לאבי שלום רב!

קראתי ברב עניין את ספרך החדש. תודה לך על שכינסת לבית המדרש את שלונסקי ואת הגל, את למדן וסארטר, את קירקגור עם רבי נחמן, את ברנר עם ש. שלום, את ניטשה וט. כרמי, והם יושבים בשורות בית המדרש ומפלפלים בהלכות תיאולוגיות. ארגת שתי וערב המתאר בצבעוניות ובדרכי גלגול נשמות כמעט, את המסורת העתיקה חדישה של מותו של האל בקיץ הרותח של ההשכלה ותחייתו הדיאלקטית בסתיו הרומנטי. כמעט אפשר לקרוא לסיפור מות התמוז, למרות שהוא סיפור של גלגוליה של ההגות והשירה שלא תמיד מודעת לדרכי לידתה.
הספר מתאר את מצבם של אלו המהלכים בדרך מאובקת ולפתע קופצת עליהם תפילת ילדות בלתי מפוענחת ה'יושבת' אצלם כזיכרון סתמי, כלחן חוזר בכפייה בלתי מוסברת. מולם מהלכים בדרך אלו המחפשים להם מקצב ומנגינה שלא שמעו, חוויה שהם לא חוו אך הם מודעים כי היא מתקיימת היכן שהוא בעולם למרות שלא יכולים לשאוב את קווי מתארה מחוויות ילדות. אלו ואלו נוודים בזמן. לא יורשים אוטומטיים ולא אלמי לשון, מהלכים בין שפות שקלטו מן השורש ומן האנטנות הגבוהות. הם מודעים לכך שמה שמפורסם בעולם כקיים נועל אותם וזה אשר נותן להם כנפיים אינו ברור ועלול להתגלות כהיבריס מסוכן או מטופש.
בהלוויות ובקינה הכאב נוכח, גם ההלם והתפילה לבלתי ניתן למימוש. אך יש בהן סגירת מעגל המאפשרת זיקה מחודשת, איכות חדשה, לפי דברי המשוררת רחל ' רק אשר אבד לי קנייני לעד'. כאן מתחילה ההפנמה, הזיכרון התובעני, הערעור על ביטחון. יש כאן קריאה מחודשת למעשה ולמחווה. מתחוללות תמורות באקוויפרים התחתונים, הרי הגעש מאבדים את הפקקים המסתוריים שריסנו אותם, ענן גדול מונע טיסות.
טובים בעיני גישושיך והכתובות עליהן אתה מתדפק. ובהם רבים הנאחזים בגלוי והם טעוני חרדת אובדן ואלו הנאחזים בסוד הברית התובעת קשר עם האחר ומבקשים להופכו לאתה ממשי הפוגש אותם לא באלמוניות אלא באחריותם המשותפת לעולם, בגילוי השפה הקונקרטית המאותתת ללא הרף כי אין לחתור לקרקעית אחרונה.
המחוללים על מצבותיו של האל המסתתר, המרחמים עליו בשתיקותיו, המגלים את שתיקתו ההיסטורית או הפסיכולוגית נתונים בסכנה שלעתים חומקת מראייתם : הפיכתו של האדם המדבר, המתגלה יותר מדי לאליל מצולם, לכוכב עליון שאיבד כיוון ונתון להתנפצות בסד משחרר מן המוסר המחייב צניעות, ענווה, חדווה, הומור. לנאחזים בקרנות המזבח של תיאולוגיות שניצלו מהאוטו דה פה של הכפירה נשקפת סכנה דומה. הם מסתתרים מאחרי חוק ומעמד של נציגי החוק בדרך לטירה הנישאת ומבקשים פטור בהנפת דגל לבן בפני פוסקים המשחרר מאחריות אישית למשמעות חייהם.
האם יש סיכוי שפליטי שתי הדרכים לא ימרטו איש את שערות רעהו בפסטיבל של עגלות ריקות ומלאות, דימיוניות וקורסות העוצרות את מעלה ההר ?
האם יש סיכוי שתמצא המחילה בין אבלי האל ונושאי קינתו לבין חוגגיו הזורעים חרדות ? האם נטוי גשר בין הקינה, ההודייה והאלם ? האם נשוב אל תפישת גורל חשוף וסתום או נרחף במיסתורין של ניסים נסחטים בקמיעות ובדרכי מילוט ?
האם לא תתכן פגישה אמיתית בין אלו החותרים ל'הגברת הריאליות והקדושה' כפי שתבע יוסף חיים ברנר בה ייפגשו המשוררים ואנשי המעשה במרחב המתוח של חילוקי הדעות ושותפות המעשה הנקרא ונשפט על ידי תביעה נבואית, עומק מדרשי ומעשה חלוצי?
התיאולוגיה אמר גרשום שולם נדדה אל הספרות ואתה הלכת בצדק אחרי סימני הדרך שהיא הותירה אחריה.
לי נדמה כי ללאה גולדברג ולזלדה יש שפה משותפת למרות ובגלל מקורות הגידול השונים, התיאולוגיה השונה. נדמה לי כי גם יונה וולך ודליה רביקוביץ' המשיכו את מסורת 'השיחה הגדולה' כמו שקראו לכך אנשי העלייה השלישית וזוהי שיחת היחיד ושיחת החבורה הניבטת בבתים שאנו בונים ובגנים שאנו מטפחים, בביקורת שאנו מעמידים ובשאיפות המוסריות הבאות מה'אף על פי כן'. כולנו באים לתקווה זו עם חוויות ילדותנו, עם הכרעות נעורינו, עם הניסיון שרכשנו והרעב המתמיד שלנו לדעת עוד קצת.
אני קורא כרך אחרי כרך מכתביך ומשתאה על המאמץ הפרומיתאי להיות כמו ששלום אמר על וולטר בנימין להיות רש'י של התקופה. ויש פירות. גם אם מסקנותינו או נקודת מוצאינו לא חופפות.

בברכה
מוקי צור

אבות ובנים

האבא עמד ליד בנו התינוק. הוא אחז בכינור וניגן מנגינה מלהיבה. כל החבורה רקדה מסביב. ריקוד התינוק הראשון בקבוצה. בקיבוץ אחר החברים קבלו את האמא הראשונה בתחנת רכבת והביאו עמם מחברת גדולה כדי לרשום בה את התינוקת לחברות בקיבוץ . בהורה המלווה בכינור של החבורה הגלילית לא דובר על קבלת התינוק לחברות אלא על תינוק המתחיל את חייו בלי לדעת מהו ההבדל בין הקבוצה האינטימית והקיבוץ הגדול.בין דגניה לעין חרוד. התינוק שכב בעריסה ומסביבו החבורה רקדה והותירה לו לחגוג את חייו כתינוק. בתינוקיותו הוא היה מוקד לגעגועיהם של שבעי הרעיונות ומומחי החברה העתידה לקום אחרי שיסתיימו הוויכוחים, כשהעבודה תתגלה בפוריותה והעצים יטילו את צילם המרגיע. התינוק ההוא אינו כבול בחלומות הנחלמים מסביבו על ידי הוריו וחבריהם. הוא לא מבין מהו הריקוד המתרחש מסביבו, מה מנגן כינורו של אבא או למה מתכוונת אמו הנוטלת אותו בידיה.
שני תינוקות ומסביבם מהומת עולמים. האמא מבקשת על חייה : שיתנו לה זמן. שלא ייכנסו יותר מדי לחוויה שהיא חווה. אך החבורה המייסדת לא נכנעת: חבריה מבקשים מהתינוק שיודיע להם כי יצירתם לא תאבד. שעבודתם לא שווא. זה דחוף להם. לכל היה ברור כי הילדים הללו אינם חלוצים: אין הם יכולים לרעוב ולא לכלות את נשמתם בעבודה עד אפיסת כוחות. הם גם לא יכולים לחיות בהזנחה הרווקית ובעזובה שליוותה את מצבי הרוח המתחלפים של החברה הצעירה . 'תנו לילדים גבעה אחרת' אמר אחד מהרווקים המושבעים בקיבוץ שחשש שהילדים יראו את חדרו הבלתי מטופל , את האוכל הבלתי אכיל, את הזיעה והבדידות. 'תנו להם גבעה אחרת' שם לילדים נקים מציאות שונה. שם יתגלו כל כוונותינו הטובות. אולם הילדים חיו בחצרו של קיבוץ, נשמו את הווית הוריהם וחבריהם יום ולילה עוד בטרם הבינו. ( אולי משום כך לעתים כשבגרו ביקשו להתיר את חבל הטבור ולעבור לגבעה אחרת, עם שפה משוחררת מעולו של הסיפור).
במהלך חיי הקיבוץ היו רגעים בהם ההיסטוריה והאלימות העמידו את היצירה בסכנת קיום. במצבי מלחמה התעוררה שאלה של פינוי הילדים. בימי תל- חי פונו ילדי כפר- גלעדי ותל- חי. בימי מלחמת העולם השנייה פונו ילדי הגליל שהיה מאויים על ידי צבא צרפת הפרו גרמני בסוריה ולבנון. לפני מלחמת העצמאות היה וויכוח האם יש לפנות את הילדים או לא. היו שטענו כי השארות הילדים במקום היא שתעניק להוריהם את המוטיבציה להלחם בלי פשרות והיו שטענו כי דווקא פינוי הילדים הוא שיעניק להוריהם את העוצמה שלא להיכנע . סיפורי הפינוי היו לסיפורי ניצחון גדולים. הילדים הגולים, המנותקים מהוריהם ידעו כי יש מישהו הנלחם לביתם הם. הם התגברו על חרדות הפליטות על ידי געגועיהם להורים המגינים על הבית. אך עם התבגרותם קרבות הוריהם וגעגועיהם הילדיים אל הבית הנתון בסכנה לא מנעו בעדם לעזוב את הבית ואת הרעיון. התינוק הנולד ממשיך אך מממש את חירותו לבחור, וחירותו זו מקנה לו את האחריות על חייו בשונותם מחיי הוריו.
בהיסטוריה אין רק המשך או ניתוק. כל המשך מתחיל מהתחלה חוזרת . כל הורה מכיר זאת על בניו ובנותיו : הם ההמשך לו אך אין הם בבחינת ערמה מצטברת או סחף גורלי אין הם זהב ההופך לעפר ואפר ולא צמיחה הפורצת אוטומטית אל על. כל המשך הוא כהתחלה מחודשת. לא רק קו עולה או יורד אלא רצף של נקודות זינוק .
לכל אחד מאתנו אורבות הסכנות שבהזדקנות, תחושות של סופניות אישית וקולקטיבית אך מי יודע מה יעשו עם זהותנו ההתחלות החדשות שנוצרו בדמותנו ובאהבתנו . הן פורצות ומבקשות להתמיד או לנתק, להתחבר אל הראשית או אל הבגרות, לשחזר, ליצור או להרוס.

רשימה זו נכתבה לכבוד פרסום תרגום הספר כוליות ואינסוף של לוינס לעברית

למעלה משלושים ושש שנים חיה רחל סובול עמנו. כשהגיעה לעין גב התחברה מייד אל וותיקות הקיבוץ. אמנם היתה צעירה מהן אך מצאה עצמה מזדהה עמן. היא הזדהתה בעיקר עם אמונתן בחשיבות העבודה. לכאורה באה למצוא מנוחה מתוגת הימים , לנוח, אך למעשה היא כרתה ברית עם העובדות הבלתי נלאות שבמסעדה. באותה רצינות שאידה שהיתה לידידתה הנלהבת נגשה ליום עבודה, היא עבדה בחריצות יתרה וידעה גם לאבחן בקלות את מי שלדעתה לא הקדיש את כל כולו למשימה. היא ידעה לבקר את הזיופים הקטנים והגדולים בהם נתקלה. הכל חשו עד כמה היתה מקורבת לעצם נוקשותם של החיים. אולם כאשר פגשה את משפחתה היא גלתה פן אחר : היא האמינה בכל אחד בקנאות . לדורות צאצאיה היא העניקה את התלהבות נעוריה גם בזקנתה . את כל האנרגיה שמרה כדי לבטא את אהבתה ואת גאוותה במה שהאמינה כי היא יצירתה החשובה ביותר .
משפחתה היתה הנשק החשוב ביותר שלה במרד העמוק שניהלה נגד כאב נעוריה . הם נעקרו באכזריות. בעדותה היא מספרת:
בחג השני של סוכות 1942 קראו לכל נערים היהודים בעיירה שלנו לבוא לכיכר. נעמדנו בשתי שורות. שורה אחת עלו במשאיות, שורה אחרת נשארה במקום. אני ואחי עלינו למשאיות . אמא נשארה עם ארבעת הילדים. כולם נלקחו למחנות ההשמדה.
לא היה לה זמן להתאבל, גם לא יכולת לקונן על ההולכים. היא הגיעה למחנה של עבודת כפייה. עתה היא היתה צריכה להקדיש את כוחותיה לרוצחים כדי לשרוד. היא הכינה תחמושת לרוצחי משפחתה.
נערה בת ארבע עשרה. בעולם האכזרי בו חיה למדה מה הן מכות רצח לתמימים , מה זה להלך ללא בגדים לבושה שקים, לעבוד יומם וליל ולחכות. היא נאבקת על חייה. חזתה בתליית אנשים, חיתה בצריף עם עוד חמישים נשים, חלתה בטיפוס הסתירה את מחלתה והיתה ליחידה ששרדה את ההוצאה להורג של כל החולים. פצועת זיכרון היא החליטה לבנות משפחה. כרבים אחרים הגיעה לאורוגואי ובנתה משפחה הביאה ילדים לעולם . ראתה בצמיחת המשפחה ניצחון. זה היה המרד הגדול שלה ואהבתה הגדולה. היא סיפרה כי בכל התמורות שעברה התמונות הקשות של נעוריה רדפו אחריה . כל פרט היה מאיים להעלות אותן מחדש. הכאב לא התפזר אך חיוך הנכדים והנינים, הצילומים על הקיר של בני משפחתה היו עדות לנצחונה הגדול.
לעתים התפרץ הרגש הישן אל מול עוול שחשה, אל מול פגיעה אך היה לה ביטחון אחד והוא שבני משפחתה יעמדו אחריה, שחבריה בקיבוץ יבינו את סערות לבה. שיסלחו לה, שתוכל להביא טוב לעולם.
המקום הזה היה לביתה. היא נשמה אותו, לפעמים כעסה עליו , אהבה אותו, הוא היה מקומה, בו ראתה את פריחת משפחתה.
קשה היה לה להיפרד מעבודה. היא לא היתה פנסיונרית מאושרת. שמרה את כוחותיה כדי להיות לעזר גם כשלא היתה יכולה.
בסופו של דבר הלכה מאתנו בטרם זמן. סובלת ומודה לכל אלה שליוו אותה בימי חולשתה.
בית עין גב משתתף בצערה של המשפחה.
מוקי צור

פגישה מחודשת עם יגאל אלון

אנו באים להביא בפני הקורא קובץ המנסה לתאר את דרכו של יגאל אלון. לא את הביוגרפיה ולא את הפסיכולוגיה של האיש אלא משהו מדרכו. צידה לדרכם של אלו הפועלים בתנאים אחרים, בזמן אחר אך חשים כי הוא אדם שראוי ללמוד ממנו, לקבל ממנו השראה. ליגאל אלון לא קם אחרי מותו מאוזוליאום אלא מרכז חינוכי. הוא עצמו היה בוחל במאוזוליאום הנוגד את כל דרכו. לאזכרות לזכרו באים המונים, חברים לדרך ולשדות הקרב אך גם צעירים החשים שיש משהו באיש הזה ומורשתו שיכול לדבר אליהם. שלא כמו רעיו של יגאל אלון , הצעירים חשים את דמותו של יגאל אלון ממרחק של זמן ומקום ובכל זאת דרך פגישה עם אישיותו חשים כי היו מוצאים עמו שפה משותפת שעמו ניתן היה לחשוף את הכאב שלהם ואת שאיפתם. הימים הרבים שעברו חדו הרבה חידות, תבעו להקים גשרים ברוח. פרקי עלילות חייו, הכרעותיו ופגישותיו הותירו אחריהם שובל של געגוע ותמיהה. המשנה שכתב כפרוגרמה לקראת פעילות גורלית בעתיד היתה לירושה שהותיר אחרי מותו הפתאומי.
האם בשל העובדה שלא קם לכבודו של יגאל אלון מאוזוליאום, בעידן של פולחנים אישיים וסלבריטאים נידון הזיכרון שלו להימוג? אין אנו יודעים את תעתועיו של הזיכרון ההיסטורי אך אנו חשים כי שכחת יגאל אלון היא סימפטום מסוכן. היא משקפת פילטרים רוחניים המוטלים באמצעים שונים על החברה ומונעים ממנה לקלוט זיכרון מפרה. דווקא משום שחלף זמן רב מאז פטירתו של יגאל אלון ניתן היום לבחון את מורשתו לא רק על פי הקונטקסט בה היא צמחה אלא על פי שאלות המטרידות אותנו היום. למרות שאנחנו מבקשים לדעת מה חשב אז על רקע הנתונים שהיו , פרקים שונים עליהם נתן את דעתו ובתוכם פעל יכולים להיות לנו מקור השראה היום. דווקא על רקע העובדה שחלפו שנים רבות מאז נראה לנו שצמח דור שיכול להבין את הפרובלמאטיקה שבה פעל יגאל אלון וללמוד משהו מדרכו. מתוך הנחה זו יצאנו לערוך לקט ראשון זה על מורשתו.

יצחק רבין לפני הרצחו אמר באזכרה לברל כצנלסון שיש לזכור שהמהפכה האמריקאית החלה בצירוף של שני מנהיגים, אחד פוליטיקאי וגנרל ואחד איש תורה, וושינגטון וג'פרסון . מדינת ישראל ומהפכתה צמחה לאחר מותו של המורה ברל כצנלסון. נותר בן גוריון המצביא, הפוליטיקאי לבדו ולמרות הכרעותיו החשובות העובדה שלא היה לידו ברל כצנלסון גבתה מחירים כבדים.

