שער הגולן חומה ומגדל
השיטה. המסורת של בנייה מעץ. המאורעות במשך ארבע שנים אוכלוסיה היהודית הוכפלה
חיפוש אחרי שיטה בעקבות כשלונות. תל עמל נסוגה חזרה לבית אלפא. מדוע יש חומה. גדר מסביב בטווח רימוני תבערה. כמה צריפים מגדל רב קומתי ובו מקומות דיור. פרוז'קטור ומנוע להפקת חשמל. אדמות עמק הירדן. ההתיישבות בעמק תוך כדי וויתורים הדדיים. לכן מתח גבוה בין הקיבוציחם בשאלות אדמה. אדמותת צמח מחולקים בידי הבריטים לאנשי צמח. מתחילים לקנות רצועות רצועות. כל חלקה צריך לקנות כדי להשלים את התמונה. במקרה של צמח חלק מהאדמות מצריות, חלק של בעלים שונים ומגוונים. עין הקורא הוסיף קצת כסף לשם רכישת אדמה של ערבי חולה אנוש מפחד שימות ויצטרכו לנהל משא ומתן עם 11 יורשים. אנשי עין הקורא באים לבית זרע שכבר היתה ונכבשה על ידי השומר. קרן ארלוזורוב הוקמה אחרי רצח ארלוזורוב. פועלים תרמו לה וגם כסף שהגיע בדרכים שונות מגרמניה. יום אחד יצאו כל האוכלוסיה של העמק להשתתף בעלייה על הקרקע של מסדה ושער הגולן. אז כבר ידעו כי תכנית פיל באוויר ויכול להיות שיחלקו את הארץ היה חשוב לממש את הבעלות על הקרקע שנרכשה ולתת גם מקום למתיישבים בפוטנציה שחיכו לשווא למקום ההתיישבות. בשלב הזה חומה ומגדל היה מפעל משותף של הבריטים והיהודים. כבר היה חוק למניעת ניצול של אריסים וחובה להעניק להם אדמה אלטרנטיבית אך רוב האדמה בעמק היתה בלתי מעובדת. היו לחצים משפטיים נגד הענקת אדמה ליהודים. לכן האדמה נקנתה על ידי היהודים מערבים שרק אחזו בה כמה שנים. נולדו תאומים בעמק אחרי וויכוח פנימי האם עוד פעם לא לקחת את האדמות למשקים הוותיקים.
חומה ומגדל שיטה צפופה של מגורים בעיות קשות כדי לשמור על חיי היחיד. פרימוסים למכביר אך תמיד חיי תרבות ולימוד, ספרייה, וחדר תרבות. הקושי הרס החומה כדי להתחיל לבנות יצר נוסטלגיה מיידית.מאורע מכונן שיצר תחושה של עולם שהתחיל. ימי בריאה הנותנים תקווה לאחרית הימים.
ב1939 נגמרה השיטה: הבריטים הודיעו כי הם צריכים לאשר כל עלייה על הקרקע. אז החלה השיטה להיות שיטה נגד הבריטים. דן ודפנה היו היישובים האחרונים בשיטה הקלאסית. לאחר עלייתם על הקרקע החלו להקים את חומה ומגדל בלילות כדי שהבריטים יעמדו בפני עובדה.
נדמה כי הנקודה האחרונה שהוקמה בשיטה שלן חומה ומגדל היתה קיבוץ האון אחרי קום המדינה. מכיוון שהיה זה בשטח המפורז ועל יד הקיבוץ היה כפר ערבי סמרה. העלו את החומה והמגדל על סירות ועלו על הקרקע מן הים . רק ב1951 בעקב תקריות גבול הוחלפו אדמות. נוקייב היתה תחת שילטון סוריה כמו חמת גדר וסמרה גורשה אל מעבר לגבול.

קראתי בצער את הכתבה על תנועת הבוגרים של השומר הצעיר. איך קורה לנו כל פעם מחדש שאנו מרפים את ידינו במו ידינו? זו היתה אחת הטרגדיות שליוו אותנו כל השנים: פגענו באנשים ובניסיונות הכי יקרים ותמיד מתוך רצון טוב וחרדה למפעל. סילקנו מתוכנו אנשים חולמים מתוך חשש שיבולע לטהרת הרעיון או ליעילות המפעל. חילוקי דעות היו לתהומות אנושיים.
יש הטוענים קונפליקטים חושפים אמיתות, מונעים הסתרות וחשאיות שווא. אסור להשאיר דברים מתחת לשולחן. אולם כמה פעמים נוכחנו שהקונפליקט מוליד שמועות, בונה ידיעות שווא, סוחט לשד אמת. זה קורה לנו כל הזמן. מי יכתוב את סיפור ההחמצות והמחירים שהולידו מצבים אלו? כהיסטוריון, אפילו כהיסטוריון חובב יכול כל אחד לבחון את הצלקות של תהליכים כאלה דווקא אצל אנשים קרובים, אוהבים ושותפים.
תנועות כשלנו הבונות כל הזמן על הזכות להתחיל מפעל רגישות מאד כלפי תהליכים אלה משום שהאחים הצעירים מעוררים קנאתם של הנושאים בעול הבוגרים ובעלי החלומות מאיימים ולא פעם גם נוטים לזעזע את המערכות של הממשיכים.
תנועות הבוגרים ותנועת הבוגרים של השומר הצעיר בחיתוליהן היו צריכות להיפרד מצילה של התנועה הקיבוצית במשברה. להתחיל ממקום שייתן להן לצמוח בלי הריביות המצטברות של מפלה פוליטית ואובדן התנופה ההתיישבותית. הן היו צריכות להתייצב מול ישראל החדשה לא בעזרת הזיכרון שנצבר אלא בעזרת התחלה חדשה ועקרונית. השאלה היתה ונשארה האם הדפוס הוא של רצח אב כמו שהאמינו ראשוני השומר הצעיר יחד עם פרויד או בעזרת שיכרון של ברית חדשה שכל כוחה הוא בחזרה מתמדת אל חווית ניתוק חבל הטבור. ניסיונות חינוכיים רבים במהלך תולדותינו לשמירה על טהרת הנתק כשלו כשם שכשלו הניסיונות לכפות חיבור בעזרת אורטודוקסיה לוהטת ככל שהיא ריקה. הדבר ניכר בתוך הוויכוחים הפנימיים של הקיבוצים על זרמיו כל השנים .
מתוך התבוננות של זקן אני יכול להעיד כי תנועות הבוגרים לא נכשלו בכל אלה. הן ידעו יפה לחפש שותפים במקורותיהן של התנועות , באנשי התנועה וכוחה. הם חשו אחריות כלפי בני הקיבוץ והעניקו להם פרספקטיבה המאפשרת לא להשתעבד לסוציולוגיה של הקיבוץ , לנטיותיו לכבות העפלות חינוכיות ורוחניות על ידי שמירה עצמית כחברה כפרית פריפריאלית. הם העניקו אפשרות ליצירת חברותה של מחנכים שבצמיחתה יכולה היתה לשוב אל הקיבוץ ובניינו. כבר לא בתחילתה היא צריכה לקחת על עצמה אחריות ולבנות בקיבוץ המשכיות שהיא התחלה, התחלה שהיא המשך. בנתונים החברתיים , הכלכליים והמדיניים במדינת ישראל זוהי מטלה לא פשוטה. גם בקיבוץ הבוגר חילוקי הדעות על מה צריך לעשות בנתונים הנוכחיים אינם פשוטים. זרמים שונים ותפישות שונות לא רק של הרצוי אלא גם של המצוי לא צריכים לטשטש את השותפות האמיתית, את החברות את ההערכה לעשייה . אסור לה לרפות את ידיהם של העושים. גם בתוך תנועות הבוגרים יש חילוקי דעות ואיך לא? כל קבוצה בונה את זהותה , נמצאת בגזרה אחרת , נאבקת פנימית עם בעיותיה. יש מקום לבדיקת תיבות ההילוכים ותיבות האילוצים אך לא מתוך הפצת שמועות וקרבות בין שותפים.
המהלך במקומות יישוב רואה לעתים קרובות חורבות בצד ארמונות. אני מציע לבדוק איך זה קורה. ברוב המקרים יתברר כי סכסוכים בין יורשים הם הבונים את השיתוק ואת ארמונותיהם של עורכי הדין. בחינוך קרבות כאלה מעוררים את הרצון להיתלש או ליצור מיתוסים. בריקדות נגד החדש יחד עם תנועה לשחיטת רעיונות.
המערכה מספיק מורכבת. הטלת בוץ לא תבנה אפילו חושה אחת להימלט אליה.

תשוקת חלוצים

רייכמן הגיע ישר מהאינתיפאדה השנייה לחקר המסורת החלוצית. המצב הפרדוקסלי של המפעל הציוני בראשית ימי הטרור החדשים עורר אותו לשאול על המסורת הזו ושורשיה מתוך רצון לשחרר אותה מתלות באינטרסים כלכליים או פוליטיים. מצרכים נשקלים במאזני ניצחון או תבוסה לתשוקה להסרת קליפות הגולה שככוחה בכך שאין היא מותחמת ונשקלת אלא נעשית מתוך דחף קיומי שאינו נשקל במאזנים אנליטיות רגילות. לא של כלכלה ולא של פוליטיקה. להבין איך קרה שלמרות ששיקולים פוליטיים, כלכליים, אינטרסנטיים גלויים לא הצליחו לגבור על הרצון להמשיך להיאבק על חזון שלא היה נראה כי הוא בר מימוש .
ספרי היסטוריה תמיד מגלים יבשות חדשות במפות ישנות. הן מגיחות באופן מפתיע מתוך המובן מאליו. משום מה הן קשורות תמיד להתעוררות של חידות במצב המתקיים בתקופת פעולתם של ההיסטוריונים. היהודים הצרפתים בזמן המהפכה גילו כי היהדות מדברת בלשונו של רובספייר. אנשי הבונד ראו ביוצאי מצרים מרד פרולטרי, פרויד גילה במשה את אדיפוס ועוד ארוכה הרשימה. יש שעשו זאת באופן שאכן גילה מחוזות חדשים בישן . הם מגלים בעבר מרתפים חדשים ועמודי תמך בלתי ידועים הנחשפים משום שההווה העלה אותם לבמה, לא כמרתף ולא כעמוד תמך אלא כחלון ראווה. ויש כאלה שכפו עצמם על האירועים שהיו ויצרו מצב שבו ההד גדל והקול עצמו שותק. בכל מקרה ההווה פותח שערים מיוחדים לעבר כשם שהוא מפנה עצמו אל אופק חדש .
ספרו של רייכמן על החלוצים מדבר על החלוצים כמקשה אחת. ואכן מזווית הראייה של היום הם נראים בעיננו כמקשה אחת. הדבר נובע מתוך כך שחלק גדול ממחלוקותיהם נראה קצת חלוד לנוכח התמורות הכל כך דרמטיות שאירעו. אנו מדברים עליהם כמו שמדברים על החסידים או על יוצאי ספרד בהכללות המסרבות ללקבל את ריבוי התורות והמחלוקות.אך אם מדובר על חוויות כמו שעליהן מדבר רייכמן בכל כך הרבה פירוט מלומד , החלוצים היו בעלי השקפות מגוונות , מוצא שונה, חילוקי הדעות היו רבים, ואופיים האינדיבידואליסטי למרות שהאמינו ביחד יוצא דופן לפחות בתקופת העלייה השנייה.
ברל כצנלסון ודב סדן עסקו פעם בשאלה האם שני האחים ישראל ואליעזר שוחט יכולים בשוני ביניהם להקיף את המתח של אנשי העלייה השנייה . האחד כריזמטי, פוליטי, השני נזירי, מסתפק במועט, פוריטני. והרי אם בין אחים גדול כל כך המתח מה נוכל לומר על אנשים רחוקים כמו ברל כצנלסון ובן גוריון שמצאו עצמם באותה חזית ואנשים כמו אליהו גולומב ומניה שוחט הכל כך דומים שמצאו עצמם בחזיתות נוגדות?
המפעל של רייכמן דומה במידת מה למה שחולל מרטין בובר בקורות החסידות . בובר העמיד את החסידות על סיפוריה ולא על תורותיה . ההיסטוריונים טוענים כי התורות קדמו לסיפורים והיו להם ליסוד . אך בובר עשה זאת לא מעט בגלל תורתו האנתרופולוגית העומדת על חוויה פנימית ודיאלוג , על החברותא ושחרור מכבלי חוק ונוהג. גם הכרתו המוסרית כמנהיג ציבור הביאה אותו לגילוייו התרבותיים . היסטוריונים של החסידות אמנם כפרו בדרכו אך הוא טען כי היסוד של ההנחלה מחייב לא פחות מאשר דרכי ההתהוות.
המודעות לנקודת המוצא בהווה לחיפושינו אחרי העבר יכולה להביא עמה גילויים ולהיות פורייה כמו שהיא יכולה להפוך את ההיסטוריה לאידיאולוגיה פשטנית המחפשת בעבר העתק הפותר באופן קבלני את חידות ההווה .רייכמן לא עושה זאת. הוא מדגיש כי החזון החלוצי ניזון ממקורות עמוקים יותר ממה שנראה בתיאור הצרכים והמצבים בפניהם עמדו היהודים במאה העשרים. גילוי יסודות חדשים בהוויית הגלות וגילוי מימדים חדשים בארץ ישראל עומד במרכז החוויה החלוצית. הגלות התגלתה כמאותתת חורבן והשיבה לארץ מהפכה חברתית עמוקה ושתיהן לא צוירו רק על ידי ההיסטוריה היהודית אלא היו פרי דיאלקטי של האמנציפציה היהודית. היא נשענה על הרצון לשוב לאדמה שהחל ברוסיה ובסרביה ביוזמת משכילי היהודים, היא נשענה על כך שהיהודי היה לחייל מגוייס בצבאות השונים עוד לפני שהקים את השומר ואת המחתרת. היא נשענה על כך שנפרצו המערכות הקהילתיות היהודיות על ידי עולם המדינות שלא הסכימו לשחרר את היהודי מחובותיו האזרחיות לפעמים תוך כדי הענקת זכויות ולעתים בהתעלמות מהן. בגלות היה הד לתהליכים של חורבן היסטורי שהיה מלווה בסימפטומים גוברים והולכים של חורבן קיומי.
רייכמן מכניס את כל המאוויים, את כל הדורות ואת כל דברי בני הדור לסד אחד ובכך הוא קורא נכון את מאוויי החלוצים לראות עצמם חלק מעולם שלם שצריך לבקוע מתוך הכרת השבר. אין הם יכולים להסתפק בהדחקות העבר, באידיאולוגיות שכיסו ודחפו רבים לשקר עצמי. אך כל אחד מהחלוצים בחר לעצמו גבולות משלו להתנסות הגבולית שבחר. הרצון לברוא עולם שלם שאינו דוחה לעתיד מעורפל ולא שב אל עבר רחוק, שלא מסתפק בהווה סוער ככל שיהיה וחי בתשוקה, בתנועה להגשמה מלאה של מה שחוצה שדות אך מצוי תמיד במרחק מן האופק. אך הוא לא היה מנותק מאופק פוליטי חברתי, משיקול תבוני ומחזון אוטופי. מהפכת השפה, העבודה, החברה האמנות, האהבה היתה מהפכה אחת שנישאה על ידי אנשים שהאמינו כי כל העול מוטל עליהם וחלוקת העבודה שהתקיימה ביניהם כשאחד פועל נפלא אך מדבר קצת אידיש, האחד מדבר רק עברית אך טוב יותר בנאומים ובצעדים פוליטיים מאשר בטיח של קירות או בזיפות של מחנות.
רייכמן הציג נכון לדעתי שחלק חשוב מהמהפכה החלוצית קשור לארוס. אמנם יש שוני גדול בין המשתתפים במהפכה זו. לא דומה האהבה של החלוץ לאישה לברית בין החלוצים, לברית בין החקלאי לשדהו, בין חבר המפלגה להכרעות המפלגה המלווה אותו, בין התלמיד לעברית המחפש מילים חדשות ליום העבודה וליום החג. גם הסברים שונים לקשר המחודש בין השותפים מכל מיני יחידות.

