אידיאולוגיה

בימי הנאורות בודקים ומבקרים את המשטר הקיים
נפוליאון האידיאולוגים לא פרגמטיים.
האידיאולוגיה הגרמנית – האידיאולוגים אינם מבינים מהיכן צצים הרעיונות שלהם- הם מצדיקים רוחנית יחסים חומריים. האוטופיסטים מנותקים מהדברים הממשיים שהם ענייני העבודה.
תפישה שהאידיאולוגיה משקפת בעיקום את החיים החומריים. ההוויה קודמת להכרה.
האסכולה הפרנקפורטית האידיאולוגיה נובעת מחיפצון ומניכור- מרעיונות ויחסים המגולמים בחפצים ומניכור מיחסי העבודה המתקיימים בחברה. היא שקר
זליגר : אידיאולוגיה מערכת שבה אנו מסבירים, מצדיקים ומבינים את פעילותנו החברתית.
תפישה כי האידיאולוגיה לא רק שאיננה משקפת אלא היא באה כדי להצדיק את השלטון הקיים.
האם האידיאולוגיה מבטאת באופן אחר את הסתירות והמצוקה שהודחקה
האם היא מטרימה את מה שיוכל להתבצע כפתרון למצוקות הללו או על ידי התפתחות טכנולוגית או על ידי שינויים פוליטיים
האם האידיאולוגיה שונה מהתיאוריה המדעית בכך שהיא כיצד החברה חיה את העולם ויחסים החברתיים השוררים.
בין אשליה לבין פנטזיה. האשלייה היא הרצון לשנות ולהתגבר על מצב כואב, פרובלמאטי. מה שלא נראה כניתן לפיתרון. האם האשלייה משתקת או בונה אלטרנטיבות.
קשר בין התפישה של פרויד על ההדחקה והיכולת להשתמש בתיאוריה כדי להביא בריאות לחולים. המבחן של התיאוריה היא במקרה הפרטי של החולה. כך גם האידיאולוגיה שהיא מונעת את מודעות הבעיות ומדחיקה. הפתרון היא היכולת להביא דרך לימוד המתקרב לבלתי מודע לאיזון מחודש ותבוני. הדת למשל מבטאת את המצוקה אך נמנעת להפוך אותה למסלול של שחרור.
מרקוזה בשנות הששים : סוף האוטופיה ותחילת עידן ההגשמה. החברה הצרכנית תאפשר מה שלא היה בעבר.
אלתוסר ההבדל בין האידיאולוגיה לבין מדע היא מחוללת פעולה וכבולה על ידי היותה מכשיר במאבקים חברתיים. האידיאולוגיה היא איך אנו חווים את היחסים.
האידיאולוגיה הסוציאליסטית מעניקה אפשרות למלחמה התיאוריה מאפשרת הבנה
לעומת התפישה שהאידיאולוגיה שקרית או מסלפת כאן האידיאולוגיה היא מכשיר התמודדות.
אצל לנין ואלתוסר היא מקבלת משמעות חיובית. הפרולטריון צריך להתחמש באידיאולוגיה כדי לנצח בקרב נגד הבורגנות והאידיאולוגיה שלה.
האם ניגוד בין ערכים לבין עובדות? האם ניגוד בין השפה הקוגניטיבית לבין השפה הפרספקטיבית ? ברמת הערכים יש חילוקי דעות מפורשים אך קריאת העובדות מושפעת על ידי הערכים והכיוון הערכי מושפע מן העובדות. ריאליזם מוסרי טוען לאי אבחנה בין עובדות לבין ערכים. אי ההסכמה הערכית מביאה לכך שאנו שוללים את קיומם.

האידיאולוגיה כמיתוס הרותם המונים. סורל : השביתה הכללית היא מיתוס מארגן
לא הכלכלה אלא המיתוס

אירגון השליטה הוא הדבר המסור על ידי האידיאולוגיה הבעייה : האם האידיאולוגיה קיימת אצל אופוזיציה? כיצד מפוררים אידיאולוגיה של השליטים ? האם האידיאולוגיה סוגרת בשיטה את הסתירות והסדקים ?
ההיסטוריציזם על פי פרי אנדרסון: החברה לטוטאליות אקספרסיבית מעגלית, ההיסטוריה – לזרימה ליניארית, הפילוסופיה- לתודעתו העצמית של התהליך ההיסטורי, המאבק הבין מעמדי- קרב בין סובייקטים קולקטיבים, הקאפיטליזם לעולם שהניכור הוא מהותו, הקומוניזם למצב של הומאניזם אמיתי המתקיים מעבר לניכור.

המועד , שמגיע ויגיע כל שנה ,
מעלה את הכאב של בין המועדים.
את הגעגוע המחריף לבלהה שהיתה לנו כקמע של אביב.
מסרבת לשרב האכזרי, לרוח הקרה.
תמיד לא צפויה כפריחה עצמה.
שלא כאביב צעיר ומפונק המאיים לברוח,
בלהה תמיד הבטיחה להישאר.
היא שמרה את הפורח כנערה, כאישה, כאם , כסבתא ולנו כחברה.
מחסניה גלשו חיוכים.
אביבה היה סקרן לבאות, משוטט,
בארץ גילתה עולם ומלואו, בעולם בית חם,
המקרין על הנוף אנושיות ותקווה.
בלהה שבה מטיוליה לשבת בצילו של העץ ליד ביתה, מבצרה.
עם עיתון, ספר וחיוך ,
צמאה ומגלה כל יופי.
אורגת בחוטים משוכי צבע,
תופרת טלאים לעולם קרוע,
גוזרת בדים לכסותו,
מורדת בסבל באצילות פרחונית.

היא הלכה מאתנו באביב

________________________________________

מדי שנה אנו עומדים ליד קברו של יגאל ומתבוננים בדרך שעשינו. כל תקופה מגלה לנו דברים שלא יכולנו לראות על האיש ומשנתו. מפתיעה אותי העובדה כי גם בחלוף כל כך הרבה שנים יש לנו צורך לשוחח.
השנה, בפעם הראשונה בקורות מדינת ישראל , לא נבחר לבית הנבחרים אף נציג של ההתיישבות העובדת או של ציבור הפועלים המאורגן . נראה במבט ראשון כי ההבטחה שביקש יגאל לממש שהמורשת הקיבוצית תהיה מקור השראה לפוליטיקה הישראלית , קיבלה השנה מכה סמלית עמוקה.
האם העובדה שלא נבחר אף נציג קיבוץ לכנסת מהווה מכה סופית למה שהמורשת הזו הנחילה? מה היא מורשת זו ? נדמה לי, כי התשובה לשתי השאלות מורכבת .
האם ניתן לומר כי הצונאמי החברתי הפוקד אותנו שנים ניצח ? . אותו צונאמי החברתי, כלכלי ותרבותי שהאמין בבועות חברתיות ובאגרופים מפוררים . אותו צונאמי המפיץ ייאוש מחופש המעלה את הצירוף שבין אופורטוניזם ודוגמטיקה למרכז החיים המדיניים. צירוף כזה בין אופורטוניזם לדוגמאטיקה היה ידוע בארץ בצידו השמאלי בדרכי הפולחן הפוליטי הקומוניסטי . עתה הוא הגיח בניאוליברליזם כמעצב חברה , כלכלה ותרבות את האמון בעבודה ובאדם העובד. הוא החליף בפולחן של פערים, את תבונת הכפיים בפולחן הטכנוקרטיה, את היצירה התרבותית בתעשיית געגועים סמכותית ובאמונה בחלל הריק. הוא הפך את החירות לקניין הפרטי של העשירות החדשה. את המאמץ לביטוי עצמי הוא גלגל לסמכותיות ולאמונה בקרבנות המתרצת אטימות. יגאל אלון קרא יפה את הסימפטומים לצונאמי שהתחולל אחרי מותו. הוא ביקש בדרך העקיפה של הפוליטיקה לגבור על התהליך שהסתמן כבר אז גם בתנועתו שלו. הוא ביקש אז לערוך הסתערות נגדית שהתבררה כצוואתו.
מה הביא יגאל אלון להסתערות זו ? הוא ניגש לעשייה החברתית בכלים שרכש במעבדה של הקיבוץ בצירוף מה שיכול היה ללמוד בשנים הסוערות ההן ממוריו בעולם הגדול. הוא האמין כי הרעות הקונקרטית והמחויבות הביקורתית לצדק חברתי הם כלים שלובים. כי הפיתוח של כלים כלכליים והחינוך לכל הם כלים שלובים, כי הקריאה המפוכחת של הכוחות הפוליטיים אפשרית רק אם היא מכוונת גם ליצירת כלים אלטרנטיביים למלחמה . הקיבוץ לימד אותו את האמנות הקשה של חיים בחבורה של רעים ההופכת לחברה רב גילית של יחד . הוא האמין שהלימוד המתמיד של חברה קטנה המחויבת לכלל יכול להעניק השראה לבניין חברתי רחב ואחראי החייב להתבסס גם על חוקים, הסדרים, על מערכות כוח והיררכיות שלטוניות.
דווקא בשנים האחרונות כאשר נראה היה כי חזונו של יגאל אלון התאייד חברתית ומדינית החלו לנבוט זרעי ההתנגדות לצונאמי . קסמו הועם. קבוצות רבות ויחידים החלו לחשוב מחדש על החומה שנבנתה וכלאה את החזון. התברר להם עד כמה הפתרון המקדש את המגזריות מוביל למבוי סתום . עד כמה נדרשת רעות של השונים עד כמה נתבעת יצירה קהילתית לומדת ופתוחה . התברר להן עד כמה החדרים האטומים והסמכותיים שנבנו ומיסדו את הבידוד של היחידים, שהבטיחו לרפא את החברה למעשה קידשו את מחלותיה.

ההתנגדות התגלתה בתנועות של מחנכים, בחבורות של פעילים חברתיים, בין בוגרי תנועות הנוער, בין אנשי תרבות אך גם בין אנשי משק וכלכלה. זו לא היתה התנגדות בשלה, הרבה מהסער והפרץ שבה יכולים להגיע בקלות לתהומות אולם יש לקוות שהיא תבשיל לניסיונות פוליטיים , חברתיים, כלכליים ותרבותיים שישפיעו על כיוון דרכה של החברה הישראלית. שהרי ברור כי את הצונאמי ניתן יהיה לעצור רק אם החברה תבנה יסודות כלכליים וחברתיים שיוכלו להיות מנוף לחידוש.
אולי יתברר אז כי נקודת השפל הנוכחית בנציגות הקיבוץ התרחשה דווקא בעת זינוק מחדש של רעיונותיו.

השנה אנו מציינים שבעים שנה למרד גיטו וארשה. יגאל אלון הושפע מאד מהמרד הזה וממחולליו. הוא לא ראה בסיפור המרד דרך להסתיר את האסון הנורא ולא כלי ניגוח ופולמוס. הוא ראה בערכים שנשאו המורדים בתוך הוודאות הנוראה בשורה ואות למה שמחייב אותו ואת חבריו במציאות החדשה בה ניתן לעצב ולקחת אחריות לחיים. הוא קרא במרד נורמות של אחווה של מתקוממים בתוך אסון, של מחויבות חינוכית שלא אבדה גם בתוך החלל הריק שנראה ללא מוצא.
בשורתם של המורדים היה לו צוואה מחייבת את הבונים.
גם בכך היה מוצא הד בלב רבים בשנים האחרונות.

כבשנה הפרדסן מהמושבה כנרת סיפר: פעם הזעיקו אותי להציל פרדס שהיה נטוע על גבעה ובעמק. מצאתי את העצים על הגבעה גוועים הם היו צרובי שמש חשופי שורש העצים בעמק גוועו גם הם . הם היו חנוקי סחף, לשורשיהם לא היה אוויר. מה צריך היה לעשות שאלתי אותו והוא ענה : לחרוש אחרת.
ואכן צריך לחרוש אחרת. בלי הסחף החושף והחונק. לכישרון הזה של יגאל אלון אנו זקוקים.

אנו בט'ו באב, חג האהבה , חג השמחה. לפי המדרש זהו חג היציאה מן האסון. לפיו היו העברים במדבר שוכבים בקברים שכרו , מחכים לעונש כדור המדבר והיום של ט'ו באב אחרי ששכנו קבר וראו כי נותרו בחיים הבינו כי עברו הארבעים שנה של עונש המוות והם קיבלו היתר חיים ואות לכניסה אל הארץ המובטחת . כך יצאו מן הקברים שכרו לעצמם והחלו לחיות . אך ט'ו באב במסורת הוא גם החג שציין את ההיתר להעביר נחלה משבט אחד לשני, כלומר להכיר בעובדה כי הארץ היא אחת ולא ניתנת לחלוקה שבטית. חג האהבה הוא חג האדמה של הכל. יש הקוראים את ספר יהושע כמסמך האידיאליזציה של הכיבוש. אחרים קוראים אותו כמגילת העברת הסמכויות הפוליטית ומפגש הדורות אך יש הקוראים בחלוקה של הארץ לנחלות דווקא רעיון אחר והוא רעיון חלוקת הארץ על פי קריטריון של שוויון. גודל נחלה על פי מספר הגרים עליה. צדק חלוקת האדמה.

