סולידריות : המעבר בין יישוב למדינה ומה הלאה.
בובר הזקן היה נוהג להגיד בתקופת המלחמה הקרה כי יש לבחון את גלגוליה של סיסמת המהפכה הצרפתית חירות שוויון אחווה: החירות הלכה מערבה ושכחה את השוויון, השוויון הלך מזרחה ושכח את החירות ואת האחווה שכחו כולם. האחווה והאחריות בעברית קשורים יחד במילה אח אך יש לזכור כי מלה זו המציינת קרבה יתרה מלווה בזיכרון קדום תנכ'י של 'דמי אחיך זועקים מן האדמה' של רצח אחים, של מלחמת קרובים. מצד שני הקרבה בין המלה אחריות והאחר מציינת את האידיאל האלטרואיסטי הקושר את האחר, את הזר והרחוק עם הקרוב בקשר של אמפטיה וחובה כאחד. האחווה אינה ספונטנית אלא עקרונית .לעתים קרובות היא מנוסחת בלשון עתיד או ציווי. בובר טען כי האחווה נשענת על דו- שיח פלאי, לוינס על מחויבות למעמדו של האדם. אך שניהם הכירו יפה את תהומותיה של האחווה, את כוחה של הבדידות , את הצורך לפרוץ את הבועה הנרקיסית מצד אחד ולא להיכנע ליצר השלטון ההופך את האדם לבורג בקולקטיב.
החברה הארץ ישראלית לפני הקמת המדינה היתה בנוייה שכונות שכונות, עדות עדות, זיקות דתיות שונות, פרויקטים שאיגדו קבוצות וקשרו אותן לחברות פילנתרופיות, אינטרסים לאומיים מתנגשים, שפות מארגנות קהילות, נוסחים ומוצא. כך גם החברה היהודית וגם החברה הערבית. הקבוצה החברתית, המקום, הטקסט המקודש והציפייה לאירועים מסמני זהות עורבבו יחד ומצאו ביטוי בתוך אירועים פוליטיים מרסקים ומעוררים אשליות , בונים והורסים.
-מהיכן אתה חושב שהבאתי את הדיאלקטיקה? שאל אותי פעם פרופסור גרשום שלום.
-אתה חושב שהבאתי אותה מהגל או ממרקס ואני אומר לך כי מי שהביא אותי אל הדיאלקטיקה היא ארץ ישראל.
ישראל המדינה ירשה את המורשת של ארץ ישראל אך הוסיפה לה נדבכים חדשים, בחלקם נדבכים מהפכניים. עד היום החברה הישראלית מתחלקת בין אלו שלא מכירים בהמשכיות שבין החברה הארץ ישראלית למדינת ישראל לבין אלו שלא הכירו בתמורה. חלוקה זו אינה חופפת את הקבוצות הפוליטיות והרוחניות אותן אנו מכירים. בכולן ניתן למצוא עקבות למחלוקת . יש המדברים בחברה הישראלית כעל אותה ארץ ישראל של מיעוט יהודי הנענה ומורד בתביעות שלטון זר , הכפוף למשחק של מעצמות, ומתמודד עם רוב ערבי . לעומתם לדעת רבים הריבונות הישראלית אכלה את שורשיה המגוונים של החברה הארץ ישראלית. מדינת ישראל החלה את דרכה עם ריבוי קהילות חדשות , גדל באופן דרמטי המגוון האנושי, נשמעו בה בחוזקה הדי העלייה ההמונית, ובלבה רחשו פצעי העבר שעדיין חוללו בה תמורות ומתחים: השואה וזכרה וההתמודדות עם הלאום הפלשתינאי וסביבתו . לדעתם ניתן לראות בכל אלה עבר זניח ולהקים מערכות הגוברות על נטל הזיכרון ועל סמכותו.
אותה הבנה חצויה לגבי תפקיד הזיכרון נבנתה לגבי יחס היהודי הישראלי לגבי האמנציפציה היהודית. יש המעדיפים לשכוח כי יצירת החברה הישראלית התחוללה לאחר צמיחת האמנציפציה היהודית
וערכיה. הם מבקשים לראות בחברה הישראלית כלי משחרר מערכי ההשכלה . זו נתפשת כתאונה קשה שאיימה על היהודים והם נאחזו באופן זמני בכליה כדי להשתחרר ממנה ומכליה. מדינת ישראל וארץ ישראל שחררו אותנו מהצורך להענות לכליה של האמנציפציה. מהאוטו אמנציפציה צריך לחהותיר רק את האוטו, העצמי, והעצמי הוא זהות יהודית הנענית לקריאות אטביסטיות . כדי להקים מדינה ולרכז את היהודים בה היו צריכים להשתמש בכלים שנשאבו מן הביקורת והחלום של ההשכלה היהודית, אך עם ההצלחה של הקמת הריבונות היהודית אפשר לחזור אל הערכים שקדמו להשכלה , אל החברה המסורתית היהודית שהתקיימה בגולה הבלתי דמוקרטית. מול תפישה זו יש הבונים את דעתם על החברה הישראלית כחברה המנציחה את הקרע בין האמנציפציה למסורת היהודית. מהאוטואמנציפציה יש להסתפק באמנציפציה שהרי האוטו היה כלי שצריך היה לאפשר את צמיחת האמנציפציה. לדידם החברה הישראלית היא ביטוי להתגברות על החברה המסורתית. בידה הכלים לשחרר את היהודי מכבלי העבר.
המחלוקת בין הנוטים לראות את החברה הישראלית כהמשך ישיר ופשוט של הקהילה היהודית שהתקיימה בגולה בטרם ההשכלה לבין אלו המבקשים לקרוא אותה רק באמצעות דגל החדשנות שאיבדה את הזיכרון הופכת את שאלת הסולידריות התרבותית לפרובלמאטית מאד.
