נכנעת, איננה קונפורמית עם הווית הקהילה . אביטל גבע כאמן קיבוצי הביע חשש כי המסגרת של האמנות המאורגנת פשטה את הרגל ויש להביא את העשייה היצירתית למחוזות חדשים .אין להיכנע ליומרותיה הרטוריות. יש לעמוד מול המשבר שלה ולהביא אותה למחוזות חדשים היכולים לצמוח מחלומות של קידמה הצומחים בעולם המעשה.

בתוך הוויכוח הזה יש להצביע על כך שלעתים ההליכה של אמנים מהקיבוץ בדרכים סותרות בגלוי למעשה מבקשת דרך אחת : ההזדהות של ציירי הקיבוץ עם הזרם של אופקים חדשים העניקה חופש לאמנים רבים שמצאו בתחום האמנות המודרנית המופשטת לירית רשת ביטחון מפני תפישות של מחויבות יתר לדרכי ממסד חברתי פוליטי. החיפוש אחרי היסודות הראשוניים של קו וצבע חלל ומקום העניקו פרספקטיבה הפורצת את המגבלות של גיוס ההמונים למטרות פוליטיות. אותו חיפוש עצמו מגיח מניסיונות של ליריקה אינדיבידואליסטית פיגורטיבית המהווה קול שני המתנגן אל מול קולקטיביזם כובש.

בתוך כך ניתן לראות עוד פן למתח הפנימי בתוך האמנות הקיבוצית : מצד אחד הביטוי של היחד שמחירו הוא טשטוש עולמו של היחיד. ציורים ומעשי אמנות המדגישים את הקבוצה. מראים תנועה של חבורות תוך טשטוש פני היחיד מצד אחד ומצד שני את חיים אתר שמתרכז בציור של פורטרטים , של פניו של היחיד. פני היחיד, תמונת נפילתו אינם סימן לחזון של הפרטה . למבחן היחד בהעמקת עולמו של היחיד, כשם שהיחיד נבחן ביכולתו להיות מעורב באחריות לזולת , לאחר, לקהילה, לאנושות.

כשנבנה בית אלון היה יחיאל שמי המלווה האמנותי שלו. במסגרת הזו הגענו ביחיד למקום ייחודי ביותר : למוזיאון חב'ד. זה היה מוזיאון שעוצב על ידי המעצבים של בית אלון בהתאם לתביעות של חב'ד. המוזיאון פשוט הכה אותנו בתדהמה. היו שם מוצגים המתארים באופן ריאליסטי את פרשת חייהם של מייסדי חב'ד. המוזיאון היה מלא בובות. תצוגות ריאליסטיות לחלוטין. יחיאל שמי החילוני אמר לי אז : תסתכל מה קורה כאן. אבא שלי אמר לי : לא תעשה פסל ומסיכה. מכאן הגעתי לאמנות המופשטת שלי. לא לתת לאלילות לחדור לאמנות. בביקור הזה קיבלתי עוד פרק בשאלה המיוחדת והמורכבת של יהדות ואמנות.

האם המתחים הניכרים באמנות הקיבוצית באו על מנת להטיל עול וסמכות הנובעים מתוך אי יכולת של הרבים לשאת בעול היחידים המוטל עליהם או להיפך: הצגת עולם מאוכלס על ידי ריבוי דרכים נותן את ההיתר של חיוב החיים ומחזק את המאבק נגד תפישה קרבנית. תשובה לשאלה זו אין אנו יכולים לתת אפילו כעבור מאה שנות קיבוץ . אך מה שניתן להגיד הוא שההתמודדות עם השאלה הביאה ליצירה מורכבת ונפלאה שהלוואי שתמשיך.

גם אם אין מקימים משכנות לאמנות במרכז הקיבוץ ושולחים את הגלריות לשולי הקיבוץ, גם אם הקיבוץ משקיע פחות ו'משחרר' אמנים לשוק הגדול נדמה לי כי האמנות בקיבוץ לא נרדמה ואינה זקוקה לנסיכים שיעירו אותה בנשיקה או בזעם.

הדבר החשוב איננו לדעתי מערכת היחסים בין הקיבוץ לבין האמן אלא שהאמן ינסה לראות במקום, בקהילת האנשים בקיבוץ, בחיפושיה , בחידותיה, בכישלונותיה מקום משחרר לדמיון ולאחריות גם יחד, לחירות ולסולידאריות. ננקווה שהאמנות הקיבוצית תדע להצמיח מאותן סתירות שנבנו בתוכה את מה שברל כצנלסון כינה תוהו ובוהו של בנייה , לרקום גם את אותו חלל המאפשר. אותו געגוע אל העתיד הבונה משרשיות פריחות חדשות.

באתי לומר כמה מילות פרידה בשם התנועה לה הקדשת את חייך, בשם חבריך השותפים להרפתקאה החינוכית לה היית מקור השראה. בשם רבים מאלה שלא הכירוך והפסידו . תנועות מהפכניות ואפילו תנועות שיתופיות סובלות מכריזמה של מנהיגיהן. אתה היית מופת מוסרי ולמרות הסמכות הגדולה שקיבלת ידעת להרתם למורשת עתיקה שתבעה חכמה כלומר אחריות, דוגמא אישית המפנה מקום לרוח החפשית, ליצירתיות ולאחריות כלפי האנשים. הבנת כי גם בניתוח קטסטרופאלי מבית מדרשו של יצחק טבנקין קל להצטרף לרוחות הסוערות ולמחוק את האחריות לאנשים כמו שקל לברוח אל הפרט הנעול בכלא האגואיזם הצרוף. אתה היית איש עצמאי שעודד את האחרים לעצמאות אך לא לבריחה, לבנייה ולא לשעבוד לבית,
כשחיית עם יוצאי אקסודוס בגרמניה וארגנת אותם לשיבה לארץ עשית זאת כי האמנת בהם. האמנת כי השבר הגדול יוצר גם תנועת חיים להתמודדות עם שחר קשה. האמנת בעצמך ובצורך להשיב לאנשים תחושת סיכוי וכיוון.
האמנת במעשה החינוכי גם כשמי כמוך ידע להכיר את הסדקים במבנה, את נבואות השקר, את מירוצי הכח והזיוף אך היה לך מצבר גדול. אהבתך לרוח האדם והיהודי, יכולתך לדאוג לא רק למושגים אלא על אנשים. האמנת ברעיון שאנשים ביחד, באופן דמוקרטי יכולים ליצור לעצמם גם חברה מתקדמת וגם חברה לומדת, גם יצרנית וגם רגישה. עמדת ליד ההגה בשעת משבר גדול. אנו יודעים כי הטרדת את עצמך באחריותך למרות שאצבעך כבר היתה מאובנת בתוך הסכר זמן רב. ניסית לשוב אל העיקר : אל החברה העובדת.

בין שני חלומות

שמש זרח לי בליל
הוא החלום שריחם אותי
זרח ארח לי בצל
פתע פתאום הקיצותי
עבר חגי

שני חלומות של יצחק קצנלסון- זה מול זה. הראשון חלום נער: פגישה עם מלאך הפותח לו שערי גן עדן, חלום ממנו המשורר מבקש לא להתעורר אל היום המסנוור במציאותו. הוא נכתב בימי ראשית שירתו של יצחק קצנלסון. החלום השני שנכתב בסוף ימיו במחנה השבויים בוויטל בצרפת הוא סיוט. חלום מותו של העם ושל המשפחה. המשורר המבקש להתעורר מוצא עצמו באור יום אכזרי המממש את החלום את המוות והקץ . אחריו הובל המשורר עם בנו לדרנסי בדרך לאושביץ.

חלומו של תינוק

-אמא- אמא~ הו גשי נא הלום-
בשנתי ראיתי חלום.
בחלומי- כרוב קל אלי טס,
לקחני בכנפיו ונס.
שאלתיו- לאן? ענה לי :
-אל גן שערי גן עדן, בני.
נעף גם יומם גם ליל,
עד שבאנו אל שערי גן- אל.
-תוק-תוק! דפק כרובי בלט-
פתחו לי ולשמואל הקט!
-פתח, תח- תח, פתח, תח תח!
פתחו לי ולשמואל הרך!
קיש- קיש – קיש!
פתחו לי ולשמואל נא חיש!
השערים אז נפתחו דם-
ואיקץ והנה חלום
——————-
הו אמא, הו אמא, לו רק
יכלתי לישון עוד דק-
בודאי הראני הכרוב
את גן אלוהים וכל טוב.

כה אבך ביגוני
גם יום גם ליל: חלום חלמתי,
נורא מאד:
אין עמי, עמי
איננו עוד.

בצעקה קמתי-
אהה! אהה!
אשר חלמתי
בא לי, בא!

'הה אל ברמה'
אקרא רתת:
על מה ולמה
עמי מת?

על מה ולמה
מת לשוא?
לא במלחמה,
לא בקרב…

נערים, זקנים,
גם נשים וטף-
כבר אינם, אינם-
ספקו כף!

על מה ריבוני?
ולמה אל ?

אח ואחות

עזרא : אוי לי, שרה, אוי אחותי,
ראי נא, מה עשיתי שרה:
תה שתיתי, והנה כוסי
נפלה ארצה ונשברה !

שרה: הן בלי צדיה זאת עשית,
גם לא גדולה כך הרעה:
לא חטאת, לא עוית;
עכשיו הס אמנו באה…

האם : תה שתיתם, קטני, עתה,
וכוס אחת נפלה מטה,-
מי זה שיבר את הכוס?

שרה: אני, אני עשיתי זאת…

עזרא : שקר אמרה, שוא דברה,
היא לא שברה, לא שברה,
כי אנוכי הוא השובר!

שרה: שקר, שקר עזרא דובר!

האם: מי ששבר יקרב הנה:
שני אגסים לו אתנה…

עזרא: שרה את הכוס הפילה,
האגסים, אם כן, תני לה…

שרה: עזרא שבר, לו שייכים
האגסים המשובחים!
הנה עזרא, גש אלי,
שני אגסים מני קח!

עזרא: אחד, אחד יהי לי די!
שרה, שרה, קבלי שי:
אגס לי ואגס לך!

השמים והארץ

השמים : עניה את, ארץ, עניה ושחורה-
רק לי כל הזוהר! רק לי כל האורה!
ביום- לי יש שמש, בלילה ירח,
כל אחד בי מזהיר, כל אחד זורח.

הארץ : הוי שחקים מתגאים, הוי שחקים שחצנים!
ולמי עבים שחורים? ולמי העננים?
לי נפט ולי גז. גם אלקטרון מאירים
ספירי ופניני כלום אינם מזהירים ?

השמים : לנו ברקים ורעמים!
לנו אישים ולהבות.

הארץ: לי אתים , מגלים!
לי חיצים וחרבות,

השמים : לנו שלגים וגשמים!

הארץ : לי ימים ונחלים!

השמים: לנו אלפי כוכבים

הארץ: ריבואות לי פרחים!
השמים: בנו מלאכים-
הם עפים ושבים,
הם דאים וטשים!

הארץ : ולי יש צפורים-
עפרונים וזמירים,
הם שרים בשירים!
הם עפים ושרים!
ויש לי אנשים
וילדים-
נחמדים!

שיחות, הוצאת 'מקרא'
עליצות שופעת

ראיתי לפני את יצחק העלם הרך, את יצחק מלפני ארבעים שנה. הוא בא אז יחד עם יצחק טבנקין, בן דודו, לעיר מולדתי בוברויסק בענייני 'פרזיו' כלומר התייצבות לצבא, והוא התגורר שם איזה זמן בבית סבא שלו, זקן יקר, אשר פניו קרנו תמיד מחיוך מקסים, חיוך ידידות וחיבה לכל הבא בד' אמותיו.גם אמו של יצחק, אשה טובת לב להפליא, באה עמו. היחס של קצנלסון לאמו ולזקנו הפליאני. סוף סוף היה כבן עשרים, אדם מבוגר, אולם על אמא וזקנו התרפק ממש כתינוק. יש שהבחין בתמיהה שלי, ואז היה כאילו מתבייש קצת ומחייך לעומתי מתוך מבוכה והתנצלות, אבל לא עברו רגעים מועטים והוא מתחיל שוב להתרפק על אמא וסבא, מחבקם, מנשקם ומלטפם, כשכולו נוהר משפע אור, אור אהבה. אך ביחוד הוא זכור לי בפגישתנו הראשונה הזאת מטיול אחד בסירה על פני נהר ברזינה, זה היה בקיץ, לפנות ערב, הנהר הרחב זרם בנגוהות השקיעה בין גדותיו הירוקות, בין אפרים, שדות חורשות, הסירה היתה מלאה צעירים, בחורים ובחורות, ששמחו מאד לחברת האורח- המשורר. יצחק הראה כוחו בחתירה במשוטים תוך כדי שירה וצהלה ומעשי קונדסות, כמו התזת רסיסי מים על השכנים, שגם הם כמובן לא טמנו ידיים בצלחת, ולבסוף הושבנוהו, כמעט בעל כורחו, על חרטום הספינה, שינוח קצת. פניו היו מופנים לשמש והוא זרח כולו, אבל לא כלך כך מהשמש כמו מאיזה עליצות שופעת , שפרצה מתוך עיניו, מתוך גומות החן שבלחייו, מתלתליו המקורזלים, מצחוקו ומזמרתו.

פקחתי עיניים-
ראה : האיר יום!
סנונית בחלון,
ושמש ברום.

נשאתי כפים
פציתי הפה-
האח כמה יפה
העולם הזה!
המתח בין הכוכב הנישא לבין האנשים כאן על פני אדמה גדול כמתח אהבתם ההדדית .זה הקשר והמפריד בין האידיליה של חיי היום יום הנפרטים לרגעי שיגרה לבין הנישא, הנצחי.

כוכב מהבהב במרום.
ונערה בסמטא עוברת;
מדוע כה יחרד הכוכב?
מדוע הנערה חיוורת?

הם אוהבים זה את זה כמה,
וזה אל זה יוצאים בלילה:
הנערה לו קוראת : רד מטה!
הכוכב: עלי- נא למעלה!