בשנת 1940 מלאו 50 שנים למושבה חדרה הטילו על אהרון אשמן לכתוב מחזה. הוא קרא למחזה 'האדמה הזאת' . השנה היתה שנת מתח גבוה. החששות על המפעל בארץ גברו. אהרון אשמן תיאר את מאבקם של חלוצי חדרה בקדחת, בתמותה ובמחדל ההתיישבותי הגדול של יהושע חנקין שלא הצליח להשיג רישיון בנייה על האדמות שקנה והותיר את כל המתיישבים להידבק זה מזה ולמות בחאן של חדרה. (אינני יודע אם שמתם לב לעובדה שבחדרה הרחוב הראשי נקרא רחוב הגיבורים ולא אלו שנפלו במלחמה אלא אלו שנפטרו בקדחת ) בימים שהוצג המחזה החלו כמה מעשירי הארץ לחשוב על אלטרנטיבה. שמועות קשות הסתובבו בארץ. המחזה האדמה הזאת היה מחזה על שורשי המושבה אך ניסה להגיד משהו אחר : זו הארץ. זו האדמה. המחויבות שלנו אליה בלתי מותנית. ואכן בשנתיים ההם היו הרבה פחדים בארץ וסיפור האדמה היה צריך להיות קוטב נגדי לכל הכוחות שקראו לאנשים להיקרע ולשוב ולהתקפל תחת דגלים אחרים ולשוב אל האתוס הנוודי של היהודי ששכח כי הגלות היא מקום שצריך לצאת ממנו וכי הבית יכול להיות למקום גלות מחופש.

רפורמה קרקעית איננה סיפור חדש. אחרי שנים של אי צדק , שימוש לרעה בכוח השענות על חוזק יד של צבאות ושלטונות מגיע רגע של רפורמה. האדמות מחולקות מחדש. אחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו מחדש את אדמת אירופה. רפורמה קרקעית למאתים ושבעים מיליון נפש (דרך אגב היא לא החזיקה הרבה שנים בגלל מלחמת העולם השנייה. כוח תעשיית הנשק והטירוף הקולקטיבי, כוחות השטן היו חזקים ממה שהיה אחד המעשים הפוליטיים בעלי המשמעות העמוקה ביותר שנעשו בהיסטוריה. )
ב1858 התחוללה מהפכה בניהול האדמות העותמאניות. היא היתה עוד צד בתהליך הריכוז המדיני של האימפריה. עד אז היו האיכרים מאורגנים בכפרים שניהלו את עצמם. בראשם עמד מוכתאר. הוא היה בקשר עם השלטונות והכפר זכה למידה גבוהה של שלטון עצמי. התמורה הגדולה היתה כי השלטון הפך להיות מרכזי ומוחלט. הפיקוח נמסר לידי פקידי השלטון המרכזי. אלה קיבלו תמורת הניהול אדמות.בדרכי כפייה ושוחד התרכזו אדמות בידיים של יחידים. כפריים הפכו להיות אריסים כי לא היתה להם יכולות להתארגן מול פלישות רועים, מול בצורת ומצוקה מול גיוס לצבא. כפרים עברו ממצב של איכרים עצמאיים לחכירה בתנאים קשים וגוברים.על רקע זה היתה אדמה זמינה לרכישה אך העניין חייב אומנות רבה. יחד עם תהליך העיור היה סיפור הכפרים סיפור משברי.

האמנות לרכוש אדמות היתה נחלת מעטים. היו מעורבים בה המון אינטרסים של מעצמות ומדינות שכנות, מוסדות דת וצרכי משפחות המנהלים אותם. היתה הרבה שחיתות. אך גם ניסיונות לעשות סדר.
בעלייה הראשונה ניסו אגודות של מתיישבים לרכוש אדמות כדי להקים את מושבותיהם. מה שהרג אותן היה הספסרות בקרקע והמבוך הביורוקרטי. כל ההון שאגרו למען המבצע של הקמת היישוב הלך על קניית האדמות והמושבות נשארו עניות עד רעב. כאן נכנס רוטשילד לתמונה ורכש מהם את האדמות ואת השליטה על היישוב. הוא עשה זאת בהלך נפש פילנטרופי ואוטוריטארי. אם יש דבר שלא רצה אלו מתיישבים שהזכירו לו את המפחיד בנגעי החברה הסמכותית : אנרכיה. למתמרדים נגדו לא היסס לשלוח צבא . לימים החל לרכוש אדמות למתיישבים שיגיעו תחת חסותו.
בעלייה הראשונה ניסו אגודות של מתיישבים לרכוש אדמות כדי להקים את מושבותיהם. מה שהרג אותן היה הספסרות בקרקע והמבוך הביורוקרטי. כל ההון שאגרו למען המבצע של הקמת היישוב הלך על קניית האדמות והמושבות נשארו עניות עד רעב. כאן נכנס רוטשילד לתמונה ורכש מהם את האדמות ואת השליטה על היישוב. הוא עשה זאת בהלך נפש פילנטרופי ואוטוריטארי. אם יש דבר שלא רצה אלו מתיישבים שהזכירו לו את המפחיד בנגעי החברה הסמכותית : אנרכיה. למתמרדים נגדו לא היסס לשלוח צבא . לימים החל לרכוש אדמות למתיישבים שיגיעו תחת חסותו.

ב1900 מכר הבארון רוטשילד את כל אדמותיו לחברת יק'א. לחברה זו היה חזון שאין היא פילנטרופית. היא תחכיר את האדמות תמורת דמי החכירה היא תוכל להשקיע את הכסף בהתיישבות נוספת. לאט לאט כל חוכר ירכוש את עצמאותו אם הוא יהיה חופשי מחובות. המשק של יק'א נוהל בעריצות לא קטנה. פקידיה של החברה לא שחררו מן האריסות ואולם כסף להשקעות לא סיפקה, במיוחד אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב1914 בא לביקור הבארון רוטשילד ארצה. הוא עמד בראש הוועדה שניהלה את מפעל יקא בפאריס. כשהגיע לכפר תבור הציעו האיכרים להקים לו ריקשה ולטפס לתבור כשבריקשה ישב הבארון והמתיישבים ישאו אותו. לשם כך פנו לאחד המתיישבים שיבנה את העגלה המיוחדת. בתחילה הוא סרב. יק'א לא נוהגת עמו כפי שצריך וממשיכה לנהוג בו כאריס. ובכל זאת שכנעו אותו כי יבנה את העגלה. הוא בנה והובילו את הבארון אל גבהי התבור. בשובו החזירו אותו והבארון התרגש מהעגלה ' כשיקום מוזיאון במושבה אמר הבארון יש להראות את העגלה היפהפיה. הלכו לנגר לקנות את יצירתו אך מצאו אותו מנפץ אותה עם גרזן. הוא לא סלח ליק'א על שלא שחררה אותו מאריסותו. המתח בין האיכרים של יק'א לבין החברה היה כה גדול שהמחאה היתה גדולה. יק'א נתנה פחות ופחות לחוכריה, השקיעה פחות ופחות בנחלותיה ותבעה מאריסיה יותר ויותר. הסיפור נגמר פחות או יותר ב1941 כאשר משרדי פיק'א בפאריס נכבשו על ידי הנאצים וגוטליב הפקיד הבכיר שלהם בארץ נשאר ללא עורף . אז סדרו את רב האריסויות והאדמות היו לפרטיות. האדמה הפרטית בחדרה איפשרה לגן שמואל לקנות חלקה אחרי חלקה אדמות של איכרים בחדרה אלו האדמות הכל כך מוכרות לכם במרכז הקנייה ובמפעלי גרנות. לא פלא שכאן במפעלים האזוריים הללו נטמע כל כך טוב רעיון שיש לו חשיבות רבה בימים אלו : הפיכת הקרקעות לנכס משוחרר ומניב.או אובדן האדמה הלאומית.

בסוף המאה התשע עשרה קמה ההסתדרות הציונית. היא נמנעה מלרכוש אדמות. בדו'ח שנמסר להסתדרות הציונית ב1898 מ נמסר כי הצליחו להעלות על הקרקע כ5000 איש. ב17 שנים. מי שמכיר את הסיפור של כל המושבות וגורל מתיישביהן יגיד מבצע גדול אך בשביל מי שהארץ צריכה לשמש מפעל לאומי, מקלט לילה וחלום בהקיץ ההצלחה היא מעטה. כמה זמן ייקח ליישב את המיליון
הראשון ? בניצוח הם טענו כי המצב הוא כל כך חמור שכל רמז או התחלה של רכישת אדמות מוביל להפקעות מחירים ולנעילת שערים של הארץ. בעלי האדמות מעוניינים לעלות את המחירים. גם לעשות זאת על חשבון אריסיהן. הרצל הבין אז את המצב באופן שביקש להשיג את האדמות של הממשל הטורקי בצ'ארטר בינלאומי. להפוך אותן לאדמות הלאום שיאפשרו התיישבות המונית זולה ואחראית. זו הסיבה שהקים את הקרן בלונדון ולא נתן לה לעסוק ברכישת קרקעות. לקנות את האדמות של השלטון תמורת הצלתה של הקופה האימפריאלית הריקה. אך הטורקים לא הסכימו החל הוויכוח הגדול על אוגנדה. הרצל מת וערכו פשרה בין אלו שהמשיכו את מסורת חיבת ציון לבין הציונים המדיניים והחלו לרכוש אדמות לאומיות לקרן הקיימת. זה לא היה פשוט כי הממשל לא הכיר ברכישה של גוף פוליטיי על כן רוב האדמות שנרכשו המשיכו להירשם כאדמות של אזרחים יחידים. כמו נרסיס לוון. ראש האליאנס הצרפתי ידע של מי האדמות שהיה חתום עליהן : אדמות העם היהודי.

הקרן הקיימת בתקנותיה קבעה כי אין למכור אדמות. ומאין תשיג כסף? כיצד תפעיל גם את היהודים הפרטיים לקנות אדמה ליהודים? רופין הפרגמאטי ניסה לשכנע את הקרן הקיימת למכור אדמה כדי להשיג הון לרכישת אדמות נוספות. אך הנהלת הקרן סירבה. אנו לא מוכנים שהקרן הקיימת תמכור אדמות. לכן הוקמה קרן אחרת בפיקוחה של ההסתדרות הציונית שהיתה צריכה למכור אדמות ולקנות באופן חופשי. זו היתה הכשרת היישוב. אך הבעיה היתה שלקרן לא היה מקור כספי והיא הלוותה כסף מהקרן הקיימת כדי לרכוש אדמות שאחר כך נמכרו לקרן הקיימת או לאנשים פרטיים. שני הגופים עבדו תוך שיתוף פעולה אך לא תמיד. בראש הכשרת היישוב עמד מי שהאמין בהתיישבות במישור יהושע חנקין התיישבות צריכה להיות דומה לאוקראינה : אדמת מישור היודעת לכלכל את יושביה האיש המשפיע ביותר על הקרן הקיימת היה יוסף וייץ שעמד בראש תפישת ההר הגיבורית יותר והמסתפקת במועט.. אם תנסו לעקוב אחרי פרשת יוקנעם ועין השופט תראו קרב בין יקנעם המישורית ועין השופט של הקרן הקיימת.
ב1937 כשהוכרזה תוכנית פיל לחלוקת הארץ נכתב על ידי מנהל הקרן הקיימת כי המדינה החדשה לא תפתור את בעיית האדמות כי במדינה החדשה לפי הקווים הידועים אז רק 100.000 דונם אדמה יהיו של המדינה החדשה והשאר יצטרכו לערוך משא ומתן עם בעלי אדמה ערבים. תכנית החלוקה היונית של אז כללה טרנספר…והחלפת אוכלוסיות. אך כידוע לא בוצעה תכנית החלוקה ועלייה חופשית למדינה החדשה לא היתה . .. דילמה נוראה שפצעה לב רבים.

לקראת פרסום הספר הלבן כשהוגבלו כל רכישות הקרקע היהודיות על פי חוק הוחלט על הקמת שולחן משותף של הכשרת היישוב ,הקרן הקיימת, פיק'א ורכישות פרטיות. היה צריך למצוא דרכי עקיפין ולהמשיך לרכוש אדמות. בתקופת הספר הלבן נרכשו הכי הרבה אדמות.יש משהו סמלי בתקופה הזו שהיתה תקופת הזוהר של רכישת הנגב הצפוני. את הצינור שהביא את המים ל11 הנקודות שקמו בניגוד ובהפתעה לשלטונות הבריטים הביאו מלונדון. אלו היו הצינורות ששמשו לכיבוי האש של לונדון הבוערת תחת ההפצצה הגרמנית.

כשעמדה הקרן הקיימת לרכוש את אדמות שרונה בקרייה העמדו האדמות בנגב בסכנה בגלל התקפות על המתיישבים והצינור. הקרן הקיימת נתבעה להעביר את כל הכספים שייעדה לרכישת אדמות לפרוייקט הגנה על הנגב.

המדינה היתה חייבת לקרן הקיימת סכומים גדולים ואותם היא שלמה באדמות. מיליון דונם הועברו לקרן הקיימת אחרי המלחמה.

בשנות השלושים כתב אביגדור המאירי רומאן שנושאו הוא קיבוץ תנובה שמנהיגתו קוראים לה תנובה. . מאוהב בה עשיר שמנסה להביא מפעל ושליטה על המוני פועלים. היא עומדת מול אשתו הבורגנית וזו מגלה לה כי בעלה קונה נחלה בקבוצה של חבר מיואש מהדרך. עתה מתבררת לה הקנוניה והיא מחליטה לעמוד מולו בנחישות רבה . הקיבוץ באבל. הוא חש כי הכסף הכריע אותו אך תנובה עומדת במריה .בחג העשור לקיבוץ פורשת תנובה מ'חנובה' אל בעל ההון וזוכה חזרה באדמתה. הרומאן לא זכה להדים מרובים ואביגדור המאירי היה מאיש כועס לאיש צוחק. את זעמו הוא הוציא במערכונים היתוליים ובשירים של המטאטא ולי לה לו. והנה שבנו אל תנובה… אולם שורותיו האחרונות של הרומן עשויים לקבל את הדן היום.

לא פעם משתער עלינו כחתף מטר מיטיאורי ענק, שבכוחם להשמידנו בן רגע- אך אטמוספרת אדמתנו שריון פלא רחום זה מטה את שכמה הרך והגמיש וזורקתם חזרה אל חלל היקום הריק והשומם- ובינתיים אנו ישנים במנוחה את שנת הילדים בחיק אמותיהם.