אישה אל מול כינרת/מוקי צור
מוקי צור, חבר עין- גב נחשב להיסטוריון של התנועה הקיבוצית, חוקר תולדותיה וערכיה.
מתחת לעץ אגוז הצופה לכנרת עמד שולחן פלסטיק לבן ומסביבו המולת-פלאים של משפחה. בראש השולחן ישבה המלכה הישישה והמחויכת מרגוט זינגר. לא היה לה כתר. על פניה ראו שעברו עליה חיים שלמים, עם צער אך גם עם סיפוק. היא כבר חצתה את גיל 90 והייתה חלשה. מדי פעם הייתה מספרת איזה סיפור קצר לנכדיה שלא עייפו מלשמוע. הסיפורים שלה לא כללו תביעות נסתרות או הטפות מוסר. את המקום הזה הקימה במו ידיה. זו המשפחה עליה גאוותה. זה הנוף לו היא שייכת. היא לא מנהיגה ואין לייחס לה תגלית יוצאת דופן אך סיפורה הוא סיפור של אישה יהודיה שביקשה לעצמה ולבני דורה דרך. אפשר לומר שהיא אישה המגלמת את הציונות במיטבה. אני רואה בתמונה הזאת לחוף הכינרת את תמונת הפרידה מהאישה שחייתה בקיבוץ עין- גב מיומו הראשון של הקיבוץ ועד ליום מותה.
נעורים של מצוקה וערגה
מרגוט זינגר לא הייתה שייכת לטיפוסים הידועים ביהדות הגרמנית, בני- משפחות שהיו בטוחות ברווחתן ובשייכותן לגרמניה הוויימארית ונפלו לתהום עם עליית הנאצים לשלטון. בכל צמיחתה מן הילדות היא באה מהצד של המצוקה. משפחה ענייה. אבא שכנראה ידע שקיעה באבטלה ובקלפים. מחלה. הוא נפטר בצעירותו בגיל 42. אימה, כבדת שמיעה, נתנה את כול נשמתה במלחמתה על קיומה ועל קיומם של ארבעת ילדיה. בת שתיים-עשרה הייתה מרגוט כשנתייתמה מאביה. שלחו אותה לעבוד אצל הדוד כעוזרת בית ותלמידה. הדוד היה אמיד, סוציאליסט וציוני. אצלו בבית למדה שיש בעולם פלשתינה – נקודה ארכימדית העשויה לחלץ אותה. אך בינתיים נמלא ליבה געגועים לאחיה שעבר להתגורר עם המשפחה. נדדה עמם מבית לבית. מדירת גן מתפרקת לדירת מרתף טחובה. תמיד צפוף, תמיד במצוקה, אך במאור פנים. למדה פקידות וחלמה לעלות ארצה דרך תנועת הנוער. אמנם קיבלה גיבוי בבית, אך לא מהאח הבכור והאהוב שחלם על הסימביוזה היהודית-גרמנית, דיבר על גתה, עישן סיגרים קובניים ולגלג על שיגעונה של הציונות. הוא היה האח שנספה בידי הנאצים. מרגוט דחתה את השקרים החברתיים של

הבורגנות היהודית בברלין, אך לא עשתה מן הסתירות שהתגלו השקפת עולם פילוסופית או מרד קיומי עתיר כאב. כשעלתה ארצה ב 1936 הייתה צעירה תרבותית. הכירה בצורך לכבד את היינה ומוצרט אך לא היה לה זמן וצורך להפוך זאת לפולחן. מצוקתה הכלכלית בברלין הפכה לניסיון מועיל כחלוצה בארץ ישראל. היא הייתה רגילה למצוקה. למרות זאת תבונת חייה העמוקה לא הפכה את המצוקה לאידיאל. היא לא הייתה סגפנית. היא בקשה לעצמה חיי שמחה, אתגר ותחושת ערך.
ויכוחים ופשרות
הקבוצה המייסדת של עין-גב החלה את דרכה בארץ כקבוצה של סטודנטים מגרמניה שמצאו עצמם מחוץ לאוניברסיטה ולמוסדות אחרים. אחד למד בפקולטה לרפואה, השני פליט האופרה של ברלין וכך גם האחרים. צעירים בלא מסגרת תנועתית ובלי יעד מוגדר להמשך חייהם. הם ישבו בנחלת-יהודה כקבוצת פועלים וחיכו לפתיחתו של חלון הזדמנויות בא"י. הוויכוחים בחבורה היו סוערים. רבים עזבו כשמצאו עבודה אלטרנטיבית. לימים הצטרפו, לחבורה המידלדלת, בוגרי תנועות-נוער יהודיות מגרמניה. אלה כבר ידעו מה הם רוצים: קיבוץ. אך לא ידעו של איזה זרם, מה יהיה אופיו והיכן יקימו אוהל. בכל השלב הזה מרגוט לא הייתה. חברת 'קידמת כנרת' הייתה חברה שהמציא יהודי גרמני קלאסי: גם אורתודוקס וגם סוציאליסט, גם ציוני וגם פקיד גבוה בממשלת בוואריה. עם עלות הנאצים לשלטון הגיב באופן אופייני ליהודי גרמניה: החליט לתבוע את פון-פאפן לדין. כגרמני גאה החליט שפון-פאפן 'לא היה בסדר'. הוא קיווה כי החוק והסדר הגרמניים ינצחו ויגברו על הברבריות שלפתע השתלטה על כולם. היה זה הוא שהגה גם את הרעיון להקים מושבה ליהודים עשירים מגרמניה בישראל. אחרי לבטים נבחר מקום בחוף המזרחי של הכנרת. באותו הזמן ניטש ויכוח קשה בקבוץ המאוחד: האם להרשות הקמת ישובים של יוצאי גרמניה? הקיבוץ המאוחד דגל בקיבוצים מעורבים. העברית הייתה צריכה להיות המכנה המשותף. אך התגלו קשיים רבים. השוני בין חלוצים ממזרח-אירופה לאלו מגרמניה היה גדול. לבסוף הוחלט להרשות, כמקרה מיוחד ויוצא דופן הקמתם של כמה קיבוצים של יוצאי ממרכז אירופה. באשר לעין גב הוחלט כי כאן יהיה כור היתוך קלאסי. מערב אירופה ומזרחה, חלוצים סתם וחברי תנועות-נוער יקימו את הפרויקט בעבור חברת 'קידמת כנרת' ויקבלו בתמורה כמה מאות דונמים. אלא שחברת 'קידמת כנרת' פשטה את הרגל. חלק מחוות ביתניה שהושכרה על מנת להכשיר את אנשי הקבוצה לעלייה לעין גב נשרף על ידי הערבים במאורעות. הידיעות הגיעו לגרמניה והיהודים האמידים החליטו כי פלשתינה אינה בטוחה. האדמות נמסרו לקרן הקיימת. המפעל כולו נמסר לאחריותם של החלוצים הצעירים.
מצוקה וריקודים
מרגוט לא הייתה מעורבת בוויכוחים הללו. היא הגיעה מן האוניה היישר לחוות-ביתניה. שם בחווה רוכזו הייקים של הקבוצה. מישהו מהחברים במקום הזמין אותה. איננו יודעים מה הוא חשב אך היא חשבה כי היא רוצה להיות חופשייה. להיות חופשייה בביתניה משמעו לחיות במתח גבוה. להתרגל לעבודה בלתי נגמרת במטבח. לשאת את העובדה שהיא 'טירונית' ואינה מאומנת ברטוריקה המקובלת. להיות אכולת 'פורונקלים' ועקיצות ולפגוש כל בוקר חולדות מקומיות ליד חבית-המים במטבח. אלא שמרגוט התגברה. כנראה גם בשל מציאת אהוב שהפך לבן-זוגה לחיים. כך הגיעו הימים המיוחדים של העלייה לקרקע. הקמת החומה והמגדל. פעמיים. פעם אחת במשכן הזמני וכעבור שנה במשכן הקבוע. צריך היה לנהל מו"מ עם הערבים, עם הבריטים, עם המחלקות השונות של הסוכנות היהודית שרבו ביניהן מי בעצם אחראי על המקום. המדינאים חשבו שזה חשוב. הכלכלנים אמרו שזה בלתי אפשרי. המחלקה הגרמנית שהוקמה בסוכנות היהודית נכנסה בסופו של דבר לעניינים. כל הדיונים הללו, הקטנים והגדולים, התנהלו במטבחה של מרגוט. שם, במטבח עם ה'מקררים' שהיו למעשה מי-כנרת, היא נשאה את כל הרגעים המביכים, הקשים והנהדרים. תגובת החבורה למצוקתה ברגעים האלה הייתה בהומור, בשירה ואף בריקודים. מרגוט התבלטה אז וכל ימי חייה בחיוניות נפלאה. אהבה לספר סיפורים. לשמוח. לא נתנה למצוקה להשתלט עליה. במיוחד כשהלחצים היו כאלה של אקונומית שאין לה במה להאכיל את החברים. גם כאשר הצלחות לא הספיקו לאורחים ולחברים בליל הסדר. היו לה ימים קשים ביותר, ימים של אבדן אמון. כשעלתה אימה לארץ, חברי הקיבוץ לא קיבלו אותה. לדעת החברים לא אפשרה דלותו של המקום לקלוט את האם. מרגוט לא סלחה על כך כל חייה אך החליטה לבלוע את העלבון והכעס וללכת קדימה.
הולדה בבדידות
תקופת עבודתה בבניין כתפסנית ורצפת הותירה בה חותם של גאווה. היא השתתפה בעבודת-הבניין של הבתים הראשונים שנבנו בקיבוץ. אלו היו בניינים סטנדרטיים שתוכננו לבנייה בכול הארץ. חדרים של שנים עשר מטרים מרובעים. סביבם היו אוהלים וסוכות, סככות ומבנים מוזרים, אך בתי הבטון נבנו בתכנון קפדני שסתר באופן מוחלט את הדלות ואת הנוף החשוף. בשנת 1940 נולדה דינה, הבת הראשונה של מרגוט. בזיכרונותיה המאוחרים כתבה מרגוט: "ראשי וראשו של דוב (דוב זינגר,בעלה) היו בעבודה ובחברה. היה נראה אז כי לגדל תינוקות במצב הדיור, האוכל וההיגיינה היה בלתי אפשרי. ביומן הקיבוץ כתבה אחת החברות כי עוד לא הגיע הזמן ללדת ילדים. כבר היו כמה ילדים בחצר הקיבוץ והקשיים נראו באופן ברור. העבודה הקשה גרמה לי הפלה. אך נכנסתי שוב להריון. שבועיים לפני הלידה נסעתי לבית החולים בעפולה, ברכבת העמק,כדי לחכות לשעה הנכונה. לא הייתה אפשרות לחכות בעין-גב. שבועיים גרתי בעפולה בצריפים שיועדו למקרים כאלה. יום אחד הרגשתי שזה מתחיל. שכבתי בחדר הלידה ארבעה ימים. כבר רצו לנתח אותי אך לא ניתן היה להשיג את חתימת בעלי שהיה בעין-גב. גם לא היה טלפון בקיבוץ. שכבתי עם כאבים אך לא צעקתי או בכיתי כי זה לא היה נאה לחברת קיבוץ. לידי ישב רופא צעיר שלא ידע מה לעשות. הוא ישב וקרא בספר גדול וחיפש פתרון. אך הסוף היה טוב. בתי הגיעה לעולם." מרגוט לא הסכימה עם כול דפוסי החינוך הקיבוצי. הייתה הערכה לסמכותם של אנשי המקצוע ובמיוחד הרופאים. המטפלות פעלו על-פי הספר של ד"ר נסאו. מרגוט התנסתה בנוהג הקשה של ההנקה המשותפת – אמהות הניקו תינוקות שלאמהותיהן לא היה חלב. במשך השנים נחשפו יותר ויותר התנגדויות לשיטת החינוך אך אז כבר נבנתה תשתית אחרת לחיים המשפחתיים.
הלוחמת והאימא
בימי מלחמת העצמאות הייתה מרגוט בין החברות שנשארו בקיבוץ והשתתפה בקרבות. חברי עין-גב התפצלו: לוחמים ואמהות מטפלות בילדים אשר פונו לקיבוצים אחרים ואח"כ לחיפה. הפיצול גרם לפצע גדול. אמהות נאלצו לבחור בין פרידה מילדיהן לבין פרידה מהקיבוץ ומהלוחמים. הקרבות בעין- גב היו קשים והיו גם נופלים. הלוחמים והאמהות עם הילדים חשו בכאב ובחרדה אך אסור היה לדבר על כך. מרגוט שנמנתה עם המפקדים נפרדה אז משני ילדיה ומאימה שפונו ונשארה בקיבוץ כדי להשתתף בסערת הקרב. תמיד חשה אשם על שנטשה את ילדיה ובהם ילד בן שנתיים. חרף הניצחון במלחמת העצמאות, המצוקה הייתה גדולה. עין- גב שלחמה כמעט לבדה ואפילו הסתערה בכוח חבריה על הר הסוסיתא, מקרה יחיד בו קיבוץ לא רק הגן אלא גם תקף, נשארה אחרי המלחמה כמעט באותו מצב אסטרטגי כמו לפניה – בודדה במזרח הכנרת ומעליה – רמת הגולן. האזור הוכרז שטח מפורז. הקיבוץ היה הרוס מההפגזות. המתחים היו גדולים. הפילוג הפוליטי החל נוגס במורל של החבורה.
ניצחון ושכול
בימי הפילוג (בתנועה הקיבוצית)היה למרגוט ברור באיזה צד היא עומדת: יחד עם בן זוגה דוב החליטו שאת המקום ואת בן- גוריון לא עוזבים. הקרעים החברתיים בין המתפלגים היו מרים. העזיבות היו רבות והציפייה לחידוש פני החברה הייתה גדולה. מרגוט לא איבדה את התקווה. רק שנים אחדות אחרי הפילוג התמלאו שוב השורות כשהצטרפו לעין-גב צעירים מתנועת הנוער הישראלית. מרגוט הייתה הקולטת שהביאה אליהם חיוך וחום, ומורשתה לא של מחסום אלא של גשר.
מלחמת ששת הימים נראתה כסיום מזהיר להיסטוריה עקובה מדם. נראה כי החלה תקופה חדשה. משפחת זינגר התגוררה מול הכנרת. עץ אגוז צמח אל על. הילדים גדלו. אחד העפיל להתיישב ברמת-הגולן. ואז בא האסון: אריה, בנה השני של מרגוט, נהרג במלחמת ההתשה על גדות התעלה. הייתה זו מכה קשה. הניסיונות של מרגוט להתגבר עלו יפה מבחינה חיצונית בלבד, אך משהו בפנים לא נותר כשהיה. עכשיו השקיעה עצמה בתפקידי אם וסבתא ביתר שאת. היא המשיכה בעבודתה, בנתה את הסופרמרקט הקטון שהיה עדות לשינויים שהתחוללו באוויר. דוב, בעלה, נפטר. באינתיפאדה נהרג הנכד עופר בפיגוע בתל- אביב. מרגוט עמדה מול האסון החדש והחלה להדריך את בנה וכלתה במחילות הקשות של השכול. נכד שני נהרג בתאונה בעת טיול בארה"ב. מרגוט הישישה חשה אחריות אך כוחותיה כבר לא עמדו לה. בכל זאת המשיכה להשקיע בשמירת אחדותה של המשפחה. מן המשפחה שאבה נוחם לאסונותיה.
בחזרה לשורשים
בתקופות האחרונות לחייה חידשה את הקשר עם ברלין ועם גרמניה. מדי פעם היו מגיעים אליה אורחים גרמנים לשיחות. היא החלה לשחזר את עברה. נסעה לגרמניה בחיפוש שורשיה. הטלוויזיה הגרמנית הפיקה תכנית על חייה. הרעיון נשא חן בעיניה אך היא לא ידעה אם תעמוד בכך. לבסוף הסכימה להשתתף ופרחה: חוש ההומור והמשחק שלה באו לידי ביטוי. היא סיפרה בלי התחכמויות. הפעם גם לא הסתירה את המחיר הכבד ששילמה, אך בלי לאבד את היכולת לראות את הניצחון הגדול של חייה: ליצור משפחה, לחיות בשותפות, להקים קיבוץ, לראות בהגשמת הציונות בה האמינה.