ופעם ויחרד הכוכב
ניתק ממרומו ושקע;
הנערה צועקת לנפלו
וקוראת לנפלו בצעקה

למען הגדולים ,יצחק קצנלסון יצחק ברקמן ורשו,ה. תרפ'א

כוכב זה הנופל- את צערו של כל העולם גלה לי בנופלו. כוכב זה הנופל הנהו תמצית כל תהום מחשבותי בערב זה, ושאר הדברים הם הכוונה.

כוהנו של מקדש חרב
בפירושיו של יצחק קצנלסון על שירתו ויצירתו של ביאליק מתגלה חדות מבטו ויכולתו לגלות את העצב והחורבן תכונות שניתן לגלות גם ביצירתו הוא.

מקדשו של ביאליק הוא אחר , הוא הריהו כוהנו של מקדש חרב, ואין דומה לו לכהן זה כשהוא בא אל המקדש החרב ואוחז בקרנות המזבח, זה מזבח הצער… לפנים היה המקדש רענן ודשן. קטורתו היתה מתמרת ועולה בצהלה, ואולי עוד בימי ביאליק העלם היו מקטירים בו וריח זבחו נודף והבלו נפוץ. מזבח העלומים, מזבח הנעורים קראו לו… אך האיש ביאליק בא למקדש שכבר חרב וצערו תוסס בו, ומשנכנס לתוכו נעשו שליטו האחד והיחידי. אף אמנם לכתחילה היה הצער רק צערו הוא צער עצמו, צער חייו, ולאט לאט רחבו עיניו ולבו כאולם רחב ונחתם בהם גם צערו של אחיו, של כל אחיו היתומים, העם אשר יאהב עד כדי שנאה- אשר כל אהבה לא תשוה בה.
ביאליק כתב שירי אהבה יפים, יפים עד מאד ואולם רק השירים יפים. האהבה אשר מבתוך השירים היא קלושה ומצערה. גדולים אצל ביאליק הגעגועים לאהבה, גדול בו כליון הנפש אליה ואולם היא עצמה עוברת בין שורות שיריו כצל.
186ח.נ. ביאליק סיפורים ומסות 186

תהום אהבה ומוות זה – מאין לנו?
יפי חיים אלה- מהיכן אנו שואבים?
לא אזכור מי ומי זה שאל מאתנו-
אני או את? – מי שאל ומי ענה :
מן הכואבים…
ה'מעורר' בן זקונים
לי.ח.ברנר אדוני היקר!
זה שבוע שנמצאת אדריסתך תחת ידי ורק עתה אני שולח לך את ברכתי שתראה שכר בעמלך שאתה עמל בהוצאת "המעורר" בן זקונים ובן יחיד זה. כחצי שנה עבדתי בצבא וזה עתה השתחררתי, כל זמן שהייתי בגזרה לא ידעתי מאום מהמתרחש בעולמינו. לא פיללתי לירידת פלאים, רק עתה כשיצאתי מחדש לאויר העולם וראיתי עד כמה דלים אנו…
מעומק לבי אני שולח לך את ברכתי. כתוב לי אם יש לך צורך בשירה ובפרוזה והיכול גם אני להשתתף במעשך היפה. שלח לי אדריסה נכונה. ברגשי חיבה רבה
יצחק קצנלסון
יצחק קצנלסון גלויה (על צידה השני חותמת הדואר מתאריך 6.7.1906 והכתובת של ברנר בלונדון)
יודע אני את שני שיריך בעל-פה

יצחק יקירי
היום שלחתי לך את 'המעורר' קונטרס ג', שבו בא שירך 'מאומה לא הגידה לי' וכאן עלי לבקש את סליחתך על א) שמסיבות טכניות הוכרחתי לדחות את 'ערבוביה' עד קונטרס ד', ועל ב) שמסיבות טכניות הוכרחתי לתת את 'מאומה לא הגידה לי' בשני טורים ובעמוד אחד, שלא כרצונך שאשים רווח גדול. הסולח אתה? אראה בנחמה, אם לא יודע אני את שני שיריך אלה בעל פה, כשם שידעתי את 'שקיעה' במועדה, וכשאתה מכפר- כפר גם על שמרוב עיפותי ומגודל הבלבול שבראשי והקהות שבלבי מכתיבת אדריסאות וכו' וכו' אין לאל ידי לכתוב, למצער, גלויה כהלכה און עס קלעפט זיך ניט א ווארט צו א ווארט (יודית במובן: ואין לדברי לא צורה ולא טעם)
שלך באהבה רבה
י.ח. ברנר
22.3.07 כרך ג' 306
את כולם ראיתי על הבמה

'החולשה' הגדולה שלי היתה באותן שנות ילדות היה התיאטרון. מיד מהחנות, עוד לפני האוכל, הייתי לוקח מטבע, עולה ליציע ומרום שבתי נדבק ממש לתמונה שלפני. אבי היה אז בוורשה ואמי, חובבת תיאטרון מובהקת, היתה תמיד סקרנית לסיפורים שלי , מה ראיתי ומה שמעתי. הפקתי מהתיאטרון יותר ממה שהפקתי מספריית ההשאלה שלי: הרפרטואר היה לרוב נבחר, שקספיר, גטה, שילר ואחרים. את כולם ראיתי על הבמה. לא את כולם הבנתי במלואם אך הם רגשו אותי ביותר. דקלמתי בעל פה חלקים רבים בהתלהבות של שחקן, בכיתי, צחקתי בחלקים שצריך, בצליל, בהדגשה ובמימיקה של שחקן.

מתוך סקיצה אוטוביוגראפית

ל'בימה'

מוסקבה, כמו מצרים העתיקה,
בן חמד לעם עתיק ילדה והיניקה-

בית חזיון, כאור עלה ויבקע-
ראו, ראו הנה היא 'היד החזקה'!

יד כצור, יד חזקה כחלמיש-
ואצבעות לה אצבעות חמש:

חלום יעקב, מבול, גולם, נצחי- ואם היא
היא הדיבוק- אמור לה: אצבע אלוהים היא !

יצחק קצנלסון לודז' כ'ח ניסן התרפ'ו (1926)

הפלא התחולל

הנה האולם מחשיך. אילו נכנעתי לריגושי, הייתי פורץ בזעקה מפחד ומציפייה… הפלא התחולל: המסך עלה ביד פלאים. נפתחו השערים ל'עולם אחר' ושם במרחקים, בריחוק הגדול רואים- את
ה א ד ם.
תיאטרון! מה רב כוחך, חכמים וכסילים דנו בך, וכמה פירושי רש'י! והכל- אמת היא … ואילו הדבר הגדול והפשוט הוא, שאתה תולש איש אחד מרבים, ומציג אותו לפנינו מתוך הפרספקטיבה, כאדם ירד מעולמות אחרים.
תיאטרון! משול אתה ליצור חי. הבמה שלך, ככף- יד רחבה. ועל כף היד הזאת אתה מראה לנו את הדל, הזעיר, הצומח למימד ענק, המרקד ומקפץ, הרי הוא- האדם.
לעתים קרובות אנו צופים בתיאטרון ואיננו רואים עוד את הפלא המתאר עוד את הפלא המתאר לפני ההתחלה את כל ההצגה. הטקס שלפני המשחק אינו מרהיב פחות. הטקס שלפני העלאת המסך- בבית האמנות המקודש, וגם באוהלי המוקיונים המשוקץ- הוא טקס נהדר. אילו היינו הולכים אחרי רגשותינו העמוקים, הכמוסים בתוכנו- היינו לפני כל התחלת הצגה רועדים.
לא השחקן, כמקובל, עשוי להזדעזע לפני ההופעה, אלא ה צ ו פ ה , שלפניו עומדים לשחק. קל וחומר, הצופה וחוויותיו, כשהוא רואה על הבמה את האדם.
165
חמש שנים עברו בריקודים

חמש שנים על מיכאל
עברו בריקודים
בטל ישב מעבודה,
חפשי מלימודים.

שלשה היו לו חברים:
נבחן שבמלונה,
חתול שחור רבי לקיק,
ובשובך יונה.

חמש שנים- ובששית
אל חבריו קרא:
'שלום נבחן, שלום לקיק,
שלום יונה צחורה

אל בית הספר אלכה לי,
אלמד יום – יום עכשיו;
חכו עד כלות הלימודים,
שוב נשתעשע יחדיו'.

יש שיר לילדי ישראל

פרחים

אבא : למה קטני בני החביב,
ככה עצב אתה, למה?
הילד : עצב אני, שהאביב
אינו תמיד על אדמה
אבא: גם החורף הוא יפה
צא וראה : הפלג קפא…
רצפת קרח כל הפלג!
גם השלג, גם השלג,
זה הקריר והצח
אם לא לבן הוא ורך?
הילד : אכן גם הקרח זך הוא,
גם השלג רך וצח הוא:
אבל ציצים, פרחים, זרים-
לי חסרים! לי חסרים!
אבא: פרחים! טוב מאד, בוא הנה,-
גם את זה לך אתנה!
אל החלון, קטני, גש-
גינה שם בשבילך יש…
הילד: הוי מה רואה אני הוי!
גינה קטנה שתולה פה
כמה פרחים, כמה ציצים-
פה משגשגים ומניצים!
אבא חביב, אבא חסיד,
פרחי אלה יחיו תמיד?
אבא: תמיד? לא תמיד כמו פרחי
הקיץ,
כך גם הללו, הללו-
פרחי הקיץ הם צצים ונובלים,
גם אלה ימסו וכלו.
המורה – מה משלך תתן?

המורה הבא להורות לקטניו שואלים אותו : מה הרכוש שהבאת אתך? ואמר לך : כלום אינך רואה את שאני טעון? ימים ושנים ישבתי באוהלה של תורה, יצקתי מים על יד חכמים וגדולים, על עמודי התווך של ההוראה והחינוך התרפקתי, בלעתי ים של ספרים, ובקרבי הם ישן על חדש !
… משפילים אנו את קולנו ושואלים אותו שוב. אנו שואלים אותו בלחישה : ומשלך, אדוננו המורה, מה יש לך משלך?
משלי?
משהו משלך, ידידי, ברוך תהיה על כל הטוב אשר הבאת אתך בשביל ילדינו, ואולם כל ההון הזה, הון זרים הוא אשר ימתק לילד, בלי כל ספק, ואולם אתה עצמך מה תתן אתה לילד, משלך מה תתן?
…לו בא אלינו במקום פסטאטלוצי ופרבל, היינו מבכרים אותם על פניו, אבל כאלה לא באו, רק אחד המורים בא עם תורתם בתוך מעיו : אנחנו, אמנם, נחזיק לו טובה בעד זה , אלא שבשום אופן לא ניחא לנו, שיהא המורה רק כעין כלי ריק, שנתמלא מאוצר טוב והרי הוא מוריקו לכלי אחר.
… המזון הטוב והמבריא הבא בפי הילד, עדיין לא הכל הוא. יד האם הרכה, הענוגה והרחמניה, המעניקה לו את מזונותיו מתוך אהבה – הוא העיקר.

תורה זו, שניתנה לנו מן השמים – טעמם של כל רבותיה עומד בה: יש בה הרבה משל משה רבנו, משהו משל יהושע, שמץ מכל הזקנים, קורטוב משל גאונינו, אמוראינו ורבנינו וקצת משלו, משל רבי ומלמדי בליטא, משל שלמה ישעיה'ס זכרונו לברכה. כולם הם שותפי הקדוש ברוך הוא לתורתו, כל אחד השלים אותה בנופך משלו. אל תהא פרוטתך קלה בעיניך, המורה. פרוטתך היא חובתך הקדושה לילד .

סיפורים ומסות
171
מה יפים הלילות בכנען

מה יפים הלילות בכנען
צוננים הם ובהירים
והדממה פה תשיר
יען לה לבי בשירים.

יללת תנים נוגה
תחצה דמי הליל.

הולכים ואובדים השירים
רק הדם הקל לנו יען
צוננים המה ובהירים
ויפים הלילות בכנען

אחי הלכו לרעות צאנם
להשקות העדרים,
ורחל רחל שלי
תדלג על ההרים

השלג על הר חרמון
הולך ונמס,
בואי אלי, רחל שלי
בואי ונתעלס.
1906

צל נשמתי ילך אחרייך – ארצה

ערב עלייתה קבלה חלוצה שעלתה בראשית שנות העשרים והגיעה לדגניה הקדשה מיצחק קצנלסון

מעולם לא קנאתי עוד באדם,
רק בך אני מקנא, אחות,
בך כהולכת ארצה אבות
אני מקנא בך בין מקנאים רבים
העזובים כמוני לאנחות.
וראי אף ראי,
כמה טוב אני.
אני מקנא בך ומברכך
ברוכה תהיי לי וברוך אורחך
זה דרכך קודש יהיה ברוך-
ואת אם תראי דבר – מה שחור
נגרר לך מאחור
אל יחרד לבך, זה צל נשמתי
הוא אחרייך כרוך
בלכתך אל הארץ

ארכיון דגניה א'
לכם ורק לכם אני כותב

ערב אחד בא ביחידות, ליל שבת, גשם סתיו צולף. חרש נכנס המשורר, ישב ליד השולחן. מיד סבוהו כל חברי הקיבוץ, כמו הוזעקו בצלצול פעמון. תהה והסתכל בעיניו הנוצצות, המלאות עצב. היכן תרו, באיזה עולם רחוק? ופתאום- קול שירה בוקע את חיק הדממה ומשתפך בניגון נוגה :

שמש היתה לי ברם,
עם ערב צללה בתהום.
לי ציפור שרה שירת יה,
במרחק רזים עפה לה.