תפישות הסולידריות הקיימות בחברה הישראלית נגזרות במידה רבה מהמחלוקת הזו. תפישה אחת מבקשת סולידריות קהילתית המבקשת אמנם לשאוב את מקורותיה הכספיים מן המדינה אך תובעת להפעיל אותה דרך סמכות הקהילה הוולונטרית, על ידי פילנתרופים ואנשי דת בחברה המסורתית ועל ידי ארגונים פילנתרופיים ומקצועיים פרטיים החושדים במדינה כארגון מסוכן. תפישה אחרת רואה במדינת הרווחה כלי ומטרה כאחד שהרי היא שואבת סמכותה מתהליכים פוליטיים . הסולידריות צריכה להיות מיושמת על בסיס חוקים והסדרים המתקבלים על בסיס של הליך בחירות שבו שותפים כל האזרחים ובוויכוח בין קהילות ,קבוצות ויחידים. התעלמות מהתהליך הפוליטי יוצר שקר תלוש ממנו שואבים בעלי כוח אפשרות לשלוט על אחרים.
התבוננות במצב הסולידריות ובאופקים שהיא מציבה בפני החברה הישראלית עשויה להיות חשובה בקביעת גורלה .
הסולידריות נשענת על תפישת ההמצאות יחד . גם על רצונם של יחידים לפרוץ את בדידותם אך גם על תחושה שאין להם לאן לברוח גם אם יש להם סיבות טובות לעשות זאת. אך האם ההמצאות יחד מחייבת סולידריות? במאה העשרים התברר כי הסולידריות אינה מתקיימת בהמונים הנמצאים אמנם יחד אך מבטלים את תחושת היחיד ומשחררים אותו מאחריות אמיתית לזולת . המונים הנקראים
לכיכרות ומוצפים סיסמאות במדינות טוטליטריות אמנם נמצאים ביחד אך נתבעים למסור את עצמם למדינה למנהיג או למפלגה על מרתפיהם ומרצחיהם . גם ההמצאות יחד של המוני המעריצים הערצה לכוכבי תקשורת או המוני המגויסים אל הצריכה מהווים יותר סימפטומים של בדידות מאורגנת ותלות מאשר סולידריות . לפעמים ההמצאות יחד מעוררת דווקא תחושת מצור, בידוד , הישרדות המחייבים להפעיל את התוקפנות הגדולה ביותר של האחד כלפי השני. היא מעוררת רצון להגן על העצמי ולא ליפול קרבן ליחד עריץ של קונפורמיות . מצבים של המצאות יחד מעוררים לא פעם דווקא רצון לעשות מעשה של פריצה שכוחו בעיוורון לזולת, בבניית חומות וקידוש נרקיסיות .
לסולידריות בחברה הישראלית מקורות היסטוריים רבים. בחלקם הם גובשו כחזון המלווה את החברה המסורתית כחברה המגוננת על אנשיה באמצעות מוסדות צדקה וסמכות קולקטיבית. חברה זו מתבססת על פעילויות רצוניות, על גיבוש של זיכרון קולקטיבי ולימוד מתמיד של טקסטים מדריכים המכוננים מקור סמכות . חברה זו האמינה בחינוך ופחות בהשכלה ביקורתית . היא האמינה כי ביקורת היא הודאה במשבר וערעור סמכות. היא קיימה עצמה באמצעות חרמות ועמידה משותפת במצבים של איום וכל זה ללא שלטון ריבוני. במורשת זו ניתן למצוא תביעות מוסריות אוטופיות של אחריות הדדית והתגברות על עוול מתוך סולידריות עמוקה אך גם זיכרון צורב של שריטות וכישלונות. זיכרון זה הוא שעיצב חברה שהפכה את הטיפול בצדק לטקס מוגבל וזהיר. בטיפולה בתביעות האוטופיות הגנוזות במורשתה היא נזהרת שלא ליפול להזיות ולמרידה נגד כוחה של הסביבה. למרות שהיא חולמת על סולידריות קיצונית היא כופה על עצמה תבונה מצטברת של מתינות עמוקה הנובעת מתחזית מפוכחת של כישלון חוזר. מסורת זו נשענת על מודעות לסיכונים שהתגלו בניסיונות קודמים לצאת מן המסגרות של ההשלמה עם הקיים ולהביא יחידים וקבוצות למימוש חלומות חברתיים ומדיניים. ניסיונות להשיג כאן ועכשיו את החלום הרחוק שלעתים כונו משיחיות שקר נכנעו מהר מאד לדינאמיקה של מאבק שבסופו של דבר לא עורר את יצר התיקון אלא את הניסיון להסתופף מאחרי כוח ושררה חיצונית . ציפיית יתר הביאה דווקא להתעוררות של כוחות שמרניים שנסמכו על התבטלות בפני סמכות . מצוות ההסתגלות הפכה לנשק הכרחי במאבק עם חוץ מאיים . במסורת אמנם נותרו מצבורים של חלומות הנוגעים לעבר קסום ולתביעה עתידית לסולידריות שלא תסתפק בדרך של פשרה עם כוחות אפלים, אך אלו נותרו בגניזה, בהשהיה. את מאוויי הסולידריות השלמה החליפו הסדרים פילנתרופיים שמעמיקים את ההשלמה עם אי השוויון. הצדקה בה העשיר נותן ומעמיק את שליטתו על העני. לא פעם דווקא חלומות אוטופיים הם ששיתקו את הרצון לקדם סולידריות כאן ועכשיו בסבכי הזמן הנוכחי.