עם הגיעו של מרשק לארץ הפך ממרשק לבני. הוא היה לרוח החיה של תלמידי טבנקין בארץ. בתחילה דווקא מרד במנהיגי התנועה וביקש לרכז את הקלוסובאים ביגור, בעבודה שדומה יותר לעבודה במחצבה 'לא לגרד עשבים' אולם טבנקין היה נחוש בדעתו: קיבוצים צריכים להיות כור היתוך. בעלי נטיות חקלאיות ילכו ליגור ואנשי המפעלים לגבעת השלושה שהיה משק חקלאי. בני התעקש והקיבוץ המאוחד התעקש עוד יותר ולבסוף נכנע בני מרשק והיה לחבר גבעת השלושה. מנהיג נלהב התובע מעצמו ומזולתו. הוא היה הקולט הגדול של הקיבוץ המאוחד בשנות ההצטרפות של רבים לקיבוץ בשנות השלושים המאוחרות. . הוא הביא אל עבודתו את ניסיון קלוסובה : עקשנות, תביעה מקסימלית בצד דאגה לכל איש , הסתמכות על כוח הרצון ופניה לכל איש. הוא פגש את יצחק שדה והיה לו לחבר ולשותף. כך הגיע לפלמ'ח . פלמחניק שלא מחפש את המחר אלא חי אותו.

דניאל הלוי מנהיגה השני של קלוסובה הגיע לרמת רחל.
במלחמת העצמאות נמצאו שני מנהיגי קלוסובה בקרב על ירושלים. דניאל הלוי היה המנהיג החברתי של המגינים על רמת רחל, בקרב העקוב מדם שקבע לא מעט את גורלה של העיר הנצורה. ללא נשק עמדו מגיניה של רמת רחל בהפגזות והתקפות של האויב עד שאפסו סיכוייהם להציל את המקום. בסופו של דבר נסוגו מגיניה של רמת רחל מן המקום. הלוי הנהיג את הקיבוץ בשעתו הקשה ביותר. קיבוץ החי כפליטים בירושלים העברית הנצורה.
בני מרשק הגיע לירושלים עם הפלמ'ח. הוא היה ממונה על הרוח ועל הדבקות במשימה. מרשק לחם בקרב הנורא על מנזר סן סימון בקטמון. שם היתה חבורה של אנשי פלמ'ח נצורה ועומדת מול גלים גלים של התקפה. בני מרשק נפצע אך למרות פציעתו הסתובב בין העמדות מעודד במצב הקיצוני כמו בימי קלוסובה. בשלב מסוים החליטו הנצורים לצאת מן המנזר, לסגת, ולהפקיר כמה פצועים. בני מרשק אמר : הגשם עלינו יורד גם על האויב. נחכה עוד קצת. בסופו של דבר המתקיפים נסוגו והקרב הסתיים בכיבוש המנזר.

קלוסובה לא היתה הכשרה קלאסית כמו חוות הכשרה בהן הכשירו חלוצים את עצמם לעבודה חקלאית. כמו הכשרת צ'נסטוחובה. דווקא משום כך היא העמידה במבחנים הנראים כל כך בלתי אפשריים שהפכו את הסבל למבחן של אמונה ולתשוקה של ממש לראות כתוצאה ממנה את החלומות הבלתי אפשריים מאותגרים על ידי מעשה. על כן היתה קלוסובה לאבן שואבת בימי קיומה ולמקור לביקורת של כל מי שחשב שהוא מדבר בשם המציאות.
קלוסובה הצטרפה למקומות כמו אום ג'וני, כנרת, ביתניה עילית בארץ , כמו כביש טבריה צמח, מקומות זמניים שציינו את יסוד העלייה לרגל למפעל הצובעת את המפעל כולו ומעמידה אותו בפני ראי לא מחניף של מסירות נפש.
אנטרופולוגים מציינים תמיד כי בצליינות, עליות לרגל מתקיימת קומוניטאס, עדת השווים המוליכה אל התנסות קודש. אולם ביסור ההכשרות בחו'ל ובארץ יש יומרה עמוקה כי הקומוניסאס יהיה לבית המתמיד לחיות בדרך ההופכת לעדה קדושה.

זכר לאנא פרנק בבית העלמין של עין גב

טקס לוויה צנוע התקיים בעין גב. פולה ליפשיץ אלמנתו של קולי ליפשיץ נטמנה בבית העלמין. לפני שנים רבות עזבה המשפחה את עין גב. קולי נפצע במלחמת העצמאות ואחרי זמן מה עזב את הקיבוץ. מכיוון שהיה גם מתכנן הנוי במקום וגם המבצע גם אחרי עזיבתו ובמיוחד בשנים האחרונות לחייו, היה בא לעין גב 'לרכל' על העצים. מהיכן הגיע האיקליפטוס ומהיכן עצי התמרים. מתי נשתלה שדרת הזיתים והעיקר כיצד הגיע לחצרנו עץ תפוחים יפאני? הוא לא רק ידע אלא זכר בגעגועים. הגעגועים לתמרים הביאו אותו להיות אספן בולים ייחודי : היה לו אוסף של בולים מן העולם בו מופיע עץ התמר. הגעגועים הביאו לבקשה להיקבר בעין גב ובעקבותיו הגיע אשתו בת ה 94.
פולה לא היתה ממייסדי עין גב. היא היתה חברת תנועה בווינה. טדי קולק היה המדריך שלה. אך החיים טלטלו אותה למקומות אחרים. עקב עלייתם של הנאצים לשלטון והעלייה המוגבלת יצאו חברי התנועה להכשרה בדנמרק ובהולנד. פולה יצאה להולנד. עם הפלישה הנאצית להולנד גורשו חברי ההכשרה לרחובות אמשטרדם. קישרו את פולה עם המחתרת ההולנדית והיא נשלחה להתגורר אצל אישה במסתור.
האישה דאגה לה. ביתה היה קרוב מאד לביתה של אנה פראנק. פעם הגיעו הנאצים לבית וחיפשו מישהו. האישה הסתירה את פולה בארון וכיסתה אותה בשמיכה. הנאצים יצאו מהבית כי לא מצאו. אך הקצין חזר, פתח את הארון משש בשמיכה ועזב את המקום כאילו אומר. אני יודע. (אינני יכול להוכיח את ההנחה המשונה שלי, אך קראתי את זיכרונותיו של יהודי שהצליח לחדור למנגנון הנאצי בהולנד ושרת בו כקצין . כנאצי בעל כישורים מיוחדים הציל לא מעט יהודים , אני מניח כי היה זה הקצין הזה שנתן יד להסתתרותה של פולה).
פולה אמרה לבעלת הבית שעליה לעזוב כי היא מסכנת אותה אך זו הודיעה לה כי היא נחרצת בהחלטתה להסתיר אותה. והנה הגיע היום הקשה בו אסרו את אנה פראנק ודיירי המסתור שלה. פולה ראתה ממקום מחבואה את המאסר. שוב היא פנתה אל בעלת הבית ואמרה כי עליה למסור עצמה כדי לא לסכן אותה. אך שוב התעקשה בעלת הבית והודיעה לה כי גורלן משותף. כך ניצלה פולה ועלתה ארצה כמעפילה . היא הצטרפה למשק הפועלות לשם בא קולי כדי לחפש שתילים לנוי בעין גב. הוא החליט שמעבר לשתילים הוא ישכנע כמה מהפועלות להצטרף לקיבוץ. כך החל הרומאן.

סיפורה של פולה ליפשיץ מצטרף לסיפורי האנשים שהצטרפו לעין גב וקבורים בבית העלמין שלה.

ימים ראשונים בעין גב

פתאום רק עתה התבשרנו : מפעמת בשורת העלייה על הקרקע. היד רועדת מגיל, פגה שלוות הנפש, את מקומה תפשה שלהבת יה יוקדת של חדוות יצירה- קדחת ההכנות הנמרצות , לא ניב ולא ביטוי יינתן כאן, אלא רק שבועת אמונים, ברית קדושה : נאחז בה בכוח… בדם לבנו נאחז אל סלעי אם אדמה…

מתוך יומן הקיבוץ יולי 1937

מילים נלהבות אלו נרשמו ערב עלייתם לקרקע של חברי עין גב ב-7 ביולי 1937. המציאות היתה אמנם הרבה יותר פרוזאית . בצד המילים הגדולות נרשמה רשימת כלי עבודה נחוצים לביצוע המשימה . נקבע סדר שיירת המכוניות. נעשה תיאום בין קבוצות האנשים, נקבע סידור עבודה מדוקדק והוכן מזון למאות רבות של אנשים אך רשימות אלו היו אפופות תחושה מיוחדת של עשייה הפורצת פקפוקים.