רמת רחל תרצ'ד

נפל הפור ושוב פקד המוות הערמומי את אהובינו. אבינועם שנאבק כל כך בעד החיים וניצח לא פעם נלקח מאתנו . למרות הכאב והתמיהה אנו יודעים כי הלך כמנצח. לא איבד אף לרגע את הכבוד האנושי שבהתמודדות.

היינו ילדי ירושלים הנצורה במלחמת העצמאות, חיינו בין הפגזות ותורים למים, בין קציצות חוביזה ופגז יומי ששוגר אל האויב מהדוידקה. קינאנו בפלמ'ח וחיינו את הימים הראשונים למדינה בתום ילדי. אבינועם חי בשכונות ירושלים השורשיות ביותר ומשם הגיע לצריף התנועה המאוחדת ברחוב הנרקיס. בין ילדי עדת החורש כבר אפשר היה לראות את שצמח שנים יותר מאוחר: אבינועם המחבר אנשים. היו בחבורה הירושלמית מושחזים , בעלי קונדס וכריזמה, אך כשצריך היה משהו התובע עבודת נמלים ויכולת לעזרה היה אבינועם שם, תמיד דואג , תמיד יודע את הפרטים ומתעניין. הוא היה לרשת ביטחון ידועה לכל ההרפתקאות המוזרות של בני הנעורים. המצפון שלו אף פעם לא נרדם בשמירה.

כשהגענו לעין- גב הוא היה בינינו איש מרכזי. לא ידענו אז עד כמה נתקשר למקום. אבינועם היה בין חלוצי הגרעין ברקימת קשר עם בני המשק. הוא הדריך וכאן פגש את שלומית והתקשר בעבותות משפחה וטבע עם הסיפור של עין גב. כאן בבית הקברות אפשר לראות עד כמה נקשרו סיפור המקום וסיפור המשפחה .

כל השנים שמעתי כי הוא עוסק באריזות. אף פעם לא נודע לי מה היה העיסוק במדויק אך ידעתי שהיה זה עניין גדול. חשבתי אז כי לא מקרה הוא שהגיע לאריזות, הרי הוא תמיד גונן וכיסה, תמיד הבין כי בפרטים ניתן לאפשר לשמור על הטוב והחיוני. כי כל דבר יכול ליפול ולהיפגע, כי יש להגן
ולתת ביטחון.

הרשו לי להגיד משהו אישי. אבינועם היה שכן לי באחת התקופות הקשות בחיי. הייתי מזכיר צעיר מדי בקיבוץ והאסטמה פקדה אותי. חברי הצעירים היו עמי בימים רעים אלו. הוא היה שכני הטוב. דאג לי ונאלץ לא פעם לשאת את הבושות שלי. הוא עשה זאת כמו שידע : ברצינות תהומית וברצון לא מובן. היה בו משהו שנשמר כל השנים : תחושת אבהות. לא פעם שאלתי את עצמי אז מהיכן הסבלנות? אבינועם חש עצמו אבא דואג ורבים חשו כלפיו כי אכן כזה הוא. אני יודע כי במשפחה המורחבת שלו הוא היה אחראי לשבט.

לפני שנים כתב חלוץ מבוגר לחברו : כשאנו צעירים קל לשמור על חברות , זה מתרחש בטבעיות מוחלטת, גם אם אינך זקוק לה אך כשאתה מבוגר ואתה זקוק לחברות יותר מאי פעם היא נעלמת ואתה נשאר לבד. ענה לו חברו : אני מוכן לקבל את דבריך כאמירה כללית ובתנאי כי בין שנינו זה לא יחול. אבינועם לא הסכים כי נאבד את החברות גם אם כל אחד הלך לדרכו. הוא האמין בידידות שלא פוסקת עם הגיל ועל כן ארגן שניפגש . לא תמיד זה היה קל וטבעי אך הוא לא וויתר וכולנו יודעים עד כמה זה היה לנו טוב. ברגעים אלו אנו יודעים את זה יותר מכל.

אנו מלווים אותך אבינועם אל האדמה אליה התגעגעת כל חייך כאן בעין גב. הגרעין לא יכול לסדר את תור המוות, אפילו לא באסיפה הכללית. כל אחד ביומו, כל אחד בדרכו, אך אנו יודעים כי את רגשי האחווה בינינו גם בשעות אלו של כאב, אתה טיפחת וגידלת ברגעים לא צפויים. בפגישתנו האחרונה אמרת לי דומע ונבהלתי : צריך לדעת להיפרד. ולא הבנתי מה אמרת. אני לא יודע אם אתה חשת והבנת. אך הרעד של קולך אז ילווה אותי.

לשלומית ולכל בני המשפחה שידעתם כה יפה להיות עם אבינועם ולהצהיר במעשים את אהבתכם הגדולה אנו בטוחים כי תיקחו אותה עמכם בכל מקום ובכל עת.