צלילים קלים עולים מעלה מעלה, נמסכים ללבבות, וקו האור הרחוק נראה עתה כה קרוב. ' הדים של תקוות- תום, שנעלמו עם כלות היום'. הצליל האחרון נספג בנפש השומעים, וחרדת קודש אופפת את מאות האנשים. משתררת דממה. דיבורו השוטף מפסיק את הדממה. לא אלינו ידבר- עם עצמו הוא שח:
'ימים ושנים חולפים ביעף. כמו אמש דובבו אלי עלומי, לחשו לי חיים.' עתה בין השמשות, לפניכם אני! ימים ושנים חלפו ודפי פזורים ללא גואל. אם דפי הספר פזורים- אתם האוספים, אתם הקולטים, כי לכם ורק לכם אני כותב. עלומי! כאילו אתמול היה זה, עם שמעונוביץ בבוברויסק, בערב מלא לובן. לא שירים כתבנו, שלג חפנו בידינו, אדם לבן יצרנו, ורוח חיים אמרנו להפיח באפו. חלום ילדות- הלא? והחלום נשאר חלום עד היום, עד היום.
'ארצי! עתה ארצי לפניכם. כשאני הייתי- אתם לא הייתם, עכשיו אינני! אינני! ארצי! החולות על שפת הים, כמה חיממו, כמה מלהטים עתה את נפשי. נפש לוהטת דרושה שם, נפש מלאה אמונה. יקדו גם החולות , צרבו את הרגלים היחפות. כמה חלומות נמוגו בחום הלוהט, עתה יישובים עברים פזורים עליהם. עיר נטעו על החולות. עיר פורשת כפים על שפת הים הכחול, עיר כולה עברית…'
כך הוא עובר בארצו, מטפס בהריה, דורך בעמקיה ומגיע עם שקיעה לקרבת כפר גלעדי. בין הרים וסלעים מוצא הוא את דפיו הפזורים. באוהל בדד יושב רועה, ושיריו של המשורר – מזון ערב לו. בבדידותו של הרועה שירי המשורר רעים לו. ולא ידע הרועה כי גם המשורר נגאל מבדידותו במעונו של הרועה, ושניהם מצאו את גאולתם.
פתאום יפסיק דיבורו, ירים כפיו לשמים ויתן קולו בשיר :
יפים הלילות בכנען
צוננים המה ובהירים…
לילות כנען ריחפו לפנינו בכל הדרם, והד שירתו הומה עוד באוזניים. פתאום הפסיק, קם לבש מעילו ויצא. לווינו אותו לביתו. דומם הלך, רק פיזם את השיר באידיש

נעולה דלתי, אין איש דופק בה

כנפי הערגה תגענה תרעדנה גם עתה עמוק בנפש בזוכרי אותם הערבים. כמתוך הערפל אראם, ממרחקי זמן, ערבים המשולבים שירים ופרקי תנ'ך. בלע הזמן את היקר לנו והוא צלל בתהום… מעיי החורבן מנצנצים עתה אורות יתומים. עתה מרחפים הערבים הללו בחלל ושואלים בתמימות של תינוק: מדוע? מדוע ולמה נגמר כל זה?…

טוביה געש
סיפורו של קיבוץ הכשרה עמ' 190 -191

עולם צולל בחיק בין השמשות

הנה קורא המשורר מיצירותיו, מעביר גלריה של טיפוסים לנגד עיניך: יהודים החיים חיי עמל, חיים של חולין. אך כמה קדושה יש בחולין שלהם! באיזה אהבה צייר המשורר את דמותם, כדמויות שליוו את ילדותו. וקם לתחייה עולם ששקע וצלל בחיק העבר.
המשורר הפסיק את הקריאה, ישב רגע קט דומם, הסתכל על סביבו כמי שרוצה להעביר את כל השומעים לעולם אחר, עולם צולל בחיק בין השמשות. אך הנה פצח בשיר ודלתות הלב נפתחו. מילות השיר ספוגות צער, ובכל זאת תלטפנה את הנפש :

השמש צולל תוך להבות,
ועל המוקד עשן יומי;
גם תקוותי ככה מתה,
ככה גוסס גם חלומי.

כליווי לצער עולם השוקע בתהום, צלצלו המילים : ' נצחי צערי שבלבי, ואנחתי אינה תמה'

משה רבנו לא העניק סרטיפיקאטים ולא שב למצריים

תובע אתה, כביכול, את עלבונם של החברים בקיבוצי ההכשרה, אבל אינך צודק. הגנתך על ה'מסכנים' הללו הנאלצים כל 'מלאכה בזויה' כגון שטיפת רצפות ( שטיפת רצפה מזוהמת עדיפה על כתיבת שיר גרוע, על הגשת מתכון- תרופה גרוע לחולה) או ניקוי מחראות (האדם נועד לא רק לטנף 'אותו מקום'; אף לנקותו הוא דבר אנושי) הגנתך על אלה שטורחים באותן 'מלאכות בזויות' היא עלבון לאו- דווקא 'לבעלי ירכיות העור' המתווכחים אתך, בלהט יתר אולי, זה מעליב דווקא את אלה שאתה כביכול תובע עלבונם. שהרי איש לא גרר אותם לקיבוץ, לא כפה אותו עליהם, לא פיתה אותם, לא הבטיח מאומה! לקיבוץ בא אדם כשהוא בשל לכך- אדם אחר ב'רוח אחרת'. הוא משול לשאול המשיל מעל עצמו את בגדי המלכות כביכול, ומתעטף בבלואי – סחבות של נביאים. לקיבוץ באים בהחלטה נחרצת שוב לא לחיות אותם חיים 'מלכותיים' …
… על מי בעצם, בקיבוצי ההכשרה אתה מגן? על בני העשירים המעטים? בוודאי שלא. אלה כאמור, רוצים 'לסבול', הם אינם רוצים להיות במצב של מועדפים, אינם גורסים את ההידפקות על דלתות האוניברסיטאות הסגורות. לדידם, מן ה'הידקטרות' (להפוך לדוקטורים) לא תצמח ישועה. בדרך של עבודה קשה והתערות בחברה הם רוצים להכשיר עצמם לבניין הארץ על ידי עבודה מחוץ לתחומי תל- אביב.
רוב החברים בקיבוץ שאתה, כביכול מגן עליהם נמנים עם בני העניים, אלה הנדחקים מן הערים והעיירות. אף הם מצטרפים לקיבוץ מכוח אותה שאיפה, הם באים להכשרה הכרה ובאמונה שהקיבוץ יקבל אותם… הם מבקשים להציל עצמם מגוויעה. הבית גווע. שוב אין אל מה לקוות. אין שום סיכוי להמשיך ולהתקיים. ההורים מיואשים למחצה או לחלוטין. ואילו בילדים לוחשת הגחלת של נצח ישראל. הם יעשו נפלאות. שום עבודה מפרכת ושום 'עבודה בזויה' שהם עומסים על עצמם מרצונם אינן מפחידות אותם.
קיבוץ ההכשרה אינו מפעל או מוסד פילנטרופי ואף לא מוסד ציבורי מאותו סוג שכל איש ואיש יכול לפתע להירשם בו כחבר ולהכריע בגורלו. קיבוץ ההכשרה הוא ציבור חברים, בעלי דעה ורצון מפורשים, שאינם מתחייבים על דבר איש לזולתו ואינם מבטיחים איש לרעהו. משה רבנו שעקר את בני ישראל מסיר הבשר והדגים, החזיק אותם ארבעים שנה במדבר קיבוץ, ולבסוף לא סיפק להם סרטיפיקאטים לארץ ישראל. מן הסתם היה מעניק להם, אלא שהוא עצמו 'לא עלינו' חסר אותם אפילו לעצמו… תורה- כן… הסובר הנך, מר יאושוזון, כי בני ישראל צריכים היו לחזור הביתה למצרים? אינני מעלה על הדעת כי אתה סבור כך… כאשר מקבלים תורה, תורה של חיים חדשים, מחזיקים בה… שוב אין דרך חזרה למצרים. תורה, סוף סוף עדיפה על סרטיפיקאט. תורה שנכבשים לה- נותנת כוח, ממריצה, מעודדת למאבק, למאבק הצודק על ארץ ישראל…

יצחק קצנלסון
ספורה של הכשרה
הכיליון הגדול

בעצם יכולתי לעקור אותם, את הקארליצאים מתוך שנתם ולהצילם. כי מה גודלה של קארליץ כולה? קול צעקה אחד: 'שריפה'! היה משליך את כולם מתוך בקתות העץ. אכן , היתה זו התלקחות של שריפה גדולה נהדרת. האח! עוד מעט ותשתלהב האש! האח! עוד מעט וישתפכו הלהבות על פני העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו… עולם כולו יעלה באש! הוה אומר, מיד תאחז האש בקארליץ, קארליץ היא העולם כולו, מלבדה אין עוד! הנה עליתי על הגבעה, לא גבוהה ביותר, אבל ממנה רואים את העולם. שממה, שממה, מלבד קארליץ אין מאומה, כל מה שהיה עד עתה לא היה אלא חלום, בדיה. ותו לא. קארליץ היא הכל, לולא היתה קארליץ הכל, לא היה המזרח מתלקח כך, בדיוק ממולה. נומי , נומי, קארליץ ואל תדעי כי אורבת לך, קטנטונת שכמותך, שכולך הכל, שמש תופת לוהטת כזו.
נומי קארליץ, נומי! אותם המעטים שאינם ישנים, גם הם לא יינצלו. האש לא תפסח גם עלי, אף שאני מרוחק משהו, ואני עומד על הגבעה. הגבעה שרויה בסכנה מרובה ביותר. ואני עומד על סף האש הראשונה. משום כך דווקא אני נוטל רשות לעצמי להתבונן במראה, לפקוח עיני לרווחה ולראות את השריפה, להסתכל בבוהקה ולראות כיצד עולם שלם עולה בלהבות, ולא לעורר אנשים, לא לצעוק, ולא לנסות בהצלה. רשאי אני לגרום לי את העונג הזה לא להציל. אני בוער יחד עם הכל אני וכל אלה שהקיצו בהקדם אפילו הלה, אותו קדמון , היהודי ההוא, אם הוא רב ואם בנאי, שהכרתי אותו בעד החלון הפתוח, גם הבנים שלו, העושים בניין החדש, שהחלו בבניינו, כולנו, כולנו נבער יחד. ביחד!! הכיליון הגדול, קץ העולם הנהדר ילכד אותנו לברית אחים ואת הערים ואת הישנים. שלהבת אחת תקח את בית המדרש, שכבר עולה משם זעקת הבחורים הלומדים הערים, ולהבדיל את המסגד הנוצרי עם חנוטיו המנמנמים באפלולית….

1938: אתם חיים לפני שואה

אתם השוכבים שקטים כל כך על משכבותיכם, אני הלא יודע אני, מה טעם שוכבים אתם שקטים כל כך ומהרהרים בלבכם המנומנם: שמש כבכל הימים, אין רע, היא תעלה, תעלה דרכה כמו אתמול, כמו שלשום ואז תשקע במחילה. אתם המתהפכים כעת מצד אל צד ואינכם מתביישים לנחור במקצת במקצת בשעה זו, בטוחים אתם כי שום דבר לא יקרה, רגילים אתם שלא יקרה שום דבר… אולם יום אחד הלא קרה יקרה, אלף שנים, אמנם לא אירע דבר, ואך שחר לא עבות אחד- הנה , עתה יארע הדבר! ואך מי יתמה עליכם! מקווים אתם לעבור דרך אש כזו ולהגיע בשלום לעולם הבא ולהתפאר שם לעילא ולעילא: נהגנו ברוח שקטה בשעת השואה. לא איכפת היה לנו דבר וחצי דבר. אותה שעה היינו שקועים בשינה, ואפילו נחרנו כאוות- נפשנו.
ואתם המעטים הערים, לשמחה זו שלכם מהי היא עושה? אמנם, ערים אתם, חיים אתם, אולם לפי שעה אתם חיים לפני השואה. הוי מי ייתן והיתה באה כבר השואה, והיתה פוסחת עליכם… אולם השרפה הגדולה רק מתחוללת כעת, והיא לא תפסח עליכם, ואתם מה אתם עושים? אופים אתם כעכים, אומרים סידור תפילה ומתחילים לבנות בניינים חדשים!

המירוץ הנהדר על פני קארליץ חלק מהפואמה 'בדרכי תבל' ספר היובל לעיתון היינט 1908 – 1938 באידיש , תורגם בידי צבי וולפובסקי, מבפנים כרך ל'ד תמוז תשל'ב, יצחק קצנלסון סיפורים ומסות 146- 147
תמונות מגיטו וארשה מתוך ספר וארשה

הילדים
מחנות של ילדים עירומים, יחפים, נפוחי- כפן וגוססים שוטטו ברחובות. גדל לאין שיעור מספר היתומים משום שראשונים מתו המבוגרים, בעיקר הגברים. לא פחות מ75% מבין הילדים ׁcerc אוכלוסיה של 400.000 יהודים היו קרוב ל100.000 ילדים עד גיל 15) נזקקו לעזרה. המרכז לסיוע לילדים 'צנטוס' לא היה לאל ידו להקל על מצוקת הילדים האיומה. הילדים היוו רוב במחנה הקבצנים פושטי- היד שגדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי היד שגדל מיום ליום. ברחובות נראו פושטי יד בני 3 ובני 4. אחד מעובדי הארכיון הגיטו החשאי רשם, כי ' על כל ארגזי האשפה בחצרות הגדולות צובאים ילדים כעכברים, כולם שולים משם את קליפות תפוחי האדמה'
הסופר הנודע יהושע פרלה כותב על בעייה זו בכרוניקה שלו 'חורבן וארשה' לאמור :' על המדרכות בביבים, בחצרות, בכל סדק וחור, ישבו קבצנים- צעירים וזקנים, נשים וילדים, רובם ילדים, ילדים! מגיל 3 ועד 15-16 כולם חיברו שירי לענה וזמירות קינה. הקינות האלו נישאו מבוקר עד ערב בקולות שונים מרחוב אחד למישנהו, מחצר לחצר, מבית לבית. לא כולם היו קבצנים מקצועיים; הרעב, הדחקות, המצוקה הביאו אלפים ורבבות משפחות למדרגה עגומה זו.'