לחבורת האנשים שקיבלו אחריות למפעל קראו 'בתלם'. זו היתה חבורת צעירים שבאו מ-27 ארצות. בתוכם היה רק בן הארץ אחד. הם הגיעו ליום הזה אחרי שאיחדו שתי קבוצות. קבוצה של עולים מגרמניה 'בתלם' שהתארגנו כחבורת פועלים בנחלת יהודה ליד ראשון לציון. הם החליטו להיות קיבוץ ולהצטרף לקיבוץ המאוחד. הם התאחדו עם קבוצה של בוגרי תנועת השומר הצעיר נצ'ח ותכלת לבן שהגיעה מהארצות הבלטיות וממרכז אירופה . ערב יום העלייה על הקרקע מנתה הקבוצה המאוחדת למעלה מ- 150 חברים. 90 חברי החבורה והשאר בוגרי תנועות הנוער ועמם רבים שעמדו להגיע ארצה ולהצטרף למפעל.

הקבוצה המאוחדת נקראה 'בתלם' על שם החבורה המייסדת. אך הדרך להתגבשותה לא היתה פשוטה. בקיבוץ המאוחד ביקשו רבים להקים יישובים חדשים ומצד שני ביקשו להקים קיבוצים גדולים בהם ייושם העיקרון של כור ההיתוך באופן נחרץ. למרות נטייתם של עולים רבים לשמור על התרבות שהביאו תבעו מהם תמיד להתמזג עם השונים מהם בשפה ובאופי. לפני הקמת 'בתלם' הויכוח בקיבוץ המאוחד על איחוד קבוצות מגרמניה עם קבוצות ממזרח אירופה היה בעיצומו. דווקא אז כשהורגש כי כור ההיתוך מפרק קיבוצים והחלו נוצרים גרעינים עצמאיים החליטו להקים את הקיבוץ החדש 'בתלם' המאוחדת כדי להוכיח שכור ההיתוך הקיבוצי יכול וראוי להתקיים.

התקופה היתה תקופת המרד הערבי וחומה ומגדל. תקופת שיתוף הפעולה עם הבריטים שהבטיחו כי כל קיבוץ שיוקם יזכה להבטחת בטחונו על ידי גיוס כמה מאנשיו לשמור על המקום ולהיות נציגי החוק החמושים במקום. הממשלה הבריטית גם הסכימה לסלול דרכים למקומות החדשים. (שיתוף פעולה זה נמשך פחות או יותר עד לפרסום הספר הלבן ב-1939).

עם הקמת עין גב התגבש כבר ניסיון בהקמת קיבוצים חדשים. ידעו איך מארגנים. קיבוצים וותיקים שיתפו פעולה בהלהבות . בחצרותיהם נבנו בסתר חלקי העץ של היישוב החדש . לקראת העלייה על הקרקע הכינו את כל הציוד ואת כלי העבודה הנחוצים. הצטרפו אל העולים על הקרקע מאות אנשים כדי להקים את היישוב ביום אחד.

יום העלייה על הקרקע של קיבוץ עין גב וקיבוץ מעוז חיים נקבע בגלל נסיבות חיצוניות. וועדת פיל הבריטית עמדה לפרסם באותם ימים מהו הפתרון שהיא מציעה שיפתור את הסכסוך הערבי יהודי . בשעת הקמת עין גב היה ברור שהוועדה תחליט על חלוקת הארץ. היישובים הוקמו עם פרסום מסקנות הוועדה . הוויכוח על רעיון החלוקה כמעט שיתק את התנועה הציונית בין אלו שנטו לקבל את ההצעה כמו בן גוריון שביקש ליצור תא, ולו קטן של ריבונות יהודית לעומת אלו שביקשו לשחרר את הרעיון הציוני מלהיכנס למלחציים הגיאוגרפיים שהטילה החלוקה על מפעל ההתיישבות היהודית.

ב7 ליולי יצאה שיירת המכוניות מאפיקים וחצר כנרת כדי להגיע אל מקום שסומן על ידי החברים האחראיים כמקום בו תוקם הנקודה. בסיורים קודמים שנעשו הכל היו משוכנעים כי המקום הנוכחי של עין גב , על שפת מפרץ ועם שטח אדמה הוא המקום המיועד להקמת הקיבוץ אך הנקודה שנבחרה היתה דרומית למקום המיועד. במשך שנים הסבירו את הדבר בגלל ואדי שלא נתן לשיירת המכוניות לעבור אך כנראה שהדבר גם נבע מכך שעוד לא הוסדרה חלוקת האדמות עם האריסים של בעל האדמה הקודם , פרסי בהאי ששמר על חוותו הקטנה גם אחרי שמכר את האדמות.

בשיירת המכוניות נסעו כל חברי הקיבוץ (חוץ מאחד שהיה כל כך פעיל בהכנות שנרדם ואחר את השיירה). הצטרפו אליהם כמה מאות אנשים נלהבים למפעל. האנשים הגיעו מכל יישובי עמק הירדן ומהסמינר הרעיוני של הקיבוץ המאוחד שהתקיים באותם ימים בעין חרוד. הגיעו למקום נציגי המוסדות הלאומיים והרצפלד ראש המרכז החקלאי. הגיע למקום ביוזמתו עיתונאי מטעם המפלגה הנאצית הארץ ישראלית. עיתון נאצי בגרמניה פרסם תמונה של הקיבוץ בהקמה תחת כותרת מתריסה שהיהודים מתיישבים כדי לדכא את הערבים.

עם ההגעה למקום החלו להבנות המגדל, החומות והצריפים. הובאה למקום סירה קטנה. התרגשות מיוחדת ליוותה סירה זאת כי היה בכך הודעה כי עין גב משתתפת במבצע היסטורי חשוב: כיבוש הים. הכל הכריזו על חשיבות ההתיישבות על חוף ימים. במסגרת זו ראו את עין גב כמצטרפת לכיבוש ימת החולה, הכנרת, והים התיכון. התיישבות ימית נתפשה כאתגר התיישבותי ייחודי. נראה היה כי היא מתקשרת להקמת נמלי חיפה ותל אביב באותן שנים.

ההמונים שהגיעו מלאו את החומות באבן וחצץ . גדרו את המקום בגדר תיל. עוד באותו יום הגיעה שיירה בדווית עם גמלים מרובים ובאו נכבדים ערביים לברך. פרצו ריקודים סוערים והרצפלד שר את המנון ההתיישבות של אותם הימים 'שורו הביטו וראו'. כשהגיע הלילה נדלק הפרוז'קטור על ידי המנוע המוטורי, סודרו ארבעים מיטות בצריפים . שאר חברי הקיבוץ שבו לחצר כנרת . במקום נותר רק חיל החלוץ.

באותו לילה כבה הפרוז'קטור והסירה טבעה. אלו היו סימנים לקשיים שעוד נכונו. עין גב הוקמה כצעד מדיני אך לא כצעד כלכלי. מבחינה כלכלית אופקי הקיום של המקום לא נראו מבטיחים . המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית התנגדה להקמת הקיבוץ במזרח הכנרת. ועל כן לא אישרה את העלייה על הקרקע. המנהיגים הכירו בערך של המקום אך לא הצליחו לשכנע את אנשי הכלכלה.
כמה ימים אחרי הקמת הנקודה הכיר השלטון הבריטי בקיבוץ החדש וגייס כמה חברים לשמור על המקום . המשכורות שהתקבלו הצילו את הכלכלה המקומית.

בימים הראשונים הובאו רשתות הדייג הראשונות שעתידות היו לקבוע יסוד עמוק לזהותו של הקיבוץ על שפת ים כנרת. הן נפרשו על החומה לצורך ייבוש ותיקונים.

מייד עם העלייה על הקרקע החלו חברי עין גב ואורחיהם לחבר את חוליות העבר. מציאת חלקי צינורות הבזלת שהיו חוליותיו של האקוודוקט נראו בעיני המייסדים חלק בלתי נפרד מהזהות של המקום. צריך למצוא את שורשי הקיבוץ בזמן העתיק. הם חשבו כי הסוסיתא היא גמלא העתיקה וראו עצמם כממשיכי מסורת הגבורה של ימי בית שני. כמה התרגשות גרמה הפגישה עם גמלא שהיתה לימים סוסיתא…

בדצמבר 1938 עבר הקיבוץ למקומו הקבוע בעין גב של היום. עוד יותר משנתיים היו צריכות לעבור עד אשר כל חברי בתלם הגיעו לעין גב . רק אז נוצרו התנאים להביא את הילדים ואת כל החברים שנותרו בחצר כנרת אל הנקודה.

סמוך לעלייה על הקרקע נולד ילד לזוג בקיבוץ. החברים החליטו לטעת לכבוד לידתו עץ . העץ הראשון של חברי עין גב. (ברבות השנים נגדע העץ ועץ איקליפטוס שנטעו חברי עין גב בנקודה החדשה, על חוף הים נחשב לעץ הראשון של הקיבוץ) שני השתילים הראשונים לא יכלו להטיל צל מנחם לנידונים לשמש הקופחת. אך הם רמזו לתקווה לבאות.

לשלומית שלום רב

אני כותב מכתב זה בתחושה של דאגה חמורה ותקווה כנה. אנו חיים בתוך צונאמי תרבותי- רוחני. הוא מציף אותנו כאן בגלי סערה הנובעים מרעידת אדמה רחוקה. תקוות לקשר אנושי הופכות לאיום בחלל. ים של מילים וקצבים מסתירים אלם וייאוש, גרעין פנימי נכנע לכל רוח פרצים.
הסחת הדעת, תחושה של אין מוצא ובלבול יוצרים מהומה גדולה שלא מוצאת עוגן ומיפרש. תקוותי נובעת מידיעה עמוקה כי מודעות ומחויבות , ראייה רחבה ומוקד ברור בימי הראשית של החברה הישראלית הניבו דרכים שבהן ניתן היה ליצור גם בתוך חילוקי דעות עמוקים . היום , בימי קידמה ושובע לחלק גדול מהאוכלוסייה, בתוך קידמה טכנית ענקית, ואולי בגללם, נפל ערפל כבד על התרבות והחברה. הרגישות אמנם היתה לנורמה אך ירד פלאים האמון ביכולת שלנו לגבור על מכשולים , לגלות עוצמה באחריות ואחריות בעוצמה. הבערות הפכה לנורמה מקובלת המלווה את התביעה למקצוענות צרה ורווחית. התוצאה של תהליכים אלו היא איום של תרדמת חברתית ותרבותית .
הסתכלות אובייקטיבית על שורשי החברה הישראלית מגלה ימים בהם היתה העזה גדולה להשיג מטרות שנבעו משורשים עמוקים אך אלה נחשפו דווקא בחתירה אל השמים הגבוהים ביותר. גם בימי הראשית של היישוב העברי היו מחלות ומחדלים, גילויי רצון רע וקוצר רוח, אך בתוך סופת ההתחלה כל אלו התגמדו.
בחברה הישראלית הגדולה של היום מתגברת תחושה של אובדן, של כל ד'אלים משתק את היוצר והמחפש, את החרד לצדק חברתי ולחירות הרוח. גם מקומות וחברות אחרים סובלים ממחלות דומות, אך הן אינן עומדות בפני מטלות כה דרמטיות כמטלות העומדות בפנינו. אין כמו החברה הישראלית קשר בין התרבות, החברה והקיום.
הכוחות שהתגלו בעבר לא היו מקריים, הם התגלו מתוך מפגש של מעיינות רוחניים עם פרספקטיבה עתידית ועם חרדות קיומיות. נוער לקח על עצמו מטלה קשה ביותר: לבנות חברה, קהילה , משימה ותרבות.
לא יש מאין צומחת המודעות כי יש לתת לנוער סיכוי. שהנוער יכול לאגד יחד את היכולת להיות אוצר ויוצר גם יחד.. בתולדות הארץ והחברה הישראלית הנוער ביקש לבנות בניין מתכניות שנרקמו בלב . כך היה בין מעצביה הלא תמיד שמחים או צודקים של ניסיונות חברתיים מקיפים. הנוער הישראלי לא רק הצמיח גיבורי תרבות, יצירות אמנות , אופנה, כמו באומות אחרות . ניסיונות של נוער לעצב דפוסים לחברה הודברו בכוח והוכשלו על ידי החולמים עצמם. כאן בארץ ישראל היה חלום הנעורים אחראי לחלקים גדולים של התכנון החברתי של הארץ . בכך רקם חלקים חשובים של הסיפור של החברה הישראלית. תכנית זו היתה ענווה ואנושית כשם שהיתה נועזת. אחראית ומודעת למגבלותיה. היא תבעה מנושאיה לשאת את עולה של התקווה בעיניים פקוחות לרווחה. לרשת ולעצב מחדש. ליזום ולקחת אחריות . ללמוד ולשאת תרבות דורות ובו בזמן לחפש חיפוש אישי וחברותי של אופקים חדשים. בפרטי העלילה ההיסטורית- תרבותית שנרקמה בארץ יש הרבה סתירות , חילוקי דעות . מעשה הבנייה לווה בפס קול ובו נמצאו קשרים לא צפויים, חיבורים שהצביעו על מקורות משותפים, על דיאלוג נסתר בין החלוקים בדעתם, על קשרי מקום ולבטי יחד, על ביטוי של היחיד ועל רצונו להיענות לקריאה , למלא את תפקידו. פס הקול נרקם כמעשה פסיפס מסיפורן של קבוצות ויחידים רבים ושונים. אך מאחוריו של הפסיפס יש מצע מארגן. החלקים שלו מונחים בזיקה עמוקה זה לזה . המרקם המיוחד ניתן לחשיפה דווקא במקצב, במנגינה, בזמר הנארגים ומקיימים שיחה בין-דורית.
כולנו מהגרים בזמן, חשים כי נוסעים מתחנה לתחנה . כדי לנסוע צריך גם ידע וגם חגורות הצלה, גם תפישת מטרה וגם מנוע. עלינו למסור את כל אלה לדור שבא אחרינו מתוך אמון כי הוא ינווט את מסעו במצפון ובידיעה. בעצם פעולת המסירה, בסיפור הסיפור אנו מבקשים לתת תחושה כי העולם זקוק לאחריותו של המקבל וכי הוא יוכל לעמוד במטלה. מי שנתון בתהליך החינוכי צריך להבין גם את המסרים הסמויים הנמסרים לו ולעתים ההבנה הזו נמסרת בסיפור. האם אין אנו יודעים כי סיפור יציאת מצרים לדוגמא יכול להיות סיפור המדבר אל דורות רבים ? האם אין בו חידה העוברת מעידן לעידן ותביעה לכאן ולעכשיו? סיפור העובר מדור אל דור הוא פעולה מורדת בשכחה ובאטימות. הוא יכול לעודד חשבון לב ואמונה, לכלול אהבה ופיכחון, לקרוא להתייצב מול האסון ולא להיכנע לגזר דין. יש לו תרומה ליצירת הקהילה ולחיזוק המחויבות ההדדית. כל זאת אם ימנע עצמו מפולחני שווא של יצירת מיתולוגיה ריקה ומשעבדת.
לא רק בסיפור מצויה ההבטחה כי אם גם בשירים שחיברו את הלמות הלב החי והפועם בכל הדורות. הם העבירו את הכמיהה והחדווה מתקופה לתקופה והם מתפענחים בחלומותיהם של אנשים כאן ועכשיו.
האמנות והיצירה הספרותית, הזמר והשירה שאצרו את עלילותיהן של תקופות קודמות העזו להעיד ולהתפלל, להעניק קצב לעלילה , להרעיד מיתרי לב סודיים . אך לא פעם הם נפלו קורבן להבנת השווא שהצורך להתחיל מחייב לשכוח ולשרוף את נמלי היציאה להפלגה הרחוקה. הם נטו לחשוב שכדי לטעום את מטעמי העתיד יש להשכיח את המנגינה שהוענקה להם ולרמוס את הזיכרון החי. כך מצאו עצמם חולמי החידוש והיוצרים משרתים ומתפללים לחורבן במקום להתחלה חדשה. מן העבר השני נמצאו חרדי השימור שדחקו עצמם ללחום במתקני העולם ובמבקשים לחדש בו. העימות בין מהפכני סרק וחרדי שימור רק חיזק את הבערות והאדישות. עלינו ללכת אל מעבר לדפוסים אלה וליצור מתוך יניקה מתמדת מתרבות עבר ולעשות זאת מתוך אחריות מתמדת אל העתיד ונושאיו הצעירים.
האמונה כי יש להתחיל התחלה חדשה עמדה ביסוד תפישתו של מרטין בובר ש'הנוער הוא הסיכוי הנצחי של האנושות' אך הוא קרא לנוער לבנות תרבות שורשית ועמוקה. הוא לא האמין בכוחו של הגרזן להצמיח, אלא בכושר של קריאה מתחדשת לעורר שותפות מתמשכת לדורות. לכך אנו נקראים בשעה זו.