המקור השני לתפישה הסולידרית בחברה הישראלית מצוי בתפישה של האמנציפציה . כאן מופיעה הסולידריות כתביעה למהפכה, כתביעה לשינוי כיוון . כצורך לדלג מעל מסורת מנציחה עוולות . כאן התעמקה התודעה ששיווי המשקל הקודם עליה דיברה החברה המסורתית גם לא מוסרי וגם נהרס על ידי אירועים טראומטיים של מלחמה , של אלימות שנזרעה דווקא בעידן של חיפוש אחרי עתיד טוב יותר. מהפכנות זו בתפישת הסולידריות שאבה לא מעט מתקוותיה מהבטחת הזכויות האוניברסאליות שהבטיחה המהפכה הצרפתית . זו היתה תפישה עקרונית שעל מנת להתקדם ליותר סולידריות יש לשבור עריצותן של מסגרות היסטוריות קיימות ,שיש להציב אלטרנטיבות , תביעה להיסטוריה קדושה חדשה בה הזמן והפעולה מובילים אל צדק חברתי ברמה חדשה. פעולות היסטוריות אלו המכוונות ליצירת סדר חברתי חדש או בגישות אחרות שדיברו על חינוך של אדם המגלם את הזרעים האוטופיים הטמונים בו כאדם, כיצור אנושי.
הציונות שאבה לא מעט משתי המסורות גם יחד ומהאכזבה מהגשמתם . מקוצר יכולת של המסורת לחתור למימוש האוטופיה החברתית הגלומה בה ומאכזבותיה העמוקות של החברה היהודית שביקשה להיות חלק מהחברה החדשה והצודקת הנבנית ומגלה פרצופים לא נעימים כלפי היהודים כתומכי המשטר הישן. . הציונות ביקשה לממש חזון של עם יהודי המוצא לו מקום מחודש למימוש יסודות אוטופיים בחזונו המסורתי ויסודות לחזון האמנציפציה היהודית. למצוא ביטוי לסולידריות ברמה גבוהה יותר הן כאזרחי עולם חדש והן כבני מסורת עתיקה. הן כביטוי לזכויות כלליות של האדם והן כביטוי לחלומות החברה היהודית שכחברה שעברה משברים רבים יודעת להיות רגישה לתיקונם. . מימוש כזה יפתח שער למשפחת העמים הנאורים שתקום אי פעם במסגרת של אנושות שעברה מהפכה ותיתן ליהודים אפשרות להשתתף בה כחברה. התפישה הציונית כרכה את קבלת הזכויות הללו במאמץ לפרק את הקולוניות היהודיות המסורתיות בגולה . הן הרי נשענות על שיווי המשקל שנבנה דורות רבים על בסיס תביעת הזהירות הנתבעת מן העם היהודי בגולה שלא היה אחראי כי היה נטול ריבונות.לפי דעת הציונים הגשמת מטרות אלו יזרזו הקמת שפה סולידרית חדשה . השימוש המוקדם בה בזמן שהמדינה עדיין בדרך יקדם את מימוש המטרות הללו.
שתי המסורות הללו התנגשו . כל אחת גזרה על זולתה את גזר הדין : אוטופיה מצד אחד וסתגלנות מצד שני. כלומר היא גם לא ניתנת לביצוע וגם משמשת כאידיאולוגיה , כתירוץ התובע סמכות ומופעל על ידי יצרי שלטון. שתיהן מאיימות האחת על השנייה וגוזרות על הסולידריות החברתית.
אך אירועים דרמטיים שלא נבעו מתוך המסורות הללו העמידו אותן במבחנים הרבה יותר גדולים מאשר נחזו : עמידה לאחר שואת היהודים באירופה, הקמת מדינה ,קיבוץ גלויות ומלחמות עם הערבים. .באירועים אלו הועמדו המסורות של הסולידריות שנאבקו בחברה היהודית בארץ ישראל בפני מבחנים חדשים .
כוחות המוענקים למדינה דמוקרטית היו יכולים לעמוד לשירות הסולידריות , אך הם גם איימו על התאים החברתיים שאצרו ויצרו תרבות של סולידריות מחייבת. הכוח שבידי מדינה העלה מחסומים חדשים בפני ביטוי הסולידריות. המוסד המדיני המתייחס לאזרחים מופשטים ושווים ביקר היררכיות קודמות שגובשו בעדות, בארגונים דתיים, ביחידות צבאיות מחתרתיות, בצורות התיישבות ובמפלגות פוליטיות. המדינה קלטה המוני אדם חדשים שעברו סערה גדולה עם עלייתם. היה נדמה שאם צריך לבנות מכל זה חברה יש לצאת נגד סולידריות הנובעת מניסיון משותף, שפה משותפת, כאב משותף שהיו במידה רבה מדריך לבניית המערכת הסולידרית לפני הקמת המדינה. מה שגונה בצדק כפרוטקציה היה למעשה גם המשך ישיר של נוהגים שהונהגו בחברה וולונטרית. הכנסת חברה מגוונת רבת קהילות למסגרת מדינתית איימה גם על המדינה וגם על הקהילות. התגלו הן מגבלות הקהילות הרצוניות והן מגבלות המדינה. סולידריות תובעת גם הכרה בייחוד של הנעזר וגם אמון במי שיכול לגלות כוחות לקיים אחריותו לזולת. לא ספר החוקים ולא מנגנוני אכיפת החוק יכולים לממש סולידריות של ממש.אולם בלעדיהם הסולידריות נכנסת למחתרת ואינה מסוגלת להתממש. אכן החברה הישראלית חברה עם מתחים שלא יאומנו אך עם תחושה מאד ברורה כי אין לאיש או לרעיון מנוס מלהתייצב אחד מול השני.למרות הבורות העמוקה עליה התבססו בני הארץ המשויכים למעגלים שונים ביחסיהם ההדדיים לא היה מוצא האחד מהשני. בכל הרחובות והאוטובוסים, בעצרות והנאומים, בכלי התקשורת שום דבר לא היה נעול.כל הקופות נראו כפרוצות. נוהגים ביורוקרטיים שהוכנסו על ידי שלטונות ואימפריות שהתגלגלו לא פעם למלחמות, ולמרות עימותים בין קבוצות שהתגלגלו לא פעם למלחמות אזרחים ללא מוצא הלכה והתהוותה גם חברה אחרת הבנוייה על יחסי אחווה, על ערבות הדדית שאיננה בנוייה על הגנה מפני אויבים אלא על יציבות של מסורת ועל מהפכנות הלוקחת אחריות הנובעת מסולם ערכים אלטרנטיבי. בכל אחת מהקבוצות היו גורמים שמשכו לכאן וגורמים שמשכו לכאן.