מוקי

גיבור גלילי?
מרדכי ואיטה חדש

הגליל היה תמיד מקור משיכה לגיבורים. מאז תורגם יוספוס פלביוס לעברית החלו לפרוץ לדמיון הלאומי בגולה דמויות של מורדים ולוחמים. הדי המרד של היהודים נגד הרומאים החלו להתפרש כקריאה לחיפוש גיבורים. לא במקרה היה דוד גרין לדוד בן גוריון ובר גיורא היה לשם המחתרת הפוליטית שהולידה את השומר שניהם שמות מתקופת מרד היהודים ברומאים. הגיבור העברי הריח תמיד בריח גלילי. רחל המשוררת כתבה כי בהרי הגליל היא מרגישה את המולדת. חנה סנש הרבה שנים אחרי כן כתבה שכשהיא מטיילת בגליל היא מחפשת את הקול שיקרא לה למעשה של גבורה. טרומפלדור הנופל המערכה על תל חי הופך מייד לגיבור גלילי, כלומר לאומי . יש לשים לב לכך שהוא האיש שסימל לרבים את הגיבור בהא הידיעה השתתף בכמה קרבות בחייו ובהן תמיד היה בצד המובס. ובכל זאת השפעתו היתה כגיבור אקטיבי ולא כקרבן מובס. עובדת מותו של טרומפלדור בגליל דווקא רק הוסיפה להילת גבורתו ולתפישת הגליל כזירת גבורה. הרי הגליל סמלו את גובה המעשים וזכות ההתחלה.
הפעם אני מבקש להביא בפני הקוראים גיבור גלילי לא ידוע ואישה מורדת בגורלה המהווים לדעתי מקרה המאיר את דרכם של החלוצים.
מרדכי נוביק שהחליף את שמו לחדש היה נער בן שבע עשרה כשצעירים הבוגרים ממנו בשנתיים שלוש החלו להתארגן בוילנה כדי לעלות ארצה כקבוצה של חלוצים. הימים הם ימי סוף מלחמת העולם הראשונה. ימים קודרים שבהן אירופה ההרוסה סופרת את פצעיה. היהודים נתונים ליותר משלושת אלפים פוגרומים גדולים בימים שלאחר המלחמה. אלפים רבים נרצחים. ארץ ישראל שקיוו ממנה לתשובה עדיין היתה הרוסה. באותם ימים טרומפלדור התחיל לארגן את הצעירים היהודים ברוסיה תחת דגל החלוץ. הוא שעמד קודם בראש ועד החיילים היהודים ברוסיה שכלל בתוכו 430.000 איש הבין כי לא יינתן להם להתארגן כדי להגן כחיילים על קהילותיהן כי לא יצליח לגייס אותם לשם פריצת דרך לארץ ישראל האמין כי אסור להפקיר את חלומות נעוריהם ולשקוע בשיתוק. על כן הגיע למסקנה כי מוכרחים לארגן עלייה המונית של צעירים חלוצים. הוא קלט את הצמיחה של נוער אידיאליסטי המחפש דרך לארץ ישראל ומכשיר עצמו בהכשרות לעבודה בארץ. כמנהיג החלוץ הוא מוביל פרוייקט של עלייה המונית חלוצית ארצה. בשל פעילותו זו בעונה האפלה ההיא בה נרצחו כל כך רבים היה טרומפלדור לאגדה ולאחר מאורעות תל חי בגליל היה לגיבור . לעניות דעתי תל חי אירועיה גיבוריה וזיכרונותיה היתה למצבה המשמעותית ביותר לפוגרומים הגורליים שהשתוללו באוקראינה וגאליציה שלא זכו למצבה בארץ ישראל. אחרי מותו של הגיבור נקראו כל החלוצים לקום ולהעפיל לארץ ישראל. לגנוב את הגבולות, להיות נחרצים בתקוותם. לבנות.
חבורה של חלוצים מוילנה , אחת מחבורות החלוצים הרבות שהתארגנו אחרי סיום מלחמת העולם הראשונה ברוסיה עשתה את דרכה ארצה ובה היה מרדכי מוטקה נוביק. הוא היה חניך וילנה היהודית המתנגדית והנלהבת בהשכלתה ובציוניותה. לו עצמו היו גם שורשים חב'דניקים. הם ניכרו בדרכו. הוא היה נלהב ורומנטי. האמין באהבה ובעבודה . הוא היה בטוח שהוא יוצק יסודות וקוטף את פרחי החלומות החברתיים החדשים. הוא ראה עצמו כעברי בכל רמ'ח איבריו.
הקבוצה הוילנאית לה היה שייך מוטקה היתה מיוחדת ביציבותה. כשהגיעה ארצה טבע אחד מחבריה בימה של יפו. הוא נקבר בתל אביב. כל שאר חברי הקבוצה נשארו בהתיישבות העובדת ברובם הגדול הגיעו לקבוצת כנרת. מקץ המון שנים העלו בניהם של חברי הקבוצה, שהיו אז כבר בשנות השמונים לחייהם את גופתו של העולה שהיה שייך לקבוצת הוריהם שכבר לא היו בחיים, לבית הקברות בכנרת כדי שיוכל לנוח לנצח עם כל שאר חברי הקבוצה…
החבורה הוילנאית נדדה בין הר כנרת לגדוד העבודה במגדל . בתחנותיה הראשונות היא פגשה את אהרון דוד גורדון ואת יוסף חיים ברנר שהיה מורה לעברית של גדוד העבודה . בתקופה זו נשם מוטקה חדש רוח של התלהבות ואמונה . הוא התנדב לקבוצה של פועלים שלקחו על עצמם להחליף פועלים מצריים שעבדו בעבודות הקשות ביותר של סבלות לצבא הבריטי. 'הג'יפים' קראו להם כיוון שהגיעו מ'איג'יפט' . שמם של הפועלים המצרים שעבדו בשירות הבריטיים הונצח והיה לימים לג'יפים, המכוניות הצבאיות הידועות שנועדו למטלות קשות. העובדים היהודיים שביקשו להצטרף לסבלים המצריים להצטרף 'הג'יפים' לעובדים היהודים היה מבחן המסור למתלהבים בלבד שהיו מוכנים לחיות בתנאים הקשים.
באותו זמן הקבוצה הוילנאית סללה את הכביש מחיפה לרמת ישי ובנתה בתים בטבריה. היא נקראה להשלים את קבוצת כנרת שהיתה בחצר כנרת. בשביל מרדכי מוטקה זה היה נראה רע. הכיצד הוא שבא לבנות משהו חדש ישלים קבוצה ישנה כל כך שהיתה כבר בת שמונה? הוא החליט לבצע את החלום שנארג מימי אברהם מאפו באהבת ציון: להיות רועה עברי כמו בתנ'ך. כדי להגשים את חלומו הוא ביקש להכשיר עצמו ולהשתלב בחיי הבדווים. חלום עברי זה שהיו לו גלגולים רבים דחף אותו לחיים בתוך שבט בדווי באיזור בית שאן. הוא חי בין הבדווים שהיו מאד מודעים לכך שציפור מוזרה זאת חיה בקרבם. אשת השיך התנדבה לפלות לו את הכינים. היא היתה גם זאת שידעה להזהיר אותו בזמן מפני תככי השבט ותככי הלאומנות והבדווי מוילנה היה צריך להשיר מעליו את הכפייה והשברייה ולשוב לקבוצתו בכנרת.
איטה רוטנברג היתה אף היא חלוצה. היא הגיעה ממשפחה של בעלי חווה חקלאית גדולה. בן משפחה שלה אהרון שידלובסקי עלה ארצה בעלייה השנייה והיה מדמויות המופת שלה . אחיה הגיע ארצה בעלייה השלישית והצטרף לכנרת. היא היתה אשה מורדת ואריסטוקרטית אך לא הצטרפה אל המנהיגות של מרד הנשים בארץ. לא היתה אשת נאומים אלא אישה בעלת יכולת התבוננות נוקבת. היא לא הגיבה בפומבי אך לא השאירה את התנגדותה אילמת. עם התקשרותם של מרדכי ואיטה החל ביניהם מסע ארוך של בירור וחשבון נפש שנמשך משך כל חייהם. הוא היה האידיאליסט, החולם הגיבור והיא היתה מגלה כל ניצני שקר ואשלייה. בתגובותיה ניתן היה לראות את המחירים העמוקים של הצד האידיאליסטי הרומנטי של משימות הדור. מוטקה ואיטה היו סיפור של אהבה גדולה עם מטעני נפץ . הם נבעו מהשוני הגדול ביניהם ומהווייתם המשותפת. עקבותיה של האהבה והמתח ניכרו היטב במכתבים שכתבו ביניהם בתקופות שונות שחיו רחוקים זה מזו בעקב המשימות אותן ביצע. במכתבים גם מופיעים הגשרים שנטוו והלכו על ידי קריאתם האינטנסיבית בספרים שעזרו להם לנתח את המתרחש. ההיסטוריונים צריכים לשים לב להשפעתה של הספרות הקלאסית על החלוצים: היא היתה עבורם מדריך חשוב שהשתלב עם הטקסטים היהודים שקלטו מבית אבא לחשבון נפשם ולקביעת חזונם. בדרכם של בני הזוג חדש מתגלה החתירה לתיקון והחיפוש אחרי הראוי . מוטקה עושה זאת על ידי הרתמות מתמדת למשימות הלאומיות שהוא לוקח על עצמו .איטה מגלה את חתירתה לתיקון ולצדק בתביעתה המתמדת לשחרור האישה ובדאגתה למניעת השקיעה הכפרית והשעבוד שבחיי היום יום בקיבוץ. היא גילתה את החיכוך המשפיל בין בני האדם בחיי היומיום. הוא היה יוצא למשימות הדור ושר שירי הלל לקבוצת כנרת והיא היתה מבקרת את הקבוצה ומבטאת את רצונה לטרוק את הדלת ולעזוב . בעתות משבר היתה איטה חדש יוצאת מהקבוצה בכעס ובמחנק לתקופות קצרות אך אחריהן מתמידה בחיי עבודה וגידול הילדים שנים ארוכות. מוטקה בגלי התלהבותו נקרא ממשימה למשימה והיא לוקחת אחריות על התלם הארוך .
באמצע שנות השלושים יצא מוטקה חדש לשליחות ב'החלוץ' בפולין.הוא נמצא במרכז העצבים של התנועה החלוצית ובהכשרות. שם הוא נישא על גבי התלהבות הנעורים אך גם מגלה אמפטיה גדולה למשברים העוברים על חניכיו. יחד עמם הוא מבקש את החזון הנישא ואת האינטימיות של בני הנעורים. בתקופה זאת ההכשרות היו מלאות בחלוצים שלא הצליחו להגיע ארצה בגלל השלטון הבריטי. מוטקה חדש נושא את צערם של החלוצים על השערים החסומים.
בפעולתו הוא מבטא את רעיון חיוב החיים והביטוי החדש והכן שבאהבה. מכתביו לאיטה אשתו ספוגים באמונתו בחיוניות האהבה של הרוח והבשר. אך היא מגלה בהם גם את השוביניות הגברית ואת מה שנקרא בשיח שביניהם האגואיזם האידיאליסטי, כלומר השמירה על העצמי והריכוז המסתגר של האדם במשימותיו. הוא דואג לה על שהיא אוכלת את עצמה אך היא טוענת כי היא עומדת על משמר האמת.
המכתבים ביניהם כל הזמן עומדים בקצב הדואר. לעתים יעוכבו אך הגעת דואר דרך המטוס הבריטי שעורך חנייה בכנרת מקצרת את התהליך. איטה ניסתה לשלוח דרכו ריבה וענבים לגולה אך לא הצליחה . פלאי הטכנולוגיה עוד לא הצליחו להתגבר על קוצר ידה של הביורוקרטיה .
בין שאר משימותיו מוטקה הופך להיות מדריך להכנה של החלוצים בפולין להצטרפות להגנה. הוא מדריך צבאי של חלוצים בפולין. הם מקבלים כמו אנשי אצ'ל נשק מהממשלה הפולנית כדי להכין את הנוער למבחנים הצבאיים העומדים בפניהם. הימים היו ימי המרד הערבי וחומה ומגדל. באותם ימים איטה חדש מלווה את הקמת הנקודות של חומה ומגדל בעמק הירדן בשער הגולן , מסדה ועין גב. מוטקה חדש משתתף בקונגרס הציוני המתכנס להחליט על הצעת החלוקה של וועדת פיל ב1937. הוא בא לאבטח את הקונגרס ואת מנהיגיו ונוכח במשבר הגדול שפקד את הציונות באותם ימים עם הגשת התכנית לחלוקת הארץ . הוא מתרשם מאד מהמשבר המנהיגותי הקשה שפקד את תנועתו כשהקונגרס כמעט מתפרק. תנועת הפועלים שכבר שולטת כמה שנים במוסדות הלאומיים מתפצלת בין בן גוריון המחפש מדינה ויהי מה לבין טבנקין המחפש את הארץ שתוכל להכיל את העם היהודי. שניהם מבינים עד כמה עמוק המשבר של היהודים האחד מבין כי בשעה זו יש לוותר על שלמות הארץ והשני חושב שיש לוותר על הקמת מדינה. המשבר נפתר בקושי רב.
כעבור שנתיים פורצת מלחמת העולם השנייה. מוטקה חדש כבר מבוגר ביחס, בן 37. הוא מחליט להתגייס לצבא הבריטי. איטה שואלת שאלות חמורות. הוא חולם על כניסה מנצחת של יחידה של צבא יהודי לגרמניה והיא חולמת על סיום המלחמה. הבן שלהם שמואליק , אלוף הארץ בשחייה וצולח הכנרת המנצח מתגייס לפלמ'ח ואחר כך מצטרף אל אביו ומתגייס לצבא הבריטי. כמו בנציון ישראלי איש העלייה השנייה המתגייס עם בנו כך מוטקה חדש מגויס לצבא הבריטי יחד עם בנו איטה מביעה מחאה לוהטת: היא לא חושבת שאמהות צריכות לקבל ברצון את התנדבות בניהן למלחמה, גם אם המלחמה מוצדקת. "אני לא גיבורה" היא כותבת כי היא רואה את הגבורה בכנות ולא בדקלום סיסמאות. היא מוכנה שסטאלין יעשה את המלחמה וינצח את המלחמה בלי עזרתם של בני משפחתה. לה חשוב שהם ישובו ארצה בשלום. היא רואה את המלחמה כעניין גברי . באירוניה היא "מקווה כי יישארו אנשים אחרי המלחמה". מהתבוננותה על אופיו של העולם בימי המלחמה היא מסיקה מסקנה חריפה: היא טוענת כי אין להביא ילדים בעולם כזה . זה נראה בעיניה כאגואיזם ותאווה של הורים שאינם מוכנים להכיר לאיזה עולם הם מטילים את הילדים. יחד עם זה היא ביקורתית מאד כלפי אלו שלא מבינים את אתוס ההתנדבות. תקופת הגיוס לצבא הבריטי היא תקופה של מתח חברתי גדול בקבוצה. על כל יישוב מטילים המוסדות מכסה של מספר מגויסים ורבים הם המתנדבים אך ההתנגדות להתנדבות לא קטנה. באסיפות שצריכות להחליט על המתנדבים פורץ לא פעם בכי של אלו שנבחרו ושל אלו שלא נבחרו לצאת לצבא. הכל מודעים לכמות המשתמטים בארץ ובמיוחד בתל-אביב. מוטקה מאוכזב מאד שהמתנדבים העבריים עם המוטיבציה הגדולה כל כך לא משתתפים בקרבות ממש. שהם שומרים, מתאמנים אך לא לוחמים. חלומו הגדול הוא שיחידות ארץ ישראליות יכבשו את נירמברג מדי הנאצים. איטה מבינה את חלומו אך לא מוכנה לקבל את הרמזים על חיוב הקרבן שבמלחמה.
כשהבריגדה היהודית מגיעה לאיטליה מוטקה משתתף בקרבות . הוא מאד גאה על כך. הוא מגלה שלמרות שבדרך כלל הוא פחדן וחומד חיים הוא לא פוחד בקרב. לאט לאט מתבהרת התמונה הקודרת של מה שאירע באירופה. עם הניצחון מגיעים חיילי הבריגדה העברית לאירופה הכבושה ובה הם פוגשים את היהודים ששרדו. זוהי פגישה מאד דרמטית. רואים גם את החורבן, גם את עקבות הרצח, גם את השקר ומאבחנים את קשר השתיקה. הפגישות עם היהודים מאד נרגשות ומוטקה נסער.
עם בא הניצחון נשות המתנדבים לצבא בכנרת מבקשות שישחררו את בעליהן. נמאסה להן החרדה, הגעגועים והנטל. כאן איטה עומדת דווקא לצידם של המתנדבים המבקשים להשתחרר עם כל הצבא הבריטי למרות ואולי בגלל שהם מתנדבים ולא מגויסים בתוקף חוק. המתנדבים ברובם מבקשים שלא תנתנה להם זכויות מיוחדות.
הפגישה של מוטקה עם היהודים הפליטים מעוררת בו את כל הלהט אך הוא מגלה בין חיילי הבריגדה גם נטייה לנקמה שיכולה להביא עמה את סילוק היחידות העבריות מאירופה. הוא עם עוד כמה מוותיקי התנועה הקיבוצית שגויסו לצבא מנסים לעמוד בפרץ ולהתנגד לנקמה לא מובחנת . הוויכוחים רבי מתח גם מבחינה מוסרית וגם פוליטית .
מפגש מיוחד מתקיים בין אבא קובנר ופארטיזנים מווילנה עם אנשי הבריגדה היהודית. לגבי מוטקה זהו מפגש מיוחד עם אנשי עירו.
הוא נפגש עם יצחק צוקרמן וצביה לובטקין מפגש שהוא לדידו מפגש גורלי.
השיבה מהצבא הבריטי לא מסיימת את קרבותיו של מוטקה וחבריו. הגיעה זמן העימות עם הבריטים על עלייה חופשית. חיילי הוד מלכותו של אתמול מוצאים עצמם בעימות ישיר עם האימפריה הבריטית . מוטקה מעורב אישית במאבקים של ההגנה על פתיחת השערים ועם המחתרות האחרות על גיבוש סמכות לאומית.
מוטקה הוא איש המשימות אך יש צד שני לא פחות חשוב באישיותו : הוא מאמין שהוא שותף לסיפור גדול יותר, הסיפור הציוני . ועל הסיפור להיות אמיתי ולהותיר עקבות. איטה עומדת על משמר האמת אך הוא מבקש גם את יופיו של הסיפור. עם שובו של מוטקה לכנרת הוא לוקח על עצמו מטלה אופיינית : לשתול את האקליפטוסים על שפת הירדן. הוא מבקש לברוא בכנרת את הגן המעורר השראה. הוא למד מבנציון ישראלי שהתעקש להביא את עץ התמר לארץ שאגדתה קשורה לתמרים למרות שהתמרים נעלמו ממנה. כמו שזה התעקש על מטעי תמרים ואפילו נלחם יחד עם אנשי דגניה להקים משתלה של דקלים לזיכרה של המשוררת רחל ממנה יופצו 'דקלי רחל' לכל הארץ כך מוטקה מבקש את כנרת כגן. הרי הוא איננו איש המשק האופייני, הפלח או איש המטעים הוא איש החלום הכנרתי. עם צוות המורכב מבנציון ישראלי ומאיר מלמד הם חותרים לזרוע בכנרת זרעים שינבטו כסיפור מעורר השראה.
הם מקדישים הרבה לבית הקברות של כנרת, לירדן ולחצר של כנרת. מוטקה מבקש להשתמש בכספי החיילים המשוחררים כדי להקים מצבה מיוחדת לחלוצים שנפטרו או נפלו בקרבות. איטה לא מסכימה. היא מציעה שבכספים הללו יסללו סוף סוף מדרכות שיצילו את כנרת מהבוץ. היא חושבת שהיכולת להיפטר מהבוץ חשובה יותר לחלום הכנרתי מאשר הפסל האמנותי. צריך להתגבר על הסיוט של היום יום. לזה ערך לא פחות גדול מאשר כנרת כסמל. לדידה אי תשומת הלב לפכים הקטנים נטולי הזוהר היא בריחה מיותרת אל הנשגב.
איטה מגלה למוטקה כי העולים המגיעים ארצה , במיוחד אלו המגיעים מאירופה שלאחר המלחמה, לא כל כך מתעניינים בסיפור של הוותיקים בסבלם ובהתנדבותם המתמדת. הם שקועים במסע קליטתם ובניית חייהם היומיומיים. היא מגלה לו שהניצחון לא יהיה דווקא ניצחון בו יתקבלו החלומות של החלוצים וסמכותם. מוטקה מתעקש על כך כי חלום החלוצים הפנטזיונרים ניצח יותר מאשר פיכחונם המפהק של מתעקשי העכשיו וכבליו.
מוטקה ממשיך לרקום את חלום העברת החלום של החלוצים לדורות הבאים. מלחמת העצמאות מנפצת את תחושת זמן הבנייה.