האם יכול היה יגאל אלון להיות מורה כזה? יש מה ללמוד מהאיש מהתבטאויותיו והכרעותיו אך שלא כמו ברל כצנלסון אליו היה קשור לא הסתפק בעמדה של מדריך, מתלבט, כותב. כיון שהיה מצביא ומדינאי רק ימים יגידו האם תעבור מורשתו לדורות הבאים. יגאל אלון היה איש שמילא תפקידים אך איש חושב , מפקד צבא אך מחנך, איש תנועה אך גם איש מדינה. רבין באותה אזכרה לזכרו של ברל כצנלסון התנדב להיות הבן-גוריון של דורו ,לגלות נחישות ולהיות מצביא כמו בהקמת המדינה . אך הוא חש כי כמו שבן גוריון נותר לבד גם הוא נותר לבד ויגאל אלון שאולי היה עשוי להיות המורה איננו עמו. למרות החברים הרבים שהקיפו את יצחק רבין למעשה הוא היה די בודד.
אנשים הפועלים בשטח הציבורי פועלים במעגלים שונים . לעתים הם מוצאים עצמם בעמדות סותרות הנובעות מתוך השקפת עולמם והערכים להם נשארו נאמנים . המצבים השונים מביאים אותם לסתירות. דוד בן- גוריון למשל החל את דרכו המדינית בניסיון לכרות ברית עם מעצמה כדי לקדם את מטרות הציונות. הוא ניסה להקים יחד עם ישראל שוחט יחידת צבא עברית בשירות הטורקים והגרמנים כשליטי הארץ. כתוצאה מכך הוגלה מן הארץ והשתלב במסגרת צבאית של הגדודים העבריים שהגיעו דווקא מאויבתם של טורקיה, מאנגליה ואמריקה. אז האמין כי שיתוף פעולה עם אימפריות שונות חיוני . כמה עשרות שנים אחר כך ביקש עצמאות לאומית והתנגד חריפות להשאר תחת כנפיה השבורות של האימפריה הבריטית. הוא ביקש להשתחרר מכל מנדט ולהקים מדינה ריבונית. לעומתו מרטין בובר שבסוף מלחמת העולם הראשונה התנגד להצהרת בלפור כביטוי לשיטה קולוניאלית כוחנית ביקש ב1948 דווקא להמשיך לחסות תחת השלטון של המנדט הבריטי. למרות עמדותיהם הסותרות הם היו עקיבים ברגישותם ובתפישת ייעודם. בן- גוריון האמין באקטיביזם פוליטי ובעשייה משקית הרואית , בובר בהבניה חברתית. בן- גוריון אהב כירורגיה באמצעות הפוליטיקה , מרטין בובר ביקש בריאות חברתית הצומחת מתהליכים אורגניים פנימיים.
אם בוחנים זרמים רוחניים ומדיניים שונים בארץ רואים כי פועלים בתוכם זרמים שונים וסותרים. מחלות מיוחדות פוקדות כל זרם. השמאל הארץ ישראלי שחש את הקושי הגדול שבהגשמת אידיאלים חברתיים בחבורות קטנות ואנרכיות, נמשך במחלתו לברית המועצות הלא וולונטארית והענקית . הוא ביקש לגלות בה עוצמה וחזון שיוכלו להבטיח את השינוי הגדול בעולם ברוח דטרמיניסטית שתביא את השלטת הצדק והשוויון . אך מחלות אלה התבררו כשקר וכניעה. הימין, בשם ליברליות וחירות העלה דווקא את עוצמתה של תפישה אוטוריטארית של מנהיגות ומלחמה. מה שמכונה הליברליות הישראלית היתה מכוונת לעמוד מול המסורת הסוציאליסטית של בניין הארץ שמשנות השלושים היתה הזרם ההגמוני בציונות. המסורת הליברלית שעמדה מול תנועת הפועלים תמכה דווקא בחיזוק משק המלחמה. בחברה פורצת מוסכמות דמוקרטיות ונאחזת במנהיגות כריזמאטית ובאתוס של מלחמה וקורבן. גם מחלה זו התגלתה בתהומותיה ובשקריה. בתוך תנועת הפועלים הבלתי מרקסיסטית שדברה בשם הריאליות והפעולה הגמישה התגלו מחלות שעיקרן היתה אופורטוניזם עקר, כניעה לתביעה לשליטה באמצעות פער חברתי ואמונה נלהבת במרות של מנגנונים. סתירות אלו שהתגלו בין מצבים והשקפות עולם , בתוך תנועות חברתיות ומפלגות פוליטיות תרמו למחשבה מקובלת כי פרגמאטיות באשר היא חלולה מאידיאל והאידיאל תלוש מהמציאות.
בכל אלה יגאל אלון הוא בבחינת יוצא דופן . הוא מבקש את הכלים השלובים. יש בהם קריאה מדוקדקת של הזירה מצד אחד וחזון מכוון ומאזן מצד שני. בכלים השלובים נקודת המוצא היא כמו שאמר חלוץ וותיק : המצפון הוא המצפן. תפישה מוסרית זו המבקרת ובוחנת את חיי הציבור מעוררת את השאלה היסודית של החיים הדמוקרטיים. האם הנאמנות לא הופכת לדוגמטיקה, האם הפעולה על פי המצפון לא צופנת בתוכה תחושת של ריבונות מסולפת של שליטים העומדת מעל לחוק, מעל לרגישות למצפונו של הזולת. כיצד התודעה המוסרית תשתלב בהמולת החיים הציבוריים , כיצד תגלה סובלנות, יחס למשפט, מורכבות הנובעת מסבך הנתונים. אלון לא עושה לעצמו חיים קלים. הוא מבקש גם מצפן ברור אך גם קריאה מדוקדקת של מקבילית הכוחות הפועלים והתחשבות עם מגוון השפות והקודים המצפוניים של הזולת. כל אלה מביאים אותו אל תפישה פרלמנטארית. הוא יודע כי הפרלמנט אינו משאת נפש רומנטית שיש בו יצרים חשופים וקטנוניות, חישובי כוח וחולשות רבות. הוא אמנם האמין במהפכת רצון של יחידים ובקבוצות היוצרים בחייהם נורמות נעלות אך לדעתו דווקא הן צריכות לגלות מחויבות מקסימלית לכל האזרחים ולמגוון דעותיהם. דווקא הן צריכות לשכנע ולקבל על עצמן את שלטון הרוב הדמוקרטי ואת מחויבותו לכל מיעוט ולכל אדם.
לידתה של דמוקרטיה במדינות שעברו מהפכות והאמינו במהפכה ובתנועות מהפכניות אינה דבר פשוט. שנות החמישים והששים הצביעו על כך שהרבה מדינות ששוחררו מעול זרים והאמינו במהפכה לא יכלו למעבר לחיים דמוקרטיים של ממש והיו לקרבן של אינטרסים של מדינות ששעבדו אותן קודם . בלהט המהפכה של שחרור מעול זרים היה טמון לעתים זרע של מלחמות אזרחים ותוהו ובוהו חברתי. גם יגאל אלון ידע את קסם המהפכה הן כחבר קיבוץ, הן כחניך של חלוצי העליות השונות, הן כחבר מחתרת וכמי שפיקד על הפלמ'ח. דווקא הוא הבין את הצורך בקפיצה המגשימה את ההתמודדות המצפונית והדמוקרטית הזו במסגרת המדינה הריבונית. הוא ידע ללמוד מהמסורת של הלייבור האנגלי כיצד לחיות במתחים הגדולים הללו. הדמוקרטיה אינה תיאולוגיה חובקת כל. היא מתודה, רגישות, היא ענווה ככלי אך לגבי אלון אין היא רק משטר של חלוקת הכוח. החירות שהיא צריכה לקדם עמוקה ורחבה. בשבילו חירות צריכה להתבטא בחירות מעוני, כמניעת עושק, כחירות מבערות, כחירות מקיפוח על בסיס כלכלי או מגדרי. הדמוקרטיה היא אתגר הנבנה כל פעם מחדש ונשען על מסורת מצטברת ועל כוחות משתחררים . היא זקוקה לטיפוח מתמיד כי אין היא מובנת מאליה. יגאל אלון האמין כי היא יכולה למצוא לעצמה שורשים במסורת היהודית העמוקה ובאמנציפציה היהודית הצעירה..

למרות שנראה על פניו כי במאמרו של יגאל אלון כלים השלובים מצוי המפתח לייחודו של יגאל אלון ולדרכו אין זה פשוט לעקוב אחרי עקבותיהם . בביוגרפיה של יגאל אלון הרבה סימני דרך המנבאים כי דרכו תהיה ייחודית. הוא בן הארץ אך לא חוגג את ילידיותו כזכות בלעדית. הוא בן לאיש העלייה הראשונה, בן איכרים חלוצים דור שני שהתיישבו בכפר תבור. יגאל אלון לא היה בן של חלוצים סוציאליסטים אך חניך בית הספר החקלאי כדורי. בו הוא התחנך עם בנים של חלוצים מהעלייה השנייה והשלישית . רוחנית הוא חונך על ידי אנשי העלייה השנייה . בן איכרים אך חניך לאחד מגדולי העלייה השנייה שלמה צמח. שלמה צמח היה איש אשכולות, פילוסוף, אגרונום וחלוץ, בן לעיירתו של בן- גוריון . כל השנים עמד מול בן עיירתו אך בלי הזרקורים. הוא כפר באמונתו של בן- גוריון באקטיביזם הפוליטי המתעלם מחזיונות של אמנות ,עשייה חקלאית ארוכת טווח, בעיות נפש וחברה הנחשפות בהגות ובספרות החדשה . יגאל אלון הושפע מאד ממורו זה שפתח בפניו אופקים רחבים. הוא המשיך את אמונתו במפעל הציוני ובניתוח החברתי כלכלי שלו . למרות שיגאל אלון הוא תלמידו של צמח , בסופו של דבר מרד בו על רקע אמונתו בהגנה אקטיבית על היישוב. הקריאה שדיברה אליו כה עמוקות הביאה אותו למרוד במורה שלו אך גם עקרה אותו ממושבת הולדתו . היא הדריכה אותו לחייו כאיש פלמ'ח וכחבר קיבוץ. אולם בחייו אלה מימש את השורשים שקלט מבית אביו במושבה ואת הרוח הפתוחה שקיבל משלמה צמח.
בראשית שנות הארבעים נקרא אלון על ידי ברל כצנלסון להשתתף בסמינר הרעיוני שארגן ברל כצנלסון. כצנלסון האמין כי חבורת הצעירים אותם קרא ללימודים יעצבו את פני עתידו של העם בתוך השבר הגדול של החורבן במלחמת העולם השנייה. הוא בחר בקפידה את משתתפי הקורס ולא הסכים להשתתפות נציגים על פי מפתח של קבוצות ומפלגות. הסמינר נמשך חדשים וברל רתם אליו את מיטב המרצים בארץ. כל המשתתפים הבינו את חשיבות המפעל. הופעתו של יגאל בקורס היתה מיוחדת במינה . כל אחד מהמשתתפים בסמינר כולל ברל כצנלסון עצמו סיפר על דרכו לארץ. היחידי שסיפר על דרכו בארץ ולא בדרך אל הארץ היה בן הארץ יגאל פייקוביץ' הוא יגאל אלון. הוא היה הצבר היחידי בקורס שסיפר. לברל כצנלסון היתה הופעתו של יגאל אלון התגלות של ממש. הוא ראה בבן הארץ שאינו הופך את ילידיותו לעיקרון מכונן, שקשוב לעם היהודי ולדרך החברה האנושית איש שיוכל להיות מנהיג אמיתי. אך יגאל אלון גילה במשך השנים נאמנות גם ליריבו הגדול של ברל כצנלסון בן דודו יצחק טבנקין. בו הוא מגלה את מנהיג הקיבוץ עמו כרת ברית חיים. גם כשהוא יחלוק עליו פוליטית רוחנית, גם אם יקבע לעצמו דרך אלטרנטיבית ראה עצמו יגאל אלון מחויב אנושית לכבד את האיש ולקבל את סמכותו. הדאגה לחבורת המגשימים היתה לו חשובה למרות תפישתו כי יש להגיע מחבורת המגשימים אל החברה כולה.
את פעלו בפלמ'ח החל כאיש מודיעין. סייר לצבא שפלש לסוריה ולבנון בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא פעל למען הצבא הבריטי. אולם כשהחל להרגיש כי אין הוא פועל למען אותו צבא שעמד מול הגרמנים ווישי הצרפתית, כשחש כי יותר ויותר פעילות זו באה לשרת אינטרסים אימפריאלים ישנים התפטר מתפקידו. חלק בלתי נפרד מאישיותו היה בקריאה זהירה של זירת ההתרחשות יחד עם פתרונות נועזים של מי שאינו שיכור כוח.
אחרי שהיה לדעת בני דורו החשוב ממפקדי מלחמת העצמאות הוא יצא ללימודים בלונדון ,בירת אותה האימפריה נגדה התקומם כאיש הפלמ'ח. כששב מהשתלמותו בלונדון היו חבריו תוהים האם לא איבד משהו מהסממנים שלו כאיש פלמ'ח , כאיש התיישבות. מתברר כי לגבי תלמידי אוקספורד הוא היה איש בוגר שהכיר את החיים ואת ההכרעות הדרמטיות של החיים . חבריו בפלמ'ח חשו כי הוא שב משם כאיש העולם הגדול אך מה שברור שהוא שמר על ייחודו כמקשר בין העולמות. איש המנסה לקרוא כל פעם את המפה כשהוא מתמודד בגבורה עם העובדה כי לא היה לו זמן ללמוד ולהתפתח. הוא תמיד הופרע על ידי הקריאות שקראו לו מן הבית מן החזית המדינית ועשה הכל כדי לגבור על המגבלות שהוטלו עליו בחייו ולהפוך אותן לאתגר.

כיצד ללמוד על דרכו של יגאל אלון על פי דברים שהותיר אחריו בכתב? הדבר קשה במיוחד לנוכח העובדה שיגאל אלון לא גילה לנו את מעבדתו. איננו מכירים כמעט מה היו השאלות ששאל את עצמו כשקיבל הכרעה מסוימת או דיבר על עמדה מסוימת. הביטוי שלו נעשה לרוב אחרי ששקל, אחרי שהכריע. יתכן מאד כי ההכרעה היתה פרי לבטיו, אך מכיוון שגנז את לבטיו קשה לתאר את תהליכי קבלת הכרעותיו . לעתים עלינו לדמיין מה עבר בראשו , לשחזר תהליכים. אנו יכולים לקבוע מה החליט, מה ביצע אך איננו יכולים תמיד לתאר על איזה מתח ענה בהחלטתו או בפעולותיו.

בארכיונו מצוי מכתב ממי שהיה אז אלמוני בשם אורי אבנרי המציע לו לארגן אחרי מלחמת העצמאות את מרד הלוחמים נגד המנהיגות המזדקנת והבלתי רלוונטית של המדינה. כבוגר אצ'ל אורי אבנרי קורא לברית בין הפלמ'ח אצ'ל ולח'י כדי לעשות פוטש , תפישת 'שלושת המחתרות' כפי שהבין אותן אורי אבנרי לא התאימו לתפישת יגאל אלון. הוא ראה בפלמ'ח זרוע של המערכת הדמוקרטית הפרה מדינית בה הכיר לא כצלו של השלטון הבריטי אלא כמערכת של מדינה ריבונית מתהווה : הסוכנות היהודית וההגנה. הוא לא הכיר במחתרות הפורשות מסמכות ציבורית למרות שהעריך רבים מחבריהן. למרות שהעריך את אומץ הלב של אנשי לח'י ואצ'ל ואת עמידתם הנחרצת הוא תפש בחדות רבה את הסכנות הכרוכות בפרישתם מן הציבור ובמלחמתם הנפרדת . שלא כמוהם הוא האמין כי המדינה בדרך צריכה להיות בעלת סמכות של מדינה, אחרת ייחרץ גורלה של המדינה שתקום. אצ'ל ולח'י חשבו את הרוב לממסד נכנע להוראות השליטים. כמי שאינם רואים עין בעין את האויב הערבי. הוא חשב כי בקבלת סמכות המוסדות הלאומיים של המדינה בדרך, למרות שאין עדיין ריבונות , נבנית תשתית דמוקרטית. תשתית זו מחייבת לכבד את האדם, כל אדם . כבוד זה אינו מותיר לנו לוותר על חזון של שלום עם הערבים. הוא האמין כי רק כך תבנה אחריות שתחייב לבאות . רק על ידי קבלת מרות של דמוקרטיה לפני קבלת המדינה תוכל לקום מדינה דמוקרטית . הוא ידע כי העם היהודי בעידן המודרני לא יכול לןהתקיים אלא במשטר דמוקרטי. הפאשיזם והקומוניזם הטוטאליטרים אינם יכולים להכיל את היהודי המבקש קומת אדם חופשי ומעורב.

אחרי מלחמת העצמאות יגאל אלון הבין עד כמה מסוכנת התפישה של לוחמים החוזרים מן החזית . הם מצפים לשלוט על חייהם ולהכתיב מהלכים בזכות נכונותם לצאת למלחמה בה יכלו לאבד את חייהם. התהומות בהם פגשו והאכזבה המלווה את האבל יוצרות ציפייה עזה. ציפייה כזו יכולה לקבוע גורלות ולהשליט נורמות אוטוריטאריות. . מי כמוהו היה יכול להזדהות עם רגשות של לוחם כואב. 'הפלמחניק מחפש את המחר' היתה עבורו לא רק כותרת של שיר. הרי הוא עצמו היה חייל .בן שלושים סך הכל . הוא חש בעוצמה גדולה גם את הניצחונות , גם את המחירים הנוראים וגם את סטירת הלחי שקיבל הפלמ'ח וחבריו עם פרוקו והדחת מפקדיו. הוא ידע היטב את הרגשתו של מפקד שקיבל הוראה לסגת מזירת נצחונו מטעמים של מדיניות וסדר דמוקרטי. הוא ידע מהי הדחה פוליטית. יגאל אלון ידע עד כמה שמו נישא בפי לוחמים. למרות שהכיר את מצוקתו של החייל השב מהמלחמה הוא הכיר גם את סכנותיה של הדמוקרטיה הנתונה לחסדי חייליה. הוא הבין כי המלחמה לה היה נתון עלולה להפוך ראייה טוטאלית וראייה כזו היא הדבר שמאיים על עצם היכולת לרקום חיי יחד אנושיים שלשמם נבנתה המדינה. הגנה על דמוקרטיה במצב של מלחמה ואיום מלחמה הוא אתגר בלתי רגיל. על מכתבו של אורי אבנרי הוא לא ענה. אך גם לא הסביר את שתיקתו. אנו המעיינים במסמכיו נשארנו תוהים . מה עבר במוחו בזמן הדרמטי ההוא? על כך לא כתב. מסדרת החלטות שקיבל ולא נימק במהלך חייו אפשר להסיק מה העסיק אותו במעבדתו הרוחנית רגשית. אנו יכולים למתוח קו ולומר כי ההגנה על הדמוקרטיה היתה לו חיונית . הוא דיבר על כך הרבה פעמים אך תמיד במישור המופשט. בלי לקשור את דבריו להכרעותיו האישיות. כאן התגלתה אחת מחידות אישיותו של יגאל אלון . הוא שהיה ידוע ביחסיו החמים עם סביבתו, עם רעיו, שראה עצמו אחראי על אנשים עמם פגש, שלא וויתר על פגישות עם שדרות שונות של הציבור, לא הרבה לגלות את עולמו הפנימי.
כך גם אין אנו יודעים בדיוק מדוע לא חזר אלון ארצה לכינוס הפלמ'ח שהתקיים באצטדיון ברמת גן ב1949. זה היה כינוס מאד דרמטי כי הוא עמד בסוד שיא האמון בפלמ'ח בציבוריות הישראלית אחרי המלחמה ושיא העלבון הצורב של פירוקו. בכנס השתתפו אלפים, גם כאלו שהזדהו עם היחידה ולא היו בה. הכל ידעו עד כמה היתה חשובה תרומתו של הפלמ'ח במלחמת העצמאות. בן- גוריון שר הביטחון אסר על אנשי הצבא להשתתף בכנס מיוחד זה. הוא חשש מפוטש. איש הפלמ'ח שנותר במטכ'ל היה יצחק רבין. בן גוריון קרא לו לשיחה שנמשכה שעות עד אשר רבין הבין כי מטרת השיחה היתה למנוע את הליכתו לכנס. הוא קם והלך. הוא בא לכנס. בכך ביטא את נאמנותו לחייליו . הכל ציפו לבואו של יגאל אלון שהיה אז בצרפת. יגאל אלון לא בא לכנס. לחבריו היה נדמה כי לא הגיע משום שביקש להמשיך את הקריירה הצבאית שלו ולא רצה להתעמת עם שר הביטחון. לי נראה בפרספקטיבה כי יגאל אלון לא בא כי ביקש להגן על הדמוקרטיה הישראלית הצעירה והשבירה. הוא חש כי בואו לכנס היה יכול להביא לתסיסה כה גדולה שהיתה מזעזעת את המבנה הדמוקרטי השביר כל כך של ימי ראשית המדינה . החברים ששידלו אותו לבא רמזו על כך . הם רצו לחולל תפנית. לדעתי יגאל אלון העריך אחרת. הפירות של זעזוע כזה יכולים להיות לא מה שמצפים אנשי הפלמ'ח אותם כה אהב. ההתנגשות יכולה להיות מסוכנת. גם כאן יגאל אלון לא הותיר אחריו מסמכים המסבירים את שיקולי הכרעתו. מתפקידנו לשחזר ולפענח את דרכו על בסיס ניתוח הכרעותיו בתקופות השונות . כמי שהעיד על הכרעתו האישית חברית במעשיו ולא בווידויו. דומה כי בפני הכרעה דומה עמד ערב מלחמת ששת הימים כשאשכול מינה את משה דיין כשר ביטחון כתוצאה מתחושת עלבון צורב על אי האמון בו ערב המלחמה על ידי חבריו למפלגה. הוא ידע כי חבריו העדיפו את דיין כדי להשיב את רפ'י מפלגתם של פרס, דיין, ובן גוריון הביתה. הוא כאב את מה שחש כטעות אך חשב שאל לו להציב את תחושותיו מול מה שנראה אז כעמידה של שעת חירום. האם אפשר היה לחזות כי ניצחון מלחמת ששת הימים היה הופך למשהו אחר בהמשך לו על ההגה היה עומד יגאל אלון? אין לנו כלים מדויקים לבחון זאת . אנו רק יכולים לאמר כי היתה לו השקפה הן גיאוגראפית והיסטורית על מה שצריך לעשות אך במיוחד כפר באמות המידה החברתיות שהופעלו על ידי דיין בבניית היחסים עם הפלשתינאים לאחר המלחמה שנשענו על הכרה במנהיגות הלאומנית של הפלשתינאים מצד אחד ועל יצירת קשר של עובדים ומעבידים בין ערבים ליהודים. עמדתו של דיין היתה אז אמביוולנטית וויתרה על קביעת השלום והפשרה כמטרה ועמדתו של יגאל אלון היתה עמדה של הכרה הדדית ופשרה כואבת לשני הצדדים.
כל ההחלטות הללו של יגאל אלון מסמנות קו מתמשך . אלא שלא היו לו ביטוי אישי רגשי של יגאל אלון. אין זה אומר כי האיש היה אילם מהסברים ומתגובות . הוא דיבר על עמדותיו כמי שמנתח את המצב באופן מנותק משיקולים אישיים. הוא חשב כי כך צריך מנהיג לשקול . היצרים האישיים פעלו כמובן כמו בכל עשייה אך הנורמה לא היתה של כניעה להם, לא של התגנדרות בהם אלא של הפיכתם לאנרגיה יוצרת , לפעילות .
היכולת של יגאל אלון שלא להיסחף רגשית אחרי יצריו השלטוניים ניכרת מאד בכבוד שהוא רכש לאלה שהחליף אותם כבעל תפקיד . תמונת יחסיו עם יצחק שדה המפקד שלו שהיה לפיקודו יכולה להצביע על האישיות של שניהם. סיטואציה בין אנושית בה מפקד הופך לפיקוד יכולה להיות הרת אסון לשניהם אך לא במקרה הזה.יצחק שדה מסר את הפיקוד של הפלמ'ח לחניכו יגאל אלון. לימים היה יגאל אלון למפקדו של יצחק שדה. יגאל אלון ויצחק שדה שחלקו איש על רעהו בהרבה נושאים הן פוליטיים והן צבאיים אהבו וכיבדו איש את רעהו. הכבוד לשונה ולבעל הניסיון מסביר את הכבוד שנתן אלון לחיים ויצמן הנשיא הראשון . למרות שבפרקים מסוימים של חייו לא העריך את החלטותיו של וייצמן לא היה מוכן לעבור לסדר היום על האווירה המזלזלת שטיפח מסביב לנשיא עתיר הזכויות בן גוריון ראש הממשלה. ברור לי כי אלון לא עשה זאת רק משיקולים פוליטיים הנובעים מעמידתו מול בן גוריון.
לרבים חידת חייו של יגאל אלון היתה ביטוי לתחושתם כי היה איש נטול כוח הכרעה. הוא נתפש כאיש שלא יודע להפיק הנאה אחרונה מניצחונו כמי שמשוחרר מיצרי שלטון ההכרחיים למנהיגים. חברו ווילסון, ראש ממשלת בריטניה, אמר לאלון שאין לו היצר להרוג את יריביו. מאיר פעיל קרא לכך אי רצון הדב לתת את המכה האחרונה , הממיתה את היריב.
תכונות אלו של יגאל אלון הביאו לתפישה כי אין הוא יודע להחליט. היורד לפרטים בחייו של יגאל אלון מגלה תמונה אחרת . בימי נעוריו כשיצא ללילות השמירה הראשונים גילה נחישות בוגרת .כשמכר את אחוזת אביו בכפר- תבור בלי להתייעץ עמו או עם אחיו הבוגרים שהיו מפוזרים בארץ התברר כי הוא יכול לקבל החלטות קשות לבד. כשגויס להגנה וכשקיבל על עצמו תפקידים כמפקד ובמיוחד כשעוקבים אחרי דרכו במלחמת העצמאות ניתן לגלות איש נחוש הדבק במטרה ואינו נכנע למוסכמות או ללחץ גם של אנשים בהם הוא מאמין. דומה כי חלק מהכרעותיו היותר דרמטיות היו הכרעותיו לוותר על מימדי אגו למען דברים חשובים יותר.
יגאל אלון היה איש שמצא עצמו בעמדות הכרעה, כחייל, כמצביא , כמדינאי .הוא היה מודע לקסם שנוכחותו משפיעה על סביבתו. אך הוא הבין יפה כי כריזמה היא חרב פיפיות. דומה כי ביתו החקלאי , בית המאמין בעבודה קשה , היודע שאינך יכול לרמות את האדמה, לא נתן לו להיכנע לקסם של עצמו. הוא אמנם השתמש בכוח קסמו אך ליווה אותה כל הזמן בניסיון ללמוד, להבין, לנתח. לשדר אמון לזולת לגייס את הקסם החבוי בפקודיו. מבחינה זו היה האיש לא כנוע ליצרים נרקיסיים ולא לצד השני של יצרים אלו : פולחן קיומי של מוות. הוא לא שיחק עם מותו כמו כמה וכמה מן המפקדים והמדינאים עמם עבד. נראה היה לו כי תפקידו של המצביא והמנהיג הוא דווקא להגן על החיים. תפקידו כאיש צבא, כמדינאי, היה לא להקריב אלא למצוא מוצא לטווח ארוך. נדמה כי מבחינה זו הוכיח אומץ לב נדיר אם כי לא פעם ראייתו כחייל בחזית הביא אותו לעימות עם מי שהיה אחראי על הזירה הכוללת והיה מעליו בעמדות הכרעה. מה שראה הוא בזירת הקרב לא היה זהה עם מה שגילה כמדינאי אך אחרי לבטים עם עצמו הכריע בסופו של דבר לקבל את השיקול המורכב, הקשה הלוקח בחשבון את הזירה הכוללת.
הוא היה אמפאטי לתחושות החיילים אך ידע לגבור על פולחני כוח ועל יצרי הדה- הומניזציה של האויב. כמפקד צבאי הוא הכיר את יצר ההרס והחורבן המלווים את המלחמה אך למרות שידע את המלחמה ואולי בגלל שידע אותה לא היה מוכן להיכנע לה ולהגיונה. הוא לא נכנע להלכי הרוח שראו במדיניות אמצעי, נשק במלחמת הכל בכל הנמשכת לנצח. הוא ראה בהתרחשותה של מלחמה עובדה קשה אך ביקש להפוך אותה לעוד אמצעי להשגת התקדמות לשלום. הוא הבין כי כניעה עיוורת מסוכנת ולא מביאה שלום אך כפר בתפישה שיש לפעול מתוך הנחה כי לעולם לא נתקדם לשלום . מבחינתו זו השקפה המבטאת יצרי מוות . היסחפות אחרי רומנטיקה קרבנית מסוכנת. אל מול תפיסה של קיר ברזל גורלית הקובעת עימות נצחי העמיד הוא את מסך החול המסמן דרך לא ברורה ועתירת מכשולים שיש להתאמץ לגלות בתוכה אופק של שלום מבלי להתעלם מכך שיש במסך החול הרבה סיכונים ושיבושי ראייה. יש מסך והוא מחייב לא להיסחף אחרי אשליות ותפישה כי הכל תלוי רק בהכרעה שלך. יגאל אלון הבין לעומק את הסכנה הגלומה בתפישה המערבבת את יצר המוות ותאוות השלטון מצד אחד ואת האשליה שאתה יכול להכתיב מה יקרה. מול אלו הוא האמין בגילוי של אנשים המבקשים להכיר זה בזה וביצר החיים המובילים יחד לפעולה של שותפות.
כמפקד עברי הוא ראה צורך לבקר באירופה מיד לאחר השואה, הוא ביקש להיפגש עם פליטים ולוחמים. היה לו ברור כי מה שראה שם יקבע לא במעט את מטרת עשייתו הציבורית. כציוני הוא ביקש לדאוג לשיקום העם היהודי אך לא ראה את המטרה בהכרזת מלחמת תגמול על מה שקרה, גם לא ביצירת פולחן של קורבניות. הוא ביקש ליצור לעם היהודי בית מחודש בו יוכל ליצור ולהגן על יצר החיים, לבנות בית המגן על בניו אך לא רואה בגיבוש הכוח מטרה אחרונה אלא אמצעי מניעה חיוני. לא תירוץ לפולחן של היררכיה וכוחניות אלא תנאי הכרחי לאפשרות לטפח חברה המעודדת את האנשים להקים לעצמם בית ודרך בעולם הזוכה לתיקון מתמיד. בארץ היו רבים שחששו מפני אלו המגיעים מן השואה. היו שציפו כי עם המפגש עם הארץ תעבור על העולים מהפכה אדירה שהם יהפכו מאבק אדם כפי שניסח הסופר פרישמן כשביקש לתאר את דור המדבר של יוצאי מצרים ויוצאי הגלות. היו שהציעו שלפני שפליטים יעלו ארצה הם יקבלו הכשרה שתחלץ אותם מהפציעה בנפש שנגרמה על ידי השואה. יגאל אלון חשב אחרת. הוא חשב שיש לתת אמון במי שעבר את התופת. לראות בהם לא פליטים אלא אנשים היכולים לשאת בתוקף רגישותם ונחישותם את חזון כינון החברה הישראלית. הוא העריץ את הפרטיזנים היהודים שמרדו והעריך את ההתנגדות הגדולה שהתגלתה בחייהם של קהילות ויחידים לנוכח התהום . הוא האמין כי הם יבנו את עולמם כאן אם יינתן בהם אמון ואוזן קשבת. בכך גילה את עמדתו כי העובדה שנולד בארץ איננה מחסום בפני יהדותו ובפני אפשרות יצירת הקשר עם יהודי העולם. ומורשתם . הוא חש בעומק יהדותו והאמין ביהודי העולם, אלו העניקו לו אנטנה גבוהה בה יוכל לקלוט ולהעפיל אל ערכים אוניברסאליים ואל אחריות על אוצרות הרוח שצבר היהודי במסעותיו ההיסטוריים.