עלינו לאצור וליצור, להעביר את הסיפור מתוך תקווה שהוא יעורר לעשייה מחודשת. תופעה דומה התגלתה בפניו של הדור שהיה בין הפצועים ביותר בהיסטוריה היהודית החדשה, הדור של השואה ומלחמת העצמאות . קבוצת נערי הפלמ'ח ובני דורם עברו את הזעזוע העמוק של עולם שאיבד את מצפונו והתגלגל לתהום. למרות זאת קבוצה קטנה זו סימנה דרך לרבים במאבקם וביצירתם התרבותית, ביחד עליו נלחמו במצבים של אובדן וחורבן. דומה כי היום עומד הנוער בפני מטלה דומה. כמו אז הוא תלוי לא במעט באמון ובעומק של המחנך וחבריו שיעזו למסור לו את הסיפור מתוך אמון כי העלילות והלחנים אותם יירש ואותם יעביר הלאה מבטאים את הסיכוי לברוא כלים שיתמודדו עם האתגרים החדשים. לא נבוא אל ילדים ונוער כמורמים 'היודעים' את התורה המנחילים את הידע לבורים. לא ננחיל מתוך רצון לשלוט ולקעקע את יוזמתם. נבוא כמופקדים על אוצרות המבקשים למסור אותם לדור הבא. כמאמינים כי ימצאו את דרכם בתוך ההמולה.
אנו צריכים להקדיש לעניין התרבותי מהפכה של ממש. לא מתוך תאווה לחורבן וסגידה להריסות, לא מתוך סגירות ופולחנים רומנטיים הנועלים כל אחד בקונכיתו. יש לספר את הסיפור המגוון , לשוב אל השיר, להביא מחדש את הלחן . הם יעניקו כוח להתייצב בפני ההתחלה החדשה ולתת אמון במפגש שבין הדורות, לתרבות הקורעת את חוטי המלכודת . יש להעביר את המקל במרוץ השליחים של הדורות, לתת אמון באנשים הצעירים שיצאו אל משימות חייהם כאשר הם לוקחים תחת אחריותם לקדם את שנוצר לפניהם דווקא משום שהם מבקשים לפתוח שער אל הדורות הבאים. אנו יודעים
שלמרות המציאות הקשה של היום רבים מבני הנוער מבקשים למצוא דרך בעולם, לבנות בו בית פתוח, ליצור ולגלות אחריות כלפי המייחד את החברה והתרבות מסביבם. הם מבקשים פתח למפעל בו יוכלו להשקיע את דמיונם ואהבתם. לא להתאבד תרבותית בגלובאליזם משעבד אלא לבנות דיוקן עצמי הנותן מקום ושפה בתוך אנושות המודעת לאחריותה לעולם.

מפעל זה צריך להיפתח במפעל משתף תלמידים, מחנכים, אמנים. הוא צריך להיות רחב היקף. להחיל מקומות, קהילות, לחן וסיפור. פתיחה שתתן כיוון, שתעניק תחושה של יחד גדול אך גם ביטוי עצמי ברמה גבוהה. בית הספר צריך להיות מרכז העשייה. מפגש של תיאטרון, זמר, סיפור השאוב מאוצר הדורות המתקיים כהצגה הנוצרת בפירוש מיוחד של כל בית ספר . הטקסט הרעיון והלחן הניתן על ידי מיטב האמנים בארץ משוררים, מחזאים וסופרים יוגש לבתי הספר כמיזם. מבוצע על ידי בתי הספר בכל הארץ. בית הספר יקיים מופע פנימי ומופע בפני הקהילה בה הוא פועל. כך יבנה ראשית המפעל כתהליך תרבותי המלווה את הפעילות הרגילה של בית הספר ונותן לה מימד מיוחד.

אני שולח לך את המכתב מתוך ידיעה כי את כמי שעמדה בראש המערכת החינוכית בארץ יודעת היטב את כל הקשיים שמין מפעל כזה יכול לעורר. אין לי ספק כי כדי להקימו אנו זקוקים ליכולת גדולה מכל הבחינות. לרתום את מיטב האנשים בארץ ואת רוח היזמות היודעת את סוד בריאת יש מאין ובתוך האין. . לכן הפנייה באה אליך ואני משוכנע כי את תוכלי לתרגם את הדברים לשפה של המעשה החי שהוא לב לבו של המעשה החינוכי.

בברכה
מוקי

קיבלתי את קריאתה של רוחמה לדבר כאן ולא יכולתי לעמוד בפיתוי. הרי אינני איש ספרות ומקנא אני במשוררים. אפלטון זרק אותם מהעיר אך אני קורא בהם ומתמלא תחושה של חדווה מוזרה על נצחונם בשפה. נצחונם אמנם מאזכר לי את מפלותי אך הם לי כחזנים המעלים תפילותי ווידויי ולא בקולי. זה לא רק מעורר קנאה אלא גם נוחות ורגשי תודה. גם אם הם כותבים דברים קשים הם מעוררים אצלי שמחה בלתי רגילה. כמעריץ גדול של יוסף חיים ברנר למדתי כי גם את הדברים הנוראים ביותר ניתן לכתוב בכתב יד כה טהור, כה אופטימי, כה גלוי,ככתב ידו שבכוח כתב היד לערער על מה שנראה כמסופר בציוריו השחורים . כתב ידו פותח דרכים אל חשבונות שלא נגמרים .הוא ההד לדבריו שהם ציוד קבע עמי ונדמה לי מתאים גם לרוחמה : מוות קר אני מוציא מולך את לשוני החמה. ציורים כמו גרניקה של פיקאסו מוחים בעזות כזו, בבוטות כזו שאתה יכול להיות בטוח כי האיש יודע כי יהיו צופים בתמונה שיבקשו בה את המחאה ואת הגעגוע . גם כאשר אתה מובס אתה מותיר אחריך צוואה המדריכה את אלו שירימו את הדגל אחריך. אך ניצחונות כאלה תלויים באי הזיוף, בנכונות הקורא לקרוא את הרוחש מתחת לטקסט ובתוכו. שירתה של רוחמה היא שירה נושאת תקווה כזו. אצלי היא מוצאת הד חזק.
שפתי תפתח רוחמה היא שירה מורדת .אך הטון שלה לא בוקע מבריקדות מהליכה בסך של המונים. דווקא באותה קאמריות בהחלטה . מצד אחד היא ירשה משירי החדר הישראלי השירים האורבנים שהחליטו לרדת מן השדות והדגלים מחשש שאלו בגדלותם יכולים לשקר במיוחד באקוסטיקה של היום. אלו החוששים שהסיכון החבוי בשירי המפעל להפוך מדגל לתכריכי מוות גדול יותר מדי .מפלגת שירי החדר והרחוב, הדיבור הרזה המחקה את הדיבור היומיומי המקווה להיטמע בקול של השגרה היו לחלק בלתי נפרד מהשירה הישראלית. אך גם להם סיכון: יש להם נטייה להפוך אנורקסיים . מרוב שכפולים הם רעבים להילת המקור . החרוז הוירטואוזי הגיבורי של הסופה ההיסטורית הגדולה חלף והשיר ביקש לנעול נעלי בית אך היום הבית נראה לו יותר מדי דומה לבית כלא, למחלקה סגורה. ורוחמה פורצת אותו. היא פורצת אותו באופן מוזר דווקא על ידי שיבה מאוחרת למקורות. לטון האינטימי של לומדות תורה בחברותא. צריך לזכור שהחברה המסורתית לא פתחה בפניה כאישה את האופציה הזו. שירת בנות המדרש אינה עמדה מסורתית משום שהיא מעמידה את זכותה של האישה ללמוד ולממש עצמה כאישה. מותר לה לקרוא את הויכוחים ההלכתיים בעין נועזת שהיתה מותרת רק לתלמידי חכמים. היא משתמשת במקורות כדי לפרוק את הצנזורה ולשחרר את האנרגיה . אצל רוחמה יש תוספות מרשימות : היא מעזה לשוב אל המקורות התלמודיים לא כשבה אל שיטה מקיפה הכל אלא כחרכי ירי ואהבה. כמקור של חירות חדשה לנפש. לא כמעקה מציל מתהום אלא כמי שמתדפקת אל הלא ידוע. כמי שלא מתיירא מן החבטה המעוררת. המקורות התלמודיים אינם ברי התגלות ונבואה. אין לקרוא אותם בפני קהל ההמונים כספר התורה. יש בהם חירות אינטימית יותר. לפני שילכו להיות פסוקי חריצת דין הם מערערים עליו. הדרך בנויה משירת הרבה אילנות האורבים בדרך ותובעים מההולך בה להאזין או לחטוא. זו דרך עם הפתעות בה מתבוננים על הרבה אפשרויות אולי בגלל שאין תקווה משורטטת מראש. המפלות כלולות תמיד בחשבון.
בשיבה המחודשת אל המקורות התלמודיים יש תמיד ניחוח שבו הזמן מורגש, הד של עבר רחוק וגלגולים. כותבת חלוצה בשעת ייאוש:' הבה נקווה שיבוא יום וגם לנו תזרח השמש '. זוהי לא אנחת מוות אלא שבועה לגיוס כוחות פנימיים. אצל רוחמה מגייסים כוחות כדי להגיע להרפיה שהיא נשמת האפיים של החירות אך כמו שהיה אומר סבא שולם שאזכיר אותו קצת יותר מאוחר זהו סיכון מחושב. יש המבינים אותו כחולשה, כנכונות לקרבן ולא כמחאה ונקודת תצפית מורכבת.
הפנטזיות המאכלסות את שיריה של רוחמה מכילות את היכולת לפנטז את האסור והמותר אך דווקא מתוך רצון לעמוד במבחני מוסר ולא כדי להיות אדישים להם . אין הם קריאה להשתמש באנשים . על מבחני המוסר להיות מבחני אמת, להתייסר עם האמת ולשמוח עמה. להתענג בה, לחוש את הפוריות שהיא מביאה לעולם ואת החם והחיבוק הכל כך נדרשים. אין להסתתר בשטחיות ובקונפורמיות. יש לפרוץ את הצביעות ואת הפחד על מנת להכריע כאנשים מה אנו מחויבים מתוך חירות.