שני בני הזוג מסורים מאד לילדיהם. הם חשים כי הצליחו להעביר להם את חלומם. שהקרב הרעיוני האוהב שניהלו ניצח במקום הנכון : בנפש הבנים. איטה חשה שהחדירה לבנים את הצורך העליון בכנות, בביטוי עצמי, מוטקה בערך הסיפור, בסמלים ובתביעה למשימות.
עם הקמת המדינה נפתחו אפשרויות נוספות לגיבור ההתנדבות. הוא יוצא להדריך את בוגרי הפלמ'ח בהתיישבותם בבית גוברין. הוא מלווה אותם באהבה ובטקט אך רואה כיצד החבורה לא מצליחה לרקום חברה יציבה. לאחר המלחמה יש צורך להרתם למשימות נוספות. מוטקה נרתם להקמת אוהלו יחד עם בנציון ישראלי.
מגיע זמן הפילוג של התנועה הקיבוצית. הוא הנאמן לברל כצנלסון איש מפא'י מסור. כנרת עומדת במרכז הקמת התנועה החדשה . עם מותו של בנציון ישראלי באסון מעגן מוטקה לוקח על עצמו את מפעלו 'אהלו' לחינוך תנועתי. הוא מתמקד לעיצוב הזיכרון של ימי כנרת. מחפש דרך לשיחזור חצר כנרת כמוקד לחינוך תנועתי ואפילו מצליח לעשות את הצעדים הראשונים להשלמת חזונו הוא מסתער על אבניו של בית טבריני כדי להשתמש באבניו לשיחזור החצר. הוא עומד מאחרי הכנת תכניות השיחזור אך לא מצליח להניע את הגלגלים והמפעל יצטרך לחכות שנים רבות להשלמתו.מבחינה זו מוטקה חדש הוא מן החלוצים הבולטים ברצונם להותיר אחריהם מורשת.
בכל הימים האלו הוא יושב בית ואיננו יודעים את המשך הדיאלוג המיוחד שלו עם איטה כי המכתבים לא פורסמו.ואולי גם לא נכתבו.
בצוואתו ביקש מוטקה חדש לשים על קברו אבן שבחר. הוא בחר אותה בשוטטות הרבה שלו בסביבה. חברו מהבריגדה חיים בן אשר, איש רוח ייחודי חבר קיבוץ גבעת ברנר, הוזה משיחי, מחנך, איש ספרות ורעיון והאיש שחלם להפוך את בית הקברות של כנרת למקום של עלייה לרגל ביקש להקבר במקום. מוטקה שהיה אחראי על בית הקברות הסכים. עם מותה של אשתו של חיים בן אשר חנה הציע מוטקה לחברו להקים מצבה לזכרה ולהניח את האבן שבחר להניח על קברו הוא. שותפות היא שותפות היא שותפות.
מוטקה חדש ואשתו איטה הם גיבורים גליליים דווקא בגלל אנושיותם, רצינותם המוחלטת לגבי מפעל חייהם שצריך היה לעמוד בסטאנדארטים של האיש שפגש את מוטקה במגדל בימי הסער והמרד : יוסף חיים ברנר. מוטקה חשב כי הוא וחבריו בגדוד העבודה הצליחו להוציא את ברנר מן המרה השחורה בה היה נתון כל השנים. הנה התגלה בין חלוצי ארץ ישראל האיש המשימתי, הבריא, הרגיש למוטל עליו היודע לחייב את החיים. אולם ברנר תרם לחיי משפחת חדש את התביעה לא רק לקיים משימות אלא גם להתרחק מן השקר. לא לשקוע באשליות ולא להתעלם ממצבו של האדם גם אם מתגלים לא רק צדדים שמחים. מרד נגד הקיים חייב להישען על הכרה עמוקה של תהומותיו. אלו תנאים חיוניים למפעל אמיתי. מוטקה הלך בדרך כשהוא רואה בחלומותיו התחייבות , נרתם תמיד למשימות, מחפש אנשים וחזון . איטה תבעה שוויון ערך לאישה, לעבודה, חיי מסירות לבנים ולבית. בחייהם המשותפים מתגלה הקושי להגיע לשתי המטרות הללו בתנאים ההיסטוריים של ימיהם. אך דווקא בשל כך הם הורישו לנו את סיפור גבורתם.

תחל שנה וברכותיה

ארוחת החג פותחת את השנה. הסועדים מוזמנים לברך בשולחנם את משפחותיהם ואת אורחיהם.

יין

נרים כוס לחיי השנה החדשה. כוס יין

ברוך אתה ב' אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן
לחיים

מאכלים

על השולחן מוגשים מאכלי ראש השנה. תוכל לאחל משהו מן הבטן לשנה החדשה. התחלה חדשה עם רמזי אוכל. הזדמנות לברך לאחל, לקרובים למשפחה למשפחת הידידים הגדולה. כל אחד ורמזיו, כל אחד ותקוותיו. הרי ראש השנה הוא חגה של התקווה. יום תחילה וסיכום. יום תקווה ויום זיכרון.

תפוח, עוגית ודבש

התפוח העגול יודע לשדר שהכל מסתובב. שכל התחלה היא גם סוף, שכל סוף הוא גם התחלה. כל גבול הוא גם שער. ראשיתו של העולם שנברא בראש השנה הוא גם הראשית הנמשכת של המקווים לתיקון.
עוגית החיטה המעגלית היא עגולה כתפוח אך קשורה אל האדמה כחיטה. בתוספת הדבש , אותו תבשיל של מטבח הדבורים מסמל גם את המתיקות וגם ידידות שכה נחוצה. נטבול את התפוח בדבש ונאחל

שנה מתוקה שנת תפוח בדבש

דגים

הדגים הם סמל לפריון,כשאוכלים את ראשם בראש השנה אומרים 'נהיה לראש ולא לזנב' אך אנו נאכל את הדג בתקווה של שפע

תהיה השנה הבאה עלינו לטובה שנת שפע ופרנסה

תמרים
עץ התמר זקוק לאש (השמש משמים) ולמים רבים (שישקו את שורשיו) וביניהם גדלה המתיקות.

נברך עצמנו ב

שנת עבודה ויצירה, שנת יחד וצמיחה

-אחרי ימים ארוכים של עבודה בשדה ובמטע , הקיץ ממשמש ובא. החיטה נקצרה והפירות הראשונים כבר מוכנים.

– בימי קדם היו חקלאי ארץ ישראל מכניסים לסלים את פרי עבודתם והולכים לירושלים להביא את הביכורים לבית המקדש. שיירות ארוכות וססגוניות היו מתכנסות ועולות. חוגגות ומודות על האדמה שנתנה את פרייה.

– חג השבועות נקרא חג הטנא והנה באים ועולים ילדי הגן ונושאים בסליהם הקטנים את זכר המסעות ההם של בני ישראל, את שפע הפרי, את המחויבות של עובד האדמה.

_____________________________________________________________________

-בפסח אכלנו מצות. פינינו חמץ. היינו מודאגים האם ירשה לנו הזמן לחכות לטפיחת הלחם . האם נוכל לקצור את השדה?

– עברו חמישים הימים ועתה חלפה הדאגה. הגיע זמנו של הלחם. בימי קדם בפסח הביאו לבית המקדש מצות בשבועות לחם.

-גם אנחנו כאן בעין גב ידענו לחם מקומי שהשביע את החברים שנים רבות. בימי תחילת הקיבוץ ועד שנות החמישים היה חבר הקיבוץ אוכל בממוצע חצי קילו לחם ליום. עתה נשאר לנו ריקוד הלחם.
_____________________________________________________________________

-חג השבועות היה גם חג מתן תורה. שם רחוק מארץ ישראל, במדבר עלה משה על ההר וניתנה התורה.

-מנהיג החקלאות שלנו עומר עלה כנראה על הר רחוק ולא יכול היה למסור לנו הערב דין וחשבון על מצב החקלאות . על כן נשמע דרישת שלום מקוצרת ממצב הענפים. מגודש הסלים.

_____________________________________________________________________

-חג השבועות היה לנו לחג החלב, לחג הגז, לחג הדיר ,לחג הרועים. ביום אחד, גם חג הפלחה גם חג הכבשים. גם חג הלחם, גם חג החלב. בימים קדומים עמדו זה מול זה בחג שלנו יחד: חג סיום הקציר חג העדר הנודד.

-בימי קדם הוא לא היה. הסרט. המצגת. עכשיו הוירטואליות חוגגת אך היא חוגגת את החג שלנו את חג השבועות. וגם אם היא אור צבע ומנגינה היא מזכירה את האדמה ואת הדרך, את השיר והחלום.

-לא רק פרי נביא, סוף של עבודה קשה אלא נחוג את ההתחלות המבטיחות של המחר. התינוקות שנולדו השנה יעלו עם ההורים לבמה. זה כדי לעשות תמונה וחגיגה בלב. כאן עולה רק הנבחרת. השנה נולדו נכדים רבים לקיבוץ הפזורים בכל הארץ. התינוקות העולים עתה לבמה מצהירים בזאת: בקרוב, בימינו, כל תינוקות עין- גב לפזורותיה ייפגשו כאן על המדרכות, יראו את המקום, יחושו את האהבה ויצטרפו למקום עם חלומותיהם.

-בסוף החגיגה עלינו לברך את אורחינו חברי כפר עזה המתארחים אצלנו במחיאות כפים סוערות. ברכות חמות מתוך תודה על עמידתכם . מי ייתן ותשובו לשקט של בנייה . מי ייתן כי נוכל למלא את הטנא בברכות של שלום. ועד אז : ביתנו הוא ביתכם. ובינתיים נזמין את כל משתתפי הטקס לשיר את שיר הסיום.

לחברי הקבוצות השיתופיות

אני שמח לשלוח לכם מתנה זו מכל הלב בשם משפחת מינצר יערי ובשמי.
ספר זה הוא פרי יצירתה של המשוררת המיוחדת במינה מירה מינצר יערי. אני העורך של הספר ועל עריכתי יצא הזעם כפי שבודאי קראתם בעתון הדף הירוק. אז תתעלמו מן העורך ושימו לב לשירים ולציורים.
אני שמח שתקבלו את הספר משום שאני מאמין שגם אתם באתם להפיץ את ריח הלחם בעולם: תקוות האדם המתגלמת בקטנות של פגישה אנושית, של עשייה המגלמת מאמץ להשתחרר מהעול של דבש הניצול ,מלח העוני, והבדידות הכפוייה על ידי אנשים ומבנים. ספר זה הוא חגיגה לשפה ולמקום, לילדיות המסרבת להיכנע ולתרבות הנובעת מתוך האמונה כי עניין התיקון מחייב תרבות עמוקה.
תקראו במבוא, אם תרצו, עד כמה אני רואה ביצירתה ביטוי לתרבות האלטרנטיבית שאנו מבקשים לחולל. לעתים קרובות תרבות זו מותקפת על ידי עייפותנו, על ידי גודל המשימה, על ידי אי התמיכה של הסביבה. שירה זו היא המנון למי שמוכן להתעורר מן השינה הדוגמאטית, מן האופורטוניזם המתמכר.
אני יודע: אלו שירים. ויש לקרוא אותם באופן משוחרר מהיסטוריה , מהכללות סוציולוגיות, אך בהחלט ניתן לקרוא אותן כמנסות לגעת ביחיד המבקש לצאת מהבועה.

צר לי שמירה מינצר יערי נפטרה כאישה כה צעירה שלא יכולה לראות אתכם קוראת מפרי רוחה. אבל אני בטוח שהיתה שמחה לפגישה.
אני מקווה כי תמצאו בספר שירים להלחין, קטעים לפעולה טובה, ושעות של קריאה משותפת ושל יחידים.
אז למה אני כותב לכם כל המילים הללו שבין כה וכה לא מצליחות להביע את שאני חש?

שלכם
מוקי

לרוחמה שלום רב

לא ידעתי כי מחכה לי במגירה ספרך 'מתחייבת בנפשי'. הספר עורר בי סערה גדולה.למרות שאני מהלך בו על קצות אצבעותיי הרעש הוא גדול. אין ספק כי יש בדבריך הרבה העזה אך לא פחות יכולת קריאה נדירה שהאישה שבך הופכת לקול גבורה. תמיד אמרתי כי קריאה תלמודית היא סבוכה, פסיפסית, קול שני ואריג גבוה בתזמורת עם הרבה מסכים אך את מצליחה לחלץ מתוכו גם צעקת לידה, גם כאב, גם בחילה ופליטה. מה שאני חולם זהו תרגום של הטקסטים הללו לאירופאית כדי לכנס את לוינס ז'ל ואת ג'וליה קריסטבה לשיחה אתך ועם ספרך בה אני מוכן לשבת על החלון ולהקשיב .
מעניין כי חשיפת חיי המין במקורות התלמודיים כמו שעשו כמה מהפכנים היו פרובלמטיים כי הם העלו את נקודת המוצא של השלטון הגברי והפגיעה המסורתית בנשים. עניין זה יצר מצב שמעשה של שחרור תומך למעשה בהמשך השעבוד . הקריאה התלמודית של האישה עם האבייקט הקריסטבאי (המופיע כל כך יפה בפסטיבל היריקה והמדרש המדהים על פליטת התמר) ועם הסירוב למסקנות המשעבדות החבויות בפרויד המשחרר, זוהי תרומה חשובה לקראת הימים הבאים. אני מאחל לך כי תוכלי להמשיך בצעדיך אלו עם השמחה ועם האמונה בכושרה של דרך הרוח להכיל, להאכיל ,לשחרר ולגלות אחריות בלי לשלם את העונשים הכרוכים בהליכה לפני המחנה. הרי זוהי נקודת המוצא השוללת את ההילה של הרומנטיקה הבדידותית. כמו שאמר גורדון לרחל 'את אינך בודדה במרום'.

המשך יצירה והוראה פורייה

מוקי

לקראת הערב הזה נאלצתי לקיים שיחה מביכה עם סבא מוקי. סליחה שאני קורא לו כך. הוא הסבא הגאה לבנותי. אני יודע שלחלק מהציבור המכונס כאן הוא מוקי השובב , לאחרים הוא מדריך, עסקן תנועתי, סופר מביך. לרבים הוא חבר: הם מכירים את פיזורו ואת כושרו המכני, אך אולי חלק מהיושבים כאן חשו שהוא מעריץ חשאי של מפעלם ושל דרכם. כך הוא גילה לי בשיחתנו המביכה. אז הוא רוצה שתשירו את זה ולא תאמרו את זה. בתחילת השנה כשהיה לו יום הולדת שבעים הוא חשב שהצליח לדלג מעל המאורע אך אנו בני ביתו הצעירים תפשנו אותו בפינה. אנחנו יודעים כי הוא מקבל את דעתם של צעירים ממנו והחלטנו לשיר אותו לדעת . להשתמש בהזדמנות לשיר כמה משירי הארץ יחד אתו. אך גם מילים לא יחסרו הערב. הוא יסמיק ויהנה. כשבאתי לשוחח אתו החל לספר לי סיפור על וותיק, איך לא, הוותיק ההוא סרב לבא לערב של 'אלה הם חייך' שערכו לכבודו. ' אם אבוא, זו תהיה בגידה בכל אשר רציתי בחיי.' הם קיימו את הערב בלעדיו. אמרנו לסבא מוקי : אנחנו באנו לרכל עליך ולא לערוך לך ערב של אלה הם חייך. ואם אנחנו רוצים – אל תכנס ללחץ. תשיר יחד אתנו.