כחבר קיבוץ פעיל היה לו חשוב לעצב את הקיבוץ לא כחונק את חבריו ולא כהופך אותם למכשירים למשימות לא להם. בזמן הפילוג הגדול של שנות החמישים בתנועה הקיבוצית הוא ביקש מחברי קיבוצו שהשתייכו למפלגה היריבה להישאר במקום ולא לעזוב את ביתם. הוא האמין כי יש חיים אחרי הפילוג. אמונתו בדרכו של ברל כצנלסון היתה אמונה באיחוד והוא התמיד בה למרות גלגולי תנועתו. כך גם תפש את חייו כחבר קיבוץ. בקיבוץ הוא ראה מקום בו האדם יוכל להתפתח תוך חירות וערבות הדדית, בו הוא יוכל לפתח תרבות ועשייה למען הסביבה.

יגאל אלון היה שייך לרביעייה של המנהיגים הפוליטיים של הקיבוץ המאוחד : טבנקין, בן אהרון, גלילי ואלון. הם היו אנשים שונים זה מזה ויחסיהם ההדדיים היו מורכבים. טבנקין היה המורה שהאמין מצד אחד בהתיישבות שצריכה לבנות רשת חברתית וולונטארית שאינה חייבת להיות מדינה היררכית , שאינה חייבת להיכנע לעיוותים חברתיים הנובעים מן המדרג ומן הסמכות ומצד שני האמין כי ביחסי המדינות הכוח הוא השולט והיהודים אחרי מצב של חוסר כוח מפאת חולשה מוותרים על שימוש בכוח מפאת עייפות ואי אמונה ולא בגלל נאמנותם לשלום. בית מדרשו הפוליטי של טבנקין הגיע מהתנועה המהפכנית הרוסית שתבעה את הגיוס הטוטאלי לרעיון וזה מה שנדרש עתה מהעם היהודי. טבנקין דיבר לפעמים באופן אנרכי, קרא ליחידים ולכוח הרצון ולפעמים לכוח היחד והדטרמיניזם המרכסיסטי. המודל בשבילו היה המודל של התנועה החלוצית בפולין אותה טיפח . זו עמדה על כוחה הלא רציונאלי של האמונה והלהט החלוצי. היה לו קשה לקבל את צוויונה של מדינת ישראל כמדינת חוק היודעת לפלס דרך המפרידה בין חלוצים נלהבים ואזרחים התובעים זכויות. כמדינה שהרוב בה עירוני ובה מהגרים חשים שותפות מלאה ואחריות המתבטאת בשפה שונה מזו שגובשה והלכה על ידי המסורת החלוצית.
בן אהרון האמין במחויבות לפוליטיקה כמקדמת חברה . הוא האמין כי מפלגה היא המשך ישיר של אתיקה של תנועת פועלים מהפכנית , תנועה הכופרת בתהליכים של בנייה מדודה , הדוחה את תהליכי הבינוי החברתי הרדיקלי בדיונים פרלמנטאריים החושפים לא מעט את חולשתה של הדמוקרטיה. הפועלים והמקופחים הם שצריכים להכתיב סדר יום חברתי שוויוני וחופשי אך צריכים גם לשאת על עצמם את העול שהוטל על החלוץ. להיות נושאי בשורת הכבוד האנושי המתגלה בעבודה. למרות שבימי נעוריו הוביל יצחק בן אהרון לפרישה מתנועת השומר הצעיר משום שהאמין כי בוגרי תנועת נוער חייבים לבנות את החברה הבוגרת באמצעים פוליטיים של מפלגת פועלים רחבה הוא מצא עצמו חושב במושגים של אחוות תנועת נוער, קסם התרבות וחיי היצירה, האמונה בחירות המתגלה בקרב הצעירים לקראת גילוי הרצון והיכולת לבנות עתיד מבטיח ההולך ומתגלה בהוויתם וביצירתם. הוא נותר איש תנועת הנוער, איש השומר הצעיר.
האיש השלישי היה ישראל גלילי. הוא היה איש מחתרת שגדל בקרב הנוער העובד ושורות ההגנה. הוא שמר בקנאות על ענווה ובחכמה ניסה לקשר בין דעות שונות בתוך המערכת גם כשהיו אלה דעות של אנשים שלא העריך. הוא היה איש שביקש להבין לעומק את הכוחות הפועלים ולמצוא בעזרת שכל ישר ולימוד מעמיק פשרות המובילות לעשייה. הוא היה איש מורכב והאמין בכך שהמציאות תובעת מאתנו אחריות עד הסוף. האחריות מחייבת למצוא נתיבות עשייה שלא מבטיחה אך מקיימת החלטות קשות. לעתים קרובות מצא עצמו משלם מחירים קשים על פשרותיו.
ארבעת המנהיגים של הקיבוץ המאוחד האמינו בפוליטיקה כזירת המימוש של ערכים אנושיים אך קריאתם את המציאות היתה שונה. בן אהרון וטבנקין היו קיצוניים בתפישתם את האתוס הסוציאליסטי שחייב להעדיף את החברה על כוחה של המדינה המשקפת לא פעם יחסי כוח של בעלי הון. לעומתם יגאל אלון וגלילי ראו במדינה את המכשיר החשוב ביותר להשפעה, את הזירה הגורלית. בן אהרון וטבנקין היו חלוקים ביותר על הנושא של התוצאות של מלחמת ששת הימים. בן אהרון ראה בכיבוש מקור לחורבן חברתי, לניצול ולהנצחת הפער הכלכלי בין יהודים וערבים, לעליית גורמים משיחיים בציונות הדתית ולאובדן פרספקטיבה של שלום. יגאל אלון ביקש להשיג באמצעות הניצחון את
השלום בפשרה טריטוריאלית ובכך מצא שותף בבן אהרון. גלילי חשב כי דרכם של בן אהרון ואלון לא תתקבל על הציבור ובמיוחד על הממסד הפוליטי המאורגן במפלגות. כי צריך להגשים את פרטי תכנית אלון בהתיישבות באזורים בהם תתממש הפשרה הטריטוריאלית. הוא היה איש שלא האמין בתנועות פוליטיות שהתפתחו אז מתוך אי אמון במפלגות הפוליטיות , תנועות מחאה שיש להן סדר יום של נושא אחד כמו גוש אמונים או שלום עכשיו. הוא חשב במושגים של תנועת חיים שיש לה דעה על כל עניין . עיקרה היה צריך להתגבש בנאמנות לכל החלטת מפלגה . החלטותיה צריכות להתקבל לדעתו בשיחה מעמיקה וסודית . הוא האמין בתהליכי חשיבה הנשענים על חברות ושותפות. הוא הסתכל בבעתה על העובדה שהחיים הפוליטיים החלו לאבד את התביעה לשיח של חברים , להאזין לפרי של חשיבה מעמיקה . הוא חש כי הפוליטיקה נעשית מכורה לתקשורת, לצוותים המטפחים פולחני כוח ומעודדת פולחני אישיות המתגלמות בשעבוד לתקשורת ולפיתוייה.
בן אהרון הכיר את השלטון ומגבלותיו ולמעשה החליט לוותר על מילוי תפקיד בתוכו. הוא חש כי דווקא הסירוב שלו למלא תפקיד הופך אותו לאיש חפשי . הוא ביקש להישאר שלם עם עצמו בממסד שחש שמאבד במהירות את הדרך . הוא היה לסמל של מי שעומד על עקרונותיו אך הרבה פעמים חלפו במוחו ערעורים על תוצאות התפטרותו מהזירה האחרונה לתפקידיו הפוליטיים : הנהגת הסתדרות העובדים. יצחק טבנקין לא כיהן מעולם בממשלה וראה עצמו חופשי בהבעת עמדותיו.הוא האמין כי גיבוש חבורה רעיונית היא התפקיד החשוב של חייו. להשיב לקיבוץ המאוחד את תפקידו במרכז העשייה. אחרי מלחמת ששת הימים חש כי הגיע השעה שלו לערוך תפנית רדיקאלית על ידי הקמת נקודות ארכימדיות של יישוב כל הארץ.
יגאל אלון האמין כי ניתן לארגן כוח וסמכות שיוכלו לקבל על עצמם אחריות למדינה ולהביא אותה לתיקון מדיני וחברתי. לרביעיית המנהיגים של הקיבוץ המאוחד היתה אחריות משותפת לחברי מפלגתם – סיעתם. הם חשו כי אסור להם לשבור את הכלים ביניהם. חניכיהם ותומכיהם ידעו עד כמה סבוך המרקם אך לא הרשו לעצמם לחזור לדפוסים של פילוג. כך למרות השוני היתה ביניהם נאמנות גדולה.
המשבר של החברה הישראלית גדל מאד אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים. יגאל אלון היה מוכן לקבל את מנהיגותו של תלמידו יצחק רבין. אחרי המהפך התייצב יגאל אלון והציע עצמו למנהיגות מפלגת העבודה מתוך תקווה לרנסנס חברתי מדיני. חבריו לא היו בטוחים בהצלחתו . הם חשדו כי הציבור ובמיוחד המערכות הפוליטיות החורקות והמגינות על שרידותן לא יקבלו את יגאל אלון כמנהיג. הם היו מודעים לכך כי המערכת הפוליטית נמצאת בשקיעה אך לא היו בטוחים כי ניסיונו של יגאל אלון ליצור לה אלטרנטיבה יכול להצליח ולמנוע ממנו אישית תחושת כישלון. איננו יודעים את התשובה לשאלה הזאת בגלל מותו המוקדם של יגאל אלון. הרוצה להבין את דרכו של יגאל אלון חייב להתייחס לפעילותו החברתית. פעילותו כשר עבודה וכשר חינוך הם שחושפים יותר מכל את תפישתו הכוללת גם בשטח המדיני אסטרטגי.

בממשלת ישראל יגאל אלון יזם פעילויות לפיתוח הגליל על ידי קידום מושבות הגליל שהיו אז במשבר דמוגרפי קשה. הוא עודד פיתוחן של עיירות והתיישבות חדשות במקום. הוא לא ראה בפעולות הללו פעולות המכוונות נגד ערביי הגליל . לדידו הן דווקא מקרבות ברית של צמיחה . תהליך של עיור ופיתוח. הגליל עבורו איננה רק מולדת פרטית אלא זירה לה יש לו מחויבות אישית מתוך תפישה יישובית המעלה את האדם. כל השנים הוא עשה צעדים חשובים להעמקת הקשרים עם היישוב הערבי ולפיתוחו. צעדים אלו שלו חושפים את ראייתו את החברה כמכלול הנמדד ביכולתו לתת לאדם ולחברה אפשרויות ביטוי ואחריות.

הוא האמין כי תנאי לדמוקרטיה היא השכלה רחבה לכל האזרחים. למרות שהעריך את האוניברסיטה כמערכת חופשית לחקירה מדעית , כמערכת ביקורתית חיונית , כקוטב אינטלקטואלי הכרחי לשלטון דמוקרטי, הוא הבחין בצד האליטיסטי שיכול לנבוע ממנה, בהיררכיה הקשוחה שלעתים היא מציבה. כדי שלא תדרדר לנטיות אלה , כדי לא לפגוע בזכות של כל אחד להתחבר אל מקורות ידע ולהתפתח מקצועית , כדי לעשות את הידע נגיש ומשפיע לא רק על המרכז של המדינה , כדי לא לחסום את דרכם של ערבים, כדי להגביר את חופש הביטוי הוא חשב כי יש להוסיף על המערכת האוניברסיטאית מערכות הפצה וחינוך גבוה נוספים. על כן הוא עודד פיתוח אקדמיות בפריפריה, חנך את האוניברסיטה של באר שבע ופתח במהלך של הקמת מכללות אקדמיות אזוריות והעלאת סמינרים והפיכתן למכללות לחינוך. הוא ביקש לראות בהן מכשיר לחינוך מקצועי גבוה. מכללות לחינוך היו לו מסלול חשוב להעלאת רמתו ומעמדו של המורה . מהפכת החינוך בה האמין הביאה אותו ליוזמה לכונן אוניברסיטה פתוחה וטלוויזיה חינוכית.
הוא טיפח את החינוך בגני הילדים לפני החינוך של בית הספר ואת הקמת בתי ספר אינטגרטיביים על בסיס הצורך במפגש בין ילדים שונים . הוא ביקש טיפוח יחד המעלה את היחיד. בשטחים אלו של פעולתו לא פעל כאסטרטג המחפש את נקודת ההבקעה, כמי שאוהב את הניתוח הכירורגי ואינו רואה לנגד עיניו את האדם הכואב כשלם. החינוך הוא פעילות בה יש להפעיל את כל החושים, את כל מימדי הזמן והאופי, בה יש צורך לראות כל מתחנך, לתת אמון בכל אחד ולהתייחס לכל מחסום. היחיד המתחנך העומד במרכז הפעילות החינוכית הוא אישיות בעלת חומר ורוח, מחובר למבני על ולקריאות עומק.
יגאל אלון האמין כי לנוער המתחנך יש זכות לשאול אך הוא האמין לא פחות כי הנוער מצווה לענות ביצירה עצמית משלו . עוד בזמן הקמת הפלמ'ח , כשחילוקי הדעות על הצורך בו הגיעו לשיא, כאשר התברר כי קשה לגייס הוא לא היסס לפנות לנוער בשכונות העוני, לחוגים שהיה נראה שהם רחוקים משפת הנוער הלומד המאורגן בתנועות. הוא פנה אליהם מתוך אמונה בהם. בכך קיבל את דעתו ורוחו של יצחק טבנקין שחיפש תמיד את 'החלוץ סתם' מי שלא קיבל חינוך בתנועת הנוער ומבקש לבנות את עולמו בתוך חלום ההתיישבות בארץ ישראל. יגאל אלון עד סוף ימיו, גם כשמילא תפקידים בכירים בממשלה נפגש כל הזמן פגישות פורמאליות ולא פורמאליות עם נוער. הוא האמין כי על החברה הבוגרת להתמודד עם השאלות והתשובות אותן מעלים המתחנכים הצעירים.
באמצע שנות החמישים הודחו תנועות הנוער מבתי הספר בשם הכלליות והחינוך הממלכתי. המערכת החינוכית של בית הספר הממלכתי האמינה כי עליה להשתחרר מפוליטיקה מפלגתית המשודרת על ידי תנועות נוער. . כשר החינוך יגאל אלון הזדהה עם רעיון החזרת תנועות הנוער לבית הספר .לדידו שיבה זו הכרחית לתהליך צמיחתה של החברה כולה. חברה מתעוררת לפעולה לא רק כתוצאה של פעולות של היררכיה מדינית הנובעת מהחלטות ממשל אלא על ידי התארגנות חופשית של שותפויות הצומחות מהדיאלוג החופשי של אנשים. במיוחד הדבר נכון לגבי אנשים צעירים.

יגאל אלון היה כל ימיו במצב מיוחד של עמידה על סף עתיד שאת תמונתו לא הכיר. הוא היה איש צעיר שהבין כי עליו להתאמץ ביותר כדי להשלים את הידע והבשלות הנחוצים לעמוד במצבים שיהיו. תלמיד שלא היה לו זמן להשיג את הציוד שאחרים הביאו אתם. אך הוא השיג את הכלים ולא היה מוכן לשחק את הצעיר המתהדר בכך שאינו זקוק לבשלות , שספונטניות צעירה משחררת מידע ומצווי מוסר. אך לא היה מוכן לארגן את ידיעותיו כך שישתקו אותו מרוב הסברים. הוא התנגד בכל תוקף למה שהוא גילה בפוליטיקה הישראלית וכינה כ'פוליטיקה ביולוגית' העורכת פולחן לצעירים שבמרכזו רעב לכוח. הוא לא קיבל אדיפליות בגרוש המשחררת יצרי שלטון מצמצמי אופק . דווקא משום כך נתן אמון בצעירים המבקשים לסלול לעצמם ולדורם דרך, תרבות, חיים בעלי משמעות בתקווה שניסיונם זה יחולל גם תפנית בעשייה המדינית.