וארשה 569
מס על הלחם
היודנראט הטיל מס של 60 גרושים על כל קילו לחם קצוב לפי הנוסח 'הכל שווים'.
בעיתונות המחתרת נכתב
'הכל חייבים לתרום ליצירת מלאי ( של מצרכי מזון), דל ועשיר בשווה. חייבים לתת לאלה השותים לשכרה יום יום באלפי זהובים, בדיוק כפי שנותנים אלה המקבצים נדבות ברחוב, מתגוררים ב'נקודות', מתנפחים ברעב, שהרי בגיטו… הכל שווים…'

570 וארשה יוסף קרמיש
571
בגדי משי על גבי תכריכים

הגיטו עושה רושם מזעזע ביותר במספר הר של פנים כחושים וחיוורים. רבים מעוררים את הרושם, כאילו היו מוטלים כבר שבועות בבור קבר. הם מבהילים עד כדי כך, שמעוררים בנו רעד אינסטיקטיבי, על רקע של שלדי האדם, פשוטו כמשמעו והחשיכה והייאוש הכללי הניבטים מעיני כל, מעיני ההמון האפור, מעורר רושם מבחיל מספר מסויים, אמנם קטן של נערות ונשים צעירות, הלובשות בהידור רב מדי. החליפות החדשות, השערות המסולסלות והצבועות המסורקות בתסרוקות נאות, הלחיים המפורכסות והשפתיים הצבועות אדום ממש דוקרות את העיניים. אני מהלך ברחוב, עוקב אחרי גילויי המותרות החולניים ומתמלא בושה. הרושם הוא של בגדי משי לבושים על גבי תכריכים…

574 וארשה יוסף קרמיש

מורדת, עקודה

שני שוטרים משומרי העגלה סחבו צעירה כבת שבע עשרה, תמירה ויפת תואר : פנים עדינים, ראשה שחור תלתלים, ועיניה – אש יוקדת, רושפות זעם ! פתאום התפרצה מידיהם. כנמרה מזנקת נשתהתה רגע, פרשה ידיה ככנפי טחנה, ובכוח רב פגעה בשני שוטרים שכרעו נפלו תחתיהם, כחיילי צעצועים. אולם מייד התאוששו: האחד תפס בשערותיה והשני קרע לסוטתה מעליה, והיא- מכה בועטת, שורטת ונחלצת מידיהם. מבעד ללסוטה הקרועה ניבטים שני שדיים מעוגלים כחטובים משיש. איומה בגבורתה! ענק לוחם. יורה ברקים ומוחץ שונא.
שני שוטרים, מן השומרים על העגלה, חשים לעזרת חבריהם. המאבק מתחדש, כמו קרב חיות בג'ונגל. התפרצות פראית, הלמות מקלות גומי מהדהדות בדממה במתוחה ברחוב, כלבנים הנושרות מהריסות קיר מתמוטט. שמשון הגיבור בדמות אישה. הוציא מקל מידי אחד השוטרים ומוחץ סביבו.
החטופים בעגלה מסתכלים בעיניים קמות. מהם משתמשים במצב- קופצים ובורחים. שני השוטרים חוזרים אל העגלה. הבחורה מעורטלת למחצה וזבת דם בורחת אל רחוב קראמאליצה.
פתאום הופיע טוליא, כאילו מן האדמה עלה. הוא נתן מכשול ברגלו לפני הגיבורה הנמלטת, והיא נפלה כעץ גדוע. הד נפילתה נישא הרחק הרחק…
טוליא כורע ומחזיק בכוח בבחורה, שני שוטרים קושרים רגליה. עקודה, תשושה היא נסחבת ברגליה, אל העגלה…

חיה אלבוים דורנבוס
בחדרו הצר, עם אשתו וילדיו, היה עזוב וגלמוד, לא כתב ולא שר, נשתתק.
יום אפור אחד באנו אליו וסיפרנו לו על סמינריון של חלוצים, על צרכי חינוך. הלך עמנו לדז'ילנה 34, הקומונה הראשונה בתחום הכיבוש הגרמני. כך חילצנו אותו מבדידותו. 'החלוץ' הציל אותו הציל אותו – כאדם, כמשורר מצפרני היאוש, השיב אותו לחיים. מעתה בא במגע עם נוער עברי במחתרת המתכונן לקרב. כאן הרגיש את דופק החיים וחש בטעמם.
החלטנו להקים גימנסיה עברית במחתרת. פנינו אליו כי ירביץ תורה שם, ילמד ספרות עברית ותנ'ך לאנשים צעירים ויחנכם למעשים טובים. לדרך בהירה, לאומץ נפש, והוא נענה ובא. היה מזדמן עם קבוצות קטנות, כל אחת בת חמישה חברים, בחדרים אפלים. בימי קיץ ובקור ימי חורף ומלמדם תורה וכתובים וספרות עברית. ודרכו בלימוד המחשת התנ'ך, היה מחייה את הנושא ומביאו כמושגים חיים מפרפרים לפני הדור הצעיר ודרכו בתורה- שיר ואגדה וזמר.

בנציון היה מתמטיקאי

הייתי תלמידה בגימנסיה המחתרתית של התנועה. אחי מרק פולמן, היה המארגן והמורה למתמטיקה. צבי , בנו הבכור של יצחק קצנלסון, למד כיתה מתחתי, כמעט שלא הכרתי אותו. מרק אחי היה מדבר על הבן האמצעי של יצחק קצנלסון בנציון. הוא חשב את בנציון לגאון במתמטיקה.

חווה פולמן- רבן
שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו

הרבה דברים טושטשו עם השנים. הזיכרון מערבב דברים. אך יש תמונה שלא אשכח:
למדנו תנ'ך בבית שלי. יצחק היה כרגיל משולהב. מדבר עם כל אחד מגיבוריו התנכיים , עם כל אחד מהתלמידים ועם קהל גדול דמיוני של עם היהודים. כאילו אין זו כיתה מחתרתית, בבית ספר מוסתר היטב. לפתע נכנסת אמא שלי. היא העריצה את המורה והביאה לו כוס תה עם סוכר. לא היה זה דבר של מה בכך תה עם סוכר בגיטו. היא נכנסה בשקט לא להפריעכ לתנ'ך ולמורה שאהבה. ואני חשתי כי שתי אהבות גדולות בחיי נפגשו.

חווה פולמן- רבן
להתמודד עם הרצון להתאבד

במחזה 'על נהרות בבל' שנכתב בימי הגיטו הראשונים בוארשה כותב יצחק קצנלסון על גולי בבל לאחר חורבן הבית הראשון. גיבור המחזה שמעיה מנסה להתאבד באבלו על האסון הפוקד את הארץ וחברתה. הוא ניצל על ידי אחד הגולים אחרי שקפץ על מנת לטבוע. שמעיה מקלל את מי שהציל אותו

שמעיה: יהא הוא מקולל!
הוא אותי משה מן הגלים!
… הן כבר כבה אורה הזך והבוהק של
החמה הבהירה
בשתי עיני,
והגלים כבר נשקוני נשיקות- מותי,
הזרם טמן אותי בחיק הקר,
ולפתע אסוני כמוהו כאושרי-
הפכו לאפס,
הקיץ הקץ על תקוותי!
הייתי כבר רחוק מעיר בבל ומארצה
כמו מכאן ועד ירושלים…
ולפתע- יהודי! היהודי בשתי ידי עשו כה איתנות
משך – משה אותי
בחזרה! בחזרה! בחזרה!
לאן?
לאן הביא אותי האיש הרע?
שוב לבבל!
עוד פעם ועוד פעם-
האיש הרע, המרושע!
מדוע זה מגיע לי לא פעם, פעמיים
להיגרר לזה העמק,
לעמק הבכא?….

הקהילה הסחופה של הגולים מגיבה לדילמת ההתאבדות ובוויכוח יצחק קצנלסון מביע עמדה ברורה בה החזיק עד סוף ימיו : אין להתאבד. מי שמגיב על זעקתו של שמעיה הוא הישיש קוליה.

קןליה:
אתה שותק… מחריש אתה עדיין…
אתה רוצה לומר דבר-מה, אך מפריעות
לך דמעות-
כשהן זולגות כך מעיניך וחונקות גרונך…
הו מה רבו ייסוריך,
ומה עמוק ומנקר הרגש לבך…
בגודל לבבך גדול אתה אמנם מכל- כולנו!
שמעיה : (פוכר ידיו) אני ?
אל נא תחזור, הו ישישי, על שגיאותי,
אל תשען על לשוני זו הנמהרת, הנכאבת,
קוליה: כן… הסבל של כולנו פה אחד הוא…
אך לב, הו בן אדם יקר-
יש לך בשפע והרבה…
היה שקט והירגע… לו היה לאל ידך להירגע!
לעמוד בשקט כך… לעמוד דומם,
הו בן אדם יקר…
שמעיה: איני עומד רגוע!
קוליה: יודע אנוכי, יודע הן מברך אתה…
שמעיה: (מתבונן בו בתמיהה) מניין זו לך, הו?
קוליה: כן, כן…
ברך את היהודים… ברך אותם, ברך!
שמעיה: כן!
קוליה: הם הצילוך… רוץ, רוץ,
ברך אותם, ברך אותם, שלם להם
בברכתך, ברך נא בקול רם!
שמעיה : לא הם ! אתם, הו ידידי,
אתם כולכם פה, אתם אותי הצלתם,
אני נשבע לכם, את שבועתי אתן לכם…
קוליה: הישבע! הישבע!
שמעיה: כי בחיים אני נשאר…
כולם (מתעוררים)
קוליה : עתה הסכת ושמע:
אני זקן,
והאסון פגע בי כאשר ימי הנעורים ושנות הכוח
היו כבר אז מאחורי…
נכון היה, ואף נבון על פי השכל הישר,
לו את עיני עוצם הייתי כבר עכשיו-
אף על פי כן
איני נוטש את החיים באלימות-
והחיים
שנבראו ואף ניתנו לנו
ביד האל וכוח גבורתו-
לחיות ימים ספורים, או אף רבים-
אינם תשורה,
אלא פקודה וצו:
חיה תחיה!
אם בשמחה
או אם בצער-
חיה תחיה!
בתענוג ועלס
או תוך כלימה ורוק ובוז-
חיה תחיה!
אם בביתך בשפע, ותוך חירות עם החובות והזכויות,
או בנכר בתוך שעבוד-
חיה תחיה!
אם בן חורין בארצך,
או במחוזו של האויב, מוגבל, נכלם-
חיה תחיה! בחסד אלוהים
אתה חיה תחיה!
יהודים אין החיים אלא מצווה וצו!
על נהרות בבל 26-24
אחאב: שירו! שירה נא עמי, באשר אתה שם,
ובכל מקום בו תהיה!
כשיתנפלו עליך הזדים האכזרים
פראי – אדם גלים גלים בכנופיות,
וירצחו, וירצחו
את אשתך,
את ילדך בתוך רחמה,
חזק חזק והתחזק בצערך ובזעמך,
כמעשה ידם אל תעשה
אל תהרוג, אל תקונן ואל תרטון!
שא נא סביב עיניך והבט אל העולם-
חשוף אורך ושפוך עליו כשמש העולה!
זמר, זמר, עמי, בכל מקום-
ברך את העולם:
יהא מבורך זה העולם!
וגם בני האדם כולם, בכל אתר, בכל פינה שכוחה!
(אל אבטליה ושבנא)
זמרו נא , זמרים,
המשיכו נא לשיר עם אצבעות כרותות,
זמרו את שיא האהבה אל התבל-
הראו לה בניגון את זוהר הרקיע
המכוסה עתה ממנה,
פקחו את עיניה לרווחה, העצומות לעת עתה!
אהא תבל! עורי! עורי!
דברי נא שיר של אהבה!
השיבי נא בקשת הענן, בקשת אהבה,
על זרם המבול של משטמה
ועל שנאת חינם!
הראו מאור פנים
אל נוכח ההיתול המרושע של האיבה.
ואם נחשול רשעות יציף אתכם, רטוב וקר-
התרוממו אל על גבוה והביטו
אל האויב בכיסופים
ובמחילה…
כי העשיר- הוא מנדב!
והחזק – סולח!
סלחו אפוא!
יפרוץ לבכם מרוב שמחה
מתוך עורכם העגמומי!
ואם פלוני ירצה גם לקבל פניכם במוות-
קבלו פניו, עם פני כולם, רק בחיים! ( בנעימה חגיגית)
שמעו ! שמעו! כל מי שמסוגל לשמוע!
הקשיבו לאמת זו הגדולה,
הקשיבו לדברי הנבואה:
דבר אינו מתחיל עם נפילת ציון,
ועם שקיעת בבל
דבר אינו נגמר…

כאן מגלה מפקד הבבלים כי אחאב אינו נאמן לצבא הבבלי ומצווה אותו לשתוק

אחאב: לא, לא אשתוק-
צווה על החמה שלא תזרח בתכלת הרקיע!
צווה על הנחשול בים- שלא יגאה ויתרומם,
צווה ללב שמאמין- אל תאמין!
צווה לאיש אוהב- אל נא תאהב!
צווה על כוכבים מנצנצים בזוהרם: היו נא עכורים!
אמור אל הנביא: אל תדבר!
הרם מכשול בפני שמחה
זו הנצחית, המנצחת…
אתה דורש ממני שאשתוק,
ממני- יהודי אפוף חדווה?!
העם היהודי חיה יחיה

נהיה מאושרים שאנו מכינים עצמנו עם נשק ביד כדי לפגוש את האויב ולמות, מלחמתנו בנשק תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למשל את אחינו בארץ ישראל, הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים מול רבים ובמותם חינכו דורות של יהודים. הגרמנים הרגו מיליונים של יהודים אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עיננו לא תחזינה זאת. אולם גמולם ישולם להם. לאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד.

צביה לובטקין מעידה על דבריו של יצחק קצנלסון ערב המרד.

המשורר גמר את דבריו והחל המרד
המשורר אך גמר דבריו והדלת נפרצה ולתוך החדר נדרדרה קבוצה של גרמנים. ראשונים הקבילו את פניהם זכריה ארטשטיין והניק גוטמן, שגילו אומץ לב מרובה כל אותו יום. זכריה ישב והשים עצמו כקורא בספר. משאמרו הגרמנים להיכנס לחדר הסמוך, ירה בהם זכריה מן העורף. אחד מהם כרע נפל והשאר ברחו. גוטמן וחברים אחדים עמו מיהרו למדרגות וירו לעבר הגרמנים שבחוץ, במגלש המדרגות נפל גרמני שני. זה היה נצחונם הגדול.

בז'יקובסקי עמ' 19
חוה פולמאן היקרה ! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים!