כיצד מתחברים אל הנוף?
שני הדברים הבולטים בנוף העין גבי היו הסלעים והסדריות, עצי הדומים או השיזפים. שיחים אלו נפוצו מאד במקום.
היו חברים שחשבו שכדי להתאקלם בנוף נכון להישען על הקיים. הם החליטו להרכיב על השיזפים פירות חדשים ולנסות פירות חדשים ולנסות לטפח אותם כעצים מקומיים. לשם כך הביאו עץ תפוחים יפאני. הרכיבו אותו על הסדריה. ההרכבה הצליחה אך התברר כי עד שהעץ יתרומם יעברו שנים רבות. ומהיכן יבוא הצל? הוחלט לוותר על ההסתגלות לנוף המקומי, לעקור את עצי ושיחי השיזף ולהביא גם לכאן את עץ האיקליפטוס. מהאוסטרליים והניו זילנדים ומאלה כבר היו לארץ ישראלים. אלו התאימו לעולמה של תנועת הנוער: הם גדלו במהירות הבזק.
עץ התפוחים היפאני שלא ברור אם הוא עץ תפוחים או יפאני ממשיך לצמוח כעד לפרויקט הסביבתי שלא התבצע. הפיקוסים הברושים והאיקליפטוסים שצמחו במקום שיחי השיזף הקוצניים זקוקים כל הזמן לגיזום דרמטי. הם אוהבים להישבר בבת אחת.

עין גב

אור הגנוז

1.כישלון מגדל בבל מ.
2.ההר והמפתח גרשום שלום
3.התגלות א. שלונסקי
4.ארץ הצבי אליהו פומפיאנסקי
5. מי חוקר את ארץ ישראל א. בן יהודה
6. מגבעת קובנה להרי יהודה י. פיכמן
7. אהבת ציון הפלא הראשון י. פיכמן
8. נפש בני הכפרים – ונפש בני הקריה א. מאפו
9.הבוצרות והבוצרים א. מאפו
10.בין מרגלים לבין התגלות ש.ש. אפרת
11. הפוגרום, המהפכה והעלייה לארץ ציון -אנשי העלייה השנייה
12. מנת חלקי להתגעגע לאחרים- ש.ה. ברגמן לקפקא
13 איך מתחילים מ.
14. יהודי עם כינור א.ע.ש. ב, 303
15.חזירים בבית ובחוץ א.ע.ש. ב' 25
16. ההעזה להיות מגוחכים לוי שרה יצקר.
17.תירוש הנוער א.א. אורבך
18. חזור הביתה א.ע.ש. ה' 50
19.זיו השכינה לא יגה ב. כצנלסון
20.עוד מעט יבוא הסוציאליסטים
21. ניגונו של יוסף 50 שנות דגניה
22 ד'ר הרצל מת אך תקוות ישראל לא מתה שמריה בראון
23. אבא צנח על הריצפה
24. מה יפים הלילות בכנען יצחק קצנלסון

25. טרם הספקתי לסקל את הגבעה קצאפ מ. עמוד16
26. להתמודד עם האלפים סלוצקין על זלצמן
27.כה רחב וכה צר כאן בנציון ישראלי
28. הורה על סוסים מנדל פורטוגלי
29. הים נשקף בחלונות ר. כצנלסון
30. הלאה ירדן הלאה זול
31. עלייה לרגל לירושלים
32. הפגנה נגד המכנסים הקרועים ס. העלייה השנייה
33. רשמי נוף אשר ברש ספר העלייה השנייה
34.אצלנו הכל תמיד לפני ס. יזהר
35 לנרחבות הזו אין גבול ס. יזהר
36.הטבע באמנות העכשווית ג. עפרת עמוד 23

37 בובות בדגניה ומה עם ההורים שלי
38. מי ידאג להורים
39. שמריה אינו מתנגד לשימוש במילה אלוהים שמריה ברהון
40 על קבלות שבת שמריהו ברהון
41. לא צריך להתחכם מדי
42. בפסח שרו התקווה דגניה

43. אנשי המעדר מ עמוד26.
44. מגלים את חוט הברזל והתלם הארוך
45. בכלי העבודה ראינו את הנשק המחולל מהפכה
46. תנחום משוחח עם הוושינגטוניות
47. הברושים והבארון רוטשילד
48. הגויאבה של חיותה בוסל
49.עץ התפוחים היפאני עין גב

50. רחקה רות מן השדות ד. זכאי
51 . רתוק ככלב למלונתו ד. גלעד
52 תפילת החורש דוד גלעד
53. הללו את אלוהי החיים הגדולים ד. גלעד
54. גינות נהדרות של חיה חיה תנפילוב
55. ירקות מדגניה לדמשק פניה ארצי
56. ילד חקלאי דגניה.
54. הרגשתי שצריך לתת חיים ברקוביץ
55. אם יראוני ששוטף רצפות אני אבוד יוסף פיין
56. העבודה מקור השראה ותנחומים מ. ברץ
57. מתגוללים
58. הבכי והשיר
59. חולבת ושרה מרים ברץ
60. על קצות אצבעותיה מרים זינגר
61. טרדות וחיי יצירה
62. אין חיים חשובים א. שיידלובסקי
63. החלוץ ברל כצנלסון

64. לחפש אדם מ . עמוד 35
65. הקוף
66. חברות לא רק ברעיון אלא גם בחיים מ. פורטוגלי
67. רשימות מיומנו של שלמה קפלן
68.רמזים לנפילה חיים צדיקוב
67. התאבדות על קברו של משה ברסקי גרשון
68 .שיחת רעים גלויה בצל פילוג תנחום תנפילוב
69. געגוע לחווית המכתבים מרים זינגר
70. שנים נופלות לתהום
71. ישנה דגניה פורחת ,אבל אין קבוצה חיה תנפילוב
72. ברית מילה על הר כנרת
73. על הר כנרת חורבן גמור קיפניס
74. ביקשנו מכנרת שתהיה לדגניה מ. על פי הרחול

75. אהבה גורדונית גרשון ז'וקובסקי
76. לחיות שנים בכפרים קטנים בגליל
77. ללוות יורדים – תשעה באב חיותה בוסל
78. לעשות קפיצת הדרך רבקה מייטוס
79. הייתי שיכור ממראה עיני מרדכי וינר
80. להחזיר אנשים מן הרכבת דגניה טעם ראשונים.
81. לפני כל שאלה עמדנו כמו לפני קיר אטום. סלוצקין על תנחום תנפילוב
82.האם חיינו היו חולין תנחום תנפילוב
83. תמיד עסוקים בפוסטה, ברכבת ובטלפון תנחום תנפילוב
84. הכל מתעטף בחומר ולא נראית הנשמה תנחום תנפילוב
85. איפה מרים זו השמחה והרעננה תנחום תנפילוב

86. בנין חברה קהילייתנו הוגו הרגמן
87. השער להיכל המקבים עודנו פתוח לרווחה שלמה הורביץ
88. לא נאהב זה העונש דגניה
89. לא יכולתי למבטים רוזנברג
90 שפת המעשים נתן שחם
91.כוחות נביעה, כוחות השראה מ.
92. חבילת ימי א. אורבך
93. שורשים עמוקים תחת כפות רגליה נחום גוטמן
94. כבשנה נכנס לפרדס
95. חברים מספרים על שלמה קפלן האפט ,רוטברג
96. תחת מנורה אחת דגניה
97. אתה האל קינה לבוסל
98. הכוכב הרחוק והאושר צ. שץ
99. את הנוער נקימה צ. שץ
100. ומה אם יהיה מאוחר? צ. שץ
101 אינני רוצה ללכת בחושך ברקוביץ
102. בת השיר ודרכי רועה הרוח יומן של אלכסנדר הרועה
103. טון גבוה טון עמוק א.ד. גורדון
104 בתור האביב אחזור רחל המשוררת
105. הלך נפש א.ד. גורדון ורחל
106 חבלי שאיפה גדולה א.ד. גורדון
107 בין מאיר יערי לא. ד. גורדון מ.
108. בין בית אלפא למאה שערים
109. ריבה סלוצקין
110. עץ תמר בנציון ישראלי
111. מותר לכתוב מכתבים פרטיים השומר בצעיר ס.ס.ס.ר

112. דגניה- המוטו?

113. לסלול דרך למהפכה מ. עמוד 82
114. אל לך לשכון בהררי ציון זליג טיאר
115. על ברל ,על מהפכה ועל געגוע.
116. התגלות רחל כ. וברל מ.
117. קסם האלימות וגודל המפעל מ.
118. רעים מדגניה לקיבוץ מברית המועצות.
119. מה קרה בוויה נובה מ. אלקינד

120.על ארוחת ציפורים וסרפדים פרומקין עמוד 91
121. רציתי להכות את בריל שידלובסקי
122. יום עבודה במטבח חצר כנרת
123. מחכים לאוכל וקוראים עיתונים דגניה
124. צלחת שלום אנדה יערי
125. יעל גורדון אוכלת , דגניה

126. בארץ היו אומרים לבושים כסולדאטים עמוד 95
127 מכנסים שלמים יש רק לאחד מהם כפר גלעדי
128.בכפר גלעדי היה ארון בגדים משותף שרה חנקין
129. כל אחד כובס לעצמו
130. תלבושת ייצוגית דגניה
131. לחלק באופן שווה.
132. המטפחת האדומה מרים זינגר
133. לבוש צבעוני מרים זינגר

134. צמות עמוד 99
135. מאגרות פסיה אברמסון בלבבי ספוג
136. החברים רעבים ואתן רצות
137. לעוף אליכן
138. אין לנו בעל בית
139. נ.ז. היה לפלח
140.מטאטא דגל 'השומר' ופת במלח קיבלו את פני המשפחה
141. תני לו שם בלעדי מ. פורטוגלי
142. הרבה אומץ ומרץ אבדו לי
143.כלניות ברובה צבי בקר
144. לסדר את הזוג במקום אחד
145. הבה ניקח לכל אחד ארבע בדואיות צבי נדב
146. איך הלב נקרע משמחה חיה תנפילוב
147.חתונה שמואל דיין
148.הפסקתי לרקוד כשהגיע זמן החליבה מרים ברץ
149. התחתנתי שלש פעמים מרים זינגר
150. איך התחדרנו יונה בן יעקב
151. זזו הלבבות לעומתנו יעקב ברקוביץ
152. נעל אחת אבודה מ. על פי רבקה
152א. חתונה וחג נטיעות מ. חדש
153. נולד בן, נולד בן חיה תנפילוב
154. יגדלו ילדים נמוכים, ידיים ורגליים רזות, ראש ובטן גדולים
155. רגש כי ישלוט עליזה פס
156. יום חג עליזה פס
157. אל תתני לקפוא עליזה פס
158. שובה אלי עליזה פס
159. במרעה עליזה פס
160. כביסה
161. משק מעורב יבטיח עבודה לנשים תנחום תנפילוב
162. סיוד בדירות בדגניה על יהודית גלעד
163. האם הרגש שלך כלפי יוסף מחייב שלא לחיות?
164. המשפחה החדשה
165. אופי שונה ומשפחה אסתר מלמד
167.לא הספקתי לראותך שלמה כנרתי
168.פשוט ומסובך גם יחד מאיר ספיר
169. מגילת הקבר רבקה ומאיר עמוד 126
170. השולחן הוא כל יכול
171. מיטה לתינוק

172. מקל ונס מ. עמוד 131
173. בין הקבוצה לקיבוץ ולתנועה
174. על המלחמה א. שידלובסקי
175. כניסה מבוהלת לארץ סכנה יעקב טהון
176. הצער העמוק שאינה לנו הגורל
179. תנחום מבכה את מות בנו
180. כופר היישוב
181. עקיצת עקרב חיה רוטברג

182. סדר פסח חלוצי ערב המלחמה שליח של דגניה עמוד 137
183. נא לבנות במה לתיאטרון הפתוח הבימה
184. הפסנתר

185. פירוק החומות עמוד 139
186. הבאר והמגדל
187. מדרכות יהושע מנוח

188. כעין שיחה נח נפתולסקי

אדם רוצה למצות את כל יכולתו. חרד מבזבוז. מהזנחת הרגע. מכישלון המאמץ. הקשר בין היחיד והציבור הוא דבר מיסטי.הקשר בתוך המשפחה עוד נראה ברורות. חוש פרימיטיבי כאן. אולם הקשר עם הכלל הגדול גם הוא פשוט. זה אינסטינקט של יחד בסכנה. יחד בתקווה. אצל עמים, אצל כל העמים ממשלות מבטאות את האינסטינקט (לא תמיד נראה לנו איך הן מבטאות.) מארגנות אותו. מארגנות ומרכזות את הקורבן. אצלנו אחרת.
ויותר קשה בכל.

את תשוקת האדם לבא בשער, למצות את עצמו אין לראות כדבר למען האחרים. אולי גם כאן האינסטינקט של החיים, האינסטינקט של הוולד המוגן…
אנו והעם זה לא דברים שנים וזה לא זה מול זה אלא מאי? נו. פשוט ומסובך גם יחד. כן רק על זה עוד אחזור לך שוב: כשאת חושבת על הזמן ועל מקומנו ועל עמנו אל תשכחי לרגע את הילדים, את בניך, זה מוכרח משהו לחדש לך.

למה ב'מגילת הקבר', כך כיניתי בחיוך מר את מחרוזת מכתביך נפלו מילים שפוגעים בשלמותה: נשיקה חמה, ידידי יקירי, איחולי הצלחה וגם רחמים. את הרחמים לא הבנתי : הן נראה אני במגילתך כיצור אשר בקלות, בגאווה ותשוקה רוכב על מזלו ודורס ורומס באכזריות את שלוותם וחייהם של אחרים. ההערה הזו היא רק צליל אחד מהאופרה שהשתוללה בי כמה ימים ולילות.
עד שראיתי דבר פשוט, בהיר ומכאיב:
את סבלך וזה העיקר.

אולי יבוא היום, המנגינה לא חדשה ומוכרה לך כבר ודאי ויתגלה שבעצם שני אנשים שאהבו איש את רעהו נתפתלו תקופת זמן ארוכה ושבעו מרור עד שחזרו איש לרעהו והיה זה בערוב יום והרגע יהיה מלא רחמים אל גם מכאיב מאד, מאד על מה שעבר ואולי יכול היה לא להיות כאשר היה.