יבואו עוד חוקרים וימצאו טעויות בתיאורים שניסיתי להביא כאן. יבואו עוד בעלי השראה ויתנו ביטוי להזדהותם עם האיש ודרכו. יבואו עוד יריבים שיגלו עד כמה טעויות שעשה טשטשו את מורשתו. אנו נסתפק בדברי אותו פסל שעבר את השואה והגיע לקיבוץ בית הערבה שאמר שבשבילו כל פסל הוא מפגש בין אבן אור ואדם. כל פסל הוא כאסיר החופר תעלה אל האור ואם לא יחפור לא יוכל לדעת את האור גם כשיצא אליו. יגאל אלון היה איש שהאמין באור שיש לחתור אליו בחפירה עקשנית גם בתוך החשכה. לחפור בלי הרף ובכל מצב. זו הסיבה שלרבים הוא היה דמות עליה ניתן היה לסמוך דווקא משום שהיא עוררה את תחושת האחריות של כל מי שבא עמה במגע.

מוקי צור

שכונות דרום תל אביב

פרוייקט חקר שכונות הדרום החל ברצון טוב. כמה צעירים שבאו לשכונת שפירא החלו לעבוד בה מתוך תפישה כי לא באו לבקר בשכונה אלא לחיות בה. לא לעזור אלא להיעזר , לממש את הפוטנציאל בנתינה, לצמוח תוך כדי מפגש אמיתי. הפרויקט נראה היה פשוט. שכונה עם מגוון אנושי עצום, בעיות למכביר ומצוקה כלכלית התובעת עשייה.
כדי לגשת לעשייה שלא תהיה רק השלכה של צרכי העוזרים היה צורך לפענח משהו מתולדות המקום. להיפגש עם האנשים . להאזין לפני שמשדרים. בסיפור המקומי יש יתרון לבני השכונות ולתושביהן .
קשה היה להשיג ידע ברור ומסודר על סיפורה של שכונת שפירא והשכונות הגובלות עמה. בניגוד לסיפור העיר תל אביב שבנתה לעצמה ביוגרפיה רשמית למרות שלא תמיד מדויקת , כאן הכל נראה מבולבל. מי הם באי השכונה? מה עבר עליהם? מה רצו להשיג בה ולמה? שאלות אלו נשאלו לגבי שכונות הדרום כולן. היה ברור כי משהו קשור כאן לקשרים שבין יפו לתל אביב. האם שכונות אלו נפלו קרבן לשכחה או להיסטוריוגרפיה כוזבת? שתיקה אופפת את דרכן. האם השתיקה הנובעת מעוני, ממצוקה , או מרצונם של מי שמעצב את הסיפור הכללי?
לא נטיל על האנשים סיפור שאינו שלהם. אך מהו סיפורם? רב אנשי השכונות הוותיקים עזבו אותן במשך הזמן. רב המתיישבים הנוכחיים שלהן הגיעו בשנים האחרונות. בתחילה שאלו עצמם הצעירים הנלהבים האם ימצאו אנשים בשכונה שיוכלו לספר את סיפורם?
הם יצאו מתוך הנחה כי נותרו אנשים בשכונה שיוכלו לספר. הם נשענו על כך שכבר נעשה ניסיון ראשון לאסוף סיפורים מהשכונה על ידי מרכז המתנ'ס המקומי יוסי. יחד עמו הם הקימו חוג לסיפורי השכונה שפעל זמן רב והקליט הרבה סיפורים שסופרו בנאמנות על ידי תושבים. על אנשים , מקומות, על עלילות ואורחות חיים. היה קשה ללכד את הסיפורים הללו לסיפור מסודר של מקום. היה גם ברור שלא כל מי שהיה יכול לספר הגיע. חלק לא האמין כי סיפורו חשוב מספיק , היו שלא האמינו שידעו לספר . רבים לא האמינו כי יש חשיבות לסיפורם ולא עשו מאמץ לשמור אותו בזיכרון . לא נעשה מאמץ רב שנתי לאגור באופן שיטתי את סיפורי השכונה ואת ההיסטוריה שלה.
בין הסיפורים שכבר היו ביד החבורה היה קושי למצוא קו משותף, או סדר דברים מאורגן. התמיהה רק הלכה וגברה עם גבור זרם הסיפורים ונפלה החלטה ללוות אותם במחקר היסטורי.
האדריכל והחוקר שרון רוטברד שלפני שנים החליט לעבור לשכונה ולייסד בה את הוצאת הספרים שלו בבל תרם לא מעט מהידע שלו ומהלהט שלו. קבוצת הצעירים בראשותו של יפתח החלה לשוטט בין המסמכים, לברר בארכיונים השונים, לשאול אנשים שצברו הרבה ידע. בעיון ושוטטות בשכונה הם ניסו לאמת את שנודע לנו מתוך המסמכים ולעמת אותם עם הסיפורים האנושיים שלוקטו.
רבים מהאנשים שעזבו את השכונות הדרומיות תרמו מזיכרונותיהם. הם זכרו אותן כפי שהיו עם עזיבתם לתחנות חייהם הבאות. הפרידה מנוף ילדותם הותירה בהם חותם עז . קשה היה להם לחבר את שזכרו עם פני השכונה היום. הנוף האנושי היה להם זר . דווקא בתים שלא שופצו או נמחקו ביטאו באופן מאד דרמטי את השינויים הרבים שהתחוללו.
קשה היה למצוא עבודות מסודרות על תולדות השכונות של דרום העיר.בשנים האחרונות נכתבו מחקרים מאד חשובים על תולדות יפו. במיוחד ספרה של רות קרק. אך לא היה ריכוז של מחקר על שכונות הדרום. לא גובשו בשכונות הדרום מסלולי טיול כמו בעיר תל אביב או ביפו. במוזיאונים אין הן מיוצגות. אך ככל שהתקדם המחקר התברר כי יש חומרים ויש מה לחקור. התברר כי החיסרון של הסיפור של שכונות הדרום לא רק פוגע בתחושת הזהות של השכונות אלא גם בסיפור הכולל של תל- אביב יפו.
התרכזנו בשכונה אחת , שכונת שפירא בתקווה כי מחקרים דומים ייעשו בשכונות האחרות ויתלכדו לכדי מחקר מנווט שישפיע על תכנון עתידו של המקום.

אנו מגישים לקורא את פרי עבודתנו בשנת המאה לעיר תל אביב. ברור לנו כי אין זו העבודה השלמה לה אנו מצפים. יש בה הרבה חללים שיתמלאו בעתיד על ידי היסטוריונים מצד אחד ועל ידי תושבי המקום מצד שני. חלק מהחידה ייפתר לא על ידי מה שהיה אלא על ידי מה שיהיה. גורלן העתידי של השכונות הללו יביא להדגשה שונה של פרטים מעברן ויעצב את סיפורן.

גורל מיוחד יש לשכונות הדרום בתל אביב. הן נולדו ברגעי פיכחון. בימים של נסיגת החלום. בעת התגלו צרכים פשוטים יותר מאלו שנרשמו על הדגלים. בניגוד למקומות אחרים בארץ ישראל שהושפעו מאד מתכניות של סיירי רעיונות מגוונים, מצליינים ועד חלוצים, ממתיישבים דתיים מכתות שונות ומחזונות של שליטים המבקשים לראות עקבות לתהילתם ולעוצמתם, כאן פעלו כוחות אחרים.

שכונות דרום תל אביב היו בתשתיתן זירה עתיקה. נותרו בהן שרידים של שלטון הממלוכים במאה הארבע עשרה אולם השרידים המרכזיים הם של התפתחות המקום במאה תשע עשרה. האזור חי בשולי הסערות הכבדות שפקדו את יפו במשך המאה התשע עשרה והעשרים. היו בו הדים מהקרבות של נפוליאון על יפו, קרבות שלוו במגיפות ובהרס הפכו את יפו לאזור מוכה ושולי. הנמל של יפו היה מהנמלים הגרועים והבלתי בטוחים בארץ . כנראה דווקא התנאים הקשים הם שהפכו את האזור למקום שבו ניתן ליזום, לשנות, לא להיות תחת עיניהם המגבילות של שלטון עות'מאני שניסה מאמצע המאה התשע עשרה להפוך לביורוקרטיה מודרנית מדורגת ורציונאלית . כך חשף עצמו לתעתועי שררה להתערבות כוחנית של מעצמות , לשחיתות שלטונית מושרשת ולהתקפות אלימות מצד האוכלוסיה. כיבוש הארץ על ידי מצרים של איברהים פחה מ1834 ועד 1840היתה פסק זמן שעודד פיתוח והגירה של רבים לארץ. עם סיום השלטון המצרי שב השלטון העות'מאני חלש יותר ונתון ללחצי המעצמות. בתקופה זו הרבה אדמות מדינה בסביבתה של יפו נמסרו לאנשים פרטיים. לא מעט שחיתות היתה קשורה בעניין אך גם ראשיתו של פיתוח מואץ . בסביבות יפו נשתלו כרמים, עצי תות לתעשייה ופרדסים רחבים.. בורות ובארות פרנסו במים את פרדסי השאמוטי שהלכו והתפתחו. משאבות וגנים כוננו את מה שנקרא בזמנו הבאיארות , חוות קטנות ובריכות השקיה. ליוו אותם הסיבילים, רהטים שסיפקו מים לנודדים המבקשים דרכם . פיתוח הדרכים הביא בעקבותיו פיתוח של תחנות בינים ומקום שתייה לנודדים.
בתנאים של יציבות פרחה השחיתות והחקלאות . אלו ליוו את התפתחותה של יפו כמרכז תרבותי מסחרי וטכנולוגי דווקא משום ריחוקה ממרכזי השלטון והיותה שער לעולם. נמלה המסוכן והבלתי יעיל של יפו היה לנמל המרכזי. הורדת החומות של יפו בסוף המאה התשע עשרה רק עודדה מגמות אלו.

בתקופה זו החלה גם התפתחות היישוב היהודי . זו היתה התפתחות מקבילה למתרחש בעיר . מסביב העיר ובתוכה התרכזו אנשים ופותחו מוסדות שהיו לבסיס של היישוב החדש. לימים הם בשלו לעמוד מאחרי מפעל ההתיישבות בעלייה הראשונה והשנייה. המושבות הראשונות קמו בסביבת יפו. הן קיבלו גיבוי מהקהילה היהודית המנומרת . ממומחי דרכי השלטון , במיוחד מהקהילה הספרדית, מנציגי המתיישבים האשכנזים, מחברות של חובבי ציון, הבארון רוטשילד ויק'א ומההסתדרות הציונית על הבנק שלה ועל לשכת העלייה והמשרד הארץ- ישראלי. כל זה התרחש בתוך העיר יפו ובפרברים הראשונים שיצאו את החומות והקימו את השכונות היהודיות. אזור הפרדסים והכרמים נותר פתוח ופרוץ. האדמה הפרטית והוויכוחים מסביבה היו הזדמנות לחדירה של אנשים ומפעלים.
המסלול המתפתח של יפו פרדסיה ופרבריה היהודיים היה נראה מובטח למרות שכבר ב-1908 עם המהפכה של הטורקים הצעירים התעורר בחדות יתרה מתח בין שתי התנועות הלאומיות הערבית והיהודית. הן ביקשו לקבל מהמשטר החדש יותר זכויות פוליטיות . החל לפרוח חלום המדינות. למרות המתח שבין יהודים וערבים התנהלו ביפו שיחות בין נציגי שתי התנועות הלאומיות לפעולה משותפת לקבלת עצמאות .

מלחמת העולם הראשונה היתה מכה גדולה לסביבה. יפו ותל אביב נפגעו במיוחד. האימפריה העות'מאנית הנסוגה מפני מעצמות ההסכמה ומרד האומות בתוכה .היא חששה מהלאומיות הערבית והיהודית. ביפו התסיסה היתה גדולה השלטונות ביקשו להדביר אותה. בין המושלים בארץ היתה תחושה כי הלאומיות הערבית והיהודית הופכות לסכנה ממשית. היה וויכוח על המדיניות הנובעת מהכרה זו. האם להגלות, להעניש ולכלוא את המנהיגות המקומית או לכוון אותה. נעשו צעדים לא עקביים. הצבא הגרמני ששהה בארץ מיתן את השלטונות המקומיים משיקולים של פוליטיקה עולמית. מדי פעם גאתה האלימות. הורגשה היד החזקה של שלטון חלש. זו היתה תקופה של מצוקה כלכלית . אובדן הייצוא, התקפת ארבה מחריבה כל. גירוש המוני של אזרחים זרים במיוחד יהודים למצריים והגליה של מי שנחשב מנהיג יהודי וערבי לדמשק ואנטוליה . המצוקה הגיעה לשיאה עם הפקודה לגרש את תושבי יפו ותל אביב. לאנשי הפרדסים מסביב העיר היה יתרון גדול : הצבא היה זקוק לתוצרת חקלאית. הגירוש הגדול לא כלל אותם ואת אלו שעבדו אצלם. כך גירושה של תל אביב היהודית היה מושלם כמעט לא כן גירוש הערבים מיפו. הסביבה החקלאית של העיר הצילה רבים מתושביה.

אלפי ההרוגים בקרבות על הארץ, צבא נסוג, מצבי בינים ארוכים רק הגבירו את המצוקה.

עולי העלייה השלישית הציתו את הדמיון של כל התושבים היהודים והערבים. המתח היה גבוה. ריח הצהרת בלפור והמהפכה הסובייטית היה באוויר. חלומות היהודים מוכי פוגרומים ומלחמה היו עלייה מהירה לארץ והקמת מדינה יהודית. הערבים שלא קיבלו את שביקשו לקבל עם הניצחון הבריטי פגשו בעולים יהודים צרובי מהפכה ונלהבי ציונות. האיום של הציונות והמהפכה הסובייטית החרידו את תושבי יפו הערבים. הם ידעו על פחדי הבריטים מפני קומוניזם משתלט וביקשו לנצל אותו במאבקם הפוליטי. בואם של 10.000 עולים חדשים ליפו, הוויכוחים על המנדט הבריטי והאירועים של תל- חי התסיסו את התושבים. ב-1921 המאורעות בין יהודים לערבים הציתו את חיי העיר המשותפים. יהודי יפו היו צריכים לצאת.

יפו נפרדה בכוח מרב יהודיה. אלפי יהודים ביקשו למצוא את ביתם במקום אחר. חלק גדול הגיעו עם אהליהם לצפון העיר והיו לגרעין של כמה שכונות חדשות שקמו באופן מאורגן בתל אביב השכנה. העיר המאורגנת שילבה אותם. המארגן החשוב היה חיים בוגרשוב. אך חלק מהפליטים חיפשו דרך לעגון במקום שיאפשר להם לחיות עם פחות יומרות. להקים בית, לגדל גן מסביבו. לעשות . זו היתה תנועה לא מאורגנת של אנשים .קצתם הלכו נגד הזרם לא משום רומנטיקה אלא משום שביקשו לשרוד . הם לא ביקשו להתארגן תחת דגל . האוהלים והצריפים שהקימו לא היו תכנית אלא תגובה.

הוא פותח על ידי בעלי בתים שידעו יפה מה קורה למי שנותר ללא בית , מהגר או פליט הזקוק למקום. לא היתה כאן סמכות עטורת הילה המסוגלת לגייס אחריות של גופים עליונים של משטר. לתכנן ולפתח בסדר. כאן היה המקום לאלה שביקשו או נאלצו להיעקר מתוך השיטה. או מבחינה כלכלית או מבחינה פוליטית. שכונות של פליטים ומהגרים שפותחו על ידי יזמים שלא היו רגישים מספיק לתנודות ההיסטוריות והכלכליות ונכשלו פעם אחר פעם. בתקופת העלייה הרביעית תפישת היזמות הפרטית היתה באופנה. היא פתחה בסערה גדולה שנסתיימה בקול ענות חלושה במשבר הכלכלי של 1926.

מאיר גצל שפירא הנדבן העשיר שעלה ארצה מדטרויט נודע כמייסד שכונת שפירא. הוא היה לסמל של אנשי העלייה הרביעית. דואג לרווחיו. יזם פרטי שלא היה יכול לעמוד בפני תעתועי הזמן . המשבר הכלכלי שהגיע לאחר הגאות המדומה של העלייה הרביעית הותיר את רעיון מכירת האדמות למתיישבים מיושם רק בחלקו . בבניית השכונה הוא זיהה את הצרכים של אנשים שלא היו קשורים עם הממסד והציע להם התיישבות זולה.הוא קנה גוש אדמה גדול ומכר אותו בחלקות לדיירים. כמו רבים מהיזמים שליוו את פיתוח הארץ כנראה שהוא לא הבין את סבך הבעיות הקשורות בפרויקט שיזם. אולי לא היה מודע לכוחן של ביורוקרטיות ולדלות התנאים. עוד לפני שמימש באופן מלא את חזונו הסתבך ונעלם מהאופק. טרם הגיעו לנו מקורות יותר מדויקים על גורלו.
בתולדות הארץ נודע שפירא דווקא בשתי הסמטאות שבנה בתוך העיר תל-אביב. הוא ביקש שיקראו אותן על שמו ועל שם אשתו סוניה. הוא ביקש שיעטרו אותן בפסל של אריה . העירייה סרבה ומאז הן נקראות סימטא פלונית ואלמונית . השם שנשמר עד היום היה כנראה תוצאה של אי היכולת של העירייה להגיע לשם מוסכם. (לא תמיד סרבו לקרוא לרחובות ויישובים בארץ על שם מישהו שהיה בחיים. גם לא על שם של אנשים שתרומתם היתה תרומה כספית. אך במקרה זה גילתה העירייה ומאיר דיזנגוף נחישות). הסירוב של העירייה היה לאגדה. היעלמותו של שפירא מן הנוף רק הגבירה את כמות הרכילות שנקשרה לשמו: סיפור רומנטי בלתי ברור על רצונו לתת תשורות לאשתו סוניה , על גירושין בגלל הבדלי גיל. על אהבה עקשנית שהכסף לא הצליח להבטיח.

על רקע מיתולוגי זה השם שכונת שפירא בולט יותר. האם זה שפירא אחר? העובדה היא שהכל משוכנעים כי זוהי שכונת מאיר גצל שפירא .אם את שם הסמטאות בתל אביב לא הסכימו להסב למאיר וסוניה או שפירא למה קיבלה שכונה שלמה את השם ? הדבר קרה משום ששכונת שפירא לא היתה שכונה של תל אביב . היא היתה חלק מהיזמויות של סביבת יפו והיתה שייכת לעיר יפו. השכונה היתה מנותקת מהעירייה העברית. ההיגיון שלה בהיווסדותה לא נקבע על פי רצון של גופים יהודים פוליטיים בעלי כוח . כמעט אפשר לומר כי השכונה התפתחה נגד ההיגיון הממסדי. לעתים עושה רושם שממסד זה ביקש להשתחרר מן העול. אך מסתבר כי היה קשה לקבל אחריות על שטח שעיריית יפו עמדה על כך שהוא שלה. למרות שבין תושבי השכונה, קבוצות ויחידים היו רבים שבאופן אישי היו מוכנים לתת הכל למען אמונתם ועמם , אך לא תמיד חשו שקוראים להם לדגל. מיקומה בתוך הפריפריה המוכרת של יפו קבעה לא מעט מתולדותיה. חבורה ראשונה שהגיעה לשכונה והטביעה עליה את חותמה היתה חבורה של עולים מבוכרה. בתיה הקטנים עטורי מגיני דוד העידו על לכידות הקבוצה. היא ארגנה מוסדות לעזרה הדדית ,ללימוד ולתפילה.

בסוף שנות העשרים המשיכו להגיע לשכונה קבוצות ואנשים בודדים שביקשו מקלט נגד פיקוח יתר, מקום זול יחסית. לעתים מול פרדס ולעתים בתוכו. קבוצת צריפים או אוהלים, מגורים זמניים. שנות השלושים מביאים תמורה דרמטית. אלה כבר שנים בהן גובר העימות בין יהודים לערבים והפעם בשכונה עצמה. הדי המאורעות הגדולים באירופה והמאורעות בארץ עושים את שלהם. מגיעה לשכונה עדה נוספת מהעיר היהודית הגדולה סאלוניקי ביוון. בעיר זו היה רוב יהודי. ב-1912 עמדו להכריז עליה כעיר עצמאית שאינה טורקית ואינה יוונית. היו יהודים שראו בעצמאות האפשרית של העיר תחילתה של עצמאות מדינית יהודית אך הפרויקט לא יצא לפועל. כעשרים שנים אחר כך מגיעים עולים מסאלוניקי לשכונת שפירא . הקהילה הקטנה התארגנה כפי שהיא יודעת : בית כנסת .שירותים חברתיים. גאווה ציונית. האחווה של הקהילה כה גדולה עד שבית הכנסת שלה נקרא בית הכנסת הקומוניסטי. באותן שנים מגיע מנהיג לשכונה. הרב טכורש . טכורש הוא מרבניה המרכזיים של המזרחי. הוא מנסה להביא לתפנית בתולדות השכונה. הוא מבקש להביא אותה אל החיים הציבוריים הציוניים הרשמיים. עיריית תל אביב קונה שטח בקרבת השכונה מיהודי ובונה עליו בית ספר . עם מותו של חיים נחמן ביאליק יקבל בית הספר את שמו . בית הספר ששרת את כל השכונות היפואיות היה שייך לעיריית תל אביב. בין מנהליו יהיה אהרון אשמן הסופר, הדרמטורג והמשורר שטיפח בו פרק מיוחד בפדגוגיה העברית.
המצב הביטחוני המתערער והולך מאמצע שנות השלושים, המאורעות והדי עליית הנאציזם בעולם מגבירים את הצורך בקשר הדוק עם תל אביב אך לכך יש התנגדות מוחלטת . טכורש עם חבריו מהשכונות הקרובות מנסים לקבל את השירותים שהם זקוקים להם : רחובות סלולים. ביוב.חינוך ותרבות. עיריית יפו לא מעוניינת להגיש שירותים אלו. בעזרת המחלקה המדינית של הסוכנות מנסים להעביר את האחריות לשכונות לעיר תל אביב אך עיריית יפו שוב מסרבת. מנסים להפוך את האזור למועצה מקומית. הפנייה נדחית. ההתנגשויות האלימות גוברות. יש לארגן הגנה עצמית. ההגנה נכנסת לשכונה ומתחילים אימונים, אגירת נשק. חלק מאנשי הפרדסים הערבים נוטשים את פרדסיהם.