חוה פולמאן היקרה! איך? הן לא הגעת עוד לשנת העשרים! אני לימדתיך, עברנו על ספר ישעיהו, לימדתיך לשחק על הבימה , אותך ואת חבר חברים רכים כמוך על יד 'החלוץ' דג'לנה 34. שיחקת את 'יעקב'- איך, חוה היקרה, ה'שיקסלע' היהודיה! עם טל הילדות על שפתותיך ועם הבוקר אור בעיניך ובלב מלא רגש והכרה שלא לפי שנותיך , יצאת עם הניירות של 'גויה' לערים ולעיירות ששם הורגנו…
את זאת, שעמדת בבית הנתיבות בהרובאשוב, את א ת זאת שנשקפת בחלון על המגרש שלפני בית הנתיבות וראית את אלפי היהודים שנסחבו להתם כדי לשלחם… אמנם לא את כולם שלחו… רבים אשר נורו , נדקרו במקום. את ראית את הדם השפוך, את הילדים אשר רוטשו ונהרגו באשם אמותם ואבותם, שביקשו על נפשם, על נפשות ילדיהם- והרגום- שהפצירו בהם- הרוצחים. לא בכית, היה בך כוח שלא לבכות… אבל היית בכל רע… התעלפת! למה הניירות בכיס שמלתך אם את מתעלפת? לא בכיס השמלה, בפצעי הלב שימי את ניירות הגויה… גויה לא תתעלף לעולם כשהורגים יהודים למאות בשוק ולעיני השמש… ואת השאר, השאר מטעינים באלפיהם בקרונות – ולבלזשיץ…

בכיתי בשבת אצל הרב

הרב אליעזר יצחק מייזל, הוא ובתו ישבו אז ישיבה ארעית בזמנהוף 40… זה האיש היקר באדם אינו חרד לאמונתו פחות מר' יצחק מברדיטשב, אך גם טוב לב הוא כמוהו, ואני לא יכולתי להתאפק ובכיתי מאד מאד. במעמדו ובמעמד בתו, בשבת, עלה זרם דמעי בעיני ולא יכולתי לעצור, שהם הכירו את חנה ואת בנציון ואת בנימינ'קי… הם נתנוני לבכות בשבת ונתנו לו לעלם אחד, עם פנים עדינים, לספר אשר ראה ואשר עבר עליו בטרבלינקי… העלם, הוא ברח מטרבלינקי לפני כמה ימים.
נתתי בו עיני: משם? מטרבלינקי? שבת ?
העלם פתח סגור מקטרנו וחלוקו והראה לי את פצעיו הטריים, הזבים עוד, שנפצע ע'י חוטי הברזל, שלוש גדרות ששכו בעדו, עלה וברח. ' שנים ברחנו, אני ועוד אחד אתי, אשר עצר כוח כמוני, ברחנו'. הרב ! איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה גם מינה בתך איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם, הגרמנים, בהציתם אש בכל חומות הגיטו! בערב פסח האחרון החלו ובמשך חמישה שבועות גמרו, שלמו!
הוא הרב, הניע לי בראשו כלומר : האמן לו… הוא היה שם וחזר… חזר
פנקס ויטל 162
למען ידעו העמים

רק אתה ובן דודתי תקראו את דברי הקינה על הרוגי עמנו כולו על תינוקותיו ועל ילדיו במעי אמותיהם. דברי הקינה בט'ו פרקים. לא לפרסם ברבים או בדפוס, כל זמן שקללת אדם עוד הויה על אדמות. אם אתם שניכם מוצאים לנכון ולנחוץ, שדברי הקינה יועתקו בלשונות אחרות, למען אשר ידעו העמים את אשר עוללו לנו גם המה, כי גם המה הועילו ועזרו לחלאת עמים זו, לגרמנים, במעשה רצח עמנו כולו, לא רק הרוצחים הליטאים והאוקראינים… גם התרגומים יהיו מונחים אתכם עד כלות המלחמה. אני אינני מאמין, שאחיה עד אותו יום. את הדפסת הקינה פרקים- פרקים תתחילו בעיתונים היהודיים ביום אחד. רק אחרי שיהיו נפוצים ט'ו הפרקים, תוציאום לאור בספר. את הקינה תדפיסו בהקדשה לנשמת חנה שלי ולנשמת ברל אחי, שנהרגו עם בני משפחותיהם ועם עמי כולו וקבר אין. פי כמה אני ירא לכם ולאחי כולם מעבר לימים שהנם בסכנה.
אם אחיה יום אחד לאחר כלות המלחמה הייתי רוצה עם איש אחד נאמן משלכם למהר לוורשה, בגיטו ההרוס והשרוף, צפויים בכליות האדמה כתבים, כתבי יד שנכתבו בעזרת חנה ואחי ברל, שעודדוני לכך. 'דברים שאתם צריכים להם מאד' 'איוב' (חזיון בג' מערכות), 'על נהרות בבל' (חזיון בארבע מערכות ) ופואמות מחיינו ומותנו בימים האחרונים. מי ייתן ומצאתים והוצאתים. אך ראשית דרכי יהיה לסביבות לובלין, ששם שולחו עם עשרים אלפים יהודים באותו יום 14.8.42- אולי לא נהרגו ? הנה אני צולל, שוקע בכל רגע לתהום אפס נוראה ואין אחיזה, אין אחיזה בלא בנציקל ויאמעקעל. אני יודע מיליונים כמוהם נרצחו, ואולם אותם ידעתי, הכרתי מאד מאד ואת חנה ואת ברל.

מכתב של יצחק קצנלסון לברל כצנלסון ויצחק טבנקין בני דודיו שצורף לכתב היד של ה'שיר על העם היהודי שנהרג'.
השיר על העם היהודי שנהרג

איך אשיר- והעולם הוא לי מדבר ושממה?
איך אנגן בידים פכורות מייאוש שעייפו?
איפה הם המתים שלי? את המתים שלי אני מחפש בכל ערמה
של אשפה בכל תלולית אפר: איפה אתם, אימרו לי, אימרו לי, אימרו?

אינם עוד! ולא יוסיפו להיות עוד עלי אדמות!
אני בדיתי אותם, כן, אני יושב ורוחי בודה אותם-
ועינוייהם- רק הם אמת, והייסורים, הייסורים שעיניך רואות
ממשיים הם וגדולים הם בעת הריגתם.

קרונות ריקים! אף זה מלאים הייתם וכעת שוב ריקים אתם,
איפה שמתם אותנו, את היהודים? מה אירע עמם ?
עשרת אלפים ספורים וחתומים- הנה שוב חזרתם?
הגידו לי היכן הייתם, קרונות, קרונות שחזרו ריקם?

הו סוסים , טפשים שכמוכם על מה ולמה ראש תרכינו אבלים?
על מה גלגלים תסובו בעצב? התדעו גלגלים
אנא אתם נוסעים ומובילים אותם? אנא אתם גוררים
את העדינות, בנות עמי, ואתך בני המעולים?

כל הדרכים, כל המסילות והכבישים התרסקו מכובד המשא
היהודי- משא ללא שק על הגב, ללא מזוודות ביד-
הם רצים עמוסי משא כבד של אימה ובחופזה
ובלי תקווה… הה, ארץ אחרת ! כיצד מתגנבים כאן אל ארץ אחרת, כיצד?

וכעבור שעה- והשמש כבתה מעל וארשה והסתלקה
עמנו לרחוב מילא, לרחוב מילא
שם נותרו מאה אלף יהודים ויותר
לא, לא השמש! אימה משמים באכזריות ליוותה אותנו, אימה גדולה

וכעבור שבוע אני שוב מתגנב לגיטו… כן! הרי את צוקרמן יש לי שם!
את יצחק צוקרמן יש לי, את צביה יש לי, היפים והטובים עלי אדמות!
חלוצים! כן! ומי זה אומר: הכל ירד לאבדון? חלוצים הרי ישנם!
עוד תוכן יש, עוד יש במה להיאחז- אינני בוכה, רק עיני מעט דמועות !

אנו הולכים וכלים מיום ליום, אך איש אינו מת, אינו מת כדרך שהורגלנו לו לפנים=
הורגים אותנו, את הללו עם כדור ברחוב, את הללו מענים בדנ'ילנה מאה ושלוש , והללו געוולד הובלו
אני רוצה לצעוק געוולד, לרוץ ברחובות, לפכור ידיים בייאוש, לצעוק בקול לכל העברים
אבל גם שמחה יש : נשק ! קונים נשק ! מבקיעים דרך ליערות,
צבי רוצה ליער, גם הוא –

יומיים לפני פסח אירע הדבר! בערב פסח חוסלו לש ובלש,
שמעתי ממחבואי, יומם וליל ירי תותחים, בלילה ראיתי דליקה-
הגטו עולה באש, בוערים חומותיו, בוערים אחרוני יהודיו, והיא מוסיפה להתלקח האש!
השמים היו מוארים, ואם יש בהם מישהו, הוא הביט ואת הסוף ראה .

כבר אינם! אל תשאלו שם מעבר לים, אל תשאלו לא על כתריאלבקה ולא על יהופץ-
הניחו לאשר אבד.
אל יבקשם איש, לא את המנחם מנדלים, את הטוביות החולבים, את השלמה נגידם, ואת המוטקה גנבים
אל יבקש
בכים יהיה לך כמו נביאיך, כמו ישעיה, ירמיהו, יחזקאל, כמו הושע עמוס, מהתנ'ך
הקיים לעד.
יעלה מביאליק, ידבר מפי שלום עליכם, מספר של שלום אש.

מדי שנה אנו עומדים ליד קברו של יגאל ומתבוננים בדרך שעשינו. כל תקופה מגלה לנו דברים שלא יכולנו לראות על האיש ומשנתו. מפתיעה אותי העובדה כי גם בחלוף כל כך הרבה שנים יש לנו צורך לשוחח.
השנה, בפעם הראשונה בקורות מדינת ישראל , לא נבחר לבית הנבחרים אף נציג של ההתיישבות העובדת או של ציבור הפועלים המאורגן . נראה במבט ראשון כי ההבטחה שביקש יגאל לממש שהמורשת הקיבוצית תהיה מקור השראה לפוליטיקה הישראלית , קיבלה השנה מכה סמלית עמוקה.
האם העובדה שלא נבחר אף נציג קיבוץ לכנסת מהווה מכה סופית למה שהמורשת הזו הנחילה? מה היא מורשת זו ? נדמה לי, כי התשובה לשתי השאלות מורכבת .
האם ניתן לומר כי הצונאמי החברתי הפוקד אותנו שנים ניצח ? . אותו צונאמי החברתי, כלכלי ותרבותי שהאמין בבועות חברתיות ובאגרופים מפוררים . אותו צונאמי המפיץ ייאוש מחופש המעלה את הצירוף שבין אופורטוניזם ודוגמטיקה למרכז החיים המדיניים. צירוף כזה בין אופורטוניזם לדוגמאטיקה היה ידוע בארץ בצידו השמאלי בדרכי הפולחן הפוליטי הקומוניסטי . עתה הוא הגיח בניאוליברליזם כמעצב חברה , כלכלה ותרבות את האמון בעבודה ובאדם העובד. הוא החליף בפולחן של פערים, את תבונת הכפיים בפולחן הטכנוקרטיה, את היצירה התרבותית בתעשיית געגועים סמכותית ובאמונה בחלל הריק. הוא הפך את החירות לקניין הפרטי של העשירות החדשה. את המאמץ לביטוי עצמי הוא גלגל לסמכותיות ולאמונה בקרבנות המתרצת אטימות. יגאל אלון קרא יפה את הסימפטומים לצונאמי שהתחולל אחרי מותו. הוא ביקש בדרך העקיפה של הפוליטיקה לגבור על התהליך שהסתמן כבר אז גם בתנועתו שלו. הוא ביקש אז לערוך הסתערות נגדית שהתבררה כצוואתו.
מה הביא יגאל אלון להסתערות זו ? הוא ניגש לעשייה החברתית בכלים שרכש במעבדה של הקיבוץ בצירוף מה שיכול היה ללמוד בשנים הסוערות ההן ממוריו בעולם הגדול. הוא האמין כי הרעות הקונקרטית והמחויבות הביקורתית לצדק חברתי הם כלים שלובים. כי הפיתוח של כלים כלכליים והחינוך לכל הם כלים שלובים, כי הקריאה המפוכחת של הכוחות הפוליטיים אפשרית רק אם היא מכוונת גם ליצירת כלים אלטרנטיביים למלחמה . הקיבוץ לימד אותו את האמנות הקשה של חיים בחבורה של רעים ההופכת לחברה רב גילית של יחד . הוא האמין שהלימוד המתמיד של חברה קטנה המחויבת לכלל יכול להעניק השראה לבניין חברתי רחב ואחראי החייב להתבסס גם על חוקים, הסדרים, על מערכות כוח והיררכיות שלטוניות.
דווקא בשנים האחרונות כאשר נראה היה כי חזונו של יגאל אלון התאייד חברתית ומדינית החלו לנבוט זרעי ההתנגדות לצונאמי . קסמו הועם. קבוצות רבות ויחידים החלו לחשוב מחדש על החומה שנבנתה וכלאה את החזון. התברר להם עד כמה הפתרון המקדש את המגזריות מוביל למבוי סתום . עד כמה נדרשת רעות של השונים עד כמה נתבעת יצירה קהילתית לומדת ופתוחה . התברר להן עד כמה החדרים האטומים והסמכותיים שנבנו ומיסדו את הבידוד של היחידים, שהבטיחו לרפא את החברה למעשה קידשו את מחלותיה.

ההתנגדות התגלתה בתנועות של מחנכים, בחבורות של פעילים חברתיים, בין בוגרי תנועות הנוער, בין אנשי תרבות אך גם בין אנשי משק וכלכלה. זו לא היתה התנגדות בשלה, הרבה מהסער והפרץ שבה יכולים להגיע בקלות לתהומות אולם יש לקוות שהיא תבשיל לניסיונות פוליטיים , חברתיים, כלכליים ותרבותיים שישפיעו על כיוון דרכה של החברה הישראלית. שהרי ברור כי את הצונאמי ניתן יהיה לעצור רק אם החברה תבנה יסודות כלכליים וחברתיים שיוכלו להיות מנוף לחידוש.
אולי יתברר אז כי נקודת השפל הנוכחית בנציגות הקיבוץ התרחשה דווקא בעת זינוק מחדש של רעיונותיו.