זוהי חירות היודעת כי אנו הולכים בזמן המכביד עלינו את עולו ותובע מאתנו פריצות אל הלא ידוע. במחסן הקונפורמיות מתגוררת האלימות, הבדידות הפוגעת , הפוצעת את סביבתה ללא רחמים. המקבלת אונס כביטוי על אישי הנסתר בין הכלים ובין הסיפורים. אך פריצת הקונפורמיות יכולה לפהק לנוכח האימה, להסתתר בחלל הפנוי משברים. הפנטזיות הזועקות אל הפסקת הרצח גוררות אותנו אל חירות ואחריות אחרת. בפרטים הקטנים. בביטויים המינימליים. במדרון האישי שנפגש עם אנשים צעירים המגיעים אל ספה של הדרך שוב ושוב.
בייסורי ההיסוס, בחבטת האמת, בנפילה, בסירוב להצעה לעשות את הטיפול הפסיכולוגי בהרדמה כללית. רוח אלוהים המרחפת בפקח געגוע. בבקשת היצר דווקא בחייה המופשטים של הספרייה כשזו לא במקרה חוזרת אל שמה המקורי 'בית העקד' כהד לעקדה. ואני חושב על האקדמיה כמקום שצריך לפתוח חלון אל המרחב .המרחב הוא התשובה אומרת לנו רוחמה. זה לא המרחב של ההרים הרחוקים או האוקינוסים אלא מרחב חדר הילדים, המטבח, המיטה, הבגד המעלית והחלון. היכולת לקרוא בכל אלה מרחבי קיום בתי מדרש ובתי דין. מושקעת בו אינטנסיביות הראייה של איש הלכה המחפש את המקרה, את הפרט, את הטעון למשפט , להכרעה, אך גם מי שיודע שגם אחרי ההכרעה יש מקום לערעור, שגם אחרי הערעור יש מקום לערכאה הגבוהה יותר ולראייה הפרספקטיבית המגוונת על עצם המקרה .
איפה שהוא כתוב שבימי אבלו של משה נשכחו מאות פסקי דין קלים וחמורים ועתניאל בן קנז החזיר אותם על ידי פלפוליו. איך שוכחים ואיך נזכרים אינני בדיוק יודע למרות שאומרים כי זוהי חובתו של היסטוריון ואתם יודעים שאומרים שזהו מקצועי. כאן תוכלו לגלות עלי את האמת ולערער עלי כפי שרבים מחברי מערערים. בצדק. אני יודע שרוחמה מביאה לנו את המקורות מתוך הנחה כי הם צריכים לדבר אל הדורות כולם ועל כן להתערער בכל דור, לעורר בכל דור ובכך להפשיר את יומרת הנצח הקפוא. אך לא את האמונה העמוקה כי התביעה לצדק היא העומדת מאחרי כל התמיהות.

גם הציפייה הבוברינית לדיאלוג וגם התביעה הלוינסית לגלות את הפנים , את האחריות, את האחר. אמרתי לכם כי אחזור לסבא שולם. זכיתי להיות תלמיד שלו. תלמיד לא חשוב ולא מתמיד. זכיתי לשמוע ממנו את שיעוריו האחרונים. אך נפגשתי אתו כילד ירושלמי ברחביה. בגיל שש או שבע נשך אותי הכלב שלו. כולם אמרו לי אז שזה נהדר שנשך אותי הכלב הזה. אני לא כל כך הבנתי כי מדובר על כלב מיסטי כי לא ידעתי אז ואינני יודע עד היום על מה מדובר בעצם.
היה לי הכבוד והאימה לראיין ראיון אוטוביוגראפי ראשון את גרשום שלום. אחריו פרצו ספריו האוטוביוגראפיים מברלין לירושלים וסיפורה של ידידות. כשראיינתי אותו שאלתי על קשריו עם ברל כצנלסון.הוא שאל אותי אם אני יודע כי לברל לא היו ילדים 'וגם לי לא היו ילדים. כשברל היה בא להרצות או לנאום בירושלים הוא רצה ללגום כוס תה ולדבר עם מישהו. הוא פחד להטריח הורים לילדים ועל כן בא אלי. הוא שאל אותי אז
למה האנשים כל כך מתעניינים ברבי נחמן מברסלב השבתי לו כי רבי נחמן ידע ייאוש מהו. אז הוא אמר 'אם כך אני מבין'. חשבתי אז לעצמי כמה היה רוצה גרשום שולם וברל להיות סבא. לספר לנכדיו על מסעותיו הרוחניים. הוא עם האזניים הגדולות והמבט החריף אולי היה מעדיף להיות סבא מאשר להילחם מלחמות אדיפליות עם קורצוויל ואידל. והנה כעבור הרבה שנים כותבת רוחמה על ספרייתו הגולה לבית הספרים , בית העקד, על תמונתו, על סבא שולם. מה נותר לי אלא להודות לה. וגם הוא בוודאי מודה לה שהעזה.

בחג הסוכות הזה אנו מביאים את עגלת חייה של צילה למנוחות. זקוקה היא למנוחה זו. לשחרור מעול גופה.

שני צילומים ישנים מארכיון עין גב הראו את צילה בתוך קבוצת מסקלות אבנים בדרך ארוכה מן הכנרת לסוסיתא. רואים אותה בין חברותיה כפופות גב מתמסרות לעבודתן בחרדת קודש. בתוך נוף הפרא הקסום מתגלה תמונת נעורים , תמונת נערות המפנות דרך אל עבודת האדמה. אל צמיחת השדות , אל תקווה.

צילום שני הוא של צילה בקבוצת משיכת חבל. ניצוץ ספורטיבי בעיניה ותחושה כי היא לא תתן לצד השני לגרור אותה לשום מקום. ואכן היתה בה נחרצות של אישה צעירה הנאלצת לברוא את חייה לבד. נערה בת חמש עשרה היתה כשבאה ארצה. להיפרד מאביה לא יכלה כי הוא יצא את ביתה בחשאי מחשש להיתפש בידי הנאצים. הוא לא רצה לגלות את בריחתו אפילו לילדיו. בריחתו התבררה כבריחת שווא. היא היתה למלכודת רצח: אושביץ . כעבור כמה חדשים בתחנת הרכבת בדרכה ארצה היא ראתה את אמא שלה בפעם האחרונה . האם נפטרה במחנה ריכוז .אחותה שחיה בסנטוריום מפאת מום בלב נתפשה בידי הנאצים. גם אחיה נספה. רק היא ואחותה עלו ארצה. פרידות נוראות שהותירו בלבה פצע בלתי נרפא, חלל ריק שנתמלא במעשים.

תמונה שלא אשכח ולא צולמה היתה תמונת צילה ויוסי בלוויה של יאיר בנם הקטן והמואר שהסרטן היכה בו וקרע את ליבם . תהיתי אז כיצד עמדה צילה בימים הנוראים של הדעיכה ,כיצד תוכל להדליק מחדש את האור שכבה? אך היא כבר הכריעה מזמן : האבל הנכון, היחידי, היא העשייה. היכולת לפעול יותר ויותר למען אלו שאהבה. למען אלה שחשה כלפיהם אחריות. את כל השברים בלבה הפכה צילה לאנרגיה הפורצת בפעולה. גם אם ליבה שאל שאלות , ידיה תמיד ענו בעשייה נחרצת, בתביעה פשוטה ומתמדת מעצמה ומשותפיה.

עם עלייתה ארצה חיתה כחברה בקבוצת עליית הנוער בגבעת- חיים. שם עשתה את צעדיה הראשונים. למדה את היחד. התגלתה כשחקנית,. חיבתה למשחק לא עזבה אותה שנים רבות וכל פורים היה מה לחכות. בגבעת – חיים היא הציגה את 'חלום ליל קיץ' והמשיכה לחיות בו שנים רבות.

בגיל שבע עשרה הגיעה לעין גב עם חברותיה כדי לקבל הכשרה ולתת ממרצה לקיבוץ הצעיר. חבריה התפזרו אך היא פגשה את אהבת חייה. את יוסי. הם היו כה שונים זה מזה וכה נאמנים לעצמם. הוא המפייס הנצחי, ספוג התרבות . למרות חריצותו הרבה תמיד נחשפה נשמתו השנייה, המהרהרת, השואלת, המתפללת. והיא פועלת תמיד. מתפללת בפרטי המעשה, בדחיפות. אין לה זמן להרפות.

כל תפקיד שנטלה על עצמה התרכזה בו ובכוח המופת לא היססה לתבוע מרבים להצטרף . העיקר היה מה שהיא עשתה באותו רגע. כמטפלת, כמבשלת, כמרכזת חינוך, כרכזת חגים , כמרכזת חדר האוכל והמטבח. מסתפקת במועט אך לא לגבי מוקדי אחריותה. שם ראשה גדול , עתיר מעוף. היא עסקה במניעת כניסת החתולים לחדר האוכל וביום עיון למטפלות על עסקי פדגוגיה באותה רצינות. היא עמדה על ראשם של אנשי מקצוע שיתקינו מתלים למגבות באותה רצינות שנלחמה שהחג שארגנה יהיה עם מילים ותוכן.

את כל המפעלים בהם פעלה ליוותה באפיית עוגות. כל המרורים בחייה הביאו אותה לעשייה ברוכה של דברי מתיקה. אמנותה זו הלכה והשתכללה: שטרודל תמרים, עוגת קוקוס ועוד ארבע מיני עוגות אפתה לחתונות .

בגיל 72 הקימה קונדיטוריה מקומית. בהתלהבות, בגאווה של בעלת מקצוע.

היא היתה אמא עסוקה וסבתא מסורה. תמיד עם תחושה כי ביתה עדיין נבנה והולך. כי אהבתה לבני משפחתה צריכה להתמלא בחרדות ובמעשים ועוד מעשים. כאן היה מבצרה, כאן היה ביתה הפתוח לכל אורח. לקרוב ולרחוק.

אהבתה הגדולה ליוסי כיבתה אותה כאשר כבה הוא. הם לא נפטרו יחד כי כוחה במשיכת חבל עמד בה זמן ארוך לשאת בייסורי הגוף.

בכל התקופה של סיעודה היו הבנות דולות ממנה פניני הכרה וחיוך, ממלאות את ימיה ברוח אמונה . הבית הסיעודי העניק לה חיי כבוד. את המפגשים הרחוקים אתה בתקופה זו לא אשכח. את חיוכיה הזוכרים בתוך ערפל הימים והתוגה אקח עמי.

צרור חייה עמנו. במעלה ובמדרון ילוו את כולנו.

שלילת האגואיזם והקולקטיביזם עומדת ביסוד החיים הקהילתיים לה חותרים רבים מהדור החדש. בובר הגדיר חברה המצליחה לחיות 'מעבר לאגואיזם ומעבר לקולקטיביזם' חברותא . הקהילה מניחה כי היחיד אינו מבקש את בדידותו, והקהילה אינה מבקשת את העלמו של היחיד.

הקהילות נוטות לבקר את הקולקטיביזם המוחק את היחיד ושולל ממנו את האחריות. רוח של קולקטיביזם נוקשה נוטה ליפול לידיים של יחידים או להתעצב כהיררכיה משתקת . קהילה נמדדת ביכולתה להגדיר עצמה כקהילה פתוחה דמוקרטית . קהילה כזו אמנם מעוררת שאלות רבות אך מאמינה כי התמודדות עם שאלות חיוניות מעלה את האדם ואת החברה.

ברבות מן הקהילות מטפחים את רעיון הפלורליזם התרבותי. רעיון הפלורליזם לעתים מסתיר קריאת מצב בו אין ליחיד הד או מחויבות. לא פעם הפלורליזם מניח כי היחידים חיים בארמונות עם מראות ללא חלון או דלת. כי חירותם היא בית כלאם. קהילות המאמינות בפלורליזם מבקשות לראות בו ריבוי קולות השומעים זה את זה, המנהלים זה עם זה משא ומתן על הראוי לחברה . לדידן פלורליזם נאמן מתגלם בחברה בה היחידים תורמים לחברה את שונותם ומקבלים ממנה כוח לשותפות וערבות הדדית. פלורליזם שלא מנוון את החוש לחשיבה כוללת ואינו מונע מאפשרות שהכלל יקבל החלטות גם כשהוא מכיר בחילוקי הדעות, בצורך לנהל משא ומתן ובהימנעות מלהזדרז מניסוח של חילוקי דעות. פלורליזם כזה חיוני לקהילה, לחברה ולמדינה גם יחד.

היסוד הקהילתי צריך להיות לומד. חוקר. מעודד ליצירה אמנותית המעמיקה את חיי היחיד ואת חיי היחד. הקהילה צריכה להיות מקום בו מגלים מימדים רוחניים וחומריים שלא התגלו עדיין. עליה לעודד את גילוי פוטנציאל התיקון של החברה. מתוך תפישה כי יש לעשות שהשינויים המתחוללים בחברה מבחינה טכנולוגית ותרבותית יקדמו אותה. המסורת שהקהילה מטפחת ויוצרת תפתח בפניה הזדמנויות ואתגרים . ביקורתה תתקיים גם מתוך אחווה וגם תטפח אותה. היחד יעודד את חבריו להיות ביקורתיים ולהתנסות באחריות כוללת.