במלחמת העולם השנייה מסתתרים בשכונה אנשי מחתרות אחרות. אצ'ל
ולח'י מגיעים לשכונה. בימי העימות עם השלטון הבריטי השכונה תוססת. היא מקום מסתור, התארגנות ומאבק בין המחתרות. ההגנה מקימה בשכונות תנועת נוער שמכינה את בני הנעורים להתמודדות ונאבקת בארגונים הפורשים. עם הצהרת החלוקה מתחילים קרבות וניסיונות השתלטות .
כיבושה של יפו על ידי היהודים משנה את מצב השכונה באופן דרמטי. העלייה של שנות החמישים מגיעה לשכונה. אך המסורת בת השנים של הזנחת השכונה על ידי תל אביב נמשכת. היא הופכת לתחנת מעבר.
הקמת התחנה המרכזית החדשה והגירת פועלים זרים לעיר השפיעה עמוקות על חיי השכונה. החיים המשותפים של אוכלוסיות כה מגוונות מורכבים. רמת החיים הנמוכה יחסית. התנודה הגדולה באוכלוסיה השפיעו עמוקות על המרקם החברתי ועל סגנון החיים בשכונה. הפועלים הזרים שהקימו לעצמם קהילות מסביב לכנסיות שהוקמו במקום נאלצו לפרק את ארגוניהם מאימת התערבות שלטונות ההגירה.

איש העלייה- השלישית, יהודה יערי, כתב רומן שפורסם אחרי מותו ובו הוא טוען כי מי שבא עם רעיון כלשהו לארץ ישראל צריך לעבור את המבחן הגדול ביותר : עליו לשוטט בתחנה המרכזית של תל אביב. שם נמצא המקום הרחוק ביותר מהקונגרסים הציוניים או מכינוסי הכנסיות והמשטר. הוא מתאר כיצד הוא חלוץ זקן , נוסע תמים, צדיק שביקש להיות צדיק כפרי והיה לסופר ירושלמי מגיע לאזור כי ביקש אוטובוס שיסיע אותו אל הכפר השיתופי אותו הקים ואותו עזב בימי נעוריו. הוא ביקש תחבורה לכפר העטור בנוף הגלבוע כדי לראות שוב את עדרי הצאן והשדות הרחבים . בתחנה המרכזית של תל אביב הוא רק עבר בדרכו לביקור בחלום נעוריו שהיה חקוק בזיכרונו ,
אולם התחנה וסביבותיה העמידו אותו במבחן האמיתי. כאן אפשר היה לראות את המחירים האנושיים של אותו חלום ואת האתגר הפתוח.

החלוץ הזקן לא היה יכול לראות את מה שהתרחש ברחובות קרובים לתחנה . את העדה הבוכרית הקטנה ואת זו שהגיעה מסאלוניקי . את קבוצת המשפחות מתימן ואת אנשי המחתרות אצ'ל ולח'י שמצאו בשכונה מקום מסתור ותמיכה. את הדמויות הציוריות של השכונה וההווי המיוחד שנרקם בה. את קבוצות הילדים ואת בית הספר. כשכתב את ספרו לא היה יכול לנחש מי יגור בשכונה בשנים האחרונות אך בדבר אחד לא שגה: השכונות מסביב לתחנה המרכזית מהוות נקודות מבחן ביכולת חברתית של הישראליות.

בואם של צעירים לגור בשכונה, להשפיע על קידום אנשיה, לעצב בתים ורוח , לשאוב השראה מתולדות המקום ואנשיו היא סימן כי בכל זאת יש המוכנים לעמוד באתגר.

לאורך 100 שנים מדבר הקיבוץ על הדרך והבית. זה היה מונח שגור בפעולות האידיאולוגיות ובמכתבים הפרטיים. בקינים של התנועה ובטיולים הארוכים במדבר דיברו המדריכים על הבית והדרך וחניכיהם לא תמיד הבינו על מה מדובר עד שהיו למדריכים והעבירו את התורה לחניכיהם. לא ברור מי המציא את צמד המילים וכל הצעה שלי תמצא בוודאי טועה.
אז אני מבקש לספר משהו על דרכים. על דרך מסוימת שתבקש סליחה מכל הדרכים החשובות ממנה. הפרק הראשון שייך לפרהיסטוריה של הקיבוץ. בראשית המאה העשרים .היתה הדרך מצמח לטבריה דרך עפר ענווה . רוכלים שהיו יוצאים מטבריה למסעות על גבי חמורים , כפתורים, סיכות ובדים ,היו עולים דרכה עם מרכולתם לגולן ויורדים חזרה עם חמורם ריק מסחורה. הולכי רגל שוטטו בדרך , בדרכם לעיר הבירה של הגליל טבריה . בטבריה ניתן היה לקנות בגדים או להתאשפז בבית החולים
( החולים היהודים והמוסלמים הסכימו בשתיקה תמורת טיפול נאות לשמוע קצת הטפות נוצריות של המיסיונרים).
בטבריה היה הבנק המקומי של גרוס ,פעלו בה כוללי חרדים חסידים ופרושים שרבו ללא הרף, פעלה במקום עדה ספרדית ענפה שתחזקה את זיכרונות מלכות היהודים האבודה של דונה גרציה. בדרך לצמח הוקם מפעל הצדקה הגדול של רבי מאיר הבעל הנס . הוא לא החמיץ לתרום לקופת הקהילה המקומית הצמוקה סכומי כסף שנשארו בכיסי העולים לרגל למערתו של שמעון בר יוחאי במירון בל'ג בעומר . חמי טבריה ארחו חולים שהחליפו ידיעות על מחלותיהם ועל אסונם של יהודי העולם שהתרגשו באנחות כבדות. בטבריה היה מעוז המשטרה טורקית על כאיליה, החיילים של האימפריה העות'מאנית . הם כנראה הורישו לנו את הכינוי העברי חייל. מי שעבר את כל הדרך והגיע לצמח פגש בתחנת רכבת העמק שהובילה מסעות לכרך הגדול חיפה ולתחנת הרכבת הקטנה בדרך, פולה, היא העיר עפולה של היום. מצמח הרכבת התפתלה ועלתה לדמשק. זו היתה רכבת צנועה אך קדושה, איטית ביותר אך הנופים אותם עברה היו מקסימים. הדרך מטבריה לתחנת הדרך בצמח היתה דרך עפר.

בשולי הדרך הסתובבו בדוים רכובים שזרעו את אהליהם בסביבה. ביטחון לא היה כאן. לא תמיד היו לכך טעמים פוליטיים עמוקים . הבדוים פשטו על השדות ועל הדרכים ושדדו מה שיכלו. הם חיו בעוני גדול ובאדמה שחיפשה קצת סדר.

בלב הדרך מצמח לטבריה עמד סלע גדול. שני גושי אבן שביניהם עברה הדרך . המעבר היה צר ומפחיד כי מאחורי האבן עמדו לפי המסורת המקומית הרבה שדים , רוחות וגזלנים שהצדיקו את כל האמונות התפלות. חשש מיוחד עורר הצבוע המקומי שלא ברור אם היה אך הוא היה מעורב בסדרי הפחדים שתקפו את ההולכים ברגל. ברווח בין שיני הסלע עברו חמורים וסוסים אך לפי מה שהיה מקובל בעמק עגלות לא עברו. הרווח בין הסלעים היה צר מדי.

 

בתחילת המאה פרצה מגיפה גדולה בארץ ישראל. כל הערים נסגרו הרמטית. הפחד לא דילג על אף אחד והמוות נעשה אורח קבע. אסור היה להיכנס העירה והדרך שובשה. גם אם כל הנכנס העירה רוסס מכף רגל ועד ראש לא רבים היו יכולים לבקר בעיר והדרך מצמח לטבריה היתה רוויה סכנות. רק המצוקה והדלות לא הפסידו אף רגע והמשיכו להעמיד את העיר וסביבותיה בשבר קשה.

בין סיפוריה של המושבה היהודית הראשונה בעמק הירדן מושבת יק'א מלחמיה שהוקמה בראשית המאה מצא שאול דגן סיפור על שניים שהחליטו לנסוע בעגלה ממלחמיה לטבריה. הם הגיעו לסלע המסוכן בערב ואמרו להם כי אל להם לנסוע בגלל השדים הרוחות, השודדים ושאר הסיבות שרחשו בשמועות המקומיות. לפי עדותם הם היו חלוצים של אמת: הם לקחו עמם מכושים שברו את הסלע עד כדי כך שהעגלה יכולה היתה לעבור בתוכו . בעגלה ובזמן קרוב הם הגיעו לטבריה וזכו למחיאות כפים של כל שוכני הדרך. פתרון כזה בלתי מתקבל על הדעת נגד השדים והרוחות לא היה ידוע עד אז בעמק הירדן.

מדוגמא זו למדו הכל : לעתים דרך זקוקה לפורצים. האם הכל ?

כביש צמח טבריה וכביש טבריה מגדל היו לשני מוקדים מיוחדים בתקופת העלייה השלישית בראשיתה. האם אין ערך סמלי לעובדה כי דרך היתה עניין כה חשוב לעולים החדשים? באופן מוזר אנשי העלייה השלישית שלא החלו במפעל הכפר אלא החלו במפעל של תשתיות, כלומר בהכשרת קרקע , סלילת דרכים נטיעת יערות עשו זאת מפני שעוד לא היו להם אמצעים רבים להתיישבות קבע. אולם התביעה לעבודה מהסוג המיוחד הזה קבעה במידה רבה את המצב רוח המיוחד של העלייה הזו. היום אומרים לאנשים שמבקשים להזיז אותם ממקומם בנו בית. הם לא בונים אותו אך הם משקיעים בו את חלומם ואת כספם והם הולכים בעקבות ביתם. אנשי העלייה השלישית היו סוללי דרך, הוציאו עיתון שקראו לו הסולל אולם כשמישהו הציע להם להקים איגוד מקצועי של סוללי דרכים הם השיבו בשלילה. לא על רעיון הקמת איגוד מקצועי. את הרעיון הזה דווקא אהבו . הוא הלא מעיד על חלום המהפכה החברתית, על היחד ועל העמידה מול הכוחות החברתיים העוסקים במדידת המרווח הכלכלי ביניהם לבין אחרים. הם לא אהבו את הרעיון כי ראו עצמם כפועלים חקלאיים ולא כסוללי דרך. הם ידעו כי חייבים לס

 

 

 

 

נוף מיוחד  היה  תמיד לחופי הכנרת. למרות שהיו כאן ערים קדמוניות  שהיו לתלים אוגרי סוד, הכנרת  לא פונקה על ידי  התנ'ך כמו שפונקה על ידי  כותבי הברית החדשה. אולם על הדרך מטבריה אל הירדן הדרומי  הסתובבו לא מעט תנאים , עסקו בתורה,  הקימו בתי כנסת ובתי עלמין . יש להניח  שגם טבלו  במים, התפללו לגשם. ימים אחרי כן  הלכו כאן  מדקדקים ופייטנים עבריים.

 

עברו במקום  צבאות בעלי תרבושים שונים.  הרבה שנים אחר  כך הסתובבה כאן  דונה גרציה בניסיונה להקים  ריבונות יהודית .  על הדרך הלכו  כאן  מקובלים הזוכרים את גירוש  ספרד ואחריהם   פרושים וחסידים. כאן דיברו ערבית , לאדינו , אידיש וכל בליל השפות  שהסתובבו  במזרח התיכון.

 

בדרך  מטבריה  לירדן  הבריאו דורות על דורות  בחמי  טבריה . הם אצרו בזיכרונם לא רק  את כאב הדורות אלא  את כאב האנשים.

 

אחרי  שהמוני יהודים עלו מידי שנה  לקברו של  שמעון בר יוחאי במערה  במירון   החליט הרב חיים אבולעפיה, מנהיגה  הכריזמאטי של יהדות טבריה , להנהיג יום לחגיגות  רבי מאיר בעל הנס . כל היורדים מן ההר  הוזמנו לטבול  במי בריאות  ולתרום  כמה מעות גם ליהודי טבריה ולקהילתה. הם התפללו  לרבי מאיר בעל הנס שגרסאות שונות ליוו את זהותו. גם את מקום קודשו שיכנו בדרך מטבריה לירדן.

 

במאה  התשע עשרה הגיעו לארץ ישראל  פליטי לוחמי אלג'יריה נגד ההשתלטות של צרפת על ארצם. בראשם היה  המורד  הגדול האמיר ראזק עבדול קאדר.  הוא התגורר בדמשק ומאמיניו התיישבו בסוריה ובארץ ישראל. אחד  מיישוביהם נקרא סמח. הוא הוקם מזרחה לירדן. כפר  זעיר של כמה  בקתות.

ב1903 הוקמה  בו תחנת רכבת , סניף של רכבת העמק מחיפה, בדרך לדמשק ומכה. מאז הפכה הדרך הדרומית מטבריה  לדרך טבריה צמח.

 

כדי להגיע מטבריה לצמח היה צריך לחצות  את הירדן . גשר לא היה. הגשרים  העתיקים נהרסו. את הירדן הרדוד היו עוברים  ברגל כשמישהו הולך עם מקל ומודד את גובה  המים.

 

בדרך שהתפתלה  על גדות הכנרת ניצב  סלע גדול   שנקרא סלע השודדים.  כדי  להגיע לטבריה  היה צריך לעקוף אותו. בעיקוף  חיכו  שודדים  שתקפו  את ההולכים ובאים.

 

 

 

תמורות חלו  בעמק הירדן . מעל הדרך הוקמה ב1908 חצר כנרת , ולידה  המושבה  כנרת.  מעבר לירדן הוקמה דגניה. צמח היתה לעיירה קטנה עם נמל.  הספינות החלו להפליג מצמח  לטבריה.

 

רחל, שלימים תהיה  רחל המשוררת,  היתה מלווה  בריקוד מן החוף את הסירות  השטות  במקביל לדרך. ילדי דגניה החלו  לטבול  בירדן. החלוצים שירדו מן החצר לאגם רחצו בו  והסכימו : כיוון שאין בגדי  רחצה  הבחורים יפנו מבטם  לחרמון הבחורות לירדן .

 

ילד על הדרך

במשפחה  שהפליגה מצפון אפריקה לארץ ישראל היה אסון : האמא   מתה ממחלה על סיפונה של האוניה . היא נקברה בים. המשפחה  הגיעה לטבריה. הילד  היתום נשלח לחדר בו למדו תורה בתרגום ערבי. האבא היה  סוחר  סדקית . הוא היה יוצא מן העיר עם חמור עמוס בבדים כפתורים וחוטים, עולה  לגולן, מוכר סחורתו, ושב  עם חמורו המרוקן ממטען לטבריה. עם הימים צמחו העסקים.   שני חמורים הלכו בדרך . המוכר הנודד לקח לו עוזר. פעם, כשחזרו מן הגולן, בדרך מצמח לטבריה, התיישב  המוכר הנוסע על אחד הסלעים בדרך וביקש מעוזרו להגיד יחד עמו את שמע ישראל.   כשגמר לברך עם עוזרו נפל הסוחר נוסע ומת. נשאר בנו היתום לבדו בטבריה . לימודי החדר שיעממו אותו והוא פיתה את חברו ללכת בדרך לצמח לראות מה  יש  שם. הם גילו את חצר כנרת  על הגבעה. בשערה  של החצר עמד זקן אחד . הוא קיבל אותם  במאור פנים מיוחד. זה  היה אהרון דוד  גורדון. חלוץ צעיר הגיח מהחצר עם סיר מלא דייסה כיבד אותם. כשהסיר  התרוקן החלוץ חבש  אותו לראשו של הילד  בשובבות יתרה. אך היה קשה  להשתחרר מהכובע. גורדון הסתובב  מסביבו מודאג.  כשהזקן הזמין את הילדים  ללון  בחצר הם חששו  קצת משובבות היתר  של הגרים בה. הם  העדיפו לישון בחוץ,  על הגורן שעמדה מול השער  של החצר. למחרת באו הוריו של הילד שליווה את היתום והחזירו אותו  לטבריה. היתום נשאר בחצר כמה שנים. אחרי הרבה  שנים  מצאתי אותו בבית  בנו  במושב  כפר הס. הוא זכר את הדרך והחצר. הוא  ראה אותן בעיניים של ילד , עיניים שהיו כה חסרות  במחקר הקר על המקום.  שאלתי אותו איך חש בין החלוצים.  הוא  התלהב. רק  על דבר אחד הצטער: שלא  נתנו לו לרעות את הפרות של החצר.

• כשאגיע לגן העדן אפתח את השער, אכניס את ראשי פנימה ואשאל : יש כאן פרות למרעה ? אם  לא יהיו, לא אכנס.

חלוצים מתימן

ב1912 הגיעו לאזור  עשר משפחות של  חלוצים מתימן.  הם התיישבו על יד  בית המוטורים הקטן  בו  שכנה  משאבת מים שהשקתה  את האדמה  מסביב.  הרב , המורי  שלהם , גר בבית המנוע ומסביבו התגוררו בסוכות   משפחות  הפועלים יוצאי תימן שעבדו בחוות  שבסביבה.   הם לימדו את ילדיהם תורה בנוסח המיוחד להם.

 

במלחמת העולם הראשונה  היתה הדרך  מטבריה לצמח  , כמו כל הארץ, אזור של  מצוקה גדולה.  רעב , מחלות. כשגורשו יהודי  יהודה ותל אביב לגליל  הם התיישבו  בחלקם הגדול  בחמי טבריה. דרומית משם, ליד קברים  ספורים בצד הדרך  ,

 

ליד גן הירקות של בית הספר  לחקלאות לנשים, חוות העלמות, הוקם מחנה קטן של פליטים. היום נמצא שם בית הקברות וגן רחל.  הם ,יחד עם  הפועלים מהחצר ותימני כנרת   השתתפו בפרוייקט יזום לייבוש  ביצת כנרת  שבמקום ולבניית חושות  לקהילה התימנים. העבודה היתה יוזמה  של וועד המהגרים שניסה לעזור במצוקה  הגדולה.  הביצה לא יובשה אך הניסיון לעזרה הדדית נלמד.

 

עובדי  כפייה  שגייס  הצבא הטורקי כדי לכרות  עצים בצפון הכנרת הובאו לתחנת הרכבת  בצמח. העצים נועדו  להחליף  את  הפחם   ולהבעיר  את האש בקטרי הרכבת. העובדים  גרו  בחושות בוץ . הן  היו  מלאות  פשפשים וזוהמה .המתגוררים בהן היו חשופים  למחלות ולמוות.

רבים מהפליטים ומעובדי הכפייה נפטרו .

באותן שנים נוראות נפטרו מהקהילה  של חלוצי יהודי תימן  המונים. ילדים והורים. הם נקברו על הגבעה ובכך קבעו עובדה: לא רק מקום קבורה מקרי   לכמה  מאנשי  החצר יהיה  פה  אלא  בית קברות לכל הפועלים  בדרך מטבריה לצמח.

 

עם כיבוש  הגליל  על ידי הצבא  הבריטי עידן חדש הגיע  לדרך  טבריה צמח.

חצי שנה לאחר  נפילתו של טרומפלדור  התכנסו באם הדרך, תלמידיו ממשיכיו עם אנשי השומר הזקנים שכבר היו בשנות השלושים לחייהם . בטקס מרגש  הוקם  על הדרך  גדוד  העבודה וההגנה  על שם יוסף טרומפלדור. הפעם כבר לא חלוצים בודדים אלא  תנועה של חלוצים. לא  במקרה  הוקם הגדוד  שם כי הוחלט להפוך את הדרך מטבריה לצמח  לכביש  שיסלל על ידי  החלוצים.

 

זה היה  חלק מפרוייקט גדול. היה ברור  כי הגיע  הזמן להעלות ארצה עולים רבים.  בחלקם מאלו שגורשו מן הארץ בתקופת  המלחמה כי היו אזרחי אויב ובחלקם צעירים שחלמו לבנות חיים חדשים בתוקף  החורבן הקשה  שפקד את העם היהודי  כחלק מהמלחמה הגדולה וכשעיר  לעזאזל של פרכוסי המהפכה והשיבה מן  המלחמה.  המושבות היהודיות בארץ  היו הרוסות ולא יכלו לקלוט את העולים החדשים ולכן  סוכם עם השלטונות הבריטים שתגיע  הלוואה מיהודי התפוצות לסלול כבישים   בארץ ישראל. חלק  מהכבישים יסללו  על ידי ערבים חלק על ידי יהודים.  כביש יריחו ירו/שלים ועפולה נצרת ייסללו על ידי  ערבים וכביש טבריה  צמח, טבריה מגדל וג'דה היא  רמת ישי  של היום ייסללו על ידי פועלים יהודים.