השנה אנו מציינים שבעים שנה למרד גיטו וארשה. יגאל אלון הושפע מאד מהמרד הזה וממחולליו. הוא לא ראה בסיפור המרד דרך להסתיר את האסון הנורא ולא כלי ניגוח ופולמוס. הוא ראה בערכים שנשאו המורדים בתוך הוודאות הנוראה בשורה ואות למה שמחייב אותו ואת חבריו במציאות החדשה בה ניתן לעצב ולקחת אחריות לחיים. הוא קרא במרד נורמות של אחווה של מתקוממים בתוך אסון, של מחויבות חינוכית שלא אבדה גם בתוך החלל הריק שנראה ללא מוצא.
בשורתם של המורדים היה לו צוואה מחייבת את הבונים.
גם בכך היה מוצא הד בלב רבים בשנים האחרונות.

כבשנה הפרדסן מהמושבה כנרת סיפר: פעם הזעיקו אותי להציל פרדס שהיה נטוע על גבעה ובעמק. מצאתי את העצים על הגבעה גוועים הם היו צרובי שמש חשופי שורש העצים בעמק גוועו גם הם . הם היו חנוקי סחף, לשורשיהם לא היה אוויר. מה צריך היה לעשות שאלתי אותו והוא ענה : לחרוש אחרת.
ואכן צריך לחרוש אחרת. בלי הסחף החושף והחונק. לכישרון הזה של יגאל אלון אנו זקוקים.

אנו בט'ו באב, חג האהבה , חג השמחה. לפי המדרש זהו חג היציאה מן האסון. לפיו היו העברים במדבר שוכבים בקברים שכרו , מחכים לעונש כדור המדבר והיום של ט'ו באב אחרי ששכנו קבר וראו כי נותרו בחיים הבינו כי עברו הארבעים שנה של עונש המוות והם קיבלו היתר חיים ואות לכניסה אל הארץ המובטחת . כך יצאו מן הקברים שכרו לעצמם והחלו לחיות . אך ט'ו באב במסורת הוא גם החג שציין את ההיתר להעביר נחלה משבט אחד לשני, כלומר להכיר בעובדה כי הארץ היא אחת ולא ניתנת לחלוקה שבטית. חג האהבה הוא חג האדמה של הכל. יש הקוראים את ספר יהושע כמסמך האידיאליזציה של הכיבוש. אחרים קוראים אותו כמגילת העברת הסמכויות הפוליטית ומפגש הדורות אך יש הקוראים בחלוקה של הארץ לנחלות דווקא רעיון אחר והוא רעיון חלוקת הארץ על פי קריטריון של שוויון. גודל נחלה על פי מספר הגרים עליה. צדק חלוקת האדמה.

בשנת 1940 מלאו 50 שנים למושבה חדרה הטילו על אהרון אשמן לכתוב מחזה. הוא קרא למחזה 'האדמה הזאת' . השנה היתה שנת מתח גבוה. החששות על המפעל בארץ גברו. אהרון אשמן תיאר את מאבקם של חלוצי חדרה בקדחת, בתמותה ובמחדל ההתיישבותי הגדול של יהושע חנקין שלא הצליח להשיג רישיון בנייה על האדמות שקנה והותיר את כל המתיישבים להידבק זה מזה ולמות בחאן של חדרה. (אינני יודע אם שמתם לב לעובדה שבחדרה הרחוב הראשי נקרא רחוב הגיבורים ולא אלו שנפלו במלחמה אלא אלו שנפטרו בקדחת ) בימים שהוצג המחזה החלו כמה מעשירי הארץ לחשוב על אלטרנטיבה. שמועות קשות הסתובבו בארץ. המחזה האדמה הזאת היה מחזה על שורשי המושבה אך ניסה להגיד משהו אחר : זו הארץ. זו האדמה. המחויבות שלנו אליה בלתי מותנית. ואכן בשנתיים ההם היו הרבה פחדים בארץ וסיפור האדמה היה צריך להיות קוטב נגדי לכל הכוחות שקראו לאנשים להיקרע ולשוב ולהתקפל תחת דגלים אחרים ולשוב אל האתוס הנוודי של היהודי ששכח כי הגלות היא מקום שצריך לצאת ממנו וכי הבית יכול להיות למקום גלות מחופש.

רפורמה קרקעית איננה סיפור חדש. אחרי שנים של אי צדק , שימוש לרעה בכוח השענות על חוזק יד של צבאות ושלטונות מגיע רגע של רפורמה. האדמות מחולקות מחדש. אחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו מחדש את אדמת אירופה. רפורמה קרקעית למאתים ושבעים מיליון נפש (דרך אגב היא לא החזיקה הרבה שנים בגלל מלחמת העולם השנייה. כוח תעשיית הנשק והטירוף הקולקטיבי, כוחות השטן היו חזקים ממה שהיה אחד המעשים הפוליטיים בעלי המשמעות העמוקה ביותר שנעשו בהיסטוריה. )
ב1858 התחוללה מהפכה בניהול האדמות העותמאניות. היא היתה עוד צד בתהליך הריכוז המדיני של האימפריה. עד אז היו האיכרים מאורגנים בכפרים שניהלו את עצמם. בראשם עמד מוכתאר. הוא היה בקשר עם השלטונות והכפר זכה למידה גבוהה של שלטון עצמי. התמורה הגדולה היתה כי השלטון הפך להיות מרכזי ומוחלט. הפיקוח נמסר לידי פקידי השלטון המרכזי. אלה קיבלו תמורת הניהול אדמות.בדרכי כפייה ושוחד התרכזו אדמות בידיים של יחידים. כפריים הפכו להיות אריסים כי לא היתה להם יכולות להתארגן מול פלישות רועים, מול בצורת ומצוקה מול גיוס לצבא. כפרים עברו ממצב של איכרים עצמאיים לחכירה בתנאים קשים וגוברים.על רקע זה היתה אדמה זמינה לרכישה אך העניין חייב אומנות רבה. יחד עם תהליך העיור היה סיפור הכפרים סיפור משברי.

האמנות לרכוש אדמות היתה נחלת מעטים. היו מעורבים בה המון אינטרסים של מעצמות ומדינות שכנות, מוסדות דת וצרכי משפחות המנהלים אותם. היתה הרבה שחיתות. אך גם ניסיונות לעשות סדר.
בעלייה הראשונה ניסו אגודות של מתיישבים לרכוש אדמות כדי להקים את מושבותיהם. מה שהרג אותן היה הספסרות בקרקע והמבוך הביורוקרטי. כל ההון שאגרו למען המבצע של הקמת היישוב הלך על קניית האדמות והמושבות נשארו עניות עד רעב. כאן נכנס רוטשילד לתמונה ורכש מהם את האדמות ואת השליטה על היישוב. הוא עשה זאת בהלך נפש פילנטרופי ואוטוריטארי. אם יש דבר שלא רצה אלו מתיישבים שהזכירו לו את המפחיד בנגעי החברה הסמכותית : אנרכיה. למתמרדים נגדו לא היסס לשלוח צבא . לימים החל לרכוש אדמות למתיישבים שיגיעו תחת חסותו.
בעלייה הראשונה ניסו אגודות של מתיישבים לרכוש אדמות כדי להקים את מושבותיהם. מה שהרג אותן היה הספסרות בקרקע והמבוך הביורוקרטי. כל ההון שאגרו למען המבצע של הקמת היישוב הלך על קניית האדמות והמושבות נשארו עניות עד רעב. כאן נכנס רוטשילד לתמונה ורכש מהם את האדמות ואת השליטה על היישוב. הוא עשה זאת בהלך נפש פילנטרופי ואוטוריטארי. אם יש דבר שלא רצה אלו מתיישבים שהזכירו לו את המפחיד בנגעי החברה הסמכותית : אנרכיה. למתמרדים נגדו לא היסס לשלוח צבא . לימים החל לרכוש אדמות למתיישבים שיגיעו תחת חסותו.

ב1900 מכר הבארון רוטשילד את כל אדמותיו לחברת יק'א. לחברה זו היה חזון שאין היא פילנטרופית. היא תחכיר את האדמות תמורת דמי החכירה היא תוכל להשקיע את הכסף בהתיישבות נוספת. לאט לאט כל חוכר ירכוש את עצמאותו אם הוא יהיה חופשי מחובות. המשק של יק'א נוהל בעריצות לא קטנה. פקידיה של החברה לא שחררו מן האריסות ואולם כסף להשקעות לא סיפקה, במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב1914 בא לביקור הבארון רוטשילד ארצה. הוא עמד בראש הוועדה שניהלה את מפעל יקא בפאריס. כשהגיע לכפר תבור הציעו האיכרים להקים לו ריקשה ולטפס לתבור כשבריקשה ישב הבארון והמתיישבים ישאו אותו. לשם כך פנו לאחד המתיישבים שיבנה את העגלה המיוחדת. בתחילה הוא סרב. יק'א לא נוהגת עמו כפי שצריך וממשיכה לנהוג בו כאריס. ובכל זאת שכנעו אותו כי יבנה את העגלה. הוא בנה והובילו את הבארון אל גבהי התבור. בשובו החזירו אותו והבארון התרגש מהעגלה ' כשיקום מוזיאון במושבה אמר הבארון יש להראות את העגלה היפהפיה. הלכו לנגר לקנות את יצירתו אך מצאו אותו מנפץ אותה עם גרזן. הוא לא סלח ליק'א על שלא שחררה אותו מאריסותו. המתח בין האיכרים של יק'א לבין החברה היה כה גדול שהמחאה היתה גדולה. יק'א נתנה פחות ופחות לחוכריה, השקיעה פחות ופחות בנחלותיה ותבעה מאריסיה יותר ויותר. הסיפור נגמר פחות או יותר ב1941 כאשר משרדי פיק'א בפאריס נכבשו על ידי הנאצים וגוטליב הפקיד הבכיר שלהם בארץ נשאר ללא עורף . אז סדרו את רב האריסויות והאדמות היו לפרטיות. האדמה הפרטית בחדרה איפשרה לגן שמואל לקנות חלקה אחרי חלקה אדמות של איכרים בחדרה אלו האדמות הכל כך מוכרות לכם במרכז הקנייה ובמפעלי גרנות. לא פלא שכאן במפעלים האזוריים הללו נטמע כל כך טוב רעיון שיש לו חשיבות רבה בימים אלו : הפיכת הקרקעות לנכס משוחרר ומניב.או אובדן האדמה הלאומית.

בסוף המאה התשע עשרה קמה ההסתדרות הציונית. היא נמנעה מלרכוש אדמות. בדו'ח שנמסר להסתדרות הציונית ב1898 מ נמסר כי הצליחו להעלות על הקרקע כ5000 איש. ב17 שנים. מי שמכיר את הסיפור של כל המושבות וגורל מתיישביהן יגיד מבצע גדול אך בשביל מי שהארץ צריכה לשמש מפעל לאומי, מקלט לילה וחלום בהקיץ ההצלחה היא מעטה. כמה זמן ייקח ליישב את המיליון
הראשון ? בניצוח הם טענו כי המצב הוא כל כך חמור שכל רמז או התחלה של רכישת אדמות מוביל להפקעות מחירים ולנעילת שערים של הארץ. בעלי האדמות מעוניינים לעלות את המחירים. גם לעשות זאת על חשבון אריסיהן. הרצל הבין אז את המצב באופן שביקש להשיג את האדמות של הממשל הטורקי בצ'ארטר בינלאומי. להפוך אותן לאדמות הלאום שיאפשרו התיישבות המונית זולה ואחראית. זו הסיבה שהקים את הקרן בלונדון ולא נתן לה לעסוק ברכישת קרקעות. לקנות את האדמות של השלטון תמורת הצלתה של הקופה האימפריאלית הריקה. אך הטורקים לא הסכימו החל הוויכוח הגדול על אוגנדה. הרצל מת וערכו פשרה בין אלו שהמשיכו את מסורת חיבת ציון לבין הציונים המדיניים והחלו לרכוש אדמות לאומיות לקרן הקיימת. זה לא היה פשוט כי הממשל לא הכיר ברכישה של גוף פוליטיי על כן רוב האדמות שנרכשו המשיכו להירשם כאדמות של אזרחים יחידים. כמו נרסיס לוון. ראש האליאנס הצרפתי ידע של מי האדמות שהיה חתום עליהן : אדמות העם היהודי.

הקרן הקיימת בתקנותיה קבעה כי אין למכור אדמות. ומאין תשיג כסף? כיצד תפעיל גם את היהודים הפרטיים לקנות אדמה ליהודים? רופין הפרגמאטי ניסה לשכנע את הקרן הקיימת למכור אדמה כדי להשיג הון לרכישת אדמות נוספות. אך הנהלת הקרן סירבה. אנו לא מוכנים שהקרן הקיימת תמכור אדמות. לכן הוקמה קרן אחרת בפיקוחה של ההסתדרות הציונית שהיתה צריכה למכור אדמות ולקנות באופן חופשי. זו היתה הכשרת היישוב. אך הבעיה היתה שלקרן לא היה מקור כספי והיא הלוותה כסף מהקרן הקיימת כדי לרכוש אדמות שאחר כך נמכרו לקרן הקיימת או לאנשים פרטיים. שני הגופים עבדו תוך שיתוף פעולה אך לא תמיד. בראש הכשרת היישוב עמד מי שהאמין בהתיישבות במישור יהושע חנקין התיישבות צריכה להיות דומה לאוקראינה : אדמת מישור היודעת לכלכל את יושביה האיש המשפיע ביותר על הקרן הקיימת היה יוסף וייץ שעמד בראש תפישת ההר הגיבורית יותר והמסתפקת במועט.. אם תנסו לעקוב אחרי פרשת יוקנעם ועין השופט תראו קרב בין יקנעם המישורית ועין השופט של הקרן הקיימת.
ב1937 כשהוכרזה תוכנית פיל לחלוקת הארץ נכתב על ידי מנהל הקרן הקיימת כי המדינה החדשה לא תפתור את בעיית האדמות כי במדינה החדשה לפי הקווים הידועים אז רק 100.000 דונם אדמה יהיו של המדינה החדשה והשאר יצטרכו לערוך משא ומתן עם בעלי אדמה ערבים. תכנית החלוקה היונית של אז כללה טרנספר…והחלפת אוכלוסיות. אך כידוע לא בוצעה תכנית החלוקה ועלייה חופשית למדינה החדשה לא היתה . .. דילמה נוראה שפצעה לב רבים.