השבוע הוא כולו מוצלח. יש איזה מצב רוח מרומם… היום היה גיוס להוצאת תפוחי אדמה. לו היית רואה איזה גיוס! השתתפו 110 איש מבוגרים. יחד עם הילדים התנפלו על עשרים דונם שדה ובלעו אותם בבת אחת. העבודה התנהלה בהתרוממות רוח כזו שלא ראו בכנרת. זה היה ממש חג.

אנחנו בחורות יש לנו לב שנולד לאהבה. ומפני זה אנחנו משלמים על כך ביוקר. זאת הסיבה שלך כל כך הרבה בחורות שאהבו אותך ויאהבו אותך. מי שיודע לדרוש סוף סוף מקבל את שלו. מי שלא יודע לקחת לא הכנס לו ליד. אבל אם זה צדק זאת היא שאלה.

חבל לי על כל הילדים הקטנטנים שאנחנו מביאים בחוזקה לעולמינו המושחת בלי שהם יבקשו אותנו. מביאים אותם בשביל להשאיר אותם לנפשם ולגורלם המר להמשיך בכל אותן השגיאות שאנחנו התנסינו כבר בהן.

לו יכולתי למחק את חיי שלא יישאר סימן מהם… אארוז את זה בחבילה ונמשיך לסחוב את השנים כמו שהן…

יורשי הייתי רוצה לראות בכם התגלמות ביתר שאת של גרעינים שנשאתי ואני נושא בקרבי והם לא הגיעו לגילויים המלא והמאיר כאשר חלמתי.

אמא חומר מיוחד, נושא מטען חיים כביר ורוח עזה. אינני יודע עדיין לקבוע איך זה השפיע על חיי ולכנות את הדברים בשם.

עין גב במערכה

ששים שנה עברו מאז מלחמת העצמאות. שבעים מהקמתו של קיבוץ עין-גב. אנו מגישים לקוראים החדשים את הספר 'עין-גב במערכה'. מהדורתו הראשונה של הספר יצאה בתש'י 1950 בהוצאת 'מערכות'. השנייה הודפסה בתשכ'ב -1962.
עין גב במערכה הוא ספר שצלקות המלחמה בו טריות מאד. הוא נכתב סמוך מאד למאורעות. העדות שלו מן הימים הגורליים ההם חתומה בצורך לבטא את האבל על נפילתם של החברים, את החששות שעוד ליוו ואת הנחרצות לפתוח פרק חדש.

עין-גב היתה הקיבוץ העברי היחידי במזרח הכנרת. גבולות ארץ ישראל שנקבעו בחלוקה בין המנדט הצרפתי לבריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה הפכו לגבולות מדינת- ישראל הצעירה בזכות עמידתו של הקיבוץ במערכה הכבדה .
מדינת ישראל בימיה נשענה לא רק על צבאה אלא על הכוח הצבאי של היישובים על הגבול. סיפורה של עין-גב היה סיפור על עמידת חברי היישוב לבדם בקרבות קשים. חברי עין-גב היו מודעים לכך שעליהם לנסות לרקום יחסי שלום עם שכניהם אך להתכונן לרע ביותר. היישוב ערך הכנות מדוקדקות לעמידה לבדו במערכה.

כשפרצה המערכה בעמק- הירדן היתה עין-גב מכותרת על ידי הצבא הסורי הפולש. המוצא היחידי שלה היה הכנרת.הצבא שתקף אותה היה גדול פי עשר ממספר הלוחמים שהגן עליה. עין- גב עמדה בקרב הקשה והיא אולי הקיבוץ היחיד בארץ שלא הסתפק בהגנה ויצא להתקפה כדי להשתלט על הר סוסיתא השכן.

הספר שלפנינו הוא ספר של קולות רבים. לא של מפקד עטור תהילה אלא של קיבוץ. מפקדים, לוחמות ולוחמים, אמהות בפינוי וילדים. יש בו עדות מצולמת ומצוירת.

עדות קרובה זו לא ידעה לאן יתגלגל הסיפור. מה יהיה עתידו של הקיבוץ, המדינה , הגבולות, המלחמות, מה יהיה דיוקנה של החברה. דווקא משום כך נראה היה לנו חיוני להיפגש מחדש עם אותה עדות ראשונה ולמוסרה לדורות הצעירים.

קיבוץ עין-גב

מתחת לשמים

הקיבוץ מתקרב לשנת המאה. מחזורי חיים. נולדים תינוקות. פעוטים בחצר. שאון ילדים. קבוצות נערים, בגרות בשלה , ימי זקנה ומוות. ומתחילים מחדש.כאן על פני אדמה ומתחת לשמים. העפלה וקסם , אכזבה ותחושת כעס.
לפנינו מפגש עם תמונות המלוות את מחזור החיים בקיבוץ. עין רגישה, אור וצל של צלמים שביקשו להתפלל במצלמה אל אנושיות, טבע, אל חבורה ויחיד. המייסדים שהגיעו לקיבוץ ממחוזות אידיאיים, מהעיר ומהגלות באו עם מפות של רעיון ושל דרך שצריכים לסלול. בניהם צמחו והתבוננו אחרת אל נוף ילדותם שביקש לשרטט גבולות חדשים אך מצא כאבים חדשים. מחזור בחיים בקיבוץ התרחש בהיסטוריה סואנת וקשה, ולפעמים גם רעה. גם לנוכח שינויים טכנולוגיים מפליגים. הוא התאים עצמו בעיני חלק מחבריו, ובעיני חברים אחרים התאמות אלו היו לרבים סימנים של בגידות קטנות וגדולות. חשש מבועתיות ומאגרוף, מסתגלנות ואי כבוד ליחיד, מאי עמידה במשימה ומדריסתה את הצרכים של אלו שתבעו אהבה ורוך. בני הקיבוץ שכתבו לאחר קום המדינה שירה לא פעם התמרדו נגד הצלמים מבשרי הטוב. לעתים מתוך געגוע לעתים מתוך רצון לפרוץ דרך אל מקום אחר. בתערוכה קטינה זו ניתן רמזים למתח זה.

מתחת לשמים

פתחו את השער לבניית המקום, שיארח אוטופיה שהיא 'אין מקום'. צריך ללוות את המעשה הקשה בהרבה מילים ושירים כדי שיהיה כוח לעמוד במטלות כבדות ולהפוך אותן לאפשריות. מתחת לשמים על פני האדמה, שהנפש תוכל להכיל. שמההתחלות אפשר יהיה לברוא את מעגל החיים השלם.

שירת הנוער

מצעדים , לילות של מעגלי ידידות, שבועות יחד, מפגש של דו- שיח, מחויבות כלפי האדם, דגלים ווידוי,מחנות קיץ והכשרות שלא מאבדות תקווה. הקולות קוראים ללא הרף אך ההד וההדף לא תמיד צפויים.

החושה, הצריף, האוהל, החדר והבית

הם היו צריכים להכיל את כל החלומות הגעגועים את המצוקה ואת הביטחון כי ניתן להביא ילדים לעולם אותו בוראים.

תינוקות, פעוטים

פלא ההורות וחרדותיה, גלגולי היחד ברגעים של תשומת הלב הגולה ביותר לתינוק הפורץ את דרכו לעולם ופוסע את פסיעותיו הראשונות. האם להקשיב לאינסטינקט ההורי או למגבלות ההיגיינה. כיצד לטפל בילדים ללא סבא וסבתא וכיצד לגלות דור שלישי ורביעי ולגדל אותו.

לעוף

ילדים בטבע, בחצר, ילדים בקבוצה. כאב היחד, הרפתקת העולם הפתוח.תביעות קשות וחוסר רגישות יחד עם תחושת כוח ועשייה . דאגה חריפה ומתפתחת שמא לא יגלו אותי ושמא לא אגלה לעצמי את עצמי. וכיצד כל זה קורה לנוכח האירועים מסביב הרומזים ומאיימים.

לו אפשר היה לשאול כוכב

היציאה אל הצבא ואל העולם הרחב. האם מצוידים? האם מחוסרי ביטחון ומרפקים, האם רעבים למה שנמצא מעבר לגדר האם מחפשים פיתרון לחידות שהתחדדו בימי ילדות , האם מבקשים דרך לשוב אל היחד של בני הקיבוץ?

למי תודה למי ברכה

ימי בגרות הם ימים של עבודה. האם ימי האתגר או תוגת היום יום. ימי השדה או המפעל. ימים שבהם מבקשים לפרוץ דרך. פעם אסור היה לומר להתפרנס כי חיפשו את המפעל ואת היצירה. בימי עלייתה של הצרכנות ופחד איומים כלכליים החזירו את המילה פרנסה. לאט לאט הפסיקו גם להצטלם בעבודה. גאוות מעמיס עגלת החציר הומרה בחשבון של הנהלת החשבונות.

אנגנה בכינור הישן

הימים עוברים והזקנה מדלגת על כל המכשולים ותוקפת לעתים בעורמה, לעתים באכזריות אך יש גם שיבה טובה. צוהלת. בה קוצרים אהבה. בה מתבוננים אחורה בגאווה. כל זמן שאפשר. גם החלום הקיבוצי מתלבט בין האפשרויות הללו.

על מות

הפרידה . מול מות חבר הקיבוץ, כחייל , כישיש , להיות עם הקרוב. לחיות את פצע הפרידה. שעות של התבוננות על משמעות חיי אדם. מחזור חייו. הזיכרון הקורא אל העתיד שלא תמיד ברור.תחושה של קשר אל סיפור היחיד, אל סיפור המקום.לא מיתוס מעלים ומשקר אלא עמידה מול מה שנאסף אל אבותיו והיה לתרבות.

להשאיר את השיר

הריון של מה שיתחיל עוד מחזור חיים. הכשרת שטח למה שיצמח. זורקים אבנים מכשילות. עוד ריקוד. עוד שיר עוד יצירה. הרבה סימני שאלה . רצון טוב וטעויות מחכות בפינה. עוד כרך בסיפורו של הקיבוץ? ואולי ספר חדש?

נתחיל עם מדרכות

נוהג אני לשאול את חברי דגניה מה הוא המקום הנראה להם כי הם יוכלו להביא אורח מבחוץ ולהראות לו את הקיבוץ בתמצית. התשובות לכך מגוונות . יש המצביעים על הבניינים העתיקים של החצר העתיקה, יש על המוזיאון ויש על מחסן הבגדים או בית הילדים. יש העומדים על כך שהמקום האמיתי מבחינתם הוא השער של הקיבוץ: 'לפניו אני מרגיש כי זהו שער הבית שלי'. תשובה אחת שבתה את לבי: לך במדרכות של הקבוצה ותרגיש את האווירה המיוחדת. ההליכה בין הבתים, הגינות, העצים בעלי הסיפורים. אם הרוח עוברת בין הבתים ואתה מסתובב במדרכות של דגניה אתה יכול לחוש כי אתה בקבוצה.

ביקור היסטורי במדרכות הקיבוץ מתחיל באין מדרכות. בבוץ הגדול והעמוק המלווה תקופה ארוכה את חיי המייסדים. בבוץ הזה טבעו לא מעט נעליים מהמחסן של חיותה בוסל .צריך לומר משהו על מחסן זה: נעליים חדשות לא היו לחברי דגניה. היה מחסן של נעליים משומשות אותן חילקה חיותה לחברים . זוג נעלי ייצוג בו השתמשו חברים כשיצאו מחוץ לקבוצה היה עובר בין החברות. . הנעליים המשומשות היו בידי חיותה . שמועה עקשנית טוענת כי חיותה נתנה לחברים ש'לא היו בסדר' נעליים צרות ולוחצות. החברים הבינו כי עליהם לפשפש במעשיהם כי אף פעם לא אמרו להם למה קיבלו נעליים לוחצות. לי עצמי יש חשד כי חיותה חילקה לכולם נעליים לוחצות. אחרי הכל מי בעולם בסדר?
העיקר בנעליים היה שהן טבעו בבוץ של הקבוצה. נעלמו וזהו. יום אחד הגיע פנחס רוטנברג לביקור בדגניה. היו לו מגפי עור מצוחצחות . הן היו רגישות לבוץ אך לא טבעו בו. הגיע הזמן לסלול מדרכות כאן אמר. אנשי דגניה לא השיבו. כשבא לביקור שני אמר להם. אל תהיו 'חולוצים'. חולוץ הוא כינוי גנאי לחלוצים תלושים ומבולבלים שאין לסמוך עליהם. הפעם השיבו אנשי דגניה לפנחס רוטנברג : 'כאן לא תל אביב.' ולא השיב להם כי נסתתמו טענותיו: היה עליו לדעת שאכן דגניה אינה תל אביב. שבמקום המדרכות ימשיך הבוץ לככב. הבעיה היתה הבוץ בחדר האוכל. היו מתקנים לגירוד הבוץ, היתה נסורת שפוזרה ברצפה של חדר האוכל אך בקרב הנמשך עם הבוץ המשיך לחלחל הרעיון לסלול מדרכות. בתחילה חולקו אבנים שביניהם דילגו אך לאט לאט כבש רעיון מדרכת הבטון את החברים. עד שהגיע רעיון סלילת המדרכות לאסיפת החברים. אלא שפלמוני איש בית גורדון התנגד: אתם מבקשים לבנות מחיצה בין הגשם מהשמים והאדמה הטובה. זה לא מתאים לתלמידי א. ד. גורדון. למרות התנגדותו של פלמוני החלו לסלול מדרכות.

המדרכות שנסללו היו זירה חשובה. כאן התקיימו שיחות מדרכה בה החליפו החברים ידיעות, או אסיפת מדרכה בה נפגשו חברים לקיים ביניהם שיחה לא פורמאלית שתניב החלטה רשמית באסיפה. ילדים צעירים שגילו שעומדים לסלול מדרכה מיהרו להטביע בה את עקבותיהם. הם חשבו כי בכך הם משתלטים על המדרכה אך לא ידעו כי המדרכה היא שמטביעה את נופה על אישיותם. ילדים ראו במדרכה מגרש משחקים. בקיבוץ מזרע היה מחנך אומן שהחליט לצייר עליהן ציורים לילדים זה היה כמעין פרסקו הפוך או פסיפס קדמוני.

אחרי מלחמת העצמאות היה יהושע מנוח, איש העלייה השנייה הבנאי של דגניה ההרוסה.הקרבות הגדולים התרחשו אחרי סלילת כביש חדש עם ברכות ונאומים לשפת הכנרת. הפלישה , הפינוי, הקרבות ההרס הגדול חייבו לעשות מאמץ לחזור לדגניה כפי שהכירו לפני המשבר הגדול. עיקר פעולתו של מנוח היתה מכוונת למדרכות אותן שיקם לדורות.הוא השקיע בהן את כל שאיפותיו לשלמות. לדרך סלולה וברורה. הכל ראו בהן עדות לכך כי הפצע הגדול שנפער במלחמה ראוי לשיקום. חייב שיקום.

כששיקם יהושע מנוח את המדרכות של דגניה פירסם בעלון הקיבוץ

'החיים כמו הים, דורשים גבולות ותחומים. יש איפוא להקדיש דאגה מרובה לתקן תקנות, לקבוע מנהגים ולהביאם לאישור הכלל. אנסה להציע שורה של מנהגים חדשים ברשות הרבים.
א. בל נעמוד במדרכות ואל נשמש מכשול לעוברים ושבים.
ב. בלכתנו במדרכות ובהיכנסנו לחדר האוכל, בכל מקום נלך בצד ימין.
ג. תוך כדי הליכה מצד ימין ופנוי דרך למתקרב נברך איש את רעהו: בוקר טוב, שלום. ערב טוב. והתשובה טוב ומבורך. שלום וברכה כל אחד לכל אחד.ונזכור הקטנים ילמדו מהגדולים ויעשו כמותם. וגם בכך נתמיד.
ד. אין משליכים פסולת על המדרכות ולצידיהן.
ה. אין עוברים על יד משהו מושלך ברשות הרבים, בלי להרים ולהשיב לכלי המיועד.
ו. אין להקים רעש ברשות הרבים.

ההחלטה על הנימוסין וההליכות לא נתקבלה על אסיפת דגניה. דגניה היססה לגבי תקנונים .
עברו הרבה שנים מאז המדרכות מאכסנות היום את כל סוגי הרכב מתלת אופניים, סקטים, אופניים ועד הקלנועים הנעים ומעידים כי הם נושאים את סיפורו של הקיבוץ. הרבה פעמים נבנו לידן ספסלים כי התברר כי רבים ההולכים בהן שלא על מנת להגיע. כדי לחוש את הקיבוץ ולא כדי לעבור אותו. על הספסל יש מקום לשיטוטי נערים ולמנוחת וותיקים.

מדרכותיו של יהושע מנוח נסללו באופן כה מושלם עד כי נשמרו כל השנים.

לסוללי המדרכות בקיבוץ היה קשר מיוחד עם עובדי הנוי שהכירו יפה כי הגן הנראה כאילו בו נשתל הקיבוץ שלמעשה נשתל יחד עם הקיבוץ יכול להיהרס על ידי בנייה והליכה רומסת על הצמחים. היו שני סוגים של מתכננים. אלו שהאמינו כי סלילת מדרכות צריכה להישען על הצורך לארגן את הקיבוץ על פי תבנית ידועה. המדרכות יכוונו את צעדי החברים. לעומתם תבעה האסכולה השנייה מהמתכנן מדרכות על פי המסלול אותו בחרו החברים ההולכים כדי להגיע למחוז חפצם.יש לבלול את המדרכה במקומות שנראה כי הדשא נרמס על ידי מחפשי קיצורי הדרך. הראשונים ישבו על המפה ושלחן השרטוט , האחרים יצאו לראות בשטח. קביעת מסלול המדרכה היתה צריכה לענות על השאלה העתיקה האם לצקת דפוסים שיכוונו את צעדי האדם או שיש לצקת אותם על פי מה שאנשים נוהגים לעשות בהכרעותיהם היומיומיות?

המדרכות הקיבוציות לא נועדו למכוניות. הרי הקיבוץ כולו הוא בית ומה פתאום יכנסו מכוניות אליך הביתה? אך הקיבוץ לא חזה את כמות המכוניות שייכנסו לקיבוץ. למרות המשק המשותף של המכוניות הקיבוציות שאלת הנסיעה של רכב על מדרכות אינה כל כך מקובלת. הנהג מרגיש את הנעליים הצרות של חיותה.

למרות העובדה כי מדרכות הקיבוץ צנועות מחדרי האוכל או בתי הילדים הן מגלות יותר ממה שחושבים. שהרי הארכיטקטורה הקיבוצית לא המציאה סגנון בנייה חדש. היא המציאה ארגון מחודש של השטח. זיקה בין בניינים. בין גן ובית, בין משק וחברה וכל אלה באים לידי ביטוי במדרכות של הקיבוץ ובשאלות שהן מעוררות. דרכן ניתן לחשוף כמה מנקודות המוצא של התכנון הקיבוצי.

כמה הערות כלליות: קיבוץ אינו דומה לסוגים מרכזיים של כפרים הידועים לנו. אין בו בתים מרוחקים קילומטרים האחד מהשני אין הוא מאורגן בחוות גדולות שבהם הבדידות מככבת בגדול. גם אין הוא מתארגן מסביב לכביש עם תחנת דלק ,מסעדות וכנסיה, פרוץ אל העולם, אין הוא מאורגן מסביב של תחנת רכבת. אין הוא נושא מאחוריו דרכי עיצוב נוף קדומים של ימי פיאודליזם שבמרכזו מבצר.

חיצונית הקיבוץ דומה יותר למבנה של פרבר עירוני. אך בניגוד לפרבר המנסה להתרחק ממקום החרושת והעבודה הוא פרבר המאמין בייצור ועל כן הוא כולל בתוכו מערכת יצרנית כפרית. ולעתים תעשייה .
בקיבוץ מתקיימות מערכות מורכבות של איזונים הנובעים מתהליכים ומשברים שצריכים לאפשר גם יחסים לא פורמאליים בין אנשים המכירים זה את זה שנים.כיצד יבטא זאת בתכנונו?

הקיבוץ כמכלול ראה עצמו כבית אחד. אורגניזם מובנה אך נטול היררכיה של אורגניזם. התאגדות מרצון המקימה מערכת של חוקים ללא יכולת של כפייה. קהילה מאורגנת אך שואפת לבטל יחסים פורמאליים ביורוקרטיים מדורגים. המתח האצור באמירות אלו בא לידי ביטוי במיוחד לנוכח העובדה שהקיבוץ היתה חברה הפועלת בתנאי מחסור. הוא בנה את האפוס שלו על הדיאלקטיקה שבין חיי מחסור לתביעה להגשמת חלום של תיקון החורג מן המציאות. מתח זה התבטא כל השנים בצורות מגוונות. חברי הקיבוץ שילמו על כך לא פעם מחירים שנראו בפרספקטיבה מיותרים. הם התווכחו כל השנים מה מתוך היסודות הללו חיוני ומה אפשרי לביצוע. באמירה הברנרית הקלאסית 'הכרחי, צריך אך בלתי אפשרי' התגלמה המצוקה והשמחה גם יחד. כל פריצת נתונים נראתה כניצחון, כל התקלות במגבלות הנתונים נראתה כמפלה ניצחת. אולי כאן מצוי המפתח לקלות הבלתי רגילה של ביקורת הקיבוץ ולהתפעמות המלווה רבים מפרקי חייו.

הארכיטקטורה הקיבוצית איננה ניסיון לעצב בית או גן אלא לעצב מכלול. על בניין קיבוץ היה וויכוח גדול בו שותפו שלשה גורמים שלא היו תמיד בעלי ראייה משותפת: היזמים, המתכננים וחברי הקיבוץ. היזמים הלאומיים או הפילנתרופיים שיזמו את ההתיישבות קנו את האדמות או השתתפו ברכישתן, ליוו מבחינה משפטית את המקומות ונתנו את ההון ההתחלתי כדי לבנות על האדמה משק יצרני ובינוי למחייה. האדריכלים היו צריכים לתכנן את היישוב, את המבנים, את הפיזור שלהם בשטח ואת הגן שיצמח בסביבה. הגורם השלישי הם חברי הקיבוץ בעלי החזון והעובדים , מקימי הקהילה והמשק. מי שצריך להחזיר את החוב ולעבד את הגן. שותפות בין שלשה גורמים כאלה אינה עניין פשוט גם בגלל האופי של שלשת הגורמים הללו וגם מתוך הפרובלמתיקה האופפת את קשריהם.
הגורמים המיישבים בחלקם, היו מודעים פוליטית, ראו עצמם כנציגים של עם בדרך למדינתו ובחלקם הסתתרו מאחרי קביעה ברורה כי אין הם פועלים אלא ממניעים פילנתרופיים א- פוליטיים. שתי הגישות היו שרוטות למדי : הגורמים הציוניים, שדברו על מפעל בדרך, על יצירת חברה דמוקרטית לאומית היו דלים באמצעים, נטולי כוח כפייה, שסועים בחילוקי דעות פנימיים. הם היו צריכים להתנווט על פי תנאים אקלימיים היסטוריים בלתי אפשריים. הגופים הפילנתרופיים לא פעלו בחלל הריק פוליטי. הם היו בעלי נאמנות לאינטרסים שלא היו קשורים למפעל עצמו אלא למקור הכנסתם. הם הקימו היררכיות פקידותיות ביצועיות שניהלו משא ומתן פוליטי בעיקרו.

המתיישבים רקמו חלומות חברתיים אך לא פעם גם מתייאשים מהם ועוזבים את המקום. הם מחפשים דרך לקראת הלא ידוע להם מראש ולא מאמינים כי המבנה יביא באופן הכרחי להטבעת הרעיונות שלהם על האנשים הגרים במקום.
לכאורה זהו דיאלוג מאד קשה ואכן הוא היה כזה אך בכל זאת היה אפשרי. הארכיטקטים והממסדים ראו עצמם מחויבים כלפי החלוצים דווקא בגלל העובדה המרה כי לא יכלו לעמוד בהבטחות שהם נתנו ויצרו מצבים בלתי אפשריים . הם הבינו כי הדיאלוג עם המתיישבים אינו עול הנכפה בכוח אלא מחויבות הנובעת מרעיון כללי המחייב את כולם. הרעיון היה של בניית חברה ומשק המתקדמים לקראת אפשרות לקלוט המונים שמתגבשים לא רק במצוקתם אלא ביכולתם להפוך את המצוקה למכשיר המעורר לפרוץ את מה שנראה כגורל ללא מוצא. תרמו לדיאלוג הזה האנשים שהאמינו כי הם חיל חלוץ לרעיון של חידוש החברה היהודית. שאין הם נופלים בערכם ובמעשיהם מהעומדים בראש הגופים הציוניים או הפילנתרופיים.הם היו משוכנעים כי זהו דיאלוג בין שווים. גם האדריכלים האמינו בכך. ולכן נוצר דיאלוג בן שנים.

היתה שאלה גדולה כיצד ניתן לנהל את הדיאלוג. כיצד האיש בשטח שאין לו ידע אדריכלי יוכל לקיים את הדיאלוג. המזל הגדול היה כי בין החברים המייסדים נמצאו אנשים בעלי ידע תרבותי חברתי עמוק.אך היה עוד מנוף גדול לדיאלוג המשולש הזה. אלה היו הבנאים בקבוצה , אנשי הבניין שידעו הרבה על תהליך בניית הבית. על היחסים והאפשרויות.הם שהביאו לקבוצה את המסר של הארכיטקטורה שהפנימה מאד כמה מהתכנים הרעיוניים שליוו את החלוצים. הזכות להיצמד לרעיון המבקר את החברה, ההקשבה לטבע, המחויבות הדמוקרטית להאזנה הדדית. האדריכלים נלחמו את מלחמת הרעיון הקיבוצי חברי הקיבוץ האזינו לבשורות החדשות של האדריכלים. לעתים קרובות נולדו רעיונות משונים ועוד יותר פעמים התברר כי התוכנית נהדרת אך בלתי אפשרית לביצוע בגלל העדר אמצעים. אך אחד הדברים המעניינים בתכנון הקיבוצי היתה העובדה כי לעתים קרובות הוחלף האוהל בצריף, והצריף בבית אך לא הוחלפה מסלול המדרכה ולא קו הביוב שהונח במקביל לה משום שהקיבוץ האמין בתבנית שבתוכה צריך לצמוח השינוי וההתפתחות.

האדריכל פרדי כהנא שנים מתהלך עם הרעיון שתכנון הקיבוץ הוא אלטרנטיבה חשובה במסגרת התכנון העירוני.כי השאלות שתכנון זה מעלה. שיווי המשקל שהוא מבקש. החיפוש אחרי השילוב בין הטבע והמודרניות, היחס המודע לפרובלמטיות שלו בין היחיד לכלל, בין הגן לבניין, בין המסורת והחידוש, בין תרבות היחד ויצירתו של היחיד יכולים לשמש דגם לחידוש הדיון על חברה דמוקרטית הבונה את ביתה בעולם.

החלוץ בנציון ישראלי שאל בשנות הארבעים 'למצוקה יכולנו האם נוכל לרווחה?'. הרווחה אז לא היתה דומה לרווחה של היום אך הוא ראה את הבעייה שהלכה והתהוותה. לא כאן המקום לעמוד על הקשיים שהתעוררו אך יש מקום רב לחשיבה לגבי השינויים שהתחוללו בקיבוץ מאז. אך לא רק בקיבוץ אלא בבניין הארץ והחברה. ייתכן כי המתודה היעילה ביותר היא בעצם להתחיל עם המדרכות…

מוקי צור