 

חמש מאות חלוצים הגיעו למקום לסלול את הכביש. הם היו מאורגנים בקבוצות שונות, של צעירים ושל וותיקים יותר, קבוצות  קבלניות וקבוצות שכבר חיו בשותפות ימים רבים. הם אכלו בחדר אוכל , אוהל גדול עם סירי בישול ענקיים. הם רקדו הרבה הורה וריסקו  סלעים לחצץ, הם עסקו  בחפירת התוואי לכביש וכבשו  אותו לאט לאט.  אך את כל זה  עשו   תוך כדי לימוד עברית  וכתיבת מאמרים ורשימות. במחנה  סוללי הדרך. יחד הם פרסמו   עיתון  לסוללי הדרכים  הסולל. כששאלו אותם האם הם מוכנים להקים איגוד מקצועי של  סוללי דרכים הם סרבו.  הם ראו את  סלילת הדרך  כהקדמה  לעיקר. הם ביקשו להיות פועלים חקלאיים. אם  יסללו דרכים אפשר יהיה להקים נקודות התיישבות.  בשכר  שיקבלו על הדרך יוכלו  לאגור  אמצעים להקים את הבית. כל קבוצה  קיבלה  גיזרה לסלילה.

 

המטבעות שהיו לתקציב התיישבותי

אחת הקבוצות הללו היתה קבוצה  שנקראה על שם  מנהיגה  קבוצת טרטקוב.  הקבוצה הזאת  גילתה תוך  כדי  סימון התוואי והחפירות בו כד מלא מטבעות.  בדרכה להתיישבות היא ביקשה  להמשיך את חייה  כקבוצה  קטנה  ולעלות להתיישבות ככזו.  אלא שאז  הוחלט לא להקים יותר  קבוצות קטנות חדשות.  הציעו לקבוצה להיכנס למושב  שעמד לקום  בעין טבעון  בעמק יזרעאל.  כשעלו להתיישב  בעין טבעון, כפר יחזקאל  של היום הקבוצה  הקטנה תפשה גבעה משלה, גבעה  אחרת. אוהלים בודדים הועלו לגבעה והקבוצה  נקראה  קבוצת גבע.  הכל חשבו שהם ירדו מהגבעה  כי לא היה להם תקציב. לא ידעו כי יש  להם כד מטבעות  שנחפרו ונמצאו בכביש טבריה צמח.

גשר

לימים הוקם גשר על פני הירדן.  העגלות לא  היו צריכות  לחצות  את הנהר הקטן והשוצף. הגשר רמז  לאוטופיה שכללה  הקמת רשת של יישובים עבריים על יד  הירדן.

מפעלי כביש טבריה צמח היו קשורים למפעל  הגדול שעמד בראשית  דרכו. מפעל החשמל. מפעל זה חרץ  גורלות רבים. הוא השפיע על עיצוב גבולות הארץ בין הבריטים לצרפתים. הוא רכש אדמות. הוא הביא להעמקת הירדן במפעל  גדול של חפירה והוא הוביל לעיצוב הדרך או הכביש שנסלל  בין דגניה לכנרת.  עיצוב תוואי זה  היה תוצאה של וויכוח נוקב והוא נסלל כעשר שנים אחרי  סלילת כביש טבריה  צמח.

סיפור  כביש טבריה צמח  הוא  הרקע  לסיפור הבא.

 

לפוצץ את האבן או לחלץ אותה?

 

חבורת הסוללים שבנתה  את הכביש טבריה צמח היתה מחולקת  לקבוצות עבודה. באחת מהן היה  הפועל שרירא. תפקידה  של הקבוצה  היה  לפתוח  את הדרך.

יום אחד בחפירת התוואי  נתגלה קצה של אבן מסותתת.  שרירא היה  בטוח כי טמון בה משהו מיוחד.

• בואו נחפור עוד ונגלה מה  באבן .
• אין זמן. צריך לסלול. האבן היא מכשול. יש לפוצץ אותה.

פרץ ויכוח סוער. בסופו  סוכם : שתים עשרה  שעות ינסו לחלץ את האבן . ואם לא יצליחו לא יעכבו את סלילת הכביש ויפוצצו אותה.

שרירא וחבריו עבדו  במתח רב ואכן נמצאה אבן מיוחדת : מנורת  קנים. חלק מבית הכנסת של חמת טבריה. ההתרגשות היתה  גדולה  הזמינו את הארכיאולוגים לבא מיד. שונה התוואי של הכביש טבריה צמח.

אבן המנורה שוכנת  במוזיאון הבריטי בלונדון ויש אומרים כי היא  בירושלים.

 הוויכוח האם היה צריך  לעצור בסלילת הכביש למען האבן ולא לפוצץ אותה לא הסתיים.

המהפכנים התעקשו כי  העיכוב על יד  כל שריד מוביל  לאובדן התאוצה. שהוא מחבל  ביכולת  להתקדם למען  המטרה.  התומכים בעיכוב טוענים כי  המטרה אליה חותרים כוללת את כל האוצרות שמן העבר חצבו חלומות  לעתיד הרחוק. 

 

 

סיפור נוסף אירע באותו איזור  שנים יותר  מאוחר אך עוסק  באותו עניין.

 

 

הצינור הישר והעץ נטוע

 

כשביקשו  להעביר מים מן הירדן  לעמק בית שאן  סימנו דרך  לצינור הגדול. היא היתה צריכה  להיות ישרה.  מניחי הצינור סימנו קו ישר החוצה את העמק. אך כשבאו למקום   מצאו את חיותה  בוסל חברת דגניה  יושבת  בצילו של עץ וחוסמת את דרכו של הצינור.

• אין עוקרים עץ כדי להניח צינור. את העץ הזה נטענו במו ידינו.
• אך הצינור צריך להשקות את עמק בית שאן השיבו לה המתכננים.

גולדה  מאיר היתה מנהיגה  בעלת השפעה  גורלית . היא   היתה  אשה עקשנית ואמיצה. אך היה גבול לאומץ שלה: הגבול היה  חיותה בוסל. חיותה דיברה  עם גולדה  בטלפון.  הצינור  לבית שאן  סובב ועוקף   את העץ  מתחתיו ישבה חיותה.

 

שתי המפלגות נותרו בעינן : זו הטוענת כי את הצינור צריך להניח ישר כדי להגיע  לבית שאן עם מים וזו הטוענת שהצינור יתפתל ויכבד  כל עץ  השתול בדרך גם  אם בסיבוביו לא יגיעו המים לבית שאן…   

 

לול דרך כדי להתקיים, כדי להגיע, אך לא הדרך היתה מטרתם אלא השדה.

אני שומע לא מעט הטוענים שהשיר העברי הציוני הוא שהדיח את הפיוט. במשך הזמן יתברר לדעתי כי האמת יותר מורכבת. שיכחת הפיוט לא התרחשה רק בין הציונים, ולא הציונות היא שהשכיחה אותו. הזמר העברי גם ירש לא מעט מהפיוט.כמוהו הוא נולד בבחירה. לא בצוו . לא לבטא חובה אלא השראה שהחובה מעניקה לשיר וללחן. אמנם לא היו חייבים לשיר אותו. אך בלעדיו העולם נראה ריק ומחוסר פרספקטיבה. הפיוט כמו הזמר ליווה ציבורים שראו עצמם מחוייבים . לא לו אלא למשמעות חייהם בעולם. הפיוט והזמר לא נישאו על זמרי אופרה או אנשי מוסיקה מכופתרים המאגדים קהל שהתארגן לכבודם הם היו ביטוי הכרחי של מצבי רוח בימי חול ובימי חג. מכוונים לקהל מאמינים שהכירו זה את זה. . הזמר והפיוט לא כוונו לחיי מדף קצרים של כוכבים אלא למסורת מתגבשת של שרים. הזמר לא הושר בבית הכנסת אלא מסביב למדורות , במועדונים שכוחי אל , בשדות של כפר ובחצר של בית ספר ובחוצות ערים עבריות. כמו הרבה פיוטים הזמר איבד את המילים והפך לניגון. כל התכונות הללו יתבררו כמשותפות לזמר העברי ולפיוט המסורתי. תהליך השיכחה של הפיוט ושל שובו כשהוא עצמאי מקהילה והוא עצמו מארגן לו קהילה המתמחה בו עוד יסופר אך עתה מוקדם מדי לעשות זאת שהרי השיבה לפיוט היא כשיבה לשפה העברית המדוברת: מבחנו באישה השרה שירי קודש, ביכולת של כוהני וכוהנות השירה להביא את הפיוט לקהילות רחבות וביכולת של השירה לגבש קהילה. ייתכן כי נראה בקרוב כיצד הזמר העברי הישן משתלב עם תחיית הפיוט ולא עומד בצד אחר של המתרס.

ההגדה של פסח בקיבוץ היא עניין החי עמנו משנות השלושים של המאה העשרים. היא ניסיון לרשת את החירות הטקסטואלית שקדמה לה בהגדות היתוליות שהיו רציניות כוונה. היא ביקשה נוסח מתגבש פחות מצביע אל התהום האנרכיה והשתיקה. לא הגדת מהפכנים שמסתפקים בהרס אלא סיפור של אבות , אמהות וילדים.
בגלגוליה של הגדת הפסח המסורתית אופייני שאפילו אחד העם איש חכם ובעל השכלה רחבה המודע היטב לבעיית היהדות היה משוכנע כי בהגדת פסח המסורתית הגיבור הוא משה רבנו למרות שמשה והנוסח התנכ'י של יציאת מצרים הודח מההגדה המסורתית ונותר כמעט רק באיוריה. לאחד העם היה ברור כי הדיבור על יציאת מצרים מכוון לאמת שתתגלה בתקופתו : יציאת מצרים החדשה. גם ההגדה של פסח בקיבוץ יצאה מההנחה הזו.
מאות נוסחים שונים באו לידי ביטוי בהגדות הקיבוציות והנה לאט לאט החל להופיע בתוכן הפיוט הקלאסי והעתיק של הקליר טל.

תפילת טל / אלעזר הקליר

טל- תן לרצות ארצך, שיתנו ברכה בדיצך,
רב דגן ותירוש בהפריצך, קומם עיר בה חפצך בטל.

טל- צוה שנה ומעוטרת, פרי הארץ לגאון ולתפארת,
עיר כסוכה נותרת, שימה בידך עטרת בטל.

טל נופף עלי ארץ ברוכה, ממגד שמים שבענו ברכה,
להאיר מוך החשכה, כנה אחריך משוכה בטל.

טל- יעסיס צוף הרים, טעם במאדיך מבחרים,
חנוניך חלץ ממסגרים, זימרה ננעים וקול נרים בטל.

טל ושובע מלא אסמינו, הכעת תחדש את ימינו,
דור כערכך העמד שמינו, גן רוה שימנו בטל.

טל- בו תברך מזון, במשמנינו אל יהי רזון,
איומה אשר הסעת כצאן, אנא תפק לה רצון בטל.

איך קרה הדבר שדווקא פיוט זה הוכנס להגדה הקיבוצית? אנו יודעים כי המעצבים את ההגדה הקיבוצית היו מודעים לעבודת העריכה. הם היו מודעים למקורות וחיפשו אחרי מקורות השראה מיוחדים. גם כשהחליטו שלא להשתמש בנוסח המסורתי הם עשו זאת בהכרת הנוסח, הכרת הקהל ועולמו הרוחני המורכב. מתוך כבוד למרד וכבוד לגעגועים הביתה. גם כששתקו ידעו מה הם שותקים. בשנות השלושים גברה ההכרה כי ההגדה לא יכולה להיות הגדת הפולמוס. לא הגדת הנגד שעיצבו מהפכנים יהודים . מעצבי הסדר הקיבוצי הבינו כי הם לא על בריקדות אלא מתייצבים בפני הילד, בפני המשפחה , בפני החבורה הדלה אך המנסה לבנות בניין של קבע.זו היתה חבורה של קוראי ספרים ושירה, של אנשים הרחוקים מן הבית אך שואפת לבית. קהל כזה מחייב רמה ספרותית גבוהה. יכולת של קומוניקציה והתעלות. צריך היה למצוא טקסטים שיהיו אתגר ויוכלו לדבר אל הרגש כמו פיוט. אך על הטקסט היה לעמוד בעיקרון הפשוט שעליו ללוות את מעשה בניין הארץ והחברה בארץ כמו שהפיוט מלווה את המצוות.

הפיוט 'טל' לא מופיע בהגדות פסח המסורתיות אך הוא מופיע כפיוט המלווה את תפילת הטל המתחדשת בראשית חג הפסח. פיוט זה התאים להגדה הקיבוצית לא משום שחברי הקיבוץ הקפידו על התפילה לגשם או לטל. הוא היה שזור בתביעה לחזור לחיים בטבע, לקבל את רגישותו של החקלאי לאקלים ולאדמה. מעצבי ההגדה הקיבוצית ידעו כי פיוט זה של הקליר מקורו בארץ ישראל והעובדה שהוא נכנס להגדתם העידה על החקלאים החדשים ועל קהילתם המאמינה בדרך. יש בפיוט עברית עתיקה המעידה על שורשיה העתיקים של השפה העברית המתחדשת.

הנוסח של הפיוט מופיע בהרבה הגדות קיבוציות ואף הולחן אך בדרך כלל הוא מופיע בנוסח פשוט יותר. עם טעם ארכאי אך בלי מילים המסגירות את השנים הרבות שבהן העברית היתה לטקסט השואב מטקסטים אחרים ומדקדוק קפדני.

בפיוט 'טל' נפגשו המסורת של הפיוט והמסורת של הזמר העברי ונקווה לעוד ועוד פגישות מעין אלו.

מוקי צור, עין- גב

מאה שנים והלאה

כשהגיע קדיש לוז לקיבוץ דגניה ב' הוא לא ידע כי ברבות השנים יהיה ליושב ראש הכנסת ויתפרסם כמי שמסוגל להוכיח כי פוליטיקה ומוסר יכולים לדור בלב אחד. ב1921הוא היה פועל צעיר שהגיע זה לא מכבר מן הגולה ויצא ליום העבודה הראשון שלו בעמק הירדן. דגניה כבר היתה בת עשר. קדיש יצא לשדה והעמיס בהתלהבות מרובה חיטה. לפתע חש יד רכה על כתפו. זו היתה ידו של תנחום תנפילוב מראשוני דגניה. תנחום אמר לחלוץ הצעיר : 'לא הכל היום. יש עוד ארבעים שנה.' כאילו אמר לשמור על הכוחות . התלם ארוך ויש לשמור על נשימה שתספיק לכל השנים. לכל הנסיבות.
דגניה עומדת להיות בת מאה ועמה הקיבוץ. דורות רבים מאתים ושבעים יישובים. משימות שחלפו, משברים בגלים, חלומות ואכזבות . בספר חגיגי זה אי אפשר לספר את כל הסיפור.
בקיצור תולדות זמן הקיבוץ אפשר לתאר את הראשית העלומה, את הסביבה המשתנה, את האירועים ההיסטוריים שטלטלו את הארץ, סיפור הקיבוץ הוא סיפור דרכם של צעירים שביקשו מקום להגשמת החלום או מפלט מרתחת הימים . הם נשבעו להיות מעורבים בהיסטוריה ולהקדיש חייהם לפתוח בה פרק חדש שינסה לתקן את הפרקים הקודמים. ' החלטתי להפסיק ללמוד היסטוריה ולעשות אותה' אמר אחד ממייסדי הקיבוץ שידע היטב כי הוא מצהיר הצהרה מסוכנת ומחייבת.
בקיצור תולדות הזמן הקיבוצי אפשר לתאר את שלבי צמיחתה של חקלאות שיתופית חדשה בישראל את גיבוש תרגום שפת התעשייה לשפה של יישוב וחברה. אפשר לעקוב אחרי עקבות הקיבוץ באמנות , בתרבות ובחיי הנוער הישראלי. אפשר גם לספר את סיפור הדרמה הפדגוגית הגדולה של תנועת הנוער, ההכשרות , והמשכן בניסיונות הנעורים בקיבוץ. אפשר לספר על הפואמה המתחדשת של קליטת ילדים ונוער במסגרת של עליית הנוער בימי טרם שואה, בתקופת השואה ואחריה, בחברות נוער לנוער ישראלי לאחר הקמת המדינה. אפשר לדון על תרומת הקיבוץ ליצירת הכלים החברתיים שקדמו להקמת המדינה, מהעזרה ההדדית ועד הביטחון. אפשר לדון על לבטיה של החברה הקיבוצית ועל תרבותה. אולם הנקודה החשובה בכל אלו היא הכלים השלובים בהם חברה, משימה , עבודה תרבות וחינוך נקשרו זה עם זה.

קביעת תאריך הלידה של הקיבוץ לא עניין פשוט. יש לזהות את הרך הנולד ולקבוע כי אכן הוא קיבוץ. אפילו השם קיבוץ כשם ייחודי לא נקבע כשם מדויק בעת לידתה של קבוצת העבודה השיתופית בסג'רה או בלידתה של קבוצת דגניה בתקופת העלייה השנייה. השם קיבוץ נקבע ולא לכל היישובים השיתופיים בשנות העשרים. חברות שקראו לעצמן קיבוץ בימים ההם לא היו דומות לקיבוץ כפי שהוא מוכר היום. מצד אחד היו קבוצות שלא היו מאורגנות כתנועה מצד שני היו תנועות שיתופיות שלא חיו ביישובים. קבוצות וקיבוצים נדדו שנים עד שהקימו יישובים. הציפייה הארוכה למקום התיישבות לא פעם פיזרה את החבורה. היישוב השיתופי עצמו שהחל כחבורה לא פעם התפרק והחל להבנות מחדש מיחידים וקבוצות שהצטרפו.
אנו נוהגים לקבוע את ראשית הקיבוץ לפי תאריך לידתה של דגניה שהחליטה להפוך מקומונה נודדת של פועלים הצורכים יחד וערבים זה לזה ליישוב האחראי כשותפות על ייצור. מיזוג בין קומונה הצורכת במשותף לבין קואופרטיב יצרני. ההחלטה על כך לא נפלה בבת אחת ולא בלי היסוסים וחיפושי דרך. היו שראו את האופק הזה מהתחלה כמו מנהיגה המוסרי של דגניה יוסף בוסל והיו שהתנגדו לו ועל רקע זה פרשו. תהליך זה שעבר על דגניה הוא שעשה אותה לאם הקבוצות. השראתה היא שהביאה לצמיחת ניסיונות מקיפים יותר ורדיקליים יותר בדורות שהגיעו אחרי דגניה.
הקיבוץ נולד בעלייה השנייה (1918-1904) פעל בימי העלייה השלישית (1923-1919) הרביעית (1939-1929) החמישית (1939-1920) פעל גם בתקופות שחדלו לדבר בלשון עליות אלא בלשון מלחמות, מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים וכו' (המעבר מספירה על פי העליות לספירה על פי המלחמות היא חלק מהתפישות ההיסטוריוגרפיות שנוצרו משנות הארבעים עד ימינו ).אכן הקיבוץ עבר שתי מלחמות עולם , עבר מהשלטון העות'מאני לשלטון המנדט הבריטי ומדינת ישראל. הוא פעל במסגרת של שלוש מערכות שלטוניות, עבר אופנות אינטלקטואליות רבות, התאכזב מדגלים מתקפלים וחזה בעלייתם ובנפילתם של הרבה גיבורי שווא.

בחצי המאה הראשונה לקיום הקיבוצים הם היו עסוקים ביצירת שותפות בתנאים של מצוקה , של דלות נוראה. 'חלק ניכר מהתקציב הציוני הוא הרעב של החלוצים' אמר חיים וייצמן נשיא ההסתדרות הציונית. אך האוהלים והבינוי האיטי שלא השיג את גידול האוכלוסיה, רמת השירותים והמזון הירודה לא מנעו מהראשונים לראות עצמם כמשתתפים בדרמה גדולה של משימה המחוללת תיקון אנושי חשוב.
הם היו מודעים למחירים. הם ידעו כי חברה משימתית הקוראת לגיוס מתמיד במטלות חיצוניות ,עלולה להתעלם מצרכים בסיסיים , להקריב את האחריות לבית , לאדמה, למשפחה, למשק היצרני , לנוף המקום ולייעודו התרבותי. הם ידעו לא פחות כי שותפות ואינטימיות עלולים להתגלגל באגואיזם קולקטיבי שאינו לוקח אחריות למתרחש סביבו . הם ביקרו עצמם כל הזמן וגילו את שתי הסכנות בחדות מפליאה. כשרמת החיים במדינה ובקיבוצים החלה לעלות שאל אחד החלוצים 'למצוקה יכולנו- האם נוכל לרווחה?' . שנים טענו לקיבוץ אין עתיד כי אין לו תנאים חומריים מינימליים אחר כך התחלפה הטענה ונאמר כי לקיבוץ אין עתיד כי הוא נועד רק לחברת עוני והסתפקות במועט.
מפת מדינת ישראל נקבעה לא מעט על ידי המחרשות והבתים, השדות והגדרות של הקיבוצים בארץ. תהליך זה התעצם מאד בתקופת חומה ומגדל מ1936 ועד 1939 . אז התגלה כוחה הגדול של התנועה הקיבוצית לפתח התיישבות רבת היקף למרות האמצעים הדלים ותנאי הביטחון הקשים.
בהגנה על המפעל הציוני בארץ היו חברי הקיבוצים מרכז חשוב. הן כשהגנו על יישוביהם הפזורים והן כשגויסו לכל יחידה מתנדבת וסודית בהגנה. הם היו מייסדי 'השומר', משתתפים פעילים בעיצוב ההגנה, הם טיפחו את הפלמ'ח ששילב עבודה בקיבוצים עם אימונים וגיוס מלא. גם בהתנדבות לצבא הבריטי ובמרד ההעפלה מילא הקיבוץ תפקיד גורלי. רוב רובם של הצנחנים שצנחו באירופה היו חברי קיבוצים. הם מילאו תפקיד גורלי בצבא ההגנה לישראל .הקיבוצים היו תאי ריבונות יהודית בדרך.