לקראת פרסום הספר הלבן כשהוגבלו כל רכישות הקרקע היהודיות על פי חוק הוחלט על הקמת שולחן משותף של הכשרת היישוב ,הקרן הקיימת, פיק'א ורכישות פרטיות. היה צריך למצוא דרכי עקיפין ולהמשיך לרכוש אדמות. בתקופת הספר הלבן נרכשו הכי הרבה אדמות.יש משהו סמלי בתקופה הזו שהיתה תקופת הזוהר של רכישת הנגב הצפוני. את הצינור שהביא את המים ל11 הנקודות שקמו בניגוד ובהפתעה לשלטונות הבריטים הביאו מלונדון. אלו היו הצינורות ששמשו לכיבוי האש של לונדון הבוערת תחת ההפצצה הגרמנית.

כשעמדה הקרן הקיימת לרכוש את אדמות שרונה בקרייה העמדו האדמות בנגב בסכנה בגלל התקפות על המתיישבים והצינור. הקרן הקיימת נתבעה להעביר את כל הכספים שייעדה לרכישת אדמות לפרוייקט הגנה על הנגב.

המדינה היתה חייבת לקרן הקיימת סכומים גדולים ואותם היא שלמה באדמות. מיליון דונם הועברו לקרן הקיימת אחרי המלחמה.

בשנות השלושים כתב אביגדור המאירי רומאן שנושאו הוא קיבוץ תנובה שמנהיגתו קוראים לה תנובה. . מאוהב בה עשיר שמנסה להביא מפעל ושליטה על המוני פועלים. היא עומדת מול אשתו הבורגנית וזו מגלה לה כי בעלה קונה נחלה בקבוצה של חבר מיואש מהדרך. עתה מתבררת לה הקנוניה והיא מחליטה לעמוד מולו בנחישות רבה . הקיבוץ באבל. הוא חש כי הכסף הכריע אותו אך תנובה עומדת במריה .בחג העשור לקיבוץ פורשת תנובה מ'חנובה' אל בעל ההון וזוכה חזרה באדמתה. הרומאן לא זכה להדים מרובים ואביגדור המאירי היה מאיש כועס לאיש צוחק. את זעמו הוא הוציא במערכונים היתוליים ובשירים של המטאטא ולי לה לו. והנה שבנו אל תנובה… אולם שורותיו האחרונות של הרומן עשויים לקבל את הדן היום.

לא פעם משתער עלינו כחתף מטר מיטיאורי ענק, שבכוחם להשמידנו בן רגע- אך אטמוספרת אדמתנו שריון פלא רחום זה מטה את שכמה הרך והגמיש וזורקתם חזרה אל חלל היקום הריק והשומם- ובינתיים אנו ישנים במנוחה את שנת הילדים בחיק אמותיהם.

רמת רחל תרצ'ד

גיבור גלילי?
מרדכי ואיטה חדש

הגליל היה תמיד מקור משיכה לגיבורים. מאז תורגם יוספוס פלביוס לעברית החלו לפרוץ לדמיון הלאומי בגולה דמויות של מורדים ולוחמים. הדי המרד של היהודים נגד הרומאים החלו להתפרש כקריאה לחיפוש גיבורים. לא במקרה היה דוד גרין לדוד בן גוריון ובר גיורא היה לשם המחתרת הפוליטית שהולידה את השומר שניהם שמות מתקופת מרד היהודים ברומאים. הגיבור העברי הריח תמיד בריח גלילי. רחל המשוררת כתבה כי בהרי הגליל היא מרגישה את המולדת. חנה סנש הרבה שנים אחרי כן כתבה שכשהיא מטיילת בגליל היא מחפשת את הקול שיקרא לה למעשה של גבורה. טרומפלדור הנופל המערכה על תל חי הופך מייד לגיבור גלילי, כלומר לאומי . יש לשים לב לכך שהוא האיש שסימל לרבים את הגיבור בהא הידיעה השתתף בכמה קרבות בחייו ובהן תמיד היה בצד המובס. ובכל זאת השפעתו היתה כגיבור אקטיבי ולא כקרבן מובס. עובדת מותו של טרומפלדור בגליל דווקא רק הוסיפה להילת גבורתו ולתפישת הגליל כזירת גבורה. הרי הגליל סמלו את גובה המעשים וזכות ההתחלה.
הפעם אני מבקש להביא בפני הקוראים גיבור גלילי לא ידוע ואישה מורדת בגורלה המהווים לדעתי מקרה המאיר את דרכם של החלוצים.
מרדכי נוביק שהחליף את שמו לחדש היה נער בן שבע עשרה כשצעירים הבוגרים ממנו בשנתיים שלוש החלו להתארגן בוילנה כדי לעלות ארצה כקבוצה של חלוצים. הימים הם ימי סוף מלחמת העולם הראשונה. ימים קודרים שבהן אירופה ההרוסה סופרת את פצעיה. היהודים נתונים ליותר משלושת אלפים פוגרומים גדולים בימים שלאחר המלחמה. אלפים רבים נרצחים. ארץ ישראל שקיוו ממנה לתשובה עדיין היתה הרוסה. באותם ימים טרומפלדור התחיל לארגן את הצעירים היהודים ברוסיה תחת דגל החלוץ. הוא שעמד קודם בראש ועד החיילים היהודים ברוסיה שכלל בתוכו 430.000 איש הבין כי לא יינתן להם להתארגן כדי להגן כחיילים על קהילותיהן כי לא יצליח לגייס אותם לשם פריצת דרך לארץ ישראל האמין כי אסור להפקיר את חלומות נעוריהם ולשקוע בשיתוק. על כן הגיע למסקנה כי מוכרחים לארגן עלייה המונית של צעירים חלוצים. הוא קלט את הצמיחה של נוער אידיאליסטי המחפש דרך לארץ ישראל ומכשיר עצמו בהכשרות לעבודה בארץ. כמנהיג החלוץ הוא מוביל פרוייקט של עלייה המונית חלוצית ארצה. בשל פעילותו זו בעונה האפלה ההיא בה נרצחו כל כך רבים היה טרומפלדור לאגדה ולאחר מאורעות תל חי בגליל היה לגיבור . לעניות דעתי תל חי אירועיה גיבוריה וזיכרונותיה היתה למצבה המשמעותית ביותר לפוגרומים הגורליים שהשתוללו באוקראינה וגאליציה שלא זכו למצבה בארץ ישראל. אחרי מותו של הגיבור נקראו כל החלוצים לקום ולהעפיל לארץ ישראל. לגנוב את הגבולות, להיות נחרצים בתקוותם. לבנות.
חבורה של חלוצים מוילנה , אחת מחבורות החלוצים הרבות שהתארגנו אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה ברוסיה עשתה את דרכה ארצה ובה היה מרדכי מוטקה נוביק. הוא היה חניך וילנה היהודית המתנגדית והנלהבת בהשכלתה ובציוניותה. לו עצמו היו גם שורשים חב'דניקים. הם ניכרו בדרכו. הוא היה נלהב ורומנטי. האמין באהבה ובעבודה . הוא היה בטוח שהוא יוצק יסודות וקוטף את פרחי החלומות החברתיים החדשים. הוא ראה עצמו כעברי בכל רמ'ח איבריו.
הקבוצה הוילנאית לה היה שייך מוטקה היתה מיוחדת ביציבותה. כשהגיעה ארצה טבע אחד מחבריה בימה של יפו. הוא נקבר בתל אביב. כל שאר חברי הקבוצה נשארו בהתיישבות העובדת ברובם הגדול הגיעו לקבוצת כנרת. מקץ המון שנים העלו בניהם של חברי הקבוצה, שהיו אז כבר בשנות השמונים לחייהם את גופתו של העולה שהיה שייך לקבוצת הוריהם שכבר לא היו בחיים, לבית הקברות בכנרת כדי שיוכל לנוח לנצח עם כל שאר חברי הקבוצה…
החבורה הוילנאית נדדה בין הר כנרת לגדוד העבודה במגדל . בתחנותיה הראשונות היא פגשה את אהרון דוד גורדון ואת יוסף חיים ברנר שהיה מורה לעברית של גדוד העבודה . בתקופה זו נשם מוטקה חדש רוח של התלהבות ואמונה . הוא התנדב לקבוצה של פועלים שלקחו על עצמם להחליף פועלים מצריים שעבדו בעבודות הקשות ביותר של סבלות לצבא הבריטי. 'הג'יפים' קראו להם כיוון שהגיעו מ'איג'יפט' . שמם של הפועלים המצרים שעבדו בשירות הבריטיים הונצח והיה לימים לג'יפים, המכוניות הצבאיות הידועות שנועדו למטלות קשות. העובדים היהודיים שביקשו להצטרף לסבלים המצריים להצטרף 'הג'יפים' לעובדים היהודים היה מבחן המסור למתלהבים בלבד שהיו מוכנים לחיות בתנאים הקשים.
באותו זמן הקבוצה הוילנאית סללה את הכביש מחיפה לרמת ישי ובנתה בתים בטבריה. היא נקראה להשלים את קבוצת כנרת שהיתה בחצר כנרת. בשביל מרדכי מוטקה זה היה נראה רע. הכיצד הוא שבא לבנות משהו חדש ישלים קבוצה ישנה כל כך שהיתה כבר בת שמונה? הוא החליט לבצע את החלום שנארג מימי אברהם מאפו באהבת ציון: להיות רועה עברי כמו בתנ'ך. כדי להגשים את חלומו הוא ביקש להכשיר עצמו ולהשתלב בחיי הבדווים. חלום עברי זה שהיו לו גלגולים רבים דחף אותו לחיים בתוך שבט בדווי באיזור בית שאן. הוא חי בין הבדווים שהיו מאד מודעים לכך שציפור מוזרה זאת חיה בקרבם. אשת השיך התנדבה לפלות לו את הכינים. היא היתה גם זאת שידעה להזהיר אותו בזמן מפני תככי השבט ותככי הלאומנות והבדווי מוילנה היה צריך להשיר מעליו את הכפייה והשברייה ולשוב לקבוצתו בכנרת.
איטה רוטנברג היתה אף היא חלוצה. היא הגיעה ממשפחה של בעלי חווה חקלאית גדולה. בן משפחה שלה אהרון שידלובסקי עלה ארצה בעלייה השנייה והיה מדמויות המופת שלה . אחיה הגיע ארצה בעלייה השלישית והצטרף לכנרת. היא היתה אשה מורדת ואריסטוקרטית אך לא הצטרפה אל המנהיגות של מרד הנשים בארץ. לא היתה אשת נאומים אלא אישה בעלת יכולת התבוננות נוקבת. היא לא הגיבה בפומבי אך לא השאירה את התנגדותה אילמת. עם התקשרותם של מרדכי ואיטה החל ביניהם מסע ארוך של בירור וחשבון נפש שנמשך משך כל חייהם. הוא היה האידיאליסט, החולם הגיבור והיא היתה מגלה כל ניצני שקר ואשלייה. בתגובותיה ניתן היה לראות את המחירים העמוקים של הצד האידיאליסטי הרומנטי של משימות הדור. מוטקה ואיטה היו סיפור של אהבה גדולה עם מטעני נפץ . הם נבעו מהשוני הגדול ביניהם ומהווייתם המשותפת. עקבותיה של האהבה והמתח ניכרו היטב במכתבים שכתבו ביניהם בתקופות שונות שחיו רחוקים זה מזו בעקב המשימות אותן ביצע. במכתבים גם מופיעים הגשרים שנטוו והלכו על ידי קריאתם האינטנסיבית בספרים שעזרו להם לנתח את המתרחש. ההיסטוריונים צריכים לשים לב להשפעתה של הספרות הקלאסית על החלוצים: היא היתה עבורם מדריך חשוב שהשתלב עם הטקסטים היהודים שקלטו מבית אבא לחשבון נפשם ולקביעת חזונם. בדרכם של בני הזוג חדש מתגלה החתירה לתיקון והחיפוש אחרי הראוי . מוטקה עושה זאת על ידי הרתמות מתמדת למשימות הלאומיות שהוא לוקח על עצמו .איטה מגלה את חתירתה לתיקון ולצדק בתביעתה המתמדת לשחרור האישה ובדאגתה למניעת השקיעה הכפרית והשעבוד שבחיי היום יום בקיבוץ. היא גילתה את החיכוך המשפיל בין בני האדם בחיי היומיום. הוא היה יוצא למשימות הדור ושר שירי הלל לקבוצת כנרת והיא היתה מבקרת את הקבוצה ומבטאת את רצונה לטרוק את הדלת ולעזוב . בעתות משבר היתה איטה חדש יוצאת מהקבוצה בכעס ובמחנק לתקופות קצרות אך אחריהן מתמידה בחיי עבודה וגידול הילדים שנים ארוכות. מוטקה בגלי התלהבותו נקרא ממשימה למשימה והיא לוקחת אחריות על התלם הארוך .
באמצע שנות השלושים יצא מוטקה חדש לשליחות ב'החלוץ' בפולין.הוא נמצא במרכז העצבים של התנועה החלוצית ובהכשרות. שם הוא נישא על גבי התלהבות הנעורים אך גם מגלה אמפטיה גדולה למשברים העוברים על חניכיו. יחד עמם הוא מבקש את החזון הנישא ואת האינטימיות של בני הנעורים. בתקופה זאת ההכשרות היו מלאות בחלוצים שלא הצליחו להגיע ארצה בגלל השלטון הבריטי. מוטקה חדש נושא את צערם של החלוצים על השערים החסומים.
בפעולתו הוא מבטא את רעיון חיוב החיים והביטוי החדש והכן שבאהבה. מכתביו לאיטה אשתו ספוגים באמונתו בחיוניות האהבה של הרוח והבשר. אך היא מגלה בהם גם את השוביניות הגברית ואת מה שנקרא בשיח שביניהם האגואיזם האידיאליסטי, כלומר השמירה על העצמי והריכוז המסתגר של האדם במשימותיו. הוא דואג לה על שהיא אוכלת את עצמה אך היא טוענת כי היא עומדת על משמר האמת.
המכתבים ביניהם כל הזמן עומדים בקצב הדואר. לעתים יעוכבו אך הגעת דואר דרך המטוס הבריטי שעורך חנייה בכנרת מקצרת את התהליך. איטה ניסתה לשלוח דרכו ריבה וענבים לגולה אך לא הצליחה . פלאי הטכנולוגיה עוד לא הצליחו להתגבר על קוצר ידה של הביורוקרטיה .
בין שאר משימותיו מוטקה הופך להיות מדריך להכנה של החלוצים בפולין להצטרפות להגנה. הוא מדריך צבאי של חלוצים בפולין. הם מקבלים כמו אנשי אצ'ל נשק מהממשלה הפולנית כדי להכין את הנוער למבחנים הצבאיים העומדים בפניהם. הימים היו ימי המרד הערבי וחומה ומגדל. באותם ימים איטה חדש מלווה את הקמת הנקודות של חומה ומגדל בעמק הירדן בשער הגולן , מסדה ועין גב. מוטקה חדש משתתף בקונגרס הציוני המתכנס להחליט על הצעת החלוקה של וועדת פיל ב1937. הוא בא לאבטח את הקונגרס ואת מנהיגיו ונוכח במשבר הגדול שפקד את הציונות באותם ימים עם הגשת התכנית לחלוקת הארץ . הוא מתרשם מאד מהמשבר המנהיגותי הקשה שפקד את תנועתו כשהקונגרס כמעט מתפרק. תנועת הפועלים שכבר שולטת כמה שנים במוסדות הלאומיים מתפצלת בין בן גוריון המחפש מדינה ויהי מה לבין טבנקין המחפש את הארץ שתוכל להכיל את העם היהודי. שניהם מבינים עד כמה עמוק המשבר של היהודים האחד מבין כי בשעה זו יש לוותר על שלמות הארץ והשני חושב שיש לוותר על הקמת מדינה. המשבר נפתר בקושי רב.
כעבור שנתיים פורצת מלחמת העולם השנייה. מוטקה חדש כבר מבוגר ביחס, בן 37. הוא מחליט להתגייס לצבא הבריטי. איטה שואלת שאלות חמורות. הוא חולם על כניסה מנצחת של יחידה של צבא יהודי לגרמניה והיא חולמת על סיום המלחמה. הבן שלהם שמואליק , אלוף הארץ בשחייה וצולח הכנרת המנצח מתגייס לפלמ'ח ואחר כך מצטרף אל אביו ומתגייס לצבא הבריטי. כמו בנציון ישראלי איש העלייה השנייה המתגייס עם בנו כך מוטקה חדש מגויס לצבא הבריטי יחד עם בנו איטה מביעה מחאה לוהטת: היא לא חושבת שאמהות צריכות לקבל ברצון את התנדבות בניהן למלחמה, גם אם המלחמה מוצדקת. "אני לא גיבורה" היא כותבת כי היא רואה את הגבורה בכנות ולא בדקלום סיסמאות. היא מוכנה שסטאלין יעשה את המלחמה וינצח את המלחמה בלי עזרתם של בני משפחתה. לה חשוב שהם ישובו ארצה בשלום. היא רואה את המלחמה כעניין גברי . באירוניה היא "מקווה כי יישארו אנשים אחרי המלחמה". מהתבוננותה על אופיו של העולם בימי המלחמה היא מסיקה מסקנה חריפה: היא טוענת כי אין להביא ילדים בעולם כזה . זה נראה בעיניה כאגואיזם ותאווה של הורים שאינם מוכנים להכיר לאיזה עולם הם מטילים את הילדים. יחד עם זה היא ביקורתית מאד כלפי אלו שלא מבינים את אתוס ההתנדבות. תקופת הגיוס לצבא הבריטי היא תקופה של מתח חברתי גדול בקבוצה. על כל יישוב מטילים המוסדות מכסה של מספר מגויסים ורבים הם המתנדבים אך ההתנגדות להתנדבות לא קטנה. באסיפות שצריכות להחליט על המתנדבים פורץ לא פעם בכי של אלו שנבחרו ושל אלו שלא נבחרו לצאת לצבא. הכל מודעים לכמות המשתמטים בארץ ובמיוחד בתל-אביב. מוטקה מאוכזב מאד שהמתנדבים העבריים עם המוטיבציה הגדולה כל כך לא משתתפים בקרבות ממש. שהם שומרים, מתאמנים אך לא לוחמים. חלומו הגדול הוא שיחידות ארץ ישראליות יכבשו את נירמברג מדי הנאצים. איטה מבינה את חלומו אך לא מוכנה לקבל את הרמזים על חיוב הקרבן שבמלחמה.
כשהבריגדה היהודית מגיעה לאיטליה מוטקה משתתף בקרבות . הוא מאד גאה על כך. הוא מגלה שלמרות שבדרך כלל הוא פחדן וחומד חיים הוא לא פוחד בקרב. לאט לאט מתבהרת התמונה הקודרת של מה שאירע באירופה. עם הניצחון מגיעים חיילי הבריגדה העברית לאירופה הכבושה ובה הם פוגשים את היהודים ששרדו. זוהי פגישה מאד דרמטית. רואים גם את החורבן, גם את עקבות הרצח, גם את השקר ומאבחנים את קשר השתיקה. הפגישות עם היהודים מאד נרגשות ומוטקה נסער.
עם בא הניצחון נשות המתנדבים לצבא בכנרת מבקשות שישחררו את בעליהן. נמאסה להן החרדה, הגעגועים והנטל. כאן איטה עומדת דווקא לצידם של המתנדבים המבקשים להשתחרר עם כל הצבא הבריטי למרות ואולי בגלל שהם מתנדבים ולא מגויסים בתוקף חוק. המתנדבים ברובם מבקשים שלא תנתנה להם זכויות מיוחדות.
הפגישה של מוטקה עם היהודים הפליטים מעוררת בו את כל הלהט אך הוא מגלה בין חיילי הבריגדה גם נטייה לנקמה שיכולה להביא עמה את סילוק היחידות העבריות מאירופה. הוא עם עוד כמה מוותיקי התנועה הקיבוצית שגויסו לצבא מנסים לעמוד בפרץ ולהתנגד לנקמה לא מובחנת . הוויכוחים רבי מתח גם מבחינה מוסרית וגם פוליטית .
מפגש מיוחד מתקיים בין אבא קובנר ופארטיזנים מווילנה עם אנשי הבריגדה היהודית. לגבי מוטקה זהו מפגש מיוחד עם אנשי עירו.
הוא נפגש עם יצחק צוקרמן וצביה לובטקין מפגש שהוא לדידו מפגש גורלי.
השיבה מהצבא הבריטי לא מסיימת את קרבותיו של מוטקה וחבריו. הגיעה זמן העימות עם הבריטים על עלייה חופשית. חיילי הוד מלכותו של אתמול מוצאים עצמם בעימות ישיר עם האימפריה הבריטית . מוטקה מעורב אישית במאבקים של ההגנה על פתיחת השערים ועם המחתרות האחרות על גיבוש סמכות לאומית.
מוטקה הוא איש המשימות אך יש צד שני לא פחות חשוב באישיותו : הוא מאמין שהוא שותף לסיפור גדול יותר, הסיפור הציוני . ועל הסיפור להיות אמיתי ולהותיר עקבות. איטה עומדת על משמר האמת אך הוא מבקש גם את יופיו של הסיפור. עם שובו של מוטקה לכנרת הוא לוקח על עצמו מטלה אופיינית : לשתול את האקליפטוסים על שפת הירדן. הוא מבקש לברוא בכנרת את הגן המעורר השראה. הוא למד מבנציון ישראלי שהתעקש להביא את עץ התמר לארץ שאגדתה קשורה לתמרים למרות שהתמרים נעלמו ממנה. כמו שזה התעקש על מטעי תמרים ואפילו נלחם יחד עם אנשי דגניה להקים משתלה של דקלים לזיכרה של המשוררת רחל ממנה יופצו 'דקלי רחל' לכל הארץ כך מוטקה מבקש את כנרת כגן. הרי הוא איננו איש המשק האופייני, הפלח או איש המטעים הוא איש החלום הכנרתי. עם צוות המורכב מבנציון ישראלי ומאיר מלמד הם חותרים לזרוע בכנרת זרעים שינבטו כסיפור מעורר השראה.
הם מקדישים הרבה לבית הקברות של כנרת, לירדן ולחצר של כנרת. מוטקה מבקש להשתמש בכספי החיילים המשוחררים כדי להקים מצבה מיוחדת לחלוצים שנפטרו או נפלו בקרבות. איטה לא מסכימה. היא מציעה שבכספים הללו יסללו סוף סוף מדרכות שיצילו את כנרת מהבוץ. היא חושבת שהיכולת להיפטר מהבוץ חשובה יותר לחלום הכנרתי מאשר הפסל האמנותי. צריך להתגבר על הסיוט של היום יום. לזה ערך לא פחות גדול מאשר כנרת כסמל. לדידה אי תשומת הלב לפכים הקטנים נטולי הזוהר היא בריחה מיותרת אל הנשגב.
איטה מגלה למוטקה כי העולים המגיעים ארצה , במיוחד אלו המגיעים מאירופה שלאחר המלחמה, לא כל כך מתעניינים בסיפור של הוותיקים בסבלם ובהתנדבותם המתמדת. הם שקועים במסע קליטתם ובניית חייהם היומיומיים. היא מגלה לו שהניצחון לא יהיה דווקא ניצחון בו יתקבלו החלומות של החלוצים וסמכותם. מוטקה מתעקש על כך כי חלום החלוצים הפנטזיונרים ניצח יותר מאשר פיכחונם המפהק של מתעקשי העכשיו וכבליו.
מוטקה ממשיך לרקום את חלום העברת החלום של החלוצים לדורות הבאים. מלחמת העצמאות מנפצת את תחושת זמן הבנייה.

שני בני הזוג מסורים מאד לילדיהם. הם חשים כי הצליחו להעביר להם את חלומם. שהקרב הרעיוני האוהב שניהלו ניצח במקום הנכון : בנפש הבנים. איטה חשה שהחדירה לבנים את הצורך העליון בכנות, בביטוי עצמי, מוטקה בערך הסיפור, בסמלים ובתביעה למשימות.
עם הקמת המדינה נפתחו אפשרויות נוספות לגיבור ההתנדבות. הוא יוצא להדריך את בוגרי הפלמ'ח בהתיישבותם בבית גוברין. הוא מלווה אותם באהבה ובטקט אך רואה כיצד החבורה לא מצליחה לרקום חברה יציבה. לאחר המלחמה יש צורך להרתם למשימות נוספות. מוטקה נרתם להקמת אוהלו יחד עם בנציון ישראלי.
מגיע זמן הפילוג של התנועה הקיבוצית. הוא הנאמן לברל כצנלסון איש מפא'י מסור. כנרת עומדת במרכז הקמת התנועה החדשה . עם מותו של בנציון ישראלי באסון מעגן מוטקה לוקח על עצמו את מפעלו 'אהלו' לחינוך תנועתי. הוא מתמקד לעיצוב הזיכרון של ימי כנרת. מחפש דרך לשיחזור חצר כנרת כמוקד לחינוך תנועתי ואפילו מצליח לעשות את הצעדים הראשונים להשלמת חזונו הוא מסתער על אבניו של בית טבריני כדי להשתמש באבניו לשיחזור החצר. הוא עומד מאחרי הכנת תכניות השיחזור אך לא מצליח להניע את הגלגלים והמפעל יצטרך לחכות שנים רבות להשלמתו.מבחינה זו מוטקה חדש הוא מן החלוצים הבולטים ברצונם להותיר אחריהם מורשת.
בכל הימים האלו הוא יושב בית ואיננו יודעים את המשך הדיאלוג המיוחד שלו עם איטה כי המכתבים לא פורסמו.ואולי גם לא נכתבו.
בצוואתו ביקש מוטקה חדש לשים על קברו אבן שבחר. הוא בחר אותה בשוטטות הרבה שלו בסביבה. חברו מהבריגדה חיים בן אשר, איש רוח ייחודי חבר קיבוץ גבעת ברנר, הוזה משיחי, מחנך, איש ספרות ורעיון והאיש שחלם להפוך את בית הקברות של כנרת למקום של עלייה לרגל ביקש להקבר במקום. מוטקה שהיה אחראי על בית הקברות הסכים. עם מותה של אשתו של חיים בן אשר חנה הציע מוטקה לחברו להקים מצבה לזכרה ולהניח את האבן שבחר להניח על קברו הוא. שותפות היא שותפות היא שותפות.
מוטקה חדש ואשתו איטה הם גיבורים גליליים דווקא בגלל אנושיותם, רצינותם המוחלטת לגבי מפעל חייהם שצריך היה לעמוד בסטאנדארטים של האיש שפגש את מוטקה במגדל בימי הסער והמרד : יוסף חיים ברנר. מוטקה חשב כי הוא וחבריו בגדוד העבודה הצליחו להוציא את ברנר מן המרה השחורה בה היה נתון כל השנים. הנה התגלה בין חלוצי ארץ ישראל האיש המשימתי, הבריא, הרגיש למוטל עליו היודע לחייב את החיים. אולם ברנר תרם לחיי משפחת חדש את התביעה לא רק לקיים משימות אלא גם להתרחק מן השקר. לא לשקוע באשליות ולא להתעלם ממצבו של האדם גם אם מתגלים לא רק צדדים שמחים. מרד נגד הקיים חייב להישען על הכרה עמוקה של תהומותיו. אלו תנאים חיוניים למפעל אמיתי. מוטקה הלך בדרך כשהוא רואה בחלומותיו התחייבות , נרתם תמיד למשימות, מחפש אנשים וחזון . איטה תבעה שוויון ערך לאישה, לעבודה, חיי מסירות לבנים ולבית. בחייהם המשותפים מתגלה הקושי להגיע לשתי המטרות הללו בתנאים ההיסטוריים של ימיהם. אך דווקא בשל כך הם הורישו לנו את סיפור גבורתם.