הקהילות נשענות על פעילות ספונטאנית, על התנדבות , על חזון חברתי שאינו מסתפק במבנה אלא חותר לתרבות ולקשרי רעות. קהילות המקום, קהילות הרעיון, קהילות הלימוד וקהילות מפעילות חינוך, קואופרטיבים יצרניים שאינם רואים עצמם כמפעל כלכלי גרידא מבוססים על ההיפך ממה שאנו תובעים מחברת חוק : אין הם פועלים באובייקטיביות המתחייבת לעצימת עיניים מהראייה של האנשים הקונקרטיים, ממחויבות החוק לתרגם את האירועים האישיים ולהתייחס אליהם כמקרים, כתקדים לכל הדומה להם. בקהילה ובמפעל השיתופי פותחים חלון למיוחד ולאישי. החוקים הכתובים והבלתי כתובים של הקהילות מבקשים לגלות את האנשים ואת קשריהם ההדדיים המיוחדים. בבנין הקהילות הלא פורמאליות יש לראות תשתית חשובה וחיזוק לחברת החוק הדמוקראטי.

יש לשים לב לכך שמערכות לא פורמאליות של חברות, של התנדבות, של תרבות משותפת נוטות לשקוע ולהפוך קרבן למשחק אינטרסנטי עוקף חוקים הניזון מאי אמון כולל מכפירה ביכולת של חברה לחתור לצדק , לעצב ייעוד .

הקהילות בארץ אינן זהות עם המדינה ואף לא עם מגזריה. המדינה העומדת על זכות הריבונות להפעיל כוח ולחייב את אזרחיה למלחמה ולמיסוי, העומדת על החוק המחייב אינה זהה לקהילה העומדת על הבחירה המתמדת בה ובמטרותיה. המגזר מכיר אמנם בריבוי הפנים של החברה . הוא מתגונן בפני כור ההיתוך המחייב תרבות אחידה ופעולה המתבוננת על החברה כיחידה אחת. אך המגזרים נוטים להפוך לחדרים אטומים המשוחררים מראייה רחבה של החברה ומניתוח הכוחות הפועלים עליה כמכלול.

הקהילות בניגוד למדינה ולמגזר צומחות מתוך הכרה כי אסור שהחברה תהיה מבוססת רק על חוק מאחד ועל וויסות הפעלת כוח מתוך שיקולי אינטרס . הקהילה צומחת במקום שאנשים מבקשים במודע לחתור למטרות ולדרכי פעולה שלא המדינה ולא מגזרי האינטרס המתגבשים בה מסוגלים לחתור אליהם . חבריה נוטים לקחת על עצמן עול מיוחד שאין להטילו כחוק על החברה כולה. עול זה מבטא את המחויבות הרצונית לחולל את שנראה כמצוי מעבר למה שחברה יכולה להטיל על כולם. בקרב קהילות פתוחות וחופשיות יכולה לצמוח השראה המעשירה את חיי היחד ומעוררת את האזרחים לפעולה המעמיקה את אמונתם ביחידים ועשייתם הציבורית . הקהילות יכולות להעניק למדינה ולמגזריה תקווה כי אפשר להתקדם ביישום של צדק חברתי ועומק תרבותי יצירתי אל מעבר מה שהושג בדרכי כפייה.

ברשת הקהילות שהוקמו בארץ בשנים האחרונות, ניצבות הקהילות החינוכיות במרכז. הן נשענות על הקשר המעמיק בין ההשכלה לחינוך. מגמתן היא לגלות דרך תהליך הלימוד את האחריות לאנשים, ליחד. הן מבקשות לפתח דרך הפעילות היוצרת של היחיד רצון למצוא הד אצל זולתו. להגביר את תפישת אחריותו האנושית. הנחת עבודתן של הקהילות החינוכיות היא שעצם אמונתה של הקהילה החינוכית באדם תגביר את צימאונו לדעת . הקהילות החינוכיות מטשטשות את התהום שבין החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי. הן מאמינות בקהילת לומדים המחויבים לדעת בלי לקבל את סמכותה של ההיררכיה של מוסדות הדעת ואת ריחוקם מהצרכים של החברה מסביבן.

יש להבחין בין הקהילות שצמחו ביישוב העברי בטרם מדינה , שראו עצמן כמטרימות את הריבונות המדינית לבין הקהילות הצומחות אחרי הקמת המדינה: הקהילות הצומחות עתה אמנם יכולות לרשת הרבה מהיצירה הקהילתית הפרה מדינית אך אין הן יכולות לחקות אותה כאילו אין מדינה ואין מגזרים של אינטרסים הפועלים בה.

קהילות קמות לעתים מתוך ייאוש ובידוד הנובעים ממחדליה של הפוליטיקה המדינתית. כך אירע לפני הקמת המדינה . קהילות שנולדו כאן התייאשו מהיכולת של היהודים להסתמך על ריבונותן של מדינות שבמסגרתן התאפשרה התמוטטות החיים היהודיים. ניסיונות אנרכיסטיים קהילתיים נוצרו בארץ דווקא בתקופת שיא לפולחני מדינה פאשיסטית וקומוניסטית באירופה. עם התפתחותה של מדינת ישראל כמדינת לאום נולד בשנים האחרונות הפיתוי לראות בקהילה תחליף למדינה .סמוך להקמת המדינה חתרו המתיישבים ליצור חברה שתעניק השראה לחיים ריבוניים אותנטיים . החורבן הגדול של חיי הקהילה היהודית והקמתה של מדינת ישראל הביאו להצנעת היסוד הקהילתי ולהעלאת הרעיון שאין הקהילה אלא מכשיר פוליטי להשגת ריבונות. אולם שגרת חיי מדינה הנמשכים והקשיים המוסריים שהעלו על ידה והאבל על מותו של חלק נכבד מהעם, עוררו דווקא את הגעגוע אל העולם הקהילתי שנעלם . הם עוררו את הפיתוי לראות בקהילה תחליף למדינה שהתרחקה מחלומותיה וחזונה. הניסיון הריבוני הקצר של מדינת ישראל מגלה יום יום את הקושי להתמודד עם יצר השררה . את החיבורים הלא כשרים בין הון לשלטון. את השימוש במדינה ככלי להגברת אי הצדק והחרפת העימותים הבינאישיים ובין מגזריים. לרבים היה נראה כי המדינה בטבעה הגבירה את רוחות המלחמה. מתוך הלכי רוח כאלה צמחה תקווה לאלטרנטיבה קהילתית. הקהילה נראתה כתחליף למגזרי אינטרסים ספציפיים של ציבור עובדים, חקלאים, יוצאי עדות המזרח, אנשי פריפריה , עולי רוסיה ואתיופיה וכו' .זירתה של הקהילה נראתה כזירה של שיתוף פעולה ולא של עימות ומאבק.
דווקא משום הנימוקים הללו אני מבקש להדגיש כי בעיני יצירה קהילתית המתעלמת מקיום המדינה ומההבדל בין הקהילות שצמחו לפני הריבונות לבין אלו שצמחו אחריה , עלולה לפגוע במצבה של הדמוקרטיה במקום להיות לה למשענת. התפישה של הפיכת רעיון הקהילות לתחליף למדינה או למקור סמכותה הבלעדי יכולה להביא אנשים לתביעה כי הדמוקרטיה תשתעבד לרצונם האידיאליסטי. במקרה כזה היא תאבד את הפיכחון המתחייב מקריאה ריאלית ועמוקה של פני החברה ותטשטש את ריבוי הקולות שדמוקרטיה מחייבת.

אני מאמין שהקהילתיות הצומחת בתוך החברה המדינתית ריבונית יכולה לאתגר את המדינה, להציב בפניה מטרות שלא נראות כרגע כאפשריות להשגה מתוך השענות על התנדבות ורצון לקדם מטרות המעודדות ניסיונות לגילוי אנושי, להצמחה מתוך אמון של כלכלה תרבות ויצירה,של חברה צודקת.

מתוך ראייה כזו המדינה הדמוקרטית צריכה לאפשר ולעודד הקמת קהילות . הקהילות צריכות לראות עצמן מחויבות לדמוקרטיה משתפת, המארגנת החלטות מתוך הכרה בריבוי הקולות, בצורך בהחלטות הפותחות אופקים חדשים . עליה לחתור להקים תשתית חוקית המקדמת רעיונות ומצבים השאובים מתוך עולמה של הקהילה הדמוקרטית. החלטות כאלה יגבירו את האמון ביכולת לפרוץ את בידודו של היחיד ולהעמיק את חירותו. הן תעודדנה קבלת החלטות פרגמאטיות והחלטות המגייסות את האזרחים לקידום אינטרסים של הכלל . קהילות תעודדנה סביבה המבקשת הגשמת אידיאל , להתגבר
על מכשולים בדרך אל חברה מתוקנת שנראים היום כאוטופיים. נתקדם לשם בעזרת פוליטיקה מדינתית החותרת לחירות, לשוויון ולאחווה המצפה להתעוררות נבואית. פוליטיקה כזו כדי שתוכל להתקדם תצטרך להיות פרגמאטית.

כל שאספר לכם איננו אולי אלא עובדות יבשות שנרטבו קצת במימי הכנרת.
לפני מאה שנים עגנה בחוף שיהיה החוף של עין גב סירת פועלים קטנה. חתרו בה בין השאר ברל כצנלסון ורחל המשוררת. ברל קפץ מהסירה ומצא אבן בזלת חולייה של אקוודוקט הוא אקודוקט המים של סוסיתא. הוא הסביר למפליגים עמו כיצד מחברים חוליה לחוליה וכיצד יכולים המים להגיע
אל על. בודאי העסיקה אותו אז שאלת החיבור למקורות. גם אותנו.
בימי חומה ומגדל הגיעה בליל סערה רביעיית כנרים לנגן. הנמל היה עוד בחיתוליו. הכנרים הועמסו על כתפי החברים וכלי הנגינה נישאו מעל הראש. הקונצרט נמשך עוד ועוד כי לא היה לנגנים לאן ללכת. פסנתר כבר היה במקום. הוא הוענק לחלוצים על ידי עולה מגרמניה ששני פסנתרי הכנף שהעלתה ארצה לא הותירו לה מקום בדירה התל אביבית הקטנה. הפסנתר היה הפרימוס כלומר השלישי בחדר של משפחת שטיינברגר . כדי להכיל את פסנתר הכנף הבורגני הם נאלצו לישון כשדלת חדרם בצריף פתוחה תמיד .שטיינברגר היה למנהל הפסטיבל עשרות בשנים.
בשנת 1943 נערכו שני קונצרטים בחדר האוכל. ורנר זומרפלד הפסנתרן שניגן פתח את פסטיבל המוסיקה .ללא פרסום וללא כרטיסים. למי שידע. אני מבקש להזכיר לעצמנו שבאותם ימים גורליים של ראשית הפסטיבל בעין גב, בפסח 1943 , פרץ מרד גיטו וארשה. אך הידיעות אודותיו אחרו לבא.
ורנר זומרפלד הפסנתרן היה מודע לגעגועים למוסיקה של כל הארץ. גם לתאווה לשוט בסירה לחופים נעלמים הוא ביקש לאחד את השניים וכך נוסד פסטיבל המוסיקה של עין גב. זומרפלד טבע בכנרת – סוף עצוב לאיש חלומות.
הפסטיבל התקיים על הגבעה בה היום שוכן האולם בו אתם יושבים. לפני שהיה אולם ולפני שהיו כיסאות הביאו למקום חמשת אלפים ארגזי תנובה מטבריה כדי להושיב עליהם את הקהל המנומס שבא לשמוע מוסיקה שמימית.
הפסטיבל שלנו ידוע באקוסטיקה המצוינת שלו ובשירת היונים הבלתי פוליטית המלווה את צליליו. בשנים האחרונות עברנו מקלאסיקה לקלאסיקה של הזמר העברי. גם למיזוג אוויר ליומיים. שבעים שנה נשמעת כאן בתנאים חלוציים תפילה לתיקון החברה והנפש, לחן לחברותא וליצירה.
ברוכים המיתרים שלא נקרעו.

בערב זה בו אנו מעלים את זכר יציאת מצרים ונדודינו במדבר נזכור את נדודי סדר הפסח בעין גב ממקום למקום בקיבוץ . מזמן לזמן נדד הסדר לקראת יום המחר. והמחר בעין גב בפסח הוא המוני מבקרים ופסטיבל המוסיקה.
השנה אנו חוגגים שבעים שנה לפסטיבל הפסח העין גבי. חלוץ הפסטיבלים הארץ ישראלים. ראשיתו עוד לפני הפסטיבל בכנר שניגן סולו במחסן הפח של הגרעינים ביום חם. החברים באו . הכנר החל לנגן והתעלף מהחום.אך כאן בעין גב לא מפסיקים לשיר ולנגן.
פסטיבל המוסיקה שהחל כעניין מחתרתי נדד כמו סדר הפסח ממקום למקום. סדר הפסח העין גבי היה גם בחוץ, גם במחסן הדייג, גם בחדר האוכל הישן אותו צריף מלא העכברושים המשקיף על הכנרת במקום שהיום משרד התיירות, משם נדד לחדר האוכל החדש כלומר בחלק הקטן של חדר האוכל המוכר לכולנו. סדר הפסח התקיים גם בלול חדש עד שהריחות השיגו וכבשו את הרווחה. שנים קיימו את הסדר במגרש הכדורסל שבעצם נבנה לצורך זה. אך השלב ההרואי ביותר של סדרי פסח היה כאשר הוא שילב עצמנו בפסטיבל המוסיקה. אולם המוסיקה כבר נבנה ועלה הרעיון לקיים בו את הסדר של הקיבוץ . אלא שכידוע האולם בנוי בשיפוע. האם יוכל השיפוע לעמוד מול נחישותם של כל אנשי המעשה בקיבוץ ? ערב פסח עמלו ופסחו על השיפוע , סידרו ריצפה חדשה, ניסרו את הכיסאות הביאו את השולחנות והכל נעשה חגיגי ופסחי כמו שצריך. רק דבר אחד היה למכשול : למחרת היה צריך להתקיים קונצרט . ערב של כינור או תזמורת, של זמרים או רקדנים כך שלאחר סדר הפסח החיסול היה לליל שימורים לנגרים למסגרים ולשאר אנשים בעלי רצון טוב. הכיסאות הוחזרו, השיפוע שב. וכמו שכתוב בתנ'ך אחרי שחצו בני ישראל את הים פרצה מרים אחותו של משה בתופים ומחולות : היא באה לנגן בפסטיבל.
שבעים שנה לפסטיבל.