דווקא משום כך הניצחון הגדול של הקמת מדינת ישראל היה נקודת תפנית ומשבר לקיבוץ. נפתחו לחבריהם אפשרויות במנגנון המדינה הצעירה, בחיי האקדמיה בארץ ובעולם, בצבא ובאמנות. רבים עזבו את הקיבוץ דווקא בתקופה שנפתחו בפני התנועה הקיבוצית אפשרויות התיישבותיות גדולות. במקום חגיגות ניצחון על הקמת המדינה מצאו עצמם הקיבוצים אבלים על קרבנות המלחמה ועל צל הפילוג ששבר חברות וקיבוצים ללא רחמים.

הקיבוץ תבע מחבריו מהפכה אישית שהעמידה במרכז את עבודת האדמה ואת עבודת הכפיים בכלל. הוא ראה בפעילויות אלו מהפכה רוחנית. במעבר לחיי עבודה ראו חברי הקיבוץ תביעה לתיקון המידות של היחיד, טיפוח היצירתיות מול הקונפורמיות התרבותית, וצמיחת האחריות החברתית. אם בחיי הקהילה היהודית המסורתית היה בית הכנסת ובית המדרש עיקר ולידם טופח פולחן המשפחה , אם ההלכה היהודית סימנה זמן אלטרנטיבי, שאי פעם באחרית הימים יכון יישוב המבוסס על הצדק החברתי, אל חוקי האדמה, אל החיים הפוליטיים אל היצירתיות בשפה ובאמנות , הקיבוץ תבע להיכנס להתמודדות ישירה עם החלומות הללו : ליצור משק לחברה, להירתם לעשייה החברתית מדינית, לטפח חיי תרבות ואמנות. כך היתה העבודה להלכה והתרבות לאגדה.
על רקע זה קשה להאמין כמה עשו הקיבוצים בשטח התרבותי חברתי אחרי העבודה. למרות השאלות והביקורת טופחה האמנות הפלסטית והתיאטרון, הטיול בטבע והחפירה הארכיאולוגית, טופחו החגים ,נכתבו מאות הגדות פסח חדשות, היתה מוסיקה וזמר שליוו את הקיבוץ בכל תחנותיו והעניקו לו מימדים ליטורגיים חשובים. שירים מן הקיבוץ הגיעו לקצווי ארץ והיו לחלק בלתי נפרד מהאתוס הישראלי.
אנשי התרבות בארץ ישראל העירונית ראו עצמם קשורים בניסיונות הקיבוציים. בחלקם הם שהו תקופה חשובה מחייהם בקיבוץ או היו קשורים לחברי הקיבוץ בקשרי רעות ואמונה. הם מבקרים את הניסיון התרבותי הצומח בקיבוץ. תומכים ומלמדים את האמנים בקיבוץ , מביאים לחברי הקיבוץ את ביכוריהם האמנותיים כי מאמינים כי בחצר הקיבוץ יימצא הקהל שהם מחפשים. חדרי האוכל, מחצבות, שדות פתוחים היו לבמה פתוחה לאמנות הקשורה לחברה ולמקום.

קיבוץ חולתה החליט להקים בית על שפת החולה. הוא ביקש לבנות לעצמו אקולוגיה מיוחדת, משימותיו המיוחדות היו קשורות לדייג באגם , לחקר המקום ולבניית בית המעורב בסביבה. בשנות החמישים הוחלט לייבש את החולה. בהחלטה זו איבד הקיבוץ את משימת הבראשית שלו. אלבום הצילומים של חברו פטר מירום 'שירת האגם הגווע' ביטא לא רק את מצב החולה אלא חבורה שהיתה צריכה לשנות כיוון.
קיבוץ אלונים ביקש להיות קיבוץ של רועים. הוא ביקש להגשים חלום ציוני עתיק : לשוב אל העיסוק של אבות האומה אברהם יצחק ויעקב שהיו רועים. כעבור שנים חיסל את העדר והיה צריך לארגן את סיפור חייו אחרת. קיבוץ סער כעוד קיבוצים שנולדו על שפת ים תיכון ביקש לחיות מן הים. הים והנגב נחשבו לאזורים שפעולת ההתיישבות בהם תוכיח לעולם ולעצמנו כי ניתן לקלוט המונים בארץ הקטנה. אולם כל הקיבוצים הללו סגרו את ענף הדיג.
מאה שנים מביאים עמן שינויים המטלטלים את החברה הקיבוצית.איך קרה שקיבוצים שנולדו מתוך אמונה באתוס חקלאי מצאו עצמם בתוך שטח אורבני צפוף ובפריפריה ה'מתקרבת' ללא הרף למרכז בכבישים רחבים ומתרחקת מהם בהוויתה החברתית? איך קרה הדבר שמשקים שהאמינו בניהול עצמי ובשיוויון ערך העבודה השתחררו מהרעיון ומעסיקים מנהלים מבחוץ ופועלים מארצות שונות בעולם?
איבוד המשימה הוביל רבים לחשוב כי הקיבוץ כרעיון, כחברה שסיימה את משימותיה צריך ללמוד לחיות ללא משימה. לדעתם סיום הפרק המשימתי חייב להביא עמו גם התפכחות מחלומות חברתיים ואנושיים המבקשים לקדם אלטרנטיבה חברתית. הם חושבים כי הקיבוץ צריך להתרכז באיכות החיים של חבריו, בהצלחה כלכלית ובהרחבת המרחק בין חבריו. כמו שבעבר הקיבוץ ביקש לצנזר קרייריזם כך היום הוא צריך לטפח אותו.

אולם גם בתוך המשבר הארוך שפקד את הקיבוצים התברר כי השינוי במשימות איננו מבטל את הצורך במשימתיות. זוהי מחויבות מוסרית ולא רק תגובה למצבים מתחלפים. אך פירותיה של המשימתיות הם תנאי להשגת מטרות אחרות של הקיבוץ: הדאגה לאיכות חייהם של חברי הקיבוץ מחייבת מעורבות ועשייה מעבר לקיבוץ . מעורבות כזו מביאה איכות אחרת למנהיגות הקיבוץ , פתיחות לתרבות ביקורתית ולקידום מערכות חינוך וכלכלה. בלי התנסות כזו הקיבוץ עלול למצוא עצמו בשקיעה כפרית או בניכור ואובדן הדיוקן האנושי שבאורבניות הפרועה.
בשנים האחרונות התחוללו שינויים פוליטיים וטכנולוגיים, שינויים בתרבות ובתקשורת שהדגישו תהליכים צנטריפוגליים בחברה. שינויים אלו עוררו פתיחות וביקורת עצמית, הם העמיקו צרכי תרבות ומדע, פתחו עיניים לאחריות לטבע ולזכויות האדם . אך דווקא תהליכים אלו המסוגלים לעורר ביקורת והעמקת התרבות מגלים גם צד אפל : אובדן החתירה לשפה המשותפת, למשא ומתן על התרבות המשותפת והמחויבות ההדדית.שמחה לאיד לסיירים של התיקון החברתי.
הקיבוץ כמערכות אחרות יכול וצריך לרתום עצמו לבנייה חברתית וחינוכית של אלטרנטיבות מתקנות. בסיפורם ובנוף ההיסטורי שבנו חברי הקיבוץ אפשר למצוא עידוד והעמקה , עקבות המוליכים לקריאה ליצירה חברתית מתחדשת.

מייסדי הגלים הראשונים של הקיבוץ כבר לא עמנו. משה קיפניס איש דגניה הגיע לגיל המופלג של 106. הוא חי את גלגולי הדורות בקיבוץ . העדרם של המייסדים וכניסתם של הדורות הצעירים רק חושפים את גלגלי הרוח שלך הקיבוץ. תנחום תנפילוב ממייסדי דגניה היה עומד מול עצי הוושינגטוניות ששתל והיתמרו אל על ושואל : מדוע זה הנוף המתרומם על מתרחק ללא הרף מן השורשים? השינויים שהתחוללו בקיבוץ במהלך השנים מעלים שאלה גדולה : האם עדות הם לעייפות, האם הם תיקון הנובע מגילוי חסרונות של השיטה, האם הם ביטוי לעזיבה פנימית או של פיתוח הכרחי.

האם הם התאמה לנסיבות או כניעה עיוורת למה שהחברה משדרת שהן הנסיבות. במשך השנים השינויים פעלו לכמה כיוונים. בשנות העשרים השינוי היה הזדמנות להעמיק את היחד לבנות מוסדות שיעצימו אותו. לכל בעיה שהתגלתה נמצא פתרון המעמיק את השותפות והופך אותה למוסד מאורגן.
בשנות השלושים הוחרף תהליך זה אך גם נגלו בו פרצות. חדר האוכל היה מאורגן יותר אך החלה ארוחת הארבע באוהלים ובחדרים. מחסן הבגדים התארגן וכל חבר שהגיע לקיבוץ מסר בטקס את מזוודתו למחסן הבגדים הקולקטיבי אך באותו זמן עצמו גם החלו לסמן במספרים את הבגדים לחברים. בשנות החמישים והששים העלייה האיטית ברמת החיים, השילומים מגרמניה, הטכנולוגיה המתפתחת יצרו מגוון צרכים גדול יותר והעלו הרבה שאלות . הן הביאו לפתרונות תקנוניים מאד מתוחכמים אך פחות נלהבים. החינוך התפתח מאד והישגיו גברו אך עלה הערעור על שיטת הלינה המשותפת והיה לאחת מנקודות המפנה שהביאו לשינויים בשנות השבעים והשמונים.

באמצע שנות השמונים החל תהליך עמוק של משבר הקיבוץ. שלא כמו המשק ההסתדרותי שהתחסל הקיבוצים החלו להתמודד עם המשבר. הפעם ההצעות לשינוי לוו בתפנית אידיאית ברורה. השינויים שהתחוללו כבר לא נעשו בשם ההתאמה אלא בשם האכזבה הערכית , הרצון לערוך תפנית דרמטית. אולם גם שינויים אלו מצאו עצמם עומדים בפני ניסיון חייהם של הוותיקים ובפני חלומם של צעירים ביקורתיים כלפי מה שהוצג כהכרח היסטורי. העמדות הוחרפו גם על ידי חברים שביקשו לגלות את ניצחונה של השגרה הקודמת או ביקשו לסגל את הקיבוץ לדרכי הניהול של החברה הסובבת. כל קיבוץ וקיבוץ ניסה להתמודד עם המצב בדרך שונה, נשבר תהליך ההאחדה של המבנה הקיבוצי ועתה הוא נמצא בשלב של חיפושי דרך ראשוניים. המחלוקת שפרצה בו עוברת בתוך לבם של כל משתתפיה. הקיבוץ רוצה להתפתח כיישוב, כדרך, כאלטרנטיבה וכאופציה. כחברה מושכת לבנים וכקריאה למגשימים.

בשנת המאה לחייה התנועה הקיבוצית לא רק מסכמת דרך ארוכה אלא צופה לעתיד. א.ד. גורדון המורה של הקיבוץ בתקופת הראשית שלו אמר כי הוא חושש כי העם היהודי לא יוכל לעמוד בתביעות הנתבעות ממנו מתהומות אסונו וגובה ראשיתו. הוא לא אמר זאת כמי שהרים ידיים , כמי שכבר יודע לאן נושבת הרוח אלא כמי שתובע מעצמו ומחבריו. כמי שבשבילו התקווה אינה מצב אלא עיקרון פעולה הכרחי. כך עומד הקיבוץ כעבור מאה שנים.

ליגאל תיבון

ישבתי על הכורסא הנוחה וצפיתי בסרטך הנפלא.
הקו הנמשך ומתעכל , הפורץ דרך ונפתל של אנשי השומר הצעיר מביתניה ועד הרי אפרים הזכיר לי כי בשומר הצעיר היה טקס מיוחד של קבלת סמל בוגרים שנעשה לפני הכניסה לחיים האקטיביים . בסרט הענקת סמל בוגרים למי שצופה על חייו כבוגר, כסבא שראה כבר ראה, או נדמה לו שראה. סבים וסבתות שספרו לעצמם את הסיפור הרבה פעמים ועתה קיבלו אפשרות לקבל מסאז' משחרר ולפרוק את אשר אגרו. מעניין לראות עד כמה היו בשלים לספר. אני תמיד הבחנתי בין מי שיש לו סיפור ובין מי שאין לו למרות שהשתתף בעלילות גבורה. מי שיש לו סיפור הוא מי שיש לו קהל, מצפון, כתובת. יודע מה היה חשבון חייו. היכן הם רימו אותו, החיים והיכן הם רימו אותו, ההורים, המדריכים, המורים, המנהיגים. מתי הנסיבות הוציאו לו לשון ומתי האנשים מתוך פחד, אהבה, חוסר אונים או גבורה ענקית.
נבחרו כאן גיבורים עשירי ביטוי, צמאי קומוניקציה, משוכנעים כי יש בית דין לעולם ולחיים, שלעדות טובה יש ערך והיא עשויה להציל אדם מכבשונו הוא. שהזמן יכול לתת הזדמנות לחיבוק ולא רק להפעיל את מקל העונש. מעניין כמה עוסקים באמנות של מגע בקבוצה, מאמינים בבריאות הנפש בדרך של קשר. האם יש לכך קשר להתהוות קבוצת הנעורים במוסד? לא נדע. רק נוכל להעיר כי לא כל מגע וביטוי מביאים גאולה לעולם. גם מלחמה ואונס הם מגע ושניהם ביטוי לא רק להדחקת האהבה אלא גם לשחרור תהומות הנפש.
באחד ממחזותיו של ברנר הוא אומר באירוניה כי סוציאל דמוקרט אינו מתגעגע. הוא עסוק כנראה יותר מדי בבניין העתיד. נוסטלגיה היא בעיני דבר רע כי היא מסתירה געגועים של אמת והופכת אותם לסנטימנטליות מזויפת. זה לא קרה בסרט שלך. יש בו התמודדות תרבותית אנושית של אמת, קבלת אחריות על הזיכרון מתוך רצון להתייצב מול הנוף, מול האנשים מול הבנים. אחותי תמיד אומרת כי הורות ורגשות אשמה קשורים זה בזה. גם בהאשמה וגם באשמה . מסענו הוא לעתים מסע של חיפוש אלטרנטיבה לאשמה לא על ידי הערצה ולא על ידי השפלה. אך זה קשה. הסרט, נופיו ואנשיו מתמודד עם האתגר.
בשומר הצעיר הפוליטיקה היא חלק מהנוף. הנויניקים של הפוליטיקה תמיד בפעולה כי התפישה ההומניסטית מובילה לשם. שיחי הצבר של רגשות האשמה תמיד פועלים. קשה לאבחן מתי הם באים להגן על קוסמוס תמים שניטע בקבוצות נערים כדי שלא יוכלו לראות את הנוף האמיתי ומתי הוא הופך לתביעה סרבנית לעצב נוף אלטרנטיבי. מתי הוא אגדה לאחרית הימים ומתי קריאה זהירה של הלכה ריאלית. אורבות לו סכנות רבות גם של צביעות אך היא שוכנת תמיד לידה של הבושה, ועל הבושה אי אפשר לוותר בכל אופן לעת עתה.
הסרט עושה מעשה חשוב שהוא לא נכנס לנתיב הערצה עיוורת וגם לא לכעס אדיפלי המלווה את החינוך המשותף מתחילת דרכו. האנשים אוהבים מספיק ופתוחים מספיק כדי לעשות התעמלות בוקר עם מפוחית פה, ולגלות במסאז' את רגלה של אמא הנסתרת והחולה.

בתודה.

מוקי צור

הבריאה

פרקי הבריאה מספר בראשית מאוירים, מפורשים, ומוגשים בעריכת מיריק שניר

פרקי הבריאה בספר בראשית לא נלמדו כטקסטים ראשונים בבתי הספר היהודיים. החינוך היהודי המסורתי העדיף לפתוח בספר ויקרא. בודאי רבות הן הדעות מדוע החליטו לפתוח את קריאת המקרא בספר החוקים ויקרא ולא בסיפור הבריאה אך מיריק שניר שהגיעה לתנ'ך דרך בית המדרש הציוני החליטה כי מן הראוי לפתוח את הילד לקריאה דרך ספר בראשית, דרך סיפור בריאת העולם. מיריק שניר מלווה את עולם הילד והפעוט העבריים שנים ארוכות. אם המשוררת רחל למדה עברית דרך קריאת התנ'ך ודרך האזנה לדיבור של ילדי הגן של רחובות מיריק שניר היתה אחת מילדי הגן העברי , היא ליוותה את ילדי הגן כמחנכת החיה עם התנ'ך מילדות.היא כותבת לילדים ספרות רצינית : מילותיה משוחחות עם איורים וציורים הפותחים חלון להפשטה ולפגישה מחודשת עם הצבע , הצורה והאות. ככזאת היא מגישה לנו עתה מפעל מיוחד המבטא את דרכה כמחנכת, כבת הארץ, כיורשת התרבות היהודית לדורותיה , כיורשת תרבות הקיבוץ.
החינוך העברי יצא מתוך הנחה כי מהפכה איננה ריקון אלא העשרה, לא נתק אלא חיבור מחדש, רנסנס. לדידו חזרה בתשובה היא הפלגה אל הראשית, התחלה מחדש. יש שביקשו לראות את העיקר בניתוק של חוט הטבור ויש שראו את העיקר ביכולת יניקה מחודשת ואחרת. בספר הבריאה אותו מביאה לנו מיריק שניר יש הפלגה חדשה אל מה שנראה בעיניה כמתחדש הנצחי. זהו סיפור הבריאה. הצורך להפגיש ילדים הצומחים מבראשית אל סיפור הבריאה מבראשית נראה בעיניה חיוני. ביאליק סיפר לנו בסיפור ספיח כי האותיות יכולות לעורר את הילד לדמיון, מיריק שניר מבקשת לשחרר אותנו מסד האותיות ולפגוש אותן מחדש דרך הצבע, האור ,המדרש המתגלגל דורות , התגובה הספונטאנית של הילדים של היום ושירת הילדים שלה עצמה. היא מנתקת את סיפור בריאה היקום מההרחקה של האות המופשטת. ספר הבריאה בעיצובה הוא ספר רב שיכבתי, השב דרך הצבע, הקו ,הצורה והאור אל עולמו של הילד. העיצוב שב אל הסמל החי :אין זה טקסט מאויר.הוא לא סותם את דמיון הקורא אלא פותח בפניו אופקים חדשים. הציורים המלווים את הטקסט של …….. לא נותנים לאותיות ולסיפור לשקוע בתוכם אלא יוצרים תשתית מחודשת לקריאות נוספות.
את מה ששוכחים תוך כדי קריאה, את הצבע, תעתועי הזמן, את קווי היסוד ואת הסיפור האוגר שאלות ותשובות בפקעת אחת שמה בפנינו בגלוי בספר הבריאה. אנו חשים בעיצוב הספר את הזמן. גם כי הטקסטים המובאים בו באים מימי קדם ועד ימינו גם כי פשט בו , מדרש בו וסוד. הגות ילדית של עכשיו המזניקה את הסיפור מחדש אל התוהו ובוהו שלו הנקרא תהיות ובהיות.יש בספר גם תנועה איטית בין צורות: הספר עגול ובתוכו נפתחים חלונות וגזירות המעבירות את האור מעמוד לעמוד. גם המשחק בין הטקסט המקורי והתוספות הגראפיות והכתובות המלוות אותו מעניקים תחושה כי מי שעיצב אותו היה צריך לקחת הרבה אוויר על מנת לגבש אותו.
ספר הבריאה עגול. לא מרובע ולא ריבוע, לא משולש ולא רב צלעות ספר הנפתח לעיגול כמו הקוסמוס הנברא.
צביעת המילים בצבעים שונים, גזירתן של אותיות שיוכלו להעביר את האור בצורתן מדף אל דף , הקישוטים החוזרים של המילים מעניקים לקורא את היכולת לזהות חזרות ומקצב. הטכניקה הזו באה לחזק את יכולת הקריאה של הילדים בצעדי קריאתם הראשונים . היא מעניקה לילדים יכולת שליטה על היקום המתעורר נגד עיניהם. אך היא גם פותחת בפנינו, הבוגרים, אפשרויות פרשניות חדשות . דרכה מתגלים יסודות חבויים במבנה הלשוני של סיפור הבריאה. למשל מתגלה הקו במילה ויקוו המים. לכאורה היינו צריכים לחשוב שיקוו המים צריך לרמוז על מבנה מעגלי, על איגום הנהרות לאגמים. בנה של מיריק שניר כמומחה למים הסביר כי קווים שונים של מים נפגשים יחד וזוהי ההיקוות.
גם המילה תקווה מכילה בתוכה את יסוד הקו. עניין זה נראה הגיוני שהרי התקווה היא משיכת קו מן הווה אל העתיד כמו החרדה והפחד. ואולם הקו במסורת קבלית מסוימת הוא איזור מסוכן, מיועד לשבירה לעומת העיגולים ההרמוניים יותר אך הסגורים בעצמם. לא במקרה עוצב ספר הבריאה בצורה של עיגול. דומה כי המשכו בסיפור גן העדן יצטרך להחליף צורה. גן העדן עשיר אך מוגבל בארבעת נהרותיו ובסיכוי הגירוש הנטמן בתוכו. התקווה היא חלק בלתי נפרד מהמסורת היהודית נוצרית של הזמן הקווי העובר בין בריאה, התגלות וגאולה. על כן ספר הבריאה שעוצב כאן עומד במתח שבין העיגול לבין החלונות הנפתחים בתוכו. בין השטח לבין התגלות של שברו באור החודר פנימה.

סבה של מיריק שניר היה בין חלוצי החינוך בארץ ישראל. הוא הגיע לארץ ולחינוך אחרי שפגש בפגישה גורלית את מניה שוחט בארצות הברית. מניה שהיגיעה לארצות הברית בשליחות תנועת הפועלים הארץ ישראלית יצרה קשר מיוחד עם מרדכי סגל . בעקבותיו עלה ארצה והתיישב בקיבוצה של מניה בכפר גלעדי. הוא לימד במקום שנים עד שנקרא להקים סמינר למורים הקיים עד היום הוא סמינר הקיבוצים. בשלב מסוים החל להוציא לאור פרקים מהתנ'ך ללא אזכרת האלוהים. בתנ'ך שלו השמים והארץ נבראו והאל לא נזכר בסיפורם. חוברות צנועות אלו של התנ'ך היו סקנדל ספרותי גדול. דוברי הציבור הדתי והחרדי שבדרך כלל לא ראו את הספרים עליהם מדובר השתמשו בקיומם על מנת לחזק את שורותיהם לנוכח האויב החילוני. לגביהם הוצאה לאור כזו היתה סמל לכפירה הכובשת ומקעקעת את הדת היהודית. גם תנועות כמו התנועה הקונסרבטיבית והליברלית ראו בכך שערורייה וסכנה גדולה. לפי עדותה של מיריק שניר כנראה שמרדכי סגל עצמו ביקש משהו אחר: הוא ביקש להציל את התנ'ך מהבערות המתפשטת . להציל אותו לאלה שביקשו את התבונה ואת הביקורת, את אור ההשכלה ואת הזכות להתחלה חדשה. מרדכי סגל ביקש כי גם אלו הלוחמים נגד קלריקאליות לא יתפתו אל הבורות. הוא ביקש לא לסתום בפניהם את מעגל השפה העברית , את הסיפור, את תמונת הראשית. שיבתה של הנכדה אל סיפור הבריאה כפי שנמסר במסורת, עם אלוהים לא מכוון לפולמוס עם הסבא אלא ממשיך את דרכו ושולח את תביעתו לאסתטיקה , את רצונו לביקורתיות למקום אחר. לאינטגרציה מתחדשת שלא חוששת בפני המקור ולא מתבטלת בפניו. זו הקולטת את המימד ההיסטורי, האמנותי, האקסיסטנציאלי, הפסיכולוגי בלי לוותר על קוצו של יוד מן המסורת.
מרדכי סגל הסבא של מיריק שניר עיצב את שיטת הלימוד שלו על רעיון המעגל המתרחב. הוא האמין כי מעגלי הדעת צריכים כל הזמן להתייחס למקור ולהתרחב. הוא חשש מהתמחות ואפילו לזו הקושרת על פי היסודות עניין לעניין אך מתרכזת רק בחלקים נבחרים. הוא ביקש לשוב אל נקודת הראשית , להעניק מפתח הפותח אפשרויות ואופקים רחבים. נראה לי כי בתפישת העיגול הסבא נפגש עם נכדתו. אולם היא שצמחה אחרי המהפכה יכולה היתה לשוב אל הטקסט במלואו, לא לחשוש מהפלגה אל על ולצלילה בתהומות השירה, האמנות אך כן לראותם שלובים באותה תנועה דרמאטית לעבר המציאות וקריאותיה.
ספר הבריאה בהוצאתה של מיריק שניר מכוון לילדים המתעוררים לתבונה ולסוד, לאזור הביניים הפורה שבין הרחבת התודעה לבין הארגון של המכלול. אך מסתבר כי הוא מכוון לא פחות אל הילדי שבאדם הבוגר המחפש ללא הרף את המקור לחייו , את אבני הבניין היסודיות , את המעיין הראשוני של פחדיו ותקוותיו. הספר מציץ אל אותה תמימות שנייה של המבוגר שכבר התנסה בפירוק המתמיד, בשריפות , במפלות , בשתיקות העקרות. אדם היודע את הניתוקים ואת התהומות זוכה בפגישתו עם הספר לראייה אינטגרטיבית מחודשת.

הלב נשרף. על חורבן לבבי אלך מוכפש. האם אמצא דבר נוצץ ואין. אפר. ככל אפר אפר קר. ואין שום דבר שיידלק או יחיה את אפר לבבי אפילו כניסת האנגלים לא עוררוני. אין לקוות ללבי השרוף. לרוחי כי יקום. נדמה לי כי מוכן אני לקבל כל השפעה שהיא, ללכת אחר מישהו. אני שחיפשתי תמיד את דרכי בחיים, שלא חפצתי להתקרב וגם לא יכולתי עם הזמן, הנני מוכן להיות נגרר אחרי מי שהיא ובלבד שתרגיש. ומלבד שתקרבנה העיניים. ריבונו של עולם מי זה הביאני לידי כך ?

2.לא יקירתי, לא 'אחרים' עוררו אותי והשיבות לתחייה' לא אחרים עוררו בי את החשק לנוד בלילות לבנה אלה, לשכב על הארץ לתמוך את ראשי בידי ולהביט ולהביט במרחק הקוסם, בשדות הרוחשים שם למטה, הנרדמים והמקיצים לקול צעקת ציפור פתאומית. לא עוררו בי את תשוקת הכאב והגעגועים לימים עברו שחיים בי ושנשמעים כמו הד רחוק שעוד לא נבלע בחלל הנעלם, כמו הד צליל פעמוני ערב שרועד עוד באוויר שהולך ונאבד, הולך ופוחת ועוד מעט ואיננו. סיפור אחד ו'אצל' שמו קראתי והוא, הוא שעורר אותי, הוא שלימד אותי שלא כל דבר המושש בידיים ערכו רב. ציפור עברה ותף בכנפיה בגלי האוויר.זזה היה מזמן אבל הנפש כלה אחריה עוד. קוו שמש הבקיע דרך אין מפלט. העבים והוא אחרון היה ודומה כאילו הובלה אישה אסורת אזיקים למרחקים וזה מבטה האחרון, מלא רחמים, אלא צער כאילו ניטלה התקווה האחרונה. ומה אם נחת רגע לאילוזיה להרקם בדעתי כי רק אילוזיה היא. הוי ואבוי כי עם בוא היום מתפזרים הצללים והקסם עובר וגם הצער פג. ואני ממהר כל עוד לילה בהדרו לשפוך שיחי ברשימה זאת.

3. שנית את אביבי. מה חפצי? מה הם חיי המחודשים? שואף אני לחיים בריאים , כפריים. אני חפץ שבגדי יהיו רחבים. ברגע אני פושטם מעמיד את ראשי תחת המקלחת ושרם מים קרים מרעידני ומשמח את כל עצבי. החצר גדולה ורחבה והתרנגולים, ברווזים מטיילים בה . גם שובך יונים בנוי לתלפיות עומד באמצעיתה וסיעה של יונים שאננות מרחפת באוויר וכהרף עין והנן נמצאות אצל המעקה ומלקטות הזירעונים שאתה זורק להן. העדר בא. האוויר מלא געיות פרותיך והשור בעל הקרניים פולס לו נתיב ביניהן. שם מוכן לו אבוסו. סידרת את הכל. הנך נכנס הביתה , אצל חדר הרחצה, בחדר ההתעמלות שחלונותיו פתוחים לרוח. הנך מתעמק ועוד פעם כענן הנד אחרי עבודותיך. הו רגש הרעננות אחרי העבודה. רעננות הגוף והנפש. מה לי יותר מזה?

4. והיום ראיתי סנוניות ששבו לקיניהן גורשו האנקורים, שישבו בהן כל החורף, נכלמו, חפו ראשם של אלה עזי הפנים החוטפים משלחנם של אחרים, היושבים בקניהם לא בנו הם. הבונים חזרו לקיניהם, שב בעל הבית ויגרש את הנוכרים מהסתפח בנחלתו ואני נזכר באודיסאוס. הוי מתי כבר יימצא וישוב אדון הארץ האמיתי, יבוא ויפרוש את כנפיו על נחלתו העצובה והשוממה?

5. זכורני לפני שני חדשים, כשנכנסתי בפעם הראשונה לבית הספר נפק לבי בקרבי. הנה פה המקום, חשבתי, אבלה בון שנה או יותר ועליזות אחזתני, איזה רטט של שמחה. הבטתי מבעדש לחלונות. כל כך הרבה אור מרחק נם כך יפה. הכנרת היפה . הכחול . חשבתי שחלום יפה מקיף אותי. פה אשב. פה אעמיד תלמידים . כמה נעים חשבתיח, לשבת פה ללמד וללמוד. חשבתי שמתחילים אצלי חיים לא רק נעימים, אולם חיים של עבודה. יהיה לי יומן, בו אכניס את כל הרשמים שאקבל מבית הספר. אתבונן לתלמידים, אחדור לנשמות הילדים, אולי אחר כךך יצא דבר מתחת עטי. אשדתדל שעבודתי לא תהיה פשוטה ורגילה כמו אצל רוב המורים.

זכורני : פתחתי את החלונות, לקחתי את פעמון הנחושת ביד והתחלתי לצלצל ולבי נקף. נקף אולי יותר מלשון הפעמון. באו התלמידים לא ידעתי מה לאמר להם. ניגשתי לעבודתי כמו לאיזה דבר של קדושה… ועכשיו רק שני חדשים עברו…

6. חול המועד סוכות סוכות

שכבתי על המרפסת וקראתי בספר השירים של היינה. היה לי כל כך עצוב. ניסיתי לחבר שיר… פתאום באה ל. ומכתב בידה שנתקבלתי כמורה בכנרת. היה לי כל כך עצוב. באוויר היה שקט. סביב שקט עולם, . מי הכנרת כחלולים ושקטים ואני חלש ושוקט. שכבתי נשקתי את היד שהביאה לי את המכתב ולולא קראתיני לאכול הייתי שוכב עוד וחולם חלומות שקטים ועצובים. ובכן אשר פה. חבל היה לו הצטרכתי ללכת, להיות רק זמן קצר כמו מצאתי בסיס תחת רגלי. ולא צר על הימים החולפים, על השנים שתעבורנה.

אברהם וילנסקי מורה. לימד בכנרת שם פגש את לאה מייזל אחותה של חנה מייזל. לימד גם בשפיה, צפת, תל אביב (תל נורדוי) כתב כמה סיפורים. ניסה כוחו בחקלאות וויתר על כך. לאה מייזל הייתה פעילה בויצו ומועמדת של ויצ'ו בכנסת.

אנו נפרדים היום מיוסי. יוסי נשמתו של הקיבוץ כפי שהיינו רוצים לראות אותו. נבון. רגיש . נכון לעשייה.איש שהמוסיקה מתנגנת בתוכו תמיד יחד עם האחריות.
יוסי נולד בוינה אוסטריה. וינה היהודית שוחרת הדעת, הטועמת טעם מר של אנטישמיות אך וינה היוצרת, וינה הפועלית והלאומנית. הוא הרבה לספר כיצד כילד לבית ספר יהודי פגש את פרויד הגדול.הפרופסור הישיש והנער ראו בפלישת היטלר לאוסטריה.הם ראו את ההמונים המריעים לשטן.שניהם גלו מוינה. פרויד הזקן המפורסם , החריף והמר היה לפליט באנגליה, יוסי הנער האלמוני והתמים כחלוץ לארץ ישראל. הוא היה חבר תנועת תכלת לבן .
עם הגיעו לארץ הסיק את המסקנות ומיד התגייס להגנה. הוא היה פועל בעל הכרה. עבד בגאווה.
היה לנוטר ארץ ישראלי ומפקד על 33 נוטרים חברי עין גב שפרנסו את עין גב הענייה במשכורותיהם מאוצר ממשלת פלשתינה א'י.
שנים היה יוסי המוכתאר של עין גב. אז התגלה הקסם המיוחד של האיש. איש השלום. ההבנה.מפקד אחראי הרואה לנגד עיניו אנשים גם בצד העשוי להיות אויבו.ב1944 הקים משפחה שהיתה לו תמיד מקור השראה למה שניסה לבנות בעולם. דגל שמעולם ללא החביא. אהבה גלוייה וישרה.צילה היתה לשותפה הנאמנה, הנחושה, היודעת למשוך חבל ולאפות עוגה, להפעיל אנשים ולשאת באחריות.
יוסי עבר קורס מם פאים בחיפה ויצא למלחמת השחרור עם פלוגה מגויסת לעזור לגליל. הוא השתתף בקרבות גורליים בצפת ובמלכיה. במהלכם נפצע ושב אל חייליו. הוא קיבל על עצמו לסגת ממלכיה בקרב אכזר. ממאה ועשרה פיקודיו 36 נפלו בקרבות. את העובדה הזו לא שכח אף פעם.
עם תום המלחמה היה יוסי נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק סוריה ישראל ולבנון ישראל. ההסכם עם סוריה היה כל כך רע לעין גב שטדי קולק ביקש שלפחות כאן, ביישום ההסכם, יהיה איש עין גב קרוב למוקד. יוסי היה איש שביקש כל חייו לבנות גשרים בין אנשים. דווקא משום כך כשחש בעוול היה ממוקד ונחוש בדעתו.נאבק עד הסוף. כשוועדת שביתת הנשק החליטה להוריד את האון מאדמתה נלחם יוסי להחליף את ראש הוועדה והצליח.
אנחנו קראנו לו וועדת שביתת הנשק כי האיש היה מכבה האש של הקיבוץ. הבין את כולם. בנה כל ימיו גשרים בין אנשים. ניהל את הקיבוץ בשעות קריטיות בענווה שלעתים הרגיזה את מי שראה כמה מחירים לקח על עצמו.
הוא היה איש ביטחון. ראש וועדת הביטחון בעמק הירדן ובתנועה הקיבוצית. ועדה זו היתה לדידו תמיד הזדמנות לקרוא לאנשים . לתת בהם אמון. לדאוג לביטחונם אך לשמוח בצמיחתם.
הוא היה מרכז ענף המדגה בעין גב. יצא לקורס מג'דים . היה מג'ד בגדוד מילואים אך אז קיבל על עצמו תפקיד קשה מזה: מרכז המשק של עין גב אחרי הפילוג. חמש שנים בהן היה צריך לטפל בפצע הגדול שהשתקף בכלכלה, בניהול . המתח היה גדול הרגישות של החברים ואדישותם היו חומרים מסוכנים בהם טיפל בענווה ובהבנה יוצאי דופן. הוא לא עמד בפודיום המנצחים. טיפל באבל של הציבור ברוך ובתבונה.באיכפתיות לא מובנת. אני זוכר את התמונה איך הכל גועשים ורוגשים סביבו והוא עם הסיגריה הנצחית מצדיק את כולם ומפרק את מרעומיהם. אם היה מפאיניק
אמיתי בעולם זה היה יוסי. לראות את הדברים בתמונה רחבה. לדאוג לאנשים בתוך התמונה . לא להתבייש בפשרה. לנסות למצוא את הלב של הדברים מסביבו יוכלו היחידים לחיות. אך הוא היה טהור מכל המחלות ששורבבו לתוך המפאיניקיות. השררה, המניפולציה, הסלחנות כלפי אי הצדק.
כשנפטר הבן יאיר בסרטן הוכתה המשפחה מכה נוראה. דומה היה שהלב לא יוכל לשאת זאת. האהבה היתה המרפא היחיד. היופי היה המחסה היחיד.
יוסי היה למרכז ענף הבננות, הגזבר וללא שכח לציין כי עבד גם בחדר האוכל.
אחרי כניסתו למסעדה ושיבתו למזכירות היה שנים המוכתאר של המסעדה. דואג לארח את האורחים.טיפל במדריכים. העניק למסעדה מותג היסטוריוני לא צפוי. יידעו כי לא רק אוכלים דגים אלא נפגשים עם ההיסטוריה נעימת הסבר.
עד סוף ימיו טיפל באנשים. כעס על קיפוח. דאג לחבריו הוותיקים. הוא ראה את גלגולי הקיבוץ והאמין כי אסור לאבד את הגרעין האנושי.

באמצע חייו סבל מכאבי ראש קשים. בתאונת דרכים קשה נפצע אך החלים. כשכבה פתאום לנגד עיננו חשבנו אולי יקרה עוד פעם מין נס כזה ונוכל לשבת בחדר האוכל ולנתח את הקרבות של 1948 ואת השלום שיבוא.

יש להניח כי שם למעלה יש בעיות. צריך גם שם לפתור סכסוכים.גם שם יש ללוות אנשים במצוקה. נראה כי קראו לו משם.

הוא הותיר אחריו ירושה ענקית מטענים עודפים של אהבה לאחות ולמשפחה המורחבת,לנכדים לבנות ולצילה . וכל אלה החזירו לו אהבה בשעות הקשות וטיפלו בו במסירות. כאן המקום להודות לאנשים בבית הסיעודי שראו אותו במורד חייו ועמדו עמו בחזית האחרונה.

לנו חבריו ואוהביו יהיה יוסי פנינה בזיכרון . כל אחד מאתנו הרי בטוח כי הוא היה הידיד האמיתי של יוסי. והוא לא היה מכחיש.
מוקי צור

יום העצמאות

מלחמת העצמאות מתוך הרצף של ארץ ישראל
מלחמת העצמאות מתוך רצף השואה
מלחמת העצמאות מתוך הרצף של הציונות.

ארץ ישראל בתוך משחקי המעצמות ההימור על גרמניה של הערבים
איך ניצלנו? הבריטים מחליטים לוותר על האימפריה
המלחמה הקרה ובעיית מלחמת העולם השלישית

משטרים ערביים בפרספקטיבה עולמית נפט, דרכים להודו
דה קולוניזציה: סוריה מצרים
במערב : שקר הציויליזציה המערבית כאחראית על הקולוניאליזם
אמון כי שחרורן של אומות פוליטיות זה סוף הסיפור: ההגירה, התלות הצורך לקבל אחריות עולמית
במזרח : שקר המשיחיות הטוטליטרית. האמונה במשיחיות מולידה כניעה לטוטליטריות
העם היהודי חייב דמוקרטיה

עם יהודי באבל
חוסר האפשרות לחזור הביתה
אובדן המנהיגות המבוגרת

האם אפשר לבנות ציויליזציה על עקרונות חדשים : מלחמת העולם הראשונה והשנייה
ציונות ותנועות הנוער לוקחים על עצמם את האירגון

ראיית מצב ציונית : המצוקה יכולה להוליד כוח
הכוח חזון. האם להפרד מהאומות או להכנס למשפחת האומות
האם יש סיכוי ליצור קונפליקט פוליטי בעל פתרון מדיני
בן גוריון : הרגע המיוחד:לראות את מצב הכוכבים ולסמוך על כוח לאומי
ניסיון לא להיות מובסים

הרגע המכריע הערכתו של ידין והערכת גלילי
הערכות מצב אמריקאיות ובריטיות :
אי ידיעה עד כמה החברה הישראלית היא כבר חברה פוליטית
רגעי משבר במלחמת העצמאות

לפני ששים שנה עמדו במקום הזה חברי עין גב למפקד זיכרון .
היו שהסתירו דמעות היו שלא.
חגיגת עצמאות לא התקיימה – רק אבל.
הם היו צעירים וצלקת המלחמה היתה חתומה על פניהם
הם ביקשו בלבם להיות ראויים להולכים
להיות אחרונים למלחמה וראשונים לשלום
לקיבוץ הגלויות, לחברת צדק וחירות.
עתה אנו כאן עם רב. דורות על דורות בכל הגילים
מכל פינה בעולם ובארץ
אפילו כסאות הבאנו, רמקולים ואת מיטב הטכנולוגיה.
זוכרים כי לא נמצאו תשובות לכל תמיהותינו כי לא תמיד נמצאנו ראויים,
למרות קיבוץ הגלויות , למרות מפעל הענק,
זוכרים כי השלום נותר אתגר
והצדק תובע מאבק ארוך.
אך מלווה אותנו זיכרון דמותם של הצעירים שביקשו לחיות
לאהוב, ליצור,
שביקשו את האופק הרחוק ואת התלם הארוך
את החוף ואת השער .

עמק יזרעאל
עמק בעל הדים תנכיים דבורה ואבינועם
גדעון
אליהו הנביא עם אחאב

חלוקת האדמות בארץ מתקופת ביזאנץ ומסעי הצלב נקבעו גבולות החלקות אך האדונים השתנו
לעתים ארץ הפלחים לעתים הרועים.
שער למדבר גבול הבדואים
תלוי ביציבות השלטון.
האוכלוסיה בארץ לא השתנתה כ400 שנים נכנסים ויוצאים
ב1516נכבשה הארץ על ידי האימפריה העותמנית
המאה התשע עשרה שינויים באימפריה. השלטת סדר חדש.
במקום שלטון מקומי שלטון מרכזי
אדמות של השולטן
גיוס לצבא של בני בעלי קרקעות
שלטון על ידי פקידים מרכזיים והענקת קרקעות למשפחות של פקידים כאלה (גובי מיסים)
משפחת סורסוק משתלטת על העמק
הנסיון הגדול להפוך את העמק לאסם החיטה של הארץ 1871
הכישלון של משפחת סורסוק מטעמי ביטחון וחוסר השקעה
סלילת רכבת העמק 1905 הרכבת הגרמנית
שינוי במעמד הקרקעות אדמות וואקפ בגלל הרכבת הקדושה

מהפכה בטורקיה : כל הקולות הקודמים עולים. בדוים. פלחים. לאומנות ערבית ויהודית.
משפחת סורסוק מציעה את האדמות למכירה.

חנקין סוחר הקרקעות המובטל מגיע להכשרת היישוב
התארגנות השומר בכפר תבור החייל לשעבר והמורה ארליך קורא לעלות ולשמור על המושבה
קניית מרחביה יק'א לא רוצה
אנשי השומר מגיעים למרחביה
הקבר הראשון במרחביה : מפגש בין המבצר הצלבני לבין סתת מבצלאל
מאורעות מרחביה
הגיבור יגאל
התאבדות של בתיה מיטלמן

מלחמת העולם הראשונה ומפעל חיתוך העצים באבדן הפחם
במרחביה טייסי גרמניה
קרב ארמגדון מגידו וסוף הימים.

משא ומתן מחודש על רכישת העמק
מי ישא בהוצאות