הקבוצות החברתיות השונות לא היו מודרכות רק על ידי הווי פנימי או מערכת אמונות ודעות שהתקבלה עליהן כנצחית. היתה להן כתובת ואחריות שהיתה מצויה רחוק. האחת היתה התביעה לערבות הדדית
רחבה שתוגשם בעתיד שאנו מכירים את נושאי חזונו אך לא אותו. ערפילי העתיד מאפשרים רק לנחש איזה אופי יהיה לה. המצווה המסורתית על פירושיה המרובים מרמזת על אופקים לא ברורים או על מסגרות קשוחות שמהן אין להפליג. השנייה נובעת מתוך ההבנה הביקורתית של היהדות ההיסטורית הן כדת והן כלאום.היא טיפחה את הרעיון כי הסולידאריות תצמח מתוך הקריאה הביקורתית של המצב. אופיין של שתי המשאלות הללו לא היה אחיד. הן היו בהתהוות מתמדת. הן חיפשו את עצמן באופן קדחתני . הן העמידו עצמן מול המהפכה של המודרניות וחסו תחת צילן ואורן של מעצמות רחוקות וקרובות. הן קשרו את קיומן למעורבות של קבוצות מבחוץ הן מדינות הן עדות דתיות שהיוו גם אופק רחוק נושא תרבות ומקור עוצמה וגם פיתוי ומטה פרנסה. אורות וצללים אלו לא היו הרמוניים ולא שידרו הרמוניה. השער העליון של האימפריה העות'מאנית, האימפריות של המערב, הקיסרות הרוסית וכל המוסדות הפילנתרופיים שנשלחו על ידם ארצה השפיעו על רקמות חברתיות שהחלו להתפתח בארץ באופן מגוון. לשיאו הגיעה התהליך הזה במלחמת העולם הראשונה . אולם גם אחריה המערכת הזו הקרינה לתוך המארג החברתי האינטימי מערכות המשדרות כי סולידריות מחייבת קבלת סמכות, היררכיה שלטונית וכלכלית. שהסולידריות היא נורמה של יציבות המפיקה טקסים של הזדהות ולא של ביקורת.
בכל המערכות ובכל הקבוצות דיברו על אחווה. אחוות מאמינים בפני הבורא, אחווה המהווה תשתית לרעיון המשפט, האהבה הרומנטית ואחוות המהפכנים. אולם מה שהיה ברור הוא דווקא שבר האחווה ואולי בגללו הכל דיברו על אחווה כעל מצב שהיה, שהתפורר, שיש להתגעגע אליו במקום לחתור אליו. תחושת התפוררות האחווה הודגשה על ידי המלחמה, על ידי כבלי מסורת שקידשו מדרג חברתי ושיעבוד הנשים, ועל ידי טלטלת מהפכה שהפכה לחולין את חיי האדם היחיד והעניקה לרצח צידוק לעתים במסגרות אינטלקטואליות חובקות כל ולעתים בטלטלת מאבקי לאומים , שבטים ודתות.
למרות כל אלה רחשו ניסיונות חברתיים של יחידים וקבוצות לחפש אלטרנטיבות ליצירת סולידריות בקבוצות קטנות ובקהילות מתרחבות. במסגרות של קהילות מסורתיות ומהפכניות, באורח חייהם וביצירתם האמנותית ביקשו אופקים למערכות של יחסי אנוש, כלכלה המבקשת להיאבק על תשתית לסולידריות בין שווים, לאחריות מוסרית המממשת את החירות ולחירות המאפשרת יצירה וביטוי עצמי. המחירים שהוטלו על אנשים בעקב רצונם להגשים חזון זה בתוך המסגרות הרבות בהן פעלו הפכו לא פעם לצידוק של עוולות חדשות, ביטוי לייאוש מהיכולת להתקדם ולמצוא אופקים חדשים. הניסיונות הקאמריים הפכו למערכות פוליטיות רחבות ותוך כדי כך איבדו את אופיים הניסיוני ואת הפריצה לאופקים חדשים. לא פעם קיבלו על עצמם את המשמעת המתחייבת מרצונן להפוך את רעיונן לנחלת הכלל והיא היתה חזקה מהחלום שהדריך אותה.
גם החברה המסורתית וגם החברה המהפכנית סבלו מאותן מחלות : השגרה, אובדן האמון הפנימי, הפעלת כוח במקום סמכות. אי יכולת לפנות אל נקודת המוצא ואל החלום הרחוק.
הסולידריות כהפעלה מתמדת של נקודת המוצא, כניסיון לגילוי הדדי מתמיד של הזולת תוך ביעור מתמיד של סטריאוטיפים היא פעולה מתמדת של קריאת המציאות האנושית נבחנת לא רק כיכולת להבין מה קורה אלא כיכולת לחוש שאתה נקרא לעשייה מתמדת. הדבר קשה מפני שהרבה פעמים תהליך הביקורת החברתית שהוא מקור האנרגיה של התיקון החברתי מתחיל כתהליך הדומה ביותר לתהליך של יצירת סטריאוטיפים : קביעת כלל המחייב יחס ללא קשר עם הכרת היחיד והטמון בו.
העיוורון שבצדק חיוני לפקיחת העיניים לאדם באשר הוא מיוחד. העיוורון שבאהבה אסור שיעצום עיניים לגלות את האדם באשר הוא אדם . כיצד יכול להפוך הקשר היוצר משפחה לטפח את המחויבות כלפי אדם הבוחר שלא להקים אותה, כיצד יכולה אתיקה של עבודה לא להשכיח את הצרכים של מי שאינו יכול לעבוד, כיצד יכולה רגישות לצרכי התרבות של חברה לא להיות שופר של אפוטרופסי אמנות הרואות בה אמצעי נוסף כדי לזכות בעודף כוח.
הסולידריות מחייבת הן ראייה מופשטת מכוונת כלפי העתיד, פתוחה ללא נודע והן ראייה מכבדת את המסורות התרבותיות במגוונן ושונותן. כולנו מהגרים בזמן, הביוגרפיה שלנו מתרחשת בתוך שינויים טכנולוגיים, כלכליים, אקולוגיים ותרבותיים. אנו תמיד נמצאים בשלבי גילוי יבשות חדשות בלי להכיר ולהבין באופן מלא את הזירה בה אנו פועלים. למסע זה יש לצאת עם צידה לדרך תרבותית ומוסרית, עם שורשים עמוקים המאפשרים לקיים את המסע מתוך אמונה בכוחותינו, מתוך ידיעה כי מסע כזה מחייב הרבה לימוד ופתיחות, סולידריות וגילוי עצמי. רבים הם אלו שלא נרשמו בזיכרון ההיסטורי שצריכים להצטרף למסע, עם החוויות שלהם, עם שפתם, עם הרצון לשבור את מה שנראה להם היום כקשר של שתיקה ובעבר נראה היה כביטוי לגיטימי לגיבורי ההתרחשות האנושית שהיתה. הן ראייה המחייבת לראות במי שלא זכה לזכויות להשתחרר מכבליו דרך ביקורת חברתית מתמדת והן לאמץ את ההתחברות על בסיס תרבותי חברתי הנשען על שפה , קשרים, דיאלוג. חוגים חברתיים הנראים כקהילות שקופחו, שאל יחידיהן לא התייחסו כיחידים אלא כקבוצה מזוהית בסטריאוטיפים קשוחים צריכים למצוא דרכי פריצה אל תודעת הקבוצות שהיו לקבוצות שרכשו להן את המיומנויות ואת הכוח להגיע אל ביטוי מלא של זכויותיהן, לאפשרות מלאה לביטוי יחידיהן. אלו לא יוכלו לנסח את עצמם במערכות סגורות שהרי הם מצפים לשינוי דרמטי במצבם. אך קבוצות מעין אלה מצויות הרבה פעמים במערכות שהן סגורות אידיאולוגיות. אם ניקח כדוגמא את המהפכה הגדולה הנערכת בתוך ציבור הנשים בעולם החרדי או מהפכת ההשכלה בחברות עוני מצד אחד ומצד שני את הכמיהה בתוך העולם
האקדמי להיררכיה, המאפשר איבוד הביקורתיות מצד אחד ומצד שני גילויי האחריות הקהילתית האמפתית ולא אינטלקטואלים המתרחשים בה, אם נהיה פתוחים לקשרים הנבנים בין קהילות ובמגוון של יצירה סולידארית קהילתית נוכל לאבחן כי נולדים כוחות הסותרים את שנראה כבלתי ניתן לפתרון.
כשקמה מדינת ישראל היא ידעה כי יקומו בתוכה הרבה יישובים וקהילות חדשות. החברה הישראלית גם היתה מודעת כי היא הוקמה אחרי מלחמה שהביאה אסון כבד על תושבי הארץ הערבים. הסולידריות המתגבשת עמדה בצל המשברים שהתרחשו בלידתה.של ישראל גם משברי ניצחון וגם אתגרים שנראו בלתי ניתנים לפתרון. מעניין לראות כיצד קרא התכנון של מדינת ישראל החדשה את דיוקנה העתידי. בתכנית המתאר הארצית הראשונה בראשות האדריכל אריה שרון סומנו היישובים העבריים שהיו כבר קיימים בה לא נקראו בשמם ההיסטורי פרוגרמטי קיבוץ מושב או מושבה. בתכנית הם סומנו או כיישובים עירוניים או ככפריים בלבד . השמות היו מופשטים, מעוקרים משורשם ומחלומם העתידי של יושביהם. כאילו נעלמה המורשת שלהם. גם כאשר המורשת הזו נרקמה מחזון של עתיד מחייב היא היתה מורשת. לפי תוכנית המתאר נראה היה כאילו אחרי קום המדינה הגיע השלב המהפכני החדש של הקמת החברה הישראלית . למתכננים היה נראה כנראה שהתמורה שהתחוללה מחייבת למחוק את הישן . לא רק של המסורות השונות והחברה המסורתית אלא גם של הטיוטות לחברה החדשה כפי שעוצבו על ידי גופים ציבוריים שהתקיימו לפני המלחמה. היה נראה כי העמדת האתגר של שילוב היישובים החדשים בחברה מחייב לא רק את העולים לוותר על שמם וזהותם אלא גם את המתיישבים הוותיקים. בנוסף לעזרה מהמתיישבים הוותיקים יש לפתוח את הארץ בפני האנשים החדשים על ידי התרת הסמכות של מה שהחל לצמוח בארץ לפני הקמת המדינה. אופי משוחרר ממסורות שגיבשו צורות החיים הקהילתיות לפני הקמת המדינה הוא שיבטיח שהעולים החדשים יוכלו לחוש כמייסדים. אך גם המייסדים וגם החדשים העריכו כי פירוק כזה הוא גם אוטופי וגם מסוכן. החברה המבקשת להתאים עצמה לשינוי חייבת להשקיף על עצמה כאילו החליפה את דמותה בדרך של מהפכה. כאילו כל הדרך שהיתה עד כה נמחקה בפני החדש . הכוחות התרבותיים שטיפחו דרכים למימוש הסולידריות לפני הקמת המדינה כאן ובמקומות אחרים היו צריכים לראות עצמם רק כמכשירים מיילדים לא כיולדים.. כמו תרבויות שהגיעו ארצה מהעיירה האשכנזית שנגדעה במלחמת העולם ומהמלח המרוקאי שפונה , מהקהילה רווית המסורת שפורקה בבגדד ומהקהילה החדשה בדרום אמריקה שפרצה אל תרבות לטינו אמריקאית בשני דורות, מכולן אמנם שאבה הממלכה את האנרגיות לעיצובה אך כולן היו צריכות להימחק לטובתו של הארגון החדש. לא כך הרגישו כולם. היו כאלה שראו בדבר הזה סכנה.
היו כאלה שחשו כי תרבות ישראלית כזו תהיה מסוכנת לחברה כולה.
גילוי הסולידריות היה חלק מהניסיון המהפכני להקים תרבות חדשה , התרבות הישראלית הממלכתית ראתה בבית הכנסת ובתנועת הנוער, בשכונת המגורים , בקיבוץ ובמושבה שרידים מסוכנים של האתמול. המדינה , חוקיה וצבאה, כוח כפייתה וכוח פיתוחה. הכוח שלה לחלק טובות ולהטיל משמעת צריכה היתה להחליף את שפת הסולידריות שהתגבשה לפניה. את תנועת הנוער היתה צריכה לרשת תנועת נוער ממלכתית הפונה לכל ומשחררת את הנוער מהעגה הישנה של התנועות הוותיקות . את בית הספר המגוון צריך לרשת בית הספר האחיד של המדינה. את תנועות ההתיישבות תחליף תנועת נוער שאינה מזוהה עם גופים פוליטיים. הן יקומו לפי הוראות המדינה בהנחיית משרדי הממשלה.
לעומת תפישה זו צמחה גם הדרך הנוגדת שביקשה לקיים את כל הכלים והתכנים שקדמו להקמת המדינה ולא לתת למדינה להחליף אותם. את העימות אפשר היה לראות בבירור בחלוקה שנוצרה באותן שנים בתוך מערכת הבריאות בין בתי החולים של קופת החולים של ההסתדרות לבין דרכו של חיים שיבא שביקש להקים מערכת בריאות ממלכתית. בפילוג של מערכת הבריאות הקונפליקט התגלה באופן מעניין וכמעט סמלי. קופת החולים של ההסתדרות לחמה על פיתוח בריאות על יסודות הישגיה המצטברים ביישוב בארץ ישראל , המערכת הממלכתית ביקשה להקים מערכת רפואה מתקדמת אך מסתפקת במועט ואפילו פוריטנית לכל אזרחי המדינה החדשה.
הדילמה של מקומה של הסולידריות מצאה לעצמה הרבה ביטויים. אך הרס המערכות התרבותיות והפוליטיות שהיו התברר כבלתי ניתן לביצוע בגלל שהמדינה היתה דמוקרטית והמערכות הוולונטריות שהצמיחו חיים קהילתיים מלמטה לא היו מוכנות להתפרק. הן חשו כי אין הן מוכנות לוותר על דרכן. הממלכתיות לא הצליחה לגייס מערכת וולונטארית למשימותיה שהיו לפי כל קנה מידה בעולם יוצאות דופן. אופייה המחוקק והפוליטי של המדינה הדמוקרטי לא היה יכול להניע המונים למעשים אלטרואיסטים. אנשים לא האמינו ביכולתה של המערכת המדינית לעמוד בדוגמה האישית הנדרשת ובחופש המחשבה הנובע ממערכת וולונטרית. היא נתפשה כחלק ממערכי השלטון ולא כמערכת רצונית.
התוצאות לא אחרו לבא :המערכת הקהילתית החרדית שלא הכירה בסמכותה של המערכת הממלכתית אמנם נזקקה לה ולסדריה אך היא הפרידה באופן די ברור את המערכת הסולידרית מן המערכת הפוליטית. הקהילות הדתיות שהיה נראה כי צריכות להיחלש עקב פלישתן של המערכות הממלכתיות
והן על ידי החברה החילונית שתרמה כל כך להקמת המדינה השתנו לבלי הכר אך השתמשו בכליהן כדי לחזק את מערכותיהם . כישלונה היחסי של המערכת הממלכתית לקלוט את העלייה כתוצאה ממדיניות כלכלית חברתית רק חיזקה את הסולידאריות המוסדית של הקהילה החרדית ועודדה שיבה אל מסורות שהעניקו כבוד וייחוד למערכות חברתיות מקופחות.. אך לא ברור אם חוזקה הסולידאריות התובעת הכרה ברבגוניות , בביטוי האישי ובחירות החיפוש של כל יחיד וכל גרעין חברתי. תחושת הציפייה שלא מתמלאת של חוגים שונים בחברה הישראלית אמנם הצליחה לשבור את מה שנראה הגרעין הקשה של התרבות הישראלית בתקופת היישוב אך לא הביאה לגיבוש של חברה פתוחה ורבגונית . הממלכה לא מנעה את תחושת התפוררות הסולידאריות אלא חיזקה אותה.
המערכות הוולונטאריות החילוניות שהתקיימו לפני הקמת המדינה הועמדו כל הזמן בסימן שאלה הן על ידי הגופים הממלכתיים והן על ידי עלייה של אוכלוסיה שלא צמחה אתם. העלייה הרבתי של קהילות היהודים וצמיחתו הדרמאטית של היישוב הערבי יצרו צורך לעצב צורות של סולידריות חדשה.
התנועה הממלכתית אמנם הצליחה ללחום בתנועות הנוער המסורתיות של תנועת העבודה ושל תנועות חברתיות ומפלגות אחרות. אך היא לא הצליחה להקים מערכת חינוך משותפת החופשית מפוליטיקה ולא הצליחה להניע סולידריות חדשה.
כך קרה בשטח של ארגון המפלגות הפוליטיות . בעבר הן היו גופים בהם טופחה סולידריות עמוקה המבוססת על שיחה , על משברים החושפים צרכים משותפים, על טיפול משותף וביקורתי של יצר השלטון. כמו כל החיים הפוליטיים בארץ הנשלטת על ידי זרים, הסוד היה גם צורך של חיי מחתרת וגם דבק חברתי. בתאי החיים הפוליטיים היתה גם שפה, גם כתובת וגם אופק רחוק. דווקא עם סיום הפרק הטרום ממלכתי שבו היה מודגש האלמנט המחתרתי של הקבוצות הפוליטיות השונות שהיה אחד ממוקדי הסולידריות החלה להכריע יותר ויותר הנורמה של החשיפה והגילוי, של החשדנות כמוקד הגנה של חברה דמוקרטית. עם השנים הפכה החברה לחברת תקשורת החיה על חשיפה , על גיוס תמיכה במנהיג זה או אחר מבלי לקיים קשר דיאלוגי ואחווה . המפלגות ביקשו להיפטר מהדרכים שהיו והפכו להיות מנגנונים מתחרים המבקשים כוח ומטפחים בדידות. דרכן מגייסים מקורות כלכליים ולא שותפות בעשייה. מיקום במדרגי ממשל ולא סולידריות החלו להדחיק את השיחה הרעיונית המעצבת ולבנות תחתיה תרבות של גיוס כוחות ותמיכה ציבורית שאינה נשענת על דו שיח ציבורי אלא על תמיכה מיכנית , על בניית היררכיות פוליטיות ששיתפו פעולה עם מערכות פרטיות של אינטרסים. . כך איבדו גופים חברתיים מן הסולידריות הפנימית שלהם. היישובים והקהילות המקומיות הלכו ואיבדו את הסולידריות הפנימית הבלתי פורמאלית .
מערכת השלטון המקומי לא הצמיחה אלטרנטיבה כי היא היתה נושאת הקונפליקטים ולא פותרת אותם. הם נלקחו בשבי של קהילות עבודה היררכיות האדישות ליסוד החברתי נורמטיבי, לטיפוח התרבות המשותפת והדיאלוג האנושי.
בקהילות מסורתיות וחרדיות העמידה מול התהליכים המתקיימים בחברה הסובבת הובילו להחרפה של ההתבצרות הפנימית, גבר הצימאון לסמכות של פרטי חוק שאינו מבקש לעצמו צידוק אלא בשחרורו מכל טעם ומכל ערך חברתי כללי. במערכות שמסורתן היתה חילונית וחברתם ביקשה להגשים סולידריות על בסיס של מהפכה הבלבול הוביל לאדישות להעמקת התביעה כי הסולידריות תוסדר באמצעות המדינה וחוקיה.
כשמסתכלים על החברה הישראלית כמכלול נראה כי כל הדרכים למימוש הסולידריות החברתית עברו זעזוע קשה ואין אף תרבות סולידרית שיכולה להשתלט על כל החברה. או אפילו להיות מרכז להגמוניה בתוכה. בכל החוגים שוררת אווירה של רצון להיות רלבנטיים בלי לאבד את האותנטיות , של אמונה במחויבות לפעולות תיקון ולימוד הצומחים מתוך תחושת אי היכולת לממש את הצרכים הבוערים של העתיד מבלי לשאוב מן העבר ושאינך יכול לשקוע בעבר מבלי להיחשף לבעיות המתגלות בהווה ובדאגה למחר.
הסולידריות בחברה הישראלית יכולה להישען על הדרכים השונות שגובשו בעברה כפי שהן נקראות ועשויות לתרום לעתידה, מתוך מפגש לעתים כואב אך גם לא צפוי של מערכות אלו. אולם בצד דרכים אלו יש צורך לכונן ניסיון ליצור אלטרנטיבות הנשענות על קבוצות שיתופיות שבאות ממגוון גדול של חוגים קבוצות המבקשות דרכים לגיבוש סולידריות הצומחת מהתנסות במשימות ראויות שאין החוק והדמוקרטיה יכולים לגייס כהכרעה מחייבת הנוגעת ל'אזרחים בעלי זכויות' השותפים לחיים הדמוקרטיים. קבוצות שתקחנה על עצמן משימות שהדמוקרטיה אינה יכולה לכפות אך היא נדרשת להן כחברה המגלה ללא הרף בעיות של חינוך וחברה. משימות הנובעות מתפישה מוסרית המבקשת את האחר לא בחינת הזר המאיים, ואת החבר לא כמכונן בועה המשחררת מאחריות. קבוצות שיתופיות המתאגדות על בסיס של משימתיות וצורך להעמיק את חיי היחד . בחלקן הן קהילות מקום המבקשות להעניק לו ביטוי לתרבות המאפשרת הקשבה לריבוי הקולות . קהילות שהמקום , הסיפור והמסורת הצומחת בהן יעניקו להן כלים להעמקת האחריות ההדדית והסולידריות המתמודדת עם מגוון הבעיות האנושיות הצומחות בהן. בחלקן הן קהילות רעיון המגבשות להן שפה משותפת שלא על בסיס של חיים משותפים אלא על בסיס של מפגש עם בעיות ואחריות לתיקון החברה וניסיון לשמור על אופקיה האוניברסאליים , חברה הבוררת לעצמה כלים משתנים לביטוי מאוויה. קבוצות כאלה תטפחנה תרבות
פוליטית במובן הרחב של המילה תוכלנה להעלות את רמת החיים הפוליטיים ולאפשר חיזוק של החיים הדמוקרטיים המבוססים על דיאלוג תרבותי ואנושי המבוסס על עמידה בדילמות מוסריות והחלטות כלכליות חברתיות.
הרצון להעמיק את השידור של מגוון הקולות מבלי שיהפוך להתפוררות ולחששות הדדיים יוכל לקרב לתפישה הרואה בסולידריות תנועה הצומחת מלמטה, על בסיס של התאגדות רצונית, תנועה הניזונה ומזינה התאגדות פוליטית חוקית רחבה וחופשית הרואה לנגד עיניה את התמונה הכוללת, הרחבה. שתי התנועות הללו של הסולידריות בהתאגדות הצומחת מלמטה וכמשטר חברתי כלכלי מצד שני יאפשרו פיתוח ליחידים, לכל היחידים, דיאלוג צומח ומחויבות לאחר הלא נודע. שני הקצוות הללו של פיתוח הסולידריות בחברה
יכולים להזין האחד את השני. שתיהן אינן מתגלמות בתמונה ידועה מראש של תכנית אלא מגלות בדרכן אפשרויות ומכשולים חדשים. לכל אחת אורבים סיכונים אחרים אך כמהלך של חיים עליהן להכיר את המכשולים ולנסות לגבור עליהם.
לא במקרה מייחסים ציפייה כזו לאורח מחשבה אנרכיסטי, כלומר אורח מחשבה שלא רואה בשלטון תרופה או פתרון לאדם ולחברה. אך באופן פרדוקסלי יש להדגיש כי תפישה של צמיחה מלמטה אם אינה נשענת על רשת ביטחון של חוקים אוניברסאליים פוליטיים המבטיחים זירה המאפשרת את צמיחתם (הגנה חברתית, צמיחה בעלת צדק חלוקתי, מערכת חינוך אוניברסאלית , רווחה) תמצא עצמה בעימות מתמיד, במגננה מעקרת, בעימותים פנימיים מפוררי תקווה. מצד שני מערכת דמוקרטית ולו מערכת של מדינת רווחה מאורגנת למופת לא תוכל בסופו של דבר להביא לסולידריות אמיתית בלי צמיחה חברתית וולונטארית כי היא תהיה שבוייה במערכות ביורוקרטיות שאינן יכולות ואסור להן לגלות את האישי, את בעל הזיקה לא למקרה אלא לאדם, לא לפוטנציאל הייצור או הצריכה שלו, לא לכוחו הכלכלי ולכישרונו אלא לו כאדם הכולל את כל אלה ויותר.המטרה צריכה להיות לטפח מערכת שאינה רק מכסה את עיניה כדי להיות אובייקטיבית וישרה אלא פוקחת אותן כדי לגלות בה אנשים .
ברל כצנלסון ודב סדן היו עסוקים בפענוח חידתה של העלייה השנייה ואנשיה. להפתעתו של דב סדן התברר לו כי ישראל שוחט ואליעזר שוחט מחשובי העלייה השנייה היו אחים. והרי שני האנשים הללו היו משני צידי המתרס
ישראל היה מנהיג כריזמטי מכוון למשימות אליעזר היה איש עבודה וחינוך. בספרות הרוסית נודעו שני טיפוסי שיגעון האחד היה משימתי ומתפרץ. משנה עולם ויודע לתת פקודות השני היה עסוק בעיצוב דרך חיים מוסרית ובדיאטות חריפות על היצרים הגועשים. שני קצוות השיגעון באו לידי ביטוי חריף
בעולמה המתוח של רוסיה לפני המהפכה והנה כאן בארץ נמצאו שני אחים שגילמו את המתח בבירור. האחד כשיך של השומרים השני כאיש הרוח של מושב העובדים . ברל טען כי לא רק אחים היו כאן אלא ששניהם שכנו בנשמה אחת. היו אדם אחד. דב סדן שאל אותו מה קורה בנפשו של אותו אדם וברל השיב כי בנפשו תופת. אין לי ספק שהיה זה ווידוי של התנועה לה ברל היה שייך. הוא גילה בה את עקבותיהן של הנשמות שהיו מסוגלות לבנות חברה כה מתוחה המבינה כי אחווה הנבנית ממתחים כה עזים נחשפת לסכנות קשות. האפשרות השנייה הניו איג'ית להפגיש בין הקצוות על פי תביעה להרפייה בה השונים עוקבים רק אחרי תנודות נפשם ומוכנים להגיע לאחווה משחררת מאחריות גם היא הרת סכנות.
איננו נמצאים עתה לא בתקופת היישוב ולא בתקופת ייסוד מדינה. עלינו לגייס כוחות גדולים לחברה הנמצאת על הסף של תקופה שאין אנו יודעים לחזות את עתידה אך יכולים להציב מולה חזון וקריאה רצינית של המתהווה. רק מפגש הער לסכנות של המון, של מסדרים ושל בועות ומבקש להצמיח סולידריות מתוך חיי היום יום של קהילות תוך מאבק על יצירת זירה המאפשרת להן להתפתח כקהילות פתוחות ולא כחדרים אטומים. היודע להבחין בין תהליכים לבין אירועים, להיאבק בטירוף על ידי שפיות וקשרים מתפתחים , על ידי ביקורת ואמפטיה, על ידי גילוי מוקדם של סימפטומים משתקים ומאבק באדישות המפהקת יוכל להביא את החברה הנמצאת על הסף לאופקים חדשים.
מוקי צור