אנו נפרדים מהאיש שאהב את החיים, נלחם עליהם בכל מצב ושמר על כבודם עד הסוף.
ראובן האיש היציב ביותר, היה גם סקרן גדול, לומד שקדן, בונה חרוץ, הוא היה איש שיווי המשקל אך גם האיש הממוקד במטרה. סתירותיו הרבות לא ניכרו כי כמו שאמר אחד נכדיו 'הוא חפר, שתל ומיהר לכסות.'
האם היו סתירותיו פרי אופיו או פרי תקופת גידולו?

כשהגיע לחצר כנרת ב1939 כתב כשדיברו על חינוך כי 'אנו רוצים לחנך את ילדינו מהולדתם לחיי שיתוף כי אנו החברים שונים, אנו בני תקופתנו, חונכנו על ידי הזמנים להיות איגואיסטים מדי, לא מתחשבים , לוקים ברשלנות, בזלזול ובעיקר לא איכפתיים..'.
כבר באביו של ראובן ובמשפחתו היו מונחות התשתיות לסערה : אביו היה מהנדס שפנה לחינוך. קצין תותחנים בצבא הקיסר האוסטרי ירום הודו וחבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית. חילוני ויהודי, ללא השכלה דתית אך גאה ביהדותו . הסבא והסבתא מצד אמו היו יהודים מסורתיים. הם התגוררו בבית המרגוע של אירופה בקרלסבד. בין היערות, הנהרות ובתי המלון . ראובן שנקרא אז רוברט בא לסבא וסבתא לשוטט בנוף אירופה מצד אחד ולחוג עימהם את חגי הגעגוע אל הארץ הרחוקה מצד שני.
רוברט שפיצר הנער נמשך אל טיולים בחיק הטבע ואל אופרטות וינאיות, הוא היה נער נחרץ המבקש לבדוק את בלבול סביבתו, מדבר גרמנית בעיירה צ'כית, יתום מאביו, חש באוויר את רוחות הרצח המתקרבות. מטייל מושבע בנופים של שלג אך מוצא עצמו בתנועת נוער ציונית בדרך לארץ ישראל.
בניתוח ציוני נוקב הוא גילה את הסדקים של צ'כוסלובקיה ההומניסטית של תומאס מאסאריק. כשהשבר מתגלה קונה לו אמא שלו ציוד ומגפיים. הוא עולה ארצה והופך לראובן.
אם רוצים לגעת במעמקי הפשטות הראובנית צריך להתבונן במוצרים של המסגריה של עין גב בחצר כנרת : גם מיטות ברזל לחלוצים מחפשים מרגוע וגם ציוד לסליקים סודיים של נשק להגנה, גם שערים לקיבוצים. הם נפתחו לחלוצים נכנסים וננעלו אחרי המיואשים היוצאים. גם ציוד ללולים הצריכים לספק מזון וצינורות המעניקים מים חיים. המסגריה בנתה מגדלים לפרוז'קטורים נישאים על גגות ומגדלים הם גילו אויב בחושך ודרך לאוהבים באפלה.
מסגריית עין גב, השנייה בעמק הירדן, יצרה תשתיות לבניין משמח ולמלחמה עצובה. ראובן פעל בשתי החזיתות בחריצות, תכנון והתמדה. הוא גם יצר תשתיות מים למטע וגם זרע מוקשים על האדמה אך גם התעופף בשמיים במטוס קטן והטיל ממנו פצצות זעירות על האויב בקרב במשמר העמק במלחמת העצמאות.
את כל המורשת הזאת יצק לפעילותו החברתית הענפה. הוא היה אחד מציריה של החברה העין גבית. הוא ייצג בה את אמנות מה שהאמין כאפשרי. הוא ייצג את שיווי המשקל בין החומר הנבנה והנאמנות המעצבת. הוא סימל את תבונת הכפיים המסורתית ואת הראש הפתוח לקידמה אך היה תמיד מודע לכך שדווקא בנאמנות לחלומות נעוריו היו נעוצים יסודות הקידמה. והם תלויים ביכולת לקרוא כל הזמן אותות של שינוי טכנולוגי. שנים על שנים נאחז באחריותו, גיבש מסגרות, האמין באנשים אך גם בחוקים המונעים את הסערות המיותרות.
גם את אהבתו הגדולה ליוכבד שפרצה בפגישותיהם המקריות בחצר חומה ומגדל בנה לאחר שבר גדול ושיתוק מאיים והוא בנה אותה בהתמדה ראויה.
את משפחתו וביתו בנה כמו שבנה את כל חייו. הלחים את היחד, העניק כוח וכיוון ברור, פתח חלון, לעולם . גם אחרי שנבנו הקירות הוא המשיך לבנות כל הזמן יסודות חזקים מבטון. הוא חינך לעבודה ולהערכת התרבות , לאהבת הנברא במו ידך ולהמראה אל החופש הגדול.
הוא ליווה אותנו שנים ארוכות. ברובן הגדול הוא ייצג את הצמיחה והכוח אך בזקנתו משפחתו היא שהעניקה לו את האפשרות לחוש כי הוא ממשיך לנווט את חייו כשם שהוא נוסע על אופניים עד גיל תשעים.
וכששקע ידע כי לא בודד, הוא עטוף באהבת המשפחה שהעניק וחזרה אליו עשירה ויוצרת.

תודה על עבודת הקודש של המטפלים ולמשפחה: אחזו בפיקדון והמשיכו בדרך הארוכה.
מוקי צור

ללילך

הרי בפניך ההצעה. להווי ידוע לך : ההסכם ביני לבין אנשי התרבות כולל תמיד תנאי: להרגיש חופשי. את רשאית לא להשתמש בקטע בלי סיכון של עלבון מצדי. רק את יכולה לדעת אם מתאים או לא מתאים. ואין צורך להודיע שאני כתבתי. יש המכירים את דרכי כתיבתי וינחשו ואלה שלא מה הם צריכים את זה ?

בהצלחה

מוקי

פתיחה לחג הסוכות המוקדש לשיפוצי דירות

הפרי הנאסף מהעצים בחג הסתיו זוכר את המדבר היבש ואת הנודדים בו .
הסוכה לא שוכחת את אלו שביקשו לצאת מקבע מצרים, מרווחה מדומה של בית עבדים.

הסוכות אותן אנו בונים כל שנה מזכירות לנו כי האמונה בבטונים – הבל.
הסכך חדיר הגשם והכוכבים לוחש לנו כי לנפש אין חדרי ביטחון .
מרצפות אינן נצח. שיפוצי קבע – זמניים תמיד. כשם שכל זמני לוטש עיניו אל קבע.

לסוכות שאנו מקימים לימי החג אין יסוד ברזל חפור במעמקים . הן עפות כשבא להן. וכמוהן כל בית הנבנה ביגע ובביטחון.

הסוכות שאנו בונים אינן דירה להשכיר – הן מקום לחברות של אמת, לעוברי אורח ולתפילה ליופי . הן הן התכנית הסודית של כל בית יצוק באמת, של כל ארמון הארוג בחלום, של כל גדר שאינה מבקשת להתגדר.

הסוכות שאנו בונים יתד להם, סכך, קישוט, ארבעה מינים : הכל בהם פתוח וצנוע כחיים עצמם.
כך יהיו הבתים שאנו בונים בטעם ביופי וברעות

יושקו נפרד מאתנו בטריקת דלת. הוא סרב להמשיך כשחש כי לא יוכל לשלוט על עולמו. שוב עמד בו כוח הרצון. ביקש להיפרד וגופו נענה לו. הוא ידע מעברים כאלה בחייו. תמיד הלך אחרי הכרעותיו. עמד על דעתו. בכוח דעתו הפעם נעל את מחזור חייו.
שם העיר בה נולד לא היה יציב. לבוב לפולנים, למברג לאוסטרים. הדבר שיקף את חוסר היציבות. יושקו נולד בשנה שבישרה זעזועים, 1914, שנת פרוץ מלחמת העולם הראשונה. 4000.000 יהודים נעו באותה שנה מגליציה לוינה. מחנה פליטים יהודים ענק שסימל את ההתרחשויות הנוראות. כשגכדל הוא הבין כי זעזועים כאלה מחייבים הכרעה. הוא היה לחבר תנועת נוער. עלה ארצה לחצר כנרת. אופייני לתקופת התוהו ובוהו ההיא : הוא איבד את הכתובות של משפחתו : ניירותיו התפזרו בפרוזדורים הפרוצים של החצר החלוצית. שנים נותק בשל כך ממשפחתו.
הוא ידע : אם כבר נודדים, מתפזרים, אם מאבדים קשר, כדאי לעמוד במשימות. כבוגר בית הספר לחשמל, כאיש עבודה הוא הלך ממשימה למשימה. עבד בנהריים, השתתף במתיחת 'גדר הצפון' מצמח לירמוק ומהבטחה לראש הנקרה, הוא היה לאיש החמל במפעל בסדום למעלה משלוש שנים. ובכל השליחויות והנדודים הוא היה חבר עין גב עובד חוץ .במגוון המשימות שמילא היה גאה על שהתקין טלפון סודי ליגאל אלון.
ב1942 החליט לשרת בצבא הבריטי . המלחמה קראה לו. הוא התגייס ליחידה של הנדסה קרבית. הוא היה בין מניחי שדה המוקשים ענק של מיליון מוקשים במדבר המערבי והוא גם פינה בו דרך לטורים הבריטים שניצחו את רומייל באל עלמין. הוא נקרא ללבנון לאמן חיילים הודים לגלוש בשלג לקראת המלחמה באירופה. עם הניצחון פגש יושקו את שרידי יהדות אירופה וחיפש את קרובי משפחתו. הוא מצא שנים מיוצאי טרזינשטאט. אחרי שנים ימצא עוד קרובי משפחה בפגישה מקרית בעין גב.
במלחמת העצמאות היה בין הלוחמים , מומחה להנדסה קרבית, העביר קורסים אך בכל המשימות תמיד הבסיס היה עין גב. עבד בבית המוטורים ולאט לאט נשאב לעבודה באינסטלציה. הוא הכיר כל ברז, לחם נגד כל השורשים שאיימו על הצינורות ראה את הקיבוץ מזווית מיוחדת במינה: תמיד עם רגישות לנסתר, לביוב הזורם, למים החיים. לעמידה מול השריפה. אך תמיד עם יותר מדי אתגרים במקומות שחברים מאבדים את סבלנותם. יושקו כן ידע להתגונן בעזרת חכמתו והתעקשותו.
ב1952 התחתן עם אילזה אהבת לבו. בעזרת המוסיקה ובעיקר בעזרת האהבה הגדולה של אילזה האישה הצעירה שבעזרתה בנה בשנות החמישים את מבצרו. זה הבית בו נאחז ולא הרפה. זו היתה התשובה המוחלטת לכל סערותיו ונדודיו , מקום המרגוע מטלטולי עבודתו, זה המקום בו השורש אינו אויב, בו הצינורות היו צינורות מים חיים.
אני ניזכר ביום שראיתי אותו בשיאו. בשנים הראשונות שלי בעין גב. בצפון השדות שלנו גבלו עם שדות נוקייב. והנה פרצה שם האש המכלה גם את שדותינו, וגם את שדותיהם של השכנים. הכפריים הסורים הופיעו עם מטאטאי הקוצים לטאטא את האש ומעליהם נותן להם פקודות חייל סורי. מהצד שלנו הופיע יושקו עם חברים כשהוא מביא אל המערכה את מכונת כיבוי האש שעליה היתה גאוותו. מלווה אותה בפקודותיו ומפקח בפקודות את החברים לעשות מלאכתם באמונה.
ככזה ראינו אותו גם בימי חולשה , דוהר על הקלנועית עם אילזה אהבתו כדי לראות מה השתנה? מה צמח? מי ברא דברים חדשים בעולם אותו ייסד. הוא בנה לו שגרה מעמיקה, משפחה, טיפול באורחים כשאילזה עזר בעדו בנחישות ובשקט.
כמו שנלחם נגד שורשים שוברי צינורות, העמיק שורשיו ובנה את ביתו.
עתה הלך מאתנו. הצינורות שם למעלה זקוקים לו כנראה, האש מאיימת, המוטורים התקלקלו, השמים זקוקים לטיפול דחוף. יושקו יתעקש ויתקן.
ולמשפחה ולמטפלים בו, נתתם לו את אשר ביקש:אהבה גודשת,נאמנות והליכה בדרך שרצה. אנו יודעים כי תמשיכו.
מוקי